עניינה של החלטה זו הוא בסמכות בית הדין לדון בעניני החזקת הילד ורכוש הצדדים שנכרכו בתביעת הגירושין של הבעל.

נציין כבר בפתח דברינו, בצער רב, כי בתקופה הקצרה שמאז הגשת תביעת הגירושין – כחצי שנה – הספיקו הצדדים לנהל הליכים משפטיים רבים ומגוונים כמעט בכל הערכאות המשפטיות האפשריות: בית הדין הרבני האזורי, בית המשפט לעניני משפחה, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. בתקופה הסמוכה לכך ניסו הצדדים הליכי גישור שלא צלחו. אחד משני מוקדי המחלוקת העיקריים, הוא בנם של הצדדים שטרם מלאו לו חמש-עשרה שנה. הבן הקטין, שלא בטובתו, משמש "כדור משחק" בין הצדדים, תרתי משמע: משחר ילדותו גדל וחונך על ידי ההורים לקריירה של שחקן כדור-סל מקצועי. הוא היה שחקן בנבחרת נוער במקום מגוריו הקודם. הוא מעונין להשתלב בנבחרת נוער בעיר מגוריו הנוכחית (שם הוא מתגורר עם האב, בנפרד מן האם), ועל רקע זה מתנהלת לה "מלחמת עולם" בין שני ההורים, אשר כל אחד מהם מדבר בשם טובתו של הקטין וצרכיו. כל אחד מן ההורים מדבר בשם רצונו האמיתי או המדומה של הקטין. גם הקטין עצמו הביע רצונותיו בכתב ובעל-פה (בבית המשפט העליון). על משמעות דבריו והדרך להתייחס אליהם, נטושה מחלוקת. וכמובן, המונח החדש האוחז לאחרונה תפיסה בשיח המשפטי בעניני קטינים, קרי: "זכויות הקטין", לא נפקד מקומו. עד כאן הערתנו המקדימה.

הצדדים נישאו זל"ז בשנת תשל"ט (1979), ונולדו להם ארבעה ילדים, מתוכם שלושה בגירים, והאחד קטין.

במהלך הנישואין צברו הצדדים רכוש נכבד ומשמעותי. שני בני הזוג עשו חיל בעסקיהם בתחום הציוד המשרדי. כל אחד מהם ניהל במקום נפרד טווח מסויים של אספקת ציוד משרדי. הבעל התמחה בתחום המיכון והריהוט המשרדי, והאשה התמחתה בציוד משרדי ומתנות. על הזיקות שבין שני העסקים קיימת מחלוקת בין הצדדים.

כיום מצויים הצדדים במשבר עמוק וחריף שנפרש בכתבי הטענות של הצדדים.

הראשונה לפתוח בהליך משפטי היתה האשה, שהגישה ביום 19.7.05 תביעה רכושית, שעל מהותה עוד נעמוד להלן, לבית המשפט לעניני משפחה בחדרה.

הבעל, מנגד, הגיש ביום י' אב תשס"ה (15.8.05) תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובה כרך את עניני החזקת הילד וחינוכו, מזונות הקטן ומזונות האשה, וכן תביעה לפירוק שיתוף בנכסי הצדדים.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ח חשון תשס"ו (30.11.05) טענה ב"כ האשה נגד סמכותו של בית הדין לדון בעניני הרכוש והמשמורת. שמענו את תשובת ב"כ הבעל וכן שמענו את הבעל ואת האשה. הוחלט על הגשת סיכומים בענין, וכך נעשה.

טרם נדון בשאלות שבמחלוקת, נציין את הדברים שאינם שנויים במחלוקת. האשה אמנם אינה מעוניינת להתגרש, אך אין טענה בפיה שתביעת הגירושין אינה כנה. אין בפנינו טענות נגד כריכת מזונות האשה ומזונות הקטין בתביעת הגירושין. אין בפנינו טענות נגד כנות כריכת ענין המשמורת וכנות כריכת פירוק השיתוף בתביעת הגירושין. כיום כבר מוסכם על הצדדים שענין חינוכו של הקטין – בניגוד לענין משמורתו - נמצא בסמכות בית המשפט.

הטענות לענין המשמורת הן, כי בית המשפט החל לדון בה וכי הבעל זנח את הכריכה, ולענין הרכוש הטענה היא כי האשה הקדימה ותבעה ראשונה בבית המשפט, ולכן הענין נתון בסמכותו.

נדון תחילה בענין סמכות בית הדין לדון בענינו של הקטין.

ב"כ האשה טוען בסיכומיו (סעיף 9): "ביום 17/05/05 הגישה האישה תביעת משמורת על הקטין (מצ"ב – נספח ב')". ברם, עיון בנספח ב' האמור מגלה כי תביעת המשמורת (תמ"ש 3901/05) הוגשה ביום 17.8.05, היינו – יומיים לאחר הגשת תביעות הבעל-האב לבית הדין הרבני (ויתכן כי טעות סופר נפלה בסיכומי האשה בענין זה).

