בפנינו תביעת האישה לגירושין וכתובה ומנגד תביעת הבעל לשלום בית.

הוגשו סיכומים על ידי ב"כ הצדדים למתן פסק דין.

הקדמת עובדות נחוצות
1) הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך ט' במרחשוון תשס"ג (15.10.2002)

2) לצדדים שלושה ילדים קטנים משותפים.

3) האישה הגישה תביעת גירושין וכתובה בתאריך כ"ח בסיוון תשע"ד (26.6.2014).

4) הבעל הגיש תביעת שלום בית בתאריך ב' בטבת תשע"ה (24.12.2014).

5) הצדדים חיים בנפרד יותר משנה וחצי.

6) שאר התביעות הנובעות מתביעת הגירושין מתנהלות בבית המשפט.

תמצית טענות התובעת וב"כ בתביעת הגירושין
א. התובעת עובדת כאחות בבית חולים, והנתבע אברך הלומד בכולל וכן עוסק במתן שיעורי תורה.

ב. התובעת מוצאת עצמה חיה חיי אומללות, עובדת קשה למען המשפחה, אולם אינה רואה כל ברכה בעמלה, היות שאינה זוכה לזוגיות טובה מפני שהנתבע רודה בה, מה שגורם לתובעת תחושה קשה של תסכול וחוסר אונים.

ג. הנתבע הוא אדם כוחני ושתלטן, כל דבר בבית צריך להתנהל על פי רצונו, וכתוצאה מכך האישה כדי להימנע ממריבות נאלצה לוותר פעם אחר פעם לתכתיביו של הבעל.

ד. התובעת סובלת מהתעללות נפשית עמוקה עד כדי דיכאון, וכך אין באפשרותה לנהל חיים משותפים סבירים ותקינים עם הנתבע תחת קורת גג אחת.

ה. הנתבע אינו מניח לתובעת לעשות כחפצה, מבקר אותה באופן קבוע. הנתבע מעביר ביקורת על כל דבר שעושה התובעת, ועל ידי כך הוא מנסה לנהל לה את חייה.

הביקורת השוטפת הזו מגיעה כמעט כל הזמן עד כדי חדירה לעולמה ולקבוע לה לא רק את סדר יומה, אלא גם על מה לחשוב ואיך לחשוב.

ו. הנתבע אינו מסוגל לראות דרך אחרת שבה יוביל את התובעת לכיוון דרכו "המוצדקת" שאותה הוא רואה כדרך היחידה הנכונה, ובכל פעם שהתובעת סוטה "מדרך הישר" הוא מוכרח להגיב ולהעיר לה. לעתים ההערות נאמרות בכעס רב ובזעם, על כל דבר קטן כגדול.

ז. התובעת חשה כי הנתבע אינו מקבל אותה כפי שהיא, וכי כדי להתקבל על ידו עליה להשתנות ולשנות את התנהגותה. מצב זה גורם להרגשת חוסר אונים ולתחושת דחייה תמידית ותסכול מתמשך עד כדי ייאוש.

מובן שהביקורת הבלתי פוסקת גוררת בעקבותיה כעסים רבים וגורמת לתסכול אצל שני בני הזוג.

ח. הצדדים ניסו לפעול לשלום בית ביניהם אך ללא הועיל, עקב כך הגיעה התובעת לאחר שיקול דעת ולבטים רבים להחלטה בדבר פרידתה מהנתבע, והודיעה לו שהיא מבקשת להתגרש.

ט. התובעת העמידה את המשפחה והטיפול בילדים בראש סדר מעייניה, ועל אף הכול לא זכתה התובעת לאורך כל חיי הנישואין לחיים שקטים ושלווים עם טיפת הערכה על המאמצים שהשקיעה התובעת, שתקה זמן רב כדי לשמור על התא המשפחתי, ולפיכך הדחיקה את המצב הכה קשה, אולם בשנה האחרונה התנהגות הנתבע הלכה והחריפה מיום ליום והמצב בלתי נסבל, הקטינים חשופים לוויכוחים ולהתפרצויות קשות.

י. הצדדים אינם מתנהלים כבני זוג, כבר במשך תקופה שאין ביניהם כל קשר אינטימי. במהלך השנים חשה התובעת מוזנחת מצד הנתבע, לא מוערכת, לא נאהבת, לא רצויה. אין יחסי אישות כלל בין הצדדים. מיותר לציין כי גם עובדה זו גרמה לנתק תהומי בין הצדדים, לתחושת עלבון של התובעת אשר מרגישה זנוחה, דחויה, לא נשית.

התובעת מוצאת עצמה מתהלכת בביתה שלה בחשש רב, אחוזת אימה מהתנהגותו של הנתבע.

יא. משכך גמלה בלבה של התובעת החלטה לתבוע גירושין ללא דיחוי, ועומדת היא על חיוב הנתבע בכתובתה.

תמצית טענות התובע וב"כ בתביעה לשלום בית
א. עסקינן בבעל ובאב מסור לאשתו ולילדיו, מעולם לא העלתה האישה נגד הבעל ולו טרוניה אחת על התנהגותו או יחסו כלפיה. הבעל תמיד החמיא לאישה הן בהיותה בשמירת הריון ולאורך כל תקופת הנישואין.

ב. אהבתו של הבעל לאשתו לא ידעה גבולות, תוך טוטאליות מוחלטת כלפי האישה והילדים, מצב שאותו ניצלה האישה לא אחת.

ג. כיום, ככל הנראה בשל לחצים כבדים המופעלים מצד הוריה של האישה אשר נקלעו למשבר כספי, מבקשת היא לפרק השיתוף בנכסי בני הזוג כדי להעביר כספים להוריה, והכול על חשבון חיי הזוגיות של הצדדים והקטינים.

ד. חרף מעללי האישה והוצאת צו הרחקה נגדו מביתו שלו ומילדיו על לא עוול בכפו, ועל פי ייעוץ זדוני שקיבלה, הבעל אוהב את אשתו ויעשה הכול כדי להביא לשלום בית בין הצדדים. המשיב מאמין כי עם ייעוץ מקצועי יוכלו בני הזוג לשוב לחיות יחדיו תחת קורת גג ובשלום בית.

ה. האישה הייתה מצויה במצב נפשי קשה על רקע התעללות מינית קשה, ואף כנראה מעשה אינוס שעברה על ידי אחיה. מצבה הנפשי החל להתדרדר לאחר שהאישה סיפרה את סיפורה הכאוב ליועצת, דבר שעליו התחרטה בסופו של יום שכן הדבר פתח פצע נפשי עמוק ואפל.

ו. לבני הזוג היו עליות ומורדות אבל תמיד האהבה פרחה בין בני הזוג. הצדדים נהגו לבלות בבתי מלון ומסעדות. בני הזוג אף הלכו לייעוץ זוגי כדי להגביר את הנאתם מיחסי אישות.

ז. כיום לאחר שהאישה הפכה למפרנסת בעלת משכורת גבוהה בבית ובעלת יכולת עצמאית לכלכל, ותחת השפעה חזקה מצד אנשים חילונים לרבות עמותות, פועלת האישה לפרק את הזוגיות. רצון האישה לפרק השיתוף ולהתגרש תמוה ביותר. נדמה לבעל כי נתקפה האישה בעין הרע תוך שהיא מושפעת לרעה מעמותות חילוניות. האישה אף הכניסה לבית הצדדים אינטרנט, וכן מחזיקה "אייפון" חדיש האסור בתכלית האיסור במגזר החרדי. נראה כי בהשפעת צדדי ג' מנסה האישה להתנער ממוסכמות רבות שנים על בסיסן התחתנו והקימו משפחה, תוך התנערות מהקהילה החרדית ומהדת.

ח. התובע אהב ועודנו אוהב את האישה בכל לבו, חרף התנהגותה הבוטה אותה נאלץ הבעל לספוג. למרות הכול, נוכח אהבתו לאשתו והמשך קיום התא המשפחתי, מוחל הבעל לאשתו, שכן כידוע כי השפעה זרה או עין הרע גרמו לכך שהאישה נוקטת בהליכים שיביאו בסופו של דבר לפירוק המשפחה באין כל עילה או סיבה.

ט. מכאן עתירה לזמן את האישה לדין ולחייבה לדור עמו בשלום בית, תוך ניהול חיי משק בית משותפים, תוך שהיא ממלאת תפקידה כרעיה.

מבוא לפסק הדין
תיק זה הוא מהתיקים הקשים. בית הדין השקיע בתיק זה מאמץ חריג. בפרק זמן קצר יחסית התקיימו בו שבעה דיונים, מתוכם חמישה דיוני הוכחות, בנוסף שתי שיחות אישיות בלשכת הדיינים, האחת עם שני הצדדים והאחת עם הבעל לבדו, כמו כן התקיים דיון נוסף בפגרה בבקשת האישה למתן צו הגנה, וכך בסיכום הושקע בתיק זמן שיפוטי רב מאוד אינטנסיבי.

במסגרת שיחות הלשכה שהתקיימו בנוכחות אחד מחברי הרכב בית הדין, ניסה בית הדין להביא את הצדדים לסיום ההליך בדרך של הסכמה. בתחילה ניסה בית הדין לבדוק אם קיים סיכוי לשלום בית, מהר מאוד התברר שאין כל סיכוי לכך, וזה בלתי מציאותי.

עקב כך ניסה בית הדין בשיחות אישיות עם הבעל לשכנעו להסכים לגירושין ולחסוך דיונים ממושכים שבהם נחשפת כל מסכת החיים האישית והאינטימית, ובעיקר הסבל הרב שעוברים הצדדים עקב ההתדיינויות.

אולם הבעל התעקש באופן בלתי רציונאלי להמשיך הלאה במאבקים המשפטיים והאישיים מול האישה ללא שום תכלית.

בית הדין המשיך להשקיע מאמצים עקיפים לשכנע את הבעל לסיים במתן גט, אך ללא הועיל.

עקשנותו של הבעל מחייבת את בית הדין לכתוב פסק דין, כאשר על בית הדין מוטל עומס עצום של תיקים קודמים, וכמו כן כתיבת פסק דין לוקח זמן לא קצר, ובפרט בתיק כזה שהצטבר בו כאמור חומר כה רב.

בית הדין יצא מגדרו לזרז את סיומו של תיק זה אבל, כאמור, אין זה בשליטתו.

א) בפני בית הדין מונחות תביעות מנוגדות זו לזו, תביעתה של האישה לגירושין שמתארת מסכת חיים קשה ואפילו מזעזעת שחוותה האישה בחייה המשותפים עם בעלה.

מנגד הבעל מתאר חיים מלאי אידיליה שאהבה פורחת בהם, וכל הסיבה לתביעה לגירושין נובעת מצלקות נפשיות שנושאת עמה האישה מהעבר, או השפעות חיצוניות. ולכן תובע הבעל שבית הדין יחייב את האישה לחזור לחיות עמו, תוך שהיא ממלאת את תפקידה כרעיה.

בלי להיכנס למהותו של התיק, כבר בעיון בנימוקי התביעות ניתן להתרשם איזה פערים קוטביים קיימים בין הצדדים במערכת היחסים הזוגית, כאילו כל תביעה מתייחסת לבן/בת זוג אחרים.

כך גם בפרוטוקולים, ככל שמעיינים בהם נוכחים לראות עד כמה היה קיים פער בין הצדדים.

ב) הרקע של בני הזוג: שניהם ילידי ברית המועצות. הורי הבעל גרושים, לדברי האישה הבעל היה מעורב מאוד בגירושי הוריו, עד כדי כך שהוא היה צריך לאלץ את אביו לתת גט לאמו. שני בני הזוג גדלו וחונכו בתחילת דרכם בחינוך שאינו מסורתי, ובגיל צעיר (האישה בגיל חמש־עשרה והבעל בגיל תשע) עשו תפנית של חזרה בתשובה והשתלבו בחינוך חרדי.

לדברי האישה, כפי שסיפרה בחקירתה בדיון בתאריך ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014): "חונכתי לכבד את הבעל ולוותר, הבעל הוא ערך עליון, הוא הציג עצמו כעילוי בתורה ומבין בהלכה, וככה הסכמתי לחיים אתו למען התורה."

