בפנינו תביעה לחלוקת רכוש, הכוללת כמה נכסים, שיפורטו להלן תחת כותרות מתאימות.

כן בפנינו תביעה לפסיקת כתובה.

באשר למתווה לסיום הליך, נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ח' אייר תשע"ו (16.5.16):

עד כאן התנהלות התיק עד כה, ובכך תם הפן הראייתי שבתיק.

שני הצדדים מסכימים להגיש סיכומים. מסכימים להגיש במקביל בתוך 30 יום.

ובכן, יוגשו סיכומים לתיק. הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים בגודל ובגופן המקובל. הסיכומים יכללו את כל הנושאים שבמחלוקת: חלוקת הדירות, דמי שימוש ברכב ובדירת הצדדים הרשומה על שם שניהם, כתובה, כספים שלטענת האשה הוא לקח מהבנק.

לאחר קבלת החומר, בית הדין ישקול הכרעתו.

לאחר מכן ולבקשת התובעת, ניתנה הארכה בת 14 יום להגשת סיכומי שני הצדדים. לבקשתה השניה של ב"כ התובעת להארכת מועד שלא הוגשה בהסכמה, לא נעתר בית הדין.

בית הדין מוצא לנכון להגיב להערת ב"כ התובעת מיום כד' סיוון תשע"ו (30.6.16) בה נאמר בין השאר כי:

"... משאך מקובל הוא, כי סיכומים מוגשים 'בטור' – בזה אחר זה, ואין בעובדה לפיה בית דין נכבד זה, הורה על הגשה במקביל, כדי לייצר 'חיסיון' זה מפני זו".

ברם, בהחלטת בית הדין לעיל נאמר כי: "שני הצדדים מסכימים להגיש סיכומים