רקע עובדתי
בפנינו תביעת הבעל לשלום בית, הכוללת בתוכה בקשה לחזרת האישה עם הילדים אל הדירה אשר התגוררו בני הזוג והילדים בעיר חדרה מספר חודשים לאחר עלייתם לארץ.

המדובר הוא בבני זוג שמיד לאחר עלייתם לארץ מצרפת, שכרו דירה בעיר חדרה ובה התגוררו מספר חודשים. חיי הנישואין עלו על שרטון, כאשר לדברי האישה נהג הבעל כלפיה וכלפי הילדים באלימות פיזית, באלימות מילולית ובאלימות כלכלית, בפרט מעת עלייתם ארצה. עקב כך, עברה האישה עם הילדים להתגורר בירושלים – במקום קרוב למגורי בני משפחתה. תחילה פנתה האישה לבית משפט בחדרה וביקשה להעביר את מקום הדיון לבית המשפט בירושלים. המדובר בתביעת מזונות הקטינים, משמורת וחלוקת רכוש. בית המשפט בחדרה נעתר בהחלטתו להעביר את מקום הדיון לבית המשפט בירושלים.

הבעל מצדו מכחיש מכול וכול כי הוא נוהג באלימות פיזית, באלימות מילולית ובאלימות כלכלית כלפי אשתו וילדיו, ואף הגיש לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית הקוראת לאישה וילדיהם לחזור למקום המגורים בחדרה.

בנוסף, טען הבעל בבקשתו, כי מקום הדיון לעניין שלום הבית, בבקשה להשיב את הילדים לביתם בחדרה, בבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ ובבקשה למניעת מכירת הדירה בירושלים – הוא בנתניה, משום שמקום הדירה האחרון של בני הזוג הוא בחדרה. על החלטת בית המשפט בחדרה, כי שאר העניינים הנדונים בבית המשפט ידונו בירושלים, הגיש הבעל ערעור לבית המשפט המחוזי, שתוצאתו טרם התקבלה.

בני הזוג רכשו דירה בת שני חדרים בירושלים. לדברי הבעל, הדירה בירושלים קטנה מהכיל משפחה בת שמונה נפשות, ולכן הם שכרו דירה גדולה יותר בחדרה. לדבריו, מטרת קניית הדירה בירושלים לא הייתה בשביל מגורים בירושלים, אלא כהשקעה במסגרת התקציב העומד לרשותם, כדי שמדמי השכירות מהדירה בירושלים – ישולמו דמי השכירות של הדירה בחדרה.

מנגד, בא כוח האישה טוען כי מקום הדיון הוא בירושלים, שכן המגורים בחדרה היו רק לחודשים ספורים, ולפי דעתו זמן קצר זה אינו קובע מקום שיפוט באזור נתניה. כתמך לעמדה זו טוענת האישה ובא כוחה, כי הילדים רשומים במוסדות חינוך בירושלים, ומוסיפה שהואיל והיא עסוקה בטיפול בהם, אינו מן הצדק שהיא תעזוב את מקום קביעותה כיום ותבוא להתדיין בבית הדין האזורי בנתניה. לטענתה, לבעל נקל לבוא בגפו להתדיין בירושלים מאשר לה, ומה עוד שהבעל הוא בעל אמצעים כלכליים טובים בהרבה משלה, דבר המאפשר לו ניידות קלה יותר משל האישה.

עמדת ההלכה לעומת עמדת תקנות סדר הדין האזרחי
החלטת בית המשפט (מאת השופט טל פפרוני) נשענת בין השאר על הוראות תקנה 258ג (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"תובענה בענייני משפחה שהצדדים לה הם בני זוג או הורים וילדיהם תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגוריהם המשותף, ואם אין להם מקום מגורים משותף – מקום מגוריהם האחרון; ואולם הייתה התובענה בעניין מזונות של קטין, רשאי בית המשפט להורות על העברת הדיון בתיק העיקרי, כמשמעותו בתקנה 258ד, לבית משפט אחר."

בנוסף, הצדיק בית המשפט את העברת מקום הדיון לירושלים כי ברגיל שירותי הרווחה ושאר גורמי תמיכה אשר ילוו את האישה ואת הילדים נמצאים בירושלים, ומטבע הדברים נכון יהיה שמקום השיפוט ושירותי הרווחה יהיו במקום אחד.

ואכן בית הדין הרבני האזורי בחיפה נקט בדרך דומה (תיק 1074-22-1, מיום ד' במרחשוון תשס"ג (10.1.2002). לא פורסם. הובא בספרו של פרופסור אליאב שוחטמן "סדר הדין בבית הדין הרבני" עמוד 276). מדובר היה בבני זוג שהתגוררו בחצור הגלילית, ולאחר שנפרדו – עברה האישה להתגורר בחיפה. כעבור זמן הגישה האישה תביעה למזונות הילדים בבית הדין האזורי בחיפה. הבעל התנגד, וטען כי על האישה להגיש תביעתה בבית הדין האזורי בצפת, שהוא בית הדין של מקום מגוריהם האחרון. בית הדין בחיפה קיבל החלטה, לפיה יתקיים הדיון בפניו.

