הצדדים וב"כ האישה הופיעו בדיון שני בפני ביה"ד.

בתיק המונח בפני ביה"ד בו האישה היא תובעת גירושין, זה להם דיון שני, הבעל פתח תיק גירושין בעבר.

בדיון הראשון טענה האישה כי בעלה עזב את הבית בפ"ת יותר מפעם אחת והשאיר אותה עם חובות.

הצדדים פרודים זה כשנה וחצי. האישה עברה לגור עם הילדים באור יהודה ליד הוריה במטרה לקבל את עזרתם, והבעל לא הצטרף למעבר אף שהמעבר היה מתוכנן על ידי שני הצדדים.

הבעל טוען כי בשנת 2010 לקח את הבנות לאימו וחיכתה לו ניידת על ניסיון לרצח וחטיפת הבנות (פרוטוקול הדיון שורה 20–21), כמו כן טוען הבעל כי עזיבת הבית הייתה לטובת אחותו שהתאלמנה.

האישה טוענת כי תמכה בבעל גם בתמיכת אחותו אך הבעל חזר לקלל ולהשפיל אותה. לעומת זאת טוען הבעל כי הריבים ביניהם היו על רקע הסדרי ראיה עם הבנות.

הצדדים הוזמנו היום לדיון נוסף להוכחות וראיות, אך האישה התובעת בתיק לא הביאה עדים, בטענה כי העדים מפחדים ואינם רוצים להתערב. עם האמור, המציאה האישה לביה"ד תכתובת, מסרונים בינה לבין בעלה.

בתחילת הדיון טען הבעל כי רוצה שלו"ב, אך אם האישה תתעקש על גירושין הוא יתן לה גט רק לאחר שיחזור להליך פשיטת רגל, שהופסק לטענתו בעקבות הסכם שלו"ב שעשו הצדדים כאשר האישה התנתה את שלום הבית בביטול הליך הפש"ר.

בינתיים הגיעה האישה להסדר חובות עבורה, והבעל מצדו מבקש כי האישה תיקח חלק בחובות המשותפים.

ב"כ האישה טוען כי לצדדים היו תיקים בביהמ"ש שהסתיימו מזמן וכי יש לבעל תיק להוצל"פ על חוב מזונות והבעל מהתל בכל הערכאות.

כמו כן טען כי הצדדים חתמו על הסכם שלו"ב/גירושין/הסכם ממון בביהמ"ש שם קיבל גם תוקף פסק דין, והוסכם כי הבעל יקח על עצמו את חובות הצדדים.

עיקר טענת האישה לגירושין היא, כי הבעל נהג לקלל ולהשפיל אותה. פעמים רבות סלחה לו אך היום כי כבר לא רוצה לחיות עם בעל שמקלל ומשפיל עד כדי איומים ברצח.

הבעל טען להגנתו כי לא הייתה לו ברירה, והקללות היו בעקבות ההתנהלות של האישה ביחס לבנות, שמנעה ממנו את הבנות. כמו כן טען כי חלק מהקללות היו בכתב בלבד במסרונים.

ביחס למעבר האישה והבנות לאור יהודה, טוען הבעל כי אמנם היתה הסכמה למעבר, אך האישה הקדימה ורשמה את הבנות לגן כחודשיים לפני כן, והיתה יוצאת עם הבנות בבוקר וחוזרת כל יום בשעות הלילה, והביע חשדות בעקבות העדרות האישה שהם גם באו לידי ביטוי במסרונים שהוגשו בפני ביה"ד: "את צריכה להפנים שאישה שהולכת כל יום [...] ומשאירה את בעלה בבית, רק אסורה לבעל את תהיי."

כאמור, הבעל חזר וטען לאורך הדיונים כי רצונו בשלו"ב ואם האישה תתעקש על גירושין יתן לאישה גט, אך בטרם סידור הגט, מבקש הוא לסיים את הליך הפש"ר עד שבשלב מתקדם של הדיון טען הבעל (שורה 64 לפרוטוקול הדיון): "עכשיו אני מפחד להתקרב אליה, אני לא רוצה אותה, אני מחכה שעניין החובות ייסגר..."