כן טוען ב"כ האשה כי בתגובת הבעל לבקשת צו מניעה שהגישה האשה לבית המשפט - בה ביקשה לאסור על הבעל להעתיק את מקום מגורי הקטין ולעשות כל שינוי ביחס לחינוכו ולמנוע את העברתו לקבוצת כדורסל אחרת מזו בה משחק הקטין כיום – הבעל אומנם טען לחוסר סמכות בית המשפט, אך היתה זו הפעם היחידה בה טען זאת. צו המניעה נדון בשתי ערכאות נוספות – בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון – ובערכאות אלו זנח הבעל את טענותיו לחוסר סמכות. לא זו בלבד, אלא שהבעל אף ביקש סעד אופרטיבי לענין משמורתו וחינוכו של הקטין (תמש 3905/05), והסכים למינוי פקידת סעד לבחינת טובת הילד. בית המשפט למשפחה אף אומר בהחלטתו מיום 27.12.05 בה הזמין תסקיר משרותי הרווחה: "...ובינתיים הגיש האב תביעה למשמורת (3905/05)". בהחלטה מיום 27/12/05 אף הורה בית המשפט על מינוי עו"ד דרור מאיר כאפוטרופוס לדין לקטין.

על טענות אלו משיב הבעל: ראשית, הוא הגיש תחילה תביעתו לבית הדין הרבני בה כרך את ענין המשמורת וחינוך הקטין. שנית, בית המשפט לעניני משפחה ערך בחלטתו מיום 31.8.05 הבחנה בין ענין המשמורת, שלגביו לא רצה להיכנס לעובי הקורה, לבין ענייני קטין אחרים, לגביהם אמר: "...אין ספק כי ענייני חינוך ילדים (להבדיל ממשמורת), אינם ניתנים לכריכה בבית הדין הרבני, כאשר עילתם היא על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות". שלישית, הבעל לא התבקש להגיב לבקשת רשות ערעור של האשה לבית המשפט המחוזי והיא נדחתה על הסף, ולא היה מקום להעלות את שאלת הסמכות בבית המשפט העליון כאשר בית המשפט למשפחה ביקש שלא להיכנס לשאלת הסמכות. רביעית, בכתב ההגנה שהגיש הבעל לתביעת המשמורת בבית המשפט הוא ציין מפורשות כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני. חמישית, אין לייחס להסכמת הבעל לעריכת תסקיר פקידת סעד משמעות של ויתור על טענת הסמכות לבית הדין הרבני. שישית, הבעל מעולם לא הגיש תביעת משמורת לבית המשפט. הוא נאלץ להגיש תביעה הנוגעת לחינוך הקטין, הקשורה לענין קבוצת הכדורסל בה ישחק, וזאת לאחר שבית הדין קבע כי עניני החינוך נתונים לסמכות בית המשפט. אימרת בית המשפט כי "בינתיים הגיש האב תביעה למשמורת" בטעות יסודה, כפי שאפשר לראות במפורש מכתב התביעה.

דעתנו היא, כי ענין המשמורת מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, אך ענין החינוך, אף שהוא נכרך בפועל בתביעת הגירושין, והיה ראוי שגם הוא יידון בפנינו, בפועל אין אנו יכולים להפעיל את סמכותנו. נסביר את הדברים.

ברור הוא כי הבעל כרך בפועל ובמפורש את ענין משמורת הילד ואת ענין חינוכו בתביעת הגירושין, קודם שהאשה הגישה תביעות בעניינים אלו לבית המשפט למשפחה. אלא שבמהלך החלטה בבקשה לסעד זמני שהגישה האשה לבית המשפט למשפחה, אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

"לענין המשמורת – לא אוכל להיכנס עכשיו לעובי הקורה; ואולם, אין ספק ענייני חינוך ילדים (להבדיל ממשמורת), אינם ניתנים לכריכה בבית הדין הרבני, כאשר עילתם היא עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ראה: בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י נו (1) 125".

עם כל הכבוד הראוי, נראה לנו כי שגגה נפלה בידי בית המשפט. פסק הדין שאוזכר שם אינו קובע כלל ועיקר שלא ניתן לכרוך ענין של חינוך בתביעת גירושין. כל שפסק הדין אומר, ששאלה משפטית היא, שלא הוכרעה, אם ניתן לכרוך ענין חינוך קטין בתביעת גירושין בבית הדין הרבני, וכי בנסיבות אותו ענין אין חולק כי ענין החינוך לא נכרך בפועל. לעומת זאת, במקרה דנן נכרך ענין החינוך בפועל ובמפורש, והיה מקום לדון ולהכריע לגוף השאלה המשפטית, אם ניתן לכרוך את ענין החינוך בתביעת הגירושין.