האישה נכנסה לנישואין אלו עם ערכים של בת "בית יעקב" תמימה, שקיבלה ערכי חינוך לשאוף להקים בית של תורה עם בן תורה, וכידוע לצורך כך נדרשת מהאישה הקרבה גדולה ביותר.

לאישה היה ברור שבעלה כבוגר ישיבה קדושה, הוא ה"בן תורה" שלמענו היא צריכה להקריב כדי שיוכל לשקוד באוהלה של תורה. האישה ספגה אידיאלים אלה בתמימות, והפנימה אותם באופן קיצוני עד כדי כך שהבינה שעליה לעשות הכול למען תורתו של בעלה. גם אם בתמורה לכך היא לא זוכה ליחס של הערכה מצד בעלה אלא להיפך – זהו חלק מההקרבה כדי שבעלה יישב באוהלה של תורה, ועליה לקחת על עצמה את כל עול הבית, כולל הסבל הנפשי הנלווה לזה עקב הפיכתה לשפחת בעלה.

האישה לא הבינה שכשאברך הלומד בכולל ומשקיע בלימוד תורה זה בא לידי ביטוי בכל מהלך החיים, ובעיקר באישיותו – שהוא מתנהג כבן תורה, ואם הוא לא מתנהג כבן תורה – הרי שהוא איש שאין כל עיסוקו בתורה, אלא יש לו דברים נוספים בחיים שכנראה מעניינים אותו יותר.

זו התשובה לתמיהתה של האישה שהעלתה בדיון:

"אני חונכתי לכבד את הבעל ולוותר, ובעל הוא ערך עליון. הוא גם הציג כעילוי בתורה ומבין בהלכה, וככה הסכמתי אתו למען התורה. אבל האם זאת התורה [...]"

כל השנים האישה חיה בתחושה שאולי היא אינה ממלאת את ייעודה כאישה הראויה לבן תורה, ולכן הטתה את שכמה לסבול ולספוג כדי שעוד יבוא היום והיא תזכה לראות את אותו בעל בן תורה שעליו היא כה חלמה, עד כדי כך מספרת האישה בדיון:

"כל הזמן האמנתי שהכול לטובה וזה משמים והוא ישתנה, אבל כלום אלא ההיפך – הוא נהיה לרודן ושתלטן. בתמימותי עוד הייתי מתפללת לרפואתו גם בחנוכה לפני שנתיים אני עומדת להתפלל בהדלקת נרות [...] ואז הוא שואל אותי: 'את רוצה להיות הרבנית קנייבסקי?'"

כך מתוך אמונה תמימה של בת ישראל כשרה וצנועה קיוותה האישה ש"התורה" שבעלה "עמל" בה תביא את השינוי המיוחל ותגשים את חלומה לבית של תורה.

לא רק זו, אלא בשלב יותר מאוחר התרוצצה האישה עם הבעל אצל מספר לא מבוטל של יועצים זוגיים כדי לנסות לפתור ולהציל את הזוגיות, אך גם זה לא צלח. רק לאחר שנים של תקווה, הבינה האישה שנער החלומות הזה לעולם כבר לא יתגשם, ועקב כך החלה בהליך שיפוטי לפירוק התא הזוגי.

ג) כך נראה סיפור חייה של התובעת ב"מאקרו", אלא שלצורך מתן פסק הדין חובה לתת תמונת "מיקרו" מפורטת.

התיאור הכולל לחיי נישואיה של התובעת עם הנתבע כפי שאמרה בדיון מתאריך ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014):

"האישה: [...] חייתי בגיהינום, פחד ושליטה, טרור ואיומים.

ב"כ האישה: איך זה בא לידי ביטוי?

האישה: הוא פגע בי בכל דבר, לגבי הגוף שלי, בילדים בעבודה ובבית.

ביה"ד: בגוף?

האישה: כן. מה לאכול ומתי לאכול וכמה ולמה, אם החלטתי שאני רוצה פרוסה בלי כלום, נניח בלי ממרח, אז הוא אומר לי: 'זה מה שאת אוכלת?' מה רע בפרוסת לחם? או אם הוא החליט שהוא הכין משהו ואני לא רוצה אז את לא אוכלת את מה שהכנתי? אולי שישאל אותי אם אני רוצה? מבחינתו: שמתי לך על השולחן – תאכלי בלי שאלות. ואוי ואבוי אם אני לא אוכלת – ישר מתחיל: 'את נגדי'.

גם בשתייה חריפה, אם אני לא מסכימה לשתות, אז הוא מתחיל 'אה, אה, אה' בלעג כזה מזלזל [...] אמרתי לו אני לא רוצה לשתות, למה לכפות עלי? ועוד ליד הילדים הוא אומר לי: 'אי אפשר ליהנות אתך'. ואז מתחיל ה'ברוגז' כאילו אני אוויר. זה מתסכל, מה עשיתי איזה פשע ביצעתי? ואז ה'ברוגז' שלו ממשיך ימים ושבועות וכמובן שכל יום משהו חדש צץ שלא מוצא חן בעיניו.

גם ביחסי אישות, אני זאת שצריכה ליזום – גם בליל הכלולות. ואז הוא אומר לי: 'את לא מושכת את לא מגרה, אני לא צריך אישה בכלל.'

גם בלבוש הוא לא היה מרוצה מכלום, הוא היה דוחה אותי בהתנהגות שלו, אז גם אם אני יוזמת, אז הוא משתמש בי כחפץ וזורק אותי, אף פעם לא מפייס ואני אמורה לבוא ולבקש סליחה, גם ביחסים אין רגש הכול טכני, כמו כלב, אין תודה על כלום וגם אם משהו לא נוח לו ביחסים האישיים איתי הוא היה עוזב אותי באמצע. תסכול – תישארי את עם השאלות מה עשיתי רע? מה לא בסדר?

גם כל הרצונות שלי לילדים זה בא במלחמות, הוא היה כופה עלי לקחת כדורים, הרב אדלר גם אמר לו זכותה להחליט ולקבוע אם היא רוצה אמצעי מניעה, תשאל אותה אם זה מתאים לה, הוא לא מבין שכדורים משפיעים על כל המערכת, וצריך להסביר לו והוא גם לא מבין [...] ומפחד עשיתי מה שרצה.

ביה"ד: מי נתן לך את הכדורים?

האישה: רופאת נשים. כל הזמן האמנתי שהכול לטובה וזה משמיים והוא ישתנה, אבל כלום, אלא ההיפך, הוא נהיה לרודן ושתלטן, בתמימותי עוד הייתי מתפללת לרפואתו, גם בחנוכה לפני שנתיים אני עומדת להתפלל בהדלקת הנרות, והוא, הוא רוצה שאני אשב לאכול סופגנייה, ואז הוא שואל אותי: 'את רוצה להיות הרבנית קנייבסקי?' הרגשתי מבוזה, ישבתי לאכול סופגנייה וכולי בושה. לא הבנתי אם הוא אדם דתי מה רע בתפילה? ואז בשנה הזאת אצל הרב ד' הוא אמר לו: 'מה מפריע לך? תן לה עשר דקות להתפלל'. ואז שנה שעברה הוא שאל אותי: 'עשר דקות מספיקות לך להתפלל?'

ב"כ האישה: מה הוא רצה ממך בלבוש?

האישה: [...] הוא הסתכל על נשים פרוצות וניסיתי להסיח את דעתו וזה לא הולך, ואז אני מעירה בעדינות, ואז הוא אומר אה, את צריכה לשמור על העיניים שלי? תדאגי לעצמך [...] הוא רצה שאני אלבש חצאית קצרה ולא ארוכה.

ביה"ד: מה הכוונה?

האישה: מעל הברך. חמישה עד עשרה סנטימטרים מתחת לברך לא הספיק לו, ואז הוא אומר לי למה את לא כמו נשים בקהילה, וזה עוד בזמן שאני אמרתי שהן מתלבשות כמו החילוניות, לא הבנתי מה הוא רוצה.

ב"כ האישה: אימא שלו הציעה לכם סוף שבוע לשיפור היחסים ביניכם, למה?

האישה: כן, היינו שם בסוף שבוע מיום חמישי עד מוצאי שבת זה היה לפני ההיריון של [ת'] אבל הוא – אני לא עניינתי אותו, עניין אותו הטלוויזיה – לראות כדורגל. ואז אני רואה שהזמן עובר ואני ערה מחכה, וצריך להבין שהחדר שלנו היה אלכסון לפינת המחשב ולא האמנתי למה שראיתי, הוא ראה 'סרטים כחולים'. הסתובבתי, לא האמנתי [...] זה ה'בן תורה' שמעביר שיעורים? עוד פעם הסתכלתי לראות, ולא האמנתי, לקח לי המון זמן להירגע, רציתי שיפסיק, קמתי אחרי עשרים דקות וצעקתי, 'גועל נפש' – איך דתי עושה דברים כאלה? אימא שלו קמה וככה שאלה למה את צועקת? אמרתי לה, והיא אמרה: 'אין בזה בעיה, כנראה את לא בסדר'. הייתי בהלם שהיא מצדיקה את מה שהוא עושה, היא לא דתיה, אבל הוא דתי, ומה עם התורה ומה עם הערכים? היא אמרה: 'אני ממליצה על מלון בלי הילדים ונראה מה יהיה.' אני זאת שהזמינה את המלון, וגם במלון אני זאת שיזמתי, אבל לו היה חשוב לראות טלוויזיה, הוא מנותק [...]

אין פה תורה, אין פה ערכים. איך הוא זלזל ברב עובדיה ובפסיקות שלו [...]"

לאחר אריכות ציטוטים מדבריה של האישה אפשר לומר שערכי תורה בוודאי לא קיימים אצל הבעל, אלא שהבעל אף חסר כל ריסון ליצריו הלוהטים. אבל התופעה הבולטת ביותר בהתנהגותו של הבעל היא סגנון ההתייחסות לאישה בדרך של התנשאות.

ד) עד היכן מגיעה התנהגותו המשפילה של הבעל כלפי האישה?

"ב"כ האישה: מי ערך אצלכם את הקניות בבית?

האישה: הוא. מה שרציתי הוא לא קנה, הוא היה אומר לי: 'זה דברים מיותרים, את בזבזנית'. וזה עוד בזמן שאני עבדתי והרווחתי והוא שלט בכסף, אני נותנת לו רשימה לקניות ואז הוא מתקשר אליי ואומר: 'זה מיותר, את זה לא צריך, למה את צריכה שני קישואים?' כל הזמן צריך לתת דין וחשבון, מה מפריע לו שני קישואים? אבל ממתקים וקשקושים, הוא יכול לקנות בטענה ש'בבית של אימא שלי זה לא היה בכלל ואת לא מעריכה'. הוא גם מתערב בסדר של הארונות, וגם במטבח, את התיק שלי הוא הופך, אם למשל יש לי ניירת הוא פשוט היה הופך אותו על הרצפה ואני צריכה עכשיו לסדר, בגדים מהארון, פשוט זורק.

ביה"ד: למה?

האישה: אובססיה לסדר וניקיון, אם למשל יש טיפה של מים על הרצפה הוא מוריד את הנעל ומנגב עם הגרב, ובארונות אוי ואבוי אם אני לא אסדר אותם כמו שהוא רוצה."

גם העד הרב צ' ד' שנחקר באריכות במהלך הדיון בתאריך י"ט בכסלו תשע"ה (11.12.2014) העיד, עד כמה הבעל הוא אובססיבי בנושא הניקיון וצייקן בממון:

"[...] היו גם ויכוחים על ניקיון הבית – האם הבית נקי מספיק והוא טען שהיא לא מנקה את האבק מהתריסים וחלונות, הוא טען שהיא לא נקייה מספיק ולא אסתטית [...]

[...] בהתחלה זה היה ניקיון ואחר כך הוא עבר לקמט שהיה בחולצה שהיא לא יודעת לגהץ, וההשפלה שספגה הייתה נוראית [...] הוא בא בטענות גם על ניקיון ואוכל שהיא מכינה לו ולא לטעמו, הוא רוצה צלחת של מלח, הוא אוהב אוכל מלוח ורוצה שכל האוכל יהיה מלוח והיא אמרה לו: 'לא כל הבית צריך את אותה כמות מלח' ושמה לו צלחת של מלח שיוכל לתבל לפי טעמו, אבל הוא היה מוסיף מלח על הכול. הוא טען שישפר את דרכו ואמר שהוא יודע שהוא כעסן ויעבוד על עצמו וזה לא קרה.

