בפנינו תביעה לאכיפת הסכם גירושין.

א. רקע עובדתי
בני הזוג נישאו כדמו"י בט"ז אלול תשנ"ה (11.9.95), ונולדו להם שלושה ילדים משותפים. ביום י"ב אב תשע"ב (31.7.12) פתחו הצדדים תיק גירושין בהסכמה.

ביום י"ט חשון תשע"ג (4.11.12) התקיים דיון, בו הציגו הצדדים לביה"ד הסכם הגירושין אשר גיבשו בתהליך גישור, וקיבלו קנין על ההסכם, כפי הרשום בפרוטוקול הדיון. ביה"ד אישר את ההסכם ונתן לו תוקף פס"ד. הצדדים התגרשו כדמו"י באותו מעמד.

בתוך סעיפי ההסכם כתוב:

6.1 בני הזוג מצהירים כי הם הבעלים בחלקים שווים ביניהם של הזכויות בבית מגוריהם ביישוב [ט'] רחוב...
6.5 למען הסר ספק הבית יעבור לרשותה של [האישה] וכמו כן הרכב...
6.7 הצדדים חשבו את ערך הנכסים
נכסים: 497,000 ₪

התחייבויות: 179,000 ₪ ¹
318,000 –
159,000 ₪
בית – 475,000 ₪
רכב – 22,000 ₪
הלוואה – 6,000 ₪
ויזה – 12,000 ₪
משכנתא – 142,000 ₪
לימודים – 4,000 ₪

לסיכום: [האישה] תעביר אל [הבעל] סכום של 159,000 ₪, [הבעל] יעביר את זכויותיו בבית וברכב לרשותה של [האישה]...

ביום כ"ג אייר תשע"ה (12.5.15) הגישה ב"כ האישה תביעה לאכיפת הסכם, לחייב את הבעל לשעבר להעביר את זכויותיו בדירה לאישה בכפוף לקבלת תמורה בסך 159,000 ₪. לדבריה, האישה שקעה בדיכאון בעקבות הגירושין ותאונת דרכים שעברה בסמוך להם, ופנתה לבעל לשעבר כמה פעמים בתקווה לקיים את ההסכם בדרכי נועם, אך הבעל לשעבר עומד בסירובו לקיים את ההסכם.

ב. טענות הצדדים ועדויות
ביום י"ד תמוז תשע"ה (1.7.15) התקיים דיון, בו טענה ב"כ האישה שהאישה קיבלה אישור עקרוני למשכנתא כבר לפני הגירושין ושהבעל לשעבר מתחמק מקיום ההסכם ומבקש לערוך שמאות חדשה לבית. היא ביקשה שהבעל לשעבר יפקיד ייפוי כוח ושהאישה תפקיד 159,000 ₪ בקופת ביה"ד.

ב"כ הבעל לשעבר טען שהצדדים הם בעלים שווים של הבית, שהאישה התחייבה בהסכם לשלם לבעל לשעבר את מחצית שווי הבית, ושהבית עובר לבעלות האישה רק לאחר שמשלמת את מחצית שוויו. בחודש 5/14 האישה עברה לאזור המרכז והבעל לשעבר עבר לגור בבית, ומאז הוא משלם את המשכנתא. לדבריו, יש עדים שהאישה פנתה אליו ואמרה לו שהיא לא רוצה למכור את הנכס מיד, אלא מאוחר יותר ולתת לו את חלקו. עכשיו שהנכסים עלו בצורה משמעותית היא רוצה לתת לו את הכסף לפי השומה המקורית, כאשר כוונת הצדדים בהסכם הייתה שכל אחד יקבל מחצית משווי הנכס כאשר יימכר.

הבעל לשעבר: אחרי חצי שנה שפניתי אליה ושאלתי אותה מה עם הכסף היא אמרה שאין לה כסף ואין לה זמן לקחת משכנתא אז אמרתי לה שהבית יהיה של שנינו... היא לא ביקשה ממני לבוא ולהעביר לי את הזכויות...

האשה: פניתי אליו כל הזמן. כל הזמן דיברתי בינינו ושאלתי אותו מתי הוא חותם. לא קבענו מתי אני אעביר את הכסף וזה לא רשום בהסכם והוא אמר שנסתדר בינינו. ניסיתי להגיע להסכמה למימוש ההסכם מחוץ לכתלי ביה"ד רק בינינו. אני רוצה שהוא יחתום ואני אעביר לו את הכסף.

ב"כ הבעל ביקש דיון הוכחות בהרכב מלא, ואף התחייב: "אם יתברר שזה דיון סרק ביה"ד יקנוס אותנו בהוצאות ראויות."

ביום כ"ט חשון תשע"ו (11.11.15) התקיים דיון ארוך מאד בהרכב מלא, בו חזרו הצדדים על טענותיהם:

הבעל לשעבר: כאשר פניתי אליה אחרי כמה חודשים היא אמרה לי שאין לה את הכסף והיא אמרה לי לא למכור. אני בזמנו לא הייתי זקוק לכסף. וכאשר היא תחליט מה לעשות עם הנכס נפעל.

ביה"ד: אתה אומר שהתקשרת אליה ואמרת לה מה עם הכסף לאחר הגירושין והיא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. אמרת לה שהכסף יהיה שווי ערך לפי משהו או שהתכוונתל-159,000 ₪?

הבעל לשעבר: בחצי שנה ראשונה התכוונתי למה שבהסכם. המחירים אז לא היו כמו היום ורציתי לקנות בית היום אני צריך עוד 700,000 ₪ לקנות בית. היא אפילו הביאה את השמאי. יש פה קצת חמדנות. היא אומרת לי לא למכור את הנכס כי המחירים לא היו גבוהים. תוך 4-3 חודשים אני מקבל מכתב מביה"ד שהיא רוצה להביא לי את הכסף.

בדיון זה אף העידו עדים ביחס להסכם הגירושין.

הופיעה העדה גב' [מ], חברה טובה מאד של האשה, שמכירה גם את הבעל:

ש. את יודעת אם היא פנתה לבנק.

ת. פעמיים. אפילו פעם אחת היא נסעה לירושלים ובפעם השניה היא הייתה בב"ש כדי לברר ואני יודעת שאישרו לה עקרונית...

ש. את יודעת אם היא פנתה אליו שהוא יעביר לה את החלק שלה.

ת. עשרות פעמים... אני יודעת שאחרי שהיא דיברה איתו היא דיברה איתי וכל פעם הוא דחה אותה ואמרתי לה שיש הסכם.

לדבריה, היה לאישה אישור עקרוני להלוואה לפני ההסכם, והיא פנתה פעמים רבות לבעל לשעבר, כאשר לפי דיווח האישה אליה דחה אותה כל פעם.

הופיע העד [א'], שכן לשעבר וחבר טוב של הצדדים. הוא נחקר ע"י ב"כ הבעל:

ש. היא טוענת שלאחר שהם חתמו על ההסכם ביניהם ולאחר שניתן הגט היא ניסתה כמה וכמה פעמים לממש את ההסכם ביחס לדירה והבעל הוא [זה] שלא אפשר את מימוש ההסכם.

ת. זה לא נכון... היא אמרה שבכל הקשיים של המעבר ושאין לה את התמיכה של המשפחה שלה וכל הקושי הזה לא מאפשר לה את המעבר הזה וגם אין לה כסף...

שמעתי מהבעל שהוא קיבל זימון לביה"ד זה חרה לי חשבתי שיש פה חוסר צדק. אני מכיר את הנפשות ואני יודע את העקרונות שעל פיהם הייתה החלוקה. החלוקה הייתה להתחלק בהגינות... זה לא הוגן כי אם העיקרון שמראש היה מסוים ואח"כ לומר שלוש שנים היא לא מצליחה להשיג אותו זו נראה מניפולציה כספית...

ש. שמעת אי פעם מהאישה על כך שהיא מתלוננת שהיא פנתה אליו והוא לא משתף פעולה לגבי הבית.

ת. לא שמעתי... אני חושב שהדברים האלה אם זה יהיה כמו שהם תכננו הילדים ירוויחו הרבה יותר.

ש. מה זה כמו שהם תכננו?

ת. העיקרון היה נכסים פחות התחייבויות...

ביה"ד: היו לך גם שיחות איתו, מה הבנת לגבי ההסכם והמצב של הבית והרישום שלו.

העד: הבנתי על עיקרון החלוקה שהוא ברור מאוד. הבעל לא היה לחוץ על לגמור את זה מהר אבל היה חשוב לו שיהיה מקום לילדים...

ביה"ד: מתי שמעת פתאום שהשווי של הבית עלה.

העד: שמעתי את זה מדי פעם אבל מהמקום של המחיר עלה צריך לעדכן את זה כי זמן מימוש ההסכם עבר. היה ברור לו וגם לה שהמחיר עלה. מניסיוני האישי דברים כאלה נסגרים תוך שנה...

ביה"ד: האם שמעת מאחד הצדדים שהם דיברו ביניהם שההסכם לא רלוונטי בכלל.

העד: אני חושב שהיה ברור לשניהם שההסכם לא תקף מבחינת המחירים. לשניהם היה ברור שזה לא נשאר אותו דבר.

ביה"ד: איך אתה בטוח שהיא ידעה.

העד: לפי שפת גוף.

לפי דברי העד, הבעל לא מנע את מימוש ההסכם, אלא הדבר התעכב בגלל חוסר כספים של האישה.

ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים.

ביום י"ח טבת תשע"ו (30.12.15) הגישה ב"כ האישה סיכומים. לטענתה:

במסגרת סעיף 6.7 להסכם הגירושין, נעשתה הערכה של זכויות הצדדים אל מול חובות הצדדים וסוכם כי האישה תעביר אל הבעל לשעבר סך של 159,000 ₪ (מחצית מיתרת הזכויות וחובות) כנגד העברת רכב ובית הצדדים על שמה ולבעלותה הבלעדית של האישה.

אין כל סעיף בהסכם הגירושין, לפיו סוכם כי על האישה להעביר לבעל לשעבר שווי מחצית הבית כדי שהזכויות יועברו על שמה – אין כל אזכור בהסכם למילים "מחצית בית", כל שנעשה הינו הערכת זכויות אל מול חובות בהתאם למועד ספציפי... ולעולם מועד הקרע הוא המועד הקובע.

האישה תבהיר כי ביום 22.11.11, בטרם אושר הסכם הגירושין בין הצדדים ובמטרה לוודא כי אכן יהא באפשרותה לעמוד בתנאי ההסכם, פנתה היא לבנק מזרחי טפחות וקיבלה אישור עקרוני למשכנתא, כך גם ביום 25.01.12 קיבלה האישה אישור עקרוני נוסף, אשר בהסתמך על אישור זה ערכו הצדדים את הסכם חלוקת הרכוש ביניהם...

ביום 11.11.12 ארעה לאשה תאונת דרכים קשה... לאחר תאונת הדרכים וגירושי הצדדים, נקלעה היא למצב נפשי קשה, מלבד מצבה הפיזי לאחר התאונה, כאשר נאלצה להתמודד עם גידול שלושת הילדים לבדה ועם משבר פרוק התא המשפחתי...

הרי שמצבה הנפשי של האישה לא אפשר לה לפנות להליכים משפטיים נוספים להעביר את הבית על שמה ולגרום לקיום הסכם הגירושין...

לו אכן סברו הצדדים כי הבית שייך במחציתו לבעל לשעבר, הרי שהאישה הייתה דורשת את המחצית של תשלומי המשכנתא לתקופה שבין מועד אישור ההסכם ועוד חודש אוגוסט 2014, ולא משלמת לבדה...

ב"כ האישה הצביעה על סתירות בדברי העד [א'] עד כמה היה מעורב ומודע לפרטי ההסכם וההסכמות בע"פ שבין הצדדים, ולסיכום כתבה: "העד לא שמע מעולם את הצדדים מסכימים ביניהם ו/או מציינים בפניו כי ההסכם בטל ומבוטל וכי ברצונם לערוך חלוקה שונה ו/או להעריך את הנכס שוב, אלא זו דעתו האישית!"

ב"כ הבעל לשעבר הגיש סיכומים בי"א אדר ב' (21.3.16).

טענתם העיקרית של הבעל לשעבר וב"כ היא שכוונת הצדדים הייתה לחלק את הנכסים והחובות בצורה שוויונית, ולא הייתה כוונה לבעל לוותר על בעלותו לטובת האישה. לכן, יש לשום את הנכסים לפי "זמן אמת", כלומר, עת הרכישה ע"י האישה או מכירה לצד ג'. עכשיו שהדירה עלתה בשוויה באופן משמעותי (לכ-800,000 ₪) על האישה לשלם את מחציתה של שומה עדכנית. לטענתם, אף הייתה הסכמה בע"פ לאחר אישור ההסכם שימכרו את הבית במועד מאוחר יותר ושהבעל לשעבר יקבל חצי התמורה.

"הסכימו על חלוקת הרכוש מחצה על מחצה בערכים ריאליים ולא היה כל ויתור מצד הנתבע על רכוש כלשהו לטובת התובעת...