כמו כן, לא נראית לנו ההבחנה שבית המשפט עושה בין ענין המשמורת לבין ענין החינוך, בנימוק שענין החינוך עילתו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ברור לכל, כי חוק זה עוסק גם ובמיוחד בעניני משמורת קטינים, והוא מופנה גם לבתי הדין הרבניים (ראו: סעיף 79 לחוק). לפיכך, מבחינת חוק זה אין הבדל בין ענין של חינוך לענין של משמורת בכל הקשור לכריכתם בתביעת גירושין.

למרות דעתנו זו, פעלנו לפי כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות, ומשקבע בית המשפט למשפחה את שקבע לענין חינוך בנם הקטין של הצדדים שבפנינו, לא מצאנו טעם מיוחד להתעלם מהחלטתו. לכן, כאשר הביאה האשה לידיעתנו את ההחלטה האמורה של בית המשפט, ביטלנו צו זמני בענין חינוכו של הקטין שניתן על ידינו קודם לכן על פי בקשת האב. ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן , פ"ד נז(2) 118.

הואיל ומנענו עצמנו מלהושיט סעד לאב בענין חינוכו של הקטין, ראה הוא עצמו אנוס – בניגוד לרצונו (וגם בניגוד לדעתנו העקרונית) – לפנות אל בית המשפט למשפחה בענין זה. תחילה הוא פנה בבקשה לסעד זמני במסגרת תיק המשמורת העיקרי של האשה. משנדחתה בקשתו זו מן הטעם הפורמלי בלבד, שאין שם תביעה עיקרית של האב שעליה נסמכת בקשתו לסעד זמני, הגיש הוא שם תביעה עיקרית בענין חינוכו של הבן, תוך שהוא מגביל את תביעתו במפורש אך ורק לענין חינוך הקטין, ומציין כי תביעה זו באה עקב הימנעות בית הדין מלדון בענין.
לפיכך, אין כל ספק-ספיקא כי האב לא ויתר על כריכת ענין המשמורת בבית הדין הרבני, ותשובות הבעל לענין סמכות בית הדין לדון במשמורת מקובלות עלינו.

כאמור, לא הועלו טענות לענין כנות הכריכה, ועל כן אנו קובעים כי ענין משמורתו של הקטין נכרך כדין ובכנות בתביעת הגירושין, ולבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בו.

בנסיבות המחלוקות החריפות שבין ההורים בעניינו של הקטין, נראה לנו – כפי שהוצע על ידי בית המשפט העליון (וקודם לכן על ידי בית המשפט המחוזי) בעניינם של הצדדים – למנות אפוטרופוס לדין לקטין. מהחומר שבפנינו מתברר כי בינתיים מינה בית המשפט לעניני משפחה בחדרה את עו"ד דרור מאור, מרח' העצמאות 33 חיפה, טל 8629988-04, פקס': 8629898 כאפוטרופוס לדין לקטין בעניינים שבפני בית המשפט, ועו"ד מאור קיבל על עצמו את המינוי. על מנת להפחית ככל שניתן את חשיפתו של הקטין לגורמים נוספים, גם אנו ממנים את עו"ד דרור מאור כאפוטרופוס לדין על הקטין בענייניו הנדונים בפנינו (ראו: בג”ץ 04 / 6378 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פדאור (לא פורסם) 04 (10) 490]). המזכירות תעביר החלטה זו לידי האפוטרופוס לדין ותזמין אותו לכל דיון בו יידון עניינו של הקטין. האב והאם, כל אחד בנפרד, יוודאו מראש כי האפוטרופוס לדין הוזמן לדיונים כאמור.

כמו כן אנו מורים ללשכות לשירותים חברתיים בערים בהם מתגוררים האב והאם בנפרד, להעביר אלינו תסקיר מקיף בכל הקשור למשמורת הקטין והסדרי הראיה. פקידת הסעד המחוזית תתאם ככל שיידרש בין שתי הלשכות. העתק החלטה זו יועבר לגורמים אלו.

עתה נעבור לדון בענין סמכות בית הדין לדון בעניני רכוש הצדדים.

אין חולק כי האשה הגישה ראשונה תביעה רכושית לבית המשפט לעניני משפחה (תמש 3900/05). תביעה זו מכוונת נגד הבעל ועוד שתי נתבעות והן חברות הנמצאות בבעלותו ו/או בשליטתו של הבעל. בתביעתה מבקשת האשה צווים למניעת הברחת רכוש, פסק דין הצהרתי על העדר שיתוף בזכויות וחובות בשתי החברות שצויינו, וכן פסק דין הצהרתי על שיתוף בדירה ובשתי חנויות הרשומות על שם הבעל, וכן על שיתוף במכוניות הרשומות בנפרד על שם האשה ועל שם הבעל.

מנגד, הבעל כרך בתביעתו בבית הדין עתירה לפירוק השיתוף בכלל נכסי הצדדים. הבעל מציין כבר בכתב התביעה, כי האשה אמנם הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי לבית המשפט, אך היא לא תבעה שם את פירוק השיתוף, ומשכך לא קנה בית המשפט את הסמכות לדון בפירוק השיתוף. הבעל מציין בתביעתו בפירוט רב את הרכוש שהצטבר לצדדים במשך השנים, איזה חלק מן הרכוש הינו – לדעתו - משותף ואיזה חלק נמצא בבעלות אחד הצדדים, ומציין כיצד לשיטתו יש לחלק את הרכוש.