בנימוקי בית הדין (מפי הרב אברהם אטלס, עמו ישבו בדין הרבנים מימון נהרי ומרדכי בר אור) נאמר:

"[...] כי תקנה י(1) לתקנות הדיון, תשנ"ג, הקובעת כי "תביעה בין בני הזוג בענייני אישות תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון", משמעותה שכל נושא של דין ודברים או טענות ומענות שבין בעל ואישה – אם הבעל כנגד האישה ואם האישה כנגד בעלה – המתמקדים בנושאי אישות שביניהם, אזי יש להגישם לבית הדין השייך למקום מגוריהם האחרון, מה שאין כן נושאים שאינם כלולים תחת הכותרת 'ענייני אישות' – עליהם לא חלה תקנה זו. ולכן נושא מזונות הילדים הנדון בתביעה דנן, אין לראותו ככלול ב'מכלול ענייני אישות', שכן תביעת האישה למזונות ילדיה היא למעשה תביעת הילדים נגד אביהם ולא תביעת האישה כלפי בעלה [...] ועל כן אין התקנה חלה על תביעה זו, מה שאין כן בתביעת אישה למזונותיה מבעלה, שהיא כלולה ב'מכלול ענייני אישות', בהיותה תביעת האישה נגד בעלה, כלפיה אכן מתייחסת התקנה."

אולם בניגוד להחלטה זו, נראה כי בהיעדר הוראה מפורשת, משמעות תקנה י(1) גורפת וכי גם בענייני מזונות הקטינים מקום הדיון נקבע לפי מקום המגורים האחרון, ואכן על ההחלטה הנ"ל הגיש הבעל ערעור ובית הדין הגדול החליט לקבלו, תוך דחיית הבחנתו של בית הדין בחיפה בין תביעת מזונות עבור הילדים ובין תביעות אחרות של אישה נגד בעלה בענייני אישות (תיק 7033-21-1, פסק דין מיום כ"ג בכסלו תשס"ג (28.11.2002), לא פורסם. הובא ב"סדר הדין בבית הדין הרבני" שם. בדין ישבו הרבנים משה טופיק, שלמה בן שמעון וחגי איזירר). הטעמים שבית הדין נתן בפסק דינו הם:

"א. משום שמקום מגוריהם האחרון היה באזור שיפוט בית הדין צפת.

ב. התובע הולך אחר הנתבע, וגם בעניין מזונות הילדים כך הוא.

ג. בשאר התביעות בוודאי שאין מקום לדון בחיפה, ואין לפצל את הדיונים בערים שונות. ועל כן הדיונים צריכים להתקיים או [בביה"ד] בצפת או [בביה"ד] בתל־אביב, שכיום מתגורר הבעל באזור שיפוטו."

כיוצא בו פסקו בתיק רבני רחובות 982107/1 שהואיל וסמכותו של בית הדין הרבני לדון בשאר תביעות היא רק במקרה ששאר התביעות נכרכו כדין, אזי דין התביעות שבכריכה להיות נדונות במקום שעיקר התביעה נדונה. אכן, בנידון דידן לא הוגשה תביעת גירושין אלא תביעה לשלום בית בלבד, ולא ניתן לכרוך אליה שום נושא אחר. כריכה ניתנת להיעשות אך ורק כאשר הוגשה תביעת גירושין. מה גם שבמקרה דנן הוגשו תביעות לבית המשפט למשפחה. אולם נימוקי החלטת בית הדין הגדול הנ"ל, רלוונטיים גם בנידון דידן, כאמור.

מה נחשב מקום מגורים קבוע?
בני זוג שהתגוררו לאחר הנישואין במקום אחד, ועברו להתגורר במקום אחר מתוך כוונה להישאר שם – אין זה משנה כלל אם רכשו שם דירה או ששכרו בלבד. כך קבע בית הדין הגדול (ערעור תשנ"ו/814, מיום כ"ה באלול תשנ"ו (9.9.1996). ישבו בדין הרבנים שלמה דיכובסקי, אריה הורוביץ ושלמה בן שמעון. מובא בסדר הדין בבית הדין הרבני עמוד 277):

"העובדה כי מקום המגורים האחרון היה בשכירות, והצדדים התגוררו בו רק שמונה חודשים, אינה מעלה ואינה מורידה. אין כל הבדל בין מגורים בדירה קנויה למגורים בדירה שכורה, ואין כל הבדל בין מגורים לשמונה חודשים או ארבע שנים. הקובע הוא אם נכנסו למקום מגוריהם האחרון לשם מגורי קבע, או למגורים זמניים לתקופה מוגבלת וקצרה [...] על כן, אם דעתם של הצדדים הייתה לעקור לאשדוד, והבעל אף מצא שם עבודה, אין שום סיבה לראותם כגרים בטבריה, גם אם גרו באשדוד רק שמונה חודשים."

ברם, מצאנו כי שהייה קצרה בלבד במקום מסוים, אין בה כדי להיחשב למגורי קבע. בערעור בבית הדין הגדול (תיק 1/51/709, אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, בעריכת ד"ר זרח ורהפטיג, חלק ב עמוד 45 – פסק הדין נכתב על ידי הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל והסכים עמו הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל): הבעל והאישה נישאו בירושלים ושם גרו במשך עשרים וחמש שנים. כעבור תקופה זו, עקרו בני הזוג לתל אביב בדרך של ניסיון (אולי לרגל ההתערערות שחלה בחיי הנישואין), אבל כעבור זמן קצר חזר הבעל לירושלים והגיש שם תביעת גירושין לבית הדין המקומי. טענת האישה הייתה, שהיא גרה בתל אביב, וגם מקום המגורים האחרון שלהם היה שם, על כן מקום הדיון צריך להיות בתל אביב. בית הדין בירושלים דחה את טענת האישה, והחלטתו אושרה גם על ידי בית הדין הגדול אשר פסק:

