בפני ביה"ד מונחת תביעת צד ג' לביטול הסכם גירושין והתוספת המאוחרת להסכם שנערכו בין הנתבע ואשתו ושקיבלו תוקף פס"ד בביה"ד הרבני. לטענת התובע, הנתבע חייב לו סך של למעלה מ-4,000,000 ₪, והסכמי הגירושין שכרת הנתבע עם אשתו הם פיקטיביים ונעשו למראית עין בלבד במטרה להבריח ממנו את נכסיו.

מנגד, טען ב"כ הנתבע טענה מקדמית כי בטרם ידון ביה"ד בגוף התביעה, עליו לשקול אם לסייע לתובע לגבות חוב שנוצר עקב ריביות שהתווספו לחוב המקורי שעמד על סך של כ-1,500,000 ₪. לדבריו, הנתבע ושותפיו מוכנים ומזומנים לסלק את הקרן של החוב באופן מידי, ומשכך מתייתרת התביעה לבטול הסכמי הגירושין, שכן מטרתה היא לאפשר לתובע לגבות את הריביות שנצברו במשך שנים רבות.

על טענת ב"כ הנתבע משיב ב"כ התובע כי על ביה"ד לדון רק בתובענה לבטול הסכמי הגירושין המונחת לפתחו, ואין בסמכותו לדון בחוב גופו שעניינו נדון זה מכבר בערכאות שונות וניתנו עליו פסקי דין חלוטים.

ואלו נושאי הדיון:
א. העובדות;
ב. טענות הצדדים;
ג. הדיון;
ד. תביעת צד ג' לביטול הסכם תישמע רק כשהוא נפגע שלא כדין מביצועו;
ה. קביעה – זכויותיו ההלכתיות של התובע אינן נפגעות מביצוע ההסכם;
ו. לדון מי שאינו "ציית דינא";
ז. "לפני עיור" במקום מצוה;
ח. לדון בתביעה שכבר הוגשה בערכאות.

א. העובדות
ביום ה' אלול תשנ"ו (20.8.1996) חתמו התובע, הנתבע ואחרים על הסכם שותפות. בהמשך נתגלע סכסוך בין הצדדים, וביום ה' סיון תשנ"ח (30.6.98) חתמו השותפים על הסכם הפרדה, ולפיו על השותפות להשיב לתובע כספים שהלווה לה בסך של למעלה מ-1,200,000 ₪. החתימה על הסכם זה לא שמה סוף למחלוקת שבין הצדדים, ובשנת 1999 הגיש התובע תביעה לבוררות שבסיומה חויב הנתבע בשנת 2004 לשלם לתובע סך של כ-1,300,000 ₪ (הסכום הנזכר הוא ע"פ האמור בכתב התביעה).

כאן המקום לציין, שההסכמים שעליהם חתמו הצדדים כללו ריביות עתידיות על החייבים (חלק מהחובות נשאו ריבית של 2% לחודש). בהתאם לכך גם פסק הבוררות כלל חיובים של ריביות והצמדה למדד, ריביות שהמשיכו להיצבר גם בתקופה שלאחר החתימה על הסכם ההפרדה.

לאחר פסק הבורר נפתח תיק בהוצאה לפועל, ובמשך השנים תפח החוב עקב הריביות ההסכמיות ואחרות. כיום חובו של הנתבע לתובע בהוצאה לפועל עומד על כ-4.2 מיליון ₪.

לאחר מועד החתימה על הסכם ההפרדה הנ"ל, ערכו הנתבע ואשתו הסכם גירושין הנושא את התאריך א' טבת תשנ"ט (20.12.1998). במסגרת ההסכם, התחייב הנתבע לאשתו מזונות ילדים ע"ס 3000 ₪, וכן הותיר את הדירה למגורי האישה והילדים עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 18. הסכם זה אושר על ידי ביה"ד וקיבל תוקף של פסק דין ביום ג' שבט תשנ"ט (20.1.1999). ארבעה ימים לאחר מכן, ביום ז' שבט תשנ"ט (24.1.1999), התגרשו הנתבע ואשתו זמ"ז.

ביום ח' תשרי תשע"א (16.9.2010) חתמו הנתבע ואשתו לשעבר, על תוספת להסכם הגירושין הנ"ל. במסגרת זו הוגדל סך המזונות שהתחייב הנתבע לילדיו, וכן הועבר חלק הנתבע בדירה לבעלותה המלאה של אשתו לשעבר. תוספת זו אושרה על ידי ביה"ד, וקיבלה תוקף של פסק דין.

ביום י"ט אלול תשע"א (18.9.2011) התחתנו הנתבע ואשתו בשנית.

בשנת 2012 פתחה אשת הנתבע תיק הוצל"פ נגד הנתבע-בעלה בתביעה לגביית חוב המזונות שהתחייב לה מיום גירושיהם. חוב המזונות מסתכם כיום, לאחר צבירת ריביות והצמדות, במאות אלפי שקלים.

