לפנינו בקשה להורות להוצאה לפועל לבטל את חיובי הריבית שהושתו על התובע.

בתאריך י"ח כסלו תשס"ב (3/12/2001) נפסק על ידי בית הדין כי על הבעל לשעבר לשלם לאשתו סך של 104,777 ₪. סכום זה כלל בתוכו גם את שווי חלק האשה בדירה בניכוי המשכנתא.

הבעל לשעבר לא שילם את חובו עד עצם היום הזה על אף שבמשך כל השנים הללו התגורר בדירת המגורים.

האשה לשעבר פנתה להוצאה לפועל לשם אכיפת פסק הדין.

ההוצאה לפועל פתחה בהליכי גבייה, ללא הועיל.

במסגרת ההליכים נפסקו עליו חיובי ריבית וכך הלך החוב ותפח עד שכיום, ארבע עשרה שנים לאחר שנפתח התיק בהוצאה לפועל, עומד החוב על סך למעלה מארבע מאות אלף ₪.

משלא עמד הבעל לשעבר בחיוביו הורתה רשמת ההוצאה לפועל על כינוס נכסים לשם גביית החוב.

משמעות הכינוס היא למעשה העברת שני שליש מהדירה, הנאמדת היום בשווי של 600,000 ₪ לידי האשה לשעבר.

כעת עתר הבעל לשעבר לבית דיננו שיורה להוצאה לפועל לבטל את חיובי הריבית שהושתו עליו.

לטענתו ההוצאה לפועל היא רשות שעניינה לאכוף את פסק דיננו בלבד ואין לה שיקול דעת שיפוטי.

כיוון שריבית אסורה לפי דין תורה ברור מאליו שפסק הדין שניתן על ידי בית הדין אינו כולל ריבית האסורה לפי דין תורה. משכך תובע הוא כי בית הדין יורה להוצאה לפועל להעמיד את חובו על סך 136,000 ₪ שהינו הסכום שבו חויב מראש, צמוד למדד.

האשה לשעבר טענה כי הבעל לשעבר לא ציית ארבע עשרה שנים לפסק הדין ואין לבית הדין להזדקק למאן דלא ציית דינא.

עוד טוענת היא כי כיוון שלא היא שהשיתה את חוב הריבית על התובע אלא ההוצאה לפועל. אין כאן ריבית כלל.

עד כאן תמצית טענות הצדדים.

קודם דברינו נוסיף שהתובע לא דייק בסכומים שבהם נקב.

מלבד הסך המדובר חויב לשלם סך של מאתים וחמישים דולר לחודש מחצית דמי שכירות הדירה שבה דר לבדו. סכום זה לא שולם עד עצם היום הזה ומיום פסיקתו עולה לסך של למעלה מארבעים וחמישה אלף דולר ועלה אם כן שהוא חייב לאשתו לשעבר בערכים ריאליים למעלה ממאתיים אלף ₪.

א. דין ריבית בנדון דידן
משלא פרע התובע את חובו על אף ניסיונות ההוצאה לפועל לגבותו הושתו עליו על ידי ההוצאה לפועל חיובי ריבית שגרמו לשילושו של החוב במהלך חמש עשרה השנים מאז פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

טענת התובע היא כי חיוב זה אסור לפי דין תורה ולכן יש להורות להוצאה לפועל לבטלו.

לדבריו אף שריבית זו של ההוצאה לפועל אינה ריבית קצוצה האסורה מהתורה אלא ריבית האסורה מדרבנן שאינה יוצאה בדיינים כנפסק ביו"ד סימן קס"א סעיף א'. בנדון דידן שעדיין לא גבתה הנתבעת את חובה יש להורות לה ולהוצאה לפועל שגבית הריבית דרבנן, אסורה היא.

בנדון כעין זה דנו ראשונים ומדבריהם עולה שאין כאן איסור ריבית ואפילו איסור דרבנן.

בשו"ת הרמב"ן סימן מו כתב

"ולעניין הוסיפו על המטבע שגזר המלך שיהא מנה זה נפרע במקום מנה של מטבע הראשון. שאמרתם משום אסור משום רבית אף בזה דינו דין. שהתוספת הזו שלא בתנאי ושלא לרצון בעלים הוא נפרע. ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל. אלא שדינו של מלך דין והפקרו הפקר ואין כאן גזל ואין כאן רבית. ומיהו אין מלכים עכשיו נוהגין כן לפחות מטבע חדש מכדי שויו אלא להעלותו".

תשובת הרמב"ן הובאה גם בספר התרומות שער מ"ו חלק ח' סימן ה' ובשו"ת הרשב"א ח"ה סימן קצ"ח.

כדעת הרמב"ן כתבו עוד המרדכי ב"ק סי' קי"ב. הריב"ש סמן קצ"ז ועוד והובאו דבריהם בב"י יו"ד סימן קס"ה סעיף א'.

הב"י שם הביא דברי הרמב"ן וסיעתו ולא הביא חולק בדין זה ונראה שזו דעתו להלכה אף שבשולחן ערוך לא פסק דין זה במפורש.

הרמ"א הביא דין זה להלכה וז"ל: "ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזרת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום ריבית ולא משום גזל" וכך מסקנת הש"ך סק"ח.