האשה טוענת כי תביעתה הרכושית בבית המשפט הוגשה מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, על רקע הסכסוך בין הצדדים, ולאור טענות הבעל כי רצונו להתגרש, ועל כן הסמכות לדון בכל עניני רכוש הצדדים מסורה לבית המשפט. בתמיכה לטענתה זו, היא מפנה לע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג מ"ט (5)171 (להלן – פרשת מנדלברג), בו כרך בעל עניני רכוש בבית הדין הרבני, אך האשה טענה כי אין בכך כדי למנוע ממנה לתבוע בבית המשפט סעד למניעת הברחה על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, שלא נתבע על ידי הבעל בבית הדין. בית המשפט העליון דחה טענה זו וקבע כי משכרך הבעל ראשון את עניני הרכוש בבית הדין, הרי לו נתונה הסמכות גם לענין סעדים על פי סעיף 11 לחוק. מכך יש ללמוד – כך לטענת ב"כ האשה – שאם האשה הגישה תביעתה ראשונה לבית המשפט הרי לו נתונה הסמכות ברכוש "ואין להפריד בין הדבקים". ב"כ האשה מקשה: "אם בית המשפט יחליט שיש לאשה זכויות כהנה וכהנה ברכוש הצדדים וביום החלוקה האם אמורים להתחלק כך, לאחר מכן יבוא ביה"ד הרבני ויפסוק אחרת, אזי כיצד תתבצע החלוקה?". לדבריו, כך נראה גם מבג"ץ 9834/01 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול נח (2) 913 (להלן – פרשת פלונית). מוסיף ב"כ האשה ואומר, כי לשיטת הבעל תצא "תוצאה אנומלית", שאשה שחפצה בשלום בית תה חייבת לתבוע חלוקת רכוש בפועל בבית המשפט על מנת "לתפוס" בו סמכות, והדבר יהא לרועץ בבית הדין, כאשר תישאל כיצד היא רוצה בשלום בית כאשר היא תובעת חלוקת הרכוש בפועל.

ב"כ הבעל משיב, כי תביעת הרכוש של האשה בבית המשפט נוגעת בעיקרה ביחסים העסקיים שבין החברות ובין הצדדים, כאשר האשה חוששת מהשלכות אפשריות של נושים של החברות אשר עלולים לרדת לנכסי הצדדים עצמם, בעוד שתביעת הבעל הינה תביעה הנוגעת לרכוש הצדדים בלבד. ב"כ הבעל מפנה להחלטת בית המשפט מיום 21.8.05, בה צויין: "בפניי תביעה לפס"ד הצהרתי שבעצם מסתתרת מאחוריה תביעה כספית או תביעה למתן חשבונות". לדברי ב"כ הבעל תביעת האשה בבית המשפט לא תחסל את המחלוקות הרכושיות שבין הצדדים, שהרי לא הוגשה שם תביעה לפירוק שיתוף. לדבריו, נסיונותיה של האשה בבית המשפט להרחיב את זירת המחלוקת, ולתבוע סעדים זמניים ביחס לרכוש הצדדים, נדחו על ידי בית המשפט, תוך שצויין כי עניינים אלו לא נתבעו בתביעה ועל כן לא ניתן לבקש סעדים בנוגע אליהם. ב"כ הבעל מפנה לבקשה לתיקון כתב תביעה שהגישה האשה לבית המשפט ובה בקשה להצהיר כי תכולת בית הצדדים הינו רכוש משותף וכך גם תכולה של שלוש חנויות בהן מתנהל העסק המשפחתי וכן חשבונות הבנק של העסק המשפחתי הינם רכוש משותף. בקשת תיקון זו נדחתה ביום 27.10.05. בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה שעסקה באותם עניינים, תוך שהתווסף עליהם המוניטין העסקי, וכן עתירה כללית לקבוע ולהצהיר מהו היקפו המשותף של הצדדים, הוגשה ביום 29.12.05, ונדחתה בהחלטה מיום 1.2.06. מכך יש להסיק, לטענת ב"כ הבעל, כי לא ניתן להכליל מרכיבים רכושיים רבים במסגרת הדיונית בבית המשפט. לענין "התוצאה האנומלית" שנטענה על ידי ב"כ האשה, משיב ב"כ הבעל כי מבחינה דיונית אין זהות בין כלל הנושאים הנדונים בפני כל אחת מן הערכאות, ומדובר ב"ענינים שכיחים", ובכל מקרה כל הליך שיוכרע בידי אחת הערכאות, אם בפירוש או מכללא, יהיו בעלי הדין מנועים מלהתדיין לגביה מחדש בהליך האחר, על פי עקרון "השתק פלוגתא".

