בפני ביה"ד מונחות בקשות ב"כ הבעל לקביעה כי הסמכות לדון בכל העניינים הכרוכים בגירושין נתונה לביה"ד.

ראשיתם של ההליכים בין הצדדים שלפנינו בתביעת שלום בית שהוגשה לביה"ד ע"י הבעל ביום ט"ז באלול תשע"ה (31.8.2015) אולם ביום כ"ה באלול תשע"ה (9.9.2015) תיקן הבעל תביעתו ופתח בביה"ד תיק גירושין אליו כרך את נושא הרכוש והמזונות. בדיון הראשון שהתקיים בפנינו ביום ב' בשבט תשע"ו (12.1.2016) העלה ב"כ האשה את טענתו כי לביה"ד אין סמכות לדון בתביעות הרכוש שבין הצדדים, וציין כי מרשתו מסכימה אך לסידור גט לחומרא. לאור טענה זו הורה ביה"ד לשני הצדדים להגיש את סיכומיהם בנושא הסמכות. סיכומי הצדדים התקבלו בביה"ד.

ב"כ האשה התייחסו בסיכומים באריכות רבה לסמכות ביה"ד במקום בו הצדדים נישאו אזרחית מחוץ למדינת ישראל, וביססו גם על כך את טענתם לחוסר סמכות, אולם לטעמנו הדברים פשוטים וברורים אף בלי להתייחס ולהישען על הסוגיה המשפטית רבת האנפין דלעיל.

אבאר את שיחתי.

בדיון שהתקיים בפנינו התברר לביה"ד כי הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בצ'כיה בשנת 2008. הבעל טען כי הורי האשה אינם יהודים, דבר שמנע מהם את היכולת להינשא דרך הרבנות והביא אותם לנישואין אזרחיים. האשה לא הכחישה את דברי הבעל, ומסרה לביה"ד כי היא התגיירה בטקס רפורמי, כלשונה "התגיירתי בבית דניאל גיור רפורמי, נשאנו עם רב רפורמי, בגיור למדתי עברתי מבחן, וטבילה בים, בנוכחות הרב, אני רשומה במשרד הפנים יהודיה.... שומרת כשרות, לא שומרת שבת, שמרתי כשהייתי בתהליך הגיור, הבת נולדה אחרי הגיור, הגיור היה ב-2008, היא נולדה ב-2010."

הנה כי כן מדברי הצדדים עולה כי ייתכן שסמכותו של ביה"ד כלל אינה יכולה לחול על הצדדים שלפנינו, שכן על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים התנאי הראשון וההכרחי לכך שביה"ד יוכל לדון בעניינם של הצדדים הוא שהם יהודים, ולפנינו לכל הפחות ספק ביהדותה של האשה. בתי הדין הרבניים מפעילים את סמכותם מכוח החוק, ואך פשוט הוא כי בכגון דא מוטל על בית הדין לברר את סמכותו גם כאשר איש מהצדדים שבפניו לא מעלה זאת, שכן אם על פי חוק איננו רשאים לכוף את אחד הצדדים להתדיין בפנינו הרי שעצם העובדה שאותו צד אינו מעלה פגם זה כדי לשלול את סמכות ביה"ד אין בה כדי לרפא את הפגם ולהעניק לביה"ד את הסמכות לדון.

לא למותר לציין כי דברים ברורים ברוח זו כבר נאמרו בבג"ץ 214/64 (בסן נ' בית הדין הגדול (1964), פד יח (4) 309) בו נזקק ביהמ"ש לדיון בסמכותו של ביה"ד הרבני במקום בו התעורר ספק ביהדותו של אחד הצדדים לדיון, וקבע כי:

"הטענה כי שמא הרבנים כלל לא מוסמכים היו לדון בבקשת הבעל, בשל ה"אשם תלוי" של הספק ביהדות האשה. לא קשה לנחש מדוע לא רצתה האשה לתמוך יתדותיה בטענה זו; ואילו היתה זאת טענה רגילה שבעל-הדין רשאי לוותר עליה, לא היינו קופצים דוקא על המציאה הזאת, ולא היינו ששים להיאחז בה לצורך הכרעת העתירה. אך דא עקא שהטענה היא טענת חסר-סמכות, שבית-המשפט חייב לעוררה גם שלא ביזמת הצד המבקש את התרופה, ואפילו בניגוד לרצונו, כל עוד הלה אינו מוכן לבטל את עצם עתירתו."

