לפני ביה"ד עומדת בקשת ב"כ האשה מתאריך ח' בסיון תשע"ו (14.6.2016) למתן פסק דין בעניין דמי שימוש ראויים ומיטלטלין של הצדדים.

הצדדים התגרשו בביה"ד הגדול בתאריך ג' אייר תשס"ט (27.4.09), ובסעיף ב' להסכם הגירושין מהתאריך הנ"ל נאמר שביה"ד ידון בנושא הרכוש לאחר הגט. לאחר שהתקיימו דיונים בנושא הרכוש, ניתנה החלטה ע"י ביה"ד בהרכבו הקודם בתאריך י"ח שבט תשע"ג (29.1.13) על כל ענייני הרכוש פרט לאמור בסעיף ד' שם: "בדבר שימוש בדירה לפני הגט והריהוט, הצדדים יסכמו כל אחד בשני עמודים בלבד."

ואכן הגיעו סיכומים לביה"ד מב"כ הצדדים, אך ללא חותמת הנושאת את תאריך הכנסתם לתיק ביה"ד. סביר להניח שהם הגיעו לביה"ד לפני למעלה משלוש שנים, מיד לאחר ההחלטה הנ"ל, אך לא ברור לביה"ד להיכן נעלם תיק זה עד היום ומדוע לא עלה לביה"ד למתן פס"ד. רק כיום, למעלה משלוש שנים, עלתה לביה"ד בקשת ב"כ האשה הנ"ל מתאריך 14.6.16 ובעקבות כך נכתב פסק דין זה. יש לציין ולהבהיר שאף ביה"ד הקודם, מעולם לא שמע דיונים והוכחות על אירועים שאירעו קודם מתן הגט שיש להם השלכות על הבקשות העומדות לפנינו. ביה"ד הראשון שדן בתיק לפני כעשר שנים, קיים דיונים ארוכים בתביעות שבין הצדדים, אך לאחר שכל חברי ההרכב פרשו לגמלאות, הועבר התיק להרכב בראשות כב' הראב"ד, הרב יפרח שליט"א ואף הוא כבר פרש לגמלאות.

לאור הסכמת הצדדים שההרכב בראשות כב' הרב יפרח ייתן את פסק הדין בעניינים המפורטים בסעיף ד' הנ"ל וזאת למרות שהרכב זה מעולם לא שמע את הדיונים בין הצדדים בטרם מתן הגט, ביה"ד בהרכב זה רואה בכך הסכמה של שני הצדדים שביה"ד יכריע בנידון על סמך החומר שבתיק, ועל כן גם בית הדין בהרכב זה ייתן את דעתו על שני הנושאים הנ"ל המפורטים בסעיף ד' הנ"ל על סמך החומר שבתיק.

מתוך סיכומי ב"כ האשה הנוכחי וכן מתביעות ב"כ הקודם של האשה עולה שלצדדים הייתה דירה משותפת בת ארבעה חדרים בקרית ספר, ולדברי ב"כ האשה, מרשתו נאלצה לעזוב את דירת המגורים עקב התנהגות הבעל, ועל כן יש מקום לפסוק לאשה דמי שימוש ראויים החל מהיום שנמלטה מדירת המגורים בתאריך 20.4.05 עד ליום הגט 27.4.09. בתביעות הקודמות של ב"כ האשה מצוין סכום התביעה בסך 1,500 ₪ לחודש עבור כל התקופה הנ"ל, ולדברי ב"כ האשה הוא מחצית השכ"ד שהיה מקובל אז בקריית ספר עבור דירת 4 חדרים. תביעה נוספת שהגישה ב"כ האשה נוגעת לעניין הריהוט והמיטלטלין, ולדבריה רוב החפצים והרהיטים נותרו בידי האיש, ושוויים מוערך בכ-74,000 ש"ח, ועל כן יש לפסוק לאשה מחצית מהסך הנ"ל.

ביה"ד עבר על החומר שבתיק החל משנת 2005 כולל כתבי תביעה, פרוטוקולים, מסמכים שונים וסיכומים, וביה"ד יתייחס תחילה לתביעת האשה לדמי שימוש.

בראשית דברינו, יש להקדים את ההלכה הידועה שהבעל זכאי לפירות נכסי מלוג של אשתו, כלומר, אף במקרה שמחצית הדירה רשומה ע"ש האשה ושייכת לה, הבעל זכאי במלוא השימוש בחלקה של האשה מדין פירות נכסי מלוג.

