הוגש בפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי שניתן בתאריך כ"ו באלול תשע"ה (10.9.2015) עיקר התביעה היא מתן פרשנות על הסכם גירושין שנחתם ואושר בבית הדין ביום ז' אדר תשמ"ז (6.5.1987).

מסקנת פסק הדין של בית הדין האזורי

"פסק דין זה ניתן ברוב דעות. לדעת המיעוט מגיעה לאישה מחצית מהדירה ולדעת הרוב על האישה להעביר את חלקה בדירה על שם הילדים. הלכך:
א. תביעת האישה נדחית.
ב. על האישה להעביר את חלקה בדירה על שם הילדים תוך 90 יום."

נוסח ההסכם אשר בעניינו ניתן פסק הדין נשוא הערעור

"א. חלקה של האישה בדירה [...] מעבירה על שם הילדים והדירה תירשם על שם הבעל והילדים בלבד.

ב. הילדים נשארים בחזקת הבעל.

ג. תכולת הדירה למי שמגדל את הילדים והואיל והבעל מגדל הילדים הרי שתהיה לו זכות דיור בדירה הנ"ל.

ד. כאשר הילדים יהיו בגירים בית הדין ידון על חלקם בדירה.

ה. האישה רשאית לבקר את הילדים בזמנים סבירים.

ו. עם סידור הגט מתבטלים פסקי דין קודמים כולל פסק דין למזונות.

ז. האישה מוותרת על כתובתה ולאור כך אין מניעה לסדר גט פיטורין.

בית הדין אישר את הסכם הגירושין ולצדדים סודר גט באותו יום, הבעל המשיך לגור בדירה ולגדל את הילדים."

עיקר טענות הצדדים בבית הדין האזורי
לאחר עשרים ושמונה שנים ביום י"ג אדר א' תשע"ד (13.2.2014) הגיש הבעל בקשה להעביר את הדירה על שמו ועל שם הילדים וכך נכתב בבקשה:

"בהסכם משנת 1987 רשום כשהילדים יהיו בגירים בית הדין ידון בעניין הדירה. אני מבקש להעביר את הדירה על שם האבא והילדים כי אני גידלתי אותם ואנו גרים בדירה המדוברת שבהסכם."

ביום ח' אייר תשע"ד (8.5.2014) התקיים דיון. בא כוח הבעל ביקש לקבל צו ללשכת המקרקעין לרישום את הדירה על שמו ועל שם והילדים.

לטענתו: בהסכם הגירושין בסעיף א' כתוב "הדירה תירשם על שם הבעל והילדים בלבד" ובסעיף ד' כתוב: "כשיגדלו הילדים בית הדין ידון על חלקם בדירה" והכוונה: בית הדין ידון ייתן צו להעביר את הדירה על שם הבעל והילדים.

ב"כ האישה טען שהאישה נאלצה לברוח מהבית בעקבות אלימות הבעל.

בקשר להסכם טען: בסעיף א' נכתב: "הדירה תירשם על שם הבעל והילדים", והכוונה: האישה מוותרת על זכות המגורים בדירה עבור הילדים עד שיגדלו בלבד ולא על הזכות הקניינית. בסעיף ד' נכתב: "כשיגדלו הילדים בית הדין ידון על חלקם בדירה", והכוונה: בית הדין ידון ויחזיר לאשה את חלקה בדירה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים היא פירושו של סעיף א' להסכם, שדעת האב היא כי סעיף א' האומר: "חלקה של האישה בדירה [...] מעבירה על שם הילדים והדירה תירשם על שם הבעל והילדים בלבד" – כוונתו היא העברת חלקה בנכס דהיינו זכותה הקניינית של האישה לטובת הילדים ולא העברת זכות מגורים וכוונת סעיף ג' היא כי מאחר והבעל מגדל הילדים הרי שתהיה לו זכות דיור בדירה הנ"ל אף שמחצית הדירה תהיה שייכת לילדים,

אולם דעת האם כי כוונת סעיף א' היא שהיא מעבירה לילדים רק את זכות המגורים בלבד ולא את זכויותיה בגוף הדירה דהיינו זכותה הקניינית וכן לבעל היא מעבירה גם כן את זכות המגורים בלבד ומחזקת את דבריה בכך שבסעיף ד' להסכם נכתב "כאשר הילדים יהיו בגירים ביה"ד ידון על חלקם בדירה" ואם כונתה הייתה להעביר את חלקה בנכס עצמו הרי סעיף זה מתייתר שהרי כבר העבירה את חלקה.

מדקדקין בלשון השטר
תחילה יש להבהיר כי פרשנות להסכם תינתן רק כאשר יש ספק בפרושו של הכתוב בגוף ההסכם ולא בגלל טענות הצדדים כי מאחר והדברים ברורים לעיני כל מה לנו ולטענותיהם טענות הצדדים יבואו בחשבון רק כאשר טענותיהם מעורות ספק בפרוש הכתוב או שטענות אלו או אחרות יביאו לבטול ההסכם.

