ביום ח' במרחשוון תשע"ו (21.10.2015) הוגשה בפנינו בקשת ב"כ האשה לפסיקת מזונות אשה.

בבקשתו מתאר ב"כ האשה את צרכיה של האשה, ועל כן מבקש שביה"ד יפסוק מזונות אשה על סך 9000₪ לחודש.

לדבריו הצדדים חיו ברמת חיים בגובה 15000 ₪ (צירף מסמך מהבנק בו כך כתבו הצדדים) ובכדי לשמר רמת חיים זו, מבקש ב"כ האשה לחייב את הבעל בתשלום של 9000 ₪ לחודש.

ביום כ"ג בטבת תשע"ו (4.1.2016) ביה"ד קיים דיון ארוך שעסק בענין הסמכות להגשת תביעת המזונות בבית הדין הרבני.

לאחר הדיון שני הצדדים הגישו סיכומים בענין הסמכות לדון בתביעת מזונות האשה.

במקביל הגיש הבעל בקשה להתגרש לפי הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין שאושר בבית המשפט למשפחה, הצדדים אישרו הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין בשנת 2011, ולאחר מכן אישרו שוב הסכם דומה עם שינוים קלים ביום ט"ז באלול תשע"ד (11.9.2014) אצל השופטת מירב אליהו, בהסכם שלוה"ב ולחילופין גירושין זה, סיכמו הצדדים את כל תביעותיהם.

בדיון בפנינו ביום ב' בטבת תשע"ו (14.12.2015) שעסק בענין הגירושין טענה האשה שהיא מבקשת שלו"ב ואינה מוותרת על הכתובה, בנוסף תבעה האשה את כתובתה. ב"כ הבעל ביקש לקיים את ההסכם שהצדדים חתמו עליו ושאושר בבית המשפט לעניני משפחה ומכח אותו ההסכם להתגרש, אולם האשה סירבה.

לאחר אותו הדיון ביה"ד הוציא את ההחלטה הבאה:

הצדדים פתחו תיק לאישור הסכם גירושין, בדיון התברר שהבעל מבקש להתגרש ע"פ הסכם שנעשה בבימ"ש למשפחה, האשה מבקשת שלו"ב.

לאור האמור, מאחר ואין הסכמת שני הצדדים להתגרש, ביה"ד מורה על סגירת התיק.

כאמור לאחר אותו הדיון התקיים דיון נוסף בעניני המזונות כאשר הסוגיה העומדת לפתחינו היא בידי איזו ערכאה מצויה הסמכות לדון במזונות האשה, ובאם הסמכות בידי ביה"ד האם ובכמה יחוייב הבעל למזונות אשתו.

ב"כ הבעל טוען שהסמכות לדון במזונות האשה נתונה לבית המשפט למשפחה. זאת מאחר ובעבר האשה הגישה תביעה למזונות אשה וילדים לבית המשפט. בית המשפט שמע את הבעל בדבר גובה הכנסותיו כאשר לסיכום ביום ט"ז באלול תשע"ד (11.9.2014) אישר בית המשפט את ההסכמות בין הצדדים לפיהם, הבעל ישלם את כל המשכנתא על הבית על סך 8500 ₪ לחודש, וכן ישלם מזונות 2000 ₪ לכל ילד וכן ישלם את כל הוצאות הבית.

השופטת מירב אליהו נתנה באותו המועד תוקף של פס"ד להסכמות הנ"ל.

ב"כ הבעל מבקש לקבוע שהסמכות לדון במזונות אשה מצויה בידי בית המשפט מכח סמכות נמשכת, לדבריו ישנה פסיקה ענפה לפיה כאשר ערכאה מסוימת דנה ופסקה הסמכות נותרת בידי אותה ערכאה לשנות את הפסיקה המקורית. בנוסף התבסס ב"כ הבעל על דברי השופטת מירב אליהו שכתבה בהחלטה שאם הבעל יעזוב את הבית יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעה בענין המזונות.

מנגד ב"כ האשה טען שלאחר שהוצא ביום ט"ז באלול תשע"ד (11.9.2014) פסק דין בהסכמה לאישור ההסכם נסגר התיק בבית המשפט, כאשר לא היתה פסיקה לגופה של התביעה בבית המשפט מעבר לאישור ההסכם.

על כן טוען שהסמכות מצויה בידי ביה"ד הרבני, לדבריו פסק דין חליווה 8578/01 קבע שאין באישור הסכם משום פסיקה המקנה זכות דווקא לאותה הערכאה שאישרה את ההסכם לשנות אותו שהרי אותה הערכאה לא פסקה לגופה של התביעה.

