לפני בית הדין מונח ערעור האישה נגד החלטת בית הדין האזורי מיום י"ז באייר תשע"ו (25/05/16).

הדיון בבית הדין האזורי התקיים בתביעת המזונות שהגישה האישה נגד בעלה. הדיון התקיים בהתאם להחלטת בית הדין הגדול מיום ז' בניסן תשע"ו (15.4.2016), ובה נקבע כי הסמכות לדון במזונות האשה מוקנית לבית הדין.

בית הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל, קיבל את הערעור וקבע בפס"ד ארוך ומנומק כי יש לבית הדין הרבני בישראל סמכות לדון בתביעת המזונות שהגישה האשה נגד הבעל. בהחלטתו הורה בית הדין הגדול לבית הדין האזורי לדון ולהכריע בתביעת המזונות לגופה וכן לשקול את אפשרות הדיון בתביעת הגירושין. בית הדין האזורי אכן קיים דיון בתביעת המזונות וכן שקל את האפשרות לדון בתביעת הגירושין. בית הדין האזורי ציין כי דן בסוגיות הנ"ל מההיבט ההלכתי ולא מההיבט החוקי. בית הדין האזורי הכריע כי על פי ההלכה והדין האישי לא מגיע לאשה במקרה זה מזונות מהבעל. כמו כן קבע כי בנסיבות מקרה זה, אין לבית הדין הסמכות לכפות את הבעל לקיים דיון בישראל בתביעת הגירושין והדיון בתביעה זו יתקיים במקום מגורי הצדדים בחו"ל.

נצטט את החלקים העיקריים מהכרעת בית הדין האזורי בהחלטתו:

א. ביחס לחובת הבעל בתשלום מזונות אשתו, בנסיבות הנוכחיות כאשר הצדדים בפירוד ממושך, האשה תובעת להתגרש ושוללת כל אפשרות לחזרה לשלום בית, וגם הבעל מבקש להתגרש בהסכם גירושין או לאחר הכרעה שיפוטית בתביעות ההדדיות, האשה אינה זכאית למזונות עבורה, ולכן אין לעכב את יציאת הבעל מהארץ בגין תביעת המזונות שהגישה.

ב. ביחס לקיום דיון בתביעת גירושין במקום המרוחק ממקום מגורי הצדדים, בניגוד לכללי הסמכות המקומית המקובלים, יש להבחין בין שני סוגי מקרים. באותן נסיבות שבית הדין נוכח שהאשה עגונה, כגון כשבפני בית הדין בעל שנטש את אשתו ועבר להתגורר במקום אחר ומעגן את אשתו, וכיוצא בזה, בית הדין חייב לקיים דיון ולעשות כל אשר ביכולתו להביא להסרת העיגון, ואין לו להימנע מהדיון עקב טענת סמכות מקומית. ובמקרים חריגים, הדיון יוכל להתקיים במעמד הנתבע בלבד, וזאת על פי פסיקת הרשב"ש בתשובה סי' מו.

אולם זוג המתגורר במדינה אחרת והנתבע אינו אזרח ישראלי, והזוג נקלעו למשבר בנישואין המחייב דיון משפטי בטענות ההדדיות, כגון הנידון שבפנינו, על פי ההלכה על הצדדים לנהל את התביעות ביניהם בבית הדין שבמקום מגוריהם. בטרם התבררה תביעת הגירושין, אין יסוד לקבוע שהאישה עגונה, ואין הצדקה לעיכוב יציאת הבעל מהארץ מחשש עיגון.

טענה בעלמא המייחסת לבעל כוונה לעגן את אשתו, אינה יכולה להתקבל, ובנסיבות אלו אין מקום ליישם את פסיקת הרשב"ש. גם בנידון זה, לא מצאנו יסוד לטענה המייחסת לבעל כוונה לעגן את אשתו.

בית הדין האזורי אף הוסיף כי אין מקום לדיון במזונות משום שבית הדין בישראל אינו יכול להיות ה"פורום הנאות", זאת עקב אי הנגישות לעדים וראיות וכן לקביעת רמת החיים וכדומה.