בנדון שבפנינו האשה לא הכחישה את דברי הבעל כי שני הוריה אינם יהודים אך הוסיפה כי עברה גיור רפורמי. אולם תוקפו ההלכתי של הגיור הרפורמי עלה זה מכבר על שולחנם של רבותינו פוסקי ההלכה, וכולם כאחד חזרו והעלו כי לגיור שכזה אין כל תוקף הלכתי.

כך העלה הגר"א וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן מד), אחד מגדולי הדיינים שעמדו לה למערכת בתי הדין הרבניים בישראל:

"האשה נולדה לאחר שאמה שלה התגיירה בארה"ב ונישאה לאביה שלום.... משגדלה חזרה בתשובה והתחילה לחקור על כשרות הגירות של אמה שלה, ואז סיפר לה אביה שזה היה גירות רפורמי, ולכן חזרה ונתגיירה כדין בפני בד"צ דעיר פלונית.

היא נישאה כדמו"י, ולאחר מיכן באה להתגרש מבעלה בבד"צ פלוני, ומכיון שאין ערך לגירות ריפורמי ששם התגיירה אמה שלה לכן כתב הבד"צ בגט הראשון את שמה כנ"ז, ושהיא: בת אברהם אבינו".

כך העלה גם בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קכח ד"ה ובדבר האם):

"ובדבר האם שלפני איזה שנים נתגיירה אצל רב מהרעפארמער וקאנסערוואטיוון אינו כלום, ומה שאחר כך טבלה לשם גרות בפני אשה אחת וגם שטבלה לנדתה אח"כ לפני אשה אינו כלום דקבלת מצות והטבילה צריך שיהיה לפני ב"ד כשרים. וגם הידיעה שהיא טובלת לנדתה כמובן דאינו ידוע כלל דהא מאחר שהגרות היה בפני רעפארמער שלא הצריך טבילה ולא אמר לה כלל שצריכה לטבול לנדתה לכן אף שהאמת שטבלה אינו כלום דהא חסר לנו ידיעה. ולכן אם האם רוצה באמת להתגייר צריכה לקבל מצות דכל התורה לפני ב"ד כשרים מחדש ולטבול בפניהם, ואם אינה רוצה באמת רק בשביל אישות משום שהאב חזר בתשובה ורוצה שתתגייר או שהיא רוצה להתגייר בשביל בניה אין להפציר עליה כי לכתחלה אין לקבל גיורת כזו אבל אם תתגייר תהיה בדיעבד גיורת ומותרת לישראל."

דברים ששבו ונשנו שם בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קלב):

"הנה האשה שנתגיירה אצל רב מהרעפארמער אינה גיורת כלל והיא נכרית כמתחלה ומי שנשא אותה לאשה הוא נשוי לנכרית וכשתלד ממנו ילדים יהיו בדיני התורה נכרים גמורים כמו בלא הגרות ואם תוכל להשפיע עליו שיעזבנה יש עליך החיוב על זה ואם אינך יכול להשפיע נמי טוב שתודיע אותו שידע שאינה גיורת ולא ירמה את עצמו ואת כל המשפחה".

ובתשובה מאוחרת יותר (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן ג) אף העלה שקידושין שנעשו על בסיס ואחר גיור שכזה אף אינם זוקקים סידור גט לחומרא, וז"ל:

"הנה בדבר נכרי אחד שנתגייר אצל רעפארמער ראביי ונשא אצלו יהודית אחת ועתה הלך ממנה אם יש להצריך לה גט ממנו, פשוט לע"ד שאין גרותו כלום והוא עכו"ם כמתחלה ואין קידושיו תופסין כלל, דאף אם עשה מילה וטבילה כדין אינו כלום דהא לא היו ב"ד כשרין ולכל הפחות בקבלת מצות בשעת קבלת מצות מעכב לכו"ע,... ולכן ברור שאין להצריך גט, ולדעתי פשוט שאסור להחמיר ליתן גט שהרי זה יהיה כעדות מהרב שסידר הגט שהוא גר ויצא מזה תקלה שישא אשה אחרת יהודית, לכן אין גם להחמיר ויש להתירה בלא גט אבל רק לישראלים דלכהנים נאסרה בזה שנבעלה לעכו"ם שפוסלה מן הכהונה".

