הצדדים התגרשו בבית הדין על פי הסכם גירושין מיום ד' חשון תש"ס (14.10.99), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום י"א טבת תש"ס (20.12.99).

ביחס למזונות בת הצדדים, אשר נולדה ביום 14.7.99, הוסכם כי האב ישלם למזונותיה סך 400 ₪ לחודש, עם הצמדה לתוספת היוקר לשכירים. כן הוסכם כי כאשר הבעל יעבוד וישתכר למחייתו בכבוד, יתקיים דיון בבית הדין הרבני להגדלת מזונות. ייאמר מיד, כי כבר על פני הדברים נראה, שהסכום שנקבע לא כיסה את צרכי הילדה. הוא הוסכם בנסיבות המיוחדות, תוך שצויינה, כאמור, הזכות לתבוע הגדלת מזונות.

כעבור כארבע שנים, ביום ו' אב תשס"ג (4.8.03) הוגשה תביעה להגדלת מזונות הבת. בתביעה נטען, בין היתר, כי לא ניתן לגדל ילדה בסכום של 400 ₪ לחודש, וכי הנתבע החל לעבוד. בתגובה, כתב האב לבית הדין, כי הוא אינו עובד, אלא מתנדב במד"א ובזק"א, הוא חי אצל הוריו ומתפרנס על ידם למחייתו.

במענה לתגובת האב, השיבה האם בכתב לבית הדין, שהתקבל ביום (11.9.03), כי האב עובד "בעבודות של להקה ומוזיקה בלילות ויש לו הכנסות מזה... לא יתכן שילדה תגדל ותתכלכל מסכום זעום של 400 ₪ בלבד, הרי זה לעג לרש, ולכן אבקש מכבוד בית הדין אשר יקיימו את הדיון עבור בקשתה של הבת להגדיל את מזונותיה". האם מוסיפה וטוענת כי מן העובדה שהאב מתנדב במד"א ניתן להיווכח כי הוא יכול לעבוד כחובש בטיולים, והיא בטוחה שהוא משמש במקצוע זה בתשלום ולא בהתנדבות.

הצדדים הוזמנו לדיון בבית הדין ליום ז' בחשון תשס"ד (2.11.03), האב התייצב, אך האם לא התייצבה לדיון. במכתב של האם לבית הדין שנכתב כעבור מספר ימים, היא מסבירה, כי היא היתה בבית חולים וילדה בת בשעה טובה, והיא מבקשת לקבוע דיון בהקדם האפשרי. בהתאם לבקשה, נקבע דיון ליום ט' כסלו תשס"ד (4.12.03).

בדיון התייצבה באת-כח התובעת, שהציגה עצמה כמייצגת על פי מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי. ב"כ התובעת אמרה: "הצדדים רוצים לסגור את התיק ולסלק את התביעה". בתגובה השיב האב: אני מוכן, אבל שאם יהיו דיונים בעתיד, שיתקיימו פה". על כך השיבה ב"כ התובעת: "אין לי סמכות לזה". לכשנשאלה מדוע היא רוצה לסגור את התיק, השיבה: "היא לא רוצה לתת סמכות לביה"ד".

בקשת ב"כ האשה אינה מקובלת עלינו, וראויה לגינוי.

התיק שבפנינו הוא תיק מזונות שנפתח לאחר גירושין, ובו נתבעים מזונות הבת. אף שפורמלית מופיעה האם כתובעת בכתב התביעה, אין מדובר בתביעת מזונות של אשה, או בתביעת אשה להשבת הוצאותיה בגין מזונות הבת, אלא בתביעת הבת למזונותיה שלה.

כאשר אשה נשואה תובעת מזונות ובגדרם היא תובעת מזונות לילדיה, ניתן לראות בתביעת המזונות עבור הילדים, כחלק מתביעת האשה למזונותיה. ילדים קטנים הינם "טפלים" לאימותיהם ותלויים בהן (ראו חולין י"ח, א: "ליעיינו רבה במלתיה, דתלו ביה טפלי". וראו רש"י שם: "טפלי: בנים קטנים תלויים עליו לזון וצריך להשתכר. טפלא תרגום של טף"), סביר להניח כי אשה תחסוך מפיה כדי להאכיל את ילדיה הקטנים. לפיכך, תשלום מזונות לאשה בלבד, מבלי להתחשב בצורכי ילדיה הקטינים, יכול שלא יהיה בו כדי סיפוק מזונות האשה עצמה.
וכבר ידועה שיטת הר"ן בכתובות (כ"ח:), שכתב בזה"ל:

"נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דווקא כשאימם קיימת ומדין מזונות אימם נגעו בה, שכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תיזון אותם, אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהם".