אכן, השאלה הניצבת בפנינו איננה פשוטה. אין ספק, שהאשה איננה מעוניינת שבית הדין הרבני יעסוק בעניני הרכוש שבינה לבין בעלה, ומסתבר שבהגשת תביעתה ראשונה לבית המשפט, היא התכוונה להפקיע עצמה מסמכותו של בית הדין, לפחות באותם עניני רכוש שנתבעו שם. איננו מקבלים את טענת ב"כ הבעל כאילו תביעת האשה שם נוגעת בעיקרה ליחסים העסקיים שבין החברות שבשליטת הבעל לבין הצדדים. מקריאת כתב תביעתה של האשה בבית המשפט עולה, כי היא עוסקת בהיבטים רכושיים רבים ומגוונים שבין הצדדים עצמם, ולא ניתן להתעלם מכך.

מצד שני, לא ניתן להתעלם מעובדה בסיסית וחד-משמעית, לפיה האשה לא תבעה בבית המשפט פירוק שיתוף בנכסי הצדדים. אדרבה, היא טוענת כי היא מעוניינת בשלום-בית ומתנגדת לפירוק השיתוף. זאת ועוד, לנוכח העובדה, כי האשה הגישה בקשות לתיקון כתב התביעה הרכושית, באופן שבית המשפט התבקש להכריע בענייני רכוש שלא צויינו מלכתחילה, ובית המשפט דחה את בקשת התיקון, יש להסיק כי ענייני רכוש אלו הינם משמעותיים דיים, על מנת שלא יוכללו בתביעה הרכושית המקורית של האשה, אף בדרך של תיקון כתב התביעה, וברי שאין הם בגדר דברים טפלים לתביעתה העיקרית.

טענת ב"כ האשה שכביכול אשה שחפיצה בשלום-בית תיאלץ לתבוע חלוקת רכוש בפועל בבית המשפט אם היא מעונינת בסמכותו לענין הרכוש, למרות שבפועל אין היא מעונינת בחלוקת הרכוש, אין בה בית אחיזה כלל ועיקר, והיא בבחינת טענת "הפוך על הפוך". חזקה על כל אדם התובע בבית דין או בבית משפט כי הוא מעונין בנשוא תביעתו ותביעתו כנה. אם אשה אינה מעונינת בחלוקת רכוש, מסתבר שהיא לא תגיש תביעה בענין זה, ואין בכך כדי ליצור יש מאין סמכות של בית המשפט לדון בתביעה שכלל לא הוגשה. על אחת כמה וכמה, שאין בכך כדי לשלול את זכות הגישה לערכאת בית הדין הרבני של בעל הדין שכנגד, כפי שהיא נקבעה בחוק.

הראיה שמביא ב"כ האשה מפסק הדין בפרשת מנדלברג, אינה מתאימה לענייננו. באותה פרשה אין חולק כי תביעה לחלוקת כלל הרכוש של הצדדים הוגשה ראשונה לבית הדין הרבני, בעוד שלבית המשפט הוגשה מאוחר יותר בקשה לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. תביעה על פי סעיף 11 לחוק הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר.

לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מעניני הרכוש, כגון ענינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו עניני רכוש אחרים כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לעניני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסויים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל.

דא עקא, שבמקרה דנן, תביעת האשה בית המשפט אינה רק לסעדי ביניים על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. תביעת האשה כוללת גם תביעות רכושיות מהותיות הנוגעות לעניני נדל"ן של הצדדים, כגון דירת מגורי הצדדים הרשומה על שם שניהם, דירה בעיר אחרת הרשומה על שם הבעל, שתי חנויות הרשומות על שם הבעל, ועוד פריטי רכוש רבים, שלגביהם התבקש בית המשפט להצהיר כי הוא משותף לבעל ולאשה (ושלא כדברי ב"כ הבעל כאילו עיקר התביעה נוגעת לחברות שבבעלות הבעל, שהינם לכאורה בבחינת צד שלישי שאינו מצוי בסמכות בית הדין הרבני). השאלה היא איזו השפעה, אם בכלל, יש לכך על סמכות בית הדין הרבני.

אכן, בפרשת פלונית שצויינה על ידי ב"כ האשה, סבר בית המשפט העליון כי לא ראוי לפצל את הדיון בענין רכוש הצדדים לשתי ערכאות, וקבע שם כי עניני הרכוש יידונו בבית המשפט לעניני משפחה. לדעתנו, אין לראות בכך אסמכתא לענייננו. באותה פרשה לא היה הבדל בין עילות התביעות שהוגשו לבית הדין ולבית המשפט. בשתי הערכאות נדרשה חלוקת הרכוש, והשאלה היתה איזו ערכאה יש להעדיף. פסק הדין שם עסק בנסיבות המיוחדות שבהן הבעל עצמו -

"...הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה ובכך ויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני להורות על פירוק שיתוף בדירות. עם זאת כרך המשיב בתביעת הגירושין חלוקתם של נכסים נוספים, ובהם מכוניתה של העותרת וחשבונות בנק. המשיב לא סייג את כריכתם של נכסים אלה ולא הגיש לגביהם תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה. לפיכך אין לראותו כמי שוויתר על כריכת הרכוש מכול וכול. אף-על-פי-כן מאחר ששתי הדירות הן הנכסים העיקריים של הצדדים, ובהתחשב בכך שבית-הדין הרבני האזורי לא פסק דבר בנוגע לשאר נכסיהם של בני-הזוג, הרי שבנסיבות העניין לא ראוי לפצל את ההתדיינות בנכסיהם של בני-הזוג בין הערכאות השונות, לפיכך בית-המשפט לענייני משפחה ידון במכלול רכושם של הצדדים."