לשון הרמב"ן וסיעתו מורה שדין ריבית לא שייך כאן "ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל ריבית אלא בכלל גזל". ביאור דבריו נראה שעניינה של ריבית הוא שכר השימוש במעות וכל שהגבייה נעשית בעל כרחו של הלווה אין כאן אגר נטר אלא גזל ואם גזרה המלכות שתהא הגבייה בדרך זו, דינא דמלכותא דינא.

כ"כ בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן קי"ד, בספר נתיבות שלום יו"ד קס"ה אות מ"ב ועל דרך זו ביאר הרה"ג מרדכי רלב"ג בפסק דינו מבית הדין באשדוד (נדפס במאגרים).

כך הדין גם בענייננו.

חיוב הריבית שהוטל על ידי ההוצאה לפועל על אף שנושא הוא את השם "ריבית" אינו חיוב ריבית אלא חיוב ממוני שמוטל בעל כורחו של החייב שלא עמד בפירעון החוב ואם כן הדיון אינו על איסור ריבית אלא על איסור גזל וכפי שיתבאר לקמן.

אמנם החוות דעת יו"ד קס"ה סק"ב כתב:

"ואף דבריבית גמור ודאי דלא מהני הגזרה מ"מ כאן מיירי שגזר לשלם ממטבע החדשים בין שיוסיף בין שיפחות הוי כקרוב לשכר ולהפסד בשעת הלואה דאין בו משום ריבית ועוד דכאן הגזירה היא לטובת המדינה שיהיה מעלה למטבע שלו מש"ה הוי דינו כדין הפקר ב"ד ואין בו משום ריבית".

מדברי החוו"ד עולה שגם חיוב ריבית שהושת בעל כרחו של המלוה הוא "ריבית גמור" ולא כפשטות לשון הרמב"ן. התקשה בכך הרה"ג מרדכי רלב"ג בפס"ד הנ"ל ושם הביא את מכתבו של הרה"ג שלום יוסף גלבר מח"ס נתיבות שלום שכתב שדברי החוו"ד צ"ב ולדינא דחאם מכח הבנתו בדברי הרמב"ן.

אולם יש לציין שהחוו"ד לאו יחידאה הוא ודבריו הובאו להלכה בספר מנחת פתים יו"ד סימן קס"ה ובדרכי תשובה יו"ד קס"ה סקי"א.

נראה לבאר דברי החוו"ד בהקדים קושיא על דבריו. שכתב: "ואף דבריבית גמור לא מהני הגזרה".

והרי בנדון דהרמב"ן לא בריבית קצוצה עסקינן אלא באופן שלאחר ההלוואה החליט המלך שהתשלום יהא במטבע שערכה גבוה מערכה בשעת ההלוואה. ועוד יש להקשות על המשך דברי החוו"ד שהותר הדבר משום שקרוב לשכר להפסד והרי גם אופן זה אסור מדרבנן כדין סאה בסאה.

נראה שמה שכתב החוו"ד "ריבית גמורה" אין כוונתו לריבית קצוצה אלא שאם משמעות גזרת המלכות בהעלאת שערי המטבעות היא פסיקת ריבית הרי לנו "ריבית גמורה" האסורה מדרבנן, אולם אם העלאת ערך המטבע אין משמעותה "ריבית" וראיה שקרובה היא לשכר ולהפסד הרי אין כאן תוספת ממון על ההלוואה אלא שינוי שער המטבע בלבד.

כמו כן מה שכתב שאם הגזרה לטובת המדינה הדבר מותר הוא גם מאותו הטעם שבאופן זה אין כאן חיוב "ריבית" על הלוואה אלא שינוי שער המטבע.

לדעת החוו"ד כל חיוב מכח המלכות שעניינו להוסיף על ההלוואה גם הוא בכלל ריבית ולא יועיל כאן דינא דמלכותא ואם הוא חיוב שלא מכח ההלוואה יש לומר לגביו דינא דמלכותא דינא.

ומה שכתב הרמב"ן שאינו בכלל ריבית אינו משום שחיוב זה בא בכפיה אלא משום שאינו בא להוסיף על ההלוואה.

לאור זאת נראה שגם חיוב ריבית על ידי ההוצאה לפועל אין בו באמת "ריבית". אין מטרת חיוב זה להגדיל את ההלוואה אלא לקנוס את החייב שלא פרע את חובו על אף הליכי הגבייה שננקטו נגדו.

זו הסיבה שחיובי הריבית על ידי ההוצאה לפועל גבוהים ביותר כפי שהוא בנדון דידן שהחיוב שולש במשך חמש עשרה שנים. כי אין מטרת החיוב הנוסף להוות תשלום על עיכוב המעות אלא סנקציה הרתעתית כנגד מי שאינו פורע, לכן שונה חיוב הריבית מכח פסק דין מריבית הוצאה לפועל, ריבית פיגורים, שהיא גבוהה בהרבה ובעלת משמעות הרתעתית.

נמצאנו למדים שבחיוב ריבית הנפסק על ידי ההוצאה לפועל אין איסור ריבית משני טעמים.

הטעם האחד הוא שריבית זו לא נפסקה על ידי הלווה אלא נכפתה עליה. כך פשטות דברי הרמב"ן וכפי שהבינו האג"מ ועוד.

