בפנינו תביעת גירושין של הבעל.

בבקשתו מיום י"ד אייר התשע"ו (22.5.16) ביקש הבעל כי בית הדין יקבע כי הוא בעל הסמכות בתביעות הכרוכות.

בהחלטתו מיום ט"ו אייר התשע"ו (23.5.16) כתב בית הדין כי:

ככל שתעלה שאלת הסמכות, בית הדין ישקול הפסיקה בה בהתאם לכללים המקובלים ובדרך המקובלת.

ביום י"ז אייר התשע"ו (25.5.16) התקבלה בקשת האשה-הנתבעת שכותרתה "בקשה לדחייה על הסף בהעדר סמכות", בה מתארת את הסדר הכרונולוגי של ההליכים בין הצדדים:

ביום כ"ה ניסן התשע"ו (3.5.16) הגיש התובע תביעה לגירושין, שכותרתה "גירושין".

ביום ח' אייר התשע"ו (16.5.16) הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה בקריות תביעה למשמורת והסדרי ראייה וכן תביעה למזונות קטינים.

באותו יום ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופט סילמן ניצן) לקבלת תגובת האב באשר למזונות הקטינים.

ביום י' אייר התשע"ו (18.5.16) ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט בענין הקטינים, בה הוזמן תסקיר פק"ס לענין משמורת וחלוקת זמן הורי.

ביום י"ד אייר התשע"ו (22.5.16) הגיש התובע לבית הדין כתב תביעה מתוקן, בו כרך את עניני הרכוש ומזונות ילדים.

בבקשת האשה ציינה כי היא מוכנה לקבל את גיטה, אך היא מבקשת לדחות את התביעות הנוספות של הבעל על הסף ולקבוע כי הסמכות בעניינים הכרוכים היא לבית המשפט לענייני משפחה.

בהחלטת בית הדין מיום י"ז אייר התשע"ו (25.5.16) התבקשה תגובת התובע, וביום כ"ד אייר התשע"ו (1.6.16) התקבלה תגובתו, שבה נאמר כי הוא הגיש בגפו תביעה לגירושין בתאריך כ"ה בניסן התשע"ו (3.5.16) ועל פי חוק כרך בה ענייני משמורת והסדרי ראייה מעצם הגשתה. המבקשת הגישה תביעתה לבית המשפט ביום ח' אייר התשע"ו (16.5.16) והומצאה לו מאוחר יותר ביום כ"א אייר התשע"ו (29.5.16). כן ציין כי המבקש הגיש תביעה כרוכה לבית הדין ביום י"ד אייר התשע"ו (22.5.16). הוא מבקש כי נושא המשמורת והסדרי הראייה יהיו בסמכות בית הדין, ובעניין מזונות הילדים יכריע בית הדין על מקום הסמכות על פי שיקול דעתו.

ובכן, לאחר העיון והפעלת שיקול הדעת, בית הדין קובע כי הסמכות העניינית לדון במשמורת הילדים והסדרי ראייתם היא לבית הדין הרבני, ברם, בשאר הנושאים רכש בית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בהם. ונפרט את הנימוקים לקביעה זו.

סמכות בית הדין בסוגיית משמורת והסדרי ראייה שלא נכרכו לתביעת הגירושין
בשורות דלהלן נברר את שאלת סמכותו של בית הדין לדון ולהכריע בנושא המשמורת והסדרי הראייה בתיק שבנדון, לאור העובדה כי הבעל-האב לא ציין במפורש בכתב תביעת הגירושין שהגיש ביום כ"ה ניסן התשע"ו (3.5.16) (בכתב התביעה הראשון) את עניין המשמורת והסדרי הראייה.

כדי להכריע בשאלה זו, נקדים ונאמר כי עניין החזקת הילדים הוכר בפסיקה ככרוך "מעצם טיבו וטבעו" בתביעת הגירושין, ובית הדין הרבני מוסמך להכריע בו מרגע שהוגשה תביעת גירושין. משמעות הביטוי "מעצם טיבו וטבעו" הוא, שאם לא נאמר אחרת בתביעת הגירושין, משמע שנושא החזקת הילדים ממילא, וכדבר ברור, מקובל ומוסכם, כרוך בתביעה זו (ראה: בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו(2) 1457).

ובע"א 198/82 דותן נ' דותן, פ"ד לח(1) 1), נאמר:

נושא החזקת הילדים לפי מהותו כרוך בנושא הגירושין.