ראה שו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן קצג) שהעלה:

"ולגבי בן השני שנולד אחר שנתגיירה בגירות הרעפארמער כיון שהיה טבילה קודם שנתעברה א"כ הי' אפשר לפקפק עליו שיהי' חלל עכ"פ להחמיר אבל כנראה דאין להחשיב הגירות שלהם כלום כי הם לא מאמינים והגרים שמגיירים נמי אין מקבלין עליהם עול מצות כלל ואין זה אצלם אלא ענין של צערעמאניא בלע"ז בלי התחייבות וקבלה כלל וממילא אין זה בכלל גירות, ולכן גם הבן השני שנתגייר לאחר מכן, ואם לא נתגייר צריך להתגייר והרי הוא ג"כ כגר צדק, ועיין בכורות דף ל' דבלא קבל אפילו דבר אחד ואפילו רק דרבנן אחד לא הוי גר".

וכן שו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קצא) וז"ל:

"... עכ"פ לפענ"ד אין לסמוך כלל על גיור רעפורמי ובפרט בזמן הזה שלא יודעים כלום מהל' התורה ואין מקבלין שום קבלה עול מצות ולא מקיימין לא קודם לכן ולא לאחר מכן וכבר כתבו רבותינו האחרונים דאפי' למאי דקיי"ל דכולם שגיירו אפי' לשם אישות וכיוצא בזה בדיעבד כולם גרים הם היינו דוקא שעכ"פ לאחר הקבלה ועכ"פ בשעת קבלה מקיימין מצות ואפי' אח"כ פוקרין אבל מי שלא קבל מעולם ולא נתכוין לקבל אין זה גירות כלל והרי אפי' ק"ו אחד ואפי' מצוה דרבנן אם לא קבל אין זה גר כלל כמובא בגמ' בכורות וכבר הארכתי בזה ויפה ציין מהגהות מרדכי פ' החולץ הנ"ל ואמרי יושר ח"א סי' קע"ז וכ"כ בבית שערים למרן ושאר אחרונים והדבר פשוט דלא הוי גרים כלל וכנ"ל".

וראה גם דבריו של כב' הרה"ר והראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א (ילקו"י שובע שמחות חלק ב עמוד קצג):

"אסור למול גר בשבת, ואף לא בימי חמישי ושישי, וכל שכן שאין למול – אף בימי החול – גרים שנתגיירו בגיור רפורמי, שכל גיור שאין בו קבלת מצוות אינו גיור על פי ההלכה."

בפנינו לא מונחת כל בקשה לבירור יהדותה של האשה, ובשלב זה וכל עוד לא נערך בירור יסודי של עניין זה, כפי שנערך ברור שכזה בכל מקרה בו מתבקש ביה"ד לעשות זאת, ביה"ד אף לא נזקק לקבוע מסמרות בשאלת יהדותה של האשה. אולם גם בלי לקבוע מסמרות בשאלה זו לכל הפחות מתקיים בפנינו ספק ממשי ביהדותה של האשה, "אשם תלוי" כמליצת הבג"ץ, וכאמור לעיל גם באשם תלוי זה די כדי לשלול את סמכותו של ביה"ד.

כך היא לשונו הברורה של סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, הקובע כי:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל... יהיו בשיפוטם היחודי של בתי הדין הרבניים".

החלטת בג"ץ (בעניין בסן) שצוטטה לעיל ניתנה בשנת 1964 קודם חקיקתו של חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969, וכבר אז נקבע כי:

"11. בזה ניגשים אנו לשאלה העיקרית והיא, האם מוסמך בית-הדין הרבני לדון בכשרות נישואין של בני-הזוג אשר אחד מהם הוא "ספק-יהודי" ולא "יהודי-ודאי."

סבורני, שלא ! כלל גדול הוא, כי כאשר סמכותו של בית-משפט תלוי בקיום או מילוי של תנאים מסויימים – אם תנאים שבמעמד ואם תנאים שבמעשה או מחדל – הרי הפונה לאותו בית-משפט, אם הוכחש הדבר, חייב להוכיח, לשביעת רצונו של בית-המשפט כי אמנם קויימו או מולאו כל התנאים לסמכות בית-המשפט.