כאשר הדברים כתובים וברורים ברחל בתך הקטנה אין מקום לבית הדין להוסיף עליהם או לגרוע מהם דברים שהצדדים לא כתבו או לגרוע ממה שכתבו אלא יש לו לבית הדין לדבוק בכתוב, וכפי שמבואר בשולחן ערוך (סימן סא סעיף טו) "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק" והמקור לדברי מרן היא תשובת הריב"ש (סימן תפ) וזו לשונו:

"שאלת: שכיב מרע שכתב בצואתו בהאי לישנא 'אני מניח שתהיה אשתי נזונית כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה עד כאן'. נסתפק לך אם משמעות לשון זה שתהיה ניזונת בין תבעה כתובתה בבית דין בין לא תבעה, דלעולם לא תפסיד מזונות, או נאמר: משום דכולי עלמא לאו דינא גמירי השכיב מרע היה סבור שביד היורשים הוא לפרוע לה כתובתה ושתפסיד מזונותיה. ולזה הניח שתהיה ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה ולא יוכלו היורשים לכופה על זה. והאי דקאמר יתר על כתובתה, רצונו לומר שלא יהיו נכללין המזונות בפירעון כתובתה, אבל לעולם אם תבעה כתובתה בבית דין תפסיד המזונות דהא לא קאמר יתר על פירעון כתובתה, וכיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לנו לדון ולבאר הלשון בעניין זה.

תשובה: נראה שאין האלמנה מפסדת מזונות בתביעת כתובתה בבית דין, ולא בשאר הדברים שמפסדת אותן כשאוכלת בתנאי בית דין. ולא מפני שלשון כל ימי מיגר אלמנותה בעצמו יהיה משמעותו כאילו פירש בין תבעה בין לא תבעה [...] אבל הטעם בנדון זה מפני שאמר אני מניח שתהיה אשתי ניזונת וכו', ולשון אני מניח בשכיב מרע כתב הרא"ש בתשובה שהוא לשון מתנה, כמו יטול ויזכה יחזיק ויקנה [...] וכיון שזכה לה במתנת שכיב מרע כל יומי מיגר אלמנותה, הנה זכתה במתנה זו והרי היא אוכלת מדין מתנה זו כל זמן אלמנותה [...]" עכ"ל.

כוונת הריב"ש היא כי מאחר וכתב את המילה "אני מניח" ופרושה של המילה "מניח" הוא מתנה על כן חייבים להסביר את דברי המצווה בלשון מתנה.

ולכן בנידון דידן:
כאשר כתוב בשטר בסעיף א': "חלקה של האישה בדירה [...] מעבירה על שם הילדים והדירה תירשם על שם הבעל והילדים בלבד", יש לנו להסביר את המונח "חלקה של האישה". המושג חלק בדירה ודאי שכוונתו לחלק הפיזי בגוף הדירה והוא החלק הקנייני ולא זכויות של מגורים שאם לא כן מה שייך הסיפא של הסעיף שכתוב בו: "והדירה תירשם על שם הבעל והילדים בלבד". ואם סעיף זה היה עוסק רק בזכויות למגורים היו צריכים לכתוב: "זכות המגורים", ועוד: הרי בית הדין הוא שניסח את ההסכם, וודאי שבית הדין ידע להבדיל בין זכות קניינית לבין זכות שימוש. וראיה לדבר שהרי בית הדין עצמו בהסכם זה כאשר הייתה כוונתו לזכות דיור הרי כתב זאת במפורש בסעיף ג': "תכולת הדירה למי שמגדל את הילדים והואיל והבעל מגדל הילדים הרי שתהיה לו זכות דיור בדירה הנ"ל."

הרי לך שבית הדין עצמו שכתב את ההסכם נחת לכתוב ולחלק בין זכות קניינית לבין זכות מגורים.

פירוש הלשון – המילה "חלקה"
מה שטוענים האישה וב"כ כי פרוש המלה "חלקה" המופיעה בסעיף א' היינו זכויות שימוש – מעיון בתורה נביאים וכתובים ורבותינו הראשונים ואחרונים מוכח שלא כדעתם, אלא כוונת ופירוש המילה "חלקה" היינו גוף החלק עצמו ולא "זכויות" כאלו או אחרות. נמצאו עשרות של מקומות שמוכח מהם כי פירוש חלקה הינו זכות קניינית ולא זכות שימוש ונביא רק כמה ראיות:

בראשית רבה פרשת וישלח (פרשה עט, ז):

"'ויקן את חלקת השדה' וגו' אמר ר' יודן בר' סימון: זה אחד מג' מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל ולומר להם גזולים הם בידיכם, אלו הן? מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו שליוסף, מערת המכפלה 'וישקל אברהם לעפרון' (בראשית כג, טז), בית המקדש 'ויתן דוד לארנן' וגו' (דברי הימים א' כא, כה), קבורתו של יוסף 'ויקן את חלקת השדה'.?

רות (ב, ג): "ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקצרים ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך."

דברי הימים א' (יא, יג): "הוא היה עם דויד בפס דמים והפלשתים נאספו שם למלחמה ותהי חלקת השדה מלאה שעורים והעם נסו מפני פלשתים."

מדרש תנחומא (בובר, פרשת בהר, ח):

"[...] 'ובא גואלו' מי היה? זה בועז, אימתי בשעה שמכרה נעמי השדה, שנאמר 'חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי' (רות ד ג) הוי 'ומכר מאחוזתו'."

מזרחי (דברים לג, כא):

"גם הוסיף מלת 'שדה' אחר מלת 'חלקת', מפני שמלת חלקת מורה על חלק, והחלק הוא חלק לדבר, ואמר שדה, כמו (רות ד, ג): 'חלקת השדה אשר לאחינו'."