האישה, באמצעות ב"כ מערערת על אי חיוב הבעל במזונות ועל עניין הסמכות לתביעת הגירושין.

טענות ב"כ המערערת
1. מאחר שהבעל הוא זה שעזב את הבית אין כל סיבה לפטור אותו מחיוב המזונות לאשתו. העובדה שלא גרה האישה עם בעלה היא בשל עזיבת הבעל.

2. לדעת ב"כ המערערת אין כל סיבה מדוע לא יהיה בית הדין בישראל ל"פורום הנאות". בעידן היום ניתן בהחלט לנהל דיון ענייני מכל מקום בעולם ואף לעמוד על רמת החיים.

3. בעת הדיון לא נשמעה מפי ב"כ המערערת טיעונים כנגד חלק ההחלטה של בית הדין האזורי בעניין חוסר הסמכות ההלכתית לדון בישראל בתביעת הגירושין. בכתב הערעור העלה ב"כ המערערת את הטענה כי מה שכתב בית הדין קמא בהחלטתו כי רק במקרה שהתבררו הדברים או שנראה בעליל – כגון בבעל שברח מן הבית – שכוונת הבעל לעגן את אשתו ניתן שלא להתחשב בכללי הסמכות בקשר למקום הדיון, ובית הדין קמא כתב כי אין זה המקרה שלפנינו בו לא הוכח כלל כוונת עיגון מצד הבעל. על כך טען ב"כ המערערת, שיואיל בית הדין לדון ולברר את התביעה וממילא ייווכח כי יש כאן עיגון.

תגובות ב"כ המשיב
1. הבעל לא "עזב" את הבית. האישה "העזיבה" אותו בכך שהחליפה מנעול ומנעה את חזרתו הביתה לאחר שיצא לכמה ימים בעצת הדוד של האישה. גם חולק עובדתית על זמן היציאה של הבעל מהבית.

2. האשה פתחה לראשונה תיק תביעת מזונות בבית המשפט.

3. האישה למעשה כולאת את הבעל בישראל ומונעת ממנו לעבוד ולהשתכר ובכך לא יכול לשלם מזונות. אם היו דנים בחו"ל בבית המשפט היה הכול מתברר והבעל היה יכול שלם כל מה שיושת עליו על פי החוק והמשפט. כאשר במצב הנוכחי האישה לא מאפשרת לבעל לעבוד ולהרוויח, יש לדחות את תביעת המזונות.

אלו הן עיקרי הטענות של ב"כ הצדדים.

כאמור, בית הדין האזורי קבע כי במקרה זה שאין האישה חיה עם בעלה הבעל פטור ממזונות אשתו.

בית הדין הגדול נדרש להכריע בנקודות אלה:
1. בקביעת בית הדין האזורי כי הבעל פטור ממזונות על פי הכללים של דיני מזונות.
2. בשאלת ה"פורום הנאות" של הדיון בתביעת המזונות בישראל ולא בחו"ל.
3. הטענה של ב"כ המערער שבית הדין הרבני יברר אם יש חיוב על הבעל לגרש וממילא נוצר מצב עיגון.

"הפורום הנאות"
כבר בשלב זה ייאמר כי אין מקום כלל לטענות ולכל הדיון על אודות שאלת ה"פורום הנאות" ביחס לשאלה האם בית הדין הרבני בישראל הוא הפורום הנאות או לא.

מסגרת ערכאת הערעור של בית הדין הגדול מתוחמת אך ורק ביחס לערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי.

שאלה זו אמנם נזכרה בתוך החלטת בית הדין האזורי אך לא מעבר להיותה במעמד של "הערת אגב" וכפי שציין בית הדין האזורי עצמו "בשולי הדברים".

וזאת מהטעם הפשוט, עניין סוגיית הפורום הנאות כלל לא עמד לדיון בפני בית הדין הרבני האזורי. בית הדין הגדול בהחלטתו מיום י' בניסן תשע"ו (18/04/16), בהחלטה שניתנה בעקבות הערעור הראשון על עיכוב היציאה שהגיש ב"כ האישה, הורה בית הדין הגדול בהחלטתו בסעיף ג' דברים ברורים לבית הדין האזורי:

על בית הדין האזורי לדון בתביעת המזונות שהגישה האשה ולשקול את אפשרות הדיון בתביעת הגירושין.