הטעם השני הוא שאין מטרת פסיקת הריבית על ידי ההוצאה לפועל להוסיף על ההלוואה אלא לקנוס את מי שאינו פורע על הליכי הגבייה שנגרמו מכח השתהותו. באופן זה הדבר מותר לכ"ע ואינו תלוי בריבית דרך קנס ודוק.

עדיין יש לעיין לפי טעמו של החוו"ד, שיש מקום לומר שריבית ההוצאה לפועל כוללת שני מרכיבים, האחד הוא הריבית על הממון עצמו כמקובל במשק והשני תוספת ריבית לצרכי הרתעה. אם כך הדבר אפשר שיש לנכות את שיעור הריבית המקובלת במשק.

מבירור שנערך על ידינו עם רואה חשבון הבקי בתחום זה עלה כי הריבית בבתי משפט הנקראת "ריבית פסיקה" עומדת כיום על אחוז אחד. זו הריבית אותה מחייב בית המשפט כאשר תשלום נדחה בהסכמה, והיא תואמת פחות או יותר את הריבית המקובלת במשק.

לעומת זאת ריבית ההוצאה לפועל עומדת על שבעה אחוזים וחצי.

הסיבה לפער הגדול היא שריבית ההוצאה לפועל באה בעיקר לצרכי הרתעה וקנס.

מפער זה נראה שהאחוז הבודד של ריבית הפסיקה כלל אינו מהווה מרכיב בחישוב ריבית הפיגורים שגובה ההוצאה לפועל ואם כן נראה שגם לדעת החוו"ד אין כאן איסור ריבית.

בספר מנחת שלמה ח"ב סימן ס"ח אות ד' כתב:

"לעניין קנסות הנהוגים בגמחי"ם אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן שכשמאחר בהחזרת ההלוואה חצי שנה משלם שקל, וכשמאחר שנה משלם שני שקלים.

וטענו רבים שדינו כריבית ולא כקנס. נראה די"ל דכיוון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ"ח לגבות החוב נמצא דלאחר הזמן הו"ל בגזלה אצלו ואין כאן שכר המתנת המעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד ושל שנה שלמה משלם שני שקלים".

אם בגמ"ח שהוא המלוה אמר את דבריו ק"ו בריבית פיגורים שמחייבת בהוצאה לפועל שאין שם ריבית עליה אלא שם קנס.

אמנם מנגד באות י"ג שם כתב:

"ולעניין קנס פיגורים כיוון שזה דרך קנס והתשלום הוא לציבור ולא לאישים מסויימים, הרי זה מותר (סימן קע"ז י"ד – ט"ז ובפתחי תשובה)".

נראה שהתיר ריבית פיגורים רק כשהתשלום הוא לציבור, אך דבריו שם במי שמחויב כלפי גוף ציבורי וגוף זה קנסו בריבית פיגורים בזה התיר רק משום שמשלם לציבור, אך כשמחויב לבעל חובו והציבור קנסו בזה פשיטא שאין כל ריבית וכמ"ש באות ד'.

ב. דינא דמלכותא דינא בחיובי ההוצאה לפועל
התברר לעיל כי "ריבית" ההוצאה לפועל אינה אסורה מדין ריבית.

עדיין יש לדון אם ההוצאה לפועל מוסמכת לפסוק תשלום זה לפי דין תורה. אם אינה מוסמכת הרי הממון גזול בידי הנוטלו.

מקור סמכותה של ההוצאה לפועל לקנוס את החייב שלא פרע חובו הוא בחוק המאפשר לעשות כן ואם כן הדבר תלוי בשאלה אם אמרינן דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל כיום.

כבר עלה עניין זה על שלחן מלכים והכריעו שדינא במלכותא דינא נוהג גם במדינת ישראל כ"כ בפד"ר ח"א ע"מ 285 בפס"ד מאת הגר"י בן מנחם זצ"ל ובית דינו.

וכ"כ בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב ח"ד חו"מ סימן ר"ב שם דן בחוק הנהוג במדינת ישראל והבי"ד החת"ס חו"מ סימן מ"ד שדינא דמלכותא לגבי תקנת והנהגת המדינה שלא יפסקו חיותא כו"ע מודו שגם במלכות ישראל קיימת. וכ"כ הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זלה"ה בפסק דין נדפס בפד"ר ח"ו ע"מ 376, בשו"ת משפטי עזיאל ח"ד סימן ג' וסימן ד', בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סימן כ"ח, בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן ל' אות ד', בספר מעדני ארץ שביעית סוף סימן כ'.

וכ"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ס"ג, בשו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סימן מ' בהערה והראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל הובאו דבריו בקובץ תחומין ג' עמוד 242 והדברים ארוכים.

אמנם ראיתי לכמה ממחברי דורנו שדנו בעניין זה והסיקו שאין אומרים דינא דמלכותא דינא בחוקי מדינת ישראל ואציין כאן מה שנראה לי להשיב על דבריהם במספר עניינים שדנו בהם.

דעת הר"ן
כתב הר"ן נדרים כ"ח א' ד"ה במוכס "וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה". וכ"כ הרשב"א נדרים כ"ח א' ד"ה במוכס, בתשובה ח"א סימן תרל"ז, האו"ז ב"ק סימן תמ"ז ועוד ראשונים הבי"ד בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ס"ד.