"לאור העובדה שמגוריהם של בעלי הדין בתל־אביב כאיש ואישה [...] היו קצרים וארעיים, ושכל עקירתם שמה לא הייתה אלא בדרך ניסיון, והבעל חזר אחרי זמן קצר לביתו בירושלים, ספק גדול מאוד אם אפשר לראות את תל־אביב כמקום מגוריו האחרון של הזוג. ושנית, וזה העיקר: הצדדים נישאו זה לזה בירושלים. כאן היה המקום שבו נעשו, על ידי קשר הנישואין, ההתחייבויות, ובתוכן ההתחייבות היסודית של האישה לדור עם בעלה ולמלא את כל חובותיה כלפיו [...] ומאחר שפה גם ביתו של המשיב ופה הם גרו יחד כחצי יובל שנים, הרי ברור שמקום מילוי ההתחייבות של האישה כלפי בעלה כתוצאה מקשר הנישואין היה והינו גם כיום בירושלים [...] ובית הדין בירושלים יש לו גם הסמכות המקומית לברר את התביעה."

בהחלטת הגר"ש שפירא בבית הדין הרבני נתניה (מיום ט"ו אב תשע"ג 22.7.2013, תיק 934569/1, פורסם), נקבע שאף אם גרו בבית הורי האישה שלושים יום בלבד, זוהי קביעות לעניין מקום הדיון, ולכן הוא קבע – במקרה שבו דן – שכאשר הם גרו בבית הורי האישה ארבעה חודשים, הדבר משפיע על מקום הדיון.

עוד מובא בסדר הדין בבית הדין הרבני (עמוד 278 הערה 233) מקרה הדומה לנידון דידן, ובו ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול משנת תשנ"ד, ולפיה אם אזרח ישראל נסע לחו"ל מתוך כוונה להשתקע שם ותוך זמן קצר התבטלה התכנית – מקום השיפוט הוא בישראל, משום שכוונה להשתקע כשלעצמה בלא שבפועל קבעו בני הזוג שם את מקומם הקבוע, אינה הופכת את המגורים באותו מקום למגורי קבע. בית הדין פסק שצריך לפחות חצי שנה או שנה לגור בארץ החדשה כדי שהיא תחשב כהשתקעות של קבע, וכי מגורים של חודש וחצי אינם נחשבים כעקירה סופית. אולם בפרטי התיק הנ"ל עולה כי הצד שביקש שלא לדון בארץ ביקש זאת מכוח העובדה שהוא עצמו חזר לחו"ל, אבל בנידון דידן הרי שני הצדדים קבעו את מקומם בארץ, וייתכן לפי זה שמקום הקביעות יקבע אפילו בשהייה של פחות מחצי שנה – עובדה הקיימת בלאו הכי בנידון דידן.

העולה מהאמור הוא, שכל עוד אין אינדיקציה שהצדדים התגוררו במקום מסוים רק בדרך של 'ניסיון', הרי כי בסתמא זהו כמי שקבעו את מקום דירתם שם אף אם בסופו של דבר הם גרו שם רק מספר חודשים, שכיוון שתכניתם הייתה לדור שם למשך זמן ולא לשם ניסיון, הרי שמקום זה הוא מקום קביעותם. עם זאת, כאשר בני זוג עזבו את ארץ מוצאם במטרה להשתקע בארץ אחרת, צריך לפחות חצי שנה או שנה לגור בארץ החדשה כדי שהיא תיחשב כהשתקעות של קבע. אולם נראה שבמקרה כבנידון דידן כאשר שני הצדדים ממשיכים לדור בארץ, ייתכן שמקום המגורים ייקבע בשהייה של פחות מחצי שנה.

בנידון דידן נראה שבעת עלייתם ארצה הצדדים תכננו לדור בחדרה בשכירות שתמומן מדמי השכירות שיתקבלו מהדירה שרכשו בירושלים. ועוד נראה כי בנידון דידן משדרו הצדדים בחדרה כחצי שנה לאחר עלייתם לארץ, נחשב הדבר כיחידת זמן מספקת כדי לקבוע מקום מגורים קבוע. לפיכך החלטת האישה לעזוב את מקום דירתם בחדרה, אין בה לכאורה כדי להצביע על תכנית אחרת של למגורים משותפים בירושלים – לפני עזיבתה את חדרה. אשר על כן לפי האמור עד כה, מקום המגורים האחרון הקבוע של בני הזוג הוא לכאורה בנתניה ועל בני הזוג להתדיין בפני בית הדין האזורי נתניה.

האם עיר שבה נרכשה דירה קובעת לעניין מקום שיפוט?
בתשובת הר"ן (סימנים י, יא) כתב, וזו לשונו:

"ולעניין מה שבא בשאלה אם יהודה מוכרח לקבל בית דין קהל גירונה או אם יכול לשאול להם בית דין אחר [...] שכל שעושה מעשה מוכיח שהוא רוצה להתיישב באותה העיר נקרא לאלתר מבני העיר אף על פי שלא שהה לשם, כדתנן (בבא בתרא דף ז ע"ב) אם קנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד."

לפי הר"ן קניית דירה נחשבת כמעשה המוכיח לעניין שיחשב כבני העיר המחייב אותו לדון שם. אולם מלשון הר"ן שכתב "שכל שעושה מעשה מוכיח שהוא רוצה להתיישב באותה העיר נקרא לאלתר מבני העיר", נראה שקניית דירה שלא לצורך מגורים אלא לצורך השקעה כבנידון דידן, לא תחשב כמקום מגורים לעניין קביעת מקום הדיון.

