בפנינו תביעה לביטול הסכם גירושין משנת 2002.

נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום ב' אייר התשע"ו (10.5.16) נאמר:

ובכן, טרם הכרעה, שני הצדדים יגישו סיכומים באשר לתביעה לביטול הסכם. הסיכומים יוגשו במקביל בתוך 21 יום, ולא יעלו על ארבעה עמודים, בגודל אות וגופן המקובל.
.....
לאחר קבלת הסיכומים, בית הדין ישקול הכרעתו בתיק.

ואכן התקבלו סיכומי הצדדים.

תמצית טענות התובעת
ואלו תמצית טענות התובעת בסיכומיה הנוגעות לענין:

1. הסוגיה היא סביב סעיף 12 להסכם.
2. מדובר במתנה שהתחייבה לתת לילדים והיא מבקשת לבטלה.
3. אף הנתבע יכול לשנות צוואתו בכל עת.
4. אין ויתור מפורש באשר לשאר הרכוש, שהרי היא לא יודעת מהו היקף הרכוש.
5. על פי חוק המתנה, הנותן רשאי לחזור בו ממתנה.
6. מצטטת פסקי דין שלא חל ויתור כשלא ידעה מהו היקף הרכוש והוא לא מפורט בהסכם.
7. הנתבע יכול לתת לילדים רק מחלקו ולא מחלקה של התובעת.
8. אמנם הוא שילם לה מזונות אך זאת בתמורה לעבודתה בעסק וכן משום שהם שבו לחיות יחד.
9. אף התחייבויות אחרות בהסכם הוא לא שילם. (מפרטת הטענה).
10. התובעת מבקשת חלקה ברכוש ומוכנה להשתתף בחובות מוכרים.
11. אין טענת שיהוי כאמור שם וכן כיום היא מבקשת לבטל סעיף 12 בלבד.

למעשה אלו עיקרי הטענות בסיכומיה, אלא שחוזרת על טענות אלו בווריאציות שונות במהלך הסיכומים.

תמצית טענות הנתבע
ואלו תמצית טענות הנתבע בסיכומיו הנוגעות לענין:
1. ההסכם נשוא התביעה אושר לפני 14 שנה בשנת 2002.
2. עד עתה לא טענה התובעת לביטולו.
3. בדיון מיום 10.5.16 הודתה התובעת שהצדדים חתמו על הסכם קודם בשנת 98.
4. ההסכם הנ"ל נכתב בכתב יד התובעת, ושם ויתרה על רכוש הרשום על שם הנתבע.
5. ההסכם הנ"ל תקף אף ללא אישור, משום שהצדדים נישאו לפני חוק יחסי ממון.
6. עד היום לא הוגשה תביעה לביטול הסכם זה.
7. התובעת הודתה כי עובר לכריתת ההסכם נשוא התביעה, הצדדים ניהלו עליו משא ומתן. טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטול הסכם.
8. בהסכם נשוא התביעה קיים סעיף להעדר תביעות עתידיות.
9. כן נאמר בהחלטת אישור ההסכם שהצדדים קראו את ההסכם בעיון, יודעים תוכנו ומבקשים לאשרו.
10. על פי ההסכם, הבעל לקח עליו את החובות.
11. הצדדים נישאו בשנית בשנת 05 ונפרדו בשנת 08. לפני נישואין אלו לא שונו ההסכמים.
12. התובעת תובעת לבטל רק את הסעיף של ויתור העסק, ואת הסעיפים שלטובתה מבקשת להותיר.
13. ישנן פסיקות כנגד הטענה לביטול סעיף הנוגד את חוק הירושה.
14. בשנת 2003 התובעת הגישה תביעה ומחקה אותה.
15. היא ידעה שהיא מוותרת על ״שאר הרכוש״ כולל העסק.
16. בהחלטת בית הדין מיום 9.6.13 הומלץ לאשה לשקול תביעתה בהעדר עילה. כך התבטא אף בית הדין הגדול.
17. הסכם ממון וגירושין הוא כמקשה אחת, ולא ניתן לבקש לבטל חלקו.
18. בתביעת התובעת לשלום בית, לא העלתה טענה לביטול ההסכם.
19. היא קבלה תמורה לוויתור, מזונות לכל ימי חייה. כן קבלה רכב, זכאית להתגורר בבית כל חייה ועוד.
20. כל הנ"ל מסתכם ב-10,000 ש"ח לחודש.
21. העסק עבר מאז טלטלות רבות.
22. לא ניתן לשחזר פעולות בעסק וכן הנתבע ביצע פעולות כספיות מהעסק לטובת ילדי הצדדים.
23. אם כל ההסכם יבוטל, היא תצטרך להשיב לו כ-1,500,000 ש"ח עבור מה שקבלה ממנו בהסכם עד כה.
24. הנתבע אף ערך צוואה כאמור בהסכם.

עד כאן עיקרי הטענות האמורות בסיכומי הצדדים.

טרם הכרעה נתאר את ההליכים שבין הצדדים, מתוך ציטוטים מהחלטות שנתנו בתיק.

