הצדדים התגרשו בהסכמה בתאריך כ"א בכסלו תשע"ו (3.12.2015).

טרם הגירושין נאמר כי תביעת האשה לדמי כתובתה תידון בביה"ד לאחר הגירושין, ואכן כך נעשה.

התקיימו שני דיונים בנידון. ביה"ד שמע את טענות הצדדים וב"כ האשה, וכן את אם האשה ודודתה של האשה אשר הובאו כעדים מטעם האשה.

נשמעו טענות על טיב היחסים בין הצדדים בתקופה טרם מחלתה של האשה, ולאחר שחלתה, אך אין בטענות אלו בכדי להשפיע על נידון חיוב ו/או פטור של דמי הכתובה.

טענות הצדדים הן טענות כלליות המתארות סכסוכים וחילוקי דעות רגילים בין בני זוג, ולשני הצדדים היה חלק ותרומה, מי יותר ומי פחות, במערכת יחסים זו.

למעט טענת הבעל לשעבר, ביחס לקיום יחסי האישות בין הצדדים, שהתקיימו לעתים רחוקות בלבד בעטיה של האשה שדחתה את הבעל מקיום יחסים.

האשה אמנם הודתה במקצת בטענת האיש, וז"ל (פרוטוקול הדיון מתאריך 10/1/16, שורה 62):

"האישה: לפני שחליתי לא היו הרבה יחסים כי רבנו הרבה. אחרי שחליתי, הייתי בטיפולים כימותרפיים."

ובשורה 75:

"ביה"ד: היא מודה שהיחסים היו פעם בחודש..."

בסיום הדיון שהתקיים בתאריך ו' באדר ב' תשע"ו (16.3.2016) סוכם עם הצדדים, כי הצדדים יפנו מרצונם לבדיקת פוליגרף ביחס לטענת האיש כי האשה מנעה את קיום היחסים בתדירות סבירה, לכדי קיום יחסים לעתים רחוקות, טרם שחלתה האשה.

הצדדים התבקשו להמציא לביה"ד את הצעתם לשאלות שיעמדו למבחן בדיקת הפוליגרף.

האיש המציא לביה"ד את המבוקש, והביע בכך את נכונותו להיבדק בפוליגרף. ואילו האשה שלחה לביה"ד הודעה כי עקב מחלת הסרטן בה חלתה אין ביכולתה לבצע את הבדיקה, בצירוף חוו"ד הרופא לפיה האשה עברה ניתוח להוצאת בלוטות מבית שחי שמאל ומומלץ שלא לבצע בזרוע זו פעולות שאינן הכרחיות כגון בדיקות דם ולחץ דם ועוד.

הבנת ביה"ד היא כי בדיקת הפוליגרף כלולה במילה "ועוד" המופיעה בחוו"ד הרופא, וביה"ד מקבל את חוות הדעת כפשוטה, ואף לא בדק עם מכון הפוליגרף אם יש מקום לבצע את הבדיקה למשל ביד ימין וכו'.

עם האמור, יש לציין כי במעמד הדיון האשה הסכימה לבדיקה ורק לאחר מכן המציאה לביה"ד את המסמך המורה לכאורה על מניעת הבדיקה עקב מצבה הרפואי.

נמצא כי נכון לעכשיו, אין בפני ביה"ד אלא טענות הצדדים המכחישים זה את זה, וה"עדויות" שנשמעו בביה"ד מפי קרובי האשה, אם האשה ודודתה של האשה.

אמנם לא הובאו בפני ביה"ד עדויות מפי "שנים עדים" אלא מפי אישה קרובת משפחה של התובעת, אלא שבנידון זה כבר דנו הפוסקים.

הרמ"א, אהע"ז סי' קנד סע' ג' פוסק, וז"ל:

"...ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת."

הנה מבואר לכאורה שיש לסמוך על נשים על מנת לברר מי האשם הגם שתהיה לכך השלכה הלכתית נוספת.

והרמ"א, חו"מ סי' לה סע' יד פוסק, וז"ל:

"וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב"א בתשובה והרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון וכ"כ הב"י), וכל זה מדינא, אבל י"א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות (ת"ה סי' שנ"ג ואגודה פ' י' יוחסין). ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין (מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סי' קט"ז). והוא שהתובע טוען ברי (מהרי"ק שורש כ"ג /צ"ג/ (וע"ל סכ"ח סט"ו בהג"ה)."