אף שיש לדון אם דברי הר"ן מוסכמים להלכה וכמו שיתבאר לקמן מ"מ אינם דחויים לגמרי והובאו בדרכי משה חו"מ סימן שס"ט סק"ג ובבאור הגר"א סקל"ה.

מדברי הר"ן הללו למדו כמה מחברים שחוקי מדינת ישראל אין להם תוקף מכח דינא דמלכותא דינא וגרועים מחוקי מדינות העמים. עי' דרכי חושן ח"א ע"מ שפ"ט ועוד.

לענ"ד אין כן הדברים כאשר יבואר לפנינו.

זה יצא ראשונה בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן מ"ד ביאר דעת הר"ן "דלא פליג אלא במסים ומכס שהטיל על כרחם ס"ל דלא שייך לומר בני מדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ וא"כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי אוה"ע אבל במנהגים ונימוסים כמו ב"ב נ"ד ע"ב מודה ר"ן דהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה".

הבנת החת"ס שגם לדעת הר"ן דינא דמלכותא דינא נוהג גם במלכי ישראל, אולם כיוון שכל ישראל שותפין בארץ ישראל מוגבל דינם למה שכל ישראל ניחא להו.

דומה שאין לך ניחותא יותר מחק ההוצאה לפועל שאלמלא חוק זה נותרה מערכת האכיפה חסרת יכולות ביצועיות וכולי האי ואולי.

בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ב חו"מ סימן ר"ב דן בתוקפו של חוק הדירות האומר שהמשכיר אינו יכול לפנות את השוכר מדירתו גם לאחר תום תקופת השכירות אם חוק זה הוא לפי דין תורה והביא דברי שו"ת אמרי יושר ח"ב סימן קנ"ב שכתב שחוק זה הוא דין תורה ודינא דמלכותא דינא ועל כך הוסיף "ועיין בשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סימן ס"ד שדינא דמלכותא לגבי תקנת והנהגת המדינה שלא יפסקו חיותא כו"ע מודי שגם במלכות ישראל קיימת".

נראה שדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל מחודשים יתר על נדון דידן. בעניין חוק השכירות יש לדון האם חוק זה ניחא לבני המדינה ואעפ"כ כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכיוון שהוא תקנת והנהגת המדינה כו"ע מודו שגם במלכות ישראל אמרינן דינא דמלכותא דינא.

בנדון דידן נראה שחוק זה ניחא לכו"ע והוא תקנת המדינה וניחא לבני מדינה ועדיף טפי מנידון דהגרי"ש אלישיב זצ"ל.

יש להוכיח כדברי החתם סופר ואולי יתר על דבריו מדברי הר"ן גופו.

הנה הר"ן הוא הסובר שלא אמרינן דינא דמלכותא דינא במלכי ישראל, אולם בדבריו גופו מצאנו ראינו לכאורה דברים אחרים.

כתב הר"ן בדרשותיו הדרוש האחד עשר:

"ואני מבאר עוד זה, ואומר שכמו שנתיחדה תורתנו מבין נימוסי אומות העולם במצות וחוקים, אין ענינם תיקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלהי באומתנו והידבקו עמנו, בין שיראה העניין ההוא לעינינו כעניני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא יראה כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם, מכל מקום אין ספק שהשפע האלהי היה נדבק בנו, וחל בפעלים ההם, עם היותם רחוקים מן הקש השכל. ואין בזה פלא, כי כמו שנסכל הרבה מסיבות ההויות הטבעיות, ועם כל זה יתאמת מציאותם, כל שכן שראוי שנסכל סיבות חול השפע האלהי והידבקו בנו. וזה שנתיחדה בו תורתנו הקדושה מנימוסי האומות הנ"ל, שאין להם עסק בזה כלל, כי אם בתיקון עניין קיבוצם.

ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון הסידור המדיני, והם סיבה עצמית קרובה לחול השפע האלהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין סיבת חול העניין האלהי באומתנו ותיקון עניין קיבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל העניין אשר הוא יותר נשגב במעלה, ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו, כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו, אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו, שימשך ממנו הידבק עניין האלהי בנו, יושלם ממנו לגמרי סידור ענינן ההמוני או לא יושלם. ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר, היה משלימו המלך. אבל היתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רוצה לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק השפע האלהי בנו".

עוד כתב שם:

"ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם, כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

ואל תקשה עלי מה ששנינו בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו א) תניא ר' אליעזר [בן יעקב] אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו', שנראה ממנו שמינוי הבית דין הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן. ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין [הם] לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתיקון ענינם ביותר מזה, אם לא שיתן המלך להם כוחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כח השופט וכח המלך. שהרי מצינו בפרק נגמר הדין (שם מט א) אמר לו עמשא אכין ורקין קא דריש, אזיל אשכחינהו לרבנן דפתיח להו במסכתא, אמר כתיב (יהושע א יח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר (שם) רק חזק ואמץ, הנה שנתנו בכאן ליהושע כח מלכות אף על פי שלא היה מלך, וכן דרשו רבותינו ז"ל (מדרש רבה שמות על הכתוב שם ג ה) ויהי בישורון מלך (דברים לג ה), ירמוז למשה".