(פרשת פלונית, שם, 929)

לא כך בענייננו, בו בית המשפט לעניני משפחה אינו עוסק ולא התבקש לעסוק בפירוק השיתוף בנכסים. לכן, מבחינה זו אין מניעה שבית הדין ידון בתביעת הבעל לפירוק השיתוף בנכסי הצדדים שפורטו בתביעתו לבית הדין.

על דרך ההשוואה נפנה אל פסקי הדין של בית המשפט העליון בפרשת עוזי יאיר (בג"ץ 304/04 עוזי יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, טרם פורסם) ופרשת גולדמברג (בג”ץ 207/04 אריה גולדמברג נ' גולדה גולדמברג, טרם פורסם). בשתי הפרשות עסקו בית הדין הרבני ובית המשפט לעניני משפחה במקביל בסוגיית דירת הצדדים. בית המשפט האזרחי עסק בתביעה לפירוק שיתוף בדירה, ובית הדין הרבני עסק בבקשה למדור ספציפי בדירה. בפרשת יאיר, בעילה של מזונות; בפרשת גולדמברג, בעילה של שלום-בית. בשתי הפרשות אמר בית המשפט:

"...אכן, הן בית הדין והן בית המשפט שוקלים את האינטרסים השונים של הצדדים, את הזכויות הקנייניות של בני הזוג, את צרכיהם וצרכי ילדיהם לקורת גג ואת השלכות ההכרעה – על בני המשפחה כיחידים ועל התא המשפחתי ככלל.

ברם, נקודות החפיפה בין סוגיית הרכוש וסוגיית המדור נוגעות אך לשיקולים הכלליים אליהם נדרשות הערכאות המחליטות, או להשלכות המעשיות של החלטותיהן, אך אין הן נוגעות למהות השאלות העומדות על הפרק – פירוק שיתוף (שאלת הרכוש) או מדור (שאלת המזונות ושלום הבית). לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות להצדיק חסימת זכותו של בן הזוג השני לבחור בערכאה בה הוא חפץ לממש זכויותיו."

גם בענייננו, ניתן לומר כי מהות השאלות העומדות על הפרק בשתי הערכאות הינן שונות. בבית המשפט עולה שאלת השיתוף בנכסים ובבית הדין עולה שאלת פירוק השיתוף. אך הקושי בענייננו הוא גדול יותר מאשר בשתי הפרשות שצויינו, הואיל ובמקרה דנן עסקינן בשאלות רכוש גרידא, ללא כל זיקה לשאלות של שלום-בית או מזונות. אם התביעה בבית הדין עוסקת באותו ענין אשר בית המשפט למשפחה אמור להידרש לו, לכאורה אין מקום שבית הדין ידון בה, כאשר הענין הוגש תחילה לבית המשפט. אולם, בלכתנו על פי העקרונות שהותוו בפרשות יאיר וגולדמברג, אין מנוס מן המסקנה, כי יש לקבל את עמדת הבעל לפיו תביעתו הרכושית לפירוק שיתוף שהוגשה לבית הדין נמצאת בסמכות בית הדין. כך אמר בית המשפט העליון בפרשת יאיר (שם):

"15. בהקשר זה יש להוסיף, כי גם בתוך מערכת בתי המשפט האזרחיים עשויים להתעורר מצבים שתביעות באותו עניין מוגשות לשני בתי משפט שונים. במצב כזה, נעשה שימוש בדוקטרינה של lis alibi pendens. בהגדרת "אותו עניין" נקבע, כי יש לעכב הליכים רק כאשר עומדות לדיון בשני ההליכים סוגיות זהות מבחינה מהותית (ראו: ע"א 9/75 שיך סולימאן מוחמד אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי, פ"ד כט(2) 477 (להלן: עניין אל-עוקבי). בענייננו, הסוגיות המהותיות אינן כאמור זהות. הבעל הגיש תביעה בעניין רכוש, והאשה הגישה תביעות בעניין שלום בית ומדור, שהוא עניין של מזונות אשה. אכן, בענייננו לא חלה דוקרטינה lis alibi pendens, שעניינה בשיקול הדעת, אלא חל הכלל לפיו פתיחת ההליך בערכאה האחת – דתי או אזרחי – שוללת את סמכותה של הערכאה המקבילה. אולם, כפי שראינו, הדברים הינם מבחינת קל וחומר. העובדה כי מדובר בשלילת סמכות – שהיא תוצאה מרחיקת לכת – מחייבת כאמור אימוץ הגדרה מצמצמת של "אותו עניין".ב

