<לתחילת פסק הדין

span id=koteret1>דעת דיין ג'
ראיתי את שכתבו חברי להרכב ואביע את דעתי הן במישור העקרוני ביחס לכתובה מוגזמת והן ביחס לנסיבות המיוחדות של נידון זה.

לעניין דין כתובה מוגזמת, ואם יש בה משום אסמכתא, כבר דנו והאריכו בכך דייני ישראל לדורותיהם כפי שהאריכו ידידיי ועמיתיי למותב זה ונציין לפד"ר (טו עמוד 218–223), לספרו של הגר"ש שאנן זצ"ל עיונים במשפט (אבן העזר חלק א עמוד ריד), לשורת הדין (ח מאמריהם של הגר"ד לבנון אב"ד אשקלון והגר"י אריאל בשבתו בבית הדין בצפת) ולמאמרו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א חבר בית הדין הגדול בדימוס בספרו לב שומע לשלמה (כרך א עמודים טז–יז) ועוד, עיי"ש.

גם אני הקטן סבור כדעת דייני ישראל שנקטו שאין לחייב בתוספת כתובה מוגזמת מכל הטעמים שהתבארו בדבריהם, אם משום שהיה ברור לכל הנוכחים במעמד החופה שהבעל לעולם לא יוכל לעמוד בהתחייבות לסכום כה גדול, והוא אינו גומר בדעתו להתחייב בסכום זה בפועל. אם משום שאומרים לחתן שכך המנהג לכתוב סכום גדול לכבוד בעלמא ואין לו לחשוש כלל ממימוש התחייבות זו, או משום הלחץ על החתן תחת החופה שאם לא יכתוב סכום גדול הוא מבייש את משפחת הכלה ועוד.

יש להבהיר עוד ולומר שכתובה מוגזמת לדעתי, אינה נקבעת בהתאם למה שאנשים ככלל חושבים למוגזם, אלא באופן יחסי למצבו של החתן המתחייב. אומנם ישנה הנחייה מטעם הרבנות הראשית לישראל לרושמי נישואין שלא לכתוב סכום של יותר ממיליון שקל בכתובה, אך אין הכוונה שכל מי שיכתוב סכום של מיליון שקל זה מחייב אותו, אלא בכל מקרה לפי עניינו ויכולתו של החתן. זכורני מה שהגרז"נ גולדברג שליט"א היה רגיל לומר שמה שהסכום בכתובה גדול יותר הכתובה שווה פחות, כי לא ניתן לחייב החתן בסכום המוגזם שנרשם בכתובה. ומה שהסכום נמוך יותר היא יותר שווה וברת מימוש בסכום הסביר בו התחייב החתן. בהתאם לכך אינני מסכים עם מי שסבור שהתחייבות בסדר גודל של שווי דירה רגילה היא התחייבות סבירה שניתן לממשה.

בפסק דין של בית הדין הגדול בתיק 842107/1 בנידון כתובה שהייתה נקובה בסך מיליון ש"ח, בית הדין האזורי פטר את הבעל מתשלום תוספת הכתובה בטענת אסמכתא, וחייבו אותו במאתיים אלף ש"ח כפיצוי על הכתובה ועל כך ערערו שני הצדדים.

בפסק הדין בערעור (פורסם בנבו) כתב הגר"ש שאנן זצ"ל:

"[...] אין במקרה שלפנינו כל פסול משום "אסמכתא", זאת מכיוון, שהיה ברשותו של הבעל בעת ההתחייבות סכום הגדול מסכום הכתובה, והצפי היה שהוא יוכל לעמוד בהתחייבות מעין זו שקיבל עליו. כמו כן הסכום שנכתב לא נבע ממנהג שנהגו במקום נישואיו, ועל כן על הבעל לעמוד בהתחייבותו בכתובה בשווי מיליון ש"ח."

(המדובר באותו נידון היה ברופא שיניים וותיק שהתמחה בהשתלות שיניים והיו בבעלותו שתי מרפאות שיניים ורכושו לפני הנישואין הוערך במיליון וארבע מאות אלף ש"ח.)

ואולם כתב שם הגר"ש שאנן זצ"ל על פי דברי הגמרא (בבא מציעא קד ע"ב) "מקום שנהגו לכפול יכפול הכתובה" ודברי רש"י שם דאינו אלא "בשביל כבוד", וכמו שכתב רש"י לגבי תוספת חומש שהחתן מוסיף על הנדוניה שהכניסה הכלה: "ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משווים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה", ותוספת חומש זו שנכתבה לשם כבוד ולחבב הכלה, לא מחייבים החתן לשלם.

