רקע
בפני בית הדין עומדת תביעת האישה לגירושין שנפתחה בתאריך כ"ב בתמוז תשע"ג (30.6.2013). בנימוקיה לתביעת הגירושין כותבת האישה שבעלה הוא אדם שתיין ומתעלל בה נפשית ומערב את הילדים בעניינים האינטימיים שביניהם, כמו כן אין לה שום יחסי אישות כשנתיים ובעלה שולח אותה לחפש גבר אחר ומבקש ממנה שתעזוב את הבית. כמו כן האישה מציינת שהיא צעירה מהבעל בעשרים ושלוש שנים (כיום הבעל בן שישים וחמש והאישה בת ארבעים ושלוש), ו"אינה מסוגלת להסתכל עליו" ושהוא עושה לה הרבה צער שאינה יכולה לפרט בכתב התביעה.

בדיון שהתקיים בבית הדין בתאריך כ"ז בתשרי תשע"ד (1.10.2013) התברר שהצדדים התגרשו בעבר ונישאו בשנית והאישה טענה במהלך הדיון שהם כבר פרודים כשנתיים. לצדדים שלשה ילדים מהנישואים הראשונים, שניים בוגרים ואחד קטין, וכמו כן ילד קטין נוסף מהנישואים הנוכחיים.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ט בטבת תשע"ד (1.1.2014) טענה האישה על התעללות נפשית מצד הבעל, וכן שהיא שונאת אותו משום שהוא אדם שתיין והוא רודף אחריה ברחובות וקורא לה זונה ונואפת (שורות 22,18,14 לפרוטוקול הדיון). הבעל השיב בקצרה: "אני לא מקלל אותה" (שם, שורה 27) אך לא הכחיש את שאר טענותיה. בתאריך הנ"ל קבע בית הדין מועד להוכחות, ובדיון שהתקיים בתאריך כ"ט בניסן תשע"ד (29.4.2014), האישה ובאת כוחה הופיעו, אך הבעל נעדר מהדיון.

בשלב מסוים, בתאריך י"ד באייר תשע"ד (14.5.2014), ביקשה האישה לסגור את התיק בעקבות ניסיון אחרון מצדה לשלום בית, אך מיד לאחר מכן כתבה לבית הדין בתאריך כ"א באייר תשע"ד (21.5.2014) שהיא מבקשת שלא לסגור את התיק "כי אני לא מסוגלת לחיות עם הבן אדם הזה, אין לי אִתו כלום כבר ארבע שנים וגם לא יהיה [...] קשה לי מאוד לחיות אִתו".

בתאריך כ"ה בשבט תשע"ד (26.1.2014) הוגשה בקשה על ידי באת כוח האישה למתן פסק דין לחיוב ולכפיית הבעל בגט בשל העובדה שהבעל ברח לחו"ל והותיר את האישה עגונה לנפשה, כמו כן לדבריה, הבעל היה מכור לאלכוהול, הדיף ריח רע מפיו, נקט באלימות כלפי האישה והילדים, תִפקד תפקוד מיני לקוי, והאישה מאסה בו מיאוס מוחלט.

באת כוח האישה מגוללת באריכות את הסבל הרב שעברה האישה מליל החתונה כשהבעל היה שתוי, כשמצב זה המשיך והחמיר ובעקבות כך היה אלים ומשליך חפצים, זורק אוכל ובועט ברהיטים. המצב הלך והחמיר כשרדף אחריה ברחובות וצעק לעברה כינויי גנאי, כמו כן הבעל הורחק מהבית כשנה על ידי המשטרה בעקבות אלימות כנגד ילדיו, ולאור כל הסבל הגיעה האישה למסקנה שאין מנוס מגירושין.

באת כוח האישה בבקשתה הנ"ל מפרטת מספר עילות לתביעתה: האחת – בריחתו של הבעל מהארץ לפני למעלה משנה (כיום, שנה וחצי) וכל הניסיונות לאתרו לא צלחו; שנית – הבעל אלכוהוליסט; שלישית – יש לו ריח הפה; רביעית – בעיות בתפקוד המיני; חמישית – מאיסות מוחלטת באמתלא מבוררת.