העד: [...] קניות בסופרמרקט, כל דבר צריך לעבור אישור שלו והיא צריכה להביא את החשבונית והם שניהם צריכים לעבור על הקבלה, ואז: 'למה קנית ככה ואם היית קונה שניים היה לך מבצע'. הוא היה קטנוני על כל צעד ושעל.

ביה"ד: כמה זמן הוא התנהל בצורה כזאת שהוא בודק לה את החשבוניות?

העד: בערך חמש – שש שנים [...]

ביה"ד: היית אומר שזה נובע מאופי קמצני?

העד: קשה לומר, כי היו דברים שנתן בשפע, אבל יש פה עניין של שליטה: הוא צריך להיות השולט בבית בכל דבר, וגם הוא חסכן, הוא תמיד חשב קדימה שיצטרכו לחתן ילדים ולכן צריך לחסוך כסף [...] ולכן אני לא חושב שזה נובע מקמצנות, אלא עניין של אובססיה של שליטה בצורה קיצונית [...]

העד: אני שלחתי אותם לרב [א'] אחרי שזה לא הצליח התעניינתי ושאלתי מה היה ביניהם, והוא אמר לי [...] שהוא משתמש באישה לצרכיו האישיים. לגבי הרבנית [ה'], היא טענה שהאישה מקסימה, מעולה, עדינה ומלאת חמלה, ובמשך השנים היא פיתחה תסמינים של אישה מוכה, היא ציינה שהיא תמיד שאלה אותה למה הוא מתנהג ככה, תמיד חשבה שהאשמה בה, היא תמיד שאלה איפה אני לא בסדר וזהו בדיוק התנהגות של אישה מוכה."

גם העדה היועצת הזוגית הגב' מ' א' בעדותה הממושכת בדיון בתאריך י"ז בסיוון תשע"ה (4.6.2015) מעידה:

"[...] הוא טען שמגיל מאוד צעיר הוא הבין מה טוב עבורה, ואז אמרתי לו שאולי היא לא רוצה שיחליט עבורה.

ביה"ד: מה פירוש עבורה?

העדה: אתם רוצים דוגמה? למשל הם באירוע והוא מביא לה סלט, אבל היא לא אוהבת את הסלט הזה, אז הוא אומר לה: 'הסלט מצוין, תאכלי.' אז יכול להיות שהוא רוצה לכבד אותה, אבל היא – מבחינתה – לא רוצה את הסלט הזה, ומכאן עלתה המצוקה של אישה למעשה מוכה, שהוא למעשה שולט בה, הוא לא הבין את זה.

ביה"ד: אולי הוא חושב שככה הוא מכבד אותה?

העדה: התפיסה שלו, אני אשלוט. הוא מוכן להתחשב, אבל הוא יחליט. התפיסה הזאת חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים.

ביה"ד: ממתי?

העדה: מהתחלה, הוא טען שהוא לפני אבא שלה, הוא אמר לי: 'בוודאי שאני לפני אבא שלה.'

ביה"ד: זאת הסיבה שאישה פטורה מכיבוד אב ואם.

העדה: [...] והיא לא אהבה את זה שהוא שם את היד על הכסף הזה, היא שידרה מצוקה והייתה הרגשה שהיא לא מקבלת כסף לצרכים שלה והכול צריך לעבור דרכו והכול באישורו.

ביה"ד: זה היה ממקום של שליטה?

העדה: כן. הוא גם טען לגבי העבודה שלה, שהיא לא מספיק בעבודה, באותה תקופה היא הייתה אחרי חופשה והוא רצה שתחזור לעבוד, היא אמרה שהיא ניסתה אבל הוא אמר שהיא לא ניסתה מספיק [...]"

בהמשך חקירת העדה שואל אותה ב"כ הבעל:

"ב"כ הבעל: זה נכון שהוא לא חשב עליה כחפץ?

העדה: נכון. אבל תפיסתו הייתה פטריארכלית.

ביה"ד: במה זה התבטא?

העדה: שהוא מאוד ניסה לכבד אותה והיא אמרה שהוא עשה למענה ויש מסירות, אבל היה כאב גדול שהוא לא מבין אותה ואת צרכיה, אלא עושה דברים דרך מה שמתאים לו."

לסיום פרק זה כדאי להביא עובדה נוספת הממחישה את המציאות הזוגית ששררה בין הצדדים.

ב"כ האישה בחקירה חוזרת שואלת את האישה בפרוטוקול מתאריך 29/12/14:

"ב"כ האישה: מקודם ב"כ הבעל הראה לך תמונה מטבריה, מה היה בטבריה?

האישה: זה היה בהריון האחרון, מבחינה רגשית כבר לא היה כלום, בבית מלון הייתי פשוט עצובה, כי הוא התנהג כמו בבית [...] אני זאת שעבדה קשה ועמלתי קשה להרוויח את הכסף, והוא שלט בו. הוא הכריח אותי בטבריה לעלות לאנייה, אמרתי לו שאני מפחדת, אז הוא התחיל להקניט אותי – 'פחדנית' לעג עליי, עליתי בשביל הילדים וישבתי במקום אחד כשאני אחוזה פחד, הילדים יעידו איך הייתי. תמיד הכול צריך להיות בלעג בלבזות ולהשפיל אותי."

סיכום המקבץ העובדתי עד כה
התא המשפחתי התנהל באופן פטריארכלי שהבעל הוא השליט על האישה ועל כל הנושאים הקשורים לניהול התא המשפחתי, ואף אם היה קיים יחס של כבוד מהבעל לאישה, זה לא היה מתוך חשיבה על צרכיה של האישה . לכן האישה חשה שהיא מאבדת את כל זהותה האישית ומעמדה כאישה.

ה) במקרה שאנו עוסקים בו, הדומיננטיות של הבעל היא הרסנית. זה נובע מכך שהבעל אינו מקבל את נוכחותה של האישה בבחינת "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם" (סוטה יז ע"א) דהיינו איש ואישה שעומדים זה לצד זה. במקרה הנדון האיש עומד לבדו ומאחוריו נגררת לה נערה.

מילת המפתח להתנהגות זו היא כאמור "שליטה". הבעל מבקש להטיל את שליטתו המוחלטת בלי שיוכלו לערער בה.

כמו כן ניתן להבחין בעובדות הנזכרות לעיל וכן בעובדות שיובאו להלן, חוסר יחס מופגן והעדפת הצרכים שלו קודם לצרכים של האישה ואף של הילדים. ואין זה נובע מאגואיזם, הוכחה לכך שבחברה בה הוא מצוי הוא עושה רושם של הבעל הטוב ביותר והנחמד ביותר כפי שהעידו תלמידיו או חבריו של הבעל. בהחלט ייתכן שהוא מתחשב מאוד בזולת ויעשה למענו גם אם זה על חשבון צרכיו האישיים, אבל בבית צרכיו קודמים לכל בני הבית, היות שזהו סימפטום של אלימות "שליטה."

אחד המאפיינים הבולטים של בעל המתעלל רגשית באשתו, זו ההנאה שהוא נהנה להשפיל את האישה . בהחלט ייתכן שההשפלות או חוסר ההתחשבות שלו באשתו אשר גורמות לאישה להרגיש מושפלת, מעניקות לבעל זריקת אנרגיה, כפי שהאישה מספרת לפרוטוקול הדיון מתאריך ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014):

"[...] הוא היה דוחה אותי בהתנהגות שלו, אז גם אם אני יוזמת (יחסי אישות), אז הוא משתמש בי כחפץ וזורק אותי, אף פעם לא מפייס ואני אמורה לבוא ולבקש סליחה, גם ביחסים [אישות] אין רגש הכול טכני, כמו כלב, אין תודה על כלום וגם אם משהו לא נוח לו ביחסים האישים איתי הוא היה עוזב אותי באמצע [יחסי אישות], תסכול, תישארי את עם השאלות מה עשיתי רע?

[...] הוא היה כופה עלי לקחת כדורים. הרב אדלר גם אמר לו זכותה להחליט ולקבוע אם היא רוצה אמצעי מניעה, תשאל אותה אם זה מתאים לה, הוא לא מבין שכדורים משפיעים על כל המערכת, וצריך להסביר לו והוא גם לא מבין, ודרש כדורים, ומפחד עשיתי מה שרצה.

ביה"ד: מי נתן לך את הכדורים?

האישה: רופאת נשים."

ובהמשך הפרוטוקול שם מגיבה האישה לחקירת ב"כ הבעל:

"האישה: הוא זייף, וגם לא רצה [יחסי אישות], אני זאת שיזמתי, וגם בפעם שיזם היה משתמש בי כמו חפץ, ועוד טען: 'באישה אין אונס, את אישה נשואה.'

ב"כ הבעל: מה את אומרת עכשיו, שהוא אנס אותך?

האישה: בצורה הבזויה והשפלה שהוא עשה את זה.

האישה: הכול טכני, כמו חפץ להשתמש ולזרוק.

(פונה בזעקה אל הבעל:) 'איפה התורה שלך?'"

תיאור פשוט מזעזע. השפלה נוראית שהאישה עוברת בזמנים האינטימיים ביותר כאשר הבעל משתמש בה כאמצעי לסיפוק ולשחרור יצריו, ורומס את כל רגשותיה של האישה, כאשר הוא כופה עליה להקריב את גופה לצרכיו ולהתאים את גופה לנוחיותו.

להתנהגות זו יש הגדרה אחת: "סדיסט", שפירושה להפיק הנאה מגרימת סבל נוראי לזולת.

עובדות נוספות המוכיחות את המאפיין האמור הציגה האישה בחקירתה בפרוטוקול הנ"ל:

"גם בלידה בקשתי ממנו שיהיה בחוץ, ואז חצי שעה בערך אחרי הלידה אני עם כאבים והוא שואל אותי איפה הפלאפון, הוא הפך שם את החדר אפילו בסל הוא חיפש."

העד צ' ד' מעיד לפרוטוקול מתאריך י"ט בכסלו תשע"ה (11.12.2014):

"[...] הוא ביקש ממנה להישאר בבית חולים, כשבועיים לפני הלידה, גם ממני הוא ביקש שאדבר אתה, כי אם היא תהיה בבית אז יהיה קשה וגם ככה אבא שלו בבית שלהם. ולכן עדיף שהיא תישאר בבית החולים.

ביה"ד: מה אבא שלו עשה שם?

העד: הוא טען שהוא עוזר לו כדי שימשיך ללמוד ולכן הוא רצה שיישאר גם לאחר שהיא תחזור מבית החולים והיא אמרה לו שהיא לא מוכנה להיות עם אבא שלו בבית, והיה ויכוח שלם על זה, האם זה נורמלי [...]"

לקרוא את העובדות ולא להאמין. איזו אטימות רגשית של הבעל כלפי האישה .

גם בחקירתו של העד על ידי ב"כ הבעל "השכיל" ב"כ הבעל להוכיח לבית הדין עד כמה התעלל הבעל ברגשותיה של אשתו, ובהמשך לעדותו הנ"ל של העד שואל ב"כ הבעל:

"ב"כ הבעל: מה היה רע שבתקופת שמירת ההיריון אבא שלו יבוא לעזור בבית, כאשר הוא גם יכול להמשיך וללמוד [...]?

העד: הבעיה הייתה השפלת האישה, הוא דרש שאבא שלו יהיה והיא לא רצתה.

ב"כ הבעל: היא הושפלה?

העד: הוא אמר לה להישאר בבית החולים, רק אחרי לחץ ובכי ודיבור שלי האבא עזב את הבית ואז היא חזרה לבית."