כלומר, בית הדין הגדול קבע באופן ברור הלכה למעשה כי מקום הדיון בסוגית המזונות הוא בבית הדין הרבני האזורי, ובמילים אחרות כי זהו ה"פורום הנאות". כידוע אין בית הדין הגדול ערכאת ערעור על עצמו והחלטותיו הן סופיות. מ"מ ברור שכל עניין זה הובא כבר בחשבון טרם נתינת ההחלטה הנ"ל ולפיכך כל הדיון סביב שאלה זו לא היה לו מקום.

לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו היטב בכתב הערעור ובכתב התשובה לערעור הגענו למסקנה כי בנסיבות המיוחדות לתיק זה יש לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי.

קראנו ולמדנו בעיון את פסק הדין הרחב והמנומק של בית הדין האזורי ואנו מסכימים עם מסקנות בית הדין קמא מן הנימוקים דלהלן.

חיוב מזונות של הבעל כלפי אשתו מן ההיבט ההלכתי
הנתונים העובדתיים במקרה זה
1. האשה אינה גרה יחד עם הבעל זה כשנתיים.
2. הפירוד במגורי הצדדים המגורים, וקביעת מי הגורם למצב זה לא התבררה בפני שום פורום משפטי.
3. הצדדים חלוקים בכך בעמדות קוטביות כשכל אחד מהם טוען שהצד השני הוא זה שהביא וגרם למצב זה.
4. האשה אינה מעוניינת כלל בשלום בית. האישה פתחה תיק תביעת גירושין נגד הבעל.
5. הבעל גם הוא אינו מעוניין כיום בשלום בית ובפועל מעוניין בגירושין ואף מסכים עקרונית לגרש את אשתו בג"פ ככל שתבוא לדון עמו בכל הכרוך בגירושין במקום מגוריהם בחו"ל. הבעל אף הגיע במסגרת הדיון בבית הדין להסכם עקרוני אך דרש לאשרו בפני בית המשפט בחו"ל שם עומדת תביעתו לגירושין בבית המשפט.

דיון והכרעה
פסק הדין של בית דין קמא מבוסס על התנאי המגביל שנקבע בכמה פסקי דין של בתי הדין הרבניים, לרבות ע"י הרכב מיוחד של שבעה דיינים של בית הדין הגדול. שבעה שהם מגדולי הדיינים של כל הזמנים שחותמם מוטבע על כל מערכת בתי הדין בישראל, הלא הם: הרב יצחק נסים, הרב אלישיב, הרב ז'ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב סלמן עבודי, הרב עובדיה יוסף, והרב שאול ישראלי. (פורסם בפד"ר יח עמ' 1–28 ושם עמ' 10–11) לגבי אותה הלכה שכתב הרמ"א בסי' ע' סעיף יב:

"אם הייתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולוותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו."

כלומר, תנאי סף לחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מגוריה של האישה בבית אחד עם הבעל. כשאין האישה גרה יחד עם בעלה אין הבעל חייב במזונותיה. ולכך הוסיף הרמ"א כי כשהאשה עזבה את הבית, הקובע לגבי חיוב מזונות הבעל כלפיה, הוא מי היה הגורם למצב זה. אם היה זה מצד האישה, אין היא זכאית למזונות, אך אם היה זה הבעל שגרם לכך שהאשה לא תדור בבית אחד עמו הרי הוא חייב במזונותיה.

על הלכה זו הוסיפו בכל אותם פסקי דין שהובאו בהחלטת בית דין קמא, את הקביעה הזו: השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה. נציין כי הדברים מופיעים בהרחבה גם בספרו של הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה סי' יד).

מקובלת גם עלינו אותה קביעה של פסק הדין של בית הדין הגדול בהרכבו המיוחד והרחב ובכך אנו מסכימים גם עם מה שהביא בית הדין האזורי בהחלטתו.