נמצא כי יש להכשיר עדות קרובים ושאר פסולי עדות במקום שלא שכיחים אנשים הכשרים לעדות.

אולם יעו' בשורת הדין, כרך י"א ע' שסז, פס"ד ביה"ד האיזורי שהרחיבו בנידון וכתבו שרבים חולקים על הלכה זו ובהם הרשב"א והרמב"ם וכן משמעות הכרעת השו"ע שם, ביחס להשלכות מסויימות כגון חיוב גט וכו'.

יש לציין כי גם לשיטה שמכשירה עדות קרובים הובא בפת"ש שם סקי"א בשם תשובת כנסת יחזקאל סי פג, וז"ל:

עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן פ"ג שהאריך לפרש דברי הרמ"א בזה. ודעתו דהתקנה לא היתה רק היכא שגוף המעשה ידוע ע"י קלא דלא פסיק, או באין מכחישין שבודאי היה כאן הכאה וקטטה ומלשינות, ועדותם של אלו הוא רק לברר הדבר איך היה, שהוא רק גילוי מילתא בעלמא. אבל אם גוף המעשה אין ידוע רק על פיהם, וזה מכחיש לגמרי, בודאי דאין נאמנים, ע"ש.

עוד מובא שם בפת"ש בשם המהרש"ל, ים של שלמה ב"ק פ"א, שגם למי שפוסק לפי התקנה, אם העד הוא קרוב או שונא של הנתבע אינו נאמן בשום אופן אלא א"כ קבלוהו עליהם.

ופד"ר ד' ע' 349-350 מובא שאין הסכמת הצדדים מועילה להכשיר עדות קרובים לענין חיוב בגירושין, ואפילו היתה הסכמה לכך יכולים לחזור בהם לפני העדות.

אלא שבשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קיג כתב וז"ל:

"אשה אחת צעק' במר נפשה ומייללת בקולה על בעלה שהכה אותה איזה פעמים... ויהי היום ואין איש מאנשי הבית בבית רק הבעל ואשתו ומשרתו... והוא כופר בכל ואמר שלא הכה אותה כלל רק שאולי היא חבל' בעצמה או משרתו לתלו' הסרחון בו... והיא אומרת שאיך אפשר לחבול בעצמה כל כך לאחוריה, אף גם איך עולה על הדעת לחבל בעצמה כך, ומשרתו מעולם לא עלה על דעתו להכות אותה..."

ומסקנתו שם:

"...מ"מ לענין להוציא אשה מבעלה וכמה קשה גירושין ולדעת מקצת פוסקים דיני נשים כדיני נפשות דמיא וגם האומדנא אפשר אינו ברור כל כך א"כ די בכך שנאמין אותה בשבוע' בנק"ח כדין הנחבל אבל בלא שבוע' אין להאמינ' לכפות אותו לגרשה."

מדבריו עולה שכאשר ישנה אומדנא דמוכח טובא מסתמכים על כך גם לענין כפייה בגט.

ובפד"ר כרך יד עמ' 324 כתבו הדיינים הגאונים דייכובסקי טופיק ועצור שמטעם זה פסק הרמ"א, סי' קנד סע' ג, שמושיבין ביניהם אחרות, "שאע"פ שאין עדות נשים כשירה לפי הדין, מועילה עדות זו להוציא אשה מבעלה."

ונראה שכוונתם לומר בדעת הרמ"א שיש להסתמך על עדות נשים גרידא דווקא בהצטרף טעמים נוספים שיוצרים יחד אומדנא דמוכח, וכעובדא דהשבות יעקב שרק הבעל והמשרת והאשה היו בבית, והכל ראו שהאשה יצאה חבולה, וטענת הבעל שהאישה חבלה בעצמה לא מסתברת מכך שהאשה היתה חבולה מאחוריה, וכמו"כ לא מסתבר שתחבול כך בעצמה, והמשרת מעולם לא היכה את האשה.

ומבואר בדברי הרמ"א, חו"מ סי' לה, כי תקנת הקדמונים היא להאמין לכל פסולי עדות – במקום שלא נמצא עדים כשרים – ובכללם אשה וקרוב. ונראה מדבריו שכן נוקטים להלכה.