כמו כן בעדותו סיפר העד:

"[...] היא הייתה מוכנה להתבזות כדי להציל את הבית אבל הוא היה מנותק ממנה אנושית [...] אני שלחתי אותם לרב [א'] אחרי שזה לא הצליח התעניינתי ושאלתי מה היה ביניהם, והוא אמר לי שאִתה יש מה לעבוד אבל הוא מרוכז בעצמו, מנותק [...] הוא טען שהוא משתמש באישה לצרכיו האישיים."

מאידך גיסא, כפי שאמרנו בעל "שתלטן" באלימות, כלפי אחרים הוא יכול להיות אדם נחמד וסימפטי, ואף מתחשב מאוד.

כפי שהעידה היועצת הזוגית מ' א' במתן עדותה לפרוטוקול מתאריך י"ז בסיוון תשע"ה (4.6.2015):

"היא טענה שהוא נחמד באישיות ככה לכולם והיא משתפת פעולה כדי לעזור לו להיות נחמד לכולם [...] אבל אין שום הכרה בסבל שלה, ואין מה לעשות והיא נכנעת."

זה מסביר היטב כיצד אותם שני עדים חבריו של הבעל שהגיעו להעיד מטעמו של הבעל, סיפרו שבית הצדדים התנהל באווירה טובה ונעימה כאשר ביקרו בביתם, אז אמנם "אורח לרגע רואה כל פגע" אך פעמים שהפגע נעלם לרגע כי היא התנהגה כאישה כשרה שעושה רצון בעלה.

מאפיין נוסף קיים אצל הבעל השתלטן – ניתוק את האישה מקשריה עם משפחתה, וחשדנות לקשריה החברתיים. כמו שמספרת האישה לפרוטוקול מתאריך ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014):

"[...] אותי הוא ניתק מהמשפחה [...]

ב"כ האישה: למה הוא ניתק מהאחים שלך?

האישה: כן, הוא טען שהם סוטים והם לא בסדר, אפילו מישהו מהוועד, ומדובר על אדם בן 78, הוא אומר לי: 'את מנהלת אִתו רומן' – זה מישהו מוועד הבית שבא להגיד תודה, אבל הוא (הבעל) אמר לי: 'היה משהו ביניכם ואסור לך לדבר עם אף אחד.'

ביה"ד: עם כל אדם?

האישה: הוא היה חושב שיש משהו בינינו, אפילו עם אח שלו [...] "

גם העד צ' ד' בעדותו לפרוטוקול מתאריך י"ט בכסלו תשע"ה (11.12.2014) מעיד: "הגבלת אותה בקשר עם משפחתה – שיהיה מה שפחות, לפעמים היא ניתקה קשר עמם (עם המשפחה) כדי לבנות את הבית שלהם מתוך הבנה [...]"

ניתן לאבחן התנהגות נוספת אצל בעל שמתנהג בשתלטנות, והיא, התנערות מאחריות ומניפולטיביות. כמו שמגדירה זאת האישה בחקירתה מתאריך ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014): "הוא אלוף בשקרים ומניפולציות."

ובהמשך אומרת לה ב"כ:

"ב"כ האישה: [פלוני] טוען שאת עושה את הדברים כדי לתת כסף להורים שלך ולכן את רוצה למכור את הבית.

האישה: שקרים, כמו כל החיים שלו, שקרים [...] "

במהלך הדיונים – כל מי שסיפר או העיד בגנותו של הבעל, התפרץ כלפיו הבעל שהוא שקרן.

הופיע העד הרב צ' ד' שהשקיע רבות בבעל בתקופת לימודיו בישיבה וכן בנישואיו, וזאת במסגרת תפקידו של העד הנ"ל בישיבה כאחראי חינוכי, ואף לאחר נישואי הבעל השקיע הנ"ל זמן רב וכוחות נפשיים כדי לסייע לצדדים במערכת הזוגית שלהם, שהייתה שברירית מתחילת דרכם המשותפת, וכדברי העד שהבעיות החלו כבר בתקופת האירוסין.

לאורך כל עדותו של העד הנ"ל התפרץ כלפיו הבעל ללא כל בושה, וכינה אותו שקרן וכן בגינויים נוספים.

גם העדה מ' א' סיפרה שלאחר ששלחה את חוות דעתה לבית הדין, התקשר אליה הבעל והטיח בה שהיא שקרנית.

כידוע, אדם שמטיח בכולם שהם שקרנים, מסתבר שהוא פוסל במומו.

גם בכתב תביעתו של הבעל לשלום בית, לאורך כל כתב התביעה מאשים הבעל את האישה בתביעתה לגירושין, ומונה שם כמה סיבות הגורמות לתביעתה, כדלהלן:

"כיום, וכלל הנראה בשל לחצים כבדים המופעלים מצד הוריה של האישה (אשר נקלעו למשבר כספי) מבקשת היא לפרק השיתוף בנכסי בני הזוג על מנת להעביר כספים להוריה והכול על חשבון חיי הזוגיות של הצדדים והקטינים.

האישה הייתה מצויה במצב נפשי קשה על רקע התעללות מינית קשה ואף כנראה מעשה אינוס שעברה על ידי אחיה. מצבה הנפשי החל להתדרדר לאחר שהאישה סיפרה את סיפורה הכאוב ליועצת [...] שכן הדבר פתח פצע עמוק ואפל אשר האישה ניסתה להסתיר מידיעת בעלה.

כיום לאחר שהאישה הפכה למפרנסת בעלת משכורת גבוהה בבית ובעלת יכולת עצמאית לכלכל עצמה ותחת השפעה חזקה מצד אנשים חילונים לרבות עמותות פועלת האישה לפרק את הזוגיות ויהי מה וסיבה אין.

רצון האישה לפרק את השיתוף ולהתגרש תמוהה ביותר שכן אין כל סיבה או עילה לכך."

הנה הבעל תובע שלום בית, ובכתב תביעתו הוא מטיל את כל האשמה לאי שלום הבית על האישה (כפי שנרחיב בסיום פסק הדין), והוא חף מכל אשם. גם במהלך הדיונים הבעל העלה גורמים נוספים שכולם נובעים מחמת האישה שהם גרמו לה להגיש תביעה לגירושין.

בחקירתו של הבעל מתאריך י"ב באדר תשע"ה (3.3.2015), מסביר הבעל:

"ביה"ד: אז איך תסביר את זה שאם הייתה כל כך מסורה, איך היא מכינה במקביל כתב תביעה?

הבעל: [...] הייתה תקופה של שמירת הריון לא היו יחסי אישות שמחזק את הקשר למרות שזה לא העיקר – שלושה או ארבעה חודשים, הלידה הקשה שהיא עברה [...] אחרי זה איבדה הרבה דם – שתי מנות [...] ושוב אין יחסי אישות בגלל גושי דם הגדולים [...] כל זה יצר תקופה חלשה [...] תקופה רופפת חלשה לא היו יחסי אישות [...] כל זה יצר חולשה במערכת היחסים [...]

ביה"ד: הסיבה לתביעת הגירושין לדבריך מנסיבות טבעיות – יחסי אישות?

הבעל: היא עברה סטרס קשה, הייתה צריכה לשכב, בקושי לקום לשירותים [...] היא עברה משבר שם וגם הילדה הייתה גדולה – כמעט נפטרה [...] גם אי קיום יחסי אישות סטרס והתקופה הקשה [...]"

כל הציטוטים מדברי הבעל מוכיחים כאמור, שהבעל מתנער מכל אחריות לפירוק התא המשפחתי, את כל האחריות למצב שנוצר מטיל על אשתו או גורמים חיצוניים.

כמו כן, המניפולטיביות של הבעל בהפיכת היוצרות, כאשר הוא עצמו מושלם, חף מכל אשמה למצב שנוצר, ומתאר באריכות את אשתו כאישה הסובלת מבעיות נפשיות וגופניות, זוהי טקטיקה של עיוות.

ו) מנגד, האישה חיה במשך שנים עם האשמה עצמית, כפי שמשיבה האישה לשאלות ב"כ בפרוטוקול מתאריך ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014):

"ב"כ האישה: מתי פנית אליי?

האישה: באמצע יולי, ב־14, אני באתי כי ראיתי איך כל השנים הקרבתי את עצמי לערך עליון, למדתי ב[...] וזה מה שלימדו אותי לעשות למען התורה 'קחי אברך', מחלתי על הכול, ספגתי הכול, אבל אחרי שמונה שנים של פגיעה והשפלות, נשארתי עם שאלות: למה הוא פוגע בי, זאת התורה? פניתי גם לעמותות והבנתי שאני למעשה במערכת של שליטה ורודנות, הם גם שאלו אותי האם ישנה אלימות פיזית [...] גם אחותו עלתה על המצב שלי ושיתפתי אותה, והיא אמרה לי: 'איך את מחזיקה מעמד? איך?'

ביה"ד: הם לא ידעו?

האישה: מעולם לא סיפרתי, האמנתי שכך צריך להיות, וככה הכול משמים והכול צריך למען התורה [...]"

גם העד צ' ד' בעדותו מספר:

"[...] לגבי הרבנית הבר, היא טענה שהאישה מקסימה, מעולה, עדינה ומלאת חמלה, ובמשך השנים היא פיתחה תסמינים של אישה מוכה. היא ציינה שהיא תמיד שאלה אותה: 'למה הוא מתנהג ככה?' תמיד חשבה שהאשמה בה. היא תמיד שאלה: 'איפה אני לא בסדר?' וזהו בדיוק התנהגות של אישה מוכה. ולכן אני חושב שבמצב הקיים אין שום סיכוי לשלום בית והוא (הבעל) מנסה לתרץ שהכול נובע ממה שהכניסו לאישה בראש ונתפס בעניין של דיכאון לאחר לידה, בקיצור כל האשמה באישה."

גם היועצת הזוגית מ' א', בחוות הדעת שהגישה לבית הדין לסיכום הפגישות של בני הזוג, כותבת בסעיפים 19–20:

"במהלך הפגישות האישה התאפיינה בהתנהלות חסרת ביטחון, דברה בשקט ובהססנות, וניכר עליה שהיא מאד נפחדת ולחוצה, מול ביטויי תוקפנות מצד הבעל. האישה נבלמה ולא הצליחה לבטא את עצמה, ונכרה מצוקה רגשית קשה בעקבות אכזבתה מאי יכולתה לרצות את בעלה ולהיות אישה טובה ורצויה."

בסעיף 22 לחוות הדעת כותבת היועצת כדלקמן:

"במהלך הטיפול התחזקה בי הדעה, שדפוסי ההתנהגות של האישה הם כשל אישה שעברה התעללות רגשית, ובעקבות כך ההתנהלות שלה הייתה פעמים רבות מלווה בדפוסים של 'פאסיב־אגרסיב' ותוקפנות סמויה."

סעיף 22 הנ"ל מאבחן בקיצור ובמדויק את מצבה של האישה כתוצאה של נישואיה, תסמונת "האישה המוכה", שאחד התסמינים הידועים אצל אישה שכזו, זו הלקאה עצמית.

כאמור, התקיימו בתיק זה יחסית מספר רב של דיונים, וכן שיחות אישיות וישירות עם הצדדים, וכך לביה"ד הייתה אפשרות להתרשם ממצבה הנפשי של האישה (ואין צורך בהתבוננות מקצועית, היות שמבטה ותגובותיה של האישה היו בולטים).

בית הדין ראה לנגד עיניו אישה עצובה עד כדי דיכאון נפשי, שמשדרת חוסר אונים.

למרות התמונות הרבות שהציג בפנינו ב"כ הבעל מכל מיני אירועים, שבהם נמצאים בצוותא הבעל והאישה מחויכים זה לזה, מה שמוכיח לדבריו עד כמה האישה מאושרת בחברתו של הבעל. התגובה לכך, שאלף תמונות מצולמות לא יכולות לטשטש את הבעת פניה של האישה בשעת מבחן על עתיד חייה במסגרת הדיונים בבית הדין, וכך אף הגיבה האישה לתמונות שהוצגו לה במהלך חקירתה על ידי ב"כ הבעל:

"האישה: אז מה? התמונות לא מספרות שום דבר, הכול הצגה.

ב"כ הבעל: גם ב־3.12.13 ב'איקאה' זייפת חיוך?

האישה: אם היית חי בהשפלות ובביזיונות, גם אתה היית מחייך בזמן שהיה אסור לי לחייך, אבל ליד הילדים מציגים הכול בסדר.