השתלשלות ההליכים וטענות הצדדים
ראשית נציין האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום ב' תמוז התשע"ג (10.6.13):

ובכן, טרם מתן הוראות, בית הדין מציין כי לא מצא עדיין בטענות האשה עילה לביטול הסכם הגירושין מיום 3.9.02. לא נמצא בסיס לטענת כפיה, ואף הצדדים שבו ונישאו זה לזה לאחר מכן, כאשר מסתבר שנהגו כך לאור ההסכם שאושר ביניהם לאחר הפירוד הראשון. ברם, ייתכן ויתקבלו הוכחות וראיות לכך, ובכפוף למה שיובא להלן.

ובכן, לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין מכריע כדלהלן:

א. הנתבעת רשאית לפתוח תיק לביטול הסכם גירושין. טרם פתיחת תיק מתאים, לא יהיה ניתן לדון בתביעה זו.

ב. בית הדין ממליץ לנתבעת לשקול היטב את תביעתה זו, משום שעל פניו, בית הדין לא מצא עדיין בדבריה עילה ראויה לביטול ההסכם מיום 3.9.02, כאמור לעיל

ג. על התובע להגיב לבית הדין בתוך שבעה ימים, האם מקובלת עליו בדיקת אקטואר באשר להיקף הנכסים שנצברו מיום הנישואין השניים ואילך. בית הדין סבור כי זו דרך ראויה, כאשר בכל מקרה נצרכת בדיקה זו.

ד. בהתקבל תגובה חיובית, בית הדין ישקול בחיוב מינוי אקטואר לפחות לתקופה זו (מעת הנישואין השניים ועד ליום הקובע) בשלב זה, כאשר תישקל פניה לבקשת תגובת שני הצדדים באשר ליום הקרע לשיטתם.

ה. יש לקבוע דיון נוסף אשר במסגרתו תידון אף תביעת הכתובה, אם תעלה, וכן יהיה זה דיון הוכחות באשר לחלוקת הרכוש, בהתאם לתגובה שתתקבל או לתביעה נוספת אם תוגש. אם תפתח תביעה לביטול ההסכם הנ"ל, הסוגיה תעלה לדיון במסגרת דיון הוכחות זה, אם הדבר יתאפשר בלוח הזמנים.

ו. בית הדין מקבל את עמדת ב"כ האשה כי הדרישה לפסיקת הוצאות תידון לאחר סיום הדיונים בתיק, מתוך ראיה כללית ורחבה ולאור נסיבות התיק.

כן נזכיר מתוך האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום ז' כסלו התשע"ד (10.11.13):

כיום, טוען ב"כ התובע: הרו"ח עדיין לא נתן חוות דעתו. לכן אין הרבה מה לעשות. יש תביעה של הבעל לחלוקת רכוש. האשה הגישה שלוש תביעות חדשות – כתובה, רכוש וביטול הסכם. האשה יכלה להגיש את התביעה במועדה. החלטת בית הדין מיוני שנה זו איפשרה לה לפתוח תביעה כזו, אך לא ממש בסמיכות לדיון. בנוסף, באשר לתביעה לביטול הסכם, בית הדין קבע כי הוא ממליץ לנתבעת לשקול היטב תביעה זו, כי אין עילה לכך. לכן יש לחייב אותה להפקיד סך הוצאות להבטחת הוצאות הנתבע. זו תביעה שהוגשה רק עתה, לאחר שהתיק כבר מתנהל חמש שנים.

ב"כ הנתבעת מגיבה: באשר לתביעה הרכושית של הבעל, אין אנו יודעים אם כל החומר אצל האקטואר. הצד השני לא הגיב, למרות שהמועד לא חלף, ולכן לא התקבלה עדיין חו"ד אקטואר. בית הדין הגדול כתב כי האשה רשאית להעלות טענות באשר לרכוש. כן נקבע שבית הדין לא ידון ברכוש, אלא לאחר סידור הגט. כן אף ביחס לכתובה, כאמור בהחלטה מיום 30.5.11. שם נאמר שגם הכתובה תידון לאחר הגט. רכוש התובע נאמד בעשרות מיליוני ש''ח. אני מבינה שהצד השני ובית הדין לא ערוכים לתביעות שלי. אין להטיל על האשה ערובות, שהרי אין לה כל רכוש.

עד כאן תמצית טענות הצדדים ההדדיות. ובכן, בית הדין לא ידון כיום בתביעות האשה השונות, חלוקת רכוש, כתובה וביטול הסכם, שנפתחו רק לאחרונה והמועד היום לא נקבע לדיון בתביעות אלו.

כן נציין האמור בהחלטה מיום ב' אייר התשע"ו (10.5.16):

כיום, טוען ב"כ התובע: בבית הדין הרבני הגדול, מיום 5.12.12, בפרוטוקול שם נאמר שאין אפשרות לטעון כנגד כשרות הסכם שנחתם, ומאז הם נישאו בשנית. מונה אקטואר, ניתנה חו"ד, ונבקש לאמצה. יש הסכם ויש לפעול על פיו. אין עילה לביטול הסכם. התובע עומד בהסכם מזה שנים. הוא משלם לה מזונות, אפילו שהם לא יחד. היא גרה בבית הצדדים בהתאם להסכם ומשלם מלא הוצאות הבית. הם התגרשו בשנת 2013. מועד הקרע נקבע ליום... שנת 2009. זה כ-10,000 ש''ח לחודש שהוא משלם, כגון מזונות לכל ימי חייה, והיא ויתרה על העסק.