והביא שם בפסק הדין את דברי שו"ת שופריה דיעקב (לרבי יעקב בן יקותיאל בירדוגו, נולד בשנת תקמ"ו, חלק א סימן עב) שכתב לגבי מקרים בהם היה החתן אנוס לכתוב כתובה גדולה בגלל המנהג אין מחייבים בתוספת כתובה זו עיי"ש. וסיים שם הגר"ש שאנן על פי דברי הרב שופריה דיעקב שאם יתברר שהחתן הוטעה בעת כתיבת הכתובה, שההתחייבות בכתובה אינה אלא לכבוד ולא לגבייה, הרי לא נוכל לחייבו בסכום הנקוב בכתובה. והביא קודם לכך מתשובות הגאונים שערי צדק (חלק ד שער ד מסימן טז) שכתבו לגבי מה שרגילים לכתוב בכתובה "והוסיף לה על כתובתה כך וכך" – "[...] ואם אין לו קרקע אין נותנין לה מתוספת הזאת, תוספת היא ואין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה וכך משפטה". וכן כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן רלב) שלפעמים הנכתב בכתובה הוא רק כדי להשביח הכלה בפני קרוביה.

בנידון דנן מדובר בחתן שבמועד נישואיו היה בן 22 ולא היה בידו כל הון עצמי ולא היה לצדדים הון עצמי לסייע ברכישת הדירה, והיא נרכשה מכספי משכנתא והלוואה משלימה. כך שלחתן דנן לא היה במועד ההתחייבות סכום הגדול מסכום הכתובה, ולא היה כל צפי שיוכל לעמוד בהתחייבותו, ואיזו ראיה יש שהסכום שנרשם בכתובה לא היה לשם כבוד כמו שיתבאר להלן.

כך כתב בספר הגם שאול בשם הרב יעקב אבן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (חלק ב סימנים כט ו־ל) שהיו מייעצים לחתן בפירוש: "שים לה כבוד והרבה לה מוהר ומתן" – "ואם היה ממאן היו מרגיעים אותו דלאו לפירעון קיימי". כמו שהביא ידידי ועמיתי שליט"א לעיל משם הגאון הרב שאול אבן דנאן ראב"ד בית הדין הגדול לערעורים ורבה הראשי של יהדות מרוקו בספרו הגם שאול (עמוד צז) והם מדברי הרה"ג אהרן בן חסין ראב"ד מוגאדור. אולם יש בספר הגם שאול (חלק ב סימן טו) תשובת הרב שאול אבן דנאן עצמו שכתב וז"ל:

"שהמתחייב בתוספת רק משום מנהג שנהגו להוסיף ולא מרצונו, אם גירש מסיבה הכרחית לא ישלם התוספת ההיא שהוסיף בלי רצונו רק מחמת מנהג, אבל אם התוספת לא מפני מנהג עשויה רק לאוות נפשו ורצונו, חייב לשלם כל סכי הכתובה בכל גירושין [...] גם שם מבואר בדברי הרבנים שהמציאו דברי מוהר"ב ז"ל שהדבר תלוי בראיית הבית דין, ז"א כל שרואין הדיינים שלא הוסיף מרצונו הפשוט רק משום שנהגו, וגם רוצה לגרש מסיבה הכרחית, אזי רשאין להפקיע התוספות ההיא. אך דבר פשוט שצריך שתהיה ראיית הבית דין ברורה באומדנות גמורה, שלא מרצונו הוסיף כמשפט דיני אומדנא."

כמו שהובא משו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (לרבי יעקב אבן צור שנולד לפני כשלוש מאות וארבעים שנה, חלק ב סימנים כט – ל) שכתב: "שהדבר מסור ביד בית הדין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא" וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי פאס, מקנאס, צפרו וגיברלטר. (פסק הדין משנת התפ"ו דהיינו קרוב לשלוש מאות שנה.)

בדרכו של הגריב"ץ הלכו הדורות הבאים אחריו במרוקו וכפי שנמצא פסקי דין בספר "בית דינו של יהושוע" (סימן קסז וסימן רסג) ובספר תקנות חכמי מקנאס (הוצאת אהבת שלום ירושלים התשנ"ו) נמצאת תקנה כ"א משנת תק"ס (לפני מאתיים ושש עשרה שנה) שהגבילו את תוספת הכתובה לבתולה:

"עד תשלום סך מאה מתקאלים מכסף טהור לגרושה יוסיף לה עד תשלום חמישים מתקאלים ואח"כ יכתוב לה מתנה לכבוד ולתפארת ותהיה המתנה כנגד עיקר ותוספת הנז' וכנגד הנדוניה שתכניס לו באופן שתהיה המתנה כפל מעיקר ותוספת ונדוניה...ובכלל התקנה הנז', שלעולם אין האישה גובה בגירושין אלא עיקר כתובה ותוס' ונדוניה ואף שיוסיף לה החתן סך גדול בתורת מתנה הכל יכתבנו הסופר לכבוד ולתפארת. ולעולם בעת הגביה לא תגבה כי אם הסך האחד של כתובה ותוספת והנדוניה כולה שתכניס וכל התוספת ע"ז אנו מפקירין אותו בכח הפקר בי"ד הפקר, כי ידענו נאמנה שהכל נכתב מפני הכבוד ומפני הבושה". ועיי"ש עוד תקנה משנת תקנ"ט שכתבו "..ואין כוח בחכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם ה' יתעלה ולא עבדיו הנביאים, ודי והותר שיקיימו מצוות ה' יתעלה, ומצוות עבדיו הראשונים והם גזרו ואמרו בתולה כתובתה מאתיים שהוא שיעור שזכר מרן...ולזה כל דור ודור לא יוכלו לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום, וחטא הוא בידם כי העני העלוב הרוצה לישא אישה, לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו, והקולר תלוי בצוואר חכמי הדור שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מן הדין, כי במתנה אונס לחוד מבטלה [...]."

