בפני בית הדין עומדת תביעת האישה לגירושין שנפתחה בתאריך ט' בטבת תשע"ה (31.12.2014). לאחר מכן בתאריך י"ח באדר תשע"ה (9.3.2015) הגיש הבעל תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין וכרך בתביעתו את חלוקת הרכוש ומזונות אישה.

הצדדים נישאו בתאריך ב' בטבת תשנ"א (19.12.1990) ולהם ארבעה ילדים בגירים.

בסעיף 2 לכתב התביעה, מגוללת האישה מסכת חיים קשה של אלימות פיזית ומילולית. לדבריה, לא אחת חנק אותה, סטר לה, היכה אותה, זרק עליה חפצים ואנס אותה באלימות. כמו כן לדבריה איים עליה ברצח אם לא תענה לתביעותיו המיניות.

במהלך השנתיים האחרונות מאז שהוגשה תביעת הגירושין, התקיימו חמישה דיונים בבית הדין, ואפשר לקבוע בוודאות שלאורך כל מהלך הדיונים היה הבעל נחרץ בדעתו ובבקשתו לשלום בית, וזאת על אף הטענות שהעלה נגד אשתו. על כן יש להניח בוודאות שעל אף כותרת תביעתו שהוגשה לבית הדין בתאריך הנ"ל שהייתה "תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין", ועל אף שבגוף כתב התביעה נאמר שאם בית הדין יקבע שאשתו אסורה עליו או שאין הסכמה לשלום בית – יש לחייב את האישה בגט, מכל מקום נראה שהדברים הללו נכתבו כדי "לתפוס" סמכות בבית הדין בנושא הרכוש, ובוודאי נכתבו בעצת בא כוח הבעל, אך הבעל עצמו – עמדתו הייתה מתחילה לשלום בית בלבד, וכל הבקשות שהוגשו בפניו בנושא הגירושין נדחו על ידו.

אף לפרוטוקול מיום כ"ח במרחשוון תשע"ו (10.11.2015) טען זאת הבעל במפורש: "[...] שהכול נכתב כדי לכרוך את שאר הדברים" (שורה 13).

כמו כן אפשר לקבוע שבכל מהלך הדיונים הנ"ל, אמנם האישה חזרה על טענותיה שהעלתה בכתב התביעה, אך לא הציגה כל הוכחות לטענותיה. מעבר לכך, הבעל הכחיש את כל טענותיה בעניין האונס (פרוטוקול מיום כ"ד באדר תשע"ה – 15.3.2015 שורות 39,40, וכן פרוטוקול מיום כ"ח במרחשוון תשע"ו – 10.11.2015 שורות 58,59, ופרוטוקול מיום ט"ו בטבת תשע"ו – 27.12.2015 שורה 46), ובנוסף להכחשתו, הודתה האישה שהם מקיימים יחסים, ואחרי שטבלה במקווה הלכה אליו מיוזמתה לחדרו (פרוטוקול מיום כ"ט בשבט תשע"ו – 8.2.2016 שורה 81). כמו כן הודתה שם האישה שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום על אונס (שם, שורה 90). כמו כן הכחיש הבעל את טענות האישה על זריקת חפצים עליה, וכן על הניסיון לחנוק אותה (פרוטוקול מיום י"ט באדר ב' תשע"ו
– 29.3.2016 שורה 9).

בתאריך י"ט באדר ב' תשע"ו (29.3.2016) הופיעה בבית הדין עדה – הגברת [מ'] שהיא דודה של הבעל – והעידה שהייתה בקשר עם בני הזוג, ביקרה בביתם פעמים רבות והיה לה קשר טוב עם האישה בכל מהלך הנישואין שלה, והוסיפה (שורות 82–83): "בחיים היא לא סיפרה לי שהיא נאנסה [...] לא שמעתי ממנה אף פעם שהאיש מאיים עליה או מכה אותה"

העדה – ה"עובדת בטיפול באנשים וגם בהנחיית זוגות" (שם שורה 19) הביעה את התרשמותה (שורות 23–25):

"שלא הייתה תקשורת טובה בין בני הזוג, התרשמתי שלא היו חיי משפחה תקינים, האישה הייתה מאד עצבנית והייתה צועקת צעקות איומות ולא רצתה שבעלה ידבר שום דבר. שאלתי אותה למה זה קורה, היא הסבירה שבעלה אינו מתנהג כמו שהיא רוצה שיתנהג."