מנגד טען ב"כ הבעל שדווקא מפסק חליווה 8578/01 מוכח שהצדק איתו שהרי בפסק דין חליווה לא היתה כלל תביעה שהוגשה תחילה בבית המשפט, כל שהצדדים ביקשו מבית המשפט הוא רק אישור ההסכם ועל כן נקבע שהסמכות אינה מצויה בידי הערכאה שאישרה את ההסכם. אולם אם מוגשת תביעה ונערכת חקירה בבית המשפט הרי שהסמכות נותרת בידי אותה הערכאה, דהיינו בנדון דידן – בית המשפט.

ע"כ סיכום טענות ומענות הצדדים.

נציין שב"כ הבעל הזדרז ועוד קודם למתן החלטת ביה"ד הוא פנה לבית המשפט וביקש מהשופטת מירב אליהו לקבוע שהסמכות לפסיקת מזונות אשה מצויה בידי בית המשפט למשפחה.

וכך ענתה השופטת מירב אליהו בהחלטתה מיום 11/4/16:

"לאחר שנדרשתי לבקשה ולתגובות מצאתי לדחות את בקשת המבקש. המדובר בבקשה אשר בית הדין הרבני דן בה ובהתאם הוגשו סיכומי האישה שם (נספח ח' לתגובה).

יתרה מזו, לא הוגשה תובענה לבית המשפט לחיוב המבקש במזונות אשתו (התובענות אליהן מכוון המבקש נסגרו זה מכבר בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד)". ע"כ ציטוט מהחלטת בית המשפט.

הבעל חויב בתשלום הוצאות על סך 10000 ₪ בגין הגשת בקשה זו לבית המשפט.

עתה ניגש לפסיקה.

למעשה שני הצדדים מודעים לפסיקה הקובעת שאין באישור הסכם של ערכאה מסוימת, תהא אשר תהיה, ביה"ד הרבני או בית משפט, משום הקניית סמכות לאותה הערכאה לדון ולפסוק בתביעות שונות המתייחסות לפרטים שעלו בהסכם (אינני מתכוון לשינוי או ביטול אותו ההסכם אלא לתביעות חדשות הנוגעות לסעיפים שפורטו בהסכם או לפרשנות אותו ההסכם).

כמו"כ שני הצדדים מודעים לפסיקה הקובעת שישנה סמכות נמשכת לערכאה שדנה בתביעה לגופה ולאחר מכן פסקה, להמשיך לדון ולשנות ולהשלים את הפסיקה בהתאם לצורך המתבקש.

בנדון דידן הוגשה לבית המשפט (ע"י ב"כ הקודם של האשה) תביעה למזונות אשה וילדים, בית המשפט שמע את הבעל, אולם בסופו של יום הצדדים הגיעו להסכמות ללא שבית המשפט פסק בתביעה לגופה.

משכך עולה השאלה מהו הרציונל ומה מסתתר מאחורי האבחנה בין אישור הסכם שאינו מקנה סמכות נמשכת, לבין דן ופסק שמקנה סמכות נמשכת, האם הגשת התביעה קודם לפסיקה היא הקובעת, או ההדגש הוא על פסיקה לגופה, או שתנאי הוא ששני התנאים יתקיימו גם תביעה וגם פסיקה.

לענ"ד, לא די בהגשת תביעה ובשמיעת הבעל על מצבו הכלכלי (בנדון דידן יתכן ובית המשפט שמע על מצבו הכלכלי של הבעל לאו דוקא בגין תביעת מזונות האשה, אלא גם ובעיקר בגין התביעה לפסיקת מזונות הילדים שהיתה מונחת לפתחו) בכדי להקנות סמכות לאותה הערכאה.

לענ"ד הדגש לקביעת סמכות נמשכת ניתן על פסיקת אותה הערכאה שהתביעה הוגשה בפניה, והיא דנה ופסקה מכוח סמכות מקורית לגופה של אותה הסוגיה. במקרה זה כאשר אותה סוגיה היא בעלת אופי מתמשך, מן הראוי שאותה הסוגיה תמשיך ותתברר באותה הערכאה, והיא היא שתשנה את פסיקתה המקורית בהתאם לנסיבות.

אך כאשר צדדים מגיעים להסכמות ומבקשים לאשר את אותם ההסכמות כפסק דין, הרי לאותה הערכאה אין מקום לקבוע ולתת סמכות נמשכת לפירוש ושינוי הפסיקה המקורית, שהרי ברור לכל שלא היתה כל פסיקה מקורית, ומששכך גם לא התקיימה פסיקה לגופה של התביעה.