הדין כאשר הנתבע היא אישה המטופלת בילדים
יש לדון במקרה כבנידון דידן שהבעל תובע את אשתו על איזה עניין – האם קיים יתרון המעניק לאישה זכות לדון במקומה מחמת שהיא הנתבעת ומחמת העובדה שהיא אישה. בעניין זה דן בספר ערך שי (חושן משפט סימן יד) כדלהלן:

"מעשה בא לידי באישה שאסרה עצמה על בעלה והבעל קיים לה והלכה ממנו לעיר אחרת, ושוב תבע אותה בעלה לעמוד עמו לדין תורה בעירו. ולכאורה חשבתי לומר שמכיוון שהאישה חייבת בכבוד בעלה צריכה ללכת אחריו, כדין הבן הנתבע שהולך אחר האב התובע משום כיבוד אב, וכמו שכתב מהריק"ו (שרש נח). וכן פסק הרמ"א בחושן משפט (סימן יד). ושוב ראיתי בפתחי תשובה (שם ס"ק ד) שכתב בשם הרה"ג מהר"י העשיל אשכנזי, שנראה לו שהוא הדין באיש ואשתו שצריכה האישה ללכת אל מקום בעלה לדין תורה, שאף היא חייבת בכבוד בעלה, וגם שקשה טלטולא דגברא יותר מדאיתתא (כתובות כח ע"א). והנה המהר"ם בן חביב בגט פשוט (סימן קיט ס"ק נט) הקשה דהכא אמרינן קשה טלטולא דגברא טפי מדאיתתא, והרי בבבא מציעא (קח ע"ב) אמרו שאם מכר לאישה לית לה דינא דבר מצרא, ופירש רש"י, דהיינו טעמא משום דאישה לאו אורח ארעא למהדר ולבקש מי שיש לו קרקע למכור לה, שכל כבודה בת מלך פנימה. ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן שסט) ובשו"ת הראנ"ח (סימנים קיד וקיט). ויש לומר דשאני התם שהאישה כבר לקחה הקרקע והמצרן בא להוציא מידה – כי האי גוונא חיישינן לטורח האישה דלאו אורחה למהדר, מה שאין כן כששניהם מוחזקים חיישינן לטלטולא דגברא טפי מדאיתתא. ע"ש. ולפי זה בנידון דידן שהבעל תובע את אשתו לדין תורה, ובא להוציאה ממקומה כדי שתדון עמו, יש לומר בזה דכל כבודה בת מלך פנימה. וכן משמע מדברי הנודע ביהודה מהדורא תניינא (חלק אבן העזר סימן קב) שלא הזמין את האישה לבוא לדון לפניו במקומו של בעלה, אלא רק שתעמוד לדין תורה במקומה."

מדברי הערך שי עולה, שבמקרה שבעל תובע את אשתו שתצא ממקומה לדון עמו במקומו, אין בידו לחייבה לבוא למקומו מצד שהיא חייבת בכבוד בעלה, כי אדרבה מדין הכלל שהולכין אחר הנתבע, וגם משום שהנתבע היא אישה, אין להוציאה ממקומה.

וכן פסק מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף ביביע אומר (חלק ז חושן משפט סימן ד) על פי הערך שי במקרה דידיה (ומטעמים נוספים):

"בעל ואישה תושבי ירושלים אשר חייהם המשותפים עלו על שירטון ולא איתדר להו, ונתגרשו בגט פיטורין כדת משה וישראל בבית הדין ירושלים. והאישה עם שלשת הילדים שלהם חזרה לגור בחיפה סמוך לבית הוריה, והבעל התחייב לשלם עבור מזונות הילדים. והנה כעבור זמן הגיש תביעה נגד האישה בעניין גובה המזונות, בבית הדין בירושלים, אך האישה טענה שבגלל הטיפול שלה בילדיה הקטנים אינה יכולה לבוא לירושלים, והיא מוכנה להתדיין עמו בבית הדין בחיפה. בית הדין האזורי בירושלים התחשב בטענתה ופסק שמקום הדיון שלהם הוא בבית הדין חיפה, וכמו שפסק הרמ"א בחושן משפט (סימן יד ס"א) על פי תשובת מהר"י קולון (שורש א), שהתובע צריך ללכת אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת ואפילו אם בעיר התובע בית הדין יותר גדול. ועל זה בא הערעור מצד האב ודורש שמקום הדיון יהיה בבית הדין האזורי בירושלים [...]"

כאמור ביביע אומר פסק שאין להוציא את האישה ממקומה. ועיין שם שהביא את דברי המהרשד"ם שיש ללכת ולדון במקום ההלוואה או העסקה, ולפי זה היה מקום לחייב את האישה לדון בירושלים שהוא מקום שגרו בו בתחילה, מכל מקום מסיק שם שיש ללכת אחר מקום האישה משום כל כבודה בת מלך פנימה. ועוד הביא סימוכין לדבריו מדברי הגר"ש קלוגר:

"אולם נראה דשאני הכא שהאישה באה בטענה צודקת, שהיא מטופלת בילדים קטנים שלהם ואין לה איפה להניחם כשהיא מחוץ לעיר ואי אפשר להשאירם לבדם, וגם טרחתה מרובה יותר מטרחת בעלה, ובפרט לפי מה שכתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק אבן העזר סוף סימן קיח), דהאידנא חזינן שקשה טילטולא דאיתתא טפי מדגברא. ולהכי הדרינן לתקנתא שהתובע הולך אחר הנתבע. וכן מוכח מדברי הגאון מהרש"ם בתשובה חלק ד' (סימן כד). עיין שם."