אמנם, יש מקום להסתפק האם קביעה זו, שבמקרה שבו אין האישה רוצה בשלום בית, אין זה משנה במי המניעה ואפילו אם המניעה מהבעל עדיין יהיה פטור ממזונות, האם כל זה נכון רק למקרה שבו הבעל מצדו מעוניין בשלום בית, שאז הרי בידה של האישה לחזור אליו ובכך שהיא אינה רוצה בשלום בית איבדה את מזונותיה כאשר עזבה את הבית. אך מה יהיה כאשר הבעל מצד עצמו אינו מעונין בשלום בית, האם גם כאן יעמוד תנאי מגביל זה שהאשה תהא זכאית למזונותיה רק אם רצונה בשלום בית, או שבמקרה זה שהבעל אינו מעונין בשלום בית, שוב אין כל נפקות מה רצון האישה שהרי גם את תגיד שרצונה בשלום בית לא יהיה זה מעשי. ראינו שהובאו בפס"ד קמא ציטטה מדברי הרב ציון אלגרבלי שליט"א בפס"ד של בית הדין הגדול שהתייחס למקרה כזה וכתב:

"מאחר וכלה ונחרצה אצל האשה להתגרש גם לו הבעל ירצה שלום בית, יש להחשיבה כמורדת דמאיס עלי באמתלא, דלא מגיע לה מזונות לדעת הרבה פוסקים, עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א אה"ע סי' יד."

הדעת נוטה לקבל זאת משום שהעיקרון המנחה מבוסס על הנחה שחיוב הבעל במזונות אשתו נובע מחיובו לקיים בית, דהיינו חיים משותפים של שני בני זוג. במסגרת זו הוא חייב לפרנס את הבית דהיינו את אשתו. מכאן נולד הכלל כי כשאין האישה מתגוררת עם הבעל תחת קורת גג אחת אין בסיס לחיוב המזונות של הבעל כלפיה. שהרי נפלה כל המטרה שלשמה נוצר חיוב המזונות. אם כנים אנו בדברים אלו הרי שתנאי הסף לכל הגשת תביעה של מזונות הוא הרצון לקיים את הייעוד של חיוב המזונות כלומר לקיום חיים משותפים. אך אין אפשרות להכריז מצד אחד כי אין האישה מעוניינת כלל בשלום – ובמקרה שלפנינו אף רוצה להתגרש – אך בד בבד היא רוצה מזונות. אלו שני מצבים סותרים. ולכן בכל מקרה הבסיס לתביעה של מזונות יכול להיות קיים רק על בסיס של רצון לקיים שלום בית. נכון הוא, שבמקרה שבו מגישה אשה תביעת מזונות והבעל יאמר כי הוא אינו מעונין בשלום, לא תפטור אותו החלטה זו שלו הדבר מחיוב המזונות, שהרי הוא מחויב לחיות עם אשתו ואם אינו רוצה בכך זהו עניינו אך אינו יכול להפקיע באופן חד צדדי את החיוב למזונות אשתו אותו קיבל עליו בעת הנישואין. ולכן מסתבר כי גם במקרה כזה שבו הבעל אינו מעונין בשלום עדיין התביעה של האישה חייבת ללכת בצמוד לרצון לשלום בית. כמובן, כל זה רק במקרה שלא הוכח שהבעל מכה את אשתו או עובר כלפיה על שאר התחייבויותיו במסגרת הנישואין או טענות דומות, שאז אנו נדון על חיובו בגט וכל עוד לא יפטור את אשתו בגט יהא חייב במזונותיה.

וראה עוד בהרחבה מאמרו של הגר"ח איזירר שליט"א דיין בית הדין הרבני הגדול בדימוס, פורסם בספר שורת הדין כרך ב'.

במקרה שלפנינו אין אנו נזקקים לסמוך על קביעה נוספת זו, ונסביר.

בית הדין האזורי בהגדירו את פרטי המקרה וזכאות האישה למזונות כתב:

הצדדים גרים בנפרד קרוב לשנתיים, והם חלוקים בדעתם ביחס לנסיבות שהתרחשו סמוך לפירוד, וטרם הושלם בירור הנסיבות העובדתיות שקדמו לפירוד. בתקופת הפירוד שניהם הביעו את רצונם להתגרש.