מאידך גיסא בתקופות שהייתה עניות והיו רגילים לכתוב לעיקר ותוספת סך הכול כעשרה דורוס שהוא סכום זעום ביותר, דאגו שתתקיים תקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והעלו שיעור הכתובה מעשרה דורוס לבתולה וחמישה דורוס לגרושה לעשרים וחמישה דורוס לבתולה ושנים־עשר וחצי דורוס לגרושה ואלמנה. (ראה שם תקנה נה משנת תר"נ ותקנה ס משנת תרנ"ח ותקנה סח – לעניין שומת הנדוניה – משנת תקפ"ג.)

כך גם עשתה הרבנות הראשית לארץ ישראל לפני קום המדינה בשנת תש"ד, נאספו חברי מועצת הרבנות הראשית בנשיאות הגרי"א הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל וקבעו:

"בשים לב אל רמת החיים בישוב בזמננו ואל היסודות הכלכליים, נוכחנו שהסכום הקבוע ונהוג של מאתיים זוז (בערך עשר ל"י) לבתולה ושל מאה זוז (בערך חמש ל"י) לאלמנה וגרושה מן הנישואין ולבעולה איננו הולם את המצב ההווי, ואין בו בכדי לקיים את כוונת חז"ל בתקנתם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה...ובהיות שהרשות נתונה להוסיף על הכתובה החלטנו לתקן להוסיף בכל כתובה לא פחות מחמישים ל"י לבתולה ולא פחות מעשרים וחמש ל"י באופן שמהיום והלאה יכתבו בכתובת בתולה: מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ותוספתא חמישים ל"י [...] ובכל בי"ד שבארץ ישראל יגבו סכום זה כדין לבתולה [...]"

וראה ספרו של הגרי"א הרצוג זצ"ל "תחוקה לישראל על פי התורה" (הוצאת מוסד הרב קוק כרך ג עמוד 118–121). תקנה זו נחתמה ע"י הרבנים הראשיים הנ"ל ביום כ"א טבת תש"ד ונכנסה לתוקף יום ר"ח אדר תש"ד אחר שאושרו במועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל והסכימו עליהם רבני הקהילות בארץ. ועיין שו"ת משפטי עוזיאל (סימן עד – במהדורה החדשה ירושלים תשס"ה) שמנמק תקנת הרבנות הראשית הנ"ל וכתב:

"ועל יסוד זה גם אנו תלמידיהם ושלוחים דרבנן קדמאי נדרשנו לאשר שאלונו ומצאנו כי סכום הכתובה של עשר לא"י לבתולה וחמש לא"י לאלמנה שהותקן בארצנו, מאז נכנסה ארץ ישראל תחת שלטונה של ממשלת אנגליה, לפי שאז היה זה סכום הגון ובעל ערך, לפי המצב הכלכלי ורמת החיים בארץ. אבל עתה שנשתנו דברים אלה תכלית שינוי, וסכום זה נעשה פעוט ואינו יכול למלא תעודת הכתובה שיהיה קשה בעיניו לגרשה...לכן מצאנו ראינו לטוב ונחוץ להגדיל סכום הכתובה לחמישים לא"י לבתולה, ועשרים וחמש לאי לאלמנה או גרושה."

כדי לקבל מושג מה היה כוח הקנייה של 50 לא"י בשנת תש"ד במועד התקנה הנ"ל, שהרבנות הראשית ראו בו סכום ראוי והגון לכתובה ותוספת בהתאם למצב הכלכלי אז, נוכל ללמוד מפסקי דין למזונות שנתנו באותה תקופה. בקובץ אוסף פסקי דין (ורהפטיג, עמ' ו) קבע בית הדין הגדול בפסק דין מיום ט' טבת תש"ג בהרכב הרבנים הראשיים והרב קלמס ובנשיאות הגרא"י הרצוג זצ"ל דמי מזונות לילד בסך 5 לא"י לחודש והשאירו בכך בתוקפם את דמי המזונות שנקבעו לאותו ילד בבית הדין בחיפה בתמוז ת"ש. ועוד שם (עמוד טז) פסק דין נוסף מבית הדין הגדול בהרכב הנ"ל שקבע: "קוצבים שיעור דמי פרנסת הילדה למשך שנה מהיום בסך 5 לא"י לחודש." לפי זה יוצא שכוח הקניה של 50 לא"י היה שווה לעשרה חודשי מזונות של ילד או ילדה באותה תקופה.