מגיבה ב"כ האשה: קיימת תביעת האשה לביטול סעיף בהסכם משנת 2002, לביטול סעיף 12 להסכם. קיימת החלטה של בית הדין כי עניין הרכוש ידון לאחר הגט, ואכן הם התגרשו. כך גם בכתובה. הנתבע לא מכבד את כל ההסכם, המזונות שמשלם הוא מעין הסדר, הוא החליט שהוא קונה את האשה בתשלום מזונות, ובכך לסיים את הנישואין. בסעיף 12 כתב שיוריש את הרכוש לילדים ולא לאשה. והאשה חזרה לשלום בית, לאחר סידור הגט, והיא אף עבדה בעסק המשותף תמורת סך זה וכן פרנסה את המשפחה. בצוואה כתב שרשאי לשנות צוואתו בכל עת.

ומצטטת – בסעיף 12 נאמר: "שאר הרכוש, הבעל מתחייב לערוך צוואה שבה מצווה להוריש את כל הרכוש .. לילדים (=משותפים) ע"פ החלקים היחסיים כדלהלן.. "

ומשיכה ב"כ האשה: יש לו רכוש רב. יש לו צי משאיות. ישנו רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים. התביעה הוגשה בחודש ינואר 2016. בקשנו לבטל את הסכם משנת 2002. אכן 14 שנה לא הוגשה תביעה, הם חיו יחד, בהתנהגות הם ביטלו את ההסכם, הם חיו עד 2009, מאז האשה רצה בין ערכאות שיפוטיות, לראשונה היא תבעה ביטול הסכם בשנת 2003.

בית הדין הקריא לצדים את לשון סעיף 15 להסכם כי הצדדים מצהירים כי חתמו על ההסכם לאחר שקראו אותו, הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו המשפטיות, הסכימו לתכנו והם חתומים עליו מרצונם החופשי ללא עושק כפיה או לחץ כלשהו.

מגיבה ב"כ האשה: אין התחייבות של האשה כלפי הבעל, רק התחייבות הבעל לתת את הרכוש שלה לילדים. כל החברות היו רשומות ע"ש הבעל.

בית הדין מקריא לצדדים כי ההסכם מכסה אף את חוק יחסי ממון בהזכירו את החוק בסיומו של ההסכם, ומגיבה ב"כ האשה: זה רק ביחס לאישור ההסכם.

ומוסיפה ב"כ האשה: הצדדים הופנו לרו"ח שטרנפלד, אך היתה התייחסות חלקית בלבד. יש למנות שמאי באשר לכלל הנכסים.

מגיב ב"כ הבעל: האשה לא נתנה מתנה, הרכוש לא היה על שמה. מדובר בעסק שיש לו חובות עתק, וממנו הילדים גדלו, ומאז ההסכם של 2002 הבעל לבד עם העסק. הבעל משלם כל חודש בגלל ההסכם. הוא אף קנה לה רכב בגלל ההסכם, וגרה בבית ללא דמי שימוש, כאמור זה כ-10,000 ש''ח לחודש. בשנת 2003 האשה תבעה ביטול הסכם, שם כתבה "שהיא ויתרה לבעל", ולא לילדים. שם טענה להטעיה, כפיה עושק וחוסר תום לב. מאז, 13 שנה, האשה לא תבעה כלום על העסק.

בית הדין מציין כי בכתב התביעה הנ"ל של האשה היא טענה שהיא ויתרה לבעל על שאר הרכוש, אך טענה שלא ידעה את היקף רכושו.

כן מציג הסכם הרשום על ידי האשה בכתב ידה, מיום 28.3.98, בו כתבה כי היא ויתרה על מחצית הרכוש והוא יירשם ע"ש ששת הילדים.

האשה מודה שהיא כתבה את המסמך הנ"ל בכתב ידה, אך טוענת כי הבעל אמר לה לכתוב זאת.

ומוסיף ב"כ התובע: שטר הצוואה נחתם ע"פ הסכם הממון, ומסכים שיינתן פס"ד שגם אם הוא ישנה, הרכוש ילך לילדים.

בית הדין ביקש את תגובת האשה באשר לשני הכתבים הנ"ל, כתב התביעה של האשה וההסכם הכתוב על ידה, והיא מגיבה: באשר לכתב התביעה משנת 2003, אף ששם נאמר שהיא ויתרה, אך המשמעות שזו מתנה. וניתן לחזור מוויתור כזה. כן אין ויתור מכללא, על מה שאדם לא ידע שיש לו. ומגיבה באשר למכתב האשה בו היא בקשה שהרכוש יירשם ע"ש הילדים – מדובר במסמך ישן, כל פעם שהיה משבר, האשה מעולם לא רצתה לתת לבעל או לילדים.

עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

עד כאן מתוך טענות הצדדים והשתלשלות התיק בהתאם לאמור בהחלטות קודמות שנתנו.

דיון והכרעה
כבר עתה נאמר – בית הדין דוחה את התביעה לביטול הסכם הגירושין, מן הטעמים שיפורטו להלן.

כבר בתחילת ההליך, במסגרת החלטת בית הדין מיום ב' תמוז התשע"ג (10.6.13) נרמז:

ובכן, טרם מתן הוראות, בית הדין מציין כי לא מצא עדיין בטענות האשה עילה לביטול הסכם הגירושין מיום 3.9.02. לא נמצא בסיס לטענת כפיה, ואף הצדדים שבו ונישאו זה לזה לאחר מכן, כאשר מסתבר שנהגו כך לאור ההסכם שאושר ביניהם לאחר הפירוד הראשון. ברם, ייתכן ויתקבלו הוכחות וראיות לכך, ובכפוף למה שיובא להלן.

במסגרת שורות אלו עלתה סברה:

... ואף הצדדים שבו ונישאו זה לזה לאחר מכן, כאשר מסתבר שנהגו כך לאור ההסכם שאושר ביניהם לאחר הפירוד הראשון.

ובית הדין עומד על סברה זו הלכה למעשה. ככל שלאחר נישואיהם הצדדים לא ערכו הסכם נוסף, והאשה לא דרשה מהבעל לתקן או לשנות את ההסכם הראשון, משמע שעל דעת כן נישאו. ומקורות הלכתיים רבים ישנם לכך, שככל שצדדים המשיכו להתעסק אף בתום מועד ההסכם הראשון, ההתעסקות שלהם היא על סמך ההסכם הנ"ל, וכל שכן בנידון דנן, שההסכם הראשון היה עדיין בתוקפו ולא בוטל בשום מצב.

הנה פסק הרמ"א בסימן שלג סעיף ח' וז"ל:

שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודווקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה, אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון.

והשיג עליו הש"ך וז"ל:

דברי הרב צריך לעיון דמה שכתב כן בדרכי משה בשם הריב"ש (סי' תע"ה) ומהרי"ק (שורש קי"ח) אינו מוכרח, דלא כתב הריב"ש התם אלא זה לשונו: ואף על גב דאמרינן בסוף פרק הכותב דקטן שהשיאו בתוספת כתובה אין לאשתו תוספת כתובה אלא אם כן חדשו, זהו בשתיקה לבד, שהדבר שהיה בטל מתחלה כשנעשה אינו מתקיים עתה בשתיקה, אבל השכירות הקיום שהאריכוהו כשעבר זמנו, על דעת התנאים הראשונים האריכוהו כו' רצונו לומר, דוקא התם משום שהמעשה בטל מתחלה, דמקטן לית לה תוספת כתובה משא"כ הכא שהשכירות הראשון היה קיים.

הקשה הש"ך במה שונה הדין של חזן שאם המשיך בעבודתו, תנאי השכירות ממשיכים הלאה לבין כתובת קטן שחיוב תוספת הכתובה אינו ממשיך לאחר נישואיו מחדש.

וחילק הש"ך בין הסכם תקין, שתוקפו ממשיך הלאה, לבין הסכם שאינו תיקני שאינו בתוקף יותר.

יוצא מדברי הש"ך, שכל הסכם שהיה תקין בזמן עשייתו אלא שפג זמנו, והמשיכו לאחר הזמן להעסיק את העובד ללא שסיכמו עימו דבר, תנאי ההעסקה הם על דעת ההסכם הראשון וכפי ששולם אז ישולם לו הלאה.

אולם במקרה שההסכם או החוזה ההתחלתי אינו תקין ואינו קביל, למרות שברור מה היו התנאים להתקשרות שביניהם, ולכאורה על דעת זה המשיכו הלאה את ההתקשרות שביניהם, אין החוזה עוד בתוקפו ואין צריך לשלם על פיו.

ולכן חזן ששכרוהו לשנה, ובתום השנה המשיך שנה נוספת ללא שסיכמו עמו דבר, הרי תנאי העסקתו הם כפי שסוכם עמו בשנה הקודמת.

אולם קטן שנשא אשה והתחייב לה בתוספת כתובה, אם הגדיל עם אשתו, אינו חייב לה את כתובתה כפי שהתחייב לה בקטנותו, כיון שאז החיוב לא היה תקין, כי אין כתובה לקטן, ונמצא שלא קיים חיוב שיכול להמשיך לתקופת ההתקשרות הנוספת שביניהם כשהם גדלים, ולכן הוא חייב לה רק מנה מאתים ללא תוספת כתובה.

אולם מה יהיה הדין במקרה שאמנם תמה תקופת ההתחייבות הראשונה, אך עדיין ההסכם לא הגיע לידי מימוש כלל, והמשיכו לתקופת התחייבות חדשה, האם מימוש ההתחייבות הראשונה תקף לגבי תקופת ההתחייבות השניה.

הנה מצינו במשנה בכתובות (פט:):

שני גיטין ושתי כתובות, גובה שתי כתובות, שתי כתובות וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה, אינה גובה אלא כתובה אחת, שהמגרש את אשתו והחזירה, על מנת כתובה הראשונה מחזירה.