אולם יש מהפוסקים, שלמרות שקיבלו את תקנת הקדמונים להלכה, אך לשיטתם בחלק מן הפסולים לא נאמרה התקנה. הפסולים בהם דנו הפוסקים הם: קרוב ושונא.

דעת המהרש"ל היא, שקרוב אינו נאמן גם לאחר תקנת הקדמונים, וכפי שהביא הש"ך (שם סקי"א) וז"ל:

"או קרוב – ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן, אם לא לחובתו נאמן וכו'."

והמהרש"ל בדבריו נוקט, כי גם לשונא אין להאמין אף לפי תקנת הקדמונים, וז"ל בספרו ים של שלמה ב"ק פ"א סי' מא:

"מכל מקום היכא שהם קרובים לטוען, לעולם אינם נאמנים לזכותו אם לא לחובתו, ואפי' צדיקים, והוי כשוחד אשר יעור עיני חכמים כו'. דבודאי מי שבנו או אחיו מכה עם חבירו והאב או האח רואה, אפי' הוא פושע, נראה לעולם בעיני האב שבנו אינו פושע והשני הוא המתחיל, כי נפשו קשורה בו, ודעתו מקורבת ואין רואה חובתו, וסובר לעולם שהשני התחיל כנגדו. ואני הגבר אשר ראה זאת כמה פעמים. וכן שונאים כה"ג אינן נאמנים, אף שהתורה הכשירו. מ"מ מאחר שהוא כבר פסול מדאורייתא, כגון שהוא מעיד ביחידי, או שאחד מן השניים הוא קרוב או אשה או עבד, אוקימנא אסברא דלא מהימן... הלכך לא נהירא לי כלל דעת מהרי"ק שיהיה קרוב נאמן... אלא קרוב לעולם אין נאמן, אם לא כשקבלו עליו. ונשים וקטנים שיש להם דעת נאמנים, במקום שאין רגילים להיות כשרים."

גם ה"כנסת יחזקאל" נוקט, כי שונא אינו בכלל תקנת הקדמונים, אלא שכתב טעם אחר לדבר. וכך מובא בשמו בספר "מראות הצובאות" (אבהע"ז סי' יז סעי' ד ס"ק טז, צוין בהגהת הרעק"א הובא גם בפת"ש לאבהע"ז שם סקכ"ה, עיי"ש):

"בתשו' כנס"י ססי' פ"ג כתב, דאעפ"י דקיימ"ל בעלמא שונא כשר להעיד, כדאיתא בחה"מ רסי' ל"ג (סעיף א), זהו דוקא במקום שנאמנים להעיד מדין תורה, אבל במקום שאין העד נאמן אלא מצד התקנה... אם העד הוא שונא אין להאמינו..."

אלא שה"מראות הצובאות" מסתפק בדבריו. וכך מסכם הרעק"א (בהגהתו המצויינת לעיל) את שיטת ה"מראות הצובאות":

"ועיין בספר מראות הצובאות סי' טז, ולדבריו על כל פנים אשה אינה נאמנת אם הוא שונא לה."

אלא שפוסקים רבים דחו את שיטת המהרש"ל – חלקם בפירוש, וחלקם ממשמעות דבריהם, ונקטו להלכה את שיטת הקדמונים כפי שהביאה הרמ"א.

ה-תומים, סוף סימן לה, אורים ס"ק כה, כתב על דברי המהרש"ל בזה"ל:

"ואפשר מהרש"ל לשיטתו, ומזה הוסיף בדבר תקנה אפילו קרובי מוכה אינו יכול להעיד, אבל לפי מה שכתבתי לעיל דקרובי מוכה יכולים להעיד וכו' א"כ בתקנה זו אין הבדל כמ"ש מהרי"ק."

כוונתו, שהמהרש"ל (בשו"ת סי' לג) סובר ששונא גדול פסול לעדות, ועל פי שיטתו אף קרובו של מוכה אינו מעיד, אולם לשיטת התומים (סי' לג סק"ב) שאף שונא גמור כשר להעיד, אם כן גם קרובים כשרים להעיד לפי תקנת הקדמונים.

גם מדברי הסמ"ע, סי לה סק"ל, שתירץ את דברי הרמ"א ולא דחם מההלכה, משמע שנוקט את תקנת הקדמונים כפי המובא ברמ"א.