ב. טענות הצדדים
לטענת התובע, לאחר שנתגלע הסכסוך בינו לבין הנתבע, החל הנתבע להבריח את נכסיו, ובין היתר חתם על הסכם גירושין פיקטיבי עם אשתו, במסגרתו התחייב לשלם לה מזונות. האישה כלל לא טרחה לגבות את המזונות במשך שנים ארוכות, ורק לאחר כ-13 שנה מיום הגירושין פתח הנתבע בעצמו את התיק בהוצאה לפועל עבור אשתו בתביעה לגבות ממנו את חוב המזונות למפרע. לטענתו, בכך ניצלו הנתבע ואשתו את הוראות החוק ולפיהן זכויות הזוכה בתיק מזונות קודמות לזכויות יתר הנושים, והביאו לכך שהתובע לא יוכל לממש את זכויותיו בנכסי הנתבע.

לדבריו, גם העברת חלקו של הנתבע בדירה לבעלות אשתו, כפי שזו נעשתה בתוספת להסכם משנת 2010, נועדה להבריח את הדירה מן התובע.

בדיון ובכתב התביעה פירט ב"כ התובע כמה עובדות המוכיחות, לטענתו, כי הסכמי הגירושין היו פיקטיביים. בין היתר ציין את העובדה כי הנתבע ואשתו המשיכו לחיות יחדיו לאחר הגירושין, ואף נולדה להם בת בשנת 2003. כן ציין את העובדה שבני הזוג חזרו ונישאו בשנת 2011, ורק לאחר מכן נפתח התיק בהוצל"פ על מזונות העבר שהנתבע לא שילם לאשתו - גרושתו כל השנים.

לאור כל הנ"ל מבקש התובע מביה"ד לבטל את פסקי הדין המאשרים את הסכם הגירושין שבין הנתבע ואשתו ואת התוספת להסכם זה, שכן לטענתו הסכמים אלו נחתמו במרמה תוך שימוש לרעה בהליכי ביה"ד והטעייתו, והם נוגדים את תקנת הציבור. כן מבקש התובע לעכב את הליכי הגבייה בתיק ההוצל"פ שנפתח על ידי אשת הנתבע לגביית פסקי הדין נשואי תביעה זו.

כאמור לעיל, הנתבע לא ענה לגופן של טענות התובע, ומבלי להודות בטענה מטענות התובע, הצהיר שהוא ושותפיו מוכנים לשלם מידית את סכום הקרן של חובם לתובע. לטענת ב"כ הנתבע, סכום החוב המקורי של השותפים לתובע ולאחיו עומד על סך של כמיליון וחצי ₪ בלבד, והתובע מצדו עיכב במשך שנים את הגבייה מכספי השותפות שכבר מעוקלים לטובתו, כדי שהחוב ימשיך ויצבור ריביות. בקשתו היא שביה"ד יבדוק מהו סכום הקרן של החוב, ויקבע שזהו הסכום שחייב הנתבע לתובע. לדבריו, לאחר קביעה זו, יתייתר הצורך לדון בתביעה לביטול הסכמי הגירושין, שכן סכום החוב שייקבע על ידי ביה"ד ייפרע במלואו מידית, ולא ייוותר אלא חוב הריבית שאין לתובע היתר הלכתי לגבותו.

ב"כ התובע לא הכחיש את טענות ב"כ הנתבע שהחוב המדובר כולל ריביות, ורק טען לחוסר סמכות של ביה"ד לדון בגופו של החוב. לדבריו, קיומו של החוב הוא עובדה מוגמרת, שכן סכום החוב הוא חלוט וקיבל תוקף של פסק דין בערכאות שונות, והתובע אינו מוכן לדון על תקפות החוב או לוותר על הריביות שנצברו בו. על כן אין מקום, לדבריו, לדון בפני ביה"ד במקורות החוב ובתקפותו, אלא רק בתביעה העומדת לפני ביה"ד, דהיינו בתקפות הסכמי הגירושין שאושרו בעבר על ידו.

ג. הדיון
ראשית יובהר כי גביית ריבית אסורה, ובמקרה שמוגשת לביה"ד תביעה לגביית חוב הכולל ריביות, שומה עליו להסתלק מלדון בתביעה. אמנם במקרה שלפנינו התביעה היא לבטל את הסכמי הגירושין של הנתבע ואשתו ואינה עוסקת בחוב כלל, אלא שלטענת הנתבע, בשל ביטול הסכמים אלו יתאפשר לתובע לגבות חוב הכולל רביות האסורות בגבייה על פי ההלכה.