ויש שדייקו כן גם מדברי עמוד ההוראה הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מה' אישות הי"ד, "כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים", עכ"ל. עיין מש"כ בזה המגיה במל"מ (הוא ניהו רבה הגאון רבי יעקב כולי זצ"ל, מחבר ס' מעם לועז), ובב"ח בסי' ע"א ובאבני מילואים סי' ע"א סק"א ובישכיל עבדי ח"ז סי' י"ג.
וראה גם מה שהוסיף וחידש בשו"ת אגרות משה חלק אה"ע א' סימן קו, לאחר שחיזק שיטת הר"ן ופסק כמותה לדינא, הוסיף בזה"ל:

"וגם נלע"ד ברור לפ"ז דבר חדש שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו דלא גרעי מארחי ופרחי כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו מצד דין חיוב מזונות אשתו. ונמצא שאף מה שנתן לה עבור מזונות הגדולים נמי הוא מדין מזונות שלה ושייך המותר לה כדבארתי"

מבואר מדברי ה"אגרות משה" שיש בסיס רחב לראות תביעה למזונות ילדים, אף הגדולים מגיל שש, שמוגשת בד בבד עם תביעה למזונות אשה, כחלק אינטגרלי של מזונות האשה. היות והבעל חייב במזונות אשתו, חייב הוא להשיב יציאותיה למזונות ילדיה, כחלק מחיוב מזונות אשתו. אמנם, אמת הדבר דאין דברי הר"ן מוסכמים להלכה, ודייקו כן מדברי הרא"ש והריב"ש המובאים ביתה יוסף בס"ס ע"א, דחייב לזון בנו הנולד מן הפנויה, אע"פ שאינו חייב לזון אימו. ומרן השו"ע פסק את דבריהם להלכה (סי' ע"א ס"ד). דמוכח, שמזונות הבנים לא מדין מזונות אימם נגעו בה, דלא כמש"כ הר"ן. וכ"כ בד"מ (שם אות א') והח"מ וב"ש (סק"א). ועיין בכל זה באוצה"פ סי' ע"א ס"א סקי"ג ומשם בארה. אכן, אין אנו עוסקים כאן, בגדרי היקף החיוב למזונות ילדים, כאשר הם נתבעים יחד עם מזונות האשה; זהו ענין לדיון נפרד.

לא כך הוא, כאשר מדובר בתביעת אם למזונות ילדיה, בשעה שאין היא נשואה לאבי הילדים. במקרה כזה, לא מוטל על האב כל חיוב ישיר של האב כלפי האם. לפיכך, אין לאם עצמה כל עילת תביעה, מדין מזונות, כלפי אבי הילדים. זכותה של האם להגיש תביעה בענין זה, נובעת אך ורק בתורת אפוטרופא על הילדים. ממילא, התייצבותה בבית הדין, וכל כתב תביעה או מסמך אחר המוגש על ידי האם בתביעה שכזו, מוגש בשם הילדים.

במקרה דנן, גם האם בעצמה ראתה בתביעה שהוגשה כתביעה של הבת, ולכן כתבה היא במפורש לבית הדין, כפי שהבאנו דבריה לעיל: "... אבקש מכבוד בית הדין אשר יקיימו את הדיון עבור בקשתה של הבת להגדיל את מזונותיה".

האם פנתה ללשכה לסיוע משפטי על מנת לקבל עו"ד שייצגה בהליכים שנקטה בבית הדין הרבני. הועמדה לרשותה עורכת-דין. דא עקא, שכמסתבר, העצה שקיבלה האם היא לא להתייצב לדיון, ולבקש לסגור את התיק, כנראה מתוך ציפיה שבכך תוכל להגיש תביעתה לערכאה אחרת.