העולה מהאמור שבזמנו התמודדו עם כתובות שערכן הנקוב היה נמוך, גם אם מבחינת מחיר הכסף באותו זמן היה בהם שיעור כתובה, ומתוך רצון להעמיד את סכום הכתובה באופן שיביע את מגמת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה העמידו הכתובה על סך 50 לא"י שהיה בהם לספק עשרה חודשי מזונות לילד.

כיום אנו מתמודדים עם תופעה הפוכה של תוספת כתובה בסכומים גדולים מאוד, ועלינו להתבונן במציאות חיים שבדורנו זה, שהחלו לעלות לדיון בעשרים שנה האחרונות תביעות לכתובות בסכומים כאלה, לעיתים קרובות יותר מאשר היה בעבר בבתי הדין הרבניים.

כידוע בני אשכנז רובם ככולם נוהגים לכתוב לתוספת כתובה סכום קבוע של מאתיים זקוקים כסף צרוף, ואצל הרבה מהספרדים נוהגים לכתוב כתוספת כתובה סכומים גדולים ומופרזים, ואצל בני הישיבות הספרדים דאגו ראשי הישיבות לצמצם התוספת כתובה המופרזת שהיתה נהוגה אצל הורי תלמידיהם ולהעמידה על סכום סביר יותר של 26,000 אלף דולר או 52,000 דולר. לבחור ישיבה שמתכוון להמשיך ללמוד בכולל גם סכום כזה הינו מעבר ליכולתו, אולם כדי למנוע תגרה ומחלוקת מצד הורי הכלה שהורגלו אחרת, העמידו זאת על סכום שלגבי בחור ישיבה שאין פרוטה בכיסו, זה מביע כבוד והערכה.

ברור למתבונן שההבדל במנהגי העדות בישראל מבוסס על מה שהיה מקובל בדורות הקודמים ואי אפשר להתייחס לנהוג בדורנו בתלוש מהעבר. במאות השנים האחרונות ע"פ האמור בספר משפט וצדקה ביעקב, החל להתפשט המנהג בקהילות הספרדים לכתוב תוספת כתובה ללא כל קשר למה שהכניסה האישה. בעבר נהגו לשום את הנדוניה ועל כך להוסיף שליש ולפי זה קבעו את גובה התוספת, ובשעת גביית הכתובה לא גבו אלא עיקר כתובה ותוספת ונדוניה, וכל מה שהוסיף על כך החתן משלו כמתנה לא היו גובים כלל. בדורות שלנו לאחר שמנהג זה השתרש, יש לומר שגם בזמננו המנהג לכתוב תוספת בסכום מופרז הינו בהמשך למה שנהגו בדורות שלפניהם, משום כבוד וחבה ולא כהתחייבות משפטית מחייבת, שניתן לגבותה.

כנגד נוהג זה יצאו גדולי הדורות במקומם ובארצות מגוריהם למחות ולהעיר על תופעה זו, כאמור במקורות שהוזכרו לעיל.

קהילות ישראל עלו ארצה ממקומות פזוריהם והביאו עמם את מנהגיהם בכל תחומי החיים. אם כן לא יהא נכון לומר שפתאום בדור האחרון ההתחייבות המוגזמת לתוספת כתובה, בלא כל יחס למה שהכניסה האישה, הינה התחייבות עצמאית משפטית מחייבת, ולא המשכה של אותה התחייבות שנהגה לשם כבוד בלבד.

גם העיון בפד"רים מעלה שלא דנו הרבה בתביעות לתוספת כתובה גבוהה, אלא אדרבה אם כבר דנו זה היה ביחס לכתובות שערכם הנקוב היה נמוך מאוד, ובקשו לחייב פיצויים במקום כתובה והפכו זאת למנהג בתי דין בישראל לקצוב פיצויי כתובה. כפי שציננו לעיל תקנת הרבנות הראשית בשנת תש"ד היתה להעמיד עיקר כתובה ותוספת על סך חמישים לא"י, מה שמלמד שלא היו מצויות כתובות עם תוספת גדולה עד שנזקקו לתקן שיעור אחיד של חמישים לא"י.

היעדר פסקי דין לתביעות של כתובות בסכומים גדולים גם כאשר המצב הכלכלי בארץ השתפר והיו כתובות בסכומים גדולים, מלמד על ההתייחסות של הציבור לתוספת כתובה שהינה לשם כבוד, ולכן לא חשבו שזו התחייבות משפטית שיכולים לתובעה.

פסק הדין (בפד"ר טו) הנ"ל הוא מבית הדין בחיפה בשנת תשנ"א והוא הראשון שדן בתביעת דמי כתובה מוגזמת, ובפד"רים שלאחר מכן לא פורסמו פסקי דין שחייבו תוספת כתובה של מאות אלפי שקלים, ויש להניח שהיו כתובות כאלה. ניתן לשער שאם אין הרבה פסקי דין לחיוב מלא תוספת כתובה בסכומים גדולים כאלה, סימן שלא היו תביעות מסוג זה. האישה בדור הקודם כנראה הבינה כחלק מהתפיסה המקובלת בציבור, שגם כאשר היא זכאית עקרונית לכתובה היא לא יכולה לדרוש את הסכום המוגזם שנרשם בכתובה.

