התביעה שבפני ביה"ד היא בגין מזונות לילדה.

עובדות התביעה: מדובר בזוג שהתגרש בביה"ד בתאריך כ"ה חשון תשס"ב.

נחתם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף פס"ד בתאריך י' כסלו תשס"ב בבית הדין בפתח תקוה.

המזונות והסיוע שקיבלה האם עבור הבת מפורטות בפרק המזונות בהסכם הגירושין עמ' 3 בסעיף 6 המורכב מששה סעיפי משנה, ומורכב משלוש יחידות שונות. תביעת האשה נסובה אודות האמור בסעיף 6.4 להסכם הגירושין. לשון הסעיף:

"בנוסף למזונות וקצבת הילדה, האם תקבל ישירות מהמוסד לביטוח לאומי כל חודש סך של 745 ש"ח שגם הוא יוצמד למדד."

לדברי המבקשת, עקב העובדה שהאב-הנתבע החל ללמוד בכולל ולקבל מילגה, החליט הביטוח הלאומי לקזז בתשלום קצבה זו וכיום היא מקבלת רק סכום של 430 ש"ח במקום 745.

המבקשת עתרה לביה"ד בבקשה לחייב את האב באותם הפרשים שקוזזו עקב השינוי במעמדו ביחס לביטוח הלאומי.

לדבריה סעיף זה 6.4 יש לראות בו התחייבות של הבעל לשלם ולדאוג שסכום זה של 745 יגיע לידי האשה ויש להחשיבו כחלק מהתחייבות הבעל במזנות הבת. משהופחת סכום זה שומה על הבעל לשלם את ההפרשים.

הבעל כופר בכך שיש בסעיף זה התחייבות ומפנה את האשה ישירות אל הביטוח הלאומי.

אלו פרטי העובדות והויכוח בין הצדדים.

אמנם להבנת המקרה יש להקדים דברי רקע שעל ידם נוכל לרדת להבנת הטיעון המשפטי של כל צד.

ראשית עלינו להעתיק את האמור בפרק המזונות בהסכם הגירושין בסעיפים: 6.1,6.3,6.4.

כלומר, לפנינו פירוט מכלול המקורות שישולמו לאשה עבור הבת שכן כולן באו בפירוט הפרק שכותרתו מזונות.

דבר בולט הוא ההבדל בנוסח הסעיפים. סעיף 6.1 "הבעל ישלם וכו'".

סעיף 6.4 "האם תקבל ישירות מהמוסד לביטוח לאומי".

כלומר, בסעיף 6.1 ישנה התחייבות של הבעל לשלם. ואילו בסעיף 6.4 הדבר נוסח כעובדא ללא הזכרת הבעל כצד המתחייב.

בדבר זה נחלקו הצדדים בטיעוניהם בפני ביה"ד.

האם – התובעת טוענת כי גם סעיף 6.4 היתה התחייבות של האב לדאוג לכך שהקצבה המשולמת עבור הבת תעבור לאם. ויתירה מכך, היא רואה בו מחויב בעצם הסכום אלא שצינור האספקה הוא הביטוח הלאומי.

ואילו האב מצידו טוען כי לשון הסעיף מורה כי אין מצידו כל התחייבות ביחס לסכום זה. ומאחר שאינו מוגבל במעשיו מכח הסכם הגירושין וחופשי לעסוק בחייו הפרטיים בכל אשר יחפוץ, אין כל סיבה שלא יוכל לבחור את עיסוקו כולל לימוד. לדבריו, הסעיף נועד לקשר בין הביטוח הלאומי לאם ותו לא אבל הוא אינו בתמונה כלל ומה שביטוח לאומי משלם או לא משלם זה אינו קשור אליו.

הנה, אף שזו היא תורף טענת האשה התובעת, מ"מ תוך דבריה העלתה האשה טיעון כי לא היתה מסכימה שהתחייבות האב המזונות תעמוד על סכום של 1,100 ₪ לולא שידעה שהיא מקבלת גם 745 מקצבת הנכות. טיעון זה בעצם מהווה תביעה לפתיחת הסכם הגירושין וקביעת מזונות מחדש לבת, בטענה שהנסיבות השתנו.

קודם שננתח את הסוגיות המשפטיות העומדות להכרעה, נביא את העובדות מצד חישובי הביטוח הלאומי הנוגעים למקרה דנן.

ביה"ד התייעץ עם הממונה בביטוח הלאומי בבאר שבע על התיק הנ"ל והיא מסרה לביה"ד את הנתונים הבסיסיים לקצבה את השינויים וההפחתות ואת סיבתן.

האב בהיותו נכה 75% מקבל קצבת נכות מלאה בסך 1886 ש"ח + 203 ש"ח בנוסף קיבל האב קצבה עבור הבת התלויה בו בסך 745 ש"ח

במידה ויש למקבל הקצבה הכנסה שלא מעבודה הרי הביטוח הלאומי מקזז מקצבת התלויים – שקל מול שקל.

במקרה שלפנינו היות והאב מקבל מלגה מהכולל שגובהה יותר מקצבת התלויים בו, הרי שכעת דינה של קצבה זו להמחק כליל.

הביטוח הלאומי חילק את ההפחתה באופן יחסי למשקל החלק שיש לאב ולבת בקצבה הכללית ובהתאם לכך קבע את סכום ההפחתה מכל חלק.

לפיכך נוצר מצב שלפיו האב שקיבל בעבר 1,886 +203 מקבל האב 1607, ואילו האם עבור הבת שקיבלה בעבר 745 מקבלת היום 397.

לאחר ניתוח הטענות שהושמעו בפני ביה"ד נראה כי למעשה מבוססת תביעת האשה על שלוש עילות מקבילות ובעקבות זאת נצבות בפני ביה"ד שלוש סוגיות משפטיות שבהן הוא נדרש ליתן הכרעה.