רבנו בחיי (בראשית לג, יח):

"ומה שאמר: 'ויקן את חלקת השדה' – כי לא רצה להיות אכסנאי, אבל רצה להחזיק בה, ולא עשה כן בכוונה אבל היה מאורע לרמוז על העתיד, כי המקום ההוא יורישו בניו טרם הורישם את יושבי הארץ. מוכר לחברו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם."

ויש לבאר כי כוונת רבינו בחיי כי לא רצה להיות אכסנאי היינו שלא רצה רק זכות לגור.

אבן עזרא (בראשית לג, יט): "חלקת השדה חלק בשדה, והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לו לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא."

אבן עזרא (רות ד, ג): "חלקת השדה – יתכן שהיה השדה גדול וחלק ממנו היה."

פני דוד ( וישלח, אות א):

"ויקן את חלקת השדה, תימה והרי לא היה עתיד לעמוד שם אלא לפי שעה ולמה הוצרך לקנות וכי בכל מקום שהיה נוטה אהלו היה קונה יש לומר לפי שבנה שם מזבח ולא היה רוצה שיהרסוהו על כן קנה המקום. ובשאר מקומות שבנה הוא ואברהם ויצחק לא הוצרכו לקנות לפי שהיה מקום הפקר דהיינו בהר שאין שם אדון."

מכל המקורות הללו מוכח כי חלקה פרושו החלק הקנייני ולא זכות שימוש.

לשון בני אדם
אלא שעדיין יש לשאול הרי הריב"ש (בסימן רז) כתב כי בשטרות הולכים אחר לשון בני אדם ולכן אין להביא ראיה מהכתובים.

וזו לשון הריב"ש:

"מכל מקום הם מועילין בכאן מכוח הפסק דין שכתוב בו שתוכל לסדר והרי סדרה. ובזה נראה שהולכין אחר לשון בני אדם כדרך שרגילין לדבר בכיוצא בזה. כמו שכתבו המפרשים ז"ל שבכל ענייני שטרות הולכין בהן אחר לשון בני אדם. דומיא דנדרים כדמשמע בסוף פרק קונם יין (נדרים סג ע"א) דמדמה שטרות לנדרים לעניין שיש לכתוב בשטרות לשון שמשמעותו כן בנדרים. וכן נמי בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג ע"ב) ההוא גברא דאמר נכסי לבני וכו', מי קרו אינשי לבר ברא ברא, ואמרינן התם תניא כוותיה דרב אשי הנודר מן הבנים מותר בבני בנים. ובכמה מקומות בתלמוד הוא כן בשטרות והקנאות וחיובין מיקרו אינשי כך, וניחזי היכי קרו אינשי. ואף במה שלשון בני אדם מתחלף מלשון תורה הולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה, כמו שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם אפילו להקל ולא אחר לשון תורה ואף על פי שהוא להחמיר, כדאיתא בריש פרק הנודר מן המבושל (נדרים מט ע"א) שהנודר מן המבושל מותר בצלי ואף על פי שבלשון תורה הצלי נקרא מבושל כדכתיב 'ויבשלו את הפסח'. וכן בההוא פרק (נא ע"ב) 'הנודר מן הדגה מותר בגדולים ואסור בקטנים' – אף על גב דבלשון תורה 'דגה' בין גדולים בין קטנים משמע כדכתיב 'והדגה אשר ביאור מתה' – אפילו הכי אזלינן לקולא משום ד'בנדרים הלך אחר לשון בני אדם' כדאיתא התם. ושטרות נמי לעולם הולכין בהם אחר לשון בני אדם אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא הולכין אחר לשון תורה. כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג ע"א) גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך אמר רב יוסף קנאי פלגא ואמר ר"י: 'מנא אמינא לה, דתניא: "והיתה לאהרן ולבניו" – "מחצה לאהרן ומחצה לבניו".' וכן נמי התם 'מיקרו אינשי לחד ברא בראי? ת"ש "ובני דן חושים", "ובני פלוא אליאב", "ובני איתן עזריה".' ואחרי שיש לנו ללכת אחר לשון בני אדם בלשון הכתוב בשטרות הדבר ידוע שאין כוונת הלשון ההוא אלא בצואת שכיב מרע ובסדור מועיל. לפי שדרך בני אדם בארצות אלו לקרוא לצואה סדור רצונו לומר בלשון לעז אורדינ"ר ואין קורין כן למתנת בריא. וכן אין קורין אורדינ"ר למה שהוא דבר בטל ואינו מועיל רק למה שמועיל מן הדין."

על כך התשובה היא כי בנידון דידן נכתב לשון בני אדם והוא גם לשון תורה כי בכל הסכמי גירושין כותבים את הלשון מעבירים את חלקו של צד אחד לצד שכנגד אגב גירושין (בגלל שיקולי מס) וזה מה שכתוב אצלנו "חלקה של האישה בדירה [...] מעבירה".

טענת "לא הבנתי" או "לא הסבירו לי"
גם מה שהעלה הריב"ש בלשון שאלה אולי המצווה לא יודע להבדיל בלשונות ולכן גם בנידון דידן נאמר שהאישה לא ידעה להבדיל בין זכות קניינית לבין זכות דיור.