עוד יובהר, כי לאור התנגדות התובע "לפתוח" מחדש את הדיון על אופי החוב ומרכיביו מאחר שיש בענין פסקי דין חלוטים של ערכאות אחרות, אין מקום להיענות לבקשת ב"כ הנתבע לדון בענין, שכן אין בידי ביה"ד לקבוע מהו הסכום שעל הנתבע לשלם. הן משום שאין באפשרות ביה"ד להגיע לבירור הדבר ללא דיון מעמיק, וכאמור, התובע מתנגד לדון בענין מכל וכל, והן משום שקביעה שכזו תהיה חסרת תוקף חוקי. ומאחר שהתובע אינו מתכוון לציית לפסק דין בענין, הרי זו זילותא דבי דינא להיזקק לדון ולפסוק בענין שממילא לא ייושם על ידי הצדדים (ור' עוד להלן, בענין החיוב לדון מי שאינו "ציית דינא").

למרות האמור לעיל, מדברי הצדדים בדיון ומעיון בחומר המצוי בתיק עולה באופן ברור שחובו של הנתבע לתובע תפח במשך השנים עקב ריביות והצמדות, וברי כי הסכום הנוכחי, הגדול פי שלשה לערך מהחוב הבסיסי, כולל בתוכו מרכיב נכבד של ריבית האסורה בגבייה על פי ההלכה. כמו כן, אין ספק שבכוונת התובע לגבות את מלוא החוב, והוא פעל בעבר ופועל כעת במישורים רבים ובערכאות שונות להשגת מטרה זו. בא כוחו לא הכחיש את הטענה כי פנייתו לביה"ד נועדה למצות את האפשרויות לגביית מלוא החוב, והוא אף הצהיר בפני ביה"ד כי בכוונתו לפעול בכל דרך חוקית לגביית מלוא החוב על הריביות שבו, והוסיף כי אם הדבר לא יצלח באמצעות ביה"ד, הרי שהוא יפעל להשיג את מטרתו בדרכים אחרות.

עוד יובהר, כי פסק זה אינו נכנס לעובי הקורה בשאלה איזו ריבית או הצמדה אסורה בגבייה על פי ההלכה ואיזו מותרת, שהרי כאמור, אין נמצאים בפני ביה"ד כל הנתונים באשר לסוגי הריביות ההסכמיות, הקנסות וההצמדות שהיו בחוב המדובר, ומה מידת השפעת כל אחד מסוגים אלו על גובה החוב הסופי. לתועלת המעיין, נפנה לפסק דין שניתן בבית דין זה (תיק מס' 6129/5) בענין ריבית שנפסקה בהוצאה לפועל בחוב מזונות, שלדעת הרוב יש בגבייתה משום גזל, וממילא יש לדון אותה על פי כללי דינא דמלכותא, כאשר בענין דינא דמלכותא בזמנינו בארץ ישראל כבר נשתברו קולמוסים רבים (ר' גם פס"ד מביה"ד באשקלון שיצא לאחרונה תיק מס' 50830/6, אשר נסמך על דעה זו, אלא שמסקנותיו שונות), ולדעת המיעוט בפסה"ד הנ"ל אף בריבית זו יש משום איסור ריבית. כן נפנה לפסק דין של ביה"ד הגדול שנכתב על ידי הרה"ג חגי איזירר שליט"א (תיק מספר 798549/5, שהוא למעשה ערעור על פסה"ד הנ"ל), ולפיו בריבית הנפסקת בהוצאה לפועל ובערכאות שיפוטיות אחרות אין לדון כלל משום דינא דמלכותא כלל, שכן פסיקת הריבית נתונה לשיקול דעתם של הערכאות השיפוטיות השונות ואין בה חיוב אחיד לכל אחד ובכל מקרה, כמבואר בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א.

לאור כל ההבהרות הנ"ל, נמצא כי השאלה הניצבת בפני ביה"ד היא האם במקרה שלפנינו שומה על ביה"ד להתמקד בתביעה העומדת לפניו, ולדון בדרישת התובע לבטל את הסכמי הגירושין במנותק מההשלכות העתידיות שייווצרו מהחלטה על ביטולם, או שמא מוטל על ביה"ד להתחשב בתוצאות ההחלטה לבטל את ההסכמים, וממילא לאור התנגדות התובע לדון בענין זה, ולאור הצהרתו שבכוונתו להשתמש בפסיקת ביה"ד לגביית רביות, רשאי, ואולי אף חייב, ביה"ד להסתלק מלדון בתביעתו.

ד. תביעת צד ג' לבטול הסכם תישמע רק כשהוא נפגע שלא כדין מביצועו
ראשית ייאמר כי הבקשה לביטול הסכם גירושין העומדת בפנינו שונה מהמקרים הרגילים שבהם לאחר מתן הגט חוזר אחד הצדדים לביה"ד, ומבקש לבטל את הסכם הגירושין. במקרה דנן התובענה לביטול ההסכם מוגשת על ידי צד שלישי, שאינו שותף לכריתת ההסכם ואינו צד בו.