המקרה היחיד שהבעל מפסיד את זכותו לפירות נכסי מלוג במהלך החיים המשותפים הוא: כשהוא מורד, וכ"כ במפורש בספר בית יעקב (לבעל נתיה"מ) על הל' כתובות( סי' צ' סעי' ה') וז"ל:

"וכמו"כ נראה דאין לו פירות ומעשה ידיה ממותר מזונותיה כשהוא מורד, דחז"ל לא תקנו מעשה ידיה ופירות תחת מזונות ופרקונה רק לבעל ולא להמורד מאישות" עכ"ל.

(אגב יש לציין כי יש שכתבו שדין זה שנוי במחלוקת, ודעת רוב הפוסקים שגם בעל מורד זכאי לפירות נכסי מלוג, ובמקרה שהוא מוחזק, אין האשה יכולה להוציא ממנו, עי' משכ"ב בפד"ר ח"א עמ' 246).

ועתה עלינו לברר את המצב שהיה בין הצדדים במשך השנים עד למתן הגט שסודר בשנת 2009, ובעיקר מוטל עלינו לברר האם הבעל היה בגדר מורד אם לאו. בתאריך י"א באדר תשס"ה (20.2.2005) הגיש הבעל תביעת שלום-בית ולחילופין גירושין, ובסעיף 9 שם כותב הבעל שמעוניין בשלום-בית אמתי. בסעיף 19 שם הוא חוזר ומבקש מביה"ד לחייב את האשה לשוב לשלום-בית. בינואר 2006 פתחה האשה תיק לתביעת גירושין ובה היא מגוללת טענות קשות כנגד הבעל. ביה"ד מעדיף שלא להאריך בציטוטים מתוך כתבי התביעה וזאת משום שהתקיימו דיונים רבים בתביעות ההדדיות וניתנו פסקי דין בנידון, ומתוך פסקי הדין ניתן ללמוד על המצב האמיתי ששרר בין בני הזוג.

במקביל לתביעות הנ"ל, הוגשה ע"י האשה תביעה לכתובה, ולפסק הדין בעניין הכתובה היו השלכות אף לנושא תביעות הגירושין ושלום-בית הנ"ל. ובכן, בתאריך ה' תמוז תש"ע 17.6.10 ניתן פס"ד ע"י ההרכב הקבוע שדן בתיק באריכות ואלו דבריו שם:

"לאחר העיון והדיון, ולאור החומר שבתיק כולל הפרוטוקולים של הדיונים הרבים שהיו בביה"ד בין הצדדים, ביה"ד קובע: הבעל פטור מלשלם לאשה את תוספת כתובתה לפי שהיא גורם מרכזי בפירוק המשפחה..., לא מצאנו עילה הלכתית לחיוב גירושין כנגד הבעל."

על פסק דין זה הוגש ערעור לביה"ד הגדול, וביה"ד הגדול קיבל את הערעור וזיכה את האשה בכתובה והנימוק לכך הוא שמתוך עיון בפרוטוקול של הדיון בביה"ד עולה:

"שאכן לא מוצו עד תום העניינים שבין הצדדים, הדיון התמקד בענייני הכתובה והרכוש ובחקירות האשה מבלי לעסוק בבעיות הנפשיות של הבעל..., ביה"ד גם לא התייחס לחומר הרב שנוגע למצבו של הבעל."

לאחר החלטת ביה"ד הגדול, כתב ביה"ד האזורי פסק דין נוסף שבו הוא כותב שכב' ביה"ד הגדול הוטעה ע"י ב"כ האשה שהתייחס לדיון האחרון בלבד, כשלא ייצג את האשה בדיונים הראשונים, ואף ממנו נעלמו העובדות שביה"ד טיפל בכל הנושא הרפואי של הבעל. כמו"כ הוסיף שם ביה"ד וז"ל:

"ביה"ד האזורי בדיון האחרון כאמור, התמקד רק בנושא הכתובה. נושא ה"תרופות" והטענות של הבעיות הנפשיות של הבעל, עלו בדיונים הראשונים, אולם בהמשך הדרך הזניחה האשה את הטענות הללו לאחר שהבעל טען שהיה שיתוף פעולה בינו לבין אשתו ל"נפח" את נושא התרופות לצורך קבלת קיצבת נכות מביטוח לאומי..., הפרוטוקול שהיה לפני ביה"ד הגדול, הינו הפרוטוקול האחרון שאחרי הגט שבו ביה"ד דן ובירר רק מה שהיה לו צורך לברר, והגיע למסקנא כאשר הגיע, שאר הפרוטוקולים, מקומם בתיק הפיזי (טרם עידן תוכנת שיר"ה) וביה"ד קובע בעניין הכתובה כפי שקבע בעבר."