כלומר, הנתונים הם:
1. הצדדים גרים בנפרד.
2. לא התברר מי הוא הצד הגורם לפירוד והצדדים חלוקים על כך מבחינה העובדתית.

הווה אומר, לפנינו ספק גמור מי האשם בפירוק המגורים המשותפים. בהתאם לכך, ספק הוא לפנינו אם האישה זכאית לקבל מזונות מן הבעל במקרה זה או לא, שכן אם היא הגורם לפירוד לא מגיע לאשה מזונות. ולצד זה שהאשה היא הגורם לא תהא זכאית למזונות גם אם תאמר שהיא רוצה בשלום בית.

כבר נכתב רבות על סוגיה זו של מי נחשב המוחזק ביחס לחיוב מזונות של הבעל כלפי אשתו. וכן לגבי כל טענות של האישה האם הבעל נחשב בחזקת חיוב או שנחשב כמוחזק ונטל הראיה על האישה. גם אם נניח שיש מחלוקת בדבר והדעות חלוקות הרי שבוודאי יוכל הבעל לומר "קים לי" בזה ולא נוכל להוציא ממון מספק.

ראה בעניין זה מה שכתב הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ג' סי' טו בארוכה. והופיעו בארוכה דברים נוספים בעניין זה במאמר של הגר"ע יוסף זצ"ל ב"תורה שבעל פה" חלק י"ב. ושם רצה לתלות שאלה זו במחלוקת אי חיוב המזונות דאורייתא או דרבנן, לדבריו, למ"ד מזונות דרבנן הבעל הוא המוחזק. אולם כתב שגם לפוסקים הסוברים שמזונות אשה הם מן התורה, עדיין נחשב הבעל כמוחזק והאשה למוציא. ותלה שאלה זו, של מעמד הבעל בחיוב המזונות במחלוקת הידועה האם חיוב המזונות לאשה הוא חיוב עם הנישואין או שזהו חיוב המתחדש בכל יום. וביאר על פי דברי ההפלאה שכתב שהיות שהיות שהוא חיוב המתחדש בכל יום, הרי אין הבעל ב"חזקת חיוב". עוד טעם כתב לדחות דברי האבני מילואים שאין מועילה חזקת חיוב דמעיקרא (במזונות אשה) להוציא מן הבעל המוחזק. והביא ראיות מראשונים לדחות דבריו. וראה מה שהביא מדברי הריטב"א בתשובה סימן ק"נ. ושוב, גם אם הדבר במחלוקת לא נוכל להוציא ממון מהבעל שיכול לטעון קים לי כפוסקים שאני פטור.

וראה עוד פד"ר כרך ו' פס"ד של הרה"ג יצחק נסים והרה"ג אליעזר גולדשמידט הפוסקים שחובת ההוכחה על עילת הפרידה מוטלת על האשה במקרה שאינם מתגוררים יחד. וכ"כ (שם) בפסק דין נוסף הרה"ג אלישיב והרה"ג עבודי זצ"ל במקרה שאשה עזבה את הבית ולאחר מכן חזרה בה והבעל סירב לקבלה.

ולכן במקרה שלפנינו שנקודת הפתיחה של תביעת האישה היא במצב שאינו מחייב מזונות, דהיינו בפועל זוהי תביעה למזונות על אף מגורים נפרדים, מצב שבו הבעל כלל אינו מחויב במזונות ולא רק מדין פרעתי אלא מעיקרו, לא הוטל חיוב מזונות אלא במגורים משותפים. ומאחר שאנו מסופקים מי האשם בפירוד הרי שלא יצא הדבר מכלל ספק ואין מקום לחייב את הבעל המוחזק.

בנוסף, במקרה כזה כמו המקרה שבפנינו, יש מקום רב לשיקול דעת של בית הדין על התרשמותו על רצונה של האישה. וכאשר בית הדין מתרשם כי גם אם הבעל היה מוכן לשלום בית הרי שמצד האישה כלה ונחרצה להתגרש ומיד, הרי שחוזרים אנו ליסוד הנ"ל שכבר נסמך ע"י ב"בית יעקב" בסי עז סעף ב:

"שכשאינה רוצה להיות עמו אין לה מזונות, שלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו, ועוד דא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה שהוא יהא מחויב לשלם לה מזונות והיא לא תהיה לו לאשה."