לא נוכל להסכים לכך. הן בתי הדין הרבניים והן בתי המשפט האזרחיים, ביקרו פעמים רבות את התופעה של ריצה מערכאה לערכאה. גם בית המשפט העליון הביע את מורת רוחו מכך (ראו: ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פד"י י"ז 2617 עמ' 2627 ,2626 ובד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 365, 386).
אמנם ב-ע"א 516/83 צבי גולדפרב נ' אילן גולדפרב ו-2 אח' פ"ד לח(3), 671, 667, נאמר:

"...כפי שצוין בע"א 591/81, בעמ' 453 כבר "נפסק פעמים רבות (ראה: בר"ע 120/69; ע"א 109/75; ע"א 404/70 וע"א 756/77), כי תביעה, המוגשת על-ידי אם למזונות ילד. הינה תביעתה של האם להשבת המזונות, אשר היא מוציאה על הילד. תביעת הילד עצמו למזונותיו מאופינת בכך, שהילד מופיע כתובע והאם כאפוטרופא שלו". וכפי שכבר צוין, לא הופיע המשיב 1 כתובע בתביעה בבית הדין הרבני."

אולם, במה דברים אמורים, בתביעה למזונות ילדים המוגשת לבית הדין הרבני, בטרם הגירושין, במסגרת תביעת מזונות של האשה על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, או באמצעות כריכת ענין המזונות לתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לאותו חוק. לעומת זאת, תביעה למזונות ילדים המוגשת לבית דין רבני לאחר הגירושין, אף אם פורמלית מופיעה האם כתובעת, יש לראותה כתביעה של הילדים. בית המשפט העליון אישר זאת מספר פעמים. ראו: ע"א 21/83 רויטל גבאי נ' דוד גבאי פ"ד לח(2), 54, דברי הנשיא שמגר:

"1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר- שבע, לפיה נדחתה על הסף תביעת המערערת למזונות, שהוגשה נגד המשיב.
2. לא מצאתי יסוד לערעור זה. בית המשפט קמא עיגן החלטתו בפסק- דינו של בית-משפט זה בהמ' 322/64, ואין לגלות בכך פגם: הסכם הגירושין בין האם לאב אמנם לא חסם דרכה של הקטינה, בעת שהיא באה לדרוש מזונותיה מאביה, אך משפנתה לבית הדין הרבני - ופניית האם הייתה על-פי תוכנה ומהותה תביעה בשם הבת - הרי אינה יכולה לשוב ולפנות באותו עניין ממש לבית המשפט המחוזי."

וראו שם, דברי השופט דב לוין:

מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני ומההחלטה שניתנה בתביעת המזונות, אשר הוגשה על-ידי האם, ברור, שהתביעה היא תביעת מזונות ותביעתה של הקטינה. אין זו תביעה, שנכרכה בהסכם הגירושין שבין ההורים, אלא תביעה מאוחרת יותר בשיעור המזונות, אשר יש לשלם עבור הקטינה, אין זה משנה, אם כבעלת דין צוינה האם ולא צוינה הקטינה על-ידי האם, שהרי ברור מכתב התביעה, כי עילתה במזונות הבלתי מספיקים, שהאב משלם לבתו הקטינה.

דברים אלו אושרו ב-ע"א 386/91 חנה לאה שפירא, קטינה ואח' נ' חנוך שפירא פ"ד מה(4), 89, 91:

"הנני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה.
הסכם הגירושין - שנערך בפני בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין - תיאר, לפחות, לכאורה, תהליך של מתן דעת נפרד ומיוחד שהוקדש לבחינתם של צרכי הקטינים (ע"א 411/76, שר נ. שר, פד"י ל"ב(1) 449.
אם נפל בשעתו פגם בכל הנוגע לדיון בצרכי הילדים בעת הדיון בהסכם הגירושין (ע"א 516/83, גולדפרב נ. גולדפרב, פד"י ל"ח(667 ,(3), ודבר זה לא נתברר עובר למתן התוקף להסכם הגירושין, יכולה היתה להיווצר תשתית לפניית הקטינים לבית משפט אזרחי; אולם, הם פנו בתביעתם הנוספת (שלב ב') גם כן לבית הדין הרבני אשר קנה בשלב האמור, אליבא דכולי עלמא, סמכות לדון בעניין בהסכמת כל הנוגעים בדבר (ע"א 21/83, גבאי נ. גבאי, פד"י ל"ח (2), 54)."