על זה משיב הריב"ש:

"ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, והיה סבור שיוכלו לכופה לקבל פירעון כתובה ולהפסידה מזונותיה, ולזה ציווה שתהיה ניזונת כל הזמן אם תרצה, כל שלא תהיה נפרעת מכתובתה, ולא תתבענה בבית דין, אין כאן ספק, דהא אמרינן בפרק יש נוחלין... אלא ודאי האי טענה ליתא וליכא לספוקי בה כלל. וכל שכן בנדון זה שהוא דבר תמידי ומפורסם לכל [...]"

היוצא מדברי הריב"ש כי בדבר תמידי ומפורסם אין להעלות טענה כזו.

ועיין בפסק דין של בית הדין האזורי שכתבו בדעת הרוב בשם שו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יג למרן מאור ישראל הגר"ע יוסף זצ"ל) שדן על מי שבא לגרש את אשתו וטען כי מסדר הקידושין עשה יד אחת עם חמיו ומבלי ידיעתו ורשמו בכתובה סכום של שלשת אלפים לירות והמדובר ביניהם היה רק סכום של אלף וחמש מאות לירות ובשעת החופה לא הסתכל בכתובה וחתם עליה. והעלה שהואיל וחתם על הכתובה חייב לשלם לאשה כל סכום הכתובה במלואו ואינו נאמן לומר שלא ידע מה נכתב בכתובה.

בדבריו הביא את דברי מרן בבית יוסף (אבן העזר סוף סימן סו) וזה לשונו:

"כתוב בתשובת הרשב"א על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו הבית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן את הכתובה ולא הבין את התנאים ושאלו את פי הרב רבינו מאיר והשיב דשומעין לו. והוא הרשב"א אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא לנשים שכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עד כאן לשון הרשב"א. כתב הבית יוסף ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא. ולעניין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה שכל עמי הארץ יאמרו כן." עד כאן לשון הבית יוסף.

חידש מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף זצ"ל וזו לשונו:

"נראה לפי עניות דעתי דעד כאן לא פליגי רבנו מאיר והרשב"א אלא כשחתמו עדים בלבד ולא נעשתה שום פעולה מצדו של החתן ולכן טען שלא הבין כשקרא החזן אבל אם הוא עצמו חתם לכולי עלמא אינו נאמן כיון שעשה מעשה כזה."

ובהמשך דבריו הביא פוסקים רבים הסוברים ומחזקים סברה זו וכך העלה להלכה שכל החותם על השטר מתחייב בכל הנכתב בו גם אם טוען שלא הבין את הכתוב בשטר הואיל וחתם גמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב בו.

הלכך טענת בא כוח האישה שהאישה לא ידעה לקרוא ולכתוב ולא הייתה מיוצגת ולא הבינה את התנאים שהתווה בית הדין נדחית. ואף שבהחלטה זו חתומים שלושה דיינים ולא הצדדים מכל מקום מעיון בתיק הפיזי מצאתי שהחלטה זו נכתבה תחילה בכתב יד עליה חתומים הצדדים.

ובנידון דידן קל וחומר שלא ניתן להעלות טענה כזו כי בית הדין הוא שכתב את ההסכם. וודאי שבית הדין גמיר ויודע להבדיל בין זכות מדור לבין זכות קניינית וכפי שהוא עצמו כתב זאת בסעיף ג' להסכם נשוא הערעור.

גם לא ניתן להעלות טענה כי אכן בית הדין הבין את אשר כתב אולם האישה עצמה לא הבינה, שהרי מרן כתב (שם סעיף יג): "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו." ומוסיף הרמ"א: "והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך." ועיין שם בסמ"ע (ס"ק כד) שכתב שלכן הרמ"א הוסיף את דבריו למרות שדין זה כבר כתב השולחן ערוך בסעיף הבא, להשמיענו שאפילו אם בעל השטר מעלה טענה זו אין מקבלין אותה.

והגר"א בביאורו (אות לז) כתב וזו לשונו: "חידש כאן דאף שלא כתב בעצמו והוא עם הארץ ולא הבין אפילו הכי מדקדקין מטעם הנ"ל". כלומר שמחדש הגר"א שכוונת רמ"א שאף אם השטר נכתב על ידי אחר ולא על ידי הבעל דין גם כן גם כן מדקדקין בלשון השטר.

יד בעל השטר על התחתונה
אלא שעדיין יש לשאול הרי יש לנו כלל שהובא להלכה כי יד בעל השטר על התחתונה ואם כן גם כאן יש לפרש את השטר לטובת האישה ולא לטובת הילדים והבעל מוציא השטר.