בתאריך הגשת הבקשה הנ"ל על ידי באת כוח האישה בט"ז בשבט תשע"ו (26.1.2016) החליט בית הדין להעביר את התיק לטיפולו של הרב מימון ממחלקת עגונות שעל ידי בית הדין כדי לאתר את הבעל וליצור אִתו קשר כדי לקדם את סידור הגט.

בתאריך ג' באדר ב' תשע"ו (13.3.2016) הוגשה בקשה נוספת על ידי באת כוח האישה לזרז מתן החלטה בנידון לחיוב בגט שיש בה לסייע לאגף עגונות לשחרר את האישה מעגינותה. בתאריך ט' באייר תשע"ו (17.5.2016) הוגשה בקשה נוספת על ידי באת כוח האישה בה היא מציינת שהתברר לה שהקשר עם הבעל על ידי אגף עגונות נעשה באמצעות בנותיו מנישואים קודמים, אולם קשר זה לא הוביל עד כה לכל התקדמות בפתרון מצוקתה של האישה, ועל כן היא מבקשת לקבוע דיון נוסף ולזמן את נציג אגף עגונות כדי שידווח לבית הדין על אפשרויות ואפיקי פעולה שיש בהם כדי לקדם את עניינה של האישה. בית הדין קבע מועד נוסף לדיון, ולדיון זה הוזמן נציג אגף עגונות הרב שמואל גמליאל.

בדיון שהתקיים בבית הדין בתאריך ב' בסיוון תשע"ו (8.6.2016) במעמד האישה ובאת כוחה ונציג אגף עגונות הרב שמואל גמליאל, הצהירה באת כוח האישה שלא ידוע לה היכן הבעל נמצא וכמו כן ילדיו מנישואין הקודמים אינם משתפים פעולה. כמו כן העלתה תביעה נוספת בעניין מזונות שני הקטינים וכן מתן אפשרות לאישה להסדיר לבדה מתן טיפולים רגשיים ואבחונים רפואיים לילדיה וכן רישומם לבית הספר. בנושא הגירושין, חזרה באת כוח האישה על כל הטענות שהועלו בעבר הן בכתב התביעה, הן במהלך הדיונים והן בבקשתה האחרונה, ובנושא המזונות תבעה סך שלושת אלפים ש"ח עבור שני הקטינים כשלדבריה, בפועל הבעל ישלם אך ורק אלף ומאתיים ש"ח לאחר קיזוז קצבת התלויים מהביטוח הלאומי.

במהלך הדיון הנ"ל העיד הרב גמליאל, ואלו דבריו:

"דיברתי עם הבנות של הבעל מנישואיו הקודמים. הבעל היה גר אצל אישה אחת חילונית ואחת אורתודוקסית. האורתודוקסית זרקה אותו מהבית והוא עבר להתגורר אצל חילונית שהייתה אצלה 'שיקצה' בבית, והבעל התחיל ליצור קשר עם ה'שיקצה'. הבעל משוטט ואין לו כתובת מסודרת. הוא היה בניו ג'רזי ומשוטט כמו הומלס. הוא כל הזמן מחפש לעצמו בחורות צעירות. כדי להתמודד עם זה צריך הרחקות דרבנו תם, וכן מבוקש להתיר לנו לפרסם את התמונה שלו באינטרנט כאדם שמוכר כמעכב את הגט. בצורה כזו יראו אותו הרבה אנשים ונוכל לגלות את המקום בו הוא נמצא."

עד כאן העלינו סקירה תמציתית של כל החומר המונח בפנינו בתיק זה, ועתה נפנה להיבט ההלכתי.