ופירש רש"י וז"ל:

כתובה ושני גיטין – כתובה בנישואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה.

כלומר, בכתובה מפורטים החיובים של הבעל לאשתו, ובין השאר הסכום שחייב לשלם לה בשעת הגירושין, וכאשר הזוג התגרשו אך הבעל לא פרע את החוב המפורט בכתובה, ואחר זמן חזרו בני הזוג לחיות יחדיו, הכתובה מהנישואים הקודמים בעינה עומדת, והחיובים המפורטים בה תקפים אף לנישואים החדשים.

מכל הנ"ל נראה, שהסכם שמסדיר את ענייני הממון בין הצדדים, שהיה בתוקף בתקופת הנישואין הראשונים ולאחריה, ושוב חזרו הצדדים לחיות יחד בלא שכרתו הסכם אחר, הרי ההסכם הראשון עדיין בתוקף.

ועוד נאמר במסגרת החלטת בית הדין שם:

ב. בית הדין ממליץ לנתבעת לשקול היטב את תביעתה זו, משום שעל פניו, בית הדין לא מצא עדיין בדבריה עילה ראויה לביטול ההסכם מיום 3.9.02, כאמור לעיל.

והדברים מדברים בעד עצמם.

שיהוי התביעה
במסגרת החלטת בית הדין מיום ז' כסלו התשע"ד (10.11.13) הושמעה עמדת ב"כ התובע באשר לתביעה זו, בה טען אף:

זו תביעה שהוגשה רק עתה, לאחר שהתיק כבר מתנהל חמש שנים.

ואכן, אף טענה זו שמעלה אף בסיכומיו, הינה כבדת משקל, שהרי מי שחש שנעשק, אינו ממתין עם טענותיו תקופה כה ארוכה. הטענה כי התובעת לא הבינה את משמעות ההסכם שעליו חתמה, עלתה על ידה רק לאחרונה.

על פי האמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי, ב) אכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפיה, אולם סעיף 20 שם קובע כי:

ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.

בנידון שלפנינו, אף לגרסת התובעת, חלף זמן רב מכריתת ההסכם השני ועד להגשת תביעה זו, כאמור.

ברם, למרות האמור לעיל באשר לעמדת בית הדין, בדבר המשך התביעה, שהובעה בדיון מוקדם, החליט בית הדין להמשיך ולדון בתביעה, שמא בכל זאת היא טומנת בחובה גרעין של אמת. אולם, לאחר שהתברר כי אין בסיס לתביעה, כמתואר לעיל וכפי שיובא להלן בהרחבה, נוכל לצרף לכך אף את האמור לעיל, כי השתהות התובעת בתביעתה, מעידה כי היא עצמה אינה מאמינה בתביעתה, ואינה סבורה באמת כי לא הבינה את משמעות ההסכם או שרומתה במהלך החתימה על ההסכם, ורק מנסה את מזלה בתביעה לביטול ההסכם בטענות של אי הבנת משמעותו.

טענות נוספות לאי ביטול ההסכם
בנוסף, נזכיר מהאמור בהחלטת בית הדין מיום ב' אייר התשע"ו (10.5.16), וננתח האמור שם בטענות שהושמעו כנגד התובעת:

בית הדין הקריא לצדדים את לשון סעיף 15 להסכם כי הצדדים מצהירים כי חתמו על ההסכם לאחר שקראו אותו, הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו המשפטיות, הסכימו לתכנו והם חתומים עליו מרצונם החופשי ללא עושק כפיה או לחץ כלשהו.

מגיבה ב"כ האשה: אין התחייבות של האשה כלפי הבעל, רק התחייבות הבעל לתת את הרכוש שלה לילדים. כל החברות היו רשומות ע"ש הבעל.

מבואר אם כן שהצדדים, כולל התובעת, מודים כי הם הבינו את ההסכם ואת תוצאותיו והסכימו לתכנו ללא עושק או לחץ, כך שלא ניתן לקבל את טענת התובעת כיום כאילו שיקרה בהצהרתה שהצהירה בעבר כי הבינה את משמעות ההסכם שחתמה עליו.

וראה עוד האמור במסגרת ההחלטה שם:

בית הדין מקריא לצדדים כי ההסכם מכסה אף את חוק יחסי ממון בהזכירו את החוק בסיומו של ההסכם, ומגיבה ב"כ האשה: זה רק ביחס לאישור ההסכם.

כך שלעמדת בית הדין, ההסכם כן הזכיר את חוק יחסי ממון, משמע שההסכם נעשה אף לאור החוק, וכך היה ידוע לצדדים.

וראה עוד האמור שם:

כן מציג הסכם הרשום על ידי האשה בכתב ידה, מיום 28.3.98, בו כתבה כי היא ויתרה על מחצית הרכוש והוא יירשם ע"ש ששת הילדים.

האשה מודה שהיא כתבה את המסמך הנ"ל בכתב ידה, אך טוענת כי הבעל אמר לה לכתוב זאת.