מדברי הבעל עולה בבירור כי גם רצונו האמיתי הוא לגירושין, וכל טענתו להמתין עד לסידור עניין החובות בהליך של פש"ר, אינה אלא טענת סרק ומטרתה לאמלל את האישה בציפייה לגט המיוחל.

גם במסרון שהומצא לביה"ד ע"י האישה כתב הבעל:"למה עזבתי, קרסתי כלכלית, נפשית... ראי זאת כמכתב פרידה..."

ובמסרון נוסף כותב הבעל לאישה: "את צריכה להפנים שאישה שהולכת כל יום... ומשאירה את הבעל בבית, רק אסורה לבעל את תהיי, בצורה אחרת לא יהא גט אלא אם כן תוותרי, אני אוותר ונגיע להסכמות", "...בואי תוותרי על המזונות ואני אוותר על האבהות, תקבלי גט ולא תראו אותי יותר בחיים."

רצון הבעל בגירושין מוכח גם מעצם העובדה כי זה כשנה וחצי לא חזר לביתו, לאשתו ולבנותיו. ואף שלטענתו לא חזר משום שמפחד להתקרב לאשתו, אין זה משנה את מבחן התוצאה כי בפועל אינו מספק לאשתו את חיוביו כבעל בין במישור הממוני שאינו זן ומפרנס ובין במישור האישי – חיובי העונה, והרי הוא מורד באשתו כפי שנפסק בשו"ע אהע"ז סימן עז סעיף א וסימן קנד סעיף ג שאם תרצה האישה כופין את הבעל להוציא מיד וליתן כתובה.

בנוסף טענה האישה שבעלה מאוס עליה בעקבות הקללות שהיה מקלל אותה והשפלות שהיה משפיל אותה.

אף שהאישה לא הביאה עדים לטענותיה, מכל מקום הבעל עצמו הודה בכך אף שצמצם את התנהגותו רק כאשר הבנות היו מעורבות בעניין.

בנוסף, התנהגות הבעל בקללות וגידופים מוכחת גם מהמסרונים שהומצאו לביה"ד על ידי האישה:

"שיהא לך יום מסריח כמו שאר הימים שלך שתמשיכי לסבול אמן"

"שכחת כלבה"

"... גנבת נואפת בוגדת שקרנית וזונה"

"אפס שקרנית"

"זבל שבטוח שהשטן ברא"

" בטוח שיש לך מישהו שמשלים לך את השכר כלבה בת כלבה"

" בחרת בי מטומטמת"

יש לציין, כי הופעת הבעל בפני ביה"ד הייתה גם היא מלווה באלימות מילולית כלפי האישה וב"כ ושפת הגוף של הבעל הייתה אלימה ביותר.

התנהגות זו מובילה לתמונה ברורה על אישיות הבעל הנתבע, אשר השרה אווירה של אימה ומתח סביבו, וממילא החיים אתו והשהייה בחברתו היו בלתי נסבלים.

ובשו"ת בנימין זאב סי' פח הביא פוסקים ראשונים, שבעל המצער את אשתו כופין אותו להוציא, וז"ל:

"כדכתב הרב שמחה, וראה כמה הפליג להביא ראיות עד שבסוף כתב אם אין שם תקנה אחרת כופין אותו לגרש ואפילו ע"י גוים דבכהאי גוונא גט מעושה כשר הוא... ואם תאמר אם כן הוא, דבכה"ג יש לכופו למה לא מנו אותו בתלמוד בהנך דאמרינן דכופין כדאיתא בסוף פרק המדיר, יש לומר דהתלמוד לא מנה אלא הנך דבאין ממילא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס כלומר ריח הפה או ריח החוטם, אבל כזה וכדו' דאתיא ע"י פשיעת הבעל לא הוצרך המשנה להזכירו... דכיון שנוהג עמה שלא כדין, אמאי יעגנה תחתיו אלא כייפינן ליה לגרשה...ועד שם אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה... אמנם אם ידוע לבי"ד שהאישה גורמת, הדין עמו, אבל אם אין ידוע לבי"ד ולא הוחזקה לכך, נראה לומר דהוא הגורם..."