נימוקי החיוב בגט
ללא ספק, ניתן לומר שהתיק העומד לפנינו, הוא תיק חריג בחומרתו וזאת בעקבות בריחתו של הבעל לחו"ל והיעלמותו שם מזה זמן רב כשהשאיר את אשתו עגונה כאן ללא זיק של תקווה להשתחרר מכבלי עגינותה. גם ההלכה מתייחסת בחומרה למקרים מעין אלו וכפי שיובהר להלן.

יש להקדים בתחילה כי על אף שבאת כוח האישה בנימוקיה, העלתה כמה נימוקים לחיוב וכפייה בגט, ועל אף שעל רוב הנימוקים עדיין לא התקיימו דיוני הוכחות, ואף הבעל נעדר מהדיונים, אולם ברצוננו להתמקד בעיקר בנימוק הראשון והעיקרי בתיק זה שיש לחייבו ולכופו לגט בעקבות בריחתו לחו"ל, כשלדעת בית הדין יש בנימוק זה בלבד כדי להכריע את ההלכה בתיק זה.

ברצוננו לחלק את ההיבט ההלכתי בנידון לשלושה חלקים, ולאחר מכן תובא ההכרעה ההלכתית:

החלק הראשון הוא בבעל המתגורר בקרבת אשתו ומונע ממנה כל חיי אישות. החלק השני בבעל שעזב את אשתו וברח לחו"ל ובעקבות כך נמנע ממנה כל חיי אישות. החלק השלישי מתייחס לאישה שלא תבעה גירושין כלל על אף שבעלה ברח לחו"ל והשאיר אותה עגונה. ויש לברר באופן זה האם מוטל על כלל ישראל לכופו לגט בכי האי גוונא כדי למנוע מכשולים.

מורד מחיובי אישות
נתייחס בתחילה לחלק הראשון הנ"ל בעניין מורד מתשמיש ומונע מאשתו כל ענייני אישות.

עיין בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קנד סעיף ג) שכתב שמי שאינו רוצה לשמש, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. ומקור דבריו מדברי התוספות בכתובות (סג ע"א ד"ה והאמר) ורא"ש שם (פרק ה סימן לב), וכן כתב בביאור הגר"א (סימן קנד ס"ק ז) דהשולחן ערוך יליף דבריו מהתוספות והרא"ש הנ"ל, והוסיף שם דכן כתב הרשב"א (בחידושיו לכתובות סג ע"א) ושאר פוסקים, וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף א) שאם היא רוצה, כופין אותו להוציא מיד. ומקור דבריו מהטור. ועיין בבית שמואל (סימן עז ס"ק ה) שכתב שאף שהרא"ש (שם סימן לה) כתב בשם הירושלמי ביבמות (פרק ט הלכה ד) וכתובות (פרק יא הלכה ז) שאין מעשין אלא לפסולות ולכן אף במונע מתשמיש אין כופין אותו, תירץ שם וז"ל:

"וצריך לומר מה שכתב בדין ל"ה, כוונתו דבירושלמי איתא דאין כופין אותו. ואף דלא קיימא לן כן אלא כש"ס שלנו, מכל מקום נשמע כשהיא מונעת לעצמה (כלומר טוענת מאיס עליי) דאין כופין אותו, ובאמת סבירא ליה לרא"ש דכופין אותו."

וכן פסק הטור (סימן קנד) דבכי האי גוונא כופין להוציא.

ועיין עוד בתשובות הנוספות לרא"ש (סוף סימן ל):

"דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות וכו', נראה לי דעל זה סמכו הגדולים ואמרי שכופין בשוטים."

וכן כתב התשב"ץ (חלק ב סימן סח) דאם אינה רוצה בתוספת, כופין אותו מיד לגרש משום שאי אפשר לכופו לשמש, שאפילו אומר אי אפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו כופין, וכל שכן המונע מתשמיש כופין, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תשמיש לא כל שכן. ועיין שם שדייק משו"ת הרא"ש (כלל מג סימן יג) דסבירא ליה דכופין לאלתר לגרש. וכן כתב המגיד משנה (פרק יד מהלכות אישות הלכה טו) בדעת הרמב"ם שכופין. ועיין בב"ח שם שפסק כשיטת הטור דכופין, והוסיף שלא מצא מי שחולק בזה. וכן פסק בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן עו) בשם המגיד משנה הנ"ל, וכן כתב בשו"ת רשד"ם (יורה דעה סימן קמו) בדעת הרמב"ם ובדעת הטור. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן מב פרק ס"ק א) שכתב שכשאי אפשר לכופו לשמש, פשיטא טפי לכופו לגרש.