בעוד תביעת אחד מהצדדים לביטולו של ההסכם שעליו חתם אינה אמורה להיות מושתתת על הוכחת פגיעה הנגרמת לו מביצוע ההסכם, הרי שתביעת צד ג' לביטול הסכם שהוא אינו שותף לו לא תישמע, לא מהפן ההלכתי ולא מהפן החוקי, אלא אם זכויות התובע נפגעות או עלולות להיפגע מביצוע ההסכם הנדון, שכן אם התובע אינו נפגע מביצועו, מה לו ולהסכם שהוא אינו צד לו?

בהקשר זה ראוי להפנות לפסק דינו של ביה"ד הרבני בצפת (תיק מספר 620283/1), אשר דן מהי הזכות של צד שלישי לביטול הסכם גירושין, וקבע כי "גם אם התובע אינו שותף להסכם שנחתם בין הנתבעים, הרי מאחר שההסכם בין הנתבעים פוגע בתובע שהוא צד ג', עומדת לו הזכות, הן מהפן ההלכתי והן מהפן החוקי, לתבוע את ביטול ההסכם הפוגע בו" (ור' בפסה"ד הנ"ל בהמשכו הרחבה בנוגע לשאלה מהי סמכות ביה"ד לדון בתביעת צד ג', והמסקנה העולה שם היא: "כי לבית הדין סמכות לדון בבקשת צד שלישי לבטל פסק דין אשר לטענתו פוגע בזכויותיו. יש לראות סמכות זו כסמכות טבועה של בית הדין הרבני, שלא להותיר על כנו פסק דין אשר בדיעבד מתברר שהוא פוגע שלא כדין בזכויות צד שלישי").

מכאן שתביעת צד ג' לביטול הסכם גירושין שאושר בביה"ד עשויה להישמע רק לאחר שהתובע יוכיח, לכל הפחות לכאורה, כי הוא עלול להיפגע מביצוע ההסכם כפי שהוא. רק לאחר שיוכיח כן הוא הופך להיות "בעל דין", וככזה יישמעו טענותיו בנוגע לכשרות ההסכם גופו.

סמכות ביה"ד וחובתו לדון בתובענה המונחת לפתחו עומדת על שתי רגליים, ההלכתית והחוקית. על כן, בבואנו לבחון אם התובע עלול להיפגע מביצוע ההסכם הנדון עלינו לבדוק אם יש ביישומו פגיעה שלא כדין בזכויותיו מהפן ההלכתי, שאם לא כן, אין מקום לביה"ד לדון בתביעתו.

במקרה שלפנינו זכות התובע לתבוע את ביטול הסכם הגירושין נובעת, לדבריו, מכך שביצוע ההסכם כפי שהוא יפגע בזכותו לגבות את חובו מהנתבע. לטענתו, יצירת חוב המזונות לזכות אשת הנתבע והעברת חלק הנתבע בדירה לרשותה, נועדו להבריח ממנו את נכסי הנתבע. לשם כך עליו להוכיח, ולכל הפחות לטעון טענה שיש בה ממש כי לאחר גריעת סכום חוב המזונות וערך מחצית הדירה, יש חשש כי לא ייוותרו בידי הנתבע די נכסים שמהם יוכל לממש את זכותו לגביית החוב.

כאמור לעיל, מבחינה הלכתית התובע רשאי לגבות רק את עיקר החוב, ולא את הריביות שנצברו במשך השנים. נמצא, שרק מניעת התובע מגביית קרן החוב תיחשב פגיעה בזכויותיו, ולא מניעתו מגביית הריביות. אם כן, כאשר ביה"ד ניגש לבחון במקרה הנדון אם התובע נפגע מביצוע ההסכם, עליו לבדוק תחילה אם גריעת חוב המזונות ומחצית הדירה יפגעו בזכות התובע לגביית חובו הראשוני מהנתבע, ללא התחשבות בסך שנצבר בריביות, שאם לא כן, אין מקום לדון בתביעתו.

מסיבה זו אין מקום לטענת ב"כ התובע כי אין בסמכות ביה"ד לדון באופי החוב ובתקפותו ההלכתית וכי עליו לדון בתביעה לבטול ההסכם בלבד, שהרי ביה"ד אינו רשאי לדון בתביעת צד ג' לביטול הסכם שהוא אינו שותף לו עד שיתברר כי אכן נפגעות זכויותיו ההלכתיות מביצוע ההסכם. מאחר שהתובע סירב לדון בפני ביה"ד בענין תקפות החוב מבחינה הלכתית, די בכך כדי לדחות את תביעתו, שהרי כאמור, עליו רובץ נטל ההוכחה כי הוא נפגע, או עלול להיפגע, מביצוע ההסכם.