לפי לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג, כל התביעות הכרוכות בגירושין יידונו בבית הדין הרבני. נושא זה כרוך במהותו בתביעת הגירושין, ואין צורך לדון כלל בכנות הכריכה (ראה בנדון: ע"א 184/75, בעמ' 529, וכן ע"א 213/77, 296, בעמ' 835).

וכן ראה עוד בבג"ץ 4238/03 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1) 481 (כב' השופט א' גרוניס):

משמורת ילדים היא עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין, ועל-כן הוא נתון לסמכות בית-הדין, אלא אם ערכאה מוסמכת אחרת דנה בעניין קודם לכן (למשל, ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי). לפיכך היה והוגשה תביעת גירושין לבית-הדין טרם הגשתה של תביעה בעניין משמורת לבית-המשפט, תהיה הסמכות הבלעדית לדון בנושא המשמורת לבית-הדין.

ובבג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 550 (21.01.2004) נקבע:

על-פי פסיקתו של בית-משפט זה, משמורת ילדים נחשבת סוגיה הכרוכה בתביעת הגירושין לפי טיבה וטבעה כל עוד לא נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת. יתר העניינים דורשים כריכה מפורשת בתביעת הגירושין (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן [1], בעמ' 1091; ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי (להלן – עניין וינטר [2]), בעמ' 1467).

הרציונל שבדבר הוא פשוט וברור, שכן לא ניתן לבצע את הליך הגירושין ופירוק התא המשפחתי ללא שנקבע הסדר בעניין החזקת הילדים והסדר ראייתם.

בענייננו, תביעת הגירושין הוגשה ביום כ"ה ניסן התשע"ו (3.5.2016), שנים עשר יום קודם להגשת התביעות לבית המשפט לענייני משפחה ביום ח' אייר התשע"ו (16.5.16), הרי שהסמכות לדון במשמורת הילדים נתונה לבית הדין הרבני.

משכך, עמדת בית הדין היא, כי נתונה לו הסמכות לדון גם בהסדרי הראייה, ולו מן הטעם כי סוגיית הסדרי הראייה היא עניין הנגזר מסוגיית המשמורת. כך דעתה של כב' השופט א' חיות בבג"ץ 7298/14 (פורסם בנבו, 15.5.2016), וכן דעתו של ביהמ"ש העליון (כב' השופט א' ג'ובראן) בבג"ץ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי בירושלים:

בהמשך לכך, אני מוצא לנכון להעיר כי תהיתי האם יש מקום להורות כי ככלל אין לפצל את הדיון בין ענייני המשמורת להסדרי ראייה. כך ניתן לקבוע, כי מרגע שהוקנתה הסמכות לערכאה מסוימת לדון בענייני המשמורת הרי שסמכותה חולשת גם על הסדרי הראייה בהיות האחרונה כאמור, בבחינת סוגיית-בת לראשונה. כך גם, משרכשה ערכאה כלשהי סמכות לדון בהסדרי הראייה, תהיה מקבילתה מנועה מלדון בענייני המשמורת לרבות הסדרי הראייה. כל זאת אלא אם שוב הסכימו שני הצדדים לוותר על סמכותה של הערכאה לה הסכימו לראשונה ולהעביר את עניינם לערכאה המקבילה (ראו ע"א 534/73 טננהולץ (כהן) נ' כהן, פ"מ כח(2) 490 492 (1974); ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר ואח', פ"ד לו(4) 757 763 (1982)). כלל כזה עשוי לתקן ולו במקצת את העוול הנגרם למשפחות רבות בעקבות הפיצול בשיפוט הנהוג בשיטתנו על השלכותיו הפוטנציאליות.

וכן ראה גם בבג"ץ 2659/14 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים.

לאור האמור, בית הדין קובע כי הסמכות לדון בהחזקת הילדים ובהסדרי ראייתם בתיק דנן, נתונה לבית הדין הרבני.

סעד זמני אינו קובע סמכות
באשר לטענת האשה כי בית המשפט כבר הוציא החלטה בתיקים שנפתחו לפניו, ובכך נשמטת סמכותו של בית הדין (לכאורה, בהתאם להלכת פלמן), נשיב כך:

בית הדין מכבד כל ערכאה מקבילה בכלל, ואת שופטיה בפרט, אולם, הסעד הזמני שניתן על ידי כב' השופט, בדמות הזמנת תסקיר מאת פקידת סעד לעניין משמורת וחלוקת זמן הורי, אינו קובע סמכות.