וקל וחומר כשמונע מאשתו כל ענייני אישות שכופין להוציא לדעת רבותינו הראשונים, כן כתבו תוספות (כתובות דף ע ע"א ד"ה "יוציא" ויבמות דף ס"ד ע"א ד"ה "יוציא") והרא"ש יבמות (פרק ו סימן יא). ושו"ת ריטב"א (סימן קכב) וזו לשונו:

"כשאנו רואין בני אדם שאין מקיימין עם נשותיהם דיני אישות בשאר כסות ועונה, שאף הם מאותם שכופין להוציא כשאי אפשר מצד אחרת, כי האישות חובה לכל אדם וכמו ששנינו בירושלמי, מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן."

וכן כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סוף סימן תתקמו) וזו לשונו:

"אבל המורד מן הכל כופין אותו להוציא במילי ובשוטין, כיון דמונע ממנה כל עניני דאישות, וראיה מההוא דפרק החולץ (לט ע"א) מצוה בגדול לייבם וכו'."

וכן כתב בתשב"ץ (חלק ב סימן סח), וכן כתב הכנסת הגדולה באבן העזר (סימן קנד הגהות הטור ד' בשם מהרש"ך חלק א סימן קצב). וכן כתב בספר גבורת אנשים (סימן כב) בשם שו"ת מהר"ם (הנ"ל וכן בסימן כג) שם בשם שו"ת ריב"ש (סימן קכז) דבכי האי גוונא כופין.

ואמנם יש שכתבו להחמיר במורד מתשמיש ואף במורד מכל ענייני אישות, עיין שולחן ערוך (סימן קנד סעיף כא):

"ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין."

ועיין בספר גבורת אנשים (לש"ך אות כב, הובאו דבריו בפתחי תשובה סימן קנד ס"ק ז) שהביא שכן דעת שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סוף סימן תתקמו) שבמורד מתשמיש אמרינן ליה: חכמים חייבוך להוציא, ואם לאו צריך למקרייך עבריינא אבל לא כופין בשוטים. והובאו דבריו במרדכי סוף פרק הבא על יבמתו, ועיין שם בגבורת אנשים שהאריך להוכיח שכן דעת כמה מרבותינו הראשונים, ועיין עוד בתוספות (יבמות סד ע"א) שכן דעת רבינו חננאל.

אך עיין בשו"ת עין יצחק (חלק ב אבן העזר סימן עב בהשמטות אות סג) שהביא את דעת הגבורת אנשים הנ"ל שהחמיר במורד מתשמיש ואף החמיר במורד מכל ענייני אישות, וכתב שם על דבריו:

"אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השולחן ערוך אשר מימיהם אנו שותים שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו דכייפינן בכפייה גמורה."

ומשמע להדיא מדבריו דסבירא ליה להלכה בדין מורד מתשמיש לחודיה וקל וחומר במורד מכל ענייני אישות דכופין, שהרי השולחן ערוך הנ"ל פסק להדיא דכופין במורד מתשמיש לחודיה.

ועיין עוד בפד"ר (חלק ד עמוד 166) שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל וז"ל:

"ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו הדין הוא שכופין, למשל במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כדין תורה, ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי ההלכה הדין הוא כמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להנשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר על ידי כתבו ותנו היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל אלא מפי כתבו אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט (עיין פתחי תשובה סימן קכ ס"ק יח), אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין גבורת אנשים סימן מ"ה וכו, וצריך לומר דדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסבורים שאין כופין, אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב לחיות אותו ובפרט כעובדא דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה זה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה ויקוב הדין את ההר" עכ"ל.