א. תביעה למזונות מכח התחייבות האב בהסכם הגירושין.
הנדון הוא האם סעיף 6.4 הדן בהיות הקצבה של הביטוח הלאומי ישירות לאם, מהווה חלק מהתחייבות האב לתשלום מזונות שבאי ביצועו בפועל יש לראות את האב כמי שלא עמד בהתחייבותו מכח ההסכם?
ב. תביעה באפיק הנזיקין.
האם יש לראות את פעולת האב בכך שיצר לעצמו מקור הכנסה (מילגה מכולל) שבעקבותיה קוזזה הקצבה ע"י הביטוח הלאומי, כפעולת היזק ישירה או עקיפה שמכוחה יש לחייבו להשלים את הקיזוז.
ג. תביעה להגדלת מזונות.
האם יש לחייב את האב בתוספת על התחייבותו המקורית היות ונשתנו הנסיבות כאשר העובדה שהביטוח הלאומי קיזז את הקצבה מהווה שינוי נסיבות.

ביה"ד ביקש מהצדדים רשימה של הכנסותיהם וכן מן האשה רשימה של הוצאות הבת. האשה צירפה רשימה לא מסודרת, לא מושלמת וללא קבלות או אישורים על גובה ההוצאות שיש לבת.

עלינו לציין כי לא הושמעה ע"י האשה ולא יכולה להשמע תביעה למדור הבת שכן סעיף 8 בהסכם הגירושין קובע כדלהלן:

"8.1 מוסכם בזה כי ביחס לבית המגורים ברח' ז'בוטינסקי 1347/18 נתיבות האב יוותר לאשה על חלקו בדירה."
"8.1.1 לאחר שהבעל העביר את חלקו בדירה לאשה כאמור לעיל, לא תהיה לאשה שום תביעה לגבי מדור הילדה."

הווה אומר, ענין המדור לבת סודר לחלוטין באמצעות העברת חלקו של הבעל בדירה לצורך כך.

נמצא שאנו צריכים לדון במזונות בלבד.

הדיון מצד התחייבות האב בהסכם הגירושין.

פרק מזונות הילדה עמוד 3 מהסכם הגירושין מהווה אכסניה לכל התשלומין שתקבל האשה עבור הבת. עם זאת ברור שיש שוני רב בניסוח שבין הסעיפים השונים.

בעוד שסעיף 6.1 מהווה התחייבות של הבעל לתשלום:

"הבעל ישלם לילדה באמצעות האשה סכום כולל לחודש של 1,100 ₪".

זהו ניסוח שבו משתמשים כאשר רוצים להבטיח התחייבות של מי מהצדדים בחוזה או בשטר.
לעומת זאת סעיף 6.4 מנוסח בצורה אחרת לגמרי:

"בנוסף למזונות קצבת הילדה, האם תקבל ישירות מהמוסד לביטוח לאומי כל חודש סך של 745 ₪".

ניסוח זה כמות שהוא, אין בו שום התחייבות של הבעל כלפי האשה. נהפוך הוא – ההדגשה בסעיף זה – "האם תקבל ישירות מהמוסד לביטוח לאומי", כלומר, האב כלל אינו בתמונה ביחס לסעיף זה.

ברור הוא שאין בנוסח זה כמות שהוא כל הטלת חיוב על האב בתשלום. כפי שהדברים נראים, מעצם הדבר שהסעיף הראשון נוסח בנוסח התחייבות של האב, ואילו סעיף שאחריו שונה במתכוין ע"י כותבי ההסכם, שנוסח באופן שאין בו כל התחייבות לאב, היה עלינו להסיק כי בסעיף 6.4 אין כל הטלת חיוב על האב.

יתירה מכך, גם ללא ההשוואה בין שני הסעיפים, אם היינו באים לדון על לשון סעיף 6.4 האם יש בו משום התחייבות האב או לא. לכאורה הדבר ברור כי אין בו כל התחייבות שהרי לא נזכר בו האב אף ברמז, ק"ו לא לענין שיהיה נושא בעול הדבר.

אולם, השאלה העומדת לדיון היא, האם בפירוש של חוזה או שטר יש להיצמד לניסוח היבש של הכתוב בו ומעבר לכך אין כל דבר נכלל בו, או יש מקום לפרשנות של הכתוב ע"פ ההגיון והכוונה של עושי השטר – החוזה אף אם הוא לא נוסח בצורה הנכונה. האם ניתן לפרש לשון הכתוב ע"פ המטרה שלצרכה נכתב הכתוב גם אם הניסוח עצמו לא נכתב בצורה ברורה המחייבת את המטרה. האם עלינו להיות צמודים למלים הכתובות בלא להוסיף ו/או לגרוע או שפרשנות החוזה היא ע"פ הבנת התוכן והמטרה לשמה הוא נועד.

גם אז יהא עלינו להכריע האם נלך אחר כוונת הכותבים – עושי השטר, או אחר ההבנה האובייקטיבית של כלל בני האדם.

במקרה דנן נחלקו הצדדים בפירושה של מהות המטרה של כתיבתו שסעיף 6.4 הנתון במחלוקת. שכן, אין לפנינו מחלוקת על פירוש הנוסח שנכתב באותו סעיף. שבזה לכל הדיעות אין בפנינו נוסח של התחייבות האב לתשלום גם אם היה מופיע כסעיף יחיד, וק"ו כאשר הוא מופיע לצד אותו סעיף 6.1 שבו מופיעה התחייבות האב לתשלום מזונות בלשון ברורה ומקובלת להתחייבות כזאת. ברור הוא א"כ ששונה סעיף 6.4 בניסוחו, ואם אחר לשון הסעיף היינו הולכים, וודאי שלא היינו מוציאים ממנו כל הטלת חיוב על הבעל. אלא שא"כ עולה השאלה לשם מה נועד אותו סעיף 6.4 בניסוחו זה? וכאן הצדדים חלוקים. האם התובעת מייחסת את כל כתיבת הסעיף הנ"ל, כחלק מהתחייבות הבעל למזונות, ולדידה יש לראות בכתיבת סעיף זה קביעה כי בעצם לפנינו התחייבות גלובלית על סכום גדול של 1,845 ₪ אשר תשלומו בפועל יגיע משני צינורות האחד מתשלום ישיר של הבעל לאשה והשני מצינור הביטוח הלאומי.