הערת ידידי דיין א' לדברי הנ"ל על קיומם של פסקי דין שהתפרסמו ע"י הנהלת בתי הדין הרבניים שבהם חייבו דמי כתובה בין חצי מיליון למיליון שקל, אינה משנה לדעתי את תמונת המצב. פסקי דין אלה ניתנו בעשור האחרון, ויש לבחון כל אחד מהם לגופו אם למשל בית הדין לקח בחשבון שהכתובה תקוזז בגין הזכויות שמקבלת האישה ע"פ חוק יחסי ממון.

עובדה היא שפסקי דין כאלה לא היו בעבר הרחוק יותר ולא התפרסמו בפד"רים, וישנם הרבה מאוד פסקי דין שתביעות לכתובה בסכומים גדולים נגמרו בהסכמה לפיצוי על סכום הרבה יותר קטן. אי אפשר לומר שהציבור הרחב מודע לאותם פסקי דין שהתפרסמו על ידי הנהלת בתי הדין בעשור האחרון. אדרבה, הציבור הרחב מודע יותר לרוב ככל פסקי הדין שניתנו בתביעות כתובה ולעובדה שרוב הכתובות האלה בפועל לא באות לידי גבייה, ורוב המתגרשים חברא לחברא אית להו שלא חייבו אותם בתשלום הכתובה.

בגלל אותם פסקי דין שנתנו בעשור האחרון, עורכי דין המודעים להם עושים בהם שימוש כדי להשיג חלוקת רכוש טובה יותר לאישה. הואיל ובהרבה מקרים זה גורם לסחבת ועיגון כמו בנידון זה, לכן ראיתי לנכון במסגרת פסק דין זה לפנות לגורמים המוסמכים לתקן תקנות בהגבלת סכום הכתובה כפי שעשו גדולי ישראל בקהילות ישראל בעבר.

אי אפשר להתייחס בזמננו להתחייבות לתוספת כתובה כהתחייבות בשטר חוב לכל דבר או כצ'ק עם תאריך דחוי. מעולם לא שמענו שמאן דהוא יהא מוכן לקנות בזמננו שטר כתובה בטובת הנאה, כמו שיש הקונים שטרי חוב מאוחרים בפחות מערכם הנקוב ביחס ישיר לזמן ההמתנה עד למועד הפירעון. מעולם לא שמענו שבעל חוב יהא מוכן לקבל את הזכות לגביית הכתובה אפילו בערך עשרה אחוזים מהסכום הנקוב בכתובה, בתמורה לחוב שאין לו סיכוי לגבותו, הואיל והעולם התרגל להתייחס לתוספת כתובה כפיטומי מילי והבעת כבוד והערכה לאישה ומשפחתה.

הציבור תופס את ההתחייבות לתוספת כתובה כפי שהתייחסו לכך בדורות שקדמו לפנינו, ולא אכשר דרא בעניין זה לומר שאנשים התחילו להתחייב ברצינות לתוספת כתובה ולא לשם כבוד. עצם העובדה שהרבה מאוד הורגלו לכתוב אותו סכום של 555,555 אלף ש"ח או מיליון ש"ח, בלי כל קשר למצבו הכלכלי ועושרו של המתחייב, מלמדת שיש מכנה משותף לאותם אנשים, שנוקבים בסכום זה משום כבוד או נגד עין הרע (בגלל שהמספר חמש רומז ל"חמסה", או כסימן ברכה לילדים – המספר חמש (ה') רומז ל"הא לכם זרע") ולא לשם התחייבות כלל. כלשון הגריב"ץ במשפט וצדקה: "מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראה אותו אפילו בחלום."

ראה עוד מה שכתב בזה הגר"י כהן שליט"א בפסק דין הנ"ל מיום כ"ד סיוון תשע"א מבית הדין הגדול בתיק 842107/1, ששאל דיינים ספרדים שישבו על מדין בבתי הדין הרבניים והביא מדברי הגר"מ אוחנונה בספר הזיכרון "גדולת מרדכי" ומדברי הגר"א עטייה בפסק דין משנת תשס"א שעשה סקר בין מאות תלמידי חכמים ואברכים היודעים דיני חיובים והשתעבדויות וכולם אמרו: "מעולם לא התכוונו להתחייב לפי הכתוב בכתובה, כי מאין יבוא להם הכסף, וכל כוונתם לכבוד. כי הרי גם הכלה יודעת שלא ניתן להמציא יש מאין". אם זו הבנתם של תלמידי חכמים, מה יאמרו פשוטי העם שהרגילום לכתוב סכומים גדולים שוודאי אין בכוונתם להתחייב בהם.

על פי האמור, מובן יותר מנהגם של בני אשכנז שכל הכתובות שוות, עיקר ותוספת מאתיים זקוקים כסף טהור, ולא נהגו בתוספת שנהגו בני ספרד.