¬יתירה מכך, ה-ערוך השולחן, סי' תח אות ב, נוקט, כי הסמ"ע חזר בו, ולדעתו גם בנזיקין דשכיחי, מועילה עדות פסולים לפי תקנת הקדמונים, וז"ל:

"כבר כתב רבינו הרמ"א בסוף סימן ל"ה, דכל זה מדינא, אבל מתקנת קדמונים במקום שאינו מצוי עדות כשרים, מקבלין עדות אפילו מפסולים. ויש מי שכתב, דזהו דוקא במילתא דלא שכיחא, אבל נזקין דשכיחא לא אמרינן כן [שם בסמ"ע]. ותמיהני דא"כ לא שבקת חיי, דמאין נקח עדים כשרים לנזקי שן ורגל וכה"ג. [והסמ"ע עצמו בסימן זה נראה שחזר בו, שהרי הביא דברי הרמ"א]. ורבינו הרמ"א שלא הגיה בכאן, מפני שסמך עצמו אדלעיל כדרכו...שאם אי אתה אומר כן יחריבו השדות והגנות והפרדסים ואין אומר השב, וכן נראה עיקר לדינא."

ומעתה, אם בנזיקין דשכיחי, נאמנים פסולי עדות בתקנת הקדמונים, ודאי שיש להאמינם בשאר מילי דלא שכיחי. והיינו כשיטת הרמ"א, ולא כפי ההסתייגויות המובאות לעיל.

ונראה שגם בעל נתיבות המשפט סובר כדעת הרמ"א, שלאחר שהזכיר את דברי הסמ"ע, אף הוסיף ביאור בתירוצו, וז"ל (סו"ס לה חידושים סקי"ט):

"ותירץ דנזיקין שכיחי, משא"כ כאן מילי דאקראי. פירוש, במילתא דשכיחי לא עשו תקנה זו, כי כל איש עושה עוול ישכור גוים ופסולים להעיד שחברו הזיקו, ולא שבקת חיי לכשרים."

ועוד, הנתיה"מ בדבריו לא הזכיר כלל את שיטת המהרש"ל הנזכרת לעיל, זאת למרות שהביא (בסק"כ) את דברי הש"ך שהזכיר מדברי המהרש"ל באותו סימן לגבי דין אחר, ולא מסתבר שנשמטו ממנו דברי הש"ך המובאים לעיל, בהם הזכיר את שיטת המהרש"ל לגבי קרובים. ומכל זה נראה לכאורה, כי הנתיה"מ סובר כדעת הרמ"א.

וכן נראית דעת הגר"א, שבהגהותיו (ס"ק כח) הביא סמך לתקנת הקדמונים, וז"ל:

"ויש סמך בפ"ד דקדושין עג, ב, חיה נאמנת לומר כו', והטעם לפי שאין אנשים שם."

יש לציין שהגר"א לא השיג על תקנת הקדמונים כלל, גם לא על נאמנות קרוב – כהשגת המהרש"ל – ולכאורה ניתן לדייק מכך כי דעת הגר"א כדעת הרמ"א, ודלא כמהרש"ל.

וכך פסק בשו"ת "לחם רב" (לרבי אברהם די ביטון, צוין בהגהת הרעק"א לסי' לה שם), וז"ל:

"מ"מ למדנו, דהמבייש בדברים מנדין או מלקין אותו כפי צורך השעה. ואם כן זה משה האיש, אשר הבאיש את ריחו במר שיחו... ראוי למלקות או לנדוי כפי מה שיראה לבית דין. ואפילו שלא היה בדבר שני עדים, אלא עד א', הרי כתב מהר"י קולין ז"ל בשרש ק"פ בשם המרדכי, דבכל דבר קטטה אפילו אשה או קרוב נאמנים, כ"ש עד אחד..."

ואף בנידון שתוצאותיו דבר שבערוה, כתב הרמ"א, בהתאם לשיטתו בשו"ע חו"מ, בשו"ע אהע"ז סי' עד סעי' י. וז"ל השו"ע שם:

"וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך אחיך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה"

וכתב הרמ"א, וז"ל:

"ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה"

מבואר א"כ, שניתן להושיב אישה שעל פיה התברר ע"י מי התגלגל הריב ואף שיתכן שעל פי עדותה של האישה תהיה לכך השלכה גם למעשה גירושין. שהרי אם יתברר שהריב התגלגל ע"י אביו או אמו, חייב הבעל להוציא אותם מביתו, ואם לא יסכים לכך, כופין אותו לגרש את אשתו. והאישה נאמנת בזה הגם שתוצאותיו הוא בגדר דבר שבערוה.