דברים תקיפים אלו מהווים שדרוג של הקביעה שהבאנו למעלה. שכן, לדעתו של הבית יעקב לא נשארה השאלה במגרש הממוני בלבד אלא הרבה מעבר לכך. לדעתו במקרה שבכל זאת נחייב את הבעל במזונות אשתו גם במצב שהיא אינה רוצה בו, שוב תהא לכך השלכה חמורה על ההיבט האיסורי, קרי חשש לכשרות הגט שהרי נעשתה כפייה בכך לגט במקום שאינה על פי דין.

במקרה שלפנינו התרשם בית הדין האזורי באופן ברור כי אין רצון האישה כלל בשלום בית גם אם הבעל היה מעוניין בכך. לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעת זה. מה עוד שגם לדעתנו אין מדובר במקום שיש ספק בכוונת האישה שבכל מקרה הביעה את רצונה בגירושין.

נכון הוא שיש מסלול נוסף לחייב את הבעל במזונות אשתו גם כשאינה גרה עמו. זה הוא מסלול מזונות מדין "מעוכבת". אך כדי לעמוד בשלב זה יש תחילה להוציא פסק דין המחייב את הבעל בגט. לאחר שחויב בגט על פי דין ניתן לחייבו במזונות, שהרי בידו לפטור את עצמו בכך שיקיים את פסק הדין ויגרש את אשתו וממילא יהיה פטור ממזונותיה. אך במקרה דנן לא היה כלל דיון בשאלת הגירושין ובוודאי לא הוטל "חיוב" גט ע"י בית דין. ולזה כיוון ה"בית יעקב" באומרו כי אם נחייבו במזונות תהא זו כפייה שלא כדין על הגט.

לסיכום, יש לקבל את החלטת בית הדין קמא שפטרה את הבעל במזונות אם מטעמם ואם משום שמכלל ספק במקרה שבפנינו לא יצאנו, שהרי לא נתברר כלל מי הגורם לפירוד ומשכך אין להוציא ממון מהספק.

תביעת הגירושין
בסוגית קביעת הסמכות לא שמענו וגם לא נכתבה בכתב הערעור כל טענה ישירה נגד החלטת בית הדין קמא שכתב כי מהבחינה ההלכתית אין סמכות לבית הדין בישראל לדון תושבי ואזרחי מדינה אחרת. מה שהעלה ב"כ המערערת הייתה טענה במישור אחר. לדעת ב"כ המערערת ביחס לתביעת המזונות, שלגביה דחה בית הדין קמא את האפשרות לחייב מזונות מדין "מעוכבת" משום שכלל לא נדון ולא הוטל מעולם חיוב גט על הבעל ע"י בית דין, טען ב"כ המערערת, כי בית הדין הוא שהחליט לא לדון בעניינם של הצדדים. אדרבה ידון בית הדין ויגיע למסקנה כי הבעל חייב ליתן גט וממילא הרי היא מעוגנת ומעוכבת מחמתו. אך זו טענה שאין בה ממש. ראשית לדעת בית הדין קמא מן הבחינה ההלכתית אין בית הדין בישראל מוסמך לדון בתביעת הגירושין. אך גם אם לא נקבל קביעה זו של בית הדין קמא ונסבור כי מהבחינה ההלכתית יש לבית הדין בישראל סמכות, עדיין עומדים אנו באותו מקום. שהרי, אין חולק כי מבחינת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, אין לבית הדין הרבני בישראל סמכות לדון מי שאינו לא תושב ולא אזרח ישראל (הכול בכפוף לסעיף 4א לחוק זה). וא"כ בפועל בית הדין הרבני מנוע מלהזמין את הבעל ובוודאימנוע מלדון אותו וכ"ש לכופו. ולכן טענה זו אין בה ממש.

על פי האמור מוחלט:
א. הערעור נדחה.
ב. מבוטל בזאת צו עיכוב היציאה שהוצא נגד הבעל.
ג. אין צו להוצאות.
ד. מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד בסיון התשע"ו (30/06/2016).