אולם כבר ביאר בבית יוסף (סימן מב) מדברי הראשונים מתי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. וזה לשונו:

"כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכו'. כן כתב בכלל ס"ח (סימן יד) ומכלל דבריו נלמוד דהיכא שאם נפרש משמעות אחר בשטר נתבטל השטר לא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה וכן כתב נימוקי יוסף בפרק גט פשוט (עט סוף ע"א) גבי שטר שזמנו בשבת. וכן כתב הרב המגיד (בפרק כג מהלכות מלווה ולווה הלכה ד) בשם רבינו חננאל ורבינו שמשון והרמב"ן (בבא בתרא קעא ע"ב ד"ה שטר) והרשב"א (בבא בתרא קעא ע"ב ד"ה שטר). וכך כתב הריב"ש (בסימן תיג ד"ה הקדמה ג) בשמם וכן כתב בעל התרומות (בשער נו חלק א סימן ח) בשם רבינו חננאל ובעל העיטור (מאמר א – זמן ח, ב). וכך כתב עוד הריב"ש (בסימן שמה ובסימן תפ) ועיין במהרי"ק (שורש צד ענף ז) והרשב"א כתב בתשובה (חלק ד סימן רצד) דפסח ראשון קאמר מטעם אחר שהביא ראיות מכל הנהו דנדרים דלא תני בחד מינייהו ראשון דתנן (נז ע"א ודף ס ע"א) קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג קונם שאני שותה יין עד הפסח אסור עד שיגיע ולא אמרו שיהא אסור עד שיגיע פסח אחרון כלומר עד עולם ואפילו למאן דאמר (שם סא ע"ב) מעייל איניש נפשיה בספיקא לפי שאין במשמע אלא פסח ראשון והביא עוד ראיות לדבר."

והובא להלכה בשולחן ערוך (שם סעיף ט) שקיימא לן כי יד בעל השטר על התחתונה.

היוצא כי כל הכלל של יד בעל השטר על התחתונה דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאפשר לדונו לצד זה או לצד זה. ובכל ענין השטר נשאר בחזקו כי ההיא דמסכת מנחות וכו'. ובכולן השטר עדיין בחיזוקו לאותו דבר קטן. אבל לבטל השטר מעיקרו כמו בנדון זה, שאם היה כמו שאומרים הייתה המתנה בטילה, אין אומרים בזה יד בעל השטר על התחתונה ועוד הוסיף שם הריב"ש שאף במקום שלא מבטל את השטר שאמרינן יד בעל השטר על התחתונה דווקא במקום שהלשון סתום אז אמרינן "יד בעל השטר על התחתונה" כלומר שכוחו של שטר הוא רק במה שמתפרש בוודאות בלי ספקות. ובמקום שניתן לפרש את השטר בשני אופנים אנו תופסים את האופן שהוא קולא לנתבע.

היסוד האמור כאן הוא, כי אין כוחו של שטר לשנות מצב נתון ולהעבירו לרשות אחר אלא רק במה שברור בוודאי שלשון השטר כולל אותו. בכל מקרה של ספק בפירוש השטר אנו קובעים כי מהות השטר קיימת רק לגבי פירושו הוודאי ואינו קיים באשר לכל דבר המסופק.

בגמרא השתמשו חכמים בכלל זה שבכל מקרה של ספק בפירוש לשון השטר, עיין גמרא בבא בתרא (קסו ע"א) בדיון אם הכוונה לשני דינרי זהב או כסף. וכן שם (קעג ע"א) ב"אומר שדי מכורה לך" שהשאלה אם הכוונה לשדה גדולה או לא וכן האם כלולים כל שדותיו כאשר אמר שדה שיש לי מכורה – אמרה הגמרא כי אף שהלשון אכן היה סובל פירוש כזה אשר הוא פירוש מורחב, אולם היות שייתכן שהכוונה הייתה רק ששדה הקטנה ורק לשדה אחת, שוב נקבע כך מכח הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה".

אבל במקום שהדבר ברור ודאי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אף שלא מבטל את השטר.

הדין במקום שמבטל רק סעיף או עניין בשטר
אלא שעדיין יש לומר הרי בנידון דידן גם אם נפרש את לשון השטר כנגד האב שהוא בעל השטר הרי לא יתבטל כל ההסכם רק סעיף א' בהסכם ואולי בכהאי גוונא כן אמרינן יד בעל השטר על התחתונה.

וראיתי בש"ך חושן משפט (סימן מב ס"ק יא) שביאר שאף אם ענין אחד מהשטר יתבטל לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וזה לשונו (בס"ק יא):

"כתב בפסקי מהרא"י (סימן רו) על שטר שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קיבל עליו בקניין גמור ולא הוה כתוב בו במנא דכשר למקניא ביה, דיש לחוש שקנה בקניין אחר ולא בקניין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה. ומביאו בדרכי משה (סעיף יב) ובסמ"ע (ס"ק טז). וקשה דהא בעל כרחך מיירי שאותו קנין אינו מועיל, דאם לא כן מאי נפקא מינה, ואם כן הא השטר בטל לגמרי, וכל היכא דבטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכדלקמן (סעיף ט) ואין לומר שהיה כתוב בשטר גם עניינים אחרים שלא היו צריכים קנין, דמה בכך סוף סוף אותו ענין שצריך קנין בטל לגמרי, דאטו אילו כתוב בשטר שנתחייב לו לשלם מאה לזמן פלוני הידוע ומאה לפסח, מי לא אמרינן בכהאי גוונא נמי שצריך לפרעו לפסח הבא ראשון כיון שאותו ענין יתבטל לגמרי אף על גב שכתוב בשטר עוד עניינים אחרים, והוא הדין הכא. וצריך לומר דמיירי בעניין שהסופר טעה והיה סבור שאותו קנין האחר היה מועיל, והוא בעניין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל, וכעניין שכתב מהרי"ק (שורש צד) ויתבאר לקמן סעיף ט' בהג"ה."