אכן הדברים לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם לשון התקנה בסעיף י', שבין שהצדדים עדיין נשואים ובין שהצדדים כבר התגרשו וכעת אחד הצדדים מבקש לחדש דיון – אפילו במקרה שהאיש תובע את אשתו – חייבת האישה לבוא ולדון במקום השיפוט של מקום המגורים האחרון או לחילופין במקום בו כבר התקיים דיון בעניינם של הצדדים. אולם נראה שדברי היביע אומר נפסקו בשנת תש"מ – עוד קודם שנתקנה התקנה הנ"ל בשנת תשנ"ג ולכן אין כל סתירה מכאן לפסקו של מרן זצ"ל, וייתכן שאחר התקנה היה מרן מודה שיש להיצמד לתקנה ועל האישה לבוא ולטרוח למקום השיפוט הראשון.

כבר הבאנו את עיקרי הדברים בתיק רבני נתניה 995949/8 (פורסם בנבו). וכעת ראיתי שאכן קיים הבדל בין התקנות משנת תש"ך לבין התקנות האחרונות משנת תשנ"ג בעניין זה. בסעיף י' לתקנות משנת תש"ך נכתב:

"משפט בין איש לאשתו אפשר להגיש גם בבית־הדין של מקום מגוריו האחרון של הזוג."

ואילו בסעיף י(1) לתקנות משנת תשנ"ג נכתב:

"תביעה בין בני־זוג בענייני אישות תוגש לבית־הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג."

העולה, שלפי תקנות הדיון משנת תש"ך, כל תביעה בין איש ואשתו אפשר להגיש גם במקום הנתבע וגם במקום המגורים האחרון. ואילו לפי תקנות הדיון תשנ"ג, תביעת אישות בין איש ואישה תוגש רק במקום המגורים האחרון.

לאור האמור ייתכן מאוד לומר שהואיל ולפי התקנות אין הכרח להגיש תביעה דווקא במקום המגורים האחרון, ראה מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל להכריע כאשר האישה היא נתבעת על ידי בעלה, שאין בכוח בעלה להוציאה ממקום מושבה (אולם קצת צ"ע כי מלשון התקנה משנת תש"ך נראה שאם הבעל הגיש תביעה במקום המגורים האחרון, דשוב אין בכוח האישה לבקש לדון במקומה, ואילו לפי דברי מרן זצ"ל נראה שתמיד בכוח האישה להעביר את מקום הדיון למקומה). וראה עוד להלן בסוף נימוקי החלטה זו הנוגע לנדון זה לאור סעיף י(2) לתקנות הדיון.

הטעמים לתקנה בעניין מקום הדיון והשלכותיה
בתיק רבני רחובות (שם, מפי הגר"י שחור) נכתב כי תקנת הדיון שמקום המגורים האחרון קובע לעניין מקום הדיון בין בני זוג נובעת מדברי המהרשד"ם לגבי מקום העִסקה, שעל דעת כן התחייבו זה לזה ועל דעת כן נישאו. בשורת הדין (יז עמוד שפו הערה 2) הביא הגרא"צ שינפלד הסבר נוסף מדוע לפי תקנות הדיון דנים במקום המגורים האחרון. לדבריו, הטעם הוא שכאשר צריך להביא עדים ושכנים וכדו' על המריבות, יותר קל להביאם לבית דין שבמקום מגורי העדים, לכן דנים אותם במקום המגורים האחרון.

נראה כי בנידון דידן לפי שני טעמי התקנה, הסמכות נתונה לבית הדין בנתניה. לא מבעיא לפי ההסבר הראשון הרי שהצדדים השתעבדו על דעת שיתדיינו במקום העסקה – מקום המגורים האחרון לפני שאחד מהם עזב למקום אחר, אלא גם לפי ההסבר השני הרי העדויות על התנהלות הצדדים תתקבל יותר בנקל על ידי אנשים שגרים באזור שיפוט זה.

האפשרות לחריגה מהתקנה
בתקנה י(2) נקבע כי לבית הדין הסמכות לקבוע שמקום הדיון יהיה במקום אחר ממקום המגורים האחרון, וזו לשון שני סעיפי התקנה:

"1. תביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג.

2. הוגשה תביעה לבית דין שלא כאמור בסעיף קטן (1) וניתנו נימוקים לצורך בהגשתה באותו בית דין, רשאי בית הדין, לפי שיקול דעתו, לדון בתביעה."

ויש לבחון מהו שיקול הדעת שינחה את בית הדין לחרוג מהקביעה האמורה בסעיף י(1). הנה לפי המבואר בשו"ת יביע אומר הנ"ל יש לשקול שלא להוציא אישה ממקומה מצד כל 'כבודה בת מלך פנימה' ומצד שהיא מטופלת בילדים, וייתכן לומר שכוונת התקנה בסעיף י(2) שעל בית הדין לשקול שיקולים מעין אלה בקבעו היכן מקום הדיון. ואף שהעלינו שדברי היביע אומר נאמרו קודם שנתקנו התקנות בשנת תשנ"ג. אולם מנגד נראה שלשם כך נכתב סעיף י(2) – שלמרות הקביעה בסעיף י(1) כי יש לילך אחר מקום המגורים האחרון, מכל מקום רשאי בית הדין לשקול ולקבוע שמקום הדיון יהיה במקום המגורים הנוכחי של הנתבע.

יחד עם האמור כאן, הרי כבר נתבאר כי יש הבדל בין לשון התקנה משנת תש"ך לבין לשון התקנה משנת תשנ"ג. לפי לשון התקנה משנת תש"ך התובע רשאי לפתוח תיק באיזה מקום שירצה – בין במקום מגורי הנתבע ובין במקום המגורים האחרון, ובשני המקרים אין בכוח הצד שכנגד לשנות את מקום הדיון. אבל לפי לשון התקנה משנת תשנ"ג, הקביעה הבסיסית היא כי יש לדון במקום הדיון האחרון וכפשטות לשון התקנה בסעיף י(1), ואילו לשון התקנה בסעיף י(2) נועד למקרים חריגים במיוחד שיש בהם סיבה מכרעת להעביר את מקום הדיון למקום אחר, שאז על בית הדין לשקול זאת ולהכריע בהתאם.