לא אכנס כאן לשאלה, מה היא כמות הראיות הנחוצה להוכחת יהדותו של אדם הפונה לבית-דין רבני,... אבל אם בית-הדין גופו מציין בפסק-דינו כי יהדותו של האיש מוטלת בספק, ופוסק מה שפוסק על יסוד ספק זה, הרי שלא הביאו לפניו את המינימום הדרוש להוכחת יהדותו של האיש (או האשה), וממילא לא הוכח קיום התנאי – "של יהודים" – אשר בו תולה המחוקק הישראלי את סמכות בית-הדין הרבני מכוח סעיף 1 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

הדיבור "עניני נישואין של יהודים וכו'", פירושו הוא: צריך ששני בני-הזוג יהיו יהודים. כבר בימי המנדט, ביחס לסימן 54 של דבר-המלך (הדן בנוצרים) שהוא אח תואם של סימן 53 (הדן ביהודים), פסק בית-המשפט העליון כי צריך ששני בני-הזוג יהיו חברי אותה העדה (שובייטה נגד יושב-ראש ההוצאה-לפועל, בג"ץ 100/42, [5]), והוא הדין לגבי התנאי של "יהודים" האמור בסעיף 1 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים הנ"ל, ותנאי אין בלתו הוא כי שני בני-הזוג יהיו יהודים.
...
במקרה שלפנינו, וכפי שעולה מתוך פסק-הדין שציטטנו בפיסקה 7 לעיל, ראו הרבנים המלומדים את נישואי המבקשת למשיב כנישואין מספק", ואבי הספק המשפטי הזה הוא הספק העובדתי בנוגע ליהדות האשה. נישואי ספק-יהודיה אינם בסמכותו של בית-הדין הרבני, לא בנוגע לאשה ולא בנוגע לבעל, כי בעטיו של ספק זה אינך יכול לקרוא עליהם את הדיבור "נישואין של יהודים", שבו תלויה סמכות הרבנים על-פי סעיף 1 של החוק הנ"ל."

מיני אז, כאמור, חוקק חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969, ונקבעו בו דרכי התרת נישואין של בני זוג שאחד מהם אינו יהודי או ש"התעורר ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה דתית כאמור (בחוק זה – בן דת מוכרת) " (סעיף 3 לחוק), ועל הצדדים שבפנינו לנהוג כמצוות החוק, וסגן נשיא ביהמ"ש בפניו יובא הדבר יפנה לנשיא ביה"ד הרבני הגדול לקבלת חוו"ד בנדון, הכול כאמור בחוק.

עד אז, וכל עוד לא הובררה ולא הובהרה סמכותו על פי חוק של ביה"ד לדון בנושא הגירושין או התרת הנישואין של הצדדים, בית הדין לא ידון בנושא. משכך ברור הוא שביה"ד גם לא ידון בנושאים שנכרכו לתביעת הגירושין. סעיף 3 לחוק מרחיב את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, אולם התנה זאת, כמובן בכך ששני הצדדים יהיו יהודים, כלשונו:

"הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האישה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

מטרת הסעיף היא לאפשר לבעל הדין לרכז את ההתדיינות בתחומי המחלוקת השונים במסגרת דיונית אחת בבית הדין הרבני, ולהעניק לבית הדין סמכות להכריע בכל עניני הגירושין תחת קורת גג אחת (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו (2) 625, 669, ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457, 1466; וראו בענין זה א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (תל אביב, תש"ן) 49; א' מעוז "על הכריכה בתביעת הגירושין" עיוני משפט יד (התשמ"ט) 101, 102), משכך כל עוד לא הוכחה סמכותו של בית הדין לדון בעניין הגירושין שהוא היסוד שאליו מצטרפות ורק עליו יכולות להיבנות יתר התביעות הרי שביה"ד אינו רשאי לדון בתביעות הכרוכות.

סופו של דבר: בשלב זה ביה"ד מנוע מלעסוק בעניינם של הצדדים, ועל הצדדים לנהוג כאמור בחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969.

ניתן ביום כ"ד באדר א התשע"ו (04.03.2016).

הרב יהודה יאיר בן מנחם