ה. זכויותיו ההלכתיות של התובע אינן נפגעות מביצוע ההסכם
על האמור לעיל עדיין יש מקום לבעל דין לפקפק בטענה כי גם אם החוב כולל ריביות, הרי שהתובע עלול להפסיד גם את הקרן במקרה שיבוצע פסק הדין לאישור הסכם הגירושין, ויקוזזו מנכסי הנתבע דמי המזונות ומחצית הדירה, ומחמת סיבה זו יש לראותו כנפגע הלכתית מביצוע ההסכם.

על כך יש לענות כי מדברי הצדדים בדיון ומעיון בחומר שבתיק עולה כי במקרה שלפנינו יש יסוד סביר להניח כי גם לאחר גריעת הנכסים הנ"ל, עדיין ייוותרו ברשות הנתבע די נכסים שמהם יהיה באפשרות התובע לגבות את חובו הראשוני ללא תוספת הריביות.

אמנם, לאור התנגדות התובע לא נערך דיון מסודר על אודות אופי החוב ומרכיביו, ואין ביכולת ביה"ד לקבוע מה היה הסכום המדויק של הקרן. אולם מדברי הצדדים ומהעיון בחומר בתיק עולה כי סכום החוב הראשוני הוא לכל היותר כ-1,300,000 ₪, כפי שטען ב"כ התובע בכתב התביעה ובדיון (שורה 28 לפרוטוקול). ב"כ הנתבע נקב בסכומים קרובים לכך, אלא שציין כי זהו חוב של כל השותפים ולא של הנתבע לבדו (ר' שורות 31 ואילך, שורה 45, שורה 53), ויתכן שאין מחלוקת ביניהם והנתבע ערב לחובם של שאר השותפים.

כמו כן, מדברי הצדדים בדיון ומעיון בחומר שבתיק עולה כי התובע עיקל את נכסי השותפות המגיעים לסך של כ-6 מיליון ₪, כאשר רבע מהם שייכים לנתבע. נמצא שסכום החוב הראשוני מצוי תחת ידי התובע וזמין לגבייתו.

על כן יש לביה"ד יסוד סביר להניח כי מבחינה הלכתית לא נפגעות זכויות התובע מביצוע הסכם הגירושין כפי שהוא, וגם לאחר ניכוי דמי המזונות ומחצית הדירה, יחזיק התובע תחת ידו די נכסים מנכסי הנתבע שמהם יהיה באפשרותו לגבות את הקרן. על כן, אין בסיס הלכתי המחייב או מאפשר לדון בתביעתו לביטול הסכם שהוא אינו שותף לו.

ו. לדון מי שאינו "ציית דינא"
בביה"ד הועלתה סברא, כי אין ביה"ד מחויב לדון בתביעה שלפניו, מאחר שהתובע הצהיר בפני ביה"ד כי בכוונתו לפעול בכל דרך לגבות את מלוא חובו של הנתבע על הריביות שבו, וכי הוא אינו מעונין לקבל את דעת ביה"ד בכל הנוגע לתקפות ההלכתית של החוב או בנוגע להיתר לגבות חוב זה. לאור דבריו אלו, הרי שהנתבע אינו "ציית דינא", וממילא אין חיוב להיזקק לתביעתו.

המקור לכך הוא בגמרא בסנהדרין (כט, א). שם מובא כי מר עוקבא סירב לבקשת בעלי דין לדון בדינם. בעלי הדין סברו כי הוא מסרב לשבת בדינם משום שהם היו קרוביו בעבר, ותמהו עליו מההלכה שקרוב שנתרחק כשר לדון. על תמיהתם זו השיב מר עוקבא "דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא, אלא משום דלא צייתיתו דינא". היינו, שאין הוא פסול לדונם מחמת קורבה, אלא שאינו מחויב לעשות כן משום שהם אינם מצייתים לדין תורה.

מדברי ראשונים עולה כי הדברים אמורים גם באופנים שאילו היה מדובר בבעלי דין המצייתים לדין תורה היה על הדיין חיוב לדונם. כך מובא ב"אור זרוע" (חלק ד פסקי סנהדרין סימן מו):

"יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא דאמר להו לבני חמוה משום דלא צייתיתו דינא הוא. דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה, אף על פי כן במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו פטור הוא מלומר להם הדין, שהרי מר עוקבא לא רצה ליזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא"

(ור' שו"ת יוסף אומץ סי' מו אות ד, שדייק מלשון התלמוד שאף אסור לדון מי שאינו ציית דינא, אלא שכתב שמלשון האור זרוע הנ"ל נראה שזהו פטור ולא איסור).

