הצדדים נשואים כדמו"י וחיים בנפרד זה זמן רב. הבעל הצליח להשיג גירושין אזרחיים מאשתו בארה"ב.
בפני בית הדין תביעת האשה למזונותיה.
לפנינו כמה שאלות הדורשות ברור.

א. האם הבעל חייב במזונות אשתו לאור העובדה שהם גרים בנפרד כבר למעלה מ-8 שנים, ולאור העובדה שבית המשפט בשיקאגו פסק פס"ד של גרושין ופס"ד של חלוקת רכוש?
ביה"ד קבע שהבעל חייב עקרונית במזונות אשתו.

הטעם לכך הוא כי הפרוד נכפה על האשה ע"י הבעל בניגוד לרצונה. האשה התנגדה וממשיכה להתנגד גם היום לגירושין, והיא מוכנה גם כיום שהוא יחזור הביתה.

ביה"ד מתרשם שעמדה זו אינה ננקטת לצורך מיקוח, אלא זוהי התחושה האמיתית של האשה. היא באמת מוכנה לשלו"ב. הבעל הוא שנטש אותה ועזב את הארץ והיא מעולם לא מרדה בו.

הסדר הגרושין שנקבע בבית המשפט בארה"ב נעשה בניגוד לרצונה והיא גם לא חתמה על אותו הסדר.
הבעל גם לא טען מעולם שום טענה שתצדיק את תביעת הגרושין שלו. הוא פתח לפני כמה שנים תיק של גרושין בבית הדין, אבל הוא סגר אותו מיזמתו, ומעולם לא התקים בבית הדין דיון על טענות המחיבות את האשה להתגרש.

מובן מאליו ש"הגרושין" שנפסקו בבית המשפט בארה"ב הם חסרי משמעות מבחינה הלכתית, ועל כן הבעל בודאי חייב במזונות אשתו.

ב. השאלה השניה שלפנינו היא האם אפשר לראות בהעברת הבית על שמה הסכמה של האשה שהבית יחשב עבורה כתשלום מזונות?
ביה"ד קובע שלטענה זו אין מקום.

מעולם לא הוכח ואין בידינו שום מסמך הקושר בין מתן הבית לבין תשלום המזונות.

ביה"ד שאל את האשה כמה פעמים בדיונים קודמים איך היא מסבירה את נתינת הדירה במתנה.
האשה ענתה שהדירה ניתנה לה במתנה כפיצוי על עזבו אותה לתקופה בלתי מגבלת. בפרוטוקול מיום ז' אלול תשנ"ד היא אמרה : "הוא הלך לטפל באמו ואני לא יודעת כמה זמן. אני אמרתי לו מה יהיה עמי, לפחות תעביר לי את הדירה. אני לא חשבתי אז על גירושין".

בנוסף לכך מאשר הבעל בפרוטוקול מיום ט' אלול תשנ"ד שהוא לקח גם 35000 $ השייכים לה.
גם בפסק הדין של בית המשפט בארה"ב מצוינות שתי סבות להעברת הדירה על שמה. (דף 3 סעיף 7) ולא נזכר שם שהדירה ניתנת כתשלום עבור המזונות.

הבעל חתם על העברת הדירה למרות שידע שהאשה נחשבת עדין כנשואה ולמרות שהאשה לא חתמה על ההסכם ( יעו' בפסק הדין שם סעיף 7, (6) וסעיף 8)

סכומו של דבר : באף מקום לא נזכר שהבית ניתן תמורת המזונות, ועלינו רק לבדוק שמא יש כאן אומדנא דמוכח שהוא נותן רק על סמך זה שהיא לא תתבע מזונות.