להלן נדון האם ניתן לקבוע שמקום השיפוט בנידון דידן הוא בירושלים לאור נימוקי בא כוח האישה.

הבסיס לחריגה מן התקנה במקרה שהאישה נאלצה לעזוב את מקום המגורים האחרון עקב הפעלת אלימות כלפיה מצד בעלה
בטענות בא כוח האישה נטען כי האישה נאלצה לעזוב את הבית עקב האלימות הפיזית והאלימות מילולית ואלימות הכלכלית שהפעיל הבעל כנגדה וכנגד הילדים, ומכוח זה נטען שמקום הדיונים צריך להיות במקום שהאישה שוהה בו כעת.

בירורה של טענה זו יש ללמוד מדברי חבר בית הדין הגדול הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן סט). מדובר בבני זוג שבתחילת דרכם גרו בבאר שבע. לטענת האישה, הבעל גירש אותה מן הבית ולכן נאלצה לשוב לבית הוריה בחיפה. הבעל הגיש תביעת גירושין בבית הדין בחיפה. גם האישה הגישה תביעה לשלום בית בחיפה. במטרה לאלץ את האישה להעביר את הדיון לבאר שבע, ביטל הבעל את תביעת הגירושין שהגיש בחיפה. ולכן בפני בית הדין בחיפה טען הבעל, שכעת הוא נתבע (בתביעה לשלום בית) ועל האישה לתובעו בבית הדין שבמקום מגוריו – בבאר שבע. בית הדין בחיפה קיבל את הטיעון, והורה להעביר את הדיון לבית הדין בבאר שבע. אולם בערעור שהוגש לבית הדין הגדול הוכרע כי מקום הדיון הוא במקום מגורי האישה העכשווי – בבאר שבע ולא במקום המגורים האחרון של בני הזוג.

בנימוקי החלטת בית הדין הגדול נכתב על ידי הגרא"י וולדינברג כדברים הבאים:

"המצב הזה שנוצר בין בני הזוג, שהבעל נמצא בבאר שבע והאישה בחיפה, הוא באשמתו, והוא שגרם לכך על ידי כך שעשה דין לעצמו וגירש אותה מהבית ונשארה שם בלי מדור ובלי קרוב וגואל, והייתה נאלצת משום כך לעבור לגור בחיפה אצל הוריה [...] ועל כן נראה דהאישה יכולה שפיר לטעון כי במצבה שנמצאת בו איננה יכולה כעת להתרוצץ לדיונים מדי פעם מחיפה לבאר שבע, ואין להעמיס עליה למנות לה בא כוח שייצג אותה [...], ועוד זאת, כי בכלל במקרה כזה אשר הבעל הוא שגרם לכך יש לומר, שלא על כגון דא הוא שנתקן בכלל הדין של התובע הולך אחר הנתבע, דזהו בזעיר אנפין בבחינה של 'הרצחת וגם ירשת'."1

מדברים אלו יש ללמוד למקרה כבנידון דידן שאם הבעל הוא הגורם לעזיבת האישה, מעתה מקום הדיון הוא במקום האישה ולא במקום המגורים האחרון.

בעניין זה יש להביא את דבריו של הגאון רבי אשר זאב וורנר במכתב שכתב לוועדה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (הובא בספר סדר הדין בבית הדין הרבניים עמוד 282)2:

"א. אישה – על פי רוב כשלא מיתדר לה [= אינה יכולה לדור יחד] עם בעלה על ידי מכותיו וכדומה, ואין לה מקום לברוח במקום מגוריה – בורחת אצל הוריה או קרוביה ואין לה כסף לנסוע למקום בעלה ולשלם בעד אכסניא שמה ולדון עמו. אז אם ברחה עם ילדים או ילד כי לא רצתה להפקיר הילד, פשוט לדעתי כי מכריחים לבעלה לבוא במקום הילדים, כי כל הדין של 'התובע הולך אחר הנתבע' הוא מפני שהחוב לא ברור והוא מוחזק. אבל נגד טענה ברורה לא מועיל מוחזק. ואדרבא 'עבד לוה לאיש מלוה', ולאו דוקא לוה רק כל מי שברור או יתחייב [אולי צ"ל: שיתחייב] אצל כל בית דין, עליו לבוא לברר למה בוטל ממנו חובו הברור, ואם לא יבוא – יהיה זכות לבית הדין במקום האישה לדונו שלא בפניו.

ב. אותו הדבר מזדמן כמה פעמים שילדים נשארו אצל הסבא, אבי אשתו, והזקן מוכרח לפרנסם, ואין לו כח וגם לא חובה עליו לטפל וליסע במקום אביהם לדון עמו, והבית דין הם אביהם של היתומים במקום מגורם גם כן לחייב הבעל אבי הילדים לבוא לדון במקומם.

ג. אם נראה לבית הדין כי האישה צודקת נגד בעלה, שיש לה עדים או הוכחות, והעדים לא יבטלו ממלאכתם ללכת להעיד, להכריח אז לבעלה לבוא במקום האישה.