הסכמתו של הנתבע לדחות את מועד התשלום לידיו ניתנה תוך ידיעה ברורה כי הוא זכאי למחצית ערכו של הבית בערכים ריאליים ועל כך הסכים גם לשאת בתשלומי המשכנתא על הנכס במהלך מגוריו שם."

התימוכין לכך, לטענתם, הם:

1. האישה לא פעלה במשך שלוש שנים להעביר את הבית לבעלותה. לא ייתכן לצפות שהסכום הנקוב בהסכם היה בלי הגבלת זמן.

2. האישה אפשרה לבעל להיכנס לדירה באוגוסט 14', ומאז העבירו את המשכנתא על שמו ומשלם אותה, המורה על בעלות.

3. העד [א'] העיד שכוונת הצדדים הייתה לחלק את הנכסים בהגינות, ושהצדדים הבינו שההסכם לא תקף לאור עליית המחירים.

בסיכומיו, ציין ב"כ הבעל לחוק החוזים ולמספר פס"ד שמבואר בהם שיש לפרש הסכם בהתאם לאומד דעת הצדדים, אשר לפי טענתו הוא לחלוקה שוויונית בזמן אמת (כנ"ל), ולאו דווקא לפי פירוש מילולי של ההסכם.

אם כן, בדברי הבעל מצינו מספר טענות לפיהן אינו מחויב להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה.

ננסה לעמוד על העיקריות שבהן:
א. כוונתו בהסכם הייתה לאמוד את שווי הדירה בזמן מימוש ההסכם.
ב. האישה התמהמהה במימוש ההסכם.
ג. האישה חזרה בה מכוונתה להעביר את הדירה על שמה, בשל אי יכולתה לעמוד בתשלום.

להלן נתייחס לטענות אלה ולטענות נוספות שהיה מקום לכאורה לטעון כי יש בהן כדי לבטל את תוקפו של הסכם הגירושין.

ג. כוונת השטר הסותרת את הלשון הכתובה בו
אין ספק שמשמעותו הפשוטה של ההסכם היא כפי שטענה האישה, התחייבות של הבעל להעביר את חלקו בדירה וברכב לאישה – לאחר איזון חובות – בתמורה של 159,000 ₪. לא מוזכרת כלל אפשרות של מכירה לצד ג', גם לא מוזכר שהצדדים ירכשו בעתיד זה מזה, או שזכות האישה לרכוש את חלקו של הבעל תוך תקופת זמן מסוימת ואחר זמן זה יימכר הנכס בשוק החופשי, אפילו לא מוזכר ביטוי של "חלוקת התמורה". נכתב בצורה די ברורה, אשר כמעט אינה משתמעת לשני פנים: "לסיכום: [האישה] תעביר אל [הבעל] סכום של 159,000 ₪, [הבעל] יעביר את זכויותיו בבית וברכב לרשותה של [האישה]". הרי שנקבע באופן ברור שהבעל מתחייב להעביר את חלקו לאישה בדירה והאישה מתחייבת להעביר לבעל סך מסוים כאמור.

אולם, אחת השאלות המרכזיות שעלינו להידרש לה במקרה זה, היא טענת הבעל, לפיה אין ללכת אחר שוויה של דירת הצדדים, כפי המופיע בלשון ההסכם, אלא אחר שוויה כעת, בשעה שבה באים לממשו. לטענתו, כוונתו הייתה לקנות דירה משלו, וכיום לאחר שערך הדירות עלה באופן משמעותי עליו לקבל חצי משוויה של הדירה כיום, כדי שסכום הכסף שיקבל יוכל לשמשו בקניית דירה אחרת.

ב"כ הבעל טען שעל פי חוק החוזים והגישה המסתמנת בפסיקה היום, יש לפרש את ההסכם בגישה משולבת של לשון ההסכם והנסיבות. הוא סקר את פסה"ד הרלוונטיים בגיבוש גישה זו, והפנה לסעיף 25 (א) בחוק החוזים, אשר עוסק בפירוש חוזה:

25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

לטענתו, "הצדדים הסכימו במסגרת ההסכם לכנוס את כלל נכסיהם, זכויות וחובות לאחר שעשו שמאות לבית ולחלק את התמורה ביניהם בערכים שוויוניים."

אכן, כלל גדול מצינו בהלכות שטרות, לפיו אין לבחון את משמעות השטר וההתחייבויות הכלולות בו רק בהתאם לנוסח מילותיו, אלא יש לפרשו על פי כוונת הדברים, לפי העניין.

מקור הדבר בשולחן ערוך (חו"מ סי' סא סעיף טז):

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה".

עיין בביאור הגר"א (ס"ק לט) שכתב "דדין לשון השטרות כדין לשון הנדרים", וכ"כ הסמ"ע (ס"ק כו): "וכן הדין בנדרים, וכמ"ש ביו"ד בסימן רי"ח ע"ש."

דין הנדרים שבו הולכים אחר כוונת הנודר, מבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' ריח סעיף א), וז"ל:

"כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר, ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם, אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה".

יוצא אפוא, שכשם שבנדרים עלינו לחקור אחר כוונת הנודר ומתוך כך לפרש את נדרו ואת הכלול בו, כך גם כאשר מתחייב אדם בשטר, "אין הולכין אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכוונה לפי נושא הענין... וצריכים הדיינים להבין עומק העניין ויבואו על האמת" (ערוך השולחן סי' סא הלכה ז).

[אמנם יש לדון בלשון המחבר שנקט כי ב"תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה", ולכאורה היה לו לנקוט שבשטרות אין הולכים אחר הלשון הכתוב וכו', ומפני מה בחר בלשון תנאי.

עוד יש להעיר מדברי הרמ"א בהל' נדרים (יו"ד, שם) שכתב בשם הריב"ש והרמב"ן: "וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח". לפי זה, גם כאשר מדובר על תנאים או על שטרות שהם עניינים שבין אדם לחבירו, היה עלינו ללכת אחר לשון הכתוב, ולא אחר הכוונה.

ועיין בנחל יצחק (שם) שביאר את הענין בארוכה, וכתב עוד דלולי דברי הסמ"ע וביאור הגר"א זצ"ל היה מקום לומר דמ"ש השו"ע דהולכין אחר הכוונה, הוא במקום בו יש אומדנא דמוכח, ואכמ"ל.]

ויש להקשות, שלכאורה דברי השו"ע סותרים את אשר כתב הוא עצמו בסעיף הקודם (חו"מ סי' סא סעיף טו):

"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון".

משמע שעלינו ללכת אחר דקדוק הלשון הכתוב בשטר, והמחייב עצמו בשטר אינו יכול לטעון שהתכוין אחרת. אך יש ליישב שהשו"ע בסעיף זה אינו עוסק במי שניכר כי כוונת דבריו הייתה אחרת, אלא במי שטוען שכלל לא הבין במה נתחייב, ואכמ"ל.

לאור זאת, היה מקום לומר שעלינו ללכת אחר כוונת ההסכם, בפרט לאור העובדה שהכותרת שניתנה בהסכם הגירושין, קודם לפירוט הנכסים השונים, הייתה: "הצדדים חשבו את ערך הנכסים". ועל כן, יש מקום לומר שאם ערך הדירה יעלה באופן משמעותי קודם למימוש ההסכם, אזי יש לעדכן את ההסכם, ויהיה על האישה להגדיל בהתאם את התמורה שתשלם לבעל עבור חלקו בדירה.

אולם יש מקום להסתפק בדבר, אם אכן כוונתו של הבעל בזמן חתימת ההסכם הייתה להשתמש בכסף זה עבור קניית דירה אחרת, כפי שטוען היום. ייתכן שהבעל לא תכנן לקנות דירה, אלא לשכור או לחילופין לדור במקום אחר, בלי לקנות דירה.

בר מן דין, יש לומר כי מאחר שילדי הצדדים נשארו במשמורתה של האישה, לא מן הנמנע כי כוונת הבעל הייתה להותיר בידה את הדירה תמורת חצי משוויה באותו הזמן, כסילוק סופי במסגרת חלוקת הרכוש ביניהם, בלי להתחשב באפשרות שערך הדירה יעלה בעתיד.

לכן, גם אם באמת היה מעוניין לקנות בית, כוונתו הייתה להסתפק בקבלת מחצית שוויה של הדירה דאז, ותו לא.

מסתבר לביה"ד לאמוד כך את דעת הצדדים בעת עריכת ההסכם, אף אם חל שינוי אח"כ. אומד דעת זה עולה דווקא מדברי הבעל עצמו אשר אמר בדיון הראשון: "אחרי חצי שנה שפניתי אליה ושאלתי אותה מה עם הכסף, היא אמרה שאין לה כסף ואין לה זמן לקחת משכנתא. אז אמרתי לה שהבית יהיה של שנינו". וכן בדיון השני (שורה 259 בפרוטוקול): "כאשר פניתי אליה אחרי כמה חודשים, היא אמרה לי שאין לה את הכסף, והיא אמרה לי לא למכור. אני בזמנו לא הייתי זקוק לכסף. וכאשר היא תחליט מה לעשות עם הנכס, נפעל".

נציין כי דברים אלה שבזמנו לא היה זקוק לכסף סותרים במקצת את אשר אמר הבעל עצמו בהמשך הדיון (שורה 322 בפרוטוקול): "בחצי שנה הראשונה התכוונתי למה שבהסכם. המחירים אז לא היו כמו היום, ורציתי לקנות בית. היום אני צריך עוד 700,000 ₪ לקנות בית". אם אכן הבעל היה נחוש לקנות בית, מדוע אמר כי לא היה זקוק באותו זמן לכסף? ועוד, הרי אף לדבריו האחרונים, בזמן עריכת ההסכם ובסמוך לו, הבין את דברי ההסכם כפשוטם שהאישה תרכוש את חלקו בסכום הנקוב בהסכם, וכך התכוון בחצי השנה הראשונה כאשר פנה אליה לכסף, ורק אח"כ, לאור עליית המחירים ועיכוב התשלום על ידי האישה, סבר שהדברים ישתנו.

וכן בדברי העד [א']: "מהמקום של המחיר עלה צריך לעדכן את זה כי זמן מימוש ההסכם עבר". הרי שכוונת ההסכם הייתה שהאישה תרכוש בסכום הנקוב, אלא שלדעתו פקע זמן מימוש ההסכם לאור עליית המחירים. אולם, אין בדברי העד שום הוכחה שהכוונה בעת עריכת ההסכם הייתה שהבית יישאר בבעלות משותפת עד תשלום התמורה לפי שוויה באותה העת. כל מה שאמר העד הוא שלדעתו יש בתביעת האשה חוסר הגינות ושההסכם לא תקף לאור השינוי במחירים: "החלוקה הייתה להתחלק בהגינות... זה לא הוגן"; "העיקרון היה נכסים פחות התחייבויות"; "זמן מימוש ההסכם עבר. היה ברור לו וגם לה שהמחיר עלה"; "אני חושב שהיה ברור לשניהם שההסכם לא תקף מבחינת המחירים". בכך, אין שום ראייה בדבריו לסתור את המשמעות הפשוטה של ההסכם שהבית עובר לאשה לפי השומה של שעת עריכת ההסכם. אם לדעתו יש בזה חוסר הגינות, או בטלות הסכם מחמת שינוי המחירים, אין בזה כדי לשנות את המצב המשפטי שההסכם נשאר בתוקפו בסכום שניקב בו.

אף ב"כ הבעל בסיכומיו, כתב: "תמורת חלקו (השוויוני) אותו הייתה צריכה להעביר התובעת אל הנתבע, הסכים הנתבע להשאיר את זכויותיו בבית וברכב לטובתה של התובעת". הרי שלא התכוון הבעל לשעבר להחזיק בזכויותיו עד עת המכירה או הרכישה, אלא הסכים להשאירם מיד לטובת האישה, אלא שלטענתו הסכמה זו הייתה בתמורה לשוויו "בזמן אמת", טענה אשר לא נראית לביה"ד.

כמו כן, האישה פתחה את תיק מימוש ההסכם, ואלו הבעל לשעבר במשך כל השנים, כלל לא פנה לביה"ד למימוש זכויותיו על פי ההסכם, וכלל לא דרש לקבל מהאישה את הסכום שהתחייבה בו בהסכם או סכום אחר, הן בזמן שהאישה הייתה גרה בדירה, והן בתקופה האחרונה שהוא גר בדירה, ונראה שכל רצונו בהבטחת מקום מגורים ולא במימוש זכויותיו וקבלת חלקו המגיע לו לפי החוק.

מאחר וכך, אין לנו אלא לדון לפי לשון הסכם הגירושין, בלי לתור אחר כוונות נעלמות, וכבר נתבארו הדברים בגמרא בקידושין (מט, ע"ב – נ, ע"א) ש"דברים שבלב אינם דברים", וכפי שהובאו להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' רז סעי' ג-ד):

"מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמיו, הרי זה כמוכר על תנאי. לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטים והוזלו או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ או לא נסתייע לו לעלות או לקנות החטים, ה"ז מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני, והרי לא נעשה כן, וכן כל כיוצא בזה... אבל המוכר סתם, אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואע"פ שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים, ואע"פ שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר."