וראו פסק דין מלפני ימים רבים, בבג"צ 170/56 רחמני נ' רחמני פד"י י"א 247, 250, בו קובע מ"מ הנשיא חשין:

"בין אם תובעת המבקשת את המזונות בשמה היא ובין אם בשם הקטינה, מזונות לקטינה היא תובעת ולא לעצמה".

וראו גם ע"א 153/87 רפאל יצחקוב, קטין ו-2 אח' נ' יעקב יצחקוב, תק-על 88 (1), 247:

"בפסק הדין בהסכמה קבע בית הדין, בין היתר, כי "בית הדין ידון בכל עת בענין החזקת הילדים ומזונותיהם אם תוגש בפניו בקשה לכך".
ביום 25.7.85, אחרי סידור הגט, שבה ופנתה האם לבית הדין הרבני ותבעה הגדלת המזונות. תביעה זו, אחרי מתן הגט לא היתה תביעת האישה שלא היתה זכאית יותר לתשלום כלשהו מן האב ממנו נתגרשה, אלא תביעה בשם הילדים וכך גם נוסחה באופן ברור מהות התביעה ובקשת הסעד. בית הדין הגדיל את המזונות לכדי 200,000 שקל (ישנים) שהוצמדו לתוספת היוקר.
ב-1986 נדרשה שוב הגדלה של המזונות, אך הפעם הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, ומן הבחינה העניינית לא היה בפני בית המשפט אלא ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני.
בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי שסבר שהענין הוא בסמכותו של בית הדין הרבני על יסוד עיקרון המשכיות הדיון. אין צריך לומר שההתרוצצות מערכאה לערכאה כדי לנהל דיון כפול, אינה צריכה לזכות בעידודו של בית המשפט. אם האשה סברה שהסכום שנפסק לה בבית הדין האיזורי היה נמוך מדי או כי הענין לא נבחן כנדרש וכראוי, יכולה היתה לערער, בשעתו, לבית הדין הרבני הגדול או לפנות מחדש לבית הדין האיזורי, אך אין לטפח, כאמור, כפל הפנייה לערכאה הרבנית ולערכאה האזרחית, באותו ענין ממש.
הערעור נדחה."

אילו היינו סבורים, כי הבקשה לסגירת התיק מובעת בתום-לב, מתוך שהסכסוך בא אל פתרונו, היינו נעתרים לכך, ואף מוחקים את התביעה. הואיל וברי לנו, כי הסכסוך לא הסתיים, וכי דמי המזונות שהוסכמו עבור הבת, אינם מספיקים לצרכיה, מה בצע כי נסגור את התיק, ונאפשר להביא את התביעה בפני ערכאה אחרת?

דומה, שעל כך נאמר (בבא קמא דף מו,ב): "אמרי נהרדעי: פעמים שנזקקין לנתבע תחלה, והיכי דמי? דקא זילי נכסיה". דברים אלו מהווים את הבסיס ההלכתי לתקנה ע"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג, לפיה הסמכות להיעתר לבקשת תובע לסגירת תיק מסורה לשיקול דעתו של בית הדין. נושא זה נידון באריכות ע"י בית הדין הרבני הגדול בפסקי דין רבניים, י"א, 378 (פסק הדין ניתן על ידי הדיינים: כ"ג הראשל"צ הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף - נשיא, הרבנים א' שפירא, ש' מזרחי). בסיכום דבריהם נכתב:

"היוצא מכל הנ"ל הוא שלא רק שלתובע יש הזכות לתבוע מביה"ד לעשות אתו צדק, אלא גם הנתבע זכאי לתבוע שיעשה צדק אתו מול תביעות התובע, ולא יהי' תלוי רק בקפריזות של התובע שברצונו יפריח טענות, ואם יהיה כדאי לו יפסיק את הדיון וישמור לעצמו זכות להפריחה שוב כשירצה, אלא הנתבע רשאי לומר לביה"ד דינו דינאי ולא להשאיר עילת תביעה, שיש בה משום נזק לנתבע, תלויה ועומדת. וזהו היסוד לתקנה זו שאין סוגרים תיק על פי בקשת התובע בלבד, אלא ביה"ד שומע הצדדים ורק כשמשתכנע שהפסקת הדיון באמצע לא תגרום תקלה והפסד לנתבע, סוגר את התיק."