כך שקיימת הודאת התובעת כי כבר בשנת 98, היא ויתרה על מחצית הרכוש של הצדדים, מה שמשליך אף על ויתורה האמור בהסכם השני וכוונת הצדדים שבהסכם הנ"ל.

וראה עוד האמור שם:

בית הדין ביקש את תגובת האשה באשר לשני הכתבים הנ"ל, כתב התביעה של האשה וההסכם הכתוב על ידה, והיא מגיבה: באשר לכתב התביעה משנת 2003, אף ששם נאמר שהיא ויתרה, אך המשמעות שזו מתנה. וניתן לחזור מוויתור כזה. כן אין ויתור מכללא, על מה שאדם לא ידע שיש לו. ומגיבה באשר למכתב האשה בו היא בקשה שהרכוש יירשם ע"ש הילדים – מדובר במסמך ישן, כל פעם שהיה משבר, האשה מעולם לא רצתה לתת לבעל או לילדים.

למעשה, כל טענה כי התובעת לא הבינה או לא ידעה על מה היא מוותרת, צריכה להיות מוכחת על ידה, כאשר ההנחה הפשוטה היא כי אדם שחתם על מסמך, הוא מבין את האמור בו, וכל שכן כשבהסכם נאמר שהיא הבינה את האמור בו.

בית הדין לא מוצא כל סיבה לסבור כי התובעת לא הבינה על מה חתמה. כן בית הדין חש כי ההסכם השני הוא צודק, והתובעת קבלה תמורה רבה ולא מקובלת בעבור ויתור על חלקה בשאר הרכוש והעסק.

וכבר ידועה ההלכה שאין אדם נאמן לטעון שלא הבין על מה חתם או שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים או לא דקדק בהם די הצורך. ועיין שו"ע (חושן משפט סימן ס"א סעיף י"ג) שפסק:

מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו.

פסק זה יסודו בתשובת הרשב"א (חלק א' סימן תרכ"ט), והובאה בבית יוסף (אבה"ע סוף סימן ס"ו), שכתב:

כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרכ"ט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי הרב רבי מאיר, והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה, ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה.

וכתב על כך הבית יוסף:

ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא, ולעניין הלכה ס"ל כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.

ועי' ש"ך שם.

הלכך גם בנידון שלפנינו, אין מקום לקבל טענה זו שלא הבינה התובעת מהו היקף שאר הרכוש ועל מה היא מוותרת (וכ"ש בנידון דידן שאף חתמה על ההסכם השני, כמובא בכנה"ג אבהע"ז הגב"י סימן ס"ו ס"ק ל"ט בשם שו"ת מהר"ב אשכנזי סימן כ"ה, ושו"ע חו"מ סימן מ"ה סעיף ג').

סיכום הטענות וטענות נוספות לדחיית התביעה
ונפרט עוד טענות המובילות למסקנה כי ההסכם בתוקפו, והדוחות את התביעה לביטולו.

א. לצדדים הסכם שני מיום כ"ה אלול תשס"ב (3.9.02), והוא נשוא התביעה.

הסכם הגירושין אושר ביום כ"ו תשרי תשס"ג (2.10.02), על ידי כב' אב"ד הרב מנחם חשאי זצ"ל, ובהחלטת בית הדין לאישור ההסכם נאמר כי הצדדים מצהירים כי הם קראו את ההסכם, ידוע להם תוכנו ומבקשים לאשרו בתוקף של פסק דין. ובהחלטה הנ"ל אושר ההסכם כנ"ל.

נוסח זה מופיע בכל אישור הסכם בו לא התרשם בית הדין כי קיימת בעיה בשיפוט ובגמירות דעת או בחיסרון בהבנת הצדדים. כך שבית הדין (דיין יחיד) התרשם שהתובעת הבינה את משמעות ההסכם, וקשה לקבל כיום את טענתה כי לא הבינה את נוסח ההסכם שעליה חתמה או את משמעותו באשר ל"שאר הרכוש".

כאסמכתא לטענה זו, ראה גם פס"ד ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 359/86, קוך נגד קוך, פד"י לט (3) 421, שם נאמר:

ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין וכו', יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי.

נוסיף, כי על פי התרשמות בית הדין מן התובעת לאור הדיונים שהתקיימו, אין היא נראית לבית הדין כאחת שלא מבינה את משמעות ההליכים שמסביבה.

ב. כאמור, לצדדים הסכם גירושין מיום כ"ה אלול תשס"ב (3.9.02). בפתיח נאמר ״הואיל והסדירו ביניהם את עניני הרכוש... בהתאם למפורט להלן בהסכם זה", כך שהמשמעות הפשוטה היא ששניהם התכוונו להסדיר ביניהם את כל עניני הרכוש, ואין לשמוע כיום טענה לאי הבנת האמור או אי ידיעת היקף הרכוש.