גם במקרה שלנו, טענתו של הבעל לשעבר שמכר את חלקו בדירת הצדדים כדי לקנות דירה חלופית, היא בגדר דברים שבלב, כל עוד לא פירש בזמן ההסכם שעושה על דעת כן, שהרי צריך עכ"פ גילוי דעת בשעת מעשה שלצורך כך מוכר. כאן לא גילה הבעל כלל שכוונתו לרכוש דירה חלופית. אדרבה, מיד שכר דירה. לכן, אין מקום לבטל את המקח גם מטעם זו.

בנוסף, גם אם היה גילוי דעת ייתכן שאינו מועיל אלא להסכם בין המוכר והקונה בלבד, שהוא כעין תנאי במכר. אבל במקרה שלנו, שההסכם קיבל תוקף פס"ד, וביה"ד הוא אשר קובע את המכר ודינו כקניין, אין גילוי דעת של המוכר מועיל לבטל את המכר.

ואף שכתב הרמ"א (שם) שאם יש אומדנא דמוכח, נתבטל המקח, כבר ביארנו שאין כאן אומדנא דמוכח.

ד. מקח טעות
שאלה נוספת שיש להעלותה היא אם כאשר נשתנה השער באופן כה משמעותי, יכול הבעל לטעון כי התחייבותו להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה תמורת מחצית משוויה של הדירה בזמן החתימה, יש בה משום מקח טעות. נבאר דברינו:

מצינו בגמרא בקידושין (דף כט ע"א):

"משכו במנה, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים – נותן מאתים. מאי טעמא? ונתן הכסף וקם לו. משכו במאתים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה – נותן מאתים. מאי טעמא? לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש..."

כלומר, אדם הבא לפדות חפץ מיד ההקדש, והתחייב לשלם עבורו מנה, ולא הספיק לשלם עליו עד שעלה מחירו ועמד במאתיים – נותן מאתים, שנאמר "ונתן הכסף וקם לו", שהקניין המועיל בהקדש הוא כסף, וכל עוד לא שילם, אף שמשך, לא קנה. לעומתו, המושך חפץ של הקדש במאתיים, ולא הספיק לתת את הדמים עד שעמד שוויו של החפץ במנה נותן מאתים, אף שאין הקניין מההקדש נגמר במשיכה, מכל מקום, כך הוא הדין כדי שלא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, ומאחר שאם היה מושך את החפץ מההדיוט, היה קונה במשיכה ומתחייב לשלם מאתיים, כך הוא הדין אף בהקדש.

כותבים על כך התוספות (שם):

"וא"ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו, וי"ל כיון דבטעות היה כמו הכא שלא היה סבור שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט".

התוספות מקשים על הדין השני, לפיו משכו במאתים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה – נותן מאתים, כדי שלא יהא כוח הדיוט חמור מהקדש, שלכאורה אפשר להגיע לאותה מסקנה, מהטעם שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, שכוחה של אמירה להקדש כמוה כמסירה להדיוט, ולכן, כאשר התחייב לתת מאתיים עבור החפץ, שוב אינו יכול לחזור בו.

כלומר, כאשר השתנה השער, אמירתו לגבוה הייתה בטעות, שלא היה סבור שישתנה השער, ועל כן, אין דינה כמסירה להדיוט.

צריך ביאור בכוונתם, שהרי אם יש כאן מקח טעות ביחס להקדש, אזי גם במקח הדיוט יש לומר כן, ולא יתחייב לשלם מאתיים אף שמשך, ומה שייך לומר לא יהא כוח הדיוט חמור מהקדש.

ועיין היטב במ"ש בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן נו) בחילוק בין קנין של הקדש, דכיון דקמי שמיא גלוי מה שעתיד להיות, וההוה והעתיד כולם כאחד לפניו ית"ש, יש לומר דהוי כבר כמקח טעות למפרע, מה שאין כן בקנין הדיוט. עיי"ש.

ובאופן פשוט הביאור בזה הוא שלגבי הדיוט שקונה במשיכה, כיון שבזמן הקנין דהיינו בזמן המשיכה היה שוה מאתים, אין זה מקח טעות, וכמו בכל מקח שנתגלה בו מום, שאם המום נוצר רק לאחר הקנין אין בכך כלום, שאין לנו ללכת אחר העתידות אלא אחר זמן הקנין, והוא הדין לגבי שוויו של המקח. ומוכרחים לומר כך, שאם לא כן, כל אדם שיקנה מקח מחברו יוכל לחזור בו כל אימת שישתנה המחיר לרעתו (ועיין בשו"ע חו"מ סי' רל סעיף ט ובסמ"ע ס"ק טו ובנתיבות ס"ק א, ואכמ"ל).

מה שאין כן, באמירתו לגבוה שהקנין לא חל בפועל עד נתינת הכסף, וכל זמן שאינו נותן כסף יכול ההקדש לחזור בו, א"כ מה שאמר מאתים הוא בטעות כיון שהיה סבור שבשעת הקנין, דהיינו בשעת נתינת המעות יהיה שווה מאתים, ואילו היה יודע שבשעת הקנין יהיה שווה מנה לא היה אומר מאתים.

[רואים מכאן לכאורה שהתוספות הבינו בתירוצם זה, שגדר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הוא מדין נדר, אך אין בכך חלות קנין ממש, שאם יש לכך גדר קנין, איך יכול לחזור בו מאמירת מאתים. וכבר נחלקו בכך קמאי, עיין ברשב"ם ב"ב דף קלג ע"ב שלמד דין אמירתו לגבוה מקרא ד"מוצא שפתיך תשמור", היינו מדין נדר. לעומת זאת, מצינו בירושלמי (קדושין פ"א הל"ד) שלומד זאת מ"לה' הארץ ומלואה", וכן מצינו במאירי (קדושין כח, ע"ב) שכתב דנחשב כקנין חצר, שכל העולם חצרו, היינו מדין קנין. על פי זה מבוארים דברי הירושלמי בסוגיין (קדושין פ"א ה"ו) שכתב דנותן מאתים מכח אמירתו לגבוה, דאזיל לשיטתיה שאמירתו לגבוה פועלת מדין קנין, ולכן חייב לשלם מאתים ואינו יכול לטעון שאמירתו הייתה בטעות, וממילא אין צריך לנמק את הדין בלא יהיה כח הדיוט חמור, ואכמ"ל].

במקרה שלנו, מאחר שההסכם אושר בביה"ד וקיבל תוקף של פסק דין, אזי ההתחייבות לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת בעלות כמוה כהקניית זכויות לזוכה, והופכת אותו במידה מסוימת כבר עתה לבעלים על הזכויות הללו (עיין עוד בהמשך בעניין זה). ממילא לא תהיה אפשרות לטעון טענת מקח טעות, כאשר המום במקח או לחילופין השינוי במחיר אירעו לאחר מכן.

ועיין בהרחבה בספר "עיונים במשפט" (חו"מ סי' יא), בפס"ד של הגרח"ש שאנן זצ"ל, בו עסק בנדון הדומה במקצת למקרה שלנו. בדבריו הוא עוסק בהסכם גירושין, שעליו חתמו בני הזוג, ובו נכתב כי האישה תקבל מחצית זכויות הבעל בקרן הפיצויים וקרן ההשתלמות רק עבור השנים שבני הזוג היו נשואים. בנדון דידיה, סידור הגט התעכב במשך כשנה מאז חתימת ההסכם, והצדדים היו פרודים בפועל אך לא גרושים. השאלה שהתעוררה היא האם מגיעות לאשה הזכויות מכוח ההסכם גם על השנה שבין חתימת ההסכם למועד הגירושין, או שמא אין מגיעות לה זכויות אלו אלא עד מועד החתימה, מפני שהכול הניחו בעת חתימת ההסכם שהגירושין יערכו מיד סמוך ונראה.

הגרחש"ש הכריע כי יש ללכת אחר הכוונה, ולאישה יש חלק בזכויות הבעל שנצברו עד מועד חתימת ההסכם, ולא עד יום הגט.

כראיה לדבריו, הביא בין השאר, את דברי התוספות הנ"ל, והסיק מהם:

"אם בעת התחייבותו חושב שדבר כזה לא יכול להיות אחרת, ולמעשה אירע אחרת ממחשבתו, ההתחייבות אינה תופסת. אף בנדון דידן התחייבות הבעל הייתה מפני שלא חשב שהמצב ימשך זמן רב, וזה ברור לנו מנסחי ההסכם, שהניסוח שבהסכם: "רק עבור השנים שבני הזוג נשואים", הכוונה הייתה שהנישואים מסתיימים סמוך ונראה לחתימת ההסכם, ולא כפי שנמשך הדבר בפועל תקופה ארוכה, של נשואין אבל בפירוד."

כלומר מאחר שהבעל סבר שההסכם ימומש סמוך למועד חתימתו, יש ללכת אחר כוונתו, ולא אחר לשון ההסכם שכתוב בו שהאישה תקבל את הזכויות שייצברו עד יום הגט.

ונראה שיש לחלק בין נדונו של התוספות לבין המקרה שלנו, שהרי שינוי כה משמעותי בשער, עד כדי כך שמשכו במאתים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, הוא שינוי דלא שכיח. מה שאין כן, עלייה במחירי הדירות, שהיא שינוי תדיר במחוזותינו, משום כך הבעל לשעבר אינו יכול לטעון שלא היה סבור שהמחיר ישתנה.

גם בנדונו של הגרחש"ש, הרי ברור לכל מעיין שהבעל לא התכוון להמשיך לצבור זכויות עבור האישה בו בזמן שבני הזוג היו כבר פרודים, ורק מועד מתן הגט התעכב.

מה שאין כן, במקרה שלנו, שכוונתו של הבעל לשעבר מוטלת בספק, ועל כן עלינו ללכת אחר הסכום המפורש הנקוב בהסכם.

לפיכך אין כל מקום לטענת מקח טעות או לטענה שהתכוון לערך הדירה ביום מימוש ההסכם.

ה. האם הבעל נאמן לטעון שהאישה מחלה על התחייבותו?
אחת מטענותיו המרכזיות של הבעל הייתה שהאישה אמרה לו כי היא מוותרת על זכותה להעביר את הדירה על שמה בשל הקושי לגייס את סכום הכסף שעליה להעביר לו.

עלינו לדון מהי מידת נאמנותו של הבעל לשעבר לטעון שהאישה מחלה על חיובו להעביר את הדירה על שמה.

פסק השולחן ערוך בהלכות טוען ונטען (חו"מ סי' פב סעיף ב):

"ואם השטר מקויים וטוען הלווה פרעתי כולו או מקצתו, והמלוה אומר לא נפרעתי כלום... אם אין בו נאמנות, כל זמן שלא יטעון השבע לי שלא פרעתיך, אין משביעין למלוה, אלא אומרים ללווה שלם. ואם טען השבע לי שלא פרעתיך משביעים אותו בנקיטת חפץ ויטול..."

ובסעיף יא פסק השו"ע:

"אם טען הלווה מחלת לי חוב שבשטר זה, יש מי שאומר שדינו כמי שטוען פרעתיו... ויש מי שאומר כמי שטוען אמנה או ריבית היא."

נמצאנו למדים שהלווה אינו נאמן בטענת פרעתי כנגד שטר, אך יכול להשביע את המלווה שאכן השטר לא נפרע. ונחלקו הפוסקים מה הדין כאשר הלווה טוען שהמלווה מחל על החוב, יש הסוברים שדינו כטוען פרעתיו, שאינו נאמן, אך יכול להשביע את המלווה ויש החולקים על כך וסוברים שדינו כמי שבא להפקיע את השטר בטענה שזהו שטר אמנה וכדו', שאינו נאמן, ואף אינו יכול להשביע את המלווה. יסוד החילוק בין טענת פירעון לטענת מחילה הוא ששטר עומד באופן טבעי לפירעון, ולכן יש מקום להשביע את המלווה שאכן השטר לא נפרע, משא"כ כשהלווה בא בטענת מחילה, דאינו יכול להשביע על כך את המלווה מפני שהשטר אינו עומד באופן רגיל למחילה, ולכן טענת הלווה הינה טענה גרועה (סמ"ע ס"ק לט ומקורו מדברי הר"י מיגאש ותשו' הרשב"א).

הנדון שבפנינו נוגע לחובתו של הבעל להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה עפ"י האמור בהסכם הגירושין. כעת טוען הבעל שהאישה מחלה על זכותה, ואילו האישה מכחישה. לפי האמור לעיל, אין הבעל נאמן בטענתו זו, כשם שכל אדם שהתחייב בשטר אינו נאמן לטעון שחיובו נמחל.

במקרה שלנו, בנוסף על כך שהצדדים חתמו על ההסכם, ועל כן דינו כשטר לכל דבר, קיבל הסכם זה תוקף של פסק דין, וככזה יש להחיל עליו אף את המובא בהלכות הלואה לגבי נאמנותו של הלווה לטעון פרעתי, כאשר יש ביד המלוה פסק דין.