הבעל לעומת זאת, נצמד לשוני הניסוח הברור שבין שני הסעיפים, ואמר כי כל מטרת כתיבתו של סעיף זה נועדה רק לומר שאותה קצבה מיוחדת שהיתה משולמת בהיותם זוג נשוי לחשבון האב, הרי שמרגע הגירושין ואילך בהיותה קצבה המשולמת עבור הבת, תעבור לאם ולא כפי שהיה קודם. ולא יוכל האב לטעון שקצבה כזו שייכת לו. מעבר לכך הצדדים ניסחו את הסעיף בצורה כזו כדי שהבטוח הלאומי יוכל להפנות ישירות את הקצבה לאם ללא תחנת ביניים אצל האב, דבר שהיה בו לגרום חיכוך מיוחד בין האב לאם. ואכן, הדבר הוכיח את עצמו בכך שבעקבות סעיף זה, נאות הביטוח הלאומי לראות באם את הכתובת הישירה לקצבה. אך הבעל שולל מכל וכל כל יחוס של פירוש סעיף זה להתחייבות כל שהיא עליו באשר לסכום זה.

באשר לטענת האשה שהבעל האב בזה שהלך ללמוד בכולל ומקבל מילגה הרי שבמעשה זה גרם להפחתת הקצבה של הביטוח הלאומי, השיב הבעל כי לא יעלה על הדעת למנוע ממנו לעשות את שברצונו בחייו הפרטיים וכי מעולם לא התחייב שלא יעבוד או שלא ירוויח כסף או שלא ילמד.

כאמור ביה"ד נדרש להכריע בסוגיות אלו.

לעיל, בתחילת הדברים העלינו נקודה נוספת שעליה לכאורה ניתן לדון והיא תביעה להגדלת מזונות. אף שהאשה לא טענה במישור זה וממילא לכאורה פטור ביה"ד מלדון במכלול זה, נראה לי כי פסק הדין יהא לוקה בחסר, ולא יהא מושלם אם לא נבחן את תביעתה של האשה גם במישור זה שהרי בעצם מטרתה של האשה להגיע לסכום מזונות שיהא בידה ואשר לדבריה היא זקוקה לו לצורך מזונות הבת. לפיכך סבורני כי כך או אחרת הרי אם תידחה תביעת האשה במישור ההסכם, הרי זכותה לבקשה במישור של תביעה להגדלת מזונות ומשכך אין טעם להטריח את הצדדים ואת ביה"ד לדיונים נוספים שלא יחדשו דבר מבחינת העובדות והנתונים. לפיכך, סברתי כי על ביה"ד להכריע גם בסוגיא זו. וכפי שיתברר להלן שביה"ד הוא המקום היחיד שבו יכולה האשה להגיש תביעה זו.

טרם ניגש להכריע בסוגיות הנ"ל מצאתי לנכון להבהיר את ענין סמכותו של ביה"ד לדון בתביעה המוגשת לפניו.

לכאורה הדיון בשאלה זו מתייתר, שהרי שני הצדדים התובעת האם והנתבע האב שניהם לא העלו כל טענה באשר לחוסר סמכות ביה"ד. התובעת – בוודאי בעצם תביעתה ופנייתה לביה"ד והנתבע כאמור בכך שכלל לא העלה טענה זו. אלא שמהערת אגב שהשמיעה התובעת בביה"ד לפיה לא משנה לה מה תהיה החלטת ביה"ד כי בדעתה לפנות לביהמ"ש, עמד ביה"ד על הצורך לקבוע מסמרות לדבר, למען לא נהיה בבחינת טורחים על חינם והרי קי"ל אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן" (בבא קמא כ"ט, ב.)

סמכות נמשכת.

האם לביה"ד הרבני "סמכות נמשכת" לענינים שנדונו לפניו גם לאחר שהליך הגירושין עצמו נגמר והצדדים התגרשו.

שאלה זו נידונה בהרחבה בבג"ץ (סימה לוי נ' ביה"ד הרבני) וידוע הוא כי דעת הבג"ץ כי משנסתיים הליך הגירושין סיים ביה"ד הרבני את חלקו בנושא וסמכותו הגיעה לסופה במקרה זה. אלא אם הצדדים הסכימו על כך.

לכאורה א"כ, במקרה שלפנינו נפתרה הבעיה שהרי שני הצדדים הסכימו על כך כי ביה"ד הרבני ידון בענינם.

ואולם היה לכאורה מקום להעיר על מסקנא זו.

שכן תביעת מזונות הילד המוגשת ע"י האם, היא רק פן אחד, והרי הילד עצמו זכותו להופיע כתובע, והאם כאפוטרופוסו לתבוע בשמו. וכאן הרי יש מקום לטעון שהילד מעולם לא הביע את הסכמתו לסמכות ביה"ד.