היות ולאור מה שנאמר לעיל אין לנו אומדנא דמוכח כי יתכן בהחלט שהוא נתן לה את הדירה מתוך רגשי אשמה על נטישתו אותה לתקופה כ"כ ארוכה, או כהתחשבנות על חלוקת הרכוש לאחר שיתגרשו בעתיד, ואם אין אומדנא דמוכח הרי אין שום בסיס לפטור אותו ממזונות בגלל העברת הדירה על שמה.

ג. השאלה העקרית שעלינו לברר היא האם יש לחייבו במזונותיה לאור העובדה שהיא משתכרת יפה בעבודתה כאחות.
ביה"ד קבע שאע"פ שאין לחיבו במזונות מלאים אבל יש לחיבו במזונות של 300 $ כהשלמה להכנסתה.

הקביעה הזאת בנויה על הכלל של "עולה עמו ואינה יורדת עמו".

נכון שהבעל כיום אינו עובד, אבל לפי התרשמות ביה"ד הוא חי ברמת חיים גבוהה. הוא אדם אמיד בן למשפחה אמידה מאד. הוא מתגורר בבית של אמו ויש להניח שהוא לא נדרש לשלם עבור מגוריו בבית.

כמו כן יש להניח שהאם שהיא כאמור אמידה מאד מסיעת לו ביד נדיבה גם בהוצאותיו היום - יומיות. בנה השני הוא חולה, והבן היחיד הדואג לה הוא הבעל ובודאי היא אינה עושה הפרדה בין צרכיו לצרכיה.
בפרוטוקול מיום כ"ז תשרי תש"ס ספרה האשה שלאביו של בעלה היתה חברת בטוח גדולה והוא היה אדם עשיר מאד.

באותו פרוטוקול הבעל אינו מכחיש את דברי האשה, אלא שהוא טוען שאת כל הכסף " נתן לאמא שלי "הוא גם מודה שכל הכסף שיש לאמא יתחלק " בינו לבין האח שלו".

על יכלתו הכלכלית של הבעל אנחנו יכולים ללמוד מפסק הדין של בית המשפט המעריך את רכושו של הבעל בכספים ובניירות ערך (לא מדובר על נכסי דלא ניידי) בקרוב ל - 400000 $.

אין ספק כי מצבו הכלכלי של הבעל הוא טוב ואיתן. וזה מלבד רכוש גדול השייך לאמו אשר למעשה נתון תחת שליטתו.

האשה לעומת זאת אמנם מרויחה היטיב, אבל היא עמלה קשות לצורך פרנסתה. היא חייבת לעבוד שעות נוספות, כל ההוצאות של החזקת הבית וארוח ילדיה מוטלים עליה, אם לא תעבוד שעות נוספות תוכל בקושי להחזיק את עצמה.

ברור שמצבו הכלכלי של הבעל משופר לאין ערוך ממצבה. ולכן מכח הכלל של עולה עמו חייב ביה"ד את הבעל לשלם לה 300 $ ובכך אולי תתקרב רמת החיים שלה לרמת החיים של בעלה.

אולם עדין אלינו לברר האם הכלל של עולה עמו קיים גם כששני בני הזוג מתגוררים בנפרד.

בשאלה זו דן ביה"ד של הרב ורנר זצ"ל בפד"ר ב' ע' 115 ומעלה שיש בזה מחלוקת רש"י ותוס' עם הרי"ף והרמב"ן.

אולם ברור שאין מחלוקת זו ענין לכאן. וכפי שכותב באותו פד"ר שהמחלוקת הנ"ל היא כשחיים בנפרד כתוצאה מאילוצים שונים ואין מרידה לא מצד הבעל ולא מצד האשה, אבל " כשיש מרידה מצד הבעל... וכלכלתה בנפרד היא תוצאה ממרדותו הרי בודאי שלא הפסידה את זכותה לחיות לפי רמתה ועשו הוא " ( שם ע' 118 ).
וא"כ עולה מכל הנ"ל שבמקרה שלנו קיים הכלל של עולה עמו והיא זכאית לתוספת במשכורתה.