[...]

האישה: תמונה עם חיוך לא ממצה חיים."

לסיום סעיף זה נצטט כאן את דברי ב"כ האישה לשאלת ב"כ הבעל בפרוטוקול מתאריך י"ז בסיוון תשע"ה (4.6.2015):

"ב"כ הבעל: היועצת עשתה להם תכנית לשלום בית, איזה אירוע מכונן היה מאז?

ב"כ האישה: אני אגיד לך איזה אירוע מכונן היה. האירוע המכונן שבעקבות הפגישות היא התפקחה. היא הבינה שהיא לא מוכנה להיות אישה מוכה נפשית."

זו התגובה הראויה לטענת ב"כ הבעל בסיכומיו שהאישה סברה וקיבלה את התנהגותו של הבעל בכך שחיה עמו שתים־עשרה שנה.

אכן האישה המוכה התנערה מ"אשמת" הנישואין האומללים, לבשה עוז, והגישה תביעת גירושין.

ז) הוזמנה מטעם האישה, אחות הבעל י' ש' שנחקרה ארוכות על ידי ב"כ הצדדים. אלא שבית הדין לא רואה כל ערך לעדותה במסגרת פסק הדין, מאחר שכל עדותה הייתה רצופה שקרים וסתירות, לעומת דבריה שנשמעו בהקלטות והופיעו בתמלילים. אפשר היה להכריז על עדה זו עד עוין (לפי פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, סעיף 10א) לו הייתה מוגשת בקשה שכזו. אך משלא הוגשה – וטוב שלא הוגשה – בית הדין רואה לנכון להתעלם מעדותה של אחות הבעל.

ח) תמצית סיכום מהותי מכל האמור עד כאן:

עסקינן בבעל שתלטן הרומס את רגשותיה של אשתו, והופך אותה לאישה חבוטה.
כן חשוב לציין את דבריה של היועצת הזוגית מ' א' בסעיף 1 לסיכום חוות דעתה שהוגשה לביה"ד: "לזוג [...] ישנם קשיים מהותיים בתקשורת ופערים גדולים בתפיסת הנישואין."

היועצת הזוגית מכוונת למה שכתבה בגוף חוות הדעת בסעיף 18: "כמו כן בולטת תפיסתו הפטריארכלית על נישואין, דבר שבא לידי ביטוי בציפייתו לציות מוחלטת של האישה לדרישותיו."

חובה להוסיף עוד אלמנט בולט מאוד בתפיסתו של הבעל את חיי הנישואין. לדעת הבעל, קיום הנישואין תלוי בקיום יחסי אישות תדירים, ועליהם עומדת הצלחתם או אי הצלחתם של חיי הנישואין. השקפה זו של הבעל באה לידי ביטוי לאורך כל הדיונים שהתקיימו בתיק זה. לצטט את דבריו של הבעל מן הפרוטוקולים יקשה מאוד, מפני שמדובר בציטוטים רבים שחוזרים על עצמם, וגם אין תועלת מכך.

נוסף על כל האמור: העד צ' ד' שמלווה את בני הזוג מראשית דרכם המשותפת ועוד קודם לנישואין, דהיינו מתקופת השידוכים, השיב לשאלת ביה"ד ממתי החלו הבעיות בין הצדדים, כמובא בפרוטוקול (מתאריך י"ט בכסלו תשע"ה 11.12.2014):

"העד: זה החל עוד מתקופת האירוסין [...] לעניין האירוסין – אבא שלה כנראה לא עמד בהסכם שבין ההורים והבעל הרגיש כאב ואבדן. ניסיתי להרגיע אותו שיהיה בסדר, גם היא התקשרה באותה תקופה, והוא דרש ממנה בנושא הזה להתערב בוויכוח בינו לבין אבא שלה, היא אמרה לו: 'זה לא התחום שלי', היה לו מאד קשה עם הגישה שלה, אבל הם המשיכו והקימו בית בישראל.

ביה"ד: האם בזה נזרעה הנקודה שגרמה לסכסוך?

העד: בוודאי. אבל זה מורכב והנושא הזה הוסיף. הוא טען שאבא שלה לא צודק ו'גנב אותו' [...] הוא ראה אותה כמצדדת בעד אביה, וכמובן שזה יוצר חיכוכים ביניהם [...]

ביה"ד: כלומר המצב הזה נמשך?

העד: כן."

גם היועצת הזוגית מ' א' כתבה בסעיפים 12–14:

"מהיכרות עם הרקע המשפחתי עולה, שהקושי בין שניהם התחיל עוד לפני הנישואין ולבעל יש טענות קשות על הורי האישה שלא קנו לו נדוניה כפי ערכו ולא עמדו בהתחייבויותיהם הממוניות – דבר שפגע בו מאוד, והשפיע לרעה על הקשר ביניהם.

האישה הועמדה במהלך הנישואין בקונפליקט קשה ביותר שבו היא קרועה בין נאמנותה לבעלה, ובין דרישות מצדו למלחמה גלויה בהוריה, דבר שהיא לא יכלה לעמוד בו מבחינה נפשית. הבעל פירש את הקשר של האישה עם הוריה כפגיעה אישית בו וכחוסר נאמנות שלה כלפיו וביטא את תסכולו בכאב רב ובמילים בוטות."

הגדרת נישואין אלו: "נישואי דמים":

נישואי הצדדים החלו עם רקע של סכסוכים בעניין דמי הוצאות הנישואין, וכיום מתחוללת שפיכות דמים בין הצדדים, שמתבטאת בקרב של השמצות הדדיות בקרב האנשים שבסביבתם.

דיון הלכתי והכרעה
א) בגמרא (כתובות סא ע"א) מובא: "'כי היא היתה אם כל חי' (בראשית ג, כ)– לחיים ניתנה ולא לצער."

דברי הגמרא נאמרו בדבר חובתו של הבעל לזון את אשתו ולספק לה את צרכיה. הדיון שם בגמרא נסוב בשאלה, לפי איזו רמת חיים על בעל לדאוג לאשתו – האם לפי רמת החיים שהורגלה האישה קודם נישואיה לו, או לפי רמת החיים שהבעל רגיל?

הכרעת הגמרא בשאלה זו שעל הבעל לספק את צרכי האישה לפי רמת החיים הגבוהה מבין שתי האפשרויות הנ"ל. המקור להכרעה זו הוא הפסוק דלעיל "לחיים ניתנה ולא לצער", ממנו נלמד יסוד למהות החובה שמוטלת על הבעל, לדאוג לאשתו למה שיותר רווחה כלכלית כדי שיהיו לה חיים נוחים ולא חיי צער.

במסגרת הרווחה הכלכלית שכותרתה "מזונות" אשר הבעל חייב לאשתו כלול, כידוע, חיוב מדור שהבעל חייב לספק לאשתו. המדור שהבעל חייב לספק לאשתו אינו רק במובן בפיזי, דהיינו בית העשוי מארבעה כתלים וגג, אלא גם במובן הרוחני חייב הבית להיות ראוי למגורים, דהיינו שאפשר לחיות בבית הזה חיים אנושיים ורגועים, ולא להיות כל הזמן נתון לאלימות נפשית ולחיות חיי פחד, שהרי לזה בדיוק התכוונה הגמרא "לחיים ניתנה ולא לצער" ועל פי זה נקבע מהי רמת החיים שמגיע לאישה לעניין מזונותיה. והוא הדין לעניין מדורה – חייב הבעל להעניק לה מדור שאפשר לנהל בו חיים נורמליים שהם חיים שקטים. לכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עד סעיף י):

"וכן היא שאמרה: 'אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, אחיך ואחיותיך [...] מפני שמרעין לי ומצרין לי' – שומעין לה."

זכות זו של האישה למנוע כניסתם של קרובי משפחת הבעל לדירתם (גם אם קניינית הדירה שייכת לבעל כפי שכותב שם הרמ"א), נובעת מכך שהבעל מחויב לספק לה מדור שקט.

וכך מובא גם בתשובת הגאונים (תשובה זו מובאת בשו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סימן פא אות ט):

"האישה שקובלת על בעלה: אי אפשי לדור עם אמך ואחיותיך, המחרפים ומגדפים אותי – חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר [...] דאמר קרא 'היא היתה אם כל חי' – לחיים ניתנה ולא לצער."

אם כן, זהו המקור לכך שלאישה מגיע מדור רגוע ושקט כדי לנהל בו חיים נורמליים.

ב) כמו כן, בגמרא (כתובות עב ע"א) מובאת הלכה באישה שמכשילה את בעלה באיסורים, כגון שמאכילתו מאכלים אסורים, סוברים שם חכמים שיכול הבעל לגרשה ללא כתובה. אף על פי שיש לבעל אפשרות להתמודד על ידי שלא יסמוך על אשתו, כגון אם יודע שאשתו אינה מפרישה תרומות ומעשרות וחלה – יקפיד תמיד להפריש אחרי שהיא גמרה להכין את העיסה וכדומה (וכך סובר שם ר' יהודה, לכן לפי דבריו הבעל לא יכול להוציא במקרים שכאלה את האישה ללא כתובה), סוברים חכמים: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת."

פירוש: חיים שכאלה הם בלתי נסבלים, מאחר שהבעל כל הזמן נתון במתח שמא פעם אחת הוא לא יקפיד ואז הוא ייכשל. לחיות במתח בלתי פוסק, זה כמו לחיות עם נחש בבית אחד שעלול כל רגע להכישו.

מדברי גמרא זו אפשר ללמוד שהצורך של האדם בחיים רגועים ושקטים חשובים יותר מסיפוק צרכיו היום-יומיים.

הוא הדין באישה – היא אינה יכולה לחיות חיי פחד מפני בעלה, גם מהטעם ש"לחיים ניתנה ולא לצער" וגם מהטעם ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".

על פי דברים אלה כותב התשב"ץ (חלק ב סימן ח) על מקרה של בעל שהיה מצער הרבה את אשתו, עד שמרוב צער היא מואסת בבעלה ואינה יכולה לסבול אותו מרוב הקטטות והמריבות. כותב שם התשב"ץ – לאור המקורות הנ"ל – שאישה ניתנה לחיים ולא לצער, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. לכן קובע התשב"ץ שזה בלתי אפשרי שהאישה תגור בתנאים אלה עם הבעל, מאחר שמגיעים לה חיים שקטים, כפי שנאמר: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (משלי יז, א) ועוד כתוב: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (משלי טו, יז).

המתבאר באופן הברור ביותר מן האמור: הרבה יותר חשוב לאישה מדור שלֵו שחייו מתנהלים על מי מנוחות, מאשר מזונות משובחים. לכן אם על רווחה כלכלית חובת הבעל לדאוג לאשתו, על אחת כמה וכמה שחובת הבעל לדאוג לה לרווחתה הנפשית.

ועד כמה חובת הבעל לדאוג לרווחתה הנפשית של אשתו, מובא בגמרא, (יבמות סב ע"ב):"האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו [...] עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך' (איוב ה, כד)."

רש"י מפרש שם: "ומכבדה יותר מגופו – דזילותא קשה מדגברא."

כלומר, היות שרגישותה של האישה לביזיון גדולה יותר משל האיש, על האיש לכבדה יותר מגופו.

וכך היא לשון הרמב"ם (אישות טו, יט–כ):

"שיהא אדם אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת [...]"

עד כאן חובת הבעל מן הדין לדאוג לכבודה של האישה, הכוללת בין השאר את רווחתה האישית והכלכלית.

ג) בנוסף, בשטר הכתובה קיימת התחייבות של הבעל לדאוג לכבודה של אשתו, וכך לשון הכתובה: "ואנא אפלח ואוקיר". ואוקיר הוא לשון כבוד (החלקת מחוקק אבן העזר סימן ע ס"ק יב לומד מלשון שטר הכתובה, שאף אם לבעל יש אפשרות לתת לאשתו מזונות בצמצום, עליו להשכיר עצמו כדי להשיג מזונות לפי כבודה, שהרי כתב "אפלח" [אעבוד] "ואוקיר" [לפי כבודה]).