ז"ל השו"ע (סי' לט סעיף י): "אם יש בידו פסק דין, אין הלוה נאמן לומר פרעתי". כתב על כך הרמ"א: "ויש חולקין ואומרים דבכל ענין נאמן הנתבע לומר פרעתי נגד פסק דין".

ועיין בש"ך (ס"ק כט) שהאריך בדבר והסיק לדינא שעיקר כדעת המחבר שאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין.

ולקמן נרחיב קמעא את היריעה בדין טענת פירעון או מחילה כנגד פסק דין.

בשולי הדברים נעיר, כי ב"כ הבעל לשעבר טען כי העובדה שהבעל לשעבר שילם את תשלומי המשכנתא על דירת הצדדים, זאת לאחר שהאישה עברה להתגורר בעיר אחרת ואפשרה לבעל לשעבר להתגורר בדירה החל מחודש אוגוסט 14', מורה על כך שהאישה ויתרה על העברת הזכויות על שמה, שכן "כיצד ייתכן כי צד הרואה עצמו כבעלים על הנכס יאפשר למי שאינם בעליו של הנכס לשלם משכנתא במקומו."

אחרי העיון, נראה שדינה של טענה זאת להידחות, וכפי שטענה ב"כ האישה שתשלום המשכנתא ע"י הבעל שימש תשלום שכר דירה עבור מגוריו בנכס.

יתירה מכך, לפי טענה זו של הבעל, העובדה שבתקופה שלאחר אישור ההסכם תשלום המשכנתא עבר במלואו לאשה מוכיחה שלא הייתה לבעל כוונה להחזיק בבעלותו על הבית. תשלום המשכנתא על ידי האישה בלבד בתקופה הסמוכה לאישור הסכם הגירושין מחזק את הבנתנו באומד דעת הצדדים, שהבעל התכוון להעביר מידית את זכותו בדירה לאישה בסכום הנקוב, וממילא תשלומי המשכנתא מכאן ולהבא דינם להשתלם על ידי האישה. אף אם נקבל את טענת הבעל שהייתה הסכמה בשלב מאוחר יותר שמי שיגור בדירה ישלם את המשכנתא, אין זה משנה את תוקפו של ההסכם שאושר בזמנו.

בהמשך דברינו נעמוד על כך, כי גם לו היינו מקבלים את טענתו של ב"כ הבעל שהאישה ויתרה על העברת הזכויות על שמה, עדין יש לדון בשאלה האם יש תוקף לוויתור כזה מצד הדין.

ו. תוקפו של הסכם שחל עיכוב במימושו
טענה נוספת שיש לדון בה היא האם עיכוב במימושו של ההסכם, יש בו כדי לבטלו?

ב"כ הבעל טען שבהעדר תאריך מפורש לתשלום בחוזה, האישה הייתה צריכה לשלם תוך זמן סביר לפי סעיף 26 של חוק החוזים, "השלמת פרטים":

26. פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים.

גם טענה זו אין בה כדי לזכותו במקרה שלנו. שאכן, אילו כאשר הבעל דרש מאשתו לשלם, הייתה טוענת לעומתו שיכולה לשלם בזמן שתרצה – היינו קובעים שעליה לשלם תוך זמן סביר ואם הייתה ממאנת בזה, זכותו היה לתבוע אכיפת או ביטול/שינוי ההסכם, וכנ"ל.

אולם, לא בכך עסקינן, שהרי במהלך השנים לא פנה לביה"ד בתביעה כזו. לכן, ההסכם נותר על כנו וממתין לביצוע, ולעת עתה האישה מצהירה שהיא מוכנה לשלם מידית את התמורה שהתחייבה בה.

פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' צח סעיף א):

"סדר גביית החוב כך הוא, כשהמלוה מוציא שטר חוב מקוים אומרים ללוה שלם, אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו... ואפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר ווי לחסרון כיס, אינו יאוש..."

עם זאת, פסק השו"ע (שם, סעיף ב) על פי תשו' הרא"ש (סוף סימן עט) כי יש לברר את סיבת השיהוי, וז"ל:

"צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו" (וכן כתב הרמ"א בחו"מ סא, ט עיי"ש).

מקור הדין הינו במשנה בכתובות (דף קד ע"א) לגבי אלמנה שיכולה לתבוע כתובתה אף בחלוף שנים רבות מפטירת הבעל.

נמצאנו למדים כי עיכוב משמעותי במימושו של שטר, אין בו כדי לגרוע מתוקפו, אך הדבר עלול להצביע על ריעותא, ולכן בכל שטר ישן יש לביה"ד לחקור ולפשפש שמא השטר מזויף.

גם במקרה שלנו, שחל עיכוב במימוש ההסכם, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו. עם זאת, הזמן הרב שחלף מאז החתימה על ההסכם, יש בו כדי לעורר סימני שאלה, ועל ביה"ד לחקור האם קיימת סיבה מהותית בגינה ההסכם לא מומש עד כה וכפי שטען הבעל לשעבר, שהאישה חזרה בה מכוונתה לרכוש את הדירה.

[אמנם צ"ע האם הצורך בבירור ביה"ד על אודות שטר ישן הוא רק מפני חשש הזיוף, אך כאשר אין כל חשש זיוף אלא רק איחור בגבייה, אין ריעותא שבשלה יש לחקור מה גרם לעיכוב במימוש השטר, ואכמ"ל].

בעניין זה אכן בוצע בירור על ידי ביה"ד, והנסיבות שהובאו בפני ביה"ד יש בהם כדי להסביר את העיכוב במימוש ההסכם, הן מצד התאונה שהאישה עברה, הן מצד העובדה שהאישה אפשרה לבעל להתגורר בדירה כדי לאפשר לילדים לשהות עמו בסביבה הטבעית להם.

עיין בפסקי דין רבניים (כרך יא, עמ' 172 ואילך) בפסק דינם של הגר"ש ישראלי, הגר"י קפאח והגר"מ אליהו זצ"ל בנוגע לתביעתה של האישה ליישם סעיף בהסכם הגירושין, שבו נכתב שתשלום המזונות יוצמד למדד. בין השאר, דן ביה"ד בטענה שהאישה נמנעה מלממש סעיף זה במשך תקופה ארוכה, וניתן לראות בכך מחילה.

הגר"ש ישראלי זצ"ל (עמ' 178) הביא את דברי השו"ע (חו"מ סי' לט סעיף י) לפיהם אין הלוה נאמן לומר פרעתי כנגד פס"ד שביד המלוה. וכתב על זה הרמ"א: "ואם זה איחר כמה ימים הפסק בידו ולא תבעו, סברא שפרעו מדשתק כולי האי".

ובכנה"ג (אות מ) הוסיף בזה: "כמו שהדין בנפרע, כך הדין כשטוען הנתבע מחלת לי".

ובנתיבות המשפט (ביאורים ס"ק יא) כתב על דברי הרמ"א:

"ומכל מקום נראה דדוקא בפס"ד בלא שטר אמרינן סברא זו, אבל אם יש ג"כ שטר חוב בידו עם הפס"ד, לא אמרינן סברא זו לאורעי כח השטר שבידו".

וביאר הגרש"י זצ"ל שהחילוק בין מי שבידו שטר חוב, לבין מי שנתחייב על פי פס"ד גרידא, היינו שכאשר יש בידו שט"ח שנעשה מדעת המתחייב, אינו חושש שיכפור לו, שכן בידו הוכחה ברורה על חובו. לא כן בהתחייב על פי פס"ד, שאין בידו הוכחה מדעת המתחייב, על כן חושש שהנתבע יחפש אמתלאות להשתמט מלשלם, ועל כן ממהר להוציא ממנו החוב על פי פסק הדין. לאור חילוק זה קבע:

"ואם כן נידון שלנו שפסק הדין שלפיו חייב האב במזונות בתו בצמידות ליוקר המחיה נעשה על פי הסכם מוקדם שנעשה בין האב לבין האם, חתום על ידם והוגש לבית הדין בבקשה לאשרו ולתת לו תוקף פסק דין, הרי הוא כהא ד"נתיבות המשפט". שיש בידו שטר חוב שבהתאם לו בא הפסק דין, ועדיף מיניה, שכן גם הפסק דין נעשה על פי בקשת הצדדים ומדעת המתחייב, שבזה אינו יכול לטעון פרעתי או מחלת לי, בהסתמך על אי תביעת האישה זמן רב..."

עיין עוד בדברי הגר"מ אליהו זצ"ל (עמ' 185) שכתב:

"לפנינו הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד, ע"י שהצדדים ביקשו זאת מביה"ד, ויש לו דין שטר ודין פס"ד לכל דבר. התחייבות האב בשטר ההסכם וקנין שקיבל בפני ביה"ד, ובקשתם שינתן לו תוקף של פס"ד הוא כפס"ד לכל דבר, ואדם זכאי בהסכמים לעשות שטר לפס"ד לכל ענין. וא"כ הרי טענת מחילה היא טענה גרועה..."

אמנם עיין ב"עטרת דבורה" (ח"ב חו"מ סי' כב) שעמד על דבריהם, וכתב שכל האמור שייך רק במציאות שהוזכרה בפוסקים, שהזוכה בדין קיבל לידו שטר וכל עוד השטר בידו זוהי ראיה שלא נפרע החוב. אבל במציאות הנהוגה בימינו, ההסכם ופסק הדין המאשרו נמצא מלכתחילה בידי שני צדדים וכל מי שמבקש העתק ממנו יכול לקבלו בכל עת, ולפי הכללים המקובלים בבתי הדין יכול כל אחד מהצדדים לקבל העתק מפסק הדין גם לאחר הפירעון, וממילא אין בהחזקת ההסכם ופסק הדין כל ראיה, ואינו כשטר שיכול לומר שטרך בידי מאי בעי ומאחר שאינו מחויב לכתוב שובר, ממילא יכול לטעון פרעתי.

נראה כי גם אם נקבל את דברי ה"עטרת דבורה", לפיהם אין להתייחס כיום לפסק דין כאל שטר, וממילא יכול לטעון פרעתי, עדין אין יכול לטעון שהחוב נמחל בשל השיהוי בתביעתו, שמאחר ופסק הדין נעשה על פי בקשת הצדדים ומדעת המתחייב, אינו חושש שיכפור לו, ולכן משתהה בתביעתו, וכפי שביאר הגרש"י זצ"ל.

והנה למרות העיכוב במימושו של הסכם או בגבייתו של שטר חוב, אין בו כדי לגרוע מתוקפו, כפי שנתבאר. מכל מקום, יש מקרה בו עיכוב במימושו של הסכם, יכול להביא לביטולו.

מצינו בגמ' (ב"מ דף עז ע"ב):

"אמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי – לא קני, לא עייל ונפיק אזוזי – קני". ופרש"י "בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו, גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור, וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה".

הסברא לכך היא כמו שכתב רש"י (שם ד"ה הא דעייל), משום שגילה דעתו שזוזי אנסוהו למכור, וכיון שהלוקח לא נתן לו כסף בשעת דחקו – על דעת כן לא מכר לו. ובספר הלכות גדולות (סי' מד, עמ' תעז) כתב עוד: "דאיגלאי מילתא למפרע דאטעויי הוא דאטעייה והויא לה משיכה בטעות ולא קני."

כלומר כאשר בוצע מקח וסוכם על תשלום מסוים, וחל עיכוב בביצוע התשלום, אם המוכר מחזר אחר המעות, הרי זה מגלה בכך כי היה זקוק למעות בדחיפות, ולכן אם הקונה מעכב את התשלום, המקח בטל.

כך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' קצ סעיף י):

המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כלו, אף על פי שכתב השטר או החזיק... ואם חזר המוכר, יד הלוקח על העליונה, רצה אומר לו: תן לי מעותי, או: תן לי קרקע כנגד מעותי.

במקרה שלנו, אף שהבעל לשעבר התעניין אצל האישה באשר לקבלת המעות ומימוש ההסכם, מכל מקום, לא מצינו שחיזר אחר המעות באופן אינטנסיבי שיש בו כדי להצביע על כך שהמעות אנסוהו למכור דירתו. נזכיר, שאף הבעל עצמו ציין (שורה 259 בפרוטוקול) שלא היה זקוק לכסף בזמנו.

יתירה מכך, עיין בפד"ר יח (עמ'348) שם הובאו דברי הנמוק"י שם בשם הראב"ד שאם קבע זמן למתן הכסף וכאשר הגיע הזמן עייל ונפיק אזוזי נמי בטל מקח, אבל לא קבע זמן למתן הכסף, אע"פ שעייל ונפיק אזוזי קנה דכה"ג לא גלי אדעתא דמשום דוחקא הוא כדי דנימא אדעתא דהכי לא זבן.

אם כן במקרה שלנו, הואיל ולא קבעו זמן לפירעון הכסף, למרות הנוהג המקובל בהסכמים מסוג זה לקבוע לוח זמנים למימוש ההסכם על סעיפיו השונים, אזי אפילו בנפיק אזוזי אין גילוי דעת שמשום זוזי זבן.

הרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ז) כותב למסקנה:

"ואני אומר הכל לפי ראות הדיינין כי לפעמים אדם דחוק למעות ומוכר קודם הגעת זמן הפרעון שלא יראהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואין רוצה לקבל דמי המכירה עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשיגיע הזמן אין עייל ונפיק אזוזי יותר מזה. הלכך בכל עת שיראו הדיינין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל."

במקרה שלנו, לא הביא הבעל שום ראייה (ואף לא טען) שדרש וחזר ודרש את התשלום מהאישה בסמוך להסכם. אף לא מדובר במי שמכר ביתו כי "זוזי אנסוהו", אלא העבירו לאישה כדי לאפשר מקום לילדיו לגור שם. אדרבה, הבעל טען במפורש שלא היה לחוץ לכסף בהתחלה. בנוסף, הבעל לא קיים את הצעדים הדרושים מצדו להעברת הבית, כגון חתימה על ייפוי כוח.

כמו כן, תיק זה נפתח לפי תביעת האישה לממש את הסכם הגירושין, ואילו הבעל לשעבר כלל לא תבע כלל את הכסף, ואף בתיק זה, הוא "הנתבע" לממש את ההסכם, ונראה שהוא מנסה לנצל את תביעת האישה ל"שדרוג" זכויותיו שאינן מגיעות לו לפי הדין ותו לא. לכן, אין לראות בעיכוב התשלום סיבה לבטל את המקח משום "עייל ונפק אזוזי."

ז. אי יכולת לשלם
מכל מקום, אף שלא שייך במקרה שלנו לבטל את המקח מדין "עייל ונפיק אזוזי", חידש בעל נתיבות המשפט (סי' צא ס"ק ט; סי' קצ ביאורים ס"ק ז):

"אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים. וכן כתב השיטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב] בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה וכו' וז"ל, אמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קיבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי, לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה וכו'. ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו, רק כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח. וכן מוכח באה"ע סימן ק"כ בחלקת מחוקק ס"ק ה' ובית שמואל ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו, אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו, רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו, וכן כתב ג"כ בעל מחנה אפרים [הלכות קנין מעות סי' י"ב]."

לטענת הבעל, כשבקש את התמורה לאחר חצי שנה, האישה אמרה שאין ביכולתה לשלם.

אמנם, בנחל יצחק (סימן צו סעיף ו, ענף א) העיר על דברי הנתיבות מהרשב"א בבא קמא (דף קה ע"ב). בגמרא שם מובא ברייתא: "'וכחש בה' פרט למודה בעיקר, כיצד, שורי גנבת, והוא אומר לא גנבתי, מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי... ונשבע והודה, יכול יהא חייב, תלמוד לומר וכחש בה פרט למודה בעיקר." ומקשה הגמרא: "אתה מכרתו לי, מאי מודה בעיקר איכא? לא צריכא דא"ל לא נתתי לך דמי, שקיל תורך וזיל". וכתב שם הרשב"א וז"ל: "כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו, ולא נתתי, ונתבטל המקח והרי הוא לפניך", יעו"ש. משמע מדבריו שאם לא היה תנאי מפורש, אף על פי שלא שילם בזמן, המקח לא בטל. ומסיק הנחל יצחק למעשה שדין זה הוא ספיקא דדינא, אם המכירה מתבטלת כשהלוקח לא שילם מיד את הכסף כשלא הייתה זקיפה במלווה.

עוד עיין בשו"ת בית יצחק (או"ח סימן עד אות ה-ז) שדחה את דברי הנתיה"מ מהלכה, והביא ראיות שאף אם לא שילם הלוקח את הכסף, לא בטל המקח למפרע. מה שמבואר בחלקת מחוקק הנ"ל (סי' קכ ס"ק ה) שאם לקח נייר לכתוב עליו הגט ולא פרע הוי הגט גזל – צ"ל שמיירי בעייל ונפיק אזוזי, או שהתנה מראש להדיא, וכמו שכתב הישועות יעקב. [עיי"ש בסק"ו שחילק בין קנה בקנין סודר בלבד לבין היכא שמשך החפץ] ובדובב מישרים (חלק ד ליקוטי תשובות והערות חלק ב) ג"כ העיר על דברי הנתיבות מסוגיא ב"ק (דף ע ע"ב) וסנהדרין (דף עב ע"א), עיי"ש.

אולם, באבן האזל (פ"ה מהל' מכירה ה"ד) הביא ראייה לדברי הנתיבות מתשובת הרי"ף:

ובטעמא דמילתא דיש אפשרות לומר דהוי כאילו החליף שור בפרה נראה ע"פ דברי הנתיבות סי' ק"צ סק"ז שמצאתי הכרח לדבריו בתשובת הרי"ף הנדפס מחדש סימן מ"ד שהמוכר לחברו ולא שילם הלוקח את הדמים כלל בטל המקח אפי' היכי דלא עייל ונפיק אזוזי א"כ שפיר מובן סברת המ"מ דכיון שאם לא ישלם הקונה יתבטל המקח שייך לומר דהוי כאלו החפץ בעין אלא דמ"מ חליפין ממש לא הוי דכיון דעכ"פ עתה שמוכר לו חפץ בהחוב א"כ הרי לא נתבטל המקח וליכא חליפין רק דלא נוכל לומר דהוי מלוה שאינה בעין ולא נתן לו כסף דהא אם לא יתקיים המכר יתבטל מכר הקודם ונהנה כמו מדמים בעין.

כן בשו"ת מגן שאול (סימן צה (ב) ) הביא דברי הנתיבות להלכה.

אולם, אף לדברי הנתיבות, פשוט שכדי לבטל המקח, על המוכר להביא ראיה שדרש תשלום והלוקח דחהו במאמר שאין בידו לשלם כלל, ובטענה בעלמא (ומסתבר אף בספק) לא נבטל את המכר הברור. במקרה שלנו, לא הביא הבעל שום ראיה לטענתו.

בפרט, שלדברי האישה, פנתה אליו מספר פעמים על מנת לממש את העברת הבעלות לדירה, אך הבעל סרב.

עוד נראה שאף הנתיבות לא דיבר אלא במקום שכוונת הצדדים הייתה שהתשלום אמור להתבצע באופן מידי, אף אם לא התנו כן בפירוש ולא לחץ עליו המוכר מיד כדין "עייל ונפיק". אך במקום שהכוונה הייתה שהתשלום יהיה חוב עליו עד לזמן מאוחר – לא מתבטל המקח גם אם כשדרש הכסף אח"כ לא היה ביד הלוקח, שלא שייך לומר בזה: "לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים" ולבטל למפרע את המקח. כן נראה מדברי תשו' הרי"ף, ח"מ, ב"ש, ומחנ"א שהזכיר הנתיבות. בזה אף יש ליישב סוגיא דב"ק (דף קה ע"ב) ופי' הרשב"א שם.

כן נראה אף מדברי ערוך השולחן (חו"מ סי' קצ סעיף טו), שכתב:

אם לא זקף במלוה וקבע זמן לתשלום המעות ולא שילם כלל בטלה המכירה, אבל אם רק המשיך וסוף סוף שילם לו אין המכר מתבטל בכך. ויש מי שאומר דגם בהמשכת הזמן בטלה המכירה. ולא נהירא לי, דאין זה אלא אם מכר לו שיתן המעות מיד ולא נתן דבזה וודאי דבטלה המכירה וגזל הוא ביד הלוקח, דכיון שא"ל לשלם לו מיד וודאי כוונת המוכר היה שאם לא יתן לו מיד שלא תהא מכירתו מכירה כלל, אבל לא כשקבע לו זמן ולא התנה בפירוש שאם לא יתן להזמן שתתבטל המכירה [כ"מ מחלקת מחוקק שם ודברי הנתה"מ סק"ז צ"ע וכוונת הרי"ף צ"ל כמ"ש כדמוכח להדיא ממ"ש בטוש"ע סעיף ט"ז ודו"ק]."

היוצא מזה, שאין לבטל את המקח גם על פי דברי הנתיבות.

ח. האם הצדדים יכולים לחזור בהם בלא קנין מהסכם שניתן לו תוקף פס"ד?
והנה במקרה שלנו, אף אם היינו מקבלים את טענת הבעל לשעבר, שהאישה חזרה בה בפניו מכוונתה לקנות את חלקו בדירה, עדיין עלינו לדון האם יש תוקף לחזרתה באמירה בעלמא, בלא מעשה קנין.

הן אמנם כלל נקוט בידינו שמקח אינו מתבטל אלא בקנין (עיין בשולחן ערוך חו"מ סי' קפט, ובסמ"ע שם ס"ק א), אך שונים הם פני הדברים ביחס למחילה על חוב, שניתן לעשותה אף בלא קנין, וכלשון השולחן ערוך (חו"מ יב, ועיין גם חו"מ קמב):

"מחילה אינה צריכה קנין."

לכן בבואנו לדון בטענת הבעל לשעבר, לפיה האישה מחלה בפניו על זכותה לרשום את הדירה על שמה, עלינו לבחון האם יש לדמות זאת למקרה רגיל של מחילה על חוב, שאינה צריכה קנין.

ראשית, נציין לדברי הסמ"ע (חו"מ סי' יב ס"ק כא) שסייג כלל זה, וכתב:

"והיינו דוקא בדלא נקט המוחל עדין שטר חוב בידו, דבתפס שטרא, כל זמן שאינו מחזיר לו מיד, לא מהני ביה אפילו מחילה גמורה בלא קנין".

לכן, במקרה שלנו, בו האישה מחזיקה בידה הסכם גירושין החתום על ידי הבעל, שדינו כשטר לכל דבר, לא תועיל מחילתה בלא מעשה קנין.

אך עיין בש"ך (ס"ק יז) שתמה על דברי הסמ"ע שיסודם בשיטת הר"ר ישעיה הסובר כדעת בית שמאי ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, שמאחר שנחשב הדבר כאילו החוב כבר נגבה ע"י המלוה, אין להסתפק במחילה על החוב בלא מעשה קנין חדש. אולם לשיטת בית הלל, שכמותה נפסק להלכה, ששטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ניתן להסתפק במחילה בלא קנין כדי להפקיע את חיובו של הלווה. לדבריו, גם בנדון שבפנינו, בו האישה מחזיקה בשטר, ניתן למחול עליו אף בלא קנין.

ועיין בקצות החושן (שם, ס"ק א), בביאור דברי הר"ר ישעיה:

"ואם כן, כיון דטעמא דמחילה ותפס שטרא לא מהני היינו משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי, ואף על גב, דאנן קיי"ל דלא כבית שמאי דאמר כל העומד לגבות כגבוי, אפ"ה חזינן דשטרא לכמה מילי הוי כגבוי דהא מיגו להוציא לא אמרינן ובשטר כיון דנכסים משועבדים בשטר אמרינן מיגו להוציא וכבר עמד בזה בעל כנה"ג סי' פ"ב ומיישב באיזו ענין הוא כגבוי ובאיזו ענין לא הוי כגבוי ע"ש שהעלה דבספק לבד לא הוי כגבוי אבל בשטר ברור הוי כגבוי וע"ש, ולהכי ניחא במוכר שט"ח דכבר מכר את שעבוד נכסים ללוקח א"כ לא הוי כגבוי אצל המוכר... אבל בשטר חוב דידיה כיון דשעבוד נכסים בתוך השטר הוי כגבוי ולא מהני מחילה."

כל הנ"ל, בשטר חוב וכיוצ"ב, אולם במקרה שבפנינו, האישה אינה מחזיקה בידה שטר בעלמא, אלא יש בידה שטר שקיבל תוקף של פסק דין, לאחר שהצדדים עשו קנין, כמקובל (והוי כ"ארכבי אתרי ריכשי", עיין בפס"ד של הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל, כרך יא, עמ' 185).

עיין ב"ציץ אליעזר" (חלק כ"ב, סימן עז) שדן בנוגע לחזרה מהסכם גירושין שניתן לו תוקף פס"ד, וכתב שאין כל צורך במעשה קנין כדי לתת להסכם תוקף של פסק דין, וז"ל:

"הדגשנו לכתוב שההסכם סודר בפני בית דין דאז איננו טעון אפילו לקבלת קנין על כך, לשם כך אציין בכאן בקצרה לדברי הרמ"א בחו"מ סימן קס"ג סעי' ו' שפוסק דכל דברי הקהל אינם צריכים קנין, ומסביר הלבוש שם דלכן דברי הקהל אינם צריכים קנין משום דהוי כאילו נעשו בבית דין. מה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה ע"ש. הרי לנו ביתר על כן שגם כל יסוד הדין דדברי הקהל אינם צריכים קנין נובע מהדין המקורי הזה דמה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה."

נמצאנו למדים מדבריו על תוקפו של הסכם שנעשה בפני בית דין, שניתן להחיל עליו את הכלל לפיו "דברי הקהל אינם צריכים קנין", וסיבת הדבר היא שאין יכולת חזרה מדבר שנעשה בפני בית דין.

כן מצינו בשו"ע (חו"מ סי' כב סעיף א) לגבי מי שקיבל על עצמו לאבד זכויותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן, שאם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד גמר הדין, וכאשר נגמר הדין שוב אינו יכול לחזור בו, אא"כ נודע שטעו.