בנוסף, אף כטענתה שלא ידעה כלל מהו היקף העסקה ועל כן דינה להתבטל, עי' בנתיבות המשפט סימן ר"ט (בחידושים סעיף ב'), שגם אם המוכר לא ידע מה יש לו בבית, והוא מכר את זה לקונה, המכר חל. רק במקרה שלא ידעו כלל מה היא העסקה ועל מה היא נסובה, אז לא חל המכר, וכמבואר בסימן ר"ט סעיפים א', ב'. ופה הרי נאמר בהסכם כי "שאר הרכוש" לא יעבור לתובעת, כך שכל הוויכוח רק על אודות ידיעת היקף הרכוש, ולעמדת בית הדין שהובאה ושתובע להלן, אין לקבל טענה זו.

ג. שם נאמר עוד כי משמורת הילדים תהיה אצל האשה (סעיף 3), השימוש ביחידת הנופש יחולק בשווה (סעיף 8), כל אחד יישאר עם החשבון שעל שמו ועם הזכויות הפנסיוניות שלו, הבעל התחייב לשאת לבדו בכל החובות (סעיף 11 א), הבעל התחייב לערוך צוואה שבה הוא יצווה להוריש את כל שאר הרכוש לילדים. בהתאם לחלקים המפורטים שם. הבעל התחייב בסך 9000 ש''ח עבור מזונות שני ילדיהם ומזונות האשה. למזונות האשה נקבע 3000 ש''ח. שם נאמר בהוספה בכתב יד כי מזונות האשה ישולמו לכל ימי חייה. כן התחייב שם הבעל לממן לאשה עוזרת בית פעמיים בשבוע לשבע שעות בכל פעם. לאחר חמש שנים יופחת למחצית. כן נאמר שם בהסכם (סעיף 5) כי דירת הצדדים הרשומה על שם שניהם, תישאר שלהם בחלקים שווים ותשועבד לטובת הילדים. כן נאמר שהבעל יבטח את הדירה על חשבונו. כן נאמר שם (סעיף 6) כי תכולת הדירה תעבור לחזקת האשה. כן נאמר שם (סעיף 7) כי הרכב וולוו ישאר לשימוש האשה והוצאות החזקתו על הבעל. כן התחייב שם כי בתוך שלוש שנים ירכוש לה רכב חדש בעלות 120,000 ש''ח בתוספת לסך שיושג ממכירת הרכב הקודם. האשה ויתרה על כתובתה.

כך שהתובעת קיבלה "מתנות" רבות מהבעל במסגרת הסכם זה, וכנראה הם אלו שהובילו לוויתורה על העסק של הבעל, ואין לקבל כיום טענה כי היא לא התכוונה לותר על חלקה בעסק.

ד. בסעיף 14 א' נאמר כי "עם ביצוע הוראות ההסכם, הם מצהירים כי אין ולא יהיו להם זה כלפי זה כל תביעות ו/או מענות מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין שביניהם, מלבד אלו המפורטים בהסכם". כך שאף סעיף זה משתיק כל טענה של התובעת כיום באשר להסכם הנ"ל.

ה. בסעיף 15 א' להסכם נאמר כי "הצדדים מצהירים כי חתמו על ההסכם לאחר שקראו אותו, הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו המשפטיות, הסכימו לתוכנו, והם חותמים עליו מרצונם החופשי ללא עושק, כפייה או לחץ כלשהו", ואף סעיף זה משתיק כל תביעה כיום הנובעת מטענה לאי הבנת משמעות ההסכם.

ו. בסיום ההסכם נאמר כי "הצדדים מבקשים מבית הדין לאשר את ההסכם בתוקף של פסק דין, על פי חוק יחסי ממון, על פי חוק הכשרות המשפטית ועל פי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)", כך שהסכם זה נעשה אף לאור חוק יחסי ממון ובהתאם לו.

ז. בית הדין ערך אז בהסכם שינויים בכתב יד (באשר למזונות) והצדדים חתמו ליד השינויים טרם אישורו. ואף ענין זה מחזק את הטענה כי התובעת הבינה היטב את משמעותו של הסכם נשוא תביעתה.

ח. הצדדים חתומים בתחתית כל עמוד בהסכם. אף ענין זה מחליש כל טענה לאי הבנת משמעות האמור בהסכם.

ט. לאחר אישור ההסכם, ביום כ"ד אלול תשס"ג (21.9.03) האשה הגישה בקשה לבטלו. בכתב תביעתה כתבה כי היא מבקשת לבטלו בטענות הטעיה, כפיה, עושק, חוסר תום לב כאמור בסעיף 12 שם וכן טענה (סעיף 7) כי הצדדים הגיעו לכמה הסכמות, וביניהן כי ״התובעת תוותר על רכושו של הנתבע (כאשר לא ידעה את ממדיו), וגם זאת חרף טענתו כי אין ברשותו כל נכסים וכי המעט שיש בידו משועבד לצדדים שלישיים וכי הוא אף עומד בפני פשיטת רגל״. כך שהיא מודה למעשה שההסכם כלל ויתור של התובעת על רכושו של הנתבע (אף שטענה שלא ידעה היקפו, אך באשר לכך נתנה כבר התייחסות לעיל). למעשה טענה שם גם כי בנסיבות חייה המתוארות לא היתה לה ברירה אלא לחתום על ההסכם. למעשה כיום הטענות שונות, כפי המוצג לעיל, והדברים מדברים בעד עצמם.