ד. אם הבית דין מבינים שהאישה לא היה לה מקום להישאר במקום מגוריהם כשהייתה צריכה לברוח ממנו, רק לבוא אצל הוריה וקרוביה במקום שהיו הנישואין שלהם והתחייבות הכתובה, גם כן לחייב הבעל לבוא למקום התחייבותו. ואף שהאישה גם כן גרה אתו במקומו, ובכן נמצא ששם גם מקומה, אבל ידוע כי מקומם שם היה רק כשמיתדר לה [= כשיכולה לדור יחד] עם הבעל [...]"3

וראה עוד בסדר הדין בבית הדין הרבני שם שהבין שככל הנראה כך הייתה דעתם של דייני בית הדין הגדול בערעור תשי"ז/64 (לא פורסם. פסק דין מיום כ"ח בניסן תשי"ז. ישבו בדין הראשון לציון והרבנים יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי).

נראה כי הפסיקות הנ"ל מבוססות על ההסבר הראשון שהבאנו לעיל שהתקנה הקובעת כי יש להתדיין בבית הדין שבמקום המגורים האחרון של בני הזוג, מושתתת על דברי המהרשד"ם שיש להתדיין במקום ההלוואה או העִסקה, וכל מי שמשנה את מקומו צריך לטרוח ולהתדיין במקום שבו התקיימה ההלוואה או העִסקה. אם כן דעת לנבון נקל כי כשישנה הצדקה לעזיבת האישה את מקום המגורים האחרון מחמת האלימות שבעלה הפעיל נגדה, אדרבה: כיוון שבעלה גרם לה לעזוב את מקומה – עליו לטורח ולהתדיין במקומה שהוא גם מקום הדיון הטבעי לדיון – מקום הנתבע.

אולם לפי ההסבר השני שהבאנו, שהתקנה המחייבת לדון במקום המגורים האחרון היא כדי לאפשר הבאת עדים או גורמי רווחה שיעידו על סיבת פרידת בני הזוג ככל שהדבר יידרש. לפי זה עדיין יש טעם לדון במקום המגורים האחרון – אפילו במקרה שהאישה עזבה את מקום המגורים האחרון מחמת אלימותו של הבעל – כי אדרבה יש לדון במקום זה כדי לאפשר את עדותם של הגורמים שעשויים לתרום לבירור עובדת האלימות ולסיבות הפירוד.

אכן מכל המקורות הנ"ל נראה כי רוב הדיינים לדורותיהם נקטו כטעם הראשון, ולכן העיקר לדינא שיש לילך אחר מקום מגורי האישה הנוכחי במקרה שהאישה הוצרכה לעזוב את הבית באשמתו של הבעל.

עזיבת האישה מחמת מרידתה בבעלה
מצד שני, תגובת הבעל לטענת האלימות כלפיו, היא – 'לא היו דברים מעולם', לטענתו האישה היא זו שהחליטה 'לחטוף' את הילדים, כלשונו, ולעזוב את ביתם בחדרה על לא עוול בכפו. הבעל מכנה את התנהגותה של האישה 'כמורדת'.

הנה כי כן לפי טענתו של הבעל אין הוא אשם כלל במצב של עזיבת האישה את מקום המגורים האחרון בחדרה, ואם נקבל דבריו, הרי שוב אין ממש בטענת האישה שהיא זכאית לדון במקום מגוריה כעת.

במקרה דומה (ערעור תש"ן/335. לא פורסם. הובא בספר סדר הדין בבית הדין הרבני, שם. פסק דין מיום ט"ז בכסלו תשנ"א. בדין ישבו הרבנים הגר"ש דיכובסקי, הגר"ש בן שמעון והגרי"ד הגר) אישר בית הדין את החלטת בית הדין בירושלים. מדובר בתביעת גירושין של הבעל נגד אשתו. קודם הגשת התביעה, שהו בני הזוג – שניהם בעלי אזרחות ישראלית – תקופה מסוימת בארה"ב, באופן ארעי, ואז פתחה האישה בהליכים נגד בעלה בבית משפט אזרחי שם. לאור זאת, דרשה האישה כי הדיון יתקיים בארה"ב על יסוד הכלל: "התובע הולך אחר הנתבע". הטענה נדחתה על ידי בית הדין, שהחלטתו אושרה על ידי בית הדין הגדול, אשר קבע בין יתר דבריו:

"דין 'התובע הולך אחר הנתבע' אינו אמור בטענת מורדת שטוען הבעל נגד אשתו.4 ובפרט בנידוננו, כאשר בית הדין קבע שהאישה מורדת בבעלה. טענת בא כוח המערערת נגד הקביעה כמורדת – חסרת בסיס, מאחר וכך נקבע בפוסקים5 כי מסרבת לדין תורה דינה כמורדת."

הדין בספק מי גרם לגירושין
יש להבהיר כי בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל פסק שמקום הדיון הוא במקום מגורי האישה הנוכחי, וזאת על סמך טענת האישה שבעלה הוציא אותה מהבית. ויש לציין שטענת האישה בזה לא הוּכחה, ולמרות זאת קיבל הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג את עמדת האישה לפחות לעניין קביעת מקום הדיון. יש לאזכר בהקשר זה את שכבר צוין בהערה לעיל, כי הגר"א שפירא העיר זאת על גישתו של הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג, אך לגופו של עניין הסכים לקבל עמדת האישה.