ראוי לציין, כי תקנה דומה קיימת בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר נהוגות בבתי המשפט האזרחיים (תקנה 154 – הפסקת תובענה). נסיון לתקוף בבג"ץ את עמדת בתי הדין הרבניים לענין זה, נכשל. ראו: בגץ 4238/03 בלה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם):

"תקנה ע"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, עוסקת בבעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו. בתקנה ע"ח (6) נאמר כי "ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין". במקרה שבפנינו לא ביטל בית הדין את הבקשה לצו המניעה שהגישה האם. יוער, כי בעבר נדחתה עתירה התוקפת את חוקיותה של תקנה זו (בג"ץ 3650/98 פרידמן נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם))."

כאמור, הבקשה לסגירת התיק הועלתה על ידי עורכת דין שמונתה על ידי המדינה באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. יש לצפות שהמדינה תדע להדריך את עורכי הדין הממונים על ידה לשמור על האינטרס הציבורי. לענייננו, כוונתנו ברורה – על המדינה למנוע את הכרכור מערכאה לערכאה ולשמור על כללי נימוס וכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות. נכון שבעת הייצוג בפני בית הדין או בית המשפט עוסק עורך-הדין הממונה בסוגיה של המשפט הפרטי, ובאופן טבעי שיקולי טובת הלקוח הינם השיקולים הדומיננטיים. בקשר לכך יתכנו חילוקי דעות לגבי השאלה מהי טובתו של הלקוח הספציפי. אולם, אנו עוסקים כאן בשיקולים מיקדמיים לייצוג עצמו. כאשר המדינה מעמידה את משאביה הציבוריים לטובת האדם הפרטי, אין היא יכולה לפרוק מעליה את חובתה הציבורית, על פי אמות מידה המעוגנות בדין. חובה עליה שלא להרשות לממונים על ידה, להעלות תביעות או בקשות בלתי מוצדקות, ולמנוע דיוני כפל וריצות בין הערכאות.

שקלנו בדעתנו, אם אין מקום לחייב את המדינה (האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים) בהוצאות משפט לטובת הנתבע. על פי סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972, "הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה". אם כך הוא, ניתן ללמוד בדרך של היקש, כי אין מניעה – מבחינת חוקי המדינה – שהוצאות משפט בגין טיעון משפטי שגוי מעיקרו, שהושמע על ידי מי שמונה לייצג מכוח חוק זה, יוטלו גם הם על המדינה. מאחר והנתבע לא היה מיוצג, ולטענתו הוא גם אינו עובד, לא ראינו להוסיף ולשקול בדבר. ברם, את מורת רוחנו מדרך הסיוע המשפטי מצאנו לנכון להודיע.

כאמור, האם שהגישה תביעה כאפוטרופא על הבת, שינתה את טעמה ועמדתה, ושינוי זה אמר דרשני. במיוחד היה זה כך, כאשר הצדדים בתיק שבפנינו, הינם שומרי תורה ומצוות, חרדים לדבר ה', ומודעים לחובה ההלכתית המוטלת עליהם להתדיין בפני בית דין רבני, כל אימת שקיימת אפשרות לכך. מסקנתינו המשפטית לא היתה שונה אילו היה מדובר באנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אך מצער אותנו במיוחד, כאשר אנשים שהם שומרי תורה ומצוות, הולכים בתום ליבם לבקש סיוע משפטי, אשר הם זכאים לו מן המדינה, ומקבלים עצה שאינה הוגנת להם, גם מבחינת אורח חייהם הדתי.

הבקשה לסגירת התיק נדחית. המזכירות תקבע תאריך להמשך הדיון ותזמין את הצדדים.

העתק החלטה זו יועבר גם ליועץ המשפט לממשלה ולממונה על האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים.

ניתנה, ביום ג' שבט תשס"ד (26.1.2004).

ניתן לפרסם החלטה זו ללא שמות הצדדים.

(-) נחום גורטלר - אב"ד          (-) אברהם שמן - דיין          (-) ציון אשכנזי - דיין

העתק מתאים למקור

הרב חנוך גרנביץ

המזכיר הראשי