העיר על כך הרמ"א (שם):

"מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר, לא יוכל לחזור כי כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו."

כתב ע"כ הסמ"ע (ס"ק יב):

"וכל דבר שנעשה בפני ג', אינו יכול לחזור... וכל דברי הקהל ג"כ אין צריכים קנין."

[אמנם עיין בש"ך סקי"ב, שכתב דבפני ג' דיינים לא מהני עד שייגמר הדין. ע"כ. אך אין זה נוגע למקרה שלנו, בו ההסכם אושר וקיבל תוקף פס"ד, והוא כגמר דין. ועיין עוד במשפטיך ליעקב ח"ד, סימן כג, ב].

יוצא אפוא, שיש תוקף מיוחד לדבר שנעשה בפני ביה"ד, ואין בו דין חזרה. לפיכך, אין יכולת חזרה מהסכם גירושין שאושר בפני בי"ד, בלא שייעשה על כך קנין חדש.

כעין זה מובא בפס"ד של הגר"צ לוז שליט"א בביה"ד האזורי בבאר שבע (87469/8) מיום י"ט כסלו תשע"ו (1.11.15). פסק הדין עוסק בבני זוג שהתגרשו והסכם הגירושין שלהם, בו מתחייב הבעל להעביר את דירת הצדדים ע"ש האישה, קיבל תוקף פס"ד. לאחר הגירושין חזרו לחיים משותפים שמהם נולד להם בן. מאוחר יותר כאשר נפרדו דרכיהם, טען הבעל שהואיל והצדדים חזרו לחיים משותפים, ומאחר שהנתבעת לא מימשה את הזכויות המוקנות לה על ידי ההסכם עד היום (ובכללם העברת הדירה על שמה), יש לראות בעובדה זו כהצהרת הצדדים על ביטולו של ההסכם, והאישה ויתרה בכך על הזכויות המוקנות לה בו.

בפסק הדין, נדחו טענותיו של הבעל, ובין השאר נכתב:

"בחוב שמקורו בפסק דין כבנידו"ד, לכו"ע (כלומר גם לדעת הסוברים ששטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי) ייחשב כגבוי לעניין זה שמחילתו צריכה הקנאה על מנת שהחוב יימחק. ויעויין בדברי הרמב"ם שפסק דין על חוב הריהו כגבוי בנוגע לשמיטת כספים, ולכן אינו משמט. ויעויין דברי הש"ך (סי' ל"ט ס"ק כט) ודברי הנתיבות (שם ס"ק יד) והנו"כ שם, שמה שאין החייב נאמן לומר פרעתי על פסק דין הטעם הוא בכך שאין לאחר מעשה בית דין ולא כלום, ולא מהטעם של "שטרך בידי מאי בעי", עיי"ש. לא הנייר הוא זה שגורם ש"אין לאחר מעשה בית דין ולא כלום" אלא תוקפו של החיוב. ומכאן שיש מקום לומר בהחלט, שכל חוב שמקורו בפסק דין הרי הוא כגבוי לעניין זה שוויתור ומחילה עליו יצטרכו קנין..."

נימוק נוסף המופיע בדבריו הינו לאור אומד דעת הצדדים, על פי חוק יחסי ממון:

"כל האמור הוא מהבחינה ההלכתית המשפטית ממקורותיה, אבל מעבר לזה חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג, שעל בסיסו ומכוחו מאשר בית הדין כל הסכם גירושין שמונח לפתחו, קובע מפורשות בסעיפים 1 ו2 (א) שכל שינוי בהסכם שאושר יהיה בכתב וטעון אישור של הערכאה השיפוטית המתאימה. מאחר שכך, יש בסיס הלכתי נרחב לקבוע שכל בני זוג המאשרים הסכם גירושין מתכוונים להחיל על ההסכם את הוראות החוק שהוא המקור לפעולתם. ולכן, העדר אישור לשינוי בהסכם בנידון שלפנינו גם אם הייתה כוונה שכזו, משאיר את ההסכם כפי שהוא על כנו ועל תוקפו המשפטי וההלכתי. לאור מסקנה זו ניתן לקבוע בוודאות, שבנידו"ד מאחר שלא הייתה פעולה משפטית כל שהיא המקנה את הזכויות בדירה בחזרה לתובע, הרי שהזכויות עדיין ברשותה של הנתבעת. לא די בכוונת וויתור בלבד, גם אם לא היה ספק בכוונה זו, מה שלא הוכח בנידו"ד."

הצדדים וב"כ התווכחו רבות אם ההסכם לא בוצע בגלל חוסר יכולת האישה לשלם או בגלל חוסר שיתוף פעולה של הבעל ומצבה הנפשי של האשה. אולם, לדברים הנ"ל, אין בזה נפקות משפטית והלכתית, שהרי כך או כך ההסכם בתוקפו עומד, וזכותו של כל צד לדרוש את אכיפתו בכל עת. זכותו של הבעל לשעבר הייתה לדרוש את אכיפת התשלום בזמנו, ואם האישה לא יכלה לעשות כן, לדרוש מכירת הנכס בשוק החופשי או תיקון הסכם הגירושין אשר ישאיר לו בעלות עד שעת התשלום. אך מאחר ולא עשה כן, ההסכם נשאר בתוקפו כמו שהוא. גם אם בטעות חשב אחרת, וגם אם האשה נתנה הסכמה כל שהיא בע"פ, אין בזה לבטל הסכם גירושין אשר קיבל אישור ביה"ד.

ט. האם הסכם שיש בו התחייבות להעברת זכויות, נחשב כאילו הזכויות הועברו בפועל?
התבאר למעלה שהסכם הגירושין בתוקפו עומד, ועל שני הצדדים לקיים את התחייבויותיהם ההדדיות, כפי שהוסכם.

לתוספת בירור הלכתי של העניין, יש לעמוד על נקודה עקרונית: האם ההתחייבות לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת הבעלות כמוה כהקניית זכויות לזוכה, והופכת אותו במידה מסוימת כבר עתה לבעלים על הזכויות הללו, או שמא יש כאן התחייבות בלבד הרובצת על המתחייב, מה שקרוי בלשון הפוסקים "שיעבוד הגוף"? שאלה זו בעלת תוקף משנה לאור סעיף 7 בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, בו נאמר:

(א) עיסקה במקרקעין טעונה רישום; העיסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העיסקה לרישום כשעת הרישום.

(ב) עיסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה.

משמע מלשון החוק, שאין הבעלות עוברת בלי רישום, ולפני זה יש לדון את העיסקה רק כהתחייבות למכור. בהלכה, זה נקרא "קנין אתן", ונדון בזה בסמוך.

הנה, בהלכה, שעת העברת הבעלות היא בדרך כלל שעת מעשה הקניין, גם אם טרם שילם את התמורה (שו"ע חו"מ סי' קפט סעי' א; סי' קצה סעי' א; סי' קצח סעי' א). אולם, גם בהלכה אנו מוצאים קניינים שלא גומרים את המקח באופן בלעדי.

לדוגמה, אף על פי שקרקע נקנה בא' מהקניינים: כסף, שטר או חזקה, במקום שהדרך לכתוב שטר המקח לא נגמר בנתינת כסף עד שיכתוב את השטר (סי' קצ סעי' ז), וכן שטר לא קונה עד שיתן דמים (סי' קצא סעי' ב), אא"כ פירשו להדיא שיקנו באותו קנין בלבד. וייתכן, שה"ה לענין רישום במקום שכך נהגו.

לגבי קנין סודר במקום שנהגו לכתוב שטר, עי' בבאר היטב (סי' קצ ס"ק א) ובפתחי תשובה (שם ס"ק א) שנחלקו ראשונים ואחרונים האם קנין סודר קונה טרם כתיבת השטר.

עוד יש לדון מצד "דינא דמלכותא" לאור משמעות החוק הנ"ל, ויל"ע היטב ואכמ"ל.

מובא ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט' הלכה ט"ו:

"בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך, אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה."

מובא בשולחן ערוך (חו"מ סי' סז סעי' ח): "תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמט."

מובא בשו"ת יביע אומר (ח"ה חו"מ סי' ב):

"נראה שאם ניתן פסק דין לחייב את הבעל במזונות האשה, ועבר זמן מה ולא שילם, וכעת בא וטוען שהיא עובדת ופונה בבקשה לביה"ד לאפשר לו להביא עדים להפקיע חיובו למזונות האשה בטענת מעשה ידיה לבעלה... והרי פסק דין שניתן על ידי בית דין אלים טפי משטר... וכיון דעדיף הפס"ד משטר, ודאי דלא חשיב כבא להפטר אלא כבא להוציא, ועיין בב"מ (יז, ב), דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי."

כלומר, פס"ד של ב"ד אינו כשטר חוב בעלמא, אלא כשטר שיש בו במידה מרובה, העברת בעלות לטובת בעל השטר וידו על העליונה בכל וויכוח שמתעורר בעניין השטר, ועל כן, האישה נחשבת כמוחזקת בדירה מכוח פסק הדין, ועל הבעל לשעבר מוטלת חובת ההוכחה שהאישה לא זכתה בדירה, וכאמור, הבעל לשעבר לא הצליח להוכיח את טענותיו, לביטול ההסכם או לעדכונו לפי שומת הדירה נכון להיום.

עי' בפס"ד הנ"ל מאת הגר"צ לוז שליט"א, שדן בשאלה העקרונית הנ"ל.

מסקנתו של פסה"ד הנ"ל הייתה כי בכל ההסכמים מהסוג הזה, יש לראות בהם העברת זכויות בפועל ולא רק התחייבות גרידא, גם אם לשון ההסכם אינה מפורשת, וגם אם הזכויות לא נרשמו על שם הזוכה בפועל.

הסיבה לכך היא אומד דעת הצדדים, לביה"ד ברור שכוונת הצדדים הייתה שהבעל מקנה את חלקו בדירה לאישה, ורק מאחר שבעסקת מקרקעין ישנו הליך של רישום בטאבו או במינהל, ננקטת לשון התחייבות להעברת הבעלות. זאת אומרת, שבנוסף להקניית הזכויות כבר מעכשיו, שזה מצוי בבסיסו של ההסכם, המקנה גם מתחייב לפעול כדי לרשום את ההעברה ברישומים. מעבר לכך, נתינת תוקף פס"ד להסכם באופן שמשלב זה ואילך הוא ניתן לאכיפה ברשויות האכיפה בהוצל"פ, משמעותה היא שההתחייבות הופכת מרגע זה להקניית הזכויות עצמן. נימוק נוסף הוא שפסק דין כמוהו כקנין וכהעברת הבעלות, שכך כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה הט"ו) בנוגע לשמיטת כספים בבואו לבאר את האמור במשנה שכל מעשה בית דין אינו משמט, וזה לשונו: "וכן בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה". ובפירוש המשניות (שביעית פ"ב מ"ב) כתב: "שזהו פסקי הדיינים והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ואותו ממון לא יהיה נשמט שאחר שצוהו הדיין לתת כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב".

במקרה שלנו, בסעיף 6.5 להסכם נכתב בסתם: "למען הסר ספק הבית יעבור לרשותה של [האישה]". לא הוזכר כאן תמורה. רק בסעיף 6.7 נכתב "לסיכום: [האישה] תעביר אל [הבעל] סכום של 159,000 ₪, [הבעל] יעביר את זכויותיו בבית וברכב לרשותה של [האישה]". יש מקום לפרש את ההסכם באופן שהעברת הדירה היא וודאית ומידית, והתשלום של 159,000 ₪ הוא ענין נפרד של איזון נכסים. אמנם, אם "בסופו של יום", האישה לא תשלם את החוב הנ"ל, יש מקום לדון בביטול ההסכם מעיקרו או בעדכונו לפי שומת הדירה נכון להיום וכנ"ל בדרישת הבעל לשעבר.

י. האם יש בהסכם זה חסרון מצד "קנין אתן"
והנה, לשון ההסכם במקרה שלנו: "הבית יעבור לרשותה של [האישה], [הבעל] יעביר את זכויותיו בבית וברכב לרשותה של [האישה]." לא נאמר "שהבית עובר" בהווה, אלא שהבית "יעבור" ושהבעל "יעביר את זכויותיו". בכך, אם נצמד ללשון ההסכם שמדובר בהתחייבות בלבד להעביר, יש לדון האם יש תוקף ההלכתי להתחייבות זו שהיא "קנין אתן"?

נראה שאין לחוש לכך, מכמה טעמים.

א. גם אם מדובר בהתחייבות בלבד, והוא קנין אתן, י"א שאם קבלו קנין סודר (כמו בנדו"ד) מועיל קנין אתן. עיין בשו"ע (חו"מ סי' רמה סעי' א-ב):

אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו, קנין דברים (טור בשם הרמ"ה).

ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. הגה: ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה, ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, ועיין באבן העזר סימן נ"א.