גם בשטר תנאים (שנוהגים בקהילות אשכנזיות לכתוב קודם נישואין) אחד מסעיפי ההתחייבות ההדדית של בני הזוג זה לדור "באהבה ואחווה ושלום ורעות".

נוסף על כל האמור, חז"ל הפליגו מאוד בחובתו של הבעל להימנע מכל דבר העלול לצער את אשתו. כפי שמובא בגמרא (בבא מציעא נט, א): "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (מפרש רש"י: באונאת דברים, לצערה), שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה."

האם התעללות נפשית של בעל באשתו הוא עילה לחיוב גט?
ד) בגמרא (מסכת כתובות עב ע"א) מובא: "המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור יוציא ויתן כתובה – שמשיאה שם רע בשכנותיה."

פירוש, בעל שאסר על אשתו בנדר שלא תשאל כלי בית מאחרים ושלא תשאיל כלי בית לאחרים, הדין שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו ולשלם לה את מלוא כתובתה. הטעם לכך, מפני שגורם לה שם רע בקרב חברותיה, שיאמרו עליה שעינה צרה באחרים.

מבואר שבעל המבזה את אשתו מחייבים אותו ליתן גט.

מקרה נוסף מובא שם בגמרא על דברי המשנה האומרת שבעל המאלץ את אשתו למלאות דליי מים, ולאחר מכן לשפוך אותם, חייב לגרשה וליתן כתובתה.

בביאור דברי המשנה הביאה הגמרא שני פירושים.

בפירוש השני מסבירה הגמרא שמדובר בבעל המכריח את אשתו למלא עשרה כדי מים ולאחר מכן לשפוך לאשפה.

מסבירה הגמרא מדוע התנהגותו של הבעל מהווה עילה לחייב אותו בגט – היות שהבעל גורם לאישה להיראות כשוטה.

המתבאר מן האמור, שאם הבעל גורם לאישה נזק תדמיתי או שמשפיל אותה בכך שמאלצה לעשות מעשים הגורמים להשפלתה, הדין הוא שיוציא וייתן כתובה.

מקרים אלו מאפיינים התעללות של הבעל באשתו.

אמנם ייתכן שדווקא במקרים הנ"ל מאחר שהם נעשים בפרהסיה, דהיינו שהבעל גורם לאישה נזק בעיני חברותיה ושכנותיה, וכן כאשר מאלצה למלא דליי מים ומיד לשפכם – התעללות זו נעשית לעיני השכנים – מה שגורם לאישה להיראות כשוטה, ורק אז התעללות זו מהווה עילה לגט.

והראיה לכך שהגמרא שם שואלת: "אלא למתניתא מאי נפקא לה מינה, תיעביד". פירוש דברי הגמרא: לפי מה שביארו את המשנה שמדובר בבעל המאלץ את אשתו למלא עשרה כדי מים כדי לשפכם ללא שום תועלת ורק כדי להשפילה, שואלת הגמרא: מה אכפת לאישה לבצע זאת ולמלא את דרישתו של הבעל, ומדוע זה מהווה עילה לחייב את הבעל לגרשה.

ועל כך משיבה הגמרא: "אמר רבה [...] מפני שנראית כשוטה." כלומר: אם האישה תתנהג על פי שיגיונותיו של הבעל ותתרוצץ עם דליי מים ללא כל מטרה רק כדי לשפכם, היא תיראה כשוטה, דהיינו תיראה כשוטה בעיני אחרים, דאחרת כאמור אין מקום לשאלת הגמרא.

לפיכך ייתכן שמהמקורות הנ"ל אי אפשר להביא ראיה למקרה שהבעל משפיל את האישה בלי שהיא מתבזה בעיני אחרים כמו מקרה דנן (אלא בעיני עצמה), שאכן זו עילה לחיוב בגט.

לכן נצטט מקרה נוסף המובא במשנה מסכת (כתובות פו ע"ב): "רבי אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה."

פירוש: לדעת ר' אליעזר אם הבעל חושד באשתו שמא מסכום הכסף שנתן בידה להוצאות הבית הוציאה הוצאות יותר מהנדרש ולקחה לעצמה, עומדת לבעל הזכות להשביע בשבועה את האישה על כך.

לעומתו, חכמים שוללים מהבעל אפשרות זו להשביע את האישה, בטענה ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" ומסבירים חכמים את דבריהם: "דאמרה ליה כיוון דקדייקת בתראי כולי האי לא מצינא דאדור בהדך."

ופירש רש"י: "אינך אוהב ומאמין אותי ולא מצינא דאידור בהדך." כלומר כיוון שמדייק אתה אחריי כל כך, איני יכולה לגור עמך, מאחר שאיני יכולה לסבול קפדנותך.

הנה דוגמה של ירידה לחיי האישה באופן שבא לידי ביטוי רק בחיים שבינו לבינה וזה מהווה עילה לגירושין.

מקור נוסף להתעללות שקטה אך כואבת שנעשית על ידי הבעל לאשתו מובא בגמרא (מסכת כתובות עא ע"ב).

מדובר שם באישה שאוסרת על עצמה בנדר שיש לו השלכה על חיי האישות בין האישה לבעלה. הדין הוא שבכל הנדרים שיש להם קשר ליחסים שבין האישה לבעלה, זכות הבעל להפר אותם ביום שמעו מהנדר. במקרה שבגמרא מדובר בבעל שמע מהנדר ולא הפר, לפיכך הדין הוא שהבעל מחויב לגרש את אשתו מיד ולשלם את כתובתה.

שואלת הגמרא מדוע הבעל חייב לגרשה מיד, הרי שנינו במשנה (שם סא ע"ב) בבעל המדיר את אשתו מיחסי אישות, שלדעת בית הלל ממתינים שבוע ימים שמא יימלך בו במהלך השבוע וימצא פתח לנדרו ולבית שמאי ממתינים שבועיים?

מיישבת הגמרא, מאחר שהבעל שמע מהנדר שנדרה אשתו והתעלם ולא הפר לה, סוברת האישה: "מדאישתיק, מיסנא הוא דסני לי."

פירוש: התעלמותו של הבעל מהנדר שנדרה האישה, שיש לו השפעה על יחסי האישות שביניהם, מוכיחה שהבעל שונא את אשתו. לכן, האישה אינה חייבת להמתין שמא יחזור בו הבעל וימצא פתח להתרת הנדר, ועל הבעל לגרשה מיד.

המתבאר מדברי הגמרא שאף על פי שהאישה היא זו שנדרה, מאחר שהבעל יכול היה למנוע את תחולתו של הנדר ולא מנע – בכך הוכיח את חוסר אהבתו לאשתו. ולכן זכותה לדרוש ממנו גט מידית.

דברי הגמרא נקבעו להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רלה ובשולחן ערוך אבן העזר סימן עד סעיף ב).

לפי זה, כל שכן במקרה שבעל מוכיח את חוסר אהבתו והערכתו לאשתו על ידי שמתעלל בה, שחייב ליתן גט לאשתו.

(מדברי הגמרא הנ"ל מתבאר, שאישה יכולה לעשות לבעלה מבחן "אהבה", ואם יתברר שהבעל נכשל במבחן, זכותה של האישה לדרוש מבעלה גט מידית.)

חיוב גט מחמת אלימות הבעל
ה) בדין בעל המכה את אשתו, מובא בבית יוסף על הטור (אבן העזר סימן קנד), וכך הם דבריו:

"מצאתי בתשובת רבינו שמחה, המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבריו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך. ואם הוא רוצה לגרש יוצא ויתן כתובה."

והוסיף וכתב בתשובה הנ"ל:

"תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו על ידי עכו"ם לתת גט, או עשה מה שישראל אומרין לך [...] ואפילו קבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להן קצבה."

המבואר מתשובת רבינו שמחה עד כמה החמירו בפסיקה עם בעל המכה את אשתו.

דברים זהים מביא הבית יוסף מהגהות אשר"י (בבא קמא בפרק המניח סימן י) בשם האור זרוע.

אולם הבית יוסף מסיים שם את דבריו וכותב:

"ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא [...] כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

הדרכי משה (שם באות יז) משיג על דברי הבית יוסף וכותב:

"איני רואה בזו דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בעניין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, אפשר לומר שהיה דבר פשוט בעיניהם קל וחומר הוא מאומר איני זן וכו' [...] ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש, ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט, אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי עכו"ם או בשוטים שלא להכותה, או שיוציא וייתן גט, ובדרך זה שלא מקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחויב לעשות."

כלומר, הדרכי משה חולק על הבית יוסף וקובע שבבעל המכה את אשתו כופין אותו מעיקר הדין ליתן גט לאשתו, אלא שהלכה למעשה פוסק הדרכי משה כדאי להימנע מכפייה ישירה למתן גט, אלא לכפותו להפסיק להכות את אשתו, ואם לא יפסיק ייתן גט לאשתו, וכך הבררה בידי הבעל למנוע מעצמו כפייה על הגט.

ו) מחלוקת הבית יוסף והדרכי משה באה לידי ביטוי גם בפסיקתם הסופית בשולחן ערוך ו"המפה".

הבית יוסף קבע להלכה בשולחן ערוך (סימן קנד סעיף ה):

"איש המשתטה מדי יום יום ואומרת אשתו: 'אבי מחמת דוחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל, ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו' – אין כופין אותו לגרש."

המקרה שמצטט השולחן ערוך, מקורו הוא בתשובת הרא"ש (כלל מג סימן ג).

במקרה הנ"ל משתמע שהאישה דורשת גט, היות שמפחדת מאלימותו של הבעל עקב אי שפיותו (ומלשון תשובת הרא"ש שם משמע, שחששה של האישה הוא לא רק שמא יכה אותה, אלא כנראה כבר חוותה על בשרה חבטה ממנו).

לעומת הבית יוסף, קבע הרמ"א להלכה (שם בסעיף ג):

"איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחילה פעם או שתים [...]"

אם כן לפי המבואר יוצא שבעל המכה את אשתו, נחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם כופין אותו להוציאה.

ז) כל האמור הוא כפי שהדברים נראים בפשטות. ברם כאשר מעיינים היטב בהלכות אלו, מתברר שהמסקנות הן שונות מכפי שהבנו, וכפי שנבאר להלן.

דהנה, בהלכה הנ"ל בשולחן ערוך, שכאמור מקורה הוא בתשובת הרא"ש לגבי איש המשתטה מדי יום והאישה יראה שמא מתוך שטותו הוא יפגע בה, וזה עלול להסתיים חלילה ברצח האישה, קובע השולחן ערוך שאין כופין אתו לגרש. הנימוק לכך, כותב השולחן ערוך: "שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

כלומר, הסיבה שבמקרה זה אין כופים את הבעל לגרש את אשתו כאשר האישה תובעת זאת: היות שמום שכזה אינו נמנה בין סוגי המומים המופיעים במשנה בכתובות (עז ע"א) – שם מונה המשנה סדרה של מומים שאם הבעל לוקה באחד מהמומים הללו, כופים אותו לתת גט לאשתו.

בעל אלים המסכן את חיי אשתו – שזה הרבה יותר חמור ממום, אך אינו מופיע בסדרת המומים שמנו חכמים – אין כופים אותו למתן גט.

מובן שנימוק זה מעורר תמיהה רבה ביותר: האם יש בכלל צורך למנות במשנה תופעה שכזו כמום? הרי זה פשוט שבעל המאבד לעתים את שפיותו ועקב כך חייה של אשתו נתונים בסכנה, אין לך מום גדול מזה ויש לכפותו לגרש את אשתו.

עיין בפסק דין שכתבנו (בתיק מספר 895985/1) שם הארכנו בביאורן של הלכות אלו, אך בתיק זה נצטמצם רק במה שקשור לנדון.

הגר"א בביאורו (שם ס"ק יז) מעיר כדרכו במילים ספורות וכך לשונו: "ועיין בסעיף ג' בהג"ה."

עתה נפענח את כוונת הגאון ז"ל בדבריו.

הגר"א מקשה על הלכה זו מדברי הרמ"א שם (בסעיף ג שחלקם כבר צוטטו לעיל):

"וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא, כי על ידי זה אינה זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד [...]"