ועיין בתומים שביאר את דברי תרומת הדשן בעניין אחר ולפי הסברו שהטעם שהשטר שם בטל הוא מטעם דרוב סופרים אינם בקיאים בקניינים ולכן אין מקום לקושיית הש"ך.

וזו לשון התומים (סימן מב ס"ק ו):

"[...] על התחתונה: כתב הסמ"ע (ס"ק טז) וש"ך (ס"ק יא) בשם פסקי מהרא"י (תרומת הדשן סימן רו) בשטר דלא כתב ביה במנא דכשר למקניה רק סתם קנו מיניה, דיש לחוש דקנו מיניה קנין אחר ולא קנין סודר ויד בעל השטר על התחתונה. עכ"ל.

והקשה הש"ך הא במקום שנתבטל השטר לא אמרינן יד בעל השטר התחתונה.

וכבר עמד על האמת והנכון הגאון מורנו הרב צבי בהגהות לט"ז, כי לא ירדו לתוכן עניין המהרא"י כי נהפך הוא, דשם היה דבר שאינו נקנה בקניין סודר, מטבע וכדומה, רק הואיל ולא כתבו בבירור במנא דכשר למקניה דמורה על קנין סודר, יש לומר דבאמת קנו באופן המועיל דהיינו אגב קרקע וכדומה, ובזה פלפל מהרא"י. ולבסוף העלה דמידי ספיקא לא נפקי והמוציא מחברו עליו הראיה, ואמרינן דהיה בקניין סודר ובטל שטר, וזהו נכון ואמת.

ומעתה גם קושיית הש"ך מיושב דהא דנתבטל השטר, דכיון דרוב סופרים אינם בקיאים וחושבים דלכל דברים הקניין סודר מועיל, וגם רוב וסתמא דמילתא וקנו מיניה היינו קנין סודר, ואילו היה קנין אחר היו מפרשים, ולכך אף דנתבטל השטר אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, ונכון הוא. ועיין מה שאכתוב לקמן סימן ס"ו (ס"ק יג), ע"ש."

מתי הולכים אחר הכוונה?
אלא שעדיין יש לברר מה שכתב מרן בשם רבנו ירוחם בשולחן ערוך שם (בסעיף טז): "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה."

היוצא מהלכה זו, שאין מדקדקין בלשון השטר אלא הולכין אחר הכוונה לפי מה שאומדים דעתם של הצדדים.

לכאורה הלכה זו סותרת את ההלכה הקודמת לה שם (בסעיף טו): "שמדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק" שהארכנו בה לעיל. ועל כן יש להבין איך מתיישבת הלכה זו עם ההלכה שכתבנו לעיל "שמדקדקין לשון השטר"?

מקור הלכה זו הוא ברבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י) וכך לשונו:

"כתב הרשב"א בתשובה כי אף על פי שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו בשלום, ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו [...] וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכוונה לבד. וראיה דעל מנת שאראך מאתיים זוז דהאיש מקדש דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו."

כלומר דברי הרשב"א הם המקור לרבנו ירוחם ושם איירי במי שכתב לאישה כי יכולה היא לגבות כתובתה גם בעודו בחיים וזה נוגד את ההלכה שאין מגבין כתובה בחיי בעלה ולכן כותב רבנו ירוחם בשם הרשב"א שאין מגבין אותה בחיי הבעל אף על פי שלשון הכתובה. מפורש בפשטות שכן גובה בחייו.

ובש"ך שם על השולחן ערוך (בס"ק כ) מציין לשו"ת באר שבע. וביאר שם כי כל דברי רבנו ירוחם נאמרו שאין מדקדקין בלשון השטר זה במקום שלשון השטר נוגד את ההלכה וזו לשון הבאר שבע (סימן לט):

"וגדולה מזאת פסק הרשב"א בתשובה והביאו רבנו ירוחם ז"ל במישרים [...] דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האישה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי אפילו הכי אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, מאחר שהוא כנגד ההלכה, דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים. ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות... וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חברו שאין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, ואף על גבי דקני מיניה נלך אחר הכוונה."

מבואר דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין, אף על פי שכפי הלשון הכתוב בתנאי הוא תנאי מפורש וכן פסק הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל סח סימן יג) והביאו הטור חושן משפט (בסימן סא) מובא בשולחן ערוך (שם סעיף ו).

היוצא מהבאר שבע בהבנתו את דברי רבנו ירוחם שבמקום שלשון השטר הוא נוגד את ההלכה אז מפרשים את לשון השטר לפי אומד דעתם של הצדדים לפי הנסיבות שהשטר נכתב ולפי המקום ולפי המציאות שהייתה שם,

ולכן בנידון דידן שסעיף א' להסכם אינו נוגד שום הלכה ואף לשון השטר ברור כמו בנידון דידן יש לנו לדקדק בלשון השטר כפי מה שכתוב בו.