בפשטות היה מקום לומר כי הפטור מלהיזקק לדינו של מי שאינו מציית לפסקי בית הדין אינו נובע מחמת זילותא דבי דינא העלולה להיגרם עקב אי ביצוע פסק הדין, שאם כן פטור זה קיים רק במקרה שביה"ד אינו יכול לכפות את פסק הדין, ובמקרה של מר עוקבא, שהיה ריש גלותא, מסתבר שהיה באפשרותו לכוף על המתדיינים לקיים את פסק הדין, וכפי שנראה מדברי התוספות (סנהדרין לא ב ד"ה אי ציית). אלא נראה שזהו מעין קנס, שאין הדיין או ביה"ד מחויבים להיזקק לדינו של מי שאינו מציית להם (ויתכן שגם קנס זה נובע מחמת זילותא דבי דינא להיזקק למי שאינו נשמע להם).

לפי הבנה זו, הפטור מלהיזקק לדון את מי שאינו מציית לדין קיים גם במקרה של אדם שבאופן כללי אינו מציית לפסקי בית הדין, ולא רק במקרה שיש לחוש שלא יציית לפסק הדין בנידון הבא כעת לפני הדיינים. כך גם נראה מדברי מר עוקבא עצמם שלא חשש שמא לא יצייתו לפסק הדין במקרה הבא לפניו, אלא שלא חפץ להיזקק לדון את מי שאינו מציית לדיניו באופן כללי, גם אם במקרה המסוים שבא לפניו אין חשש כזה, כגון במקרה שהוא התובע או שפסק הדין לטובתו.

ומכאן לנידון שלפנינו, גם אם בכוונת התובע להישמע לפסק הדין בענין ביטול ההסכם, הרי שאין ביה"ד מחויב להיזקק לתביעתו לאחר שהלה הצהיר שאין בכוונתו לקבל את דברי ביה"ד בנוגע לתקפות החוב מבחינה הלכתית.

אולם הבנה זו בדברי מר עוקבא אינה מתיישבת עם המשך דברי האור זרוע הנ"ל, שכן הוא מוסיף ומביא את דברי הגמרא ביבמות (סה, ב): "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". מחיבור הדברים נראה כי לדעתו הפטור מלדון מי שאינו ציית דינא מתייחס במקרה שבעלי הדין (או אחד מהם) לא יישמעו לפסק הדין שיוציא הדיין במקרה הבא לדיון לפניו כעת, ועל כן מתקיים בו הכלל "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע". וגם אם נניח שאין כוונת האור זרוע שההיתר להסתלק מן הדין הוא משום "מצוה שלא לומר וכו'", אלא מחמת זילותא דבי דינא שפסק דינם לא יבוצע וכדומה לזה, מכל מקום מעצם ההשוואה לגמרא ביבמות נראה בבירור שהפטור מלדון מתייחס למקרה שפסק הדין לא יתקבל על הצדדים או על אחד מהם (ור' שו"ת תשורת ש"י ח"א סי' תרלז בענין זה).

לפי הבנה זו, במקרה שברור שהצדדים יישמעו לפסק הדין בנדון שעליו הם באים לדון כעת, ייתכן שמצוה על ביה"ד לדון את דינם גם אם אין הם מצייתים לביה"ד בעניינים אחרים. נמצא כי גם במקרה שלפנינו אין מקום להסתלק מהדיון בנוגע לתקפות הסכמי הגירושין מטעם שהצדדים או אחד מהם הוא בגדר לא ציית דינא, שכן בנדון זה בכוחו של ביה"ד ובסמכותו לכוף על הצדדים להישמע לפסק הדין.

במאמר מוסגר יצוין כי מדברי האור זרוע דלעיל נראה שיש לחלק בין מקרה שהדיינים אינם יודעים להיכן הדין נוטה, שאז הם פטורים מלהיזקק לדינו של מי שאינו מציית לפסק דינם, לבין מקרה שכבר שמעו את טענות הצדדים וכבר יודעים להיכן הדין נוטה, שאז מחויבים הדיינים לדון גם את מי שאינו מציית לדין. זאת, משום שמיד לאחר דברי האור זרוע המובאים בתחילת דברינו, הוא ממשיך וכותב:

"ולעיל נמי פ"ק תניא רבי יהודה אומר: שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם".

מחיבור העניינים נראה שלדעת האור זרוע ההיתר להסתלק מלדון מי שאינו ציית דינא קשור להיתר להסתלק מלדון בעל דין קשה, ושניהם אינם אמורים אלא בטרם יודע הדיין להיכן הדין נוטה.

אמנם דיון זה אינו נוגע לנדון שלפנינו, שכן ביה"ד שמע רק טענות מקדמיות, וכלל לא שמע את טענות הצדדים לגופם של דברים, לא בענין מהות החוב ותקפותו, ולא בענין התביעה לביטול הסכמי הגירושין.

ז. "לפני עיור" במקום מצוה
סיבה נוספת שמחמתה ייתכן שיש להימנע מלדון במקרה שלפנינו, הוא האיסור "לפני עיור לא תיתן מכשול", שהרי אם תתקבל עמדת התובע שיש לבטל את הסכמי הגירושין, הוא ישתמש בפסק זה לגבות בו ריבית האסורה על פי דין תורה. וביחס לסכום של חוב המזונות ומחצית הדירה הרי זה בבחינת "תרי עברי דנהרא", שכן אין לו אפשרות אחרת לגבות נכסים אלו אלא על ידי ביטול הסכמי הגירושין בביה"ד.