דעה זו אומצה ונפסקה בביהמ"ש בשבתו כבג"ץ בענין מ' טל ואח' נגד בית הדין הרבני הגדול בג"ץ 4435/94 וכה כותב שם השופט מ' חשין:

"בהחלטה זו להפחית מדמי המזונות לקטין חרג ביה"ד הרבני מסמכותו... נושא של מזונות לקטין – כזכותו של הקטין – מצוי אך בסמכותו המקבילה של בית הדין הרבני, וממילא אין בית הדין קונה סמכות להידרש לו אלא אם הסכימו כל בעלי הדין לסמכותו של בית הדין, ובהם הקטין אף הוא. הכל מסכימים כי הקטין לא היה כלל צד להליכים, לא כל שכן שלא הביע הסכמתו לסמכותו של ביה"ד הרבני, מכאן שהחלטה על הפחתה במזונות ניתנה בהעדר סמכות ודינה ביטול מעיקרו..."
"אין יסוד משפטי לקביעת בית הדין הרבני (בהחלטתו הראשונה שמייב 30.3.95) כי "קנה סמכות מתמשכת לדון בהסכם הגירושין" תהא אשר תהא סמכותו (ה"נמשכת") של בית הדין הרבני ביחסים שבין העותרת למשיב – ביניהם לבין עצמם – סמכות על הקטין לא קנה, ולו מן הטעם שהקטין לא היה כלל צד להליכים שבהם אמר ביה"ד להפחית מדמי המזונות" (פ"ד כרך מט ת"ד תשנ"ה/תשנו עמ' 637)".

יש לציין כי בכך לא חידש בית המשפט האזרחי מאומה.

עמדה זו קבילה על פי דין תורה ונפסקה ע"י ביה"ד הרבני האזורי בת"א כשלושים ושלש שנים קודם לפסיקת ביהמ"ש. (פסיקת ביהמ"ש ניתנה ב – 19.5.95, ואילו פסיקת בית הדין הרבני ב – 6.4.62).

ביה"ד הרבני בת"א בהרכב הרבנים הגאונים ש.ב. וורנר, י. אפשטין, ש. טנא בפס"ד ארוך ומנומק היטב תיק 10068/כא

וכה כותב ביה"ד במסקנותיו:

"א. נערך הסכם בין בני הזוג בנוגע למזונות הילדים, אין האם צד בלעדי לוותר על המזונות". פד"ר ח"ה עמ' 171.

משכך, לכאורה הרי אין מקום שביה"ד ידון בדבר זה. אולם אין הדברים כך. שהרי שונה הדבר כאשר הנדון בשאלה הוא זכאות האם לוותר על מזונות ו/או להפחית מזונות כאשר הקטין הוא הצד לתביעה והוא הרי אינו מסכים ולא הסכים ובין שאלה בפירוש של חוזה שחתמו שני צדדים. אפי' יהא נוגע הדבר לצד שלישי, הרי לא הוא זה שכתב את ההסכם. אמת היא שיכול לטעון אותו צד שלישי כי כל ההסכם אינו מחייבו, אך הוא בוודאי אינו צד כלל בשאלת פירושו של דברים שנכתבו ונתאמו בין צד א' וצד ב'. כך מי מהם יוכל לטעון לפירוש זה או אחר או לייחוס כוונה זו או אחרת למלים שנכתבו בהסכמתם שניהם.

הראיה הפשוטה לכך נמצאת באותו פסק דין של ביה"ד הרבני הנ"ל (ביה"ד הרבני האזורי ת"א 10068/כא, פ"ד ח"ה עמודים 171-182). כל כולו של הזדקקות ביה"ד הוא לפירוש הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים, כשהשאלה היא למה כיוונו הצדדים באותו הסכם גירושין.

כלומר, שאלת פירוש הדברים אינה ענין אלא בין אותם שחתמו את ההסכם. ומאחר שבמקרה שלפנינו הצדדים הסכימו שביה"ד הרבני ידון בענינם כאמור לעיל, הרי ברור שהסמכות לפירוש הסכם הגירושין נתונה לביה"ד.

יתירה מכך, הרי אין כאן שאלה של חריגה והפחתה מסכום דמי המזונות שנקבע בהסכם (כפי שאכן היתה שאלה כזו בפני ביהמ"ש בשבתו כבג"ץ הנ"ל מ' טל נ' ביה"ד הרבני 4835/94, ובה פסק שאין להפחית והחייב ישאר כפי ההסכם) אלא אדרבה, הרי הבעל – האב התחייב משהו בהסכם הגירושין. ללא התחייבותו אין לדון עליו מכח התחייבות. והרי זקוקים אנו לידע מה התחייב ועל כך חלוקים הצדדים, על פירוש משמעות התחייבות האב. וודאי שבזה שני הצדדים שחתמו על ההסכם הם הצדדים היחידים. מה תאמר, הקטין לא הסכים לסמכות, א"כ אין כלל הסכם שהרי לא תוכל לדון על ההתחייבות ולכן היותר תהא תביעת מזונות חדשה של הקטין. והרי לא זה נושא המחלוקת בין הצדדים.

ברור הוא א"כ כי הצדדים לענין קבלת הסמכות על פירוש החוזה שנחתם ביניהם הם – הם עצמם ולא זולתם ובהסכמתם קיבלו סמכות ביה"ד.

בנוסף, שאלת פרשנות הסכם הגירושין שניתן לו תוקף פס"ד ע"י בית הדין הרבני, דינה כפירוש של כל החלטה אחרת שנתקבלה בביה"ד הרבני, והסמכות לכך נתונה לאותו בית הדין אשר נתן את ההחלטה.

וכה כותב בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו בתיק 12378/מ"ה פוסם בפד"ר י"ג עמודים 384-381:

"כידוע נתינת תוקף פסק דין אינה אישור פורמלי בלבד, פירושה היא שכל אשר נכתב בהסכם כמוהו כמו שנכתב בהחלטה ופסק דין של בית הדין.אישור הסכם לפיכך הינו בעצם החלטת בית הדין לאחר דיון שהתקיים בפניו בענין הגירושין."