וכן מוכח מהראיה שהביא רבנו ירוחם מן המשנה בקידושין (דף ס ע"ב) האומר לאישה שהוא מקדשה "על מנת שאראך מאתיים זוז" – "הרי זו מקודשת ויראה לה ואם הראה לה על השולחן אינה מקודשת". ומסבירה שם הגמרא: "שלא נתכוונה אלא לראות משלו." כלומר כאשר הבעל מקדש את האישה בתנאי אשר לשונו הוא "שיראה לה מאתיים זוז" הרי שאם נאמר שאם הראה לה מאתיים זוז כפשוטו – ואין זה משנה אם הם שלו – קיים את תנאו שהרי לשון התנאי מדוקדקת "שיראה לה", והרי הראה לה, אם נפרש כך את התנאי כפשוטו – נמצא כי כל דברי הבעל הם פיטומי דברים בעלמא וקיימא לן "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" ולכן אנו מפרשים דבריו שכוונתו שיראה לה מאתים זוז שלו וכמו שכתב הרא"ש בתשובה (כלל לה סימן ה) והביאה הטור (סימן לז) וזו לשונו: "שאלה לאדוני אבי ז"ל על ראובן שהיה לו ב' בנות קטנות וכו' והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט."

וכתב הבית יוסף (בסימן לז):

"ותשובה זו אינה עניין לכאן כלל, שמה שהשיב הרא"ש שאינה צריכה גט הוא מטעם דלא אמר לי והוו ידיים שאין מוכיחות דלא הויין ידיים כמבואר בתשובה הנזכרת וזה לא שייך לסימן זה. ואין לומר דמכל מקום יש ללמוד משם טעמא דלא אמר לי הא אמר לי הייתה מקודשת לאה אף על פי שלא פירש לאיזו מבנותיו מקדש, דאם זו הייתה כוונת רבינו הוה ליה לפרש כן. ואדרבה משמע מדבריו שהטעם שאינה צריכה גט הוא לפי שלא פירש איזו מבנותיו, ועוד דלזה לא היה צריך להביא ראיה מדברי התשובה דכיון שאחותה הייתה מקודשת לאחר אין אדם מוציא דבריו לבטלה (כתובות נח ע"ב, גיטין לט ע"א) ופשיטא דלא נתכוין אלא לפנויה שקידושין תופסין בה והיא מקודשת גמורה."

ועיין בכנסת הגדולה (חושן משפט סימן רנג אות יג הגהות בית יוסף) שכתב:

עיין בתשובותי (חלק חושן משפט סי' קסח וקעח) [...] דדבר זה מחלוקת דרבי מאיר ורבנן בריש מסכת ערכין (ב ע"א) דר"מ סבר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי דהלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פרק א מהלכות ערכין) וכתב שם רבינו המחבר ז"ל בכסף משנה וידוע דההלכה כחכמים [...]"

(ועיין בברכי יוסף [יורה דעה סימן רנח ס"ק ז] שהביא מחלוקת גדולה אי הלכה כרבי מאיר או כחכמים.)

ועיין שם (בכנסת הגדולה) שכתב:

"ומצאתי להראנ"ח ז"ל (בחלק ב סימן לו) כתב כשאנו יכולין לפרש דבריו בלשון המועיל וכל שכן היכא דמתני עם אחר וכל שכן כשהקנהו מידו אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ע"כ. וכפי זה אפשר ליישב דברי הרב המגיד והריב"ש ז"ל דהיכא דאנו יכולין לפרש דבריו בלשון המועיל מפרשינן."

ולכן גם בנידון דידן שסעיף א' הוא לא נגד ההלכה ומה שנכתב בסעיף א' יש בו דברים המועילים לכן אין כאן מקום לשאול ממה שכתב מרן שהולכים אחר הכוונה.

דעת הט"ז
הנה על מה כתב מר"ן שאין מדקדקין בלשון השטר עיין בסמ"ע (סימן סא ס"ק כו) שכתב וכן הדין בנדרים סימן ריח וכוונתו על מה שכתב מר"ן בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות נדרים סימן ריח סעיף א):

"כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוון, והולכין אחר העניין ולא אחר משמעות דבור.

כיצד? היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם – הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם – אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה.

הגה: וכל זה דווקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו – כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן)."

וכתב בט"ז (סימן ריח ס"ק ב) על דברי רמ"א:

"באומדנא דמוכח: דברי הג"ה הזאת דברי ריב"ש (סימן קצה) וצריך שתדע דהתם קאי לעניין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם ואחר כך סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו הייתה שיהיה עם הזקן וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער לזה.השיב הריב"ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שוודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לעניין קונם צמר דהיינו דווקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אלא אם כן באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט (סימן רמ"ו סעיף א) עד כאן, מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חברו זכה חברו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אלא אם כן הוה אומדנא דמוכח מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא"ש ולפי דעת הרמב"ם שתיהם במשמע כמו שכתוב בסעיף א' מכל מקום מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דווקא הם חולקים אבל באמת אם נתן מתנה לחברו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בעניין שטוב לו והמוציא מחברו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג"ה זאת שהיא סתומה."

מבואר מדברי הט"ז שבמקום שזה נוגע לצד אחר בזה כן מדקדקין בלשון השטר ולכן בנידון דידן שסעיף א' נוגע לצד האישה הרי שיש לדקדק בלשון השטר והלשון בסעיף זה מבוארת וברורה.

פרשנות ההסכם שלפנינו
ועתה נבאר את ההסכם ונראה על פי מה שביארנו כי כל הסעיפים עולים בקנה אחד ואין שום סתירה בניהם.

בסעיף א' נכתב: "חלקה של האישה בדירה [...] מעבירה ע"ש הילדים והדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים בלבד."