גדולי הדורות בקהילות הספרדים לא הייתה דעתם נוחה ממנהג זה של כתיבת סכומים גדולים בכתובה, גם כאשר האישה הכניסה נדוניה גדולה והיה מן הדין להתחייב כנגד מה שהכניסה בתוספת שליש, ולכן היו קהילות שהנהיגו לעשות זאת בשטר נפרד ולא בשטר הכתובה שקורין תחת החופה כדי לא לבייש את מי שאין לו.

עיין בספר מליץ טוב לרה"ג שלום אביחצירא אב"ד בצאר באלגי'ר ומקורו בתפילאלת ושם (בסימן סו) כתב וזו לשונו:

"עוד כתב הלבוש (סוף סעיף יא) וזו לשונו ויש נוהגין לכתוב כל הכתובות בשוה אפילו לא הכניסה לו כלום כדי שלא לבייש אותה, ואם ירצה להוסיף לה מוסיף לה בשטר בפני עצמו ע"כ. מדבריו אלה נראה דעיקר הכתובה כגון מנה ומאתיים וכיוצא, שקורין תחת החופה כותבין אותו בשטר בפני עצמו, והתוספת אם ירצה להוסיף לה כותבין אותו בשטר אחר בפני עצמו.

[...] וכענין זה כתב הכנה"ג ז"ל בסימן זה (בהגה"ט אות נד) וזו לשונו:

פעמים יש בתולה או אלמנה שנתנה נדוניה גדולה והוי כתובתה גדולה משאר כתובות ואינו נכון לשנות המנהג לכתוב בכתובה אותה התוספת אלא כותבין כל הכתובות שוות והתוספת יעשה שטר בפני עצמו. ע"כ.

אם כן לפי זה לענין מנהג דידן שנוהגים לכתוב כל הכתובות שקורין תחת החופה להבתולות בשווה דהיינו מאתן דאינון כ"ה זוזי וכו', ולאלמנות בשווה דהי' מאה דאינון תריסר ופלגא זוזי וכו', בשטר כתובה בפני עצמו, וסך הנדוניה שהכניסה הכלה ושהוסיף לה הבעל כותבין אותו בשטר אחר בפני עצמו, אמרינן יישר כוחם כי טעמם ונימוקם עמם כדי שלא לבייש את מי שאין לו, כי אילו היו כותבין סך הנדוניא שהכניסה לו בתוך הכתובה שקורין תחת החופה, היו מתביישין בנות העניים והבינונים שמכניסין דבר מועט לפני בנות העשירים שמכניסים סך גדול [...] אתאן לענין מנהג דידן בתאפילאלת ובעיר זו בצאר שכותבין שני שטרי כתובות, א' היא הכתובה שכותבין בה רק עיקר הכתובה דהיינו מנה או מאתים שקורין אותה בשעת נישואין ע"י חופה וקידושין, ונותנין אותה ביד החתן לראיה בידו שפלונית בת פלוני היא אשתו. ב' הוא שטר הנדוניה שכותבין בו כל מה שהכניסה הכלה בנדונייתה והתוספת ונותנין אותו ביד אבי הכלה או אמה וכיוצא לראיה בידה שהכניסה בנדונייתה כך וכך [...] כדין שטרי חוב הניתנין ביד המלוה [...]"

לגבי דרך כתיבת שטר הנדוניה שהיו נוהגין כשטר בפני עצמו כתב שם וזו לשונו:

"ועוד כותבין שטר של הנדוניה בפני עצמו, דהיינו קודם יום הנישואין שמין כל כלי הנדוניה שמכנסת הכלה לבית בעלה ע"י שמאין, כל כלי זהב וכסף ונחושת וכל מיני תכשיט, קטון וגדול שם הוא, שמין אותו השמאים בפני עצמו בשומא ששווה באותו זמן, ומוסיפין עליו שליש מלגאו כגון דבר השוה מאה כותבין אותו במאה ושלושים וכן על זה הדרך בכל הכלים ובכל התכשיטין וכו' כולם כותבים שמותם ושומתם בצידן בשטר הנ"ל. וזה נוסח השטר הנ"ל דא נדוניא דהנעלת פלונית בת פלוני מבית אביה לבית בעלה פלונית בת פלוני י"ב מלבושים י"ח אלף פראנק [...] סך הכל עיקר ותוספת חמש מאות אלף פר', ונכנס הכל לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלוה ורשו [...] וחותמין עליו שני עדים, או הסופר ועד."

הרי ברור שכאשר ההתחייבות על התוספת נעשית על פי הערכת שמאים לכל מה שהכניסה האישה וכנגד זה מתחייב הבעל בתוספת שליש, ועושים זאת עוד קודם הנישואים ובשטר נפרד, הרי זו התחייבות גמורה ומחייבת. מה שאין כן כאשר ההתחייבות לתוספת היא ללא כל קשר למה שהכניסה האישה ובאופן מופרז, הרי זה נעשה לכבוד בעלמא ולא לשם התחייבות משפטית כמבואר לעיל.