משכך פני הדברים, ברור הוא שלאחר שיתן ביה"ד החלטתו בענין פירוש ההסכם שוב לא יוכל בית המשפט לדון בדבר זה וק"ו שלא ליתן החלטה בכך. הרי זהו המקרה הבסיסי של כיבוד ערכאות שכה מקודש בעיני החוק.

אך מעבר לכל הנ"ל נראה שבמקרה שלפנינו לא היתה בידי האשה כל ברירה מלכתחילה האם לתבוע בבית הדין הרבני או בבית המשפט. אלא בחירתה מלכתחילה לפנות לבית הדין הרבני מקורה בהכרח שיצרה במו ידיה בהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף פסק דין. וזאת על שום מה.

המעיין בהסכם הגירושין ימצא דברים מפורשים בענין זה.

סעיף 6.6 מפרק המזונות אומר:

"הסכום למזונות הוא קבוע ולא יהיה נותן להעלותו לדיון העלאה בשום ערכאה אחרת (ראה לקמן בכתב השיפוי) כי אם בבית הדין הרבני בלבד. ואם ירצה הבעל לדרוש הפחתה, וכן אם תרצה האם לדרוש תוספת הכל יעשה בבית הדין הרבני בלבד".

בכך למעשה נחסמה הדרך בפני האשה מלפנות בעניני תביעת העלאה למזונות לבית המשפט וחובה עליה לפנות לביה"ד הרבני.

בכדי לסגור את הפרצה האומרת שהתחייבות זו אינה מחייבת את הקטין והוא כן יוכל אם ירצה לתבוע את מזונותיו באמצעות האם היכן שיחפוץ, לזה דאג הבעל באמצעות כתב השיפוי.

כתב השיפוי נוסח בצורה מקצועית שבעצם מכסה כל פרצה. סעיף 2 בכתב השיפוי אומר כדלהלן:

"האשה מקבלת עליה לזון ולפרנס את הילדה ולמלאות כל מה שחסר לה ומתחייבת שלא לתבוע את הבעל בתוספת למזונות הילדה כי אם בבי"ד הרבני שאישר את הסכם הגירושין, וכן מתחייבת שאם תתבע תוספת מזונות בשמה או בשם הילדה בכל דרך שהיא בערכאה אחרת, היא תשפה את הבעל בכל מה שיחייבו אותו עבור מזונות מחוץ לסכום הנ"ל".

ברור הוא שעל פי התחייבות זו לא נותרה בידי התובעת כל ברירה אלא להפנות תביעתה דרך ביה"ד הרבני. שא"כ תיחשף מיד לתביעת השיפוי של הבעל כפי שהתחייבה לשפותו.
יתירה מזו, המעיין בהמשך כתב השיפוי יראה כי הברירה אמיתית בשאלת מקום השיפוט הוכרעה כבר בעת חתימת הסכם הגירושין בסעיף 3.

"וכן היא מקבלת עליה את סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בכל הנ"ל ע"פ דין תורה – וגם מדין בוררות, וחתימה על הסכם זה מהווה חתימה על הסכם בוררות בביה"ד כאמור".

מעתה אין ספק כי לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתביעת האשה להעלאת מזונות שהרי שני הצדדים בחרו באופציה זו מבין השתיים וקבעו את מקום השיפוט.

והיות והאשה התחייבה על שיפוי נמצא שגם אם תדון בפועל במקום אחר, עדיין יהא ביה"ד מקום השיפוט באשר לשיפוי. ולמעשה משניתן להסכם תוקף פסק דין יוכלו להפעיל את השיפוי דרך מערכת ההוצאה לפועל.

לסיכום פרק זה:
א. דיון על פירושו של הסכם גירושין לאחר הגירושין, הצדדים שחתמו עליו הם היכולים להחליט על מקום הדיון ולהעניק לו סמכות. ואין כל צורך בהסכמת הקטין אף שהדבר נוגע אליו, מאחר שההתחייבות היא ענין חוזי בין שני הצדדים שחתמו עליו בלבד.
ב. תביעה להגדלת מזונות לקטין בפני ביה"ד אף שהצדדים הסכימו על מקום שיפוט מסוים אין בו כדי למנוע ובוודאי שאין בפסיקה כל שהיא לפגוע בזכותו של הקטין שלא היה צד לקבלת הסמכות.
ג. חתימה בהסכם הגירושין על קבלת סמכות למקום מסוים לשיפוט מחייבת את הצדדים גם ע"פ חוק הבוררות ובוודאי כאשר הדברים נרשמו במפורש בהסכם. ובאם נכתב שצד כל שהוא מתחייב בשיפוי אם לא יעשה כן הרי שהדבר מחייבו.
ד. ע"פ כל הנ"ל הסמכות נתונה לבית הדין בלבד שכן גם אם ניתן לקטין לנצל את אפשרות התביעה המוקנה לו בחוק לתבוע בערכאה אחרת הרי שהדבר יגרור אחריו מיד את הפעלת השיפוי ושוב תהיה הסמכות לכך בידי בית הדין.

פרשנות ההסכם.

שאלת הפרשנות של שטר או חוזה נידונה משני היבטים.

האחד הוא הדן בשאלת פירוש של לשון או מלה לידע מה כולל אותו לשון כאשר קיימות שתי אפשרויות או יותר לפירוש אותו לשון.

השני הוא שאלת יחוס הכוונה או המטרה לשמה נכתב אותו לשון בשטר כלומר, גם בלשון אשר מצד עצמו אינו טוב או אינו מספיק האם בעזרת בירור הכוונה שלטובתה נכתב יש לנו להתעלם מאי תקינותו של הלשון ולילך אחר כווני הדברים או רוח הדברים בלשון העם.