נעיין היטב ונמצא לכאורה את הדברים מפורשים בפסק דין חליווה:

"זאת ועוד; עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה (ההדגשות אינן במקור) יסדה עצמה עליהן (ראו: בג"צ 6103/93 לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד מח (4) 591, 610)."

גם בפסק דין סימה אמיר נקבע כלל דומה:

אולם כבר הובהר כי הסמכות הנמשכת לא נועדה לערער או לגרוע מהסמכויות המקוריות הנתונות לערכאות השיפוט על פי החוק. תכליתה היא, מעיקרה, "להקנות סמכות לביטולה או לשינוייה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהם" (ההדגשות אינן במקור) (דברי השופט חשין בפרשת סימה לוי, שם, עמ' 608, 610). כאלה הם עניינים של מזונות ילדים והחזקת ילדים, שעל פי עצם טיבם הם חשופים לשינויי נסיבות מהותיים, ולפיכך מוקנית לגביהם סמכות טבועה לערכאת השיפוט המקורית לחזור ולעיין בהם מחדש, עם היווצר התנאים המתאימים לכך.

כלומר כאשר ישנה החלטה קודמת מקורית, הסמכות הנמשכת מאפשרת לבטל את אותה ההחלטה בערכאה המקורית. משא"כ בנדון דידן הערכאה המקורית כלל לא הגיעה לכלל החלטה ופסיקה, אלא אישרה פורמלית את הסכמות הצדדים. כאשר בסמוך ובמקביל ב-9/14 נסגרו התיקים בבית המשפט. בזה למעשה הסתיימה מלאכתו של בית המשפט. משכך קובע ביה"ד כי הסמכות לדון בתביעה למזונות אשה שהוגשה בפנינו מצויה בידי ביה"ד הרבני.

אין גם מקום להיתלות בהודעת בית המשפט שכאשר הבעל יעזוב את הבית יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט לבקש עדכון המזונות, משום קביעת סמכות עתידית. אלא יש לראות בהודעה זו הודעה אינפורמטיבית המסבירה לצדדים שבכוחם וברשותם לפנות לבית המשפט או לכל ערכאה אחרת ע"מ לעדכן את המזונות לאור הנתונים שהשתנו בהסכם שאושר בבית המשפט.

כפי שצוטט לעיל השופטת מירב אליהו הדגישה בהחלטתה "התובענות אליהן מכוון המבקש נסגרו זה מכבר בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד." כלומר אותן התובענות נסגרו בהסכם ולא בפסיקה, משכך אין מקום לדון בתביעות חדשות מכח סמכות נמשכת.

מאחר וכאמור הגענו לכלל מסקנה שהסמכות מצוייה בידי ביה"ד הרבני נדרשים אנו לקבוע את שיעור המזונות.

ב"כ האשה תבע בתביעתו המקורית מזונות על סך 9000 ₪ בסיכומיו הגדיל ותבע 15000 ₪.

יצוין שהבעל משלם 4000 ₪ למזונות ילדיו על פי הסכמות שהצדדים הגיעו אליהם בבית המשפט, בנוסף שילם עד לא מכבר סך של 8500 ₪ משכנתא חודשית על הדירה בו מתגוררת האשה. לאחר שהבעל שילם בתשלום חד פעמי את כל חוב המשכנתה, אין עליו לשלם תשלום חדשי עבור המשכנתה.

ב"כ הבעל טען לגופה של התביעה שהאשה הינה מורדת ואינה מאפשרת לבעל לשוב לביתו, ועל כן אינה זכאית כלל לתשלום מזונות אשה. בנוסף טען האשה עבדה עד לאחרונה ובסמוך להגשת התביעה הפסיקה לעבוד, על כן אינה זכאית למזונות.

ביה"ד שקל את כל הטענות. בשלב זה לא התקיים דיון ולא התבררו טענותיו של ב"כ הבעל לגופם. מנגד גם לא הוברר לאשורו מהו גובה ההכנסה החודשית של הבעל.

כאשר ברור לכל שלא ניתן להשאיר את שאלת המזונות השוטפים כשאלה פתוחה עד אשר יתבררו כל הטענות שהרי מזונות הם צורך שוטף קיומי יומיומי, והן נגזרות מחיובי האישות של כל בעל כלפי אשתו, על כן ובזהירות הראויה ביה"ד מחייב בשלב זה את הבעל במזונות זמניים לאשתו על סך 4000 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ח' במרחשוון תשע"ו (21.10.2015).

על המזכירות להוציא פסק דין למזונות על סך 4000 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה 21/10/15.

הרב אברהם שינדלר

מצטרפים למסקנות.

הרב רפאל י' בן שמעון           הרב יאיר לרנר

הוחלט כאמור.

ניתן ביום ח' באייר התשע"ו (16/05/2016).