הנה מבואר בדברי הר"ן שמה שנוגע לתקון המדינה "המלך אשר נעמיד עלינו ישלים עניינו" "ומינוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה".

לכאורה סותרים דברי הר"ן אלו את אלו שבפירוש הר"ן לנדרים כתב שלא אמרינן דינא דמלכותא דינא במלכי ישראל.

למבואר בדברי החת"ס ניחא שבמנהגים ונימוסים מודה הר"ן, אולם פשטות דברי הר"ן מורה יתר על חידושו של החת"ס שכל שהוא לצורך תיקון העולם אמרינן דינא דמלכותא דינא גם במלכי ישראל ולא רק משום שניחא להו לבני המדינה אלא שזהו כוחו ועניינו כמלך להיות מופקד על תיקון העולם.

בתשובות בעלי התוספות (ניו יורק תשי"ב) סימן י"ב הובאה תשובת רבנו תם שדן בעניין זה וז"ל:

"אין זה כמו שאמרתם אלא דינא דמלכותא באומות העולם מיירי אבל מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו כדמפרש פ' כהן גדול ואין יכולים לגזול כלומר שלא כדין.

ואפילו למ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו אין לך בו אלא חידושיו ואת כרמכם יקח ונתן לעבדיו אוסרי מלחמתו אבל לעצמו להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק לא".

דבריו ברור מללו שכל חידושו שאין דד"מ במלכי ישראל הוא במה שעושין לצורך עצמם אך כל מה שעושה לצורך הציבור זהו עניינו וכחו כמלך.

והנה מקור דברי הר"ן הוא בדברי התוספות כמו שכתב בגוף דבריו וכאן מצאנו במקורם של דברים כמו שהבאנו לעיל.

גם כאן נראה יותר מהמחודש בשו"ת חת"ס הנ"ל שלא מטעם ניחותא דבני המדינה באנו אלא זהו כחו כמלך כל שעושה לצורך בני המדינה.

נמצא אם כן שלא בכל גוני אמר הר"ן את דבריו ועל דרך כלל כל שעושה המלך לטובת בני המדינה אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא וכפי שהתבאר בתשובת רבנו תם, בדרשות הר"ן, בשו"ת חתם סופר ובדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל הנ"ל.

זהו גם דיוק דברי הר"ן וההולכים בשיטתן שהעמידו דבריהם במוכס העומד מאליו שעושה לצורך עצמו ורק באופן זה יש חילוק בין מלך ישראל למלכי אוה"ע.

עוד מצאנו בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קלד וז"ל:

"כתבת לבאר לך דעתי בישראלים שיש להם שכונ'. ויש בסוף השכונה פתח דלתים ובריח. ומבוי נמשך מהשכונה ואילך, סמוך לפתח. וישראלים דרים שם במבוי מזה/ומזה, כעשר בעלי בתים. ומפני שראש המבוי פתוח לשכונה הנכרי', הסכימו הקהל והחרימו להעמיד להם דלתות בחצי אותו מבוי. ויש להם חותם מן המלך על זה. וקצת מאותן שחוץ למבוי כשסיימו לעשות שם הפתח, לא היו שם בשעת החרם. ובאו עכשיו, ועכבו ביד הקהל מפני שיש בתוך השכונה בית הכנסת לדרום, ומקוה טהרה לנשים. ופעמים שיצטרך אחד מהם ליכנס, ולא יוכל. היוכלו לעכב על ידם, אם לא תשובה: דעתי נוטה בו: מדין הגמ' יכולים הם לעכב. דהוה ליה כאחד מבני מבוי שבא לסתום כנגד פתחו. דלכולי עלמא בני מבוי הפנימית מעכבים על ידו. שהרי בני מבוי זה יש להם בתוך השכונה בית הכנסת ומקוה טהרה. ואף על פי שיש להם לבני השכונה דלתים ובריח מכבר בסוף השכונה, מכל מקום, הרי אלו גורמים להם טרחה יתירה. שאינו דומה עכוב פתח אחד, לעכוב שני פתחים. ואפילו באו הצבור לסתו' אותו פתח שבסוף השכונה, ולבנות באמצע המבוי, יכולין בני המבוי לעכב על ידם. מפני שכבר החזיקו בכל המבוי ללכת בכלו, כל זמן שירצו. והרי זה מצר שהחזיקו בו רבי', ואסור לקלקלו. וכדאמרינן: מבואות המפולשו' לרשות הרבים ובקשו בני העיר לסותמ', בני אותה העיר מעכבים עליהם. ולא מבעי' דליכא דרכה אחרינה, דמעכבי, אלא אפילו איכא דרכה אחרינה, נמי מעכבי, משום דרב יהודה. דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. וגדולה מזו אמרו: מבואות המפולשות לרשות הרבים, ובקשו בני מבואות להעמיד להם דלתות, בני רשות הרבים מעכבים עליהם. ואפילו לפנים מארבע אמות. משום דזימנין דדחקו בני רשות הרבים, ועיילי להתם.