ולענין התראה ייאמר כדלהלן: בנידונינו התברר לביה"ד מעל לכל ספק שאלימותו של הבעל היא תוצאה מאופיו האובססיבי ובדרך הטבע כמעט לא יוכל להשתחרר מנוהגו הנלוז, ומאחר שיש גם סיכון ברור לשלומה של האשה בהתנהגותו, כל התראה שהיא, אין בכוחה להניח את דעת ביה"ד שייווצר סיכוי לשינוי דפוסי התנהגותו.

ביה"ד עמד על טבעו של הבעל לאורך הדיונים, כאשר לכל אורך הדרך התגלה הבעל בפני ביה"ד באופן הרצאת טענותיו כאדם שתלטן, כפייתי ואובססיבי. ביה"ד אינו מתיימר לתת חוו"ד מקצועית על מצבו הנפשי של הבעל, אך מידות אלו ניכרות היו לכל הדיוט בזמן הופעת הבעל בביה"ד.

אין ספק כי התנהגות ודיבורים מעין אלו בין בכתב ובין אם בעל פה כלפי האישה גורמים למיאוס בבעל.

ובאשר לבעל המקלל ומאיים, פוסק הרמב"ם, הל' אישות פט"ו הל' יט, וז"ל:

"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת."

ובשו"ת התשב"ץ, ח"ב סי' ח, האריך בנידון, וז"ל:

"עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות... עד שהיא שנאה את החיים... תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער ונפקא לן מקרא דכתיב כי היא הייתה אם כל חי ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה... הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממוות לא כל שכן..."

בנוסף, עצם ההשפלות והקללות של הבעל כלפי אשתו לא גרע מכועס תמיד ומכה אשתו שמתוך כך אינו זנה לפעמים ופורש מתשמיש – רמ"א אהע"ז סימן קנד סעיף ג- שחייב לגרש ולתת את כתובתה. ועוד יש לדון לדמות לדין מקללת בעלה בפניו – שו"ע אהע"ז סימן קטו סעיף ד' ורמ"א שם ואמ"ל.

יש לציין כי טענת הבעל לתלות את מתן הגט בנושא הממוני, אין לה בסיס, ואין לטענה זו כל קשר לאשתו, שהרי בסעיף 8.א. להסכם שלום הבית/ גירושין/ יחסי ממון, שקיבל תוקף פסק דין בביהמ"ש, התחייב הבעל לשאת בחובות הידועים נכון ליום אישור ההסכם, בין אם רשומים על שמו, או על שם הבעל והאישה, לרבות חוב האישה לבנק דיסקונט.

מה עוד, שבקשת הבעל לתלות את מתן הגט בנושא סיום הליך הפש"ר, איננו בכלל תנאי סביר כאשר בהתאם לאמירת הבעל עצמו, הליך הפש"ר עלול להמשך כשנתיים שלוש.

לפיכך, מחליט ביה"ד: הבעל חייב לגרש את אשתו.

הרב יגאל לרר – אב"ד

אני מצטרף לפס"ד של כבוד האב"ד שליט"א כי הבעל חייב לגרש את אשתו. ואוסיף כי בביה"ד התברר מעל כל ספק כי אין הבעל חפץ באשתו אלא כל רצונו לעכב את הגט עד שיסודרו עניניו הממוניים העלולים להימשך שנים רבות, דבר שאינו סביר במיוחד כשאין שום קשר עניני בין הגט לבין סידור עניניו הממוניים הנמצאים בהליך הוצל"פ ובערכאות אחרות.

משכך, יש לחייבו בגט גם מצד דינו של רבינו ירוחם שאיש ואשה שמרדו זה בזה.

זה לשון רבינו ירוחם בספר מישרים (חלק שמיני, נתיב עשרים ושלשה):

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

ונפסק כדבריו בהרבה פסקי דין רבניים, ועי' בפד"ר חלק י"א עמ' 89-95.

הרב מנחם הגר

גם אני מצטרף לפס"ד של האב"ד הגאון הרב לרר שליט"א ולתוספת של הגאון הרב הגר שליט"א

הרב דוד בר שלטון

נפסק: הבעל חייב לגרש את אשתו.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ' בתמוז התשע"ו (26/07/2016).