ועיין עוד בשו"ת עין יצחק (חלק ב אבן העזר סימן עב בהשמטות אות סג) שכתב על דברי הש"ך בגבורת אנשים שהחמיר בענין מורד מתשמיש דהוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השולחן ערוך שהכריע כשיטת רוב הפוסקים דפסקו דכופין, עיי"ש, וכן כתב בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח).

כפיית גירושין מחמת שברח לחו"ל
והנה עד עתה הבאנו את דעת הפוסקים דלדינא כופין במונע מאשתו כל עניני אישות. ועתה יש לבאר את דעת הפוסקים במקרה שהבעל ברח לחו"ל והשאיר את אשתו עגונה מזה זמן רב ואבד הקשר עמו ואין כל תקווה שישוב לאשתו.

עיין בשו"ת זקן אהרן (הלוי, סימן קמט) שכתב:

"דהא דאין כופין אלא באותם שמנו חכמים, הוא משום שחכמים שיערו שיכולה האישה לעמוד עם בעלה בשאר מקרים (והרמב"ם דסבירא ליה שכופין במאיס עליי משום שסבירא ליה דאי אפשר לעמוד בזה), וכל זה כשדר עם אשתו, אך כשאין דר עמה, אין צורך למשנת כופין, שלא אמרו חכמים תעמוד האישה בלא בעל וכו', ואין צורך שימנו אותו עם המומין, כי אין היקש בין ההעדר ובין מציאות אף על פי שאינה מציאות שלימה, על דרך שאמרו 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' ולהכי האומרת שאין לבעלה גבורת אנשים וכן באינו מוליד וטוענת בעינא חוטרא לידי, כופין להוציא אף שאלו לא נימנו במשנה, ועל זו הדרך מי שמוכתב למלכות שאינו יכול לעמוד עם אשתו כופין, וכן מי שהניח אשתו עגונה באלמנות חיות ואינו זן ואינו בא עליה וכו', כופין לגרש. ומעתה לא יקשה עוד לדעת הרא"ש שכתב דאין כופין אלא השנויין במשנה, והאיך כופין מוכתב למלכות, מפני שאותם שאין כופין הם אותם היושבים עם האישה אלא דיש בו איזה מום וכו', אבל נסתמא ב' עיניו, נחתכו ב' רגליו או ידיו דיצא מכלל אישות, כופין."

וכן כתב בהגהה מהתוספות יום טוב (לטור אבן העזר סימן קנד), עיין שם בטור שהביא את תשובת הרא"ש (כלל מג סימן יג) לגבי אישה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה, ופסק שם הרא"ש שיכפוהו שיגרשנה לזמן. וכתב שם התוספות יום טוב וזו לשונו: "כיוון שיש חשש עיגון לא נאמר שאין כופין אותו אלא במה שאמרו חז"ל."

וחזינן שאף ששיטת הרא"ש (בכלל מג סימן ג) דאין כופין אלא במקום שאמרו חכמים, אך מדבריו (שם בסימן יג) משמע דכוונתו (בסימן ג) דחכמים עסקו בפרק המדיר רק במקרים שהבעל נמצא כאן ובכי האי גוונא כתב הרא"ש דאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים, אך כשהבעל הלך לארץ אחרת ואין לה בעל כלל – בכי האי גוונא פשיטא דכופין דזיל בתר טעמא דכל דין כפייה תקנו חז"ל כדי למנוע עיגון, ואין לך עיגון גדול מזה שאין לה בעל כלל, וזוהי כוונת שו"ת זקן אהרן הנ"ל (סימן קמט) ועיי"ש (בזקן אהרן בסימן לד) שכתב סברה זו אף לגבי גט זיכוי, ועיין עוד בשו"ת חכם צבי (סימן א) שכתב דיש לכוף או משום עיגון או משום הנך שמנו חז"ל וחזינן אף מדבריו דבמקום עיגון כופין אף שאינו נמנה באותם שמנו חכמים.