ברור הדבר מתוך עדותה של העדה, שלא זו בלבד שלא היו מכות ולא היה אונס, אלא אדרבה החיסרון היה באישה שהייתה עצבנית מאוד ללא כל פרופורציה לעילה שבעקבותיה התפרצה על בעלה על שלא מתנהג כרצונה. יש לציין עוד שבתאריך א' בכסלו תשע"ה (23.11.2014), כלומר כחודש לפני הגשת התביעה בבית הדין, הגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לצו הרחקה נגד הבעל, והעלתה שם את אותן טענות שכתבה בכתב תביעתה לגירושין בבית הדין.

התקיים דיון בבית המשפט בתאריך ג' בטבת תשע"ה (25.12.2014) – כשבוע לפני פתיחת תביעת הגירושין – ובסעיף 7 לפסק הדין נאמר: "שוכנעתי מהחומר שלפני, כי אין בנסיבות שלפני עילה למתן צו הרחקה."

כמו כן בסעיף 11 שם נאמר: "לאור הצהרתה בדיון במעמד צד אחד כי המשיב קרא לה טיפשה, יש להניח כי לא אירע דבר חמור מכך בסמוך לפני הגשת התלונה."

ברצוננו לצטט מספר קטעים נוספים מפסק הדין הנ"ל שיש בהם לשפוך אור על מהימנות טענות האישה נגד הבעל בבית הדין.

בסעיף 15 שם נכתב:

"התרשמתי מעדות המבקשת כי אינה חוששת מפני המשיב כפי שניסתה לתאר. המבקשת טענה כי חששה להתלונן אודות האלימות שהינו מפעיל כלפיה וחששה אף ליזום הליך גירושין, ואילו בחקירתה העידה כי אמרה למשיב כי אם תתאהב באחר, תתגרש ממנו תחילה על מנת להיות חפשיה ולא תבגוד בו. הדעת נותנת כי אישה החרדה מבעלה כפי שתיארה המבקשת, תמנע מלתאר לו אפשרות של התאהבות בגבר אחר ועזיבתו לטובתו."

בסעיף 17 שם נאמר: "בנסיבות האמורות, לא מצאתי גם יסוד להנחה כי המשיב מהווה סכנה ממשית למבקשת."

ובסעיף 18 שם נאמר:

"לא נעלמו מעיני טענות המבקשת לאלימות המשיב כלפיה בעבר אשר לדבריה יש בהן כדי ללמד על מסוכנתו כלפיה. האירועים הקודמים לא הובאו לפתחו של בית המשפט, ואף לא הוגשה בגינם תלונה למשטרה. המשיב מכחיש את הנטען [...] בנסיבות העניין [...], סבורני כי יש ליתן לטענות אלה של המבקשת משקל נמוך, ולא מצאתי כי יש בהן בכדי להצדיק הרחקתו של המשיב מהבית."

בסעיף 19 שם נאמר:

"גם משטרת ישראל משכה ערר שהגישה כנגד החלטת בית המשפט השלום לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים, ופשיטא שעל סמך הראיות שבידיהם, אינם סבורים כי יש עילת מסוכנות המצדיקה הרחקה או מעצר."

ובסעיף 24 שם:

"הנה כי כן, לא מצאתי כי אירע אירוע או תקרית אשר ממנה יש להסיק כי המבקשת נתונה בסכנה ממשית לחייה, כן נחה דעתי כי לא מדובר במשיב אשר מתעלל בבני משפחתו באופן שאינו מאפשר למבקשת ניהול סביר ותקין של חייהם באופן קיצוני וחריג כפי שנדרש על ידי הפסיקה לצורך הרחקתו מביתו."