וכעין זה גם כתב הרמ"א, אהע"ז סי' קנד סעי' ג, וז"ל:

"...ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת."

דהיינו, שאשה נאמנת אף שיתכן שיכפו את הבעל לגירושין על פי עדותה, ונמצא כי נאמנות האשה היא אף בנידון שתוצאותיו גדר דבר שבערוה, וכמו"כ בדין תשלום הכתובה, וכ"ש בנידון דידן בה הוזמנה דודתה של האשה ע"י האשה התובעת את כתובתה, ונמצאת העדה מעידה לטובת האיש הנתבע.

נמצא כי ביד ביה"ד כר נרחב הלכתית לסמוך על "עדות" דודתה של האשה שהובאה לביה"ד לבקשת האשה, המדברת בעד עצמה, וז"ל:

פרוטוקול הדיון מתאריך 16/3/16 שורה 70-72:

...עד המחלה איך היו היחסים?

תשובה. עליות וירידות. היה בא אלי ואומר לי שקשה לו, היא צועקת והיא עצבנית, ושהיא צועקת על הילדים, דיבר איתי על חיי אישות, שהיא לא רוצה לקיים איתו יחסים, אבל אני לא יודעת אם זה אמת.

גם אמה של האשה העידה על קשרים טובים בין הצדדים רק לאחר שחלתה האשה, וז"ל:

פרוטוקול הדיון מתאריך 16/3/16 שורות 36-42:

ב"כ האישה: זה נכון שמיום שהאישה חלתה ועד שהבעל עזב את הבית היחסים שלהם היו טובים?

ת. אפילו טובים מאוד.

ב"כ האישה: חצי שנה לפני עזיבת הבעל הם הלכו יחד לחפש רהיטים?

ת. כן.

הבעל: שנה לפני כן.

ב"כ האישה: הוא טיפל בה, הייתה ביניהם קרבה, נשיקות, קרבה פיזית.

ת. התנהג איתה בצורה נפלאה, אין מילים לתאר.

לעומת זאת על יחסי הצדדים טרם שחלתה האשה, לא אמרה דבר.

יש לציין כי קשרי הבעל לשעבר עם השכנה אינם רלוונטיים לנידון הכתובה משום שגם האשה הודתה כי שקשרים אלו היו לאחר עזיבת האיש את הבית והסכימה להתגרש עוד לפני גילוי קשרים אלו.

וז"ל: פרוטוקול מתאריך 10/1/16 שורות 9-13:

האישה: כי הוא בגד בי, התברר שהוא מנהל רומן עם השכנה. אחרי שניסיתי לשכנע אותו שיחזור לבית, והוא אמר שהוא מלא חובות, ולא יכול עשינו הסכם גירושין. לאחר מכן, התברר לי שהוא גר עם השכנה. גיליתי את זה לאחר ההסכם, לאחר שהבת גילתה אותו עם המאהבת שלו. לפני כן הסכמתי להתגרש כי הוא היה בא-הולך בא- הולך, ולאחר שניסיתי לשכנע אותו לבוא לבית, ולא הסכים ואי אפשר להכניס אותו בכוח הביתה, הסכמתי להתגרש. וגם אני ראיתי אותו יוצא מהמעלית ונכנס לשכנה לבית.

וכך טוען הבעל לשעבר בפרוטוקול הדיון מתאריך 16/3/16, שורות 111-113:

ב"כ האישה: מהבגידה שלך עם השכנה למטה, הילדים הופתעו?

הבעל: הופתעו כי אמא התסיסה את הכל. אחרי שהיא הבריאה בפעם השניה מהמחלה, התחיל הקשר שלי. אני נתתי את כל כולי לבית, את היחסים קיבלתי פעם ב., היא הייתה כבר בריאה, זה מה שהביא אותי לרעות בשדות זרים.

התמונה המתקבלת בפני ביה"ד היא כי אכן התקיימו יחסי אישות לעתים רחוקות בלבד בין הצדדים טרם שחלתה האשה, בעטיה של האשה בלבד.