שתי הלכות בשו"ע חו"מ נוגעות לדיון זה בכמה מקומות בתלמוד מצאנו התייחסות לשאלת לשון אשר אינו ברור דיו וניתן להסתפק בו אם כולל יותר או פחות, כאשר כל צד מבעלי הדין מפרשו באופן שיקנה לו יותר זכויות.

הכלל התלמודי הזה הוא "יד בעל השטר על התחתונה".

בכלל זה משתמשת הגמ' כל אימת שיש לשון שיש מקום לפרשו בהרחבה לטובת הזוכה בשטר ומאידך לצמצום לטובת נותן השטר.

הגמ' בכתובות פג ע"ב הדנה על הנאמר במשנה, בריש פרק תשיעי: "הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל – בחייה ואם מתה יורשה, אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, שאם מרשה ונחנה קיים.."
כלומר אף שלכאורה יש לפנינו לשון הסתלקות הבעל מזכויותיו הרי שקבעה המשנה שאנו נלך אחר הפירוש המצמצם ולא המרחיב.
ועל כך הקשו בגמ' בעמוד ב': "ותימא ליה מכל מיני סליקת נפשך?" כלומר, מדוע שלא נפרש לשון ההסתלקות על כל הזכויות, שהרי מתאים הוא בהחלט גם לפירוש זה. "אמר אביי יד פעל השטר על התחתונה". ופירש שם רש"י: "כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע עליו ואם השטר סתום מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר וכו' ".

היסוד האמור כאן הוא, כי אין כוחו של שטר לשנות מצד נתון ולהעבירו לרשות זוכה אלא רק במה שברור בוודאי שלשון השטר כולל אותו. בכל מקרה של ספק בפירוש השטר אנו קובעים כי מהות השטר קיימת רק לגבי פירושו הוודאי ואינו קיים באשר לכל דבר המסופק.

בגמ' השתמשו חכמים בכלל זה שבכל מקרה של ספק בפירוש לשון השטר, עיין גמ' בבא בתרא קסו עמוד א' (בדיון אם הכוונה לשני דינרי זהב או כסף) וכן שם קעג עמוד א: "האומר שדי מכורה לך שהשאלה אם הכוונה לשדה גדולה או לא וכן האם כלולים כל שדותיו כאשר אמר שדה שיש לי מכורה, אמרה הגמ' כי אף שהלשון אכן היה סובל פירוש כזה אשר הוא פירוש מורחב, אולם היות וייתכן שהכוונה היתה רק ששדה הקטנה ורק לשדה אחת, שוב נקבע כך מכח הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה".
(דוגמאות נוספות עיין שבועות מז ע"ב, מנחות קט ע"א).

להלכה נפסק כלל זה בשו"ע סי' מ"ב סעיף ז' "כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל... ואינו גובה אלא קפל וכן כל כיוצא בו שיד בעל השטר על התחתונה" עיין בסעיפים יא, יג, טו.

בכל אלו המדובר בלשון סתום שאינו ברור גם אם כולל יותר או פחות כגון במספר המטבעות או כאשר יש סתירה בין שתי לשונות ותפסינן הפחות שבלשונות מדין יד בעל השטר על התותונה.
כמו כן גם כאשר אין ברור מהלשון לאיזה סוג מטבע אמרינן מכח כלל זה שתופסין הפחות שבמטבע שנכנס בכלל הספק.

אבל בכל אלו אין הנידון על פירוש של לשון שאנו אומדים את דעת הכותבים שנתכוונו לדבר אחד אף שלא נכתב כתיקונו. או שנכתב בלשון מסופקת.

בסוגיא זו של פירוש לשון משום שאמדינן כוונת הכותב, מצאנו שתי הלכות בשו"ע חו"מ בסי' מג סעיף כח באשר לזמן הכתוב בשטר כגון שכתוב בו עד הפסח נפסק:

"כל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח או עד הקציר דנים אותו כמו בנדרים".

כלומר זמן הפרעון יהא כפי הדין בנדרים ושם מבואר הדין ביו"ד סי' ר"כ סעיפים יא ויב דאינו אסור אלא עד שיגיע. ולפי"ז הפרעון יהא בהגיע החג ולא אחרי החג. וכן לגבי הקציר.
כלומר אף שהיה ניתן לפרש גם בצורה אחרת מ"מ אנו מחליטים שהכוונה בלשון זה היא ע"פ לשון בני אדם כפי בנדרים ואנו מוציאים ממון ע"פ זה.
אמנם כל זה בדבר שיש לתלותו בלשון בני אדם. אך מצינו במקום נוסף יתירה מכך. בסי' סא סעיף טז פסק בשו"ע:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה".

הסמ"ע ס"ק כו ציין לדין בנדרים יו"ד סי' ריח. שם הנדון במקרים שבהם מתוך תנאי המצב של הנודר למדין אנו על כוונתו. ולמשל שם בסעיף א':

"היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו".

כלומר אף שמצב הלשון שפיר יש במשמעותו שלא ילבש, אמרינן שהיות וברור שכוונתו היתה עקב המצב שנקלע אליו, הרי זה מורה על כוונתו ומפרשים הלשון כפי הכוונה.

הנה לפי"ז גם בשטרות או בחוזים שלמד השו"ע בחו"מ שיהיה הדין כן, שנלך אחר כוונת הכתובה ולשם מה נכתב דבר זה ועל פיו נפרש את הכתוב למרות שניתן לפרשו גם בצורה אחרת. וזאת ע"פ אומדן דעת אובייקטיבית לכך, כגון תנאי המצב והסיבות שהביאו לכתיבת השטר.
במקרה שלפנינו נושא הדיון הוא פירושו של סעיף 6.4. אם יש בו התחייבות מצד הבעל או שאינו אלא מקנה לאשה זכות לקבל את הקצבה ישירות מביטוח לאומי.