ומכל מקום, זהו שורת הדין. ואי נמי: בארץ ישראל, דלא אמרינן בה: דינא דמלכותא דינא, כדעת קצת רבותינו הצרפתים ז"ל. לפי שארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, להדיוט כמלך.

אבל עכשו שיש למלכי האומות בנו מלוכה, ומה גם שהשוקים והרחובות הם למלכים, והם יכולים לסגור ולבנות ברחובות עיר, וכן אנו רואים אותם נוהגין כן, אם נתן המלך לאלו להעמיד להם דלתות, עושים. דדינא דמלכותא דינא. ואפשר עוד: כי גם למלכי ישראל רשות בכעניין זה לפי שזה משמירת עמו. כדי שלא יזוקו הישראלים, דרים פריצים בין השכנים. ויהיה בזה נזק המלך והרי זה בכלל מה שאמרו במשנתינו: ופורץ לעשות לו דרך. וכל האמור בפרשה, מלך מותר בו. א"כ, מה שצוה המלך לעשות פתח ודלתים באמצע השכונה לשמירת העם, הרשות בידו. נמצא: דין מלכי ישראל שוה לדין האומות בדבר זה. וזה ראיה כי זה דינא דמלכותא, ולא גזלה דמלכותא, ושפיר דמי".

דקדוק דברי הרשב"א הוא שכל האמור בפרשת מלך מדין דינא דמלכותא הוא ורק בנדון דידיה הסתפק כי שמא אין זה לצורכו של מלך.

ידעתי שיש לומר בדברי הר"ן שמשפט המלך לא מכח דינא דמלכותא הוא אך לא כ"כ הרדב"ז בהלכות מלכים פ"ד ה"א וה"ט ואין כל צורך לבאר אחרת את דברי הר"ן. יעויין לקמן שהובאו מקורות נוספים בעניין זה. וכן הם דברי הרשב"א הנ"ל בתשובה שהובאו לעיל.

נוסיף כאן את דברי הזוה"ק בראשית דף צ"ב ע"ב:

"רבי אבא הוה אתי מטבריה לבי טרוניא דחמוי ור' יעקב בריה הוה עמיה, אערעו בכפר טרשא, כד בעו למשכב אמר ר' אבא למריה דביתא אית הכא תרנגולא, א"ל מארא דביתא אמאי, א"ל בגין דקאימנא בפלגות ליליא ממש, א"ל לא אצטריך דהא סימנא לי בביתא דהדין טקלא דקמי ערסאי מלינא ליה מיא ונטיף טיף טיף בפלגות ליליא ממש אתרקו כלהו מיא ואתגלגל האי קיטפא ונהים ואשתמע קלא בכל ביתא וכדין הוא פלגות ליליא ממש, וחד סבא הוה לי דהוה קם בכל פלגות ליליא ואשתדל באורייתא ובגיני כך עבד האי, אמר ר' אבא בריך רחמנא דשדרני הכא, בפלגות ליליא נהים ההוא גלגלא דקיטפא, קמו רבי אבא ורבי יעקב שמעו לההוא גברא דהוה יתיב בשפולי ביתא ותרין בנוי עמיה והוה אמר כתיב (תהלים קי"ט) חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך מאי קא חמא דוד דאיהו אמר חצות לילה ולא בחצות לילה אלא חצות לילה ודאי לקודשא בריך הוא אמר הכי וכי קודשא בריך הוא הכי אקרי, אין דהא חצות לילה ממש קודשא בריך הוא אשתכח וסיעתא דיליה וכדין היא שעתא דעייל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, אמר רבי אבא לרבי יעקב ודאי נשתתף בשכינתא ונתחבר כחדא קריבו ויתיבו עמיה אמרו ליה אימא מלה דפומך שפיר קאמרת, מנא לך האי, אמר לון מלה דא אוליפנא מסבאי, ותו הוה אמר דתלת (נ"א דתחלת) שעתי קמייתא דליליא כל דינין דלתתא מתערין ואזלין ושאטין בעלמא בפלגות ליליא ממש קודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן ודינין דלתתא לא משתכחן וכל נימוסין דלעילא בליליא לא אשתכחו אלא בפלגות ליליא ממש מנלן מאברהם דכתיב ויחלק עליהם לילה, במצרים (שמות י"ב) ויהי בחצי הלילה ובאתרין סגיאין באורייתא הכי אשתכח, ודוד הוה ידע, (ומה) ומנא הוה ידע אלא הכי אמר סבא, דמלכותא דיליה בהאי (ליליא) תליא ועל דא קאים בההיא שעתא ואמר שירתא ולהכי קריה לקודשא בריך הוא חצות לילה ממש אקום להודות לך וגו' דהא כל דינין תליין מהכא ודינין דמלכותא מהכא משתכחין וההיא שעתא אתקטיר בה דוד וקם ואמר שירתא, אתא ר' אבא ונשקיה אמר ליה ודאי הכי הוא בריך רחמנא דשדרני הכא, ת"ח לילה דינא בכל אתר והא אוקימנא מלי והכי הוא ודאי והא אתער קמי דרבי שמעון, אמר ההוא ינוקא בריה דההוא גברא אי הכי אמאי כתיב חצות לילה, א"ל הא אתמר בפלגות ליליא מלכותא דשמיא אתערת, אמר אנא שמענא מלה, אמר ליה רבי אבא אימא ברי טב דהא מלה דפומך קלא דבוצינא להוי, אמר אנא שמענא דהא לילה דינא דמלכותא איהו ובכל אתר דינא הוא והאי דקאמר חצות בגין דינקא בתרי גווני (חצות) בדינא וחסד וודאי פלגותא קדמיתא דינא הוא דהא פלגותא אחרא נהירו אנפהא בסטרא דחסד ועל דא חצות לילה כתיב ודאי, קם רבי אבא ושוי ידוי ברישיה וברכיה אמר ודאי חשיבנא דחכמתא לא אשתכח בר באינון זכאי דזכו בה, השתא חמינא דאפילו ינוקי בדרא דרבי שמעון זכו לחכמתא עלאה, זכאה אנת רבי שמעון, ווי לדרא דאנת תסתלק מניה".