ביה"ד מדגיש כי בהתאם לאמור ובהתאם לטענות הצדדים במעמד הדיונים והעדות בפני ביה"ד, ברור כי בסיס היחסים הרעועים בין הצדדים הינו מניעת יחסי האישות על ידי האשה.

ובנידון זה של גרימת מיעוט יחסי אישות פוסק החלקת מחוקק, אהע"ז סי' עו סעי"ק כ, וז"ל:

"...ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה על פי הדין למעט העונות או בשאר דברים מורד מקרי, וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי, מה לי כולה מה לי פלגא"

ועולים דברי הח"מ על דברי הרמ"א שם אהע"ז סימן עו סעי' יב, וז"ל:

"...וכן היא אומרת אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו תצא בלא כתובה"

וע"ע בחלקת מחוקק, אהע"ז סימן עז סעי"ק יט, בנידון מורדת מתשמיש באיש שחיוב עונתו הוא לששה חודשים, וז"ל:

"...אבל במורדת מי ימחה בידו לקרב עונתה. וצריך לומר דמיירי שהולך עתה לים ואין דעתו לבוא רק לששה חודשים, והיא אומרת לכשתבוא לא אשמש עמך, אז מתחיל המרד מעתה..."

אף שהמרד הוא לעתיד כשיגיעה עת העונה, וכל שכן כאשר האשה דוחה את הבעל מלקיים עונתו עתה, ואף במיעוט עונה כמבואר לעיל בדברי הח"מ.

על אף האמור לעיל, יש לציין כי לא היתה התראה לאשה שאם תמשיך בדרכה תפסיד את כתובתה, וגם לא עלה בידי ביה"ד לברר אם האשה בתיק המונח בפנינו היא מורדת מתשמיש מחמת טענת מאיסתיהו המפסדת את כתובתה ללא התראה לדעת המחבר בשו"ע אהע"ז סי' עז סעי' ב, ו/או מחמת בעינא ליה ומצערנא ליה המצריך שלבי התראה כדי להפסידה כתובתה כמפורט בשו"ע שם.

לפיכך, במידה ושייכת לטענת מאיסתיהו אזי מפסדת כתובתה ללא התראה כאמור לעיל, ובמידה ושייכת לטענת בעינא ליה ומצערנא ליה שללא התראה אינה מפסדת כתובתה מטעם זה, עדיין סבור ביה"ד שהואיל ואין ספק כי הצדדים מרדו זה בזה, הרי שהאשה הפסידה את תוספת כתובתה מטעם איש ואשה המורדים זע"ז וכפי שפסק הרבינו ירוחם, משרים נתיב כב ה"ח, וז"ל:

"וכתב מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונידוניא. ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש, ומפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתה למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

בהתאם לאמור מחליט ביה"ד בתיק המונח בפניו כי האשה הפסידה את דמי תוספת כתובתה, וחייב בדמי עיקר כתובתה בשווי 120 גרם כסף ליום התשלום.

הרב יגאל לרר – אב"ד

אני מצטרף לדברי האב"ד הגאון הרב יגאל לרר שליט"א ומסקנותיו.

הרב דוד בר שלטון

לדעתי, האשה לא הפסידה את כתובתה.

הנימוקים כדלהלן:

בדיונים שהתקיימו בבית הדין, מטענות הצדדים ומהעדויות, עלה בבירור כי האשה מיעטה מכפי חיובה בעונה, כל משך ימי הנישואין, או בעקבות מריבות חוזרות ונשנות או בעקבות חולשתה בתקופת המחלה. ולכאורה דינה כמורדת כדברי הח"מ סוף סימן ע"ו.

אולם מכמה סיבות אין להפסידה כתובתה.

א. אין לדון כלל את האשה כמורדת דמאיס עלי שהרי מעולם לא אמרה שהוא מאוס עליה. גם לא נראה מכל דברי הטענות שהיה אי פעם מאוס עליה ולהיפך בפעמים הקבועות שקיימה את עונתה או פעם בשבועיים או פחות מכך, לא קיימה את העונה מתוך כפיה ולחץ וזה מוכיח שלא היתה ביניהם מאיסות כלשהי.