בית הדין רואה בהחלטה זו סעד זמני בלבד – החלטה שנתנה טרם קיום דיון – ואין בה כדי להקנות סמכות בתיקים הנדונים, אשר בית הדין קנה בהם סמכותו לראשונה, כאמור לעיל.

העיקרון הנ"ל כבר הובא בכמה החלטות שונות, וראה לדוגמה החלטת בית הדין הרבני נתניה (תיק מספר 832273/2, מאת כב' הדיין הרב אריאל ינאי שליט"א), שכתב כך:

באשר לנושא השני שהועלה בדבר בקשת סעד זמני למתן פסק דין הצהרתי ברכוש – שאין לראות בו כדי לקבוע סמכות שיפוט על ידי הערכאה האזרחית, הדבר נכון באופן עקרוני, ומכל שכן בתיק המסוים שלפנינו, בו לא נידונו עדיין כלל נושאי הרכוש לגופם.

והביא ראייה לדבריו מהחלטת בית הדין הרבני בחיפה בהחלטתו בתיק מספר 9840-24-1:

תביעה על פי סעיף 11 לחוק (חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973) הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר.

לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט, עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מענייני הרכוש, כגון עניינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו ענייני רכוש אחרים, כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסוים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בענייני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל.

שם ציין כי גישה זו של בית הדין האזורי אומצה על ידי כבוד בית הרבני הגדול בית הדין הגדול (בתיק מספר 1700-21-1):

עמדתו של בית הדין האזורי מקובלת עלינו. המערערת לא תבעה בבית המשפט סעד של חלוקת רכוש. כל אשר תבעה הוא סעד של שמירת זכויות. מעצם טיבו זהו סעד ביניים וההחלטה הסופית בעניינו מתמצית בשמירת זכויות בלבד. כדי להעניק למערערת סעד זה, לא מוטל על בית המשפט להכריע באופן סופי בתביעה לחלוקת רכוש. כל אשר יאמר בית המשפט באשר לזכויות ההדדיות של הצדדים ברכוש שיש להם, לא יהיה בבחינת מעשה בית דין בקשר לחלוקת הרכוש. קביעותיו של בית המשפט תהיינה לכאוריות והן תהיינה מוגבלות לצורך מתן הסעד של שמירת הזכויות. דווקא בגלל היקפו המוגבל של הסעד יש להניח כי לא יתנהל משפט מפורט כמקובל במשפט חלוקת רכוש. לאור שיקולים אלו, שהינם רק בבחינת שיקולים משלימים לטעמי בית הדין האזורי, אין מקום לומר כי הקדמת בקשה לשמירת זכויות רכושיות בבית המשפט לענייני משפחה, שוללת את סמכותו המאוחרת של בית הדין בתביעה לחלוקת רכוש שנכרכה בתביעת גירושין.

וכך סיימו שם בבית הדין האזורי נתניה:

אמור מעתה: מלאכתנו כבר נעשתה על ידי אחרים, ודבר שפתים בעניין זה הוא אך למותר.

נעיר עוד כי הקביעות המשפטיות הללו של כבוד בית הדין הגדול בשני נושאים האמורים מיושמות חדשים לבקרים בבתי הדין הרבניים בתיקים משפטיים רבים כנוהג קבוע ורגיל מקדמת דנא.

והדברים מדברים בעד עצמם, וידועים זה מכבר.

מן הכלל אל הפרט
לאור האמור, בית הדין קובע כי הסמכות בסוגיות משמורת והסדרי ראייה בתיק דנן, נתונה לבית הדין הרבני.

בשל כך, ולשם קידום ההליך, בית הדין מורה למזכירות בית הדין לפתוח תיק להחזקת ילדים, אליו יוכלו הצדדים להפנות בקשות כהבנתם.

שאר הסוגיות שנתבעו בבית המשפט, יהיו בסמכותו של בית המשפט, שהרי שם נתבעו לראשונה, כולל התובענה לפסיקת מזונות ילדים.

בשולי ההחלטה נציין: לאור העובדה כי קיימת הסכמה להתגרש, כאמור בסעיף 26 לתגובת הנתבעת, הצדדים רשאים להופיע בכל בוקר לאישור הסכם גירושין או אישור הסכמתם להתגרש, עם בקשה להפנותם לסידור גט.

ניתן לפרסם אחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה באייר התשע"ו (02/06/2016).
הרב יצחק אושינסקי – אב"ד