יעוין בספר פנקסי הראי"ה ח"ג שדן בדברי הזוה"ק הללו.

עוד יש לומר שלא גרע שלטון ישראל בארץ ישראל מכפית בני העיר על קיצתן כמבואר בגמרא ב"ב ז' א'. עי' בספר מנחת שלמה נדרים כ"ח א' שדרך בדרך זו.

מוכס העומד מאליו
כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סו"ס ק"י "וכבר אמרו בשם הגאון החזו"א ז"ל דבמדינה זו דינו כמוכס העומד מאליו" ועל דרך זו כתב בשו"ת קנה בשם ח"ב יו"ד סימן ק"א מדעת עצמו.

כמדומני ששמועה זו פלאית ומ"מ השיב עליה בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ס"ג ועי' משפט כהן סימן קמ"ד אות י"ד ובהערות הרצי"ה קוק שם.

דעת הרמב"ם והשלחן ערוך
בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ס"ג הביא דברי הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פ"ה הי"א ובפרוש המשנה פ"ג דנדרים שכתב שדין המלך דין הוא ולמד מדבריו שאין הלכה כדעת הר"ן וכך ביאר דברי מר"ן בחו"מ סימן שס"ט סעיף ו'.

בספר דרכי חושן ח"א ע"מ שצ"ג חלק עליו וכתב שמלך ישראל רשאי להטיל מסים אך אין זה מכח דד"מ אלא משום פרשת המלך ודוקא מלך שמונה על פי נביא וכ"ד של שבעים ואחד דינו כמלך מה שאין כן השלטון במדינת ישראל. וביאר שזו גם דעת מר"ן השו"ע בסימן שס"ט סעיף ו'.

באופן אחר ביאר שדברי הרמב"ם והשו"ע נאמרו במלך ישראל בחו"ל.

העיר על עצמו מדברי הרדב"ז ודחק בדבריו.

והנה הרדב"ז בהלכות מלכים פ"ד ה"א כתב להביא "ואמרו בכמה מקומות דינא דמלכותא דינא ואפילו מלכי הגויים אמרינן בהו דינא דמלכותא דינא" ומבואר שיסודם שווה. וכ"כ בפ"ד ה"ט שם. וכ"כ בקרית ספר הלכות גזלה פ"ה והלכות מלכים פ"ד ה"א, מהר"ץ חיות נדרים כ"ח א', וכ"כ להביא בדעת הרמב"ם בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן מ"ד. וכן ביאר דעת הרמב"ם בשו"ת חוט המשולש (לר"ש דוראן) הטור הראשון שאלה י"ד וז"ל:

"ועל כן כ' הרמב"ם ז"ל בין מלך ישראל וכו' דזיל בתר טעמא והכל לפי דינא דמלכותא".

וכן ביאר דעת הרמב"ם בספר זקן אהרן (למהר"א הלוי) סימן ג' (דף ז' ע"ד).

ג. דינא דמלכותא דינא בערכאות
ההוצאה לפועל רשאית לפי החוק לפסוק ריבית גם לשם אכיפת פסק דין שנפסק בבית משפט.

באופן זה נראה שלכ"ע לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ופסיקת ריבית זו גזל היא עי' ש"ך חו"מ סימן ע"ג סקל"ט שכתב שלא אמרינן דינא דמלכותא דינא כנגד דין תורה.

ועי' במקורות שהביא בעניין זה בשו"ת יביע אומר ח"ה חו"מ סימן א' אות ו'.

פסיקת ריבית על ידי ההוצאה לפועל כזרוע ארוכה של ערכאות לשם אכיפת פסק דינם דינה כדין הערכאות ואסורה.