ובסעיף 26 שם: "אשר על כן הבקשה נדחית."

המסקנה העולה, הן מהפרוטוקולים בבית הדין והן מהפרוטוקולים בבית המשפט כי אף שנטענו אותן טענות במקביל בשתי הערכאות, לא הוכחו הטענות בשתי הערכאות.

יש לשער שהשינוי בגישתה של האישה שהביאה אותה להחלטה להגשת תביעת הגירושין, בא בעקבות עבודתה החדשה במרפאה של ד"ר [...] כשלדברי הבעל (בפרוטוקול מיום כ"ח במרחשוון תשע"ו – 10.11.2015) הפך הקשר של אשתו עם מעבידה הנ"ל לקשר רגשי וקרוב:

"אשתי בקשר עם הבוס שלה, והוא נותן לה עצות להתגרש" (שם שורה 30).

"כמו כן היא נשארת עם הרופא פעמיים בשבוע עד שעות מאוחרות בלילה, וזה איסור ייחוד. אמנם הוא רופא דתי, אבל יש קולגה שם שאמרה שהיא מאוהבת בו" (שם שורות 32–34).

כמו כן בפרוטוקול (מיום כ"ד באדר תשע"ה – 15.3.2015) טען הבעל:

"אשתי אמרה לי שהיא מאוהבת ברופא שהיא עובדת אתו. הם נסעו לפלורידה ביחד [...], אני לא יודע מה הם עשו ביחד. היא אמרה לי שבטעות היא שמה את הראש שלה על הכתף שלו [...], אני דן אותם לכף זכות גם את אשתי וגם את הרופא הנ"ל" (שם שורות 60–63).

אף בדיון שהתקיים בבית הדין (בתאריך י"ט באדר ב' תשע"ו – 29.3.2016) הודתה האישה שאמרה לדודה במהלך שיחה:

"שמצאתי את עצמי שהראש שלי נשען על הבוס [...] ואמרתי לו שאין לו מה לחשוש, כי אותו בוס מבוגר ממני 15 שנים ושבסך הכול הראש שלו נשען עלי במהלך הנסיעה ושלא היה משהו יותר גרוע מזה" (שם, שורות 60–63).

אף העדה הנ"ל העידה בבית הדין בדיון הנ"ל:

"בשיחה שהאישה סיפרה לי על מה שקרה לה בנסיעה שלה, הרגשתי שקרה לה משהו ושהיא השתנתה פתאום, ראיתי אותה כמו בחורה צעירה שמתרגשת מקשר" (שם שורות 79–80).

ללא ספק העובדות הנ"ל מחזקות את השערתנו לגישתה של האישה בתביעתה לגירושין, שהרי כל טענותיה לעילות הגירושין לא הוכחו כלל לא בבית הדין ולא בבית המשפט ולא נשארה בידנו אלא ההשערה הנ"ל כעילה לתביעתה.

אמנם הדודה, העדה הנ"ל, הצהירה בעדותה בבית הדין שברור לה שאין סיכוי לשקם את חיי הנישואין שלהם (שם שורה 33), וכמו־כן הצהירה שלרגל המצב שביניהם היא הייתה מצפה שהם יתגרשו זה מזה בצורה יפה משום שנוצר מצב עם הבוס של האישה, וזה גרם להחרפת האווירה (שם שורות 41–42). גם בהמלצת יחידת הסיוע שעל ידי בית הדין מתאריך ט' בטבת תשע"ו (21.12.2015) נאמר כי במצב זה אין סיכוי לשיקום הנישואין, אך אין בכל ההמלצות הללו כדי לחייב את הבעל בגירושין.

לאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. תביעת האישה לחיובו של הבעל בגט נדחית.
ב. לאור ההמלצות הנ"ל שאין סיכוי לשיקום חיי הנישואין, ובייחוד לאור החששות שהעלה הבעל בנושא הקשר שיש לאשתו עם מעבידה, מומלץ לבעל לפנות לכיוון של הסכם גירושין.

ניתן ביום כ"ח בסיוון התשע"ו (4.7.2016).