י. כן ישנו מסמך בכתב ידה של האשה משנת 98 בה כתבה היא תוותר על הרכוש והבעל ייתן אותו לילדים. וכאמור, מסמך זה משליך על ההסכם השני שנערך, נשוא התביעה, שוודאי אף הוא הלך ברוח קודמו, שהאשה תוותר על רכושו של הבעל, והוא יעבירו לילדים.

יא. בסעיף 12 להסכם נאמר: "שאר הרכוש, הבעל מתחייב לערוך צוואה שבה מצווה להוריש את כל הרכוש וכו' לילדים (=משותפים) ע"פ החלקים היחסיים כדלהלן... ". הנתבע מילא אחר התחייבותו להכין צוואה לרכוש ע"ש הילדים, ואף אם תטען התובעת כי הוא יכול לבטל צוואתו בכל עת, עדיין אין בכך לסתור את ההנחה הפשוטה כי הוא את חלקו בהסכם מילא – הוא הכין את הצואה עליה הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכם זה. ההסכם הנ"ל אינו דורש ממנו יותר מכך!

ואסמכתא לדבר – הנה בגמרא במסכת קידושין ח' ע"ב מובא: "התקדשי לי במנה, תנם על גבי סלע אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה מקודשת", כלומר אם אשה אומרת לאדם תן מנה והנח על גבי סלע, אם הסלע שלה היא מקודשת, כיון שהנתינה על גבי סלע שלה כמוה כנתינה לה עצמה, ובעבור זה היא מקודשת.

והקשה הרשב"א שם, מדוע אם נתן על גבי סלע שאינו שלה אינה מקודשת, הרי כיון שמילא על פיה את תנאיה ועשה כמצוותה, הרי זה גופה נתינה לה, והרי זה כדין "ערב", שעבור שעשה מה שביקשה, זה גופה ההנאה השווה לה, ועבור קבלתה היא מתחייבת לו כנגד, ואין זה משנה אם נתן על גבי סלע שלה או שאינו שלה.

ותירץ ב' תירוצים. האחד, שאכן גם כשנתן על גבי סלע שאינו שלה נחשב דבר זה כקבלה, והרי זה שלה, וכנגד זה היא מתחייבת ואין לחזור, אך כאן לא מדובר שהיא מתחייבת ומתקדשת לו, אלא לאחר, ולכך אינה מקודשת. השני, שכיון שיכול לחזור ולקחת מהסלע לאחר שהניח שם, עולה שהיא לא קיבלה דבר ממנו, לכן אינה מקודשת.

מתירוצו הראשון נראה, שגם אם הוא יכול לקחת את המנה מהסלע, בכל זאת נחשב הדבר שהוא נתן לה הנאה, שעבור זה היא מקודשת, כיון שהרי הוא עשה את מה שהיא ביקשה ממנו, ועצם זה שביצע את בקשתה נחשב הדבר כקבלת טובת הנאה ממנו, שעבור זה היא מתחייבת, והרי זה כקניין גמור.

ולפי זה, כיון שהתובעת ביקשה ממנו במסגרת ההסכם לערוך צוואה, ואכן כך הוא עשה על פי ההסכם, יש בזה קבלת הנאה ממנו שמחייב אותה כנגד, והרי זה כמעשה קנין גמור שאין לזוז ממנו, ואפילו אם בעתיד יחזור הבעל מצוואתו, הקנין הוא חלוט, כיון שהוא ביצע את בקשתה במלואה ועבור זה היא ויתרה על זכויותיה.

לא נמצאה העילה הנדרשת לביטול ההסכם
כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין. וראה בעניין זה פסק דין בית הדין הרבני טבריה, (תיק 814807/3), שם כתבו בעניין דומה:

ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן, מאחר שבפנינו הסכם גירושין בר תוקף עם פסק דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו.

וראה אף התבטאות דומה מאת שופט בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא, תמ"ש 3351/07, שם נכתב:

אלא שבנדון, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הראיה הכבד המוטל על שכמו להוכחת פגמים חמורים שכאלו בכריתתו של הסכם הגירושין, הכול כפי שיפורט בהמשך הדברים.

כך שכל עוד ולא מוכח כטענת התובעת כי היא לא הבינה את משמעות ההסכם השני שעליה חתמה, ההנחה הבסיסית היא כי הסכם נכרת כדין.

ולרווחא דמלתא נוסיף עוד נקודה. בית הדין לא התרשם כי ההסכם לא הגון, כאמור לעיל, ברם אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים והתובעת הפסידה עסק משמעותי ששוויו רב, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על ידי שני צדדים. וראו בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 ברק נ' ברק פד"י לח (4) 626:

הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'.

סברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים, וכוחה יפה אף לנדון דידן. ועיין פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א (שורת הדין, כרך טו, עמ' תנ"ב).

מסקנה
לאור כל האמור לעיל, בית הדין דוחה את התביעה לביטול הסכם הגירושין מיום כ"ה אלול תשס"ב (3.9.02).

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ט באייר התשע"ו (06/06/2016).