ממשיך הרמ"א וכותב:

"וכן איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין לייסרו [...] ואם אינו מציית לדברי הבית דין, יש אומרים שכופין אותו להוציא."

אם כן, שואל הגר"א, מה ההבדל בין ההלכות – לגבי בעל אלים שלגביו קובע הרמ"א שכופין אותו לגרש את אשתו, לבין בעל המשתטה שקובע השולחן ערוך שאין כופים אותו לגרש?

(לא ניתן ליישב את הדברים ולהסביר שהשולחן ערוך והרמ"א כל אחד הולך בשיטתו [כפי שכתבנו לעיל] ונחלקו בדין בעל המכה את אשתו האם כופים אותו לגרש ואין כל סתירה בין ההלכות, דאם אכן יש מחלוקת בין השו"ע והרמ"א בדין בעל מכה את אשתו, היה צריך השולחן ערוך להביא הלכה זו באופן מפורש שאין דין כפייה בבעל המכה את אשתו והרמ"א היה משיג עליו, כפי שאנו מוצאים לאורך כל השולחן ערוך, ולא שנצטרך לדייק את דעת השולחן ערוך בדין זה ממקרה דומה שמובא בשולחן ערוך.)

מיישב הגר"א: "יש לומר כיון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל כמו שכתוב בסעיף א'."

פירוש דבריו: הגר"א מתרץ שבדין איש המשתטה מאחר שמדובר שהאישה ידעה קודם נישואיה עמו, שהאיש סובל מחולי נפשי – אינה יכולה לומר "סבורה הייתי שאוכל להתמודד ולחיות עם מחלתו של הבעל ועכשיו אני רואה שאיני מסוגלת", ולכן אין כופים אותו לגרשה. מה שאין כן במקרים הנזכרים ברמ"א – מדובר באישה שלא ידעה קודם נישואיה שהבעל סובל מאופי אלים.

לפי זה יוצא שבמקרה שהאישה לא ידעה קודם נישואיה שהבעל סובל מחולי נפשי כמו המקרה של בעל המשתטה, יסכים הבית יוסף שכופים את הבעל לגרשה.

האם אלימות גופנית ואלימות נפשית דין אחד להן?
ח) הדין האמור לעיל עוסק בבעל המכה את אשתו במובן הפיזי, ואנו עוסקים במקרה דנן באישה המוכה נפשית על ידי בעלה.

מובן שהגיונית אין מקום לחלק בין המקרים, שהרי כולנו יודעים שסבל נפשי קשה יותר מאשר סבל גופני, ולכן אם כופים את הבעל המכה אשתו, יכפו גם את הבעל המתעלל באשתו.

זאת ועוד: כשנעיין בדין בעל המכה את אשתו נבחין שדין אחד לשני המקרים, שהרי אף בבעל המכה את אשתו עיקר הסבל של האישה אינו נובע מהכאב הגופני, אלא מההשפלה שמתלווה לזה.

כדי שהדבר יובן, נמחיש זאת. אישה שמעדה ונפלה ונחבטה לעומת אישה שבעלה הפילה על הרצפה – למי הכאב גדול יותר? ודאי שלאישה שבעלה הפילה, אף על פי שייתכן שהאישה שמעדה ונפלה נחבטה פיזית קשה יותר, אבל ההשפלה על ידי הבעל שמתלווה לחבטה הפיזית הרבה יותר כואבת מהחבטה עצמה.

זו העילה היסודית בדין בעל המכה את אשתו לחייבו במתן גט או אפילו לכפותו (לפי הרבה פוסקים) – לא משום החלק הפיזי שבמכה, אלא משום החלק הנפשי שבמכה.

לפיכך, גם כאשר הבעל מתעלל באשתו ללא כל אלימות פיזית, דינה כדין בעל המכה פיזית את אשתו.

אלא שעדיין ניתן לחלק בין סוגי ההתעללות הנפשית.

מסתבר שמצבה של אישה העוברת התעללות נפשית מחמת המכות שהיא סופגת, קשה יותר מאישה שבעלה מתעלל בה נפשית ללא אלימות פיזית, ולכן ייתכן שזה יוצר נפקותא בדין, שדין כפייה למתן הגט האמור בבעל המכה את אשתו, נאמר דווקא במקרה שסבלה הנפשי של האישה נגרם מאלימות פיזית. יוצא שבשלב זה, עדיין עלינו לברר בבעל המתעלל באשתו ללא כל אלימות פיזית, אם קיים דין שיכפו אותו לגרש את אשתו.

ט) נחזור לדברי הדרכי משה הנ"ל. הדרכי משה קבע בבעל המכה את אשתו, אף על פי שמעיקר הדין כופים אותו לתת גט, הלכה למעשה אין כופים אותו ישירות למתן גט אלא רק באופן עקיף.

הדרכי משה בפסיקתו מתבסס על דברי הרמב"ן בתשובה (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב) וכך לשון התשובה:

"שאלתם בעל המכה את אשתו בכל יום ומצערה עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה [...] הודיענו אם יכולים בית דין לחייבו שלא יכה את אשתו ושינהג עמה כראוי. תשובה, אין לבעל להכות ולצער את אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער ואדרבה צריך לכבדה יורת מגופו [...] ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת, הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זכר לדבר הגר [...] או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, אני רואה שיכולים בית דין להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערין אותו ומייסרין ומודיעין, שאם יכה שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה. כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה."

מתשובת הרמב"ן מתבארים מספר דברים:

א. בעל המכה את אשתו, הדין שחייב להוציא ולשלם כתובתה, אבל אין כופים אותו.

ב. המקור לפסיקתו של הרמב"ן שבעל המכה את אשתו חייב להוציאה, הוא מדברי המשנה (כתובות עא ע"ב): "המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה" וכן ממה שהגמרא מוסיפה שם שמדירה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכו' (כפי שכבר הבאנו לעיל).

בכל אלו, הדין הוא שיוציא וייתן כתובה.

קובע הרמב"ן, כל שכן בעל המכה את אשתו שמחויב להוציאה וליתן כתובה.

כלומר, הרמב"ן הבין שיסוד החיוב במתן גט בבעל המכה את אשתו, הוא אותו יסוד חיוב בכל המקרים הנ"ל שבמשנה ובגמרא, דהיינו מאחר שהבעל משפיל את אשתו זה מחייב אותו במתן גט, ואף אם ההשפלה בהכאת אשתו היא גדולה יותר מכל המקרים הנ"ל, על כל פנים היסוד לחייב את הבעל במתן גט הוא אחיד.

יוצא מדברי הרמב"ן שאין לחלק בין סוגי ההתעללויות שמתעלל הבעל באשתו. עצם עובדת ההתעללות של הבעל באשתו מחייבת אותו במתן גט.

לפי זה, בכל מקרה כמו במקרה דנן, שקיימת התעללות נפשית חמורה מצד הבעל כלפי האישה, יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו ולשלם כתובתה.

י) הבית יוסף מביא את תשובת הרמב"ן (באבן העזר בסוף סימן עד), והנראה מדברי הבית יוסף שם שהוא פוסק כדברי הרמב"ן.

נמצא לכאורה שקיימת סתירה בין פסקי הבית יוסף, שכאמור בסימן קנ"ד לא הסכים עם דעת הפוסקים הסוברים בבעל המכה את אשתו כופים אותו להוציאה, ואילו בסימן ע"ד מביא את דברי הרמב"ן בפשיטות וסובר כמותו.

התשובה לכך היא שיש הבדל: בסימן קנ"ד הביא הבית יוסף סיעת פוסקים ובראשם את רבנו שמחה, שכופים את הבעל המכה את אשתו לגרש. לדין כפייה הבית יוסף לא הסכים. ואילו בסימן ע"ד הבית יוסף מביא את תשובת הרמב"ן שבבעל המכה את אשתו מחייבים אותו לגרש ולתת כתובה – לזה הבית יוסף מסכים שבבעל מכה יש לחייבו במתן גט לאשתו.

(בביאור הגר"א נמצא דבר מעניין: בסימן קנד [שם] כותב כאמור הרמ"א:

"איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו [...] ואם אינו ציית לדברי הב"ד, יש אומרים שכופין אותו להוציא [...]"

כותב הביאור הגר"א [באות י]:

"שאפילו על שאר דברים שאין לה צער כל כך כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל וכו' או שלא תשאל נפה וכברה וכו', כל שכן במצערה בגופה [תשובת הרמב"ן סימן קב]."

כלומר, הגאון מבין שדין כפייה בבעל המכה את אשתו אפשר להוכיח גם מדברי תשובת הרמב"ן הנ"ל – ממה שכתב הרמב"ן שאפילו הבעל רק מתעלל באישה נפשית, כגון במקרים שמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, או שלא תשאל ולא תשאיל [כנ"ל] כופים את הבעל להוציאה, כל שכן כשמצערה בגופה, דהיינו שמכה אותה ודאי שכופים.

דברי הגר"א תמוהים, שהרי כאמור בתשובת הרמב"ן כתב שחייב להוציאה, ולא נזכר שכופים אותו להוציאה. גם מדברי הדרכי משה הנ"ל בסעיף ט' רואים שהבין בדעת הרמב"ן שכופים להוציא בבעל המכה את אשתו).

יא) כאן המקום להביא את דברי תשובת בנימין זאב (סימן פח), שאף ממנה אפשר ללמוד שאין חילוק בדין בין בעל המכה את אשתו נפשית לבעל המכה את אשתו פיזית.

תשובת בנימין זאב עוסקת במקרה שבעל רגיל להכות את אשתו ודמעתה מצויה על לחייה כלשונו שם.

בתשובתו הוא מביא בתחילה באריכות את דברי רבנו שמחה (שכבר הובאה לעיל) שדעתו במקרה כזה כופים את הבעל לגרשה. שואל הבנימין זאב, אם אכן כדעת רבנו שמחה, למה לא מנו דין בעל המכה את אשתו בין כל המקרים המנויים במשנה (בכתובות בפרק המדיר) שכופים את הבעל להוציא את אשתו. וכך הוא מיישב את שאלתו:

"יש לומר דהתלמוד לא מנה אלא הנך דבאין ממילא, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס [...] אבל כזה וכדומה דאתיא על ידי פשיעת הבעל לא הוצרך המשנה להזכירו."

ובהמשך דבריו מביא שכך כתב גם המרדכי בשם ר"י. והוסיף להביא:

"ומצאתי בקונדרס ישן משם רבינו יום טוב וזו לשונו: העובר על תקנת חכמים מעשין וכופין לגרש כאשר מעשין לפסולות כדאיתא בירושלמי דגיטין (פרק ט הלכה ט) דכופין על ידי גויים. ומכאן נראה לע"ד ללמוד לכוף ולגרש כל עובר כל גזירה ותקנה שגזרו חז"ל, ולא עוד דיש להחרימו ולנדותו ולא יהנוהו שום הנאה שבעולם [...] ופשיטא הוא לפי מה שנראה לע"ד דאין לך עובר על תקנת חז"ל גדולה מזו שמכה אותה תמיד ומבזה. דתקנת חז"ל הוא שלא יכה אדם את אשתו ויהיה זהיר בכבודה, כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (נט ע"א) א"ר חלבו לעולם יהא דם זהיר בכבוד אשתו שנאמר [...] ועוד שם אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה [...] וכתב הרמב"ם (אישות פרק טו הלכה יט) וזו לשונו: 'וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו וכו', ולא יהא עצב ולא רגזן.' עכ"ל. והכי אמרינן פרק קמא דגיטין (ו ע"ב): 'אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו' [...] ומי לנו גדול כרבי עקיבא שהיה שומעו בכל הארץ והיה מכבד אשתו כל כך (שבת נט ע"ב), עד שבעת עושרו עשה עיר של זהב [...] ומצינו שרב נחמן היה מכבד את אשתו כדאיתא פרק קמא דקידושין (ועיין ברכות נא ע"ב). ולאו דווקא לאשתו אלא אפילו למי שנצרך ממנו פעם אחד יכבדהו כדאיתא בבבא קמא פרק החובל (צב ע"ב): 'אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור אינשי בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא' [...] כלומר הדבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו, ואם על מי שנצרך פעם אחת לא יבזהו כל שכן באשתו שהיא כגופו דנצרך אליה בכל עת שלא לבזותה ולא להכותה אלא אדרבה ראוי לכבדה כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (סב ע"ב): 'ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו [...] עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא"' [...]"