ביה"ד דנן מקבל את עמדת ביה"ד האזורי שדן במשך שנים בתיק והכיר מקרוב את הנפשות הפועלות בתיק זה, וללא ספק עמדתו ההלכתית היא הקובעת, ובמיוחד לאור הצהרתו שהחומר הרלוונטי לא היה מונח בפני ביה"ד הגדול. יש להניח שהאשה הטעתה בטענותיה אף את ראש ישיבת הנגב הגאון ר' יששכר מאיר זצ"ל, וזאת לאחר שהאשה עזבה את הבית בשנת תשס"ה ועברה לנתיבות, ובתחילה התגוררה אצל ראש הישיבה ולאחר מכן שכרה שם דירה, ולאור טענותיה בפני ראש הישיבה הנ"ל על בעלה, כתב ראש הישיבה מכתב אל כב' האב"ד הרב רוזנטל, ובמכתבו מיום י"ג אד"ב תשס"ה הוא כותב שמאחר שלאחרונה הפסיק הבעל לקחת את התרופות והוא מכה את אשתו, על כן מבקש להקדים את הדיון. אך לאחר מכן התקבל בביה"ד מכתב המופנה אל כב' האב"ד הרב רוזנטל מאת הרב נחמיה נורדהיים מעמותת "נשמת אהרן ויעקב" ובו הוא אף מתייחס למכתבו הנ"ל של ראש הישיבה. בתחילה הוא כותב שנפגש עם שני הצדדים, וכך הוא מסכם את פעילותו בנידון:

התרשמתי בקשיים בעיקר של האשה ליצירת זוגיות. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לעבוד עם שניהם, הביע הבעל נכונות מלאה מצידו, וכן הייתה התקדמות נפלאה. כשהאשה ראתה זאת, נסוגה, ואף ניתקה קשר ולא היה מוכנה לקבל תידרוך, פרשה זו, חזרה על עצמה עם כל מי שעובד עם בני הזוג, היא זרקה את כולם, עד שהגיע שלב של עלילות ושקרים נגד הבעל וגם ניסיונות להוציאו מהבית ע"י המשטרה בעלילות שנתבררו במשטרה כשקריות..., אינני מבין מדוע פתאום "קנה" (הראש ישיבה) את הסיפורים של האשה על הבעל שכולם שקר גמור..., כמו"כ אין לי ספק שהבעל נורמלי לגמרי וגם לאחר חוות דעת מקצועית, אין הוא זקוק לשום עזרה רופאית וק"ו שלא לכדורים, כל זה הוא רק עלילה של האשה, ופלא על ראש הישיבה שמביע דעה נחרצת כזאת, בלי שראה או שמע את הבעל ונסמך רק על דבריה של האשה."

במסגרת ההוכחות, הוצגה אף חוות דעת מאת היועצת החינוכית בתיכון בקרית ספר, הגב' אדרת זילברשטיין, מתאריך ר"ח אלול תשס"ה ובו היא כותבת כך:

"בשיחותי לפני יציאת האם מקרית ספר, התרשמתי כי היחסים בין הבנות לאם מתדרדרים מיום ליום... עד למצב של טינה לאם האחראית לדעתן למצב המשפחתי שלהן..., בפגישתי עם הבנות לאחר שעברו לגור עם האב בדירה השכורה החדשה, הן שידרו רוגע יחסי, בד בבד עם קושי רגשי להשלים עם הפירוד, וחרדה מפני אפשרות של חזרה למגורים עם האם ללא האב, וכמו"כ הובעו ע"י הבנות אהבה והערכה רבה לדמותו של האב, כאשר הקושי הרגשי העיקרי שלהן הוא להשלים עם הפירוד שלדעתן מיותר, ועם השינוי הקיצוני, לטענתן, בהתנהגותה של האם."

לאור כל האמור לעיל, מקובלת על ביה"ד דעתו של ביה"ד קמא, אשר שמע באריכות את הצדדים במשך שנים רבות והגיע למסקנה שהאשה היא הגורם המרכזי בפירוק המשפחה, ואין עילה לחייב את הבעל בגט, וע"פ האמור במסקנתם, יש לקבוע בבירור שהבעל מעולם לא היה מורד באשתו ולא הפסיד את פירות נכסי המלוג הכוללים אף את זכות השימוש בחלקה של אשתו בדירה, ועל כן תביעת ב"כ האשה לדמי שימוש, נדחית.

יש להוסיף כי אף אם יש להסתפק, בצדקת דעת ביה"ד קמא, בשל קבלת הערעור ע"י ביה"ד הגדול, אין לנו יותר מאשר ספיקא דדינא, וקיי"ל שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ובכה"ג שהאשה היא התובעת דמי שימוש ורוצה להוציא ממון מהבעל לשעבר, על פי הדין אינה יכולה להוציא.

ועתה נפנה לתביעה השניה בנושא המיטלטלין המשותפים. לדברי ב"כ האשה בסיכומיה, רוב החפצים והרהיטים נשארו בידי הבעל, אך לאחר העיון בכל החומר שבתיק, ביה"ד מתרשם באופן אחר מהאמור בסיכומים הנ"ל. בפני ביה"ד עומדת תביעת ב"כ הבעל מתאריך י"ב בחשון תשס"ו (14.11.2005) שכותרתה: "בקשה להורות לאשה להשיב את תכולת הבית". בסעיף 1 לבקשה כותב שם ב"כ הבעל שלפני כחצי שנה, רוקנה האשה את הדירה כמעט מכל תכולתה. בסופה של הבקשה צירף ב"כ הבעל נספח ובו 21 פריטים חשובים המהווים את התכולה העיקרית של הבית שלדבריו האשה לקחה מהבית. טענה זו, אף עלתה בפרוטוקול הדיון מיום ט' בכסלו תשס"ו (10.12.2005) (שם, עמ' 2 שורה 7). ב"כ האשה לא הגיב מאומה לטענה זו.

במכתבו של ב"כ האשה הקודם אל ב"כ הבעל מתאריך כ"ח סיון תש"ע, בתגובה לבקשה הנ"ל של ב"כ הבעל, כותב ב"כ האשה כי "האשה מודיעה ומבקשת בזאת כי הבעל יכול לבוא בתיאום עם הח"מ לקחת את כל החפצים אשר נלקחו ע"י האשה מביתם המשותף בקרית ספר. החפצים הנ"ל נלקחו לאחר חצי שנה מיום "המלטות האשה", כלומר ב"כ האשה מודה בזה לתביעת ב"כ הבעל שאכן החצפים נלקחו ע"י האשה, אלא שהיא מוכנה להחזירם. בבקשה נוספת מאת ב"כ האשה מיום כ"ד באדר ב' תשע"א (30.3.2011) בסעיף 30 שם, כותב ב"כ האשה שמרשתו לא רוקנה את תכולת הדירה, אלא לקחה ריהוט בסיסי לצורך מגוריה וגידול הקטין שעמה, "וכל מה שלקחה, היה לבעל כנגדו", כלומר ב"כ הבעל הודה שהייתה כאן מעין חלוקה שוה.

יש להניח שבאת-הכוח הנוכחית של האשה לא ראתה את כל החומר הנ"ל שהיה גנוז בארכיון ביה"ד, ואילו ראתה זאת, לא הייתה מגישה את התביעה הנוכחית, שהרי מונחות לפנינו שתי הודאות של ב"כ הקודם של האשה: האחת, הודאה לתביעת ב"כ הבעל על ריקון תכולת הדירה ע"י האשה. השנייה, הודאת ב"כ האשה שבסה"כ הבעל קיבל חפצים כנגד החפצים שלקחה האשה, כלומר, הייתה כאן חלוקה שוה ביניהם.

לאור כל האמור, אף תביעה זו של ב"כ האשה נדחית.

מסקנת הדברים היא כי שתי תביעותיה של ב"כ האשה בעניין דמי שימוש וחלוקת ערך המיטלטלין, נדחות.

ביה"ד מתיר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה' בתמוז התשע"ו (11/07/2016).