אמנם, עדיין יש לדון אם איסור "לפני עיור" שייך בנידון שלפנינו, שכן בפני ביה"ד עומדת התביעה לביטול ההסכם, ואם נניח שמצוה על ביה"ד לדון בתביעה שלפניו (ושלא כפי שהסקנו לעיל), ייתכן שאין הדיינים צריכים לחוש לכך שפסק דינם יגרום למכשלה לתובע.

דיון בשאלה זו, האם איסור "לפני עיור" נוהג במעשה מצוה שקיומו יכשיל אחרים בחטא, מצינו בתלמידי רבינו יונה על הרי"ף (ברכות סוף פ"ח) על דברי הגמרא (חולין קז ב): "לא יתן אדם פרוסה לשמש, אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו", שכתב וז"ל:

"יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. ונראה שכיוון שמתכוין לעשות מצוה, שנותן בתורת צדקה, מותר".

היינו, לדעת רבינו יונה, במקרה שכוונת העושה היא לדבר מצוה, אין לחוש בכך שמכשיל אחר באיסור, ולדעה הראשונה אף במקרה כזה יש לחוש לאיסור "לפני עיור".

הבית יוסף (או"ח סימן קסט) הקשה על דעת רבינו יונה מהגמרא האוסרת לתת פרוסה לשמש שלא נטל ידיו, ובהתאם לכך פסק בשו"ע (או"ח שם סעיף ב) לאסור לתת אוכל למי שידוע שלא יברך, ואילו הרמ"א פסק כדעת רבינו יונה להקל. את שאלת הב"י על שיטת תלמידי רבינו יונה מיישב הב"ח (או"ח שם) באופן הבא:

"דביודע שלא נטל ידיו, אם נותן לתוך פיו או לידו כדי לאכלו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל במי שאינו יודע בו אם יברך אם לאו, בשעה שנותן לו אינו עובר כלום אלא אדרבה מקיים מצות צדקה, ואם אין העני מברך הנותן צדקה אינו עובר בזה על לפני עור בשעת נתינה וקיים מצות צדקה, ואפילו יודע בו שהוא עם הארץ גמור ולא יברך כלל לא מפני כך יבטל מצות צדקה".

נמצא אפוא שהשאלה שהעלנו תלויה במחלוקת הפוסקים, ולדעת תלמידי רבינו יונה כל אימת שמזדמנת לאדם מצוה אין הוא צריך להימנע מלקיים אותה, אף על פי שהוא מכשיל בכך את האחרים באיסור (על הטעם של דעה זו, יעוין בשרידי אש ח"ב סימן ט ענף ב).

לפי זה, בנידון שלפנינו לשיטת תלמידי רבינו יונה מצוה על בית הדין לדון בתביעה שהונחה לפניו, ואין לו לחוש לכך שיצא מכשול. יצוין כי הדברים אמורים לענין איסור "לפני עיור", ויתכן שלביה"ד יש חיוב שבכל מקרה לא תצא מכשלה מתחת ידיו, ואכמ"ל.

אמנם המג"א (שם סק"ו) כתב שאף לדעת תלמידי רבינו יונה ורמ"א ההיתר לקיים מצוה במקום שמעשה המצוה יכשיל אחרים באיסור אמור רק במקרה שיש ספק אם האחר אכן ייכשל באיסור, אבל במקרה שוודאי יעבור על האיסור, כגון שידוע בבירור שיאכל בלא ברכה, אסור לקיים את המצוה ולתת לו מאכל. כדברי המג"א מוכח גם מדברי הט"ז שם סק"ג (ור' פרי מגדים על המג"א שם, שאין לומר בכה"ג יבוא "עשה" וידחה "לא תעשה", שכן במקרה זה אין כלל מצות "עשה", ועוד שזו מצוה הבאה בעבירה).

לפי דעה זו, כיוון שבנידון שלפנינו התובע מצהיר בריש גלי שבכוונתו לתבוע את מלוא סכום החוב, ייתכן שחובה על ביה"ד להסתלק מלדון בתביעה משום איסור "לפני עיור", ואין מקום להתיר איסור זה בטענה שמצוה על ביה"ד לדון בתביעה המונחת לפניו בלי להתחשב במכשול העתיד לצאת ממעשה זה.

ח. לדון בתביעה שכבר הוגשה בערכאות
שאלה נוספת השייכת לנידון שלפנינו היא, האם יש לביה"ד להיזקק לתביעה שכבר הועלתה לפני כן בערכאות שיפוטיות אחרות. זאת, משום שבמסגרת ניסיונותיו לגבות את חובו מהנתבע פנה התובע בעבר לבימ"ש בתביעות שונות כלפי הנתבע, ובין היתר טען שם לביטול הסכם הגירושין שכרתו הנתבע ואשתו, מחמת אותן הטענות שהעלה בפני ביה"ד.