נראה כי דעתו של הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג הייתה כי גם בספק – בשל מי הרעה הזו – בשל סיבתו של הבעל שגרם לאישה לעזוב את בית המגורים האחרון או שמא בשל סיבת האישה שמרדה בבעלה ועזבה את הבית, יש לילך אחר 'עיקר הדין'. ולכאורה עיקר הדין הוא שיש לילך אחר מקום הנתבע כמו שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן יד), לא מבעיא לפי הסברו של הגר"א שם שזה נובע מהדין הכללי של המוציא מחבריו עליו הראיה 'דמאן דכאיב ליה כאיבא ליזל לבי אסיא', אלא אפילו לשיטות שדברי הרמ"א הם מצד התקנה (ראה מה שכתבו בתיק רבני נתניה הנ"ל), הרי אחר שנתקנה התקנה כך הדין וכך נהגו בכל מקום, ולכן מספק יש לפסוק כי יש לילך אחר מקום הנתבע.

הצורך של האישה לטפל בילדיה כסיבה לקביעת מקום הדיון במקום מגורי האישה הנוכחי

כבר הזכרנו את דברי מרן הגאון רבי עובדיה יוסף ביביע אומר שקבע שיש לילך אחר מקום מגורי האישה מצד שכל כבודה בת מלך פנימה וגם משום שהיא מטופלת בילדים קטנים.

כיוצא בו מצאנו בערעור 022556211-21-1 (לא פורסם. הובא בספר סדר הדין בבית הדין הרבני שם. החלטה מיום ט"ז בחשון תשס"ה. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ש' בן שמעון וע' בר שלום) גם שם סטה בית הדין מהכלל הרגיל, המחייב התדיינות במקום המגורים האחרון של בני הזוג, בשל הקושי שהיה לאישה להיטלטל לשם ממקום בו היא גרה. מקום המגורים האחרון של בני הזוג היה ירושלים, אבל האישה עברה להתגורר בחיפה כשהיא מגדלת ילדה קטנה, ומטופלת מבחינה כלכלית על ידי רעיית אב בית הדין הרבני בחיפה. האישה הגישה תביעת גירושין, ובית הדין האזורי קבע, כי מקום הדיון יהיה בבית הדין בחיפה. על כך ערער הבעל, ודרש שהדיון יהיה בבית הדין שבמקום מגוריהם האחרון של בני הזוג. אבל ערעורו נדחה, ובהחלטת בית הדין הגדול נאמר:

"בית הדין פעל לפי תקנות הדיון, המאפשרות שיקול דעת לבית דין לקבוע דיון בין צדדים שלא במקום מגוריהם. המשיבה מטופלת בילדה קטנה ומתגוררת בחיפה. לטלטל אותה לירושלים בנסיבות כאלו, לעומת הטרחה הצפויה למערער – אין מקום."

הכרעה
לפי תקנה י(2) לתקנות הדיון, בסמכות בית הדין לשקול אם לקבל נימוקים ולקבוע את מקום הדיון לפי מקום המגורים הנוכחי של הנתבע. לאור העובדה כי בנידון דידן הנתבעת – האישה מטופלת בשישה ילדים קטינים, וגם לאור טענתה כי היא נאלצה לעזוב את הבית מחמת אלימותו של הבעל כלפיה וכלפי הילדים, אפילו אם טענה זו טרם הוּכחה לאשורה, מכל מקום כבר הוכחנו שגם בספק, לעניין קביעת מקום הדיון בלבד, יש להכריע כי הולכים אחר מקום הנתבע.

לאור האמור בית הדין קובע כי מקום הדיון הוא בירושלים.

הרב חיים ו' וידאל

אנחנו מצטרפים לאמור.
הרב שניאור פרדס


לאור האמור בית הדין קובע כי מקום הדיון הוא בירושלים.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ב באייר התשע"ו (30.5.2016)





הערות
1 בספר סדר הדין בבית הדין הרבני עמוד 285 כתב על כך:

"פסק הדין הנ"ל ניתן בערעור תשמ"ד/179 (לא פורסם), ובפסק הדין המקורי מצויה גם חוות דעתו של הרב הראשי – הגר"א שפירא, הסבור שטרם הוכח שהאישה נאלצה לעקור מביתם בבאר שבע באשמת הבעל, ומכל מקום הוא סבור שפסקו של מהרש"ק בחכמת שלמה אינו ראיה לענייננו, משום שיסוד הדין שם הוא כשהעסקה נעשתה במקום. וזה מה שקובע את מקום השיפוט, ולא אשמת הנתבע. לגופו של דבר, הסכים הגר"א שפירא לקבלת ערעורה של האישה."
2 בטיעוני ב"כ האישה צוין לעיין לספר 'סדר הדין' עמוד 109–111 המדבר בעניין זה. אכן הדברים מובאים בספר סדר הדין בבית הדין הרבני הנדפס מחדש עמוד 281 ואילך.

3 את דבריו חותם הרב ורנר בדברים הבאים:
"אני כותב כל זה כי ראיתי בחיפה וגם פה [= טבריה] שהדיינים נבוכים בדברים כאלה, ואומרים בכל פעם לאישה שהתובע הולך אחר הנתבע, והיא צועקת: איפה אשאיר הילד או איפה אקח כסף לנסיעה ואכסניא, כי ערומה יצאתי מבית בעלי? והבעל הודיע אשתמוטי קא משתמט ומערים, וראוי לגדור הדבר".
4 כמקור לכך, אִזכר בית הדין את הפתחי תשובה (אבן העזר סימן עה ס"ק ג), בשם שו"ת ברית אברהם (סימן צה אות יד, בהגה).
5 בית הדין הפנה לשו"ת מהר"ש ענגל (חלק ד סימן נז); שו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה חלק א סימן שנ); שו"ת אבן יקרה (מהדורא תניינא סימן כז); שו"ת אבני צדק (אבן העזר סימן מ); שו"ת חבצלת השרון (אבן העזר סימן ו) ושו"ת צור יעקב (סימן יב).