16. אכן, ספק אם די היה בחפיפה החלקית הקיימת בין הסוגיות של רכוש ומדור כדי לחסום – מבחינה תיאורטית, ומטעמי השתק עילה – את זכותו של אותו בן זוג שהגיש את התביעה הראשונה להגיש תביעה נוספת בנושא השני. הסעדים המבוקשים – פירוק שיתוף ומדור – אינם זהים, העילות המשפטיות אינן זהות, העובדות המבססות את התביעות אינן בהכרח קשורות והתביעות אינן באות להגן על אותן זכויות ואותם אינטרסים (השוו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991) 50 -54 (להלן: זלצמן)). שאלה זו – העוסקת בפיצול ההתדיינות מבחינת הזמן – אינה זהה לשאלה שלפנינו – העוסקת בפיצול ההתדיינות מבחינת המקום, אך דומה כי חלק מן השיקולים העומדים ביסוד שתי השאלות הינם זהים. (השוו: עניין על-עוקבי; ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ נ' חייא סתם, פ"ד מב(1) 541 ,עמ' 547).

17. אמנם, פיצול ההתדיינות אינו, ככלל, תופעה רצויה. המשפט משתמש בכלים שונים למנוע פיצול התדיינות, בהקשר הכללי (ראו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, פרק ד סימן א, פרק ה), ובתחום המשפחה בפרט (ראו: רוזן-צבי דיני המשפחה, בעמ' 29). המחוקק נתן את דעתו לבעיה זו, ואמנם, חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 נועד, במידה רבה, להביא לפתרון הבעיה, ככל שהדבר נוגע למערכת האזרחית (ראו: רע"א 6558/99 נחום חבס ואח' נ' דין חבס, פ"ד נד(4) 337).

פיצול התדיינויות פוגע הן בצדדים להליך והן בתפקודה היעיל של המערכת השיפוטית. פיצול התדיינויות עשוי אף להביא להכרעות סותרות ולפגיעה באמון הציבור במערכות. ברם, כנגד שיקולים אלו עומדים גם שיקולים נוספים, ובעיקר זכותו של מגיש התביעה לבחור את העיתוי ואת המסגרת הרצויה לו לבירור זכויותיו ומימושן. באיזון העדין בין שיקולים אלו, ובפרט כאשר מדובר בתחום המשפחה ובמירוץ הסמכויות בין המערכת השיפוטית האזרחית למערכת השיפוטית הדתית, חשוב לקבוע מבחן ברור וחד. מכאן ההלכה הקובעת כי מדובר בשאלה של סמכות, ולא בשאלה של שיקול הדעת. מכאן ההגיון בדרישה לזהות הסוגיה, ולא די בקירבה עניינית כלשהי.

18. ואמנם, בית משפט זה קבע בעניין אקנין, כי הגשת תביעה לבית הדין בעניין המדור אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בעניין פירוק השיתוף (עניין אקנין, בעמ' 375- 376). הוא הדין כאמור כאשר התביעה המוגשת תחילה היא לבית הדין הרבני. "נמצא כי במקרה כזה, מחזיקות שתי ערכאות בסמכויות שוות מעמד, זו שלה הסמכות לדון בנושא המדור כנושא לעצמו וזו שבסמכותה לדון בנושא המדור, במסגרת פרוק השיתוף" (עניין אקנין, בעמ' 377)."

על פי אותם עקרונות, לבית המשפט לעניני משפחה סמכות לדון באותן תביעות רכושיות שהוגשו בפניו, אך לא בתביעה לפירוק שיתוף ברכוש שהוגשה לבית הדין, וזאת מאחר ולא ניתן לומר כי מדובר בסוגיות זהות. לפיכך, לא ניתן למנוע מן הבעל את זכותו לכרוך את פירוק השיתוף בתביעת הגירושין.

יש גם טעם רב בטענת ב"כ הבעל, כי תביעת הרכוש בבית המשפט לא תסיים את ההתדיינות המשפטית בין הצדדים בשאלת הרכוש. אדרבה, מאחר ובית הדין הרבני עוסק בתביעת הגירושין יש מקום להצדיק את כריכת פירוק השיתוף בנכסי הצדדים, כדי שבית הדין יוכל להביא, בד בבד עם ההכרעה בענין הגירושין, לסיום יעיל של יחסי הממון של הצדדים, באותם עניני רכוש שאינם נמצאים בסמכות בית המשפט.

אבל עדיין קיימת בפנינו בעיה. בבית המשפט תבעה האשה פסק הצהרתי לשיתוף בנכסים של הצדדים, בה בשעה שבתביעת הבעל לפירוק שיתוף בבית הדין הוא טוען לאי-שיתוף בחלק מאותם נכסים שעניינם נדון בבית המשפט. האפשרות שבית הדין ובית המשפט יגיעו לתוצאות שונות לגבי אותם פריטי רכוש הינה אכן מטרידה, ודורשת מענה.