בהסבר דעת הי"א עי' בפס"ד מביה"ד בחיפה (תיק 512162/4), בנדון הסכם גירושין שכתוב בו: "האשה מוותרת על הדירה". עיי"ש שכתבו שאף על פי שלשון "מוותרת" היא לשון מחילה ולא קנין, קנין סודר מתקן את הלשון. כן מבואר בגמ' כתובות (דף פג ע"א) ובפרש"י (שם) לענין לשון "דין ודברים אין לי", שג"כ אינו לשון מתנה, ובכל זאת אם קנו מידו בקנין סודר "מגופה של קרקע קנו מידו."

כ"פ בשו"ע (אה"ע סי' צב סעי' ג):

כשאמר לה בעודה ארוסה: דין ודברים אין לי בנכסיך, אם קנו מידו הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם. ויש מי שחולק בזה.

בארו שם בפסה"ד שקנין סודר מתקן אף לשון "קנין אתן" לדעת הי"א הנ"ל (חו"מ סי' רמה סעי' ב), כיון שסתם קנין הוא מעכשיו, כמבואר בנתיבות המשפט (סי רו ס"ק ב), וכיון שהוא מתייחס לגוף הקרקע, כמבואר בסוגיא כתובות הנ"ל. ואף בנדו"ד קבלו הצדדים קנין על ההסכם, כמבואר בפרוטוקול אישור ההסכם. אולם, לדעה ראשונה בסעיף א והכרעת הרמ"א בסעיף ב, גם קנין סודר אין בכוחו לחייב בקנין אתן.

ב. בנוסף, ההסכם קיבל תוקף פס"ד. עיי"ש שכתבו שגם פס"ד, אעפ"י שאינו מעשה קנין כשלעצמו, בפרט באישור הסכמי גירושין, מ"מ הוא מתקן הלשון כקנין סודר, ש"החלטת בית הדין לתת להסכם תוקף של פס"ד משמעותה לתת חיזוק להסכם שיהיה לו תוקף חוקי והלכתי" (ועיין פד"ר י עמוד 374), וכן שהוא כמו קנין משום גמירות דעת הצדדים, כמש"כ החזון איש (בבא קמא סימן יח ס"ק ו). ולכן, "אע"פ שפס"ד אינו קניין יש בו כוח לפעול כקניין סודר בתיקון הלשון ובצרוף החתימות שדינם כקניין סיטומתא יוצרים קניין גמור".

ג. בנוסף, יש לראות את החתימה על ההסכם כסיטומתא על ההתחייבות. בענין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם דעת קצוה"ח (סי' רא ס"ק א) שאינו מועיל כיון שלא שייך בו קנין, אך לדעת הנתיבות (שם ס"ק א) מועיל, וכן דעת הפת"ש (שם ס"ק ב) בשם החת"ס (סי' סו). וכן המנהג בבתי הדין בהסכמי גירושין שמועילים מדין סיטומתא,

עי' בפד"ר כרך ד (עמ' 198) שכתבו הרה"ג: י. הדס, י. ש. אלישיב, וב. ז'ולטי זצ"ל, וז"ל:

"הואיל ולפי הנהוג בין הסוחרים המתחייב לחבירו וחתם על ההתחייבות, הרי זה מחייב אותו למלאות אחרי הדברים הכתובים בכתב שחתם עליו, א"כ בזה שחתם עצמו על התחייבות כמוהו כקנין ומועיל מדין סיטומתא, כי גם בהתחייבות מהני קנין סיטומתא ע' בהגהת רב"פ ז"ל חו"מ סי' ר"א ובנתיבות שם ובדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ו...ולפי"ז יש לראות בהתחייבות הזאת כהתחייבות בקנין.."

וכן עיין בשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סי' כ) שקנין סיטומתא הוא הלכתא בלא טעמא שיועיל בדבר שלא בא לעולם או שלא ברשותו "אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה."

וראה בשו"ת מהרש"ל (סי' לו), שמועיל קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם ודבר שאין בו ממש.

עוד עיין בשו"ת חתם סופר חו"מ (סי' סו), שסיטומתא קונה באסמכתא, דכל טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתיה ומכיון שנהגו שפיר סמכא דעתיה וקני.

וכן בפד"ר ח"ג עמ' 368 מביה"ד הגדול בהרכב הרה"ג: הדאייא, אלישיב, זולטי, משו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ (סי' כו), בעניין אחד שמכר דבר שלא בא לעולם ונתן לו ערבון על קיום המקח ותקיעת כף כדרך הסוחרים, וז"ל:

"דמאי שנא דבדבר שאינו קנין כלל לא מהתורה ולא מדרבנן אמרינן דמנהג הסוחרים מבטל הדין, וכמ"ש בכמה מקומות מנהג מבטל הלכה... ולמה בדבר שלא בא לעולם לא יאמרו אם המנהג כן מבטל הלכה... ולכן אם בגבולכם המנהג ברור לקנות בדבר שלא בא לעולם על ידי ערבון בודאי קנה בסיטומטא."

וכן בשו"ת מהרשד"ם חו"מ (סי' שפ):

"הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבממון יש לו שני פנים במה שיתקיים, או בא' מהדברים הברורים כדין תוה"ק או בחז"ל שתיקנובתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין... ומטעם זה אמרינן בגמ' פ' א"נ, אמר ר"פ משמיה דרבא האי סיטומתא קניא... א"כ נתברר לנו ממ"ש שאם הדבר אמת שדרך התגרים כמנהג פשוט בעיר אנקונה לקנות חובות חבריהם... מחויב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה אע"פ שכפי דין תוה"ק אין במו"מ בזה ממש מ"מ כיון שנהגו התגרים לקנות באופן הזה הקניין קיים."

עי' בפס"ד מביה"ד בנתניה (תיק 621051/10) בענין חתימת הסכם מדין סיטומתא אף בלשון שאינו מועיל או בדבר שלא בא לעולם (עיי"ש שהביאו משו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' נג; אך ע"ע בשו"ת יבי"ע ח"ה חו"מ סי' ה אות ח; ח"ט אה"ע סי' כז אות י־יא).

היוצא מכל הנ"ל, שהסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד ואף נעשה קניין על ההסכם, לא גרע מדין קנין סיטומתא, ואף שהיה קנין אתן, אינו מבטל את תוקף ההסכם.

ד. מעבר לכך, האשה המשיכה לגור בבית לבד במשך זמן רב לאחר אישור ההסכם וגירושי הצדדים. עי' בפס"ד בביה"ד בחיפה (567413/3) בנדון הסכם גירושין שכתוב בו: "הבעל מתחייב לתת לאשה את חלקו בבית המשותף", שאף שיש לדון מצד חשש קנין אתן, מ"מ האישה קנתה את הבית בקנין חזקה כיון שגרה שם אח"כ בלבד באמירת הבעל שתקנה:

"מאחר והבעל עזב את הבית והשאיר אותו לאשה וזו נתינה בפועל מאחר שהאשה קנתה את הבית בקניין חזקה, כאשר דיבורו של לך חזק וקני התפרש בהסכם."

לאור כל האמור, גם אם נאמר שתוקפו של הסכם הגירושין הוא אך ורק התחייבות הצדדים לפעול על פיו, כולל התחייבות הבעל להעברת הזכויות בדירה, ואין לראות בו העברת הזכויות בפועל, מכל מקום ההתחייבות עומדת בתוקפה. כבר העלינו לעיל, כי גם אם נקבל את טענת הבעל לפיה האישה מחלה על זכותה להעביר את הדירה על שמה, לאור העובדה שהסכם הגירושין אושר בביה"ד וניתן לו תוקף של פסק דין, אין אפשרות לחזור ממנו במחילה בעלמא בלא קנין.

יא. סתירה בין פירוט ההתחייבויות לבין הסכום הכולל
הערנו בתחילת הדברים על הסתירה שבין פירוט ההתחייבויות לבין הסכום הכולל הנקוב של 159,000 ₪. וכבר העיר על כך ב"כ הבעל כן בדיון השני ביום 11.11.15.

מבואר בשו"ע (חו"מ סי' מב סעיף ה):

"שאם למעלה היה פורט והולך, ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך, ופיחת או הוסיף, בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון, ואחר הפרט אנו הולכים."

היינו אף להוציא מהמוחזק, כמו שרמז הגר"א לדברי הרמ"א (שם סעי' י): "וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר... דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר."

לכן, יש להפחית את סכום ההתחייבות לסך 164,000 ₪ בלבד, כפי העולה מפירוט הסכומים, ולהעלות את מחצית ההפרש אשר חייבת האישה מסך 159,000 ₪ לסך 166,500 ₪.

עוד טענה ב"כ האישה שהאישה פדתה קרן השתלמות בסכום של 50,000 ₪ והכניסה אותו לחשבון המשותף, והרי לפי הסכם הגירושין כל אחד יישאר עם זכויותיו. אולם, כיון שזה נעשה לפני אישור הסכם הגירושין, יש לומר שההסכם מתייחס לזכויות שנותרו מאותו יום ואילך, ואילו רצתה האישה לדרוש החזר מחצית סכום זה היה עליה לציין זאת בפירוש.

יב. ריבית והצמדה
ב"כ האישה הסכימה לשלם לבעל תוספת ריבית והצמדה כמקובל, בתוספת לסכום שהאישה חייבת. [לאור שיעורי ריבית הנמוכים בשנים האחרונות, מדובר בסכום של כ-6,000 ₪ בלבד.] למותר לציין, שביה"ד אינו יכול לאשר תשלומי ריבית על חוב הלוואה. אולם, במי שמעכב בפרעון תשלום שלא משום הלוואה בעל כורחו של הזוכה, נחלקו בזה הפוסקים.

עיין מה שכתוב בזה בספר ברית יהודה (פ"ב הלכה טו-יח):

טו. במעות שבאו לידו בתורת הלואה, אע"פ שעבר זמן הפרעון והמלוה תבע מעותיו שהיה יכול להרויח בהן, אסור לשלם לו, אע"פ שהלוה התעסק והרויח במעותיו של זה.

טז. המפקיד מעות אצל חברו שלא על תנאי ריוח והנפקד התעסק והרויח בהן דעת הרבה פוסקים שאינו חייב לתת למפקיד מן הריוח שהרויח במעותיו... ואם רוצה הנפקד לתת מעצמו מותר ואין בו משום רבית.

יז. מעות שבאו לידו שלא בתורת הלואה ושלא בתורת פקדון כגון גזל או חוב שכירות או שכר עבודה וכיוצא בזה, אע"פ שאי אפשר לחייבו מדיני ממונות, הסכמת רוב הפוסקים שאם רוצה ליתן לו ריוח אין בו משום רבית. ויש אוסרים בכל אופן.

יח. כל מה שנתבאר במעכב ממון חברו שאין בו משום רבית אינו אלא כשמעכבו בעל כרחו של בעל הממון אבל משהסכים עמו בעל הממון על דחיית זמן הפרעון, נראה לאסור אפילו בחוב שלא בא מתחלה בתורת הלואה, וכן חוב מכר דינו כבא בתורת הלואה. וכ"ש אם זקף החוב במלוה.

במקרה שלנו, לכאורה מדובר בחוב מכר, שדינו כבא בתורת הלואה. יתירה מזו, לאור קיזוז הזכויות והחובות, יש לראות בסכום 159,000 ₪ כזקף עליו במלוה, שדינו ודאי כהלואה. בנוסף, אחרי חצי שנה הבעל השלים עם הענין והסכים שהאשה תתעכב בפירעון הסכום (אף שלטענתו עשה כן בציפייה שיזכה בעליית מחיר הבית) ולא החזיקה בעל כרחו, ולכן יש לחוש משום איסור ריבית.²

כעין זה, כתב גם בשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' קכג), וז"ל:

ה) ברם יש לעיין אם הקונה רוצה לפייס את המוכר אם רשאי לפצותו על איחור התשלום ואם ליכא בזה משום איסור ריבית. דהנה ברמ"א חו"מ (סי' רצ"ב ס"ז) מבואר, שאם עיכב פקדון של חבירו והתעסק בו חייב ליתן ריוח לבעל הממון, וכתב הסמ"ע שם (סקכ"א) דליכא איסור ריבית כיון דלא בא לידו בתורת הלואה עיין שם. וכ"כ בחי' רעק"א יו"ד (סי' ק"ס ס"ט) דאם שלח יד במעות שבידו מותר לקבל הריבית עיין שם. ובשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' קכ"ג) פסק במי שהחליף מעות אצל חבירו ובינתיים נתייקר השער והלה עיכב את המעות אצלו שלא כדת, דחייב לשלם ריבית לבעל הממון עיין שם. וא"כ בנ"ד שהקונים עיכבו את המעות שלא כדת בעל כרחו של המוכר נימא דליכא איסור ריבית. ואף שבפתחי תשובה יו"ד (סי' קס"א סק"א) הביא מהשבות יעקב, במי שלא פרע חובו בזמנו והתרה בו המלוה שאם לא ישלם יצטרך לשלם מה שהיה יכול להרויח ונתרצה ליתן לו הריוח, דאסור משום ריבית עיין שם. הנה התם הסכים בעל הממון שהלוה יחזיק בממונו בתנאי שישלם לו ריוח, אבל בנ"ד לא הסכים המוכר מעולם שהלוקח יחזיק ממונו שלא כדת.