בכל הדיונים גם עלה כי מלבד אי קיום העונה בתדירות המתבקשת, היתה קיימת בין הצדדים חיבה ולפעמים אף חיבה יתירה ודאגה כנה אחד למשנהו ובמיוחד מתקופת מחלתה של האשה כפי שעלה מתוך הטענות ומהעדויות. על כן, ברור, שכל מיעוט העונה, גם לדברי הבעל, נבעה רק מעצבנות יתר ומריבים חוזרים ונשנים.

ראוי כאן לציין בקצרה כי לא כל מרידה זמנית נקראת מרידה, למשל, אם באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש כתב בבאה"ט סקל"ב שאין לה דין מורדת ומקורו מכנה"ג הגה"ט אות י' ובשו"ע לבעל מרכבת המשנה סעיף י"ט ובח"ב קונטרס מרד סעיף י"ב. ועיין עוד באוצר הפוסקים סימן עז סעיף ב' ס"ק י"ב אות ה, וכל סעיף קטן י"ד.

ב. קשה גם לדונה כמורדת 'בעינא ליה ומצערנא ליה', מלבד העובדה שלא מרדה לגמרי אלא שרק לא קיימה את חובתה במינון שהיתה מחויבת בו, גם הוברר כי המרידה לא היתה אצלה כשיטה קבועה והחלטה מוקדמת שלא לקיים את חובה כראוי, אלא שבכל פעם ופעם שהיה עליה לקיים את העונה, בעקבות ריב, לא היתה נפשית מסוגלת לקיים את עונתה, וא"כ אין דינה אלא כדין אשה רעה המובאת במסכת יבמות ס"ג ע"ב אמר רבא היכי דמי, דמקשטא ליה תכא ומהדרא גבה. ובמיוחד שבהמשך דברי הגמרא שם נאמר על אותה אשה רעה, שכתובתה מרובה, כלומר, שלא בכל מקרה אנו דנים אותה כמורדת ומפסידים אותה את כתובתה.

נכון הוא שבאם היה בית הדין מתרה בה (או לכה"פ בעלה היה מתרה בה) כי אם תמשיך בהתנהגות זו תפסיד את כתובתה, היינו דנים אותה כמורדת. הסיבה לכך היא, כי אם לאחר שבית הדין הודיע לה כי התנהגות זו פסולה ופוגעת ביסוד קשר הנישואין והיא עלולה בעקבות כך להפסיד את כתובתה, אם לאחר התראה זו המשיכה היא את מרידתה, היתה בכך מוכיחה שכוונתה אכן למרוד בבעלה, ואין בכך התנהגות מקרית בלבד. אולם, כאמור, במקרה שלפנינו שמעולם לא התרו בית הדין באשה, ואף לא ידעה, כנראה, שבהתנהגות זו היא עלולה להפסיד את כתובתה, אין כל הוכחה שהתנהגותה מבטאת מרידה.

ג. גם אם נקבע שדינה כמורדת, אין להפסידה כתובתה מאחר שלא היתה התראה. וכדלהלן:

במורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה" מפורש בשו"ע שבלי התראה אינה מפסדת כתובתה.

במורדת מאיס עלי, אמנם יש פוסקים הסוברים כדעת המאירי (כתובות סג) שמפסדת את כתובתה גם בלא התראה, והם: ויאמר יצחק ח"א סי' קכ"ו. ויחי יעקב סימן ט' אות י"א. שו"ת יביע אומר ח"ה סימן י"ג אות ט' והוא אף סבר שזוהי דעת השו"ע. אולם רוב הפוסקים ס"ל כדעת התוס' רי"ד (שם, הובא בפסקי הריא"ז פ"ה ה"ד אות י"ג) הריטב"א (שם ובתשו' מ"א) תשו' רגמ"ה (תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת סימן קמ"ז, ובתשו' מהר"ם מרוטנבורג סימן תתס"ה) דצריך התראה כדי להפסידה כתובתה, והם: שו"ת הראנ"ח סימן מ"א. פני משה (להר"מ בנבנישתי, ח"ג סימן י"ט). פאת נגב סימן ט"ו. שדי חמד אסיפת דינים מערכת אישות סימן ב' סוף אות כ' בשם מים חיים (להר"ח רפפורט) ח"ב סימן ב' ד"ה וגם. וזאת ליהודה (להר"י מסלתהון) סימן י"א. בת נעות המרדות פרק ו'. והחזון איש סימן ס"ט אות כ"ה סוד"ה ב"ש הכריע כך בכוונת דברי שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן י'. וכ"פ הרב זולטי בפד"ר כרך ו' עמוד 41. הרב גולדשמיד בפד"ר ו עמוד 337 ובעזר משפט סימן ו' עמוד נ"ב, ובסימן ח' עמוד ס"ט. תבואות שמש סימן ל"ט וסימן ג'.