והנה עד עתה הבאנו את דעת גדולי הפוסקים דכשהאישה תובעת גירושין והבעל מונע ממנה כל עניני אישות, אף שהוא עמה, כופין וקל וחומר כשברח לחו"ל והשאיר אותה עגונה.

כפיית גירושין בעגונה מחמת היותה מכשול
והנה ראינו לרבנו הרשב"ש שחידש שאף במקרה שהאישה אינה תובעת גירושין והבעל השאיר אותה עגונה, בכל זאת כל ישראל נחשבים לבעלי דינים לתבוע לכוף את הבעל כדי למנוע פרצות ובמיוחד כשהאישה צעירה, עיין בשו"ת הרשב"ש (סימן מו) שכתב וז"ל:

"ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אף על פי שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון וכו'. ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שמסור לערוה, וגם בדבר העוונות דנפיק מיניה חרבא וכו'. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות. הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם, וכן בתביעתם לענייני גט אעפ"י שלא תבעתו האישה, דכלהו הוו בעלי דין בדבר וכו'. וכיון שעדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין היא בטלה ובעדות אישה מקבלים שלא בפני בעל דין מטעמא דכלהו אינשי בעלי דין, הכי נמי בעינן גט מחשש עגונא. ובדבר איסורא כלהו אינשי בעלי דין נינהו וכופין אותו לתת גט זמן כדין האישה שתבעה מבעלה שיכתוב לה גט זמן כשהולך למדינה אחרת, כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה. וכן כתב עוד הרשב"ש בסימן תק"ל."

העולה מכל דברינו הנ"ל שבעל שברח לחו"ל והשאיר את אשתו עגונה, כופין אותו לגרשה.

ויש להוסיף בזה כי הגדרת "מקום עיגון" אינה דווקא כשיש חשש שתישאר עגונה כל ימיה, אלא אף עיגון לזמן נחשב לעיגון וכמו שכתב בשו"ת שם אריה (אבן העזר סימן ח), עיין שם שכתב ששורש מלת עגונה הוא ממה שנאמרה נעמי "הלהן תעגנה", הרי דעיגון לזמן עד שיגדל, מיקרי עיגון ולאו דווקא עיגון עולמית מיקרי עיגון וכו', ובוודאי אין סברה לחלק בין שנה אחת לכמה שנים שאם כן נתת דבריך לשיעורין. ועיין שם שדייק כדבריו משו"ת רד"ך (בית ג) וסיים שם דבכי האי גוונא דנידון דידיה שצריכה להמתין בערך שנה ואפשר יותר – יש לומר דהווי מקום עיגון, עד כאן דבריו. ומעתה לפי זה, בנדון דידן שכבר עברה תקופה של שנה וחצי שהבעל נעלם ואין כל סימן או רמז שעומד לשוב לאשתו, פשיטא דהווי מקום עיגון דבכי האי גוונא כופין להוציא.

כשברח לחו"ל פוסקים לכפותו כפייה גמורה באופן מידי
במאמר מוסגר, ברצוננו להוסיף כי כשהבעל נמצא כאן בקרבת מגורי אשתו, אף שמן הדין ניתן לכופו, בכל זאת נהגו בבתי הדין להוציא פסקי דין בשלבים, כלומר, בתחילה מחייבים אותו בגט ואם החיוב אינו מביא לתוצאה המיוחלת, מטילים עליו הגבלות מדין הרחקות דרבנו תם, ואם אף ההגבלות אינן מועילות, מטילים עליו כפייה בדרך מאסר. מנהג זה בבתי הדין נובע מהעובדה שהבעל נמצא בפנינו ובאפשרותנו להביאו לבית הדין ולנסות לשכנעו למתן גט ללא אמצעי כפיה, אך כשהבעל בחו"ל ואין בידינו כל אפשרות ליצור קשר עם הבעל, ודאי שאין כל תועלת באותם שלבים ויש להכריע באופן מידי על פי שורת הדין כדי למנוע בהקדם האפשרי את עיגונה של האישה.