בחומר המצוי בתיק לא נמצאת הכרעת ביהמ"ש בנוגע לתביעה לביטול הסכם הגירושין, אך נראה כי התביעה הנ"ל נדחתה על הסף מחמת חוסר סמכות לדון בביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בערכאה שיפוטית אחרת – היינו, בביה"ד הרבני.

בענין ההיזקקות לדון בתביעה שכבר נדונה בערכאות, ידועים דברי הרמ"א (חו"מ סימן כו ס"א) המביא מחלוקת ראשונים אם ביה"ד נזקקים לדון בתביעתו של אדם שפנה תחילה לערכאות, והכרעתו היא כדעה הסוברת שאין להיזקק לתביעתו (ר' פד"ר כרך יג עמ' 274 ואילך, שנחלקו הדעות אם הב"י חולק על הכרעת הרמ"א, וכן נחלקו אם שייך בנדון זה טענת "קים לי", ואכ"מ).

אולם יש מקום לחלק ולומר שדברי הרמ"א אמורים דוקא במקרה של "מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם", ואילו במקרה שלפנינו התובע לא התחייב בדיניהם אלא שתביעתו נדחתה על הסף, ועל כן אין מניעה מלהיזקק לתביעתו.

חילוק זה נכון אם נניח כטעם הראשון שכתב התומים (חו"מ סימן כו סק"ב, והובא בנתה"מ שם סק"ב), שאין נזקקים לדון בתביעה שכבר עלתה בערכאות משום שהתובע קיבל עליו לדון בפני קרוב או פסול, וממילא אין מקום לדון שוב בתביעתו לאחר גמר דין. לפי טעם זה פשוט שניתן להיזקק לתביעה שנדחתה בערכאות על הסף, שהרי עדיין לא נגמר הדין (וכ"כ בתומים שם).

אולם בתומים (שם) מובא טעם שני, ולדעת נתיבות המשפט זהו הטעם העיקרי, ולפיו אין נזקקים לתביעתו של מי שפנה תחילה לערכאות משום קנס. לפי טעם זה אין מקום, לכאורה, לחלק בין מקרה שהתביעה הוכרעה בערכאות לבין מקרה שהתביעה נדחתה על הסף מסיבה כזו או אחרת.

אולם בספר ערך ש"י (חו"מ שם) כתב שאף לטעם שאין נזקקים לתובע שפנה לערכאות תחילה משום קנס, אין ראוי לדחותו אלא אם כן כבר נפסק דינו בערכאות, אבל אם פנה לביה"ד בטרם נפסק דינו בערכאות, מוטל על ביה"ד לדון בתביעתו (ור' שו"ת אמרי יושר סימן לו שכדברים אלו משמע בנתיבות המשפט שם, שטרח למצוא נפק"מ רחוקה בין הטעמים, ולא הביא נפק"מ במקרה שחזר קודם גמר דין). ולפי דבריו היה מקום לומר שבנדון שלפנינו אין מקום לדחות את התובע מחמת פנייתו לערכאות, שהרי לא ניתן פסק דין חלוט בעניינו (הרחבה בענין זה, ר' מאמרו של הרב אברהם דב ברקוביץ "תחומין" כרך טו).

אלא שעדיין יש לחלק ולומר שדברי הערך ש"י אמורים דוקא במקרה שהתובע מיוזמתו משך את תביעתו מהערכאות ופנה לדון בדין תורה, שאז יש מקום גדול לומר שהואיל וחזר בו אין לקנסו, ואדרבה, יש להשתדל שלא לנעול דלת בפני השבים, ולא להכריח את התובע להמשיך ולדון שלא כדין תורה (כדברי הערך ש"י שם). מה שאין כן בנדון שלפנינו, פניית התובע לביה"ד לא נעשתה מחמת חרטה על הפנייה לערכאות, אלא מחמת הכורח ולאחר שנדחתה תביעתו בערכאות על הסף. במקרה כזה אין סיבה שלא יחול הדין שאין להיזקק לתביעתו.

לאור הטעמים הנ"ל, קובע ביה"ד כי עקב סירוב התובע לדון בתקפות החוב מבחינה הלכתית, וכן עקב הצהרתו כי בכוונתו לגבות את מלוא החוב, על הריביות וההצמדות השונות שנצברו בו, אין מקום לדון בתביעתו לביטול הסכמי הגירושין שנכרתו בין הנתבע לאשתו. לפיכך מחליט ביה"ד לדחות את התביעה, בלי להתייחס כלל לגופן של טענות הצדדים.

ניתן ביום כ"ו באייר התשע"ו (03.06.2016).