ד. אף לשיטות שבמאיס עלי אי"צ התראה, עיקר טעמם מאחר שכל תקנות ההכרזות וההתראות במורדת נתקנו במטרה ללחוץ על האשה לשוב לחיי שלום בית עם בעלה, ממילא, במורדת מכח מאיסות הבעל עליה, אין סיכוי שעל ידי התראה על הפסד כתובה תתבטל המאיסות. א"כ, במקרה שלפנינו ברור שלא היתה מאיסות כזאת עד שלא תוכל נפשית לחיות עם בעלה שהרי חיה כל השנים איתו באופן של חיבה כאמור, וחוזר הדין שאיך שיהיה לכה"פ צריך התראה פעם אחת לפני הפסד בכתובה.

ה. לסיכום, במקרה שלפנינו, הבעל הוא המורד, כפי שהוברר לפני ביה"ד. הבעל עזב מיזמתו את בית המגורים המשותף, זאת לאחר שכבר היה בקשר עם השכנה באותו בנין. קשר זה שכיום הוא קשר קבוע וממוסד ויש גם לדונו כרוע"ז. ברור, שאלמלא האשה שנכנסה לחייו של הבעל, היה ניתן לתקן ולשפר את הקשר בין הצדדים. אלמלא אותו קשר לא היה הבעל עוזב את הבית וביה"ד היה יכול להעמיד את האשה על כללי ההתנהגות המחוייבים מצידה מכח קשר הנישואין וברצון טוב של הצדדים שהיה קיים ביניהם בבירור לפי התרשמותינו, היה בהחלט אפשרי להעלות את הנישואין הללו על מסלול ברי יותר.

על האשה אין דין מורדת שתפסיד את כתובתה – לא מצד המרידה הראשונה של מיעוט העונה, שמלבד שאינה מרידה כנ"ל ואף אם היא מרידה לא היתה כאן התראה כנ"ל, מלבד כל זאת, ברור שעכשו כשהם לפנינו אלמלא הקשר החזק של הבעל עם האשה האחרת היה בידי ביה"ד להביאה לחיי אישות נכונים יותר. וגם לא מצד המרידה העכשווית שרצונה להתגרש מכיון שהאשה לא מרדה ברצונה העכשוי להתגרש, רצונה להתגרש לא נבע מרצונה אלא בגרמתו הבלעדית של הבעל. יתר על כן, שלפני הגירושין בהחלט היה קיים סיכוי שאם היה הבעל חוזר בו מהתנהגותו הפוגענית, היה מנתק את הקשר עם אותה אשה זרה, והיה מבקש את מחילתה של אשתו, היתה היא מסכימה לקבלו מחדש ולפי הכללים שיעמיד בפניה בית הדין.

משכך, אין להכליל את המקרה שלפנינו לדינו של רבינו ירוחם באיש ואשה שמרדו זה בזה.

עם האמור, אם היתה דעתי מתקבלת היה מוטל עלינו לדון על גובה סכום הכתובה, מאחר שבכתובה שלפנינו התחייב הבעל בסכום מופרז של למעלה ממיליון שקל. עד שיש לדון אם אנו יכולים לחייב את הבעל בסכום זה משתי סיבות. א. האם התחייבות זו היא אסמכתא בלבד. ב. והאם לא היתה ההתחייבות רק לשם כבוד.

באם נחליט שבמקרה שלפנינו קיים ספק על עצם ההתחייבות, יוטל עלינו לדון האם בטלה כל התחייבותו או רק החלק המופרז של התחייבותו, ואם אפשר לחייבו מכח עשיית דין כעין פשרה עפ"י המבואר בשו"ע חו"מ סימן י"ב ס"ה.

הרב מנחם הגר

בהתאם לאמור, החלטת ביה"ד היא ברוב דעות כדלהלן:

האשה הפסידה את דמי תוספת כתובתה, וחייב בדמי עיקר כתובתה בשווי 120 גרם כסף ליום התשלום.

מותר לפרסם פסה"ד לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' באייר התשע"ו (11/05/2016).