יתר על כן נראה שכל מה שדנו הש"ך שם ושאר פוסקים בעניין זה הוא דוקא ביחס לדיני ממונות שבהם אולי ניתן לומר שיועיל דינא דמלכותא דינא לעניין זה שלא תיקנה אבדה ביאוש וכד' עי' ש"ך חו"מ שנ"ו סק"י. אך קיום פסק דין של ערכאות הוא מילתא דאיסורא ופשיטא שלא מהני. וכ"כ בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן מ"ד ובשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סימן מ"ט, ואלו דברי מהריא"ז בתשובה סימן ד' וז"ל "כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים יראה ויבין שדעת כולם שווה דלא שייך דדמ"ד אלא בדברי חק ומשפט חקוק מאת המלך מפורש וברור בלי שום ספק ושקול הדעת וכו' עכ"פ הדין הוא חקוק מאת המלך מפורש ומבואר להנהיג בהם בני עמו וכו' אבל בדברים התלוים בשקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם כמו שיש להם קצתם מהיונים וקצתם מהרומיים וקצתם שחדשו להם לפי מצב המדינות ודנים על פיהם בשקול דעתם, מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקדו לומר עליהם דדמ"ד, אבל הם הם ערכאות של נכרים שהזהירה אותו התורה הקדושה שלא לדון בפניהם אפילו בדברים שדיניהם שוה לדיני ישראל ואמרו חז"ל כל ההולך לפניהם כאילו הרים יד בתורת משה רבנו ע"ה, אמנם כבר הוזהרנו לשמוע אל כל מצות המלך יהי' מישראל או מאו"ה מחויבים אנו להיות עבדים נשמעים לכל פקודיו ומצותיו, ובלבד שלא יעבירנו על מצות ד' ואפי' במלך ישראל כמבואר ברמב"ם פ"ד מה' מלכים, אך ערכאות שלהם והם השופטים עפ"י דתות ונמוסי' מספריהם הקודמים אינם עניין כלל לדד"מ, ולא יגזור שום מלך עלינו שלא נלך עפ"י משפטי תוה"ק כל שלא ירצה להעבירנו ח"ו על מצות ה', אמנם כשיהיה לנו דין עם אחד מאו"ה צריכין אנו לדון עמו כמשפט המדינה, ודוקא להציל מידם אבל אם הנכרי רוצה לבוא לפני דייני ישראל אסור לילך עמו בערכאות, וכ"כ בתשו' תשב"ץ ח"ד ס"ו, אבל בין ישראל לחבירו צריכין אנו להתנהג עפ"י דתה"ק ולא עפ"י משפטיהם שאין להם משפט דד"מ, ותדע שהרי כל פסקי דיניהם הנקראים סענטענצין גם אצליהם אינם נחשבים לדד"מ ואין להביא ראיה מפס"ד אחד שלהם על כיוצא בו ואפי' שלחו ממקום משפט היותר גבוה כידוע מנימוסי משפטיהם. ועוד אנו רואים מעשים בכל יום שמבטלים פסקי דיניהם של השופטים ממי שלמעלה מהם, וגם משתנים לפעמים משפט ב' ענינים שוים בכל כלליהם ופרטיהם בשני מקומות המשפט ואין אומר השב, וכמה פעמים ראינו עניין אחד נופל ליד דיין והוא מחייב וכל היועצים חביריו מסכימים עמו, וכשיפול ליד דיין אחר עניין דומה לזה בכל הצדדים לגמרי ובאותו מקום המשפט הוא מזכה ואין נודד כנף ושניהם מוחלטי'. איה איפוא נאמר שכל משפט חרוץ מאיזה מאגיסטר' או מאיזה שופט בעיר או בכפר יש לו דד"מ, א"כ בטלו כל דיני תוה"ק ואויבינו פלילים, ישתקע הדבר ולא יאמר, ואם אמנם שכל זה הוא דבר ברור וכמעט קרוב למושכלות ראשונות שא"צ ראיה, בכל זאת לא אחדל להראות שהוא דבר שכתבו כן הראשו', הרשב"א ז"ל בתשובתו ח"ג דפוס ליוורנו סי' ק"ט כתב ז"ל, ולעניין דדמ"ד שאמרת בודאי לא אמרו אלא בהא דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות דדינא דמלכותא דינא אמרו ולא דינא דמלכא. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי המלוכה כמ"ש שמואל הנביא לישראל דמלך מותר בם, כך בשאר האומות דינין ידועי' יש למלכים ובהם אמרו דדמ"ד, אבל דיינין שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמי שימצאו בספרי הדינין שלהם, שאם אין אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל וכבר בא לידי ואמרתי כן עכ"ל, גם הרב המאירי הובאו דבריו בש"מ ב"ק ד' קי"ג כ' ז"ל אבל דיני' שהאומות מחזיקים בהם מחכמיהם וספריהם הקודמים אינו בכלל זה [ר"ל בכלל דד"מ]".

ד. סיכומם של דברים
א. חיובי ריבית שנפסקים על ידי ההוצאה לפועל אין בהם איסור ריבית.
ב. לדעת הרמב"ם והשו"ע דינא דמלכותא דינא נוהג גם במלכי ישראל. לדעת הר"ן כל שעושה זאת לצורך המדינה אמרינן דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל.
ג. אין לפסקי דין של ערכאות תוקף מכוח דינא דמלכותא דינא.
ד. קיום פסק דין של בית הדין הרבני על ידי הוצאה לפועל מועיל מדין דינא דמלכותא דינא ובכלל זאת חיוב ריבית שהוטל על ידי ההוצאה לפועל.
ה. לאור כל המבואר לעיל התביעה נדחית.

הרב אליהו אריאל אדרי

מצטרפים למסקנות.

הרב א' אהרן כ"ץ               הרב ישי בוכריס

נפסק כאמור.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א באייר התשע"ו (19/05/2016).