נמצא, מאחר והבעל הסכים שתחזיק בממון, אין להוסיף על הסכום המדובר תשלום ריבית.

לפי האמור, באופן עקרוני, הסכם הגירושין נשאר בתוקפו, והאישה הינה בעלת הדירה בתמורה לסך של 166,500 ₪. אך מצד שני, לפי כל האמור לעיל, היו מספר צדדים (שנדחו למסקנה) שיש לחשב את שווי הדירה מחדש לפי הערכת שמאי עדכנית, שלפיהן נגרם לבעל לשעבר הפסד ממון ניכר, ובפרט שהוא לא קבל את כספו המגיע לו לפי כל דין במשך כארבע שנים. על כן, היה מקום לשקול להוסיף לסך הנ"ל כפשרה את דמי הפיצוי והנזק או חלקם, שנגרמו לבעל לשעבר. אך לאחר העיון בכל החומר שבתיק, מסקנתנו, שיש להשאיר את הסך הנ"ל על כנו, וזאת מהנימוקים הבאים:
1. הדיון האחרון בין הצדדים, כולל העדת העדים, היה דיון ארוך שערך מספר שעות והיה בפועל דיון סרק שלא הוכיח את עמדת הבעל. לפי הצהרת ב"כ הבעל לשעבר שאם יהיה דיון סרק יחויב בכל ההוצאות, היה מקום לחייב את הבעל כמה אלפי שקלים בהוצאות לדוגמה, אלא שביה"ד אינו רואה נכון לעשות כן למעשה.

2. לפי הסכמות הצדדים, סך החיוב הינו 159,000 ₪, ולפי החשבון שנעשה, סך החיוב למסקנה הינו-166,500 ₪. אך יתכן שסך החיוב שנקבע לא היה חשבון מתמטי מדויק, וכפי טענת האישה, שעשו חישוב כללי של הזכויות והחובות ההדדיות ועל פי זה קבעו את סך החיוב, או שמשמטה בטעות התחייבות נוספת מהפירוט, ואם כן, אין מקום להוסיף על מה שנקבע במסגרת הסכם הגירושין. בכך, ההפרש בסך 7,500 ₪ שחויבה האישה יכול להיחשב כדמי פיצוי לבעל לשעבר בגין הזמן הרב שלא קבל את כספו.

3. כאמור, הבעל לשעבר גר בדירה הנ"ל בשנתיים האחרונות ומשלם את המשכנתא בלבד בסך כ-1,500 ₪. לפי הברור שערך ביה"ד בדיון, שכר דירה חדשי לדירה הנ"ל עומד על כ-3,000 ₪. מאחר ולפי מה שהנחנו, הדירה שייכת לאישה, ומצד שני, הבעל לשעבר גר בדירה הנ"ל במחצית שכר דירה חדשי הראוי לדירה הנ"ל, על כן, סה"כ קיבל מהאישה "הטבה" בסך של 1,500 ₪ לכל חודש במשך 24 חדשים, סה"כ: 36,000 ₪, שאף אותם ניתן להחשיב כפיצוי לבעל לשעבר בגין הזמן הרב שלא קיבל את כספו.

4. לפי החישוב הנ"ל, הבעל לשעבר כבר "קבל" מהאישה סך של כ-50,000 ₪, ועל כן אין מקום לחייב פיצוי נוסף.

לאור כל האמור, יש להעמיד את חיובה של האישה בגין הדירה על סך של 166,500 ₪.

יג. סיכום ומסקנה
מהדברים הנ"ל עולה כדלהלן:
א. כלל גדול מצינו בהלכות שטרות, לפיו אין לבחון את משמעות השטר וההתחייבויות הכלולות בו אך ורק בהתאם לנוסח מילותיו, אלא יש לפרשו על פי כוונת הדברים, לפי העניין. במקרה שלנו, יש להסתפק מה הייתה כוונת הצדדים בזמן חתימת ההסכם, והסברה נוטה שהתכוונו לערך הדירה באותה העת. טענתו של הבעל לשעבר שכוונתו בהסכם הגירושין הייתה לאמוד את שווי הדירה כפי שתהיה בזמן מימוש ההסכם, ולאו דווקא כפי הסכום הנקוב בהסכם, דינה להידחות מאחר וכוונות אלו – גם אם היו – הינם בגדר דברים שבלב.

ב. במקרה שלנו, שמדובר בהסכם גירושין שיש בו התחייבות, והקניין על הדירה טרם חל, יש לומר דהוי מקח טעות, שכל התחייבותו של הבעל לשעבר להעביר את הדירה ע"ש האישה תמורת הסכום הנקוב בהסכם הייתה על דעת כך שסכום זה יהיה ערך הדירה בזמן הקניין.

אמנם יש מקום לומר שמאחר וההסכם אושר בביה"ד וקיבל תוקף של פסק דין, אזי ההתחייבות לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת בעלות כמוה כהקניית זכויות לזוכה, והופכת אותו במידה מסוימת כבר עתה לבעלים על הזכויות הללו. ממילא לא תהיה אפשרות לטעון טענת מקח טעות, כאשר המום במקח או לחילופין השינוי במחיר אירעו לאחר מכן.

בפרט, שעלייה במחירי הדירות, היא שינוי תדיר במחוזותינו, אין כל מקום לטענת מקח טעות או לטענה שהתכוון לערך הדירה ביום מימוש ההסכם.

ג. נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר הלווה טוען שהמלווה מחל על חובו, יש הסוברים שדינו כטוען פרעתיו, שאינו נאמן, אך יכול להשביע את המלווה. יש החולקים על כך וסוברים שדינו כמי שבא להפקיע את השטר בטענה שזהו שטר אמנה וכדו', שבמקרה זה לא זו בלבד שאינו נאמן, אלא אף אינו יכול להשביע את המלווה. יסוד החילוק בין טענת פירעון לטענת מחילה הוא ששטר עומד באופן טבעי לפירעון, ולכן יש מקום להשביע את המלווה שאכן השטר לא נפרע, מה שאין כן, כשהלווה בא בטענת מחילה, דאינו יכול להשביע על כך את המלווה מפני שהשטר אינו עומד באופן רגיל למחילה, ולכן טענת הלווה הינה טענה גרועה.

הנדון שבפנינו נוגע לחובתו של הבעל להעביר את חלקו בדירה ע"ש האישה עפ"י האמור בהסכם הגירושין. כעת טוען הבעל שהאישה מחלה על זכותה, ואילו האישה מכחישה. לפי האמור לעיל, אין הבעל נאמן בטענתו זו, כשם שכל אדם שהתחייב בשטר אינו נאמן לטעון שחיובו נמחל.

במקרה שלנו, בנוסף על כך שהצדדים חתמו על ההסכם, ועל כן דינו כשטר לכל דבר, קיבל הסכם זה תוקף של פסק דין, וככזה יש להחיל עליו אף את המובא בהלכות הלואה לגבי נאמנותו של הלווה לטעון פרעתי, כאשר יש ביד המלווה פסק דין.

ד. עיכוב משמעותי במימושו של שטר, אין בו כדי לפגום בתוקפו, אך הדבר עלול להצביע על ריעותא, ולכן בכל שטר ישן יש לביה"ד לחקור ולפשפש שמא השטר מזויף.

כאשר מדובר בהסכם גירושין ובפסק דין שנעשה על פי בקשת הצדדים ומדעת המתחייב, ניתן לתרץ את השיהוי בכך שהזוכה אינו חושש שהמתחייב יכפור לו, ולכן יכול להרשות לעצמו להשתהות בתביעתו.

ה. כאשר בוצע מקח וסוכם על תשלום מסוים, וחל עיכוב בביצוע התשלום, אם המוכר מחזר אחר המעות מיד ("עייל ונפיק אזוזי"), הרי זה מגלה בכך כי היה זקוק למעות בדחיפות, ולכן אם הקונה מעכב את התשלום, המקח בטל. אמנם במקרה שלנו, לא הביא הבעל שום ראייה ואף לא טען שדרש וחזר ודרש את התשלום מהאישה בסמוך להסכם. בפרט שהאישה טענה שהוא עיכב את קבלת המשכנתא ולא נענה לבקשתה לחתום על מסמכי הבנק.

ו. כאשר הקונה מודיע שאין ביכולתו לעמוד בתשלום, חידש הנתיבות שאפשר לבטל את המקח גם כאשר המוכר לא חיזר אחר המעות מיד. נחלקו האחרונים האם לקבל את דבריו להלכה, אך גם לדברי הנתיבות מדובר רק כאשר התשלום היה אמור להתבצע מיד, וכאשר המוכר הביא ראיה שהקונה הודיע בבירור שאין בידו לשלם בזמן שדרש את התשלום.

ז. דבר שנעשה בפני ביה"ד, יש לו תוקף מיוחד, ואין בו דין חזרה. לפיכך, אין יכולת חזרה מהסכם גירושין שאושר בפני בי"ד בלא שייעשה על כך קנין חדש.

ח. יש לדון האם התחייבות בהסכם גירושין שאושר ע"י ביה"ד לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת בעלות כמוה כהקניית זכויות לזוכה, והופכת אותו במידה מסוימת כבר עתה לבעלים על הזכויות הללו, או שמא אין בוויתור זה ובהתחייבות זו אלא התחייבות בלבד הרובצת על המתחייב, ולפי האמור, נראה שיש בהסכם הגירושין כלי ביטוי להעברת בעלות בפועל.

ט. גם אם נאמר שפס"ד כמוהו כהקניית זכויות בפועל, במקרה שלנו היה מקום להסתפק בדבר, שמאחר שבסיכום נכתב שהעברת הזכויות מותנית בביצוע חלקה של האישה בהסכם, לכאורה אין לומר שההתחייבות להעברת הזכויות, כמוה כהעברתן בפועל. מאידך גיסא, יש לציין, שבהסכם נכתב בסתם: "למען הסר ספק הבית יעבור לרשותה של [האישה]". לא הוזכרה כאן תמורה. ואם כן, יש מקום לומר שההעברה היא וודאית ומידית, והתשלום של 159,000 ₪ הוא ענין נפרד של איזון נכסים ומה שנכתב בסיכום הינו פועל יוצא של ההסכם, שהדירה עוברת לאישה ועליה לשלם לבעל סך מסוים, אך אין בכך כלל התניה.

י. נחלקו הפוסקים בהתחייבות של "אתן", כגון ל"העביר" זכויות או ל"וותר" עליהן, האם קבלת הקנין מתקנת את הלשון לקנין בגופו של דבר. ונראה שבמקרה שלנו, שהיה קנין סודר, סיטומתא ופס"ד, יש תוקף להתחייבות ואין לחוש, וכ"ש כאשר האשה נכנסה לגור שם לבד אח"כ.

יא. כאשר יש סתירה בין פירוט הסכומים לסכום הכללי, יש ללכת אחר הפירוט ולתלות בטעות בחשבון, אף להוציא מהמוחזק.

יב. בעיכוב תשלום שלא מחמת הלוואה בעל כרחו של הזוכה, דנו הפוסקים באיזה מקרים אפשר להוסיף על ערך ההלוואה ולפצות את הזוכה, אך אין להוסיף על סכום ההלוואה כאשר התשלום עוכב מדעת המוכר.

לסיכום, לאור הדברים הנ"ל, הסברה נוטה לאמוד דעת הצדדים בעת עריכת ההסכם כפי שמשתמע בבירור מלשון ההסכם, שהבעל התחייב להעביר את הדירה לאישה בשוויה באותה עת, בשומה של 475,000 ₪. גם אם היינו מקבלים עובדתית את טענת הבעל (שלא הוכחה) שלאחר חצי שנה הייתה הסכמה בע"פ שהדירה תהיה של שניהם עד נתינת התמורה, אין בכך כדי לשנות ולגרוע מכוחו של הסכם הגירושין, אשר אושר בביה"ד וקבל תוקף פס"ד וגם נעשה עליו קנין.

לאור כל האמור, ביה"ד קובע:
א. הסכם הגירושין שאושר בביה"ד ביום י"ט חשון תשע"ג (4.11.12) עומד בתוקפו ככתבו וכלשונו.

ב. על הבעל לשעבר לחתום על כל המסמכים הנדרשים תוך 30 יום לסיום הליך העברת הבעלות לאישה.

ג. על האישה לשלם לבעל לשעבר סך 166,500 ₪ תוך 30 יום.

ד. אם האישה לא תעביר את הסכום הנ"ל תוך פרק זמן זה, ביה"ד יחליט בטענות הבעל לשעבר לערוך שומה עדכנית.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום י"א בתמוז התשע"ו (17/07/2016).



¹ סכום ההתחייבויות שפורט אח"כ עולה 164,000 ₪ בלבד, לא 179,000 ₪. נדון בזה בסוף הדברים.


² ועיין עוד מאמר "המעכב פיצויים אם מותר ליתן ריבית" בחוברת "קול התורה" (חוברת מב, ניסן תשנ"ז),