התשובה לכך נעוצה בכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות, וכן בכלל "השתק הפלוגתא" שהוזכר על ידי ב"כ הבעל. ככל שבית המשפט יפסוק בתביעת האשה למתן פסק דין הצהרתי בנכסי הצדדים שצויינו בתביעתה, בטרם יאמר בית הדין את דברו באותם עניינים, לא יורה בית הדין על פרוק השיתוף באופן שיהיה מנוגד לפסיקת בית המשפט. מאידך גיסא, אם בית הדין יפסוק בדבר פרוק שיתוף בנכסים שצויינו על ידי האשה בתביעתה לבית המשפט, ולצורך כך יקבע את בעלויותיהם של הצדדים באותם נכסים, יש להניח שבית המשפט לא יפסוק באותם עניינים בניגוד לפסיקת בית הדין, אם מחמת השתק פלוגתא ואם מחמת חובת הכיבוד ההדדי.

בהקשר זה, אנו מוצאים לנכון להבהיר לשני הצדדים, כי אנו לא ניגרר כאן ל"מרוץ החלטות". אנו לא נפעל להקדמת הדיונים בעניני הרכוש, כדי "לקבוע עובדות בשטח". הדיונים בבית הדין יתנהלו במסלול הרגיל והמקובל. כל ערכאה תעסוק בענין הרכוש במסגרת סמכויותיה, ואיש – או אשה – אל מקומם יבואו בשלום.

ענין נוסף הטריד אותנו, והוא הפיצול שנוצר בשאלת השיתוף בנכסים שעניינם לא הוזכר על ידי האשה בתביעה המקורית לבית המשפט. נאמר גם בזה את דברינו. כזכור, האשה הגישה לבית המשפט בקשות לתיקון כתב התביעה באופן שבית המשפט יפסוק גם לגבי תכולת דירת מגורי הצדדים, תכולת שלוש חנויות בהם מתנהלים עסקי הצדדים והמוניטין העסקי, וכן שבית המשפט יתן הצהרה בדבר היקף הרכוש המשותף של הצדדים. בקשות אלו לתיקון כתב התביעה נדחו. השאלה היא, האם לבית הדין סמכות ישירה לדון בשאלות הרכושיות שהוצבו על ידי האשה בבקשתה לתיקון כתב התביעה.

כאמור, בפני בית הדין ניצבת תביעתו של הבעל לפירוק שיתוף ברכוש הצדדים, כאשר הבעל מפרט לגבי כל פריט של רכוש את עמדתו לגבי הבעלות עליו ודרך חלוקתו. ניתן לומר באופן כללי כי בתביעתו הבעל מתייחס, ולו בעקיפין, לכל עניני הרכוש שהוזכרו על ידי האשה, הן בתביעתה המקורית לבית המשפט והן בבקשותיה לתיקון כתב התביעה שנדחו. לגבי הנושאים שהתבקשו בכתב התביעה המקורי כבר אמרנו שאין לנו סמכות ישירה, אבל אין מניעה שנכריע בהם לצורך פירוק השיתוף, כל עוד בית המשפט לא פסק בהם. גם לגבי אותם נושאים שהוזכרו בבקשות האשה לתיקון כתב התביעה, ברור שיש לנו סמכות אגבית לצורך הכרעה בתביעת פירוק השיתוף. אך ספק הוא, לעת עתה, אם יש לנו סמכות ישירה לדון בעניינים אלו. מצד אחד ניתן לומר, כי משלא התבקשו סעדים ישירים על ידי הבעל למתן הצהרות לבעלות בנכסים בכתב התביעה שהגיש הוא לבית הדין, הם אינם בסמכותנו הישירה. מצד שני ניתן לומר, כי משהוגשה על ידי הבעל תביעה לפירוק שיתוף בכלל נכסי הצדדים, תוך שהוא טוען לבעלות בלעדית בפריטי רכוש מסויימים, קנה בית הדין סמכות לפסוק בדבר הבעלות באותם נכסים שלא הוזכרו על ידי האשה בתביעתה לבית המשפט. איננו רואים צורך להכריע בשאלה ונותיר אותה לעת מצוא, מאחר ובין כך ובין כך, לבית הדין הסמכות הייחודית להכריע בשאלת פירוק השיתוף בכלל נכסי הצדדים, ואגב כך לקבוע את הבעלות באותם נכסים.

לאור האמור לעיל, אנו מחליטים:
א. לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בענין משמורתו של הבן הקטין של הצדדים. מינינו אפוטרופוס לדין והורינו על מתן תסקיר כאמור בגוף ההחלטה.
ב. לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בפירוק השיתוף בכלל נכסי הצדדים.

ניתן היום כ"ב שבט, תשס"ה (20.02.2006).

(-) מנחם חשאי - אב"ד          (-) דוד כהן - דיין          (-) מאיר פרימן - דיין