עיין עוד בספר התקנות כרם חמר (חלק ב) שנקראות תקנות מגורשי קאשטיליא או תקנות פאס ושנתקנו בין השנים ה'רנ"ד (1494) עד ה'תק"י (1750), שנאספו ע"י הגריב"ץ בשנת ה'תנ"ח והובאו לדפוס בליוורנו ע"י רבי אברהם אנקאווא בשנת תרל"א.

על פי דברי הרמב"ם (פרק כג מאישות הלכה יא):

"מנהגות רבות יש בנדוניא. יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה [...] כדי להרבות בפני העם וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות. ויש מקומות שנהגו לכתוב שווה בשווה [...] ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא וע"פ דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה."

קבעו בתקנות פאס (תקנה כג משנת ה'ש"י):

"מאחר והיה מנהג אצל קהל פאס התושבים שכל אישה שתתחתן מוסיפים לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבוא ליפרע בכתובתה ינוכה שליש מהכתובה [...]"

וכן (בתקנה כד משנת ה'שי"א) כתבו:

"מאחר שנתברר על פי עדים שמיום שישבו בעיר הזאת, ידעו שמנהג פשוט וברור שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה הם פוחתים לה שליש, לכן אנו גוזרים שלא תגבה לאה חנה הנז' כי אם שני שליש כתובתה לבד."

כפי שעיננו רואות חכמי הדורות, בקהילות הספרדים יצאו נגד תופעה זו של כתיבת סכומים מופרזים ללא כל בסיס, וידעו לקבוע שכל מה שנראה לבית הדין שנכתב לשם כבוד לא יבוא לידי גבייה.

מן הראוי היה לעניות דעתי שמועצת הרבנות הראשית תשב על מדוכה זו, כפי שעשו בזמנם של הרבנים הראשיים לישראל הגרא"י הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, ויתקנו שתוספת כתובה לא תהא מעל סכום מקסימלי של מאה ועשרים אלף ש"ח. על בסיס מה שקבעו חז"ל מאתיים זוז שבזמנם היו שווים לדמי מזונות למשך שנה, וכפי שכתבו הר"ש ורע"ב בפירוש המשנה (פאה פרק ח משנה ח) לעניין צדקה וכפי שכתב בתפארת ישראל, שלכך נתנו לבתולה מאתיים זוז שלא תצטרך לצדקה למשך שנה, כך יקבעו את סכום התוספת לפי יוקר המחיה כיום.

בהתאם לכך כתב הגאון רבי שלמה דיכובסקי בספרו "לב שומע לשלמה" שלהערכתו דמי מזונות למעמד הבינוני נע בין שלושת אלפים לחמשת אלפים ש"ח בחודש ולעשירים לא יותר מעשרת אלפים ש"ח לחודש. אם כן למעמד בינוני תוספת כתובה תהיה בשיעור של שלושים ושש אלף ש"ח (פעמיים ח"י) עד שישים אלף ש"ח ולעשירים עד מאה ועשרים אלף ש"ח (עד מאה ועשרים ביחד). מי שירצה להוסיף יותר שיעשה זאת בשטר נפרד לפני או אחרי הנישואין. כלפי שטר שנכתב בנפרד שלא נעשה תחת החופה בפני רבים, ולא תחת השפעת הסביבה לא תהיה טענה שנעשה לשם כבוד ויהא לזה תוקף של שטר משפטי מחייב.

עינינו רואות את הקושי שנוצר בהליכי גירושין שבפנינו בעשור האחרון כאשר סכום הכתובה גבוה, והאישה עומדת על תביעתה לכתובה, זה מעכב מאוד את סיום ההליך. גם כאשר שניהם רוצים בגירושין נגרמת סחבת ממושכת הכרוכה בתקלות רבות כידוע, בפרט כאשר הצדדים כבר פרודים ובהמשך הזמן נכשלים ויוצרים קשר עם בן זוג חדש, לא יכולים להינשא ומעגנים את עצמם רק בגלל המחלוקת סביב התביעה לכתובה או לפיצויים בגין הכתובה. מן הראוי היה לתקן המצב בהנחיה מתאימה לרושמי הנישואין, ולבטל ההנחיה הקודמת שאפשר לכתוב בכתובה תוספת עד מיליון שקל. ראה עוד מה שכתב בזה בספר משפט הכתובה (חלק א עמוד שנב מאות ו ואילך – ועמוד שנז).