מתשובתו של הבנימין זאב אפשר לראות באופן מפורש מאוד שבעל המבזה את אשתו הרי הוא כבעל המכה את אשתו, שהרי חלק גדול מהמקורות שהביא בתשובתו אינם עוסקים דווקא בבעל המכה את אשתו, אלא בבעל שאינו מכבד את אשתו.

נמצאנו למדים שדין בעל המשפיל את אשתו כדין בעל המכה את אשתו.

יב) זאת ועוד, כידוע אחת העילות בתביעות גירושין היא טענת "מאיס עליי", שבתנאים מסוימים מחייבת את הצד הנטען במתן גט או קבלת גט (אין צורך במקרה הנדון בפנינו להיכנס לדיני מאיס עליי, אף שלכאורה זה קיים גם במקרה דנן). מהרעיון היסודי הטמון בדין "מאיס עליי", אפשר להוכיח את כל האמור לעיל.

היטיב להגדיר הרב הראשי לישראל הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג בספרו היכל יצחק (חלק א סימן ב אות ה), את מהותה של טענת "מאיס עליי" שאישה טוענת כלפי בעלה, וכך הוא כותב:

"דמאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמנינו גילו הרופאים מחלה ידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע."

הנה הגדרה מאלפת, שממנה ניתן להסיק את אחד מיסודות חיי הזוגיות בין בני זוג, שכאשר אחד מבני הזוג גורם לשני מצוקה נפשית קשה שנובעת מהתנהגותו כלפיו, וזו מצוקה שאינה רגעית אלא מתמשכת ומעמיקה מחמת שבן הזוג ממשיך בהתנהגותו המתעמרת, עד כדי שהצד השני כבר חש גועל כלפי בן הזוג – זו עילה לחייב גט, היות שבלתי אפשרי לקיים זוגיות כאשר נפשו של האחד סולדת מהשני, וזה גורם לו לפתח מחלה נפשית מחשש קורבה לשני.

עניינה של הגדרה זו נכון גם במקרה של כל אישה שעוברת מסע של התעללות נפשית, שתחילתו עם סימני מצוקה נפשית, וסופו בנזקים רגשיים חמורים, עקב התנהגות הבעל כלפיה (כפי שהיה ניתן להבחין באופן ברור מאוד בדיונים שהתקיימו בבית הדין ובפרט בשיחות האישיות שהתקיימו בלשכת בית הדין) שהביאו את האישה לידי סלידה חריפה ביותר, שכאמור לדברי הגרי"א הרצוג זה סוג של מחלה נפשית.

אלא שהמצוקה הנפשית לאישה כתוצאה של התעללות נפשית של הבעל היא הרבה יותר קשה מכל מקרה רגיל של אישה המואסת בבעלה מחמת התנהגותו או אורח חייו, כגון: בעל שמכור לשתיית משקאות חריפים – הוא נעשה מאוס ביותר על אשתו, ברם באמצעות הגירושין האישה משתחררת ממצוקתה; לעומתה: אישה שעוברת התעללות נפשית או פיזית – הנזקים שנגרמים לה כתוצאה מכך נחרטים לה לתקופה ארוכה, וגם לאחר גירושיה מבעלה היא "סוחבת" עמה משקעים רגשיים קשים וההתאוששות מהם היא ממושכת (אם בכלל ניתן להתאושש).

לכן אם במקרה של מאיסות מגדיר זאת הגרי"א הרצוג כמחלת מגע שהיא סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע, לפי זה אם יוצרים הפרדה פיזית בין האישה לבעלה פותרים את מצוקתה של האישה (מובן שזהו פתרון זמני), אולם אישה מוכה לא מסוגלת רגשית לחיות עם העובדה שעדיין יש לה זיקה לאיש שהתעלל בה אף על פי שהיא חיה בנפרד ממנו.

זה מסביר את התנהגותה של האישה במקרה דנן, שהיא מופיעה בקביעות בשערי בית־הדין ומפצירה שכבר ישחררו אותה מבעלה, אף על פי שהם כבר חיים בנפרד תקופה ממושכת.

סיום
יג) לאור כל אריכות הדברים, הן מההיבט ההלכתי והן מההיבט העובדתי, יש לקבל את תביעתה של האישה לגירושין.

במקביל יש לדחות את תביעתו של הבעל לשלום בית, ולא רק משום ששלום בית במציאות הקיימת פשוט אינו ריאלי, אלא שאף תוכן התביעה של הבעל לשלום בית מוכיח שאין הוא דורש שלום אלא דורס שלום.

אמנם בית הדין כבר התייחס והגיב לעיל לתביעת שלום בית של הבעל, עתה בסיום יתייחס בית הדין באופן נפרד. הבעל מפרט את הסיבות מדוע האישה מבקשת לפרק את הבית, תמצית כל הסיבות שמציין הבעל היא: אשמת האישה .

והסיבות הן כדלקמן:
א. בשל לחצים כבדים של הורי האישה אשר נקלעו למשבר כספי, וכדי לסייע להם כלכלית מבקשת היא לפרק את נכסי בני הזוג.

ב. האישה הייתה מצויה במצב נפשי קשה על רקע התעללות מינית קשה ואף כנראה מעשה אינוס שעברה על ידי אחיה (בהיותה ילדה בת חמש שנים), והתעורר אצלה לאחרונה, לאחר שסיפרה את סיפורה ליועצת.

ג. האישה הפכה למפרנסת בעלת משכורת גבוהה בבית ובעלת יכולת עצמאית לכלכל עצמה, ותחת השפעה חזקה מצד אנשים חילונים פועלת האישה לפרק את הזוגיות.

ד. נדמה לבעל כי האישה נתקפה בעין הרע תוך שהיא מושפעת לרעה מעמותות חילוניות הרוצות בפירוק המשפחה. גם בסיכומיו מאריך ב"כ הבעל שאנשי צד ג' דחפו את האישה לתביעתה.

עד כאן תוכן תביעתו של הבעל לשלום בית.

מיותר להתעכב ולפלפל בגופן של הסיבות שמונה הבעל, אולם עצם העובדה שהבעל לא רואה בו עצמו כל אשמה בפירוק התא המשפחתי, מוכיח את אחד המאפיינים הבסיסיים שבאים לידי ביטוי לאורך כל תיאור המערכת הזוגית של הצדדים, עד כמה הבעל היה אטום לרגשותיה ולמצוקותיה של האישה, וכך הוא רוצה כביכול לשקם את המשבר הזוגי הכל כך קשה.

לאורך כל הדיונים שהתקיימו בבית הדין, חזר הבעל על מילה אחת שלדבריו זה המפתח למשבר הזוגי שעובר על האישה – "סטרס". אכן צודק הבעל, על האישה עובר "סטרס". אך ה"סטרס", שבתרגום חופשי זהו "לחץ נפשי", שעובר על האישה נובע מהמצוקה הנפשית שאליה הגיעה האישה לאחר שנים של התעללות נפשית מצדו של הבעל.

ההלכה הפסוקה בנידון
לעיל הובאה מחלוקת הראשונים אם ניתן לכפות גט בבעל אלים פיזית או נפשית. להלכה נחלקו הבית יוסף שסובר כדעת הראשונים שאין לכפות, והרמ"א כדעה שיש לכפות. לדעת הגר"א אין מחלוקת בין הבית יוסף והרמ"א במקרה שהאישה לא ידעה קודם נישואיה מאופיו האלים של הבעל, ואף לדעת השולחן ערוך ניתן לכפותו לגרש.

על כל פנים לכולי עלמא ניתן לחייב את בעל אלים בגט עם אפשרות לשקול כפיית גט.
בשו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן קנז [אלף רכח]) פוסק באופן שממצע בין הדעות, כאשר נשאל לגבי בעל שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים, מה דינו.

בתחילת תשובתו מביא הרדב"ז את הדעות שכופים את הבעל להוציא עד כדי שיעשוהו על ידי עכו"ם שיאמרו לו עשה מה שישראל אומר לך. הרדב"ז דוחה שיטה זו וכותב שגט הניתן בכפייה על ידי עכו"ם גט מעושה הוא, ואין האישות נפקעת בגט שכזה. כפייה בדברים או על ידי פירעון הכתובה או חיוב בקנס, ניחא. אבל בשום פנים ואופן לא כפייה בשוטים.

אולם, קובע הרדב"ז, קיים אופן של כפייה. וכך הוא כותב:

"כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה אותה אם חזר מוטב ואם לאו מכריזין עליו שהוא מנודה, אם חזר מוטב ואם לאו עונשין אותו על ידי עכו"ם בגופו, שהרי עבר על פן יוסיף להכותו, וחובשין אותו מפני שהכה אותה ואין מזכירין לו שיוציא אשתו כלל, ואם עמד הוא מעצמו מחמת עונשו וגירש, אין זה אונס שהרי הוא מביא על עצמו את האונס מדעתו [...]"

כלומר, לדעת הרדב"ז: אם כופים את הבעל האלים ליתן גט לאשתו – הרי זה גט פסול. אבל אם כופים אותו בשוטים שיפסיק להתעלל באשתו, ועקב כך הוא נותן גט לאשתו – אין כל בעיה, מאחר שהכפייה אינה ישירות למתן גט, אלא על התנהגותו כלפי אשתו, וכדי להיפטר מהכפייה הוא נותן גט. כך הגט כשר, היות שכאמור הכפייה אינה ישירה למתן גט על ידי הבעל, אלא זו כפייה עקיפה וכפייה שכזו אינה פוסלת את הגט. דעת הרדב"ז היא כעין דעתו של הדרכי משה הנ"ל, אלא שהדרכי משה סובר שמעיקר הדין יש לכפות את הבעל, רק למעשה עדיף לנקוט אתדרכו של הרדב"ז. ואילו הרדב"ז סובר שאף מעיקר הדין אין לכפות אלא רק בדרך של ברירה.

בספר עדות ביהוסף (לגר"י קאפח זצ"ל) מובאת השקפה מעניינת בעניין כפייה לגט בבעל המתעלל נפשית באשתו (במסגרת פסק דין על ערעור שניתן בבית הדין הגדול), על מקרה שהבעל היה מטיח עלבונות קשים באשתו ומתנהג כלפיה בצורה משפילה, וכן כותב בפסק הדין הגר"י קאפח:

"וכבר אמרו בעלי המוסר כי קשים מכות נפשיות המתבטאות בעלבונות ובהתנהגות מחפירה ממכות גופניות, כי מכות הגוף עשויים להירפא ולהישכח, ואילו מכות הנפש משאירים צלקות מכוערות לעולם ואינן ניתנות לריפוי.

מעתה נראה שאין אנו רשאים להתעלם מטענות האישה אשר משקל רב להן, ולנהוג בה כבסתם בעל חי לומר לה המשיכי להיות בסבל נפשי ובמועקה תמידית, ואם מפני ריח הפה כופין להוציא כנפסק גם ברמב"ם (אישות פרק כה הלכה יא), מפני פליטת פה והתפרצויות לא כל שכן."

לאחר הבאת המקורות ההלכתיים, בסיכומו של דבר יש לקבוע דבר אחד פשוט:

חובה על בית־ הדין לשחרר בת ישראל כשרה מעליבותה, לאפשר לה לקום מחר בבוקר עם תקווה לחיי אושר וכבוד.

לאור האמור, פוסק בית הדין כדלקמן:
א. הבעל חייב במתן גט לאשתו.
ב. תביעת הבעל לשלום בית נדחית.
ג. ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום ה' תמוז תשע"ו (11.7.16) בשעה 9:00.
ד. עם מתן הגט הבעל מתחייב בפירעון מלוא סכום הכתובה.

הרב אברהם מייזלס

מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב רפאל י' בן שמעון

נפסק כאמור לעיל.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז בסיוון התשע"ו (23.6.2016).