אם במישור פירוש הלשון היינו באים לדון בדבר זה, הרי אין חולק כי לשון זה בפני עצמו אין בו כל לשון התחייבות, ואפי' בגדר ספק אינו, וגם צד התובעת אינו טוען שזהו פירוש המלים שנכתבו. אלא שכאן אנו באים לדון באותם מקרים שבהם גם אם את הלשון בפ"ע היינו יכולים לפרשו אחרת עדיין יש מקום לדון על כוונת הכתיבה של אותו סעיף והכנסתו להסכם הגירושין. לדברי התובעת, הכוונה בעצם כתיבתו בסעיפי המזונות מורה כי בעצם הבעל מתחייב בסכום זה למזונות הבת אלא שהאם תקבלו ישירות מהביטוח הלאומי. ואילו לדעת הנתבע – האב אין כלל כל התחייבות בסעיף זה, וכולו נועד למטרה אחת והיא, שאם עד יום הגירושין היה האב מקבל את הקצבה מהביטוח הלאומי עבור הבת, הרי שמכאן ואילך מסכים האב שהאם תקבלו ישירות והוא לא יוכל לטעון שהקצבה שייכת לו, אבל מעבר לכך ולומר שהיתה כאן התחייבות וודאי שלא יעלה על הדעת.

גם אם היה הדבר מוטל בספק כשתי אפשרויות שוות, הרי קי"ל "יד בעל השטר על התחתונה" כלומר שכוחו של שטר הוא רק במה שמתפרש בוודאות בלי ספקות. ובמקום שניתן לפרש את השטר בשני אופנים אנו תופסים את האופן שהוא קולא לנתבע. ולפיכך מכח כלל זה בלבד היה עלינו לפסוק כי הדין עם הנתבע – האב.

אלא שבמקרה שלפנינו אין אנו זקוקים להסתמך על כלל זה.

שכן, מאחר שאין חולק שבפירוש המלים וודאי לא מונחת שום התחייבות וכל המחלוקת היא, האם למרות הלשון נאמר שהיתה כוונה להתחייבות, הרי נראה ברור שעלינו לומר שאין כאן כלל התחייבות.

שהרי כאמור, לשון זה גם אם היה בפ"ע לא היתה בו התחייבות ק"ו הדברים אמורים כאשר סעיף זה מוצג לצדו של סעיף 6.1 שבו הלשון היא התחייבות ברורה לתשלום מזונות א"כ שינוי הלשון החד אינו מותיר כל ספק ומבטל כל אפשרות לפירוש התחייבות אלא אך ורק לסילוק הבעל מקבלת סכום הקצבה ונתינת אפשרות לאשה לקחת סכום זה ישירות מהביטוח הלאומי. ואכן כתוצאה מסעיף זה הסכים הביטוח הלאומי לראות באם מקבלת הקצבה עבור הבת ולא באב.

אם נשאר למאן דהוא עוד איזה ספק, מה נכלל בהסכם כהתחייבות של האב, הרי בא כתב השיפוי שהוא נספח וחלק מהסכם הגירושין שאושר בביה"ד וקיבל תוקף פס"ד, וסתם את הגולל על כל אפשרות פירוש אחרת. וזה לשון כתב השיפוי:
1. הבעל מתחייב במזונות הילדה בסך 1,100 ₪.
2. האשה מקבלת עליה לזון ולפרנס את הילדה ולמלאות כל מה שחסר לה ומתחייבת שלא לתבוע את הבעל בתוספת למזונות הילדה כי אם בב"ד הרבני שיאשר את הסכם הגירושין. וכן מתחייבת שאם תתבע תוספת מזונות בשמה או בשם הילדה בכל דרך שהיא בערכאה אחרת היא תשפה את הבעל בכל מה שיחייבו אותו עבור המזונות מחוץ לסכום הנ"ל".

הנה במסמך מחייב זה מוזכר סכום אחד בלבד להתחייבות הבעל במזונות והוא 1,100 ₪. ועל סכום זה התחייבה האשה שלא להוסיף ולתבוע. אין כל אזכור לסכום הקצבה שאותו כביכול טוענת התובעת שהנתבע התחייב בו. והרי לדבריה בוודאי היה עליה להזכיר סכום זה בתהחייבות השיפוי. מעתה, ברור הדבר כי התחייבות הבעל למזונות הילדה הוא על סך 1,100 ₪ בלבד ותו לא.

כל שאר הסעיפים נועדו להבטיח את העברת הקצבאות ישירות לאם לצורך הבת ללא שיוכל הבעל להפריע ולמנוע זאת.

לסיכום פרק זה, ביה"ד קובע כי התחייבות האב למזונות הבת מכח הסכם הגירושין הוא רק על הסכום המוזכר בו בסעיף 6.1 בסך 1,100 ₪. מעבר לכך, לא זו בלבד שלא היתה התחייבות, אלא בכל תביעה נוספת מעבר לסכום זה התחייבה האשה לשפות את הבעל זולת אם תיעשה התביעה בפני ביה"ד הרבני.

את עמידתה של התובעת לבסס את תביעתה על בסיס טענה שהדבר מונח במסגרת התחייבות האב בהסכם הגירושין יש להסביר בצורה פשוטה. נכון הוא שתמיד יכולה התובעת לתבוע הגדלת מזונות, אולם אז ידיה כבולות לעשות זאת בביה"ד הרבני כפי שחתמה בכתב השיפוי אשר קיבל תוקף פסק דין. מה עוד שבסעיף 3 לכתב השיפוי נאמר"

"וכן היא מקבלת עליה את סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בכל הנ"ל ע"פ דין תורה – וגם מדין בוררות, וחתימה על הסכם זה מהווה חתימה על הסכם בוררות בביה"ד כאמור".