יש לציין עוד, שעל פי העדויות, הבעל נע ונד ומשוטט ממקום למקום, ובמצב שכזה אין כל תועלת בהרחקות דרבנו תם כשהבעל אינו מתגורר במקום קבוע.

בית הדין פונה בזה לאגף עגונות בהנהלת בתי הדין, לעשות כל מאמץ כדי לאתר את הבעל, לאחר איתורו יש לשכנעו למתן גט בהסכמה, ובמידה ולא יעלה בידם, בית הדין פונה לרבני הקהילות ולבתי הדין בחו"ל לעשות כל מאמץ כדי לשחרר את האישה מעגינותה, אם על ידי הטלת הרחקות דרבנו תם כנגד הבעל (כמפורט ברמ"א, אבן העזר סימן קנד סעיף כא) ובמידה ויגיעו למסקנה שאין כל תועלת בזה, יש לכופו לגט בכל האמצעים העומדים לרשותם.

אך ברצוננו להפנות את תשומת לבם של הדיינים היושבים על מדין בחו"ל לדברי שו"ת עונג יום טוב (סימן קסח) שכתב דאף במקרים שכופין בהם את הבעל למתן גט, והאישה אינה מתגוררת במקום הבעל, ויש צורך לשלוח את הגט על ידי שליח, אין אפשרות לכופו למנות שליח – "דנהי דמחוייב לגרשה, מכל מקום אינו מחויב לגרשה על ידי שליח".

אך שני פתרונות בדבר: האחד, כמו שכתב העונג יום טוב שם, שאם אמר הבעל בפירוש שאינו מקפיד על ענין השליחות, ניתן בכי האי גוונא למנות שליח. הפתרון השני הוא, שבמקרה שהבעל מקפיד על כך, יש להודיע לאישה שתבוא למקום הבעל כדי לקבל את הגט. אגב, יש להעדיף את הפתרון השני, משום שבפתרון הראשון, עדיין יש חשש לביטול הגט על ידי הבעל לאחר שהגט נשלח למקום האישה.

עוד יש להעיר בזה, כי אם לאחר איתורו של הבעל, יטען הבעל שמוכן לחזור למקומה של אשתו ולהתדיין שם, ניתן יהיה לכופו ל"גט לזמן", כמו שכתב בשו"ת הרשב"ש (הנ"ל, סימן מו) כלומר שישליש גט שליחות, ובית הדין יאמר לבעל שאם יחזור למקום מגורי אשתו תוך שלושים יום, הגט לא יימסר לאישה.

לאור כל האמור לעיל מחליט בית הדין כדלהלן:
א. הבעל מר [פלוני] חייב לתת גט לאשתו באופן מידי, וניתן להטיל עליו הרחקות דרבנו תם, ואף לכופו לגט בכל אמצעי הכפייה [כפוף להוראות ההלכתיות המפורטות לעיל].

ב. מתירים לגורמים המטפלים בתיק זה לפרסם את תמונתו של הבעל באינטרנט כדי לאתרו ולהביאו לידי מתן גט לאשתו כדי לשחררה מעגינותה.

ג. מחייבים את הבעל מר [פלוני] לשלם למזונות שני ילדיו הקטינים סך שלושת אלפים ש"ח לחודש צמוד לתוספת יוקר המחיה.

ד. בית הדין פותח את התיק להסדרי ראיה, ומסמיך את האישה גב' [פלונית] להסדיר לבדה, ללא צורך באישור הבעל, את כל הטיפולים הרגשיים והאבחונים הרפואיים לילדיה, לרבות רישומם בבתי ספר.

ה. יש להעביר החלטה זו לאגף העגונות שעל ידי הנהלת בתי הדין.

ניתן ביום ט"ו בסיוון התשע"ו (21.6.2016).