כל מה שכתבנו עד עכשיו מבהיר היטיב את הנמוקים לפסק הדין ולמעשה אין צורך להוסיף על הדברים הנ"ל. אולם יתכן שבמקרה דידן ניתן לחיבו בסכום הנ"ל גם אם לא היה כאן הכלל של עולה עמו.

והטעם לכך היא טענתה של האשה שהיא חייבת לעבוד שעות נוספות כדי שתהיה לה פנסיה סבירה.
והנה בהשקפה ראשונה אין לחייב בתוספת מזונות עבור העתיד ליותר מששה חדשים וכמבואר ברמ"א בסי' ע' סעיף ז' ( וכן לגבי אלמנה וכמבואר בכתובות צ"ז ומובא להלכה בסי' צ"ג סעיף ל' ).

אולם בעיון נוסף מסתבר מאד שיש לה זכות גם כיום לנקוט פעולות להבטחת מזונות העתיד.

הרי מעשים בכל יום שביה"ד מעקל את רכושו של הבעל להבטחת זכויותיה של האשה במקום שיש חשש של הברחה או של בזבוז.

ובפד"ר ב' ע' 65 מרחיב הרב גולדשמידט זצ"ל בשאלה האם מעקלים נכסים גם כשלא הגיע זמן הפרעון.

ובבאר היטב באבהע"ז סי' צ"ג סק"ב מביא בשם מהר"י הלוי"שאם רואים כונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום וללכת חוץ לעיר.... ניתנה כתובה ליגבות מחיים ".

ובסי' צ"ג סעיף ל"א פסק בשו"ע ש "אם אין מוצאים ליקח כדי מזונות של 6חדשים מוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות".

ועיין במסקנות בפד"ר ו' ע' 226 מסקנה ט' 2 ש"במקרה שיש חשש שהבעל יבריח נכסיו.... יתכן שמעקלים למזונותיה ליותר מששה חדשים".

וא"כ יש בהחלט מקום לומר שבנידון דידן כאשר ברור שהבעל מצדו יעשה כל מה שיוכל כדי להפטר ממזונותיה , ואם תאלץ להפסיק לעבוד לא יהיה מי שיתמוך בה , זכאית האשה להחזיק בכסף שהיא מקבלת מהשעות הנוספות שלה כדי להבטיח לה פנסיה שממנה תוכל להתקיים לאחר פרישתה מהעבודה.

נושא זה עדין טעון ברור ועיון , אולם אין צורך להעמיק בו יותר , כי גם בלא"ה יש לחיבו במזונות וכנ"ל מכח הדין של "עולה עמו".

עוד יש לצין שלפי כמה ראשונים זכאית האשה להחזיק לעצמה את המשכורת שהיא מקבלת תמורת השעות הנוספות וכדין העדפה שע"י הדחק. וכבר כתב הב"ח , המובא בב"ש ובח"מ בסי' ע' שהמנהג הוא שאין מוציאין מידה את ההעדפה שע"י הדחק.

אמנם קשה להסתמך על דברי הב"ח הללו, כי מסתבר שהבעל יכול לטעון קים לו כאותם שטות שההעדפה מגיע לו ויכול לתפוס במזונותיה. גם נושא זה טעון ברור ולבון, ולא נכתבו הדברים כאן אלא כדי להעיר.

בנימין בארי - אב"ד

לאחר שמיעת הצדדים ולפי החומר שבתיק פוסק ביה"ד, שהבעל אלמוני חייב במזונות אשתו פלונית.
היות והאשה עובדת ומשתכרת למחייתה, פוסק בית הדין לחייב את הבעל לשלם למזונות אשתו סך 300 דולר לחודש. סכום זה יופקד בחשבון הבנק של האשה.

ניתן ביום כ"ה טבת תש"ס (03/01/2000)

בנמין בארי - אב"ד        א. אהרן כץ - דיין         יצחק זר - דיין