הדרך היחידה לעקוף סעיף זה היא לטעון כי התביעה היא במסגרת התחייבות הבעל שבצורה זו או אחרת לא עמד בה הבעל. אולם כאמור, בנקודה זו מחליט ביה"ד באופן ברור כי התחייבות הבעל היא רק עלה סכום של 1,100 ₪ ולא מעבר לזה.

עדיין פתוחה הדרך בפני התובעת לתבוע הגדלת מזונות בביה"ד ואכן, התובעת פתחה כבר תיק נוסף שכותרתו "הגדלת מזונות". לצורך זה ומתוך ראית הנולד ביקש ביה"ד בהחלטתו את רשימת ההוצאות של האם עבור הבת כולל מזונות ביגוד וכו' וכן ביקש מהבעל פרטים על הכנסותיו.

ביה"ד מזכיר, כי כאמור בכתב השיפוי – שהוא כתב בוררות האשה קיבלה עליה סמכות ביה"ד הרבני לדון בדבר זה בסמכות ייחודית ועל פי דין תורה. בכך נמנעת כל אפשרות לתביעה בערכאה אחרת וכן מסולקת כל טענה לדרכי הפסיקה של ביה"ד ובלבד שיהיו על פי דין תורה.

האשה הגישה רשימתה להוצאות. הבעל הגיש רשימת הכנסותיו.

האשה התובעת הגישה ברשימתה בין השאר דרישה לתשלום ע"ס 900 ₪ עבור תשלום לגן פרטי לבת.

מדובר באשה שאינה עובדת וא"כ שליחתה של הבת לגן פרטי במחיר כזה הוא לנוחיות האשה, דבר שאין הבעל מחוייב בו. מה עוד שבשנה הבאה הילדה תהיה בגן ציבורי, לפיכך אין מקום לחייב את הבעל בהוצאה זו. אם האשה מעוניינת לצאת מהבית לצרכי עבודה או לימוד, עליה לממן מכספה את הישארות הילדה בגן או בבית.

כאמור לעיל, התביעה שלפנינו היא על מזונות בלבד ובפירוש אינה מתייחסת למדור, שכן המדור לבת סודר בכך שויתר הבעל על חלקו בדירה לטובת האשה בכדי שיהיה מדור לבתו הדבר עוגן בהסכם הגירושין בסעיף 8 .

מאידן, הכנסות הבעל מכל מקור שהוא מסתכמות בסך 3,300 ₪, הורד מכך את הסכום שהבעל מעביר לאשה לצורך מזונות הבת מדי חודש בסך 1,100 ₪ וסכום דומה לשכ"ד עבורו, כך שכמעט לא נותר לו למחייתו ולתשלום מיסים חשמל וגז לעצמו.

לפיכך, כל עוד אילו הכנסותיו של הבעל אין מקום לחייבו ביותר ממה שהתחייב בהסכם הגירושין וזהו סכום הגון ומקובל (ללא הדיור).

השאלה הנוספת שעמדה לדיון היא שאלת חיובו של הבעל מדין מזיק.

הדעת נותנת שאין לחסום את הבעל בחופש תעסוקה כל שהיא לאחר הגירושין כמו שאין לעשות כן כלפי האשה. לא הייתה התחייבות כל שהיא בהסכם שעליה נוכל לסמוך ולהגביל את חופש הבעל בתעסוקתו.

מעצמנו וודאי שאין כל מקום לכך וכי למה נטיל על מי מהצדדים הגבלות כל שהן בחייו הפרטיים ובחופש תעסוקה.

מעתה, מה שנוכל לדון הוא האם בכך שפנה לאפיק מסוים וכתוצאה מכך החליט הביטוח לאומי לגרוע מקצבת הבת יש בכך עילה כלשהי. הרי מקצבתו של הבעל עצמו על הפחתת הסכום שהיה מקבל כל חודש. גם אם נחליט שיש כאן זיקה כל שהיא שכתוצאה ממעשה אחר שלו נגרם בעקיפין נזק לתובעת, אין זה אלא גרמא שאין ביה"ד יכול לחייבו בכגון דא. מה עוד שבהבהרת הדברים שנמסרו לביה"ד מאת מנהלת האגף בביטוח לאומי הובהר, כי כל הכנסה שלא מעבודה שתהיה לבעל תפחית במקביל את קצבתו מהביטוח הלאומי, וכי יעלה על הדעת שאם יקנה הבעל דירה ויקבל שכ"ד וכתוצאה מכך תופחת הקצבה, האם נוכל בגין זה לחייבו בפעולת היזק שהיא, הרי אין בזה כל מעשה היזק כלל וגם לכלל גרמא אינו מגיע.

ולכן אם בביטוח לאומי הכנסה ממלגת הכולל נחשבת הכנסה שלא מעבודה היאך נוכל לחייבו בגין דבר זה.

לפיכך, ברור הוא שאין כל מקום לחייבו באפיק של של היזק כלל.

עפ"י האמור לעיל מחליט ביה"ד:
א. לביה"ד הרבני הסמכות היחודית לדין בפרשנות הסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד והן בכל עניין מזונות הילדה.
ב. התחייבות האב בהסכם היא רק על 1,100 ₪ למזונות ותו לא.
תביעת האשה לראות בהסכם התחייבות מעבר לכך נדחית.
ג. לא חלו כל נסיבות לטובה במצבו הכלכלי של הבעל או בהוצאות המשוערות לבת שיכולים להוות עילה לתבוע ממנו להגדיל השתתפותו במזונות הבת. לפיכך, אין מקום לתבוע להגדלת מזונות מעבר לסכום התחייבותו.
לפיכך תביעת האשה להגדלת החיוב המוטל על הבעל נדחית.

ניתן היום כ"ז שבט תשס"ה

אליהו הישריק - דיין

מצטרפים להנ"ל

אליהו אברג'יל - אב"ד          יגאל לרר - דיין