כשם שהשוו הדין והמנהג בין עדות הספרדים והאשכנזים בכמה מענייני הנישואין כמו לגבי חרם דרבנו גרשום ולגבי ייבום ועוד, כן לעניות דעתי יש להשוות המנהג בענייני תוספת כתובה, ולקבוע תוספת קבועה לכולם כמו לבני אשכנז הקבוע למאתיים זקוקים כסף צרוף. ויש גם לקבוע את ערכם של המאתיים זקוקים כסף צרוף בשקלים, הואיל וכידוע ישנה מחלוקת מהו השווי למאתיים זקוקים יש לקצוב אותו בשקלים בהתאם למה שיוסכם ויקבע על ידי מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני בית הדין הגדול, כך שיהא ברור לחתן מה הסכום הכספי עליו הוא מתחייב, אם כדעת הגר"ח נאה שהוא 3.8 ק"ג כסף או כדעת החזון איש שהוא 57.6 ק"ג כסף. בבירור שווי המאתיים זקוקים כיום, ראה מה שהאריך בזה הגאון רבי נחום גורטלר אב"ד רחובות בספרו שו"ת ביכורי גשן (סימן יט אות ו) שהביא כל הדעות בעניין זה, וכן במאמר הגר"ש שפירא אב"ד נתניה בקובץ כנס הדיינים ובספר משפט הכתובה לגרא"ח בר שלום (חלק א שער ה עמוד שנ).

יש לציין שלרבנות הראשית לקהילות היהודיות בצרפת (הקונסיסטואר) יש נוסח כתובה אחיד לספרדים כאשכנזים עם תוספת קבועה על פי נוסח הנחלת שבעה.

נידון זה שבפנינו יכול לשמש דוגמה לעיגון העצמי ולתקלות הכרוכות בהתחייבות בכתובה בסכום גדול. ומן הכלל אל הפרט, נעבור מן העקרונות הכלליים שנאמרו לעיל, לפרטים המיוחדים שבנידון זה שיש לקחתם בחשבון בבירור החיוב לדמי כתובה.

הצדדים נישאו ביום כ"ג באדר תשנ"ג (16.3.1993) ויש להם בן יחיד בן עשרים ואחת שנה. לטענת הבעל מזה עשר שנים אין ביניהם יחסי אישות, ואין כל תקשורת ביניהם. לדבריו, האישה בקשה ממנו שיעזוב את הבית אך לא הייתה מוכנה להגיע אתו להסכם גירושין. לטענת הבעל מועד הקרע חל לפני עשר שנים ויש לאזן הזכויות והחובות ביניהם עד לפני עשר שנים. הדירה המשותפת נרכשה בסיוע כספי משכנתא והלוואות נוספות, וההחזר החודשי למשכנתא הינו כארבעת אלפים ש"ח לחודש. כיום המשכנתא עומדת לפני פירעון וסילוק סופי, ואם כטענת הבעל מועד הקרע חל לפני עשר שנים ותשלומי המשכנתא בוצעו על ידו בלבד, הואיל ולדבריו מאז חלתה האישה בפיברומלאגיה היא איבדה את כושר העבודה שלה וכבר עשר שנים שהיא לא עובדת. הרי בפועל בחלוקת הדירה תקבל האישה מחצית דירה נקיה ממשכנתא שבחלקה שולמה על ידי הבעל אחר מועד הקרע. לטענת הבעל בסיכומים המחלה גרמה לו למאיסות מחיי אישות עם האישה, והוא רצה להביא ילדים נוספים לעולם הואיל ויש לו בן יחיד ורצה לקיים פריה ורבייה ולדבריו האישה סירבה לכך.

לטענת האישה המחלה פרצה לפני כשש עשרה שנה מלחצים נפשיים בגין קשר שהיה לבעל עם חברה טובה שלה, מה שמוכחש על ידי הבעל. לטענת האישה מיעוט חיי אישות היה בגלל מחלתה והסכסוך לא פרץ לפני עשר שנים וכי רק חודש לפני הדיון הראשון עזב הבעל את הבית, ומבקשת לקבוע את מועד הקרע במועד הגשת התביעה, ולהתחלק עמו בזכויות שצבר עד מועד הקרע.

בנסיבות אלה ובהתחשב בכל האמור לעיל, נראה לענ"ד שהסכום הנקוב בכתובה לפי מעמדו של הבעל בזמן הנישואין היה מוגזם ונכתב לשם כבוד, ולרמוז בסכום סימן ברכה והצלחה כנהוג בקהילות מסוימות שכותבים פעמיים שם הוי"ה=52 וכמניין ב"ן=52, ולכן רשמו חמש מאות ועשרים אלף ש"ח ולא מתוך כוונה להתחייב בו. לפיכך בנידון זה אני מצטרף לדעת ידידי הרה"ג דיין ב' ולהעמיד את סכום הכתובה בסך מאה ועשרים אלף שקל.

ע"כ דעת דיין ג'.

לאור האמור מחליט בית הדין:
א. פוסקים כדעת הרוב ומחייבים הבעל לשלם לאישה בגין כתובה ותוספת כתובה סך של מאה ועשרים אלף שקל.

ב. פסק הדין הנוכחי הוא פסק דין עקרוני בלבד, ביחס לזכאות האישה לכתובתה. לאחר שייערך איזון המשאבים של הצדדים בהתאם למועד הקרע, יינתן פסק דין שבו ייקבע הסכום שישולם לאישה מתוך סכום זה של מאה ועשרים אלף שקל שנקבע כדמי כתובה.

ג. ניתן לפרסם פסק דין זה אחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בסיוון התשע"ו (27.6.2016).



<לתחילת פסק הדין