כפי שביארנו הלשון חלק זה חלק בגוף הבית שזה חלק קניני ולשון העברה זו לשון בני אדם וזו הלשון המופיעה בהסכמים כעין אלו שמעברים בני זוג אחד לשני את חלקו בדירה.

וכן מוכח בסעיף ג' שבו כתוב: "תכולת הדירה למי שמגדל את הילדים והואיל והבעל מגדל הילדים הרי שתהיה לו זכות דיור בדירה הנ"ל." הרי שכאשר בית הדין רצה לכתוב "זכות שימוש" ידע וכתב "שתהיה לו זכות לגור". וסעיף זה נכתב כי מאחר והאישה מעבירה את חלקה בבית לידי הילדים הרי שבחלק זה שוב אין לו זכות מדור, לכן כדי להבטיח את זכותו לגור ולא יבקשו ממנו דמי שימוש כתבו כי זכותו לגור וזאת כדי שיוכל לגדל ולדאוג לילדיו.

ומה שכתוב בסעיף ד': "כאשר הילדים יהיו בגירים בית הדין ידון על חלקם בדירה" – ונתקשו: על מה יש לדון הרי כל בר דעת יודע מי ילדיו ושיש לחלק בחלקים שווים? זה נכון לו היינו יודעים מה יהיה חלקם של הילדים כאשר יבגרו וזאת אנחנו לא יודעים כי עד שיבגרו יעברו שנים רבות והאב ימשיך לשאת לבדו בתשלום המשכנתא בעוד שהאישה מפסיקה לשלם, לכן כשיבגרו הילדים יצטרכו לדון ולחשב כמה האב השקיע ואת זה יש לקזז לטובת האב ששילם ורק אחר כך נדע כמה שווה מחצית הדירה שזה היה חלקה של האישה שנתנה לילדיה.

בשולי פסק הדין יש לבאר בדעת המיעוט מה שתמה כי אישה זו סבלה מאלימות קשה והבעל חויב בגט וכן חויב בכתובה ומזונות אם כן מדוע האישה תעביר את חלקה בדירה לילדים – על זה יש לומר כי המעיין בדיוני בית הדין קמא יראה שהבעל סירב לתת גט עד שהאישה תוותר על חלקה בדירה לטובתו ולזה האישה סירבה ונכתבו כמה הסכמים עד שכתבו את ההסכם נשוא הערעור וזה היה כעין פשרה שהיא תעביר את חלקה לילדים תקבל את גטה והאב ימשיך לשלם את המשכנתא וראיה לדבר שהרי בגרו הילדים ועוד עברו עוד שנים אחרי שבגרו כך שבסך הכול עברו עשרים ושמונה שנים והאישה לא באה לתבוע את חלקה ורק לאחר שהאב פנה לטאבו וביקשו ממנו שיביא הבהרה מבית הדין – אז נזכרה לטעון.

ייתכן שאם בית הדין קמא היה מטיל סנקציות אלו או אחרים אפשר שהבעל היה נותן גט מבלי שהאישה הייתה מעבירה את חלקה לילדים ומשזה לא נעשה והאישה סבלה מאלימות ונאלצה גם לברוח מהבית – הרע במיעוטו מבחינתה היה לקבל את הגט ולהעביר את חלקה לילדים.

סוף דבר בית הדין דוחה את הערעור.

הנלענ"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות אמן

הרב מיכאל עמוס

עברתי על הדברים שכתב הגאון הרב מיכאל עמוס ואני מסכים לדבריו, ובמיוחד אני מסכים לדבריו שכוונת הסכם הגירושין הייתה שהאישה מעבירה את חלקה בדירה לילדים, ומה שנכתב בסעיף ד' בהסכם: "כאשר הילדים יהיו בגירים בית הדין ידון על חלקם בדירה" – כוונת הדברים שכאשר הילדים יבגרו תהיה זכות לאב להפחית מחלקם חלק בדירה, שווה ערך לתשלומים שהוא שילם את החוב עבור אמם שהייתה צריכה לשלם חוב המשכנתא.

ומעתה שהאב רוצה לרשום את כל מחצית הדירה על שם הילדים זכותו לעשות כן.

ואבסס עוד את דבריי, המערערת האם טענה שכוונת סעיף א' בהסכם שהיא מעבירה לילדים רק את זכות המגורים בלבד ולא את זכויותיה בגוף הדירה דהיינו זכותה הקניינית וכן לבעל היא מעבירה גם כן את זכות המגורים בלבד.

לאחרונה הגיעו לבית הדין המיקרופילמים של הדיונים וגם תיק הגירושין עם הפרוטוקולים שהיו בבית הדין בחיפה לפני אישור הסכם הגירושין, ומתברר שההסכם שאושר הוא הסכם שני שאליו הגיעו הצדדים, ושהוא קיבל תוקף של פסק דין, בהסכם קודם נאמר ששני הצדדים מעבירים את חלקם בדירה לילדים, הרי ברור שכוונתם הייתה להעביר את חלקם בדירה, ולא רק את זכות המגורים.

הרב נחום שמואל גורטלר

מצטרף לדברים הנ"ל.

הרב אליהו הישריק

מוחלט:
א. הערעור נדחה.
ב. ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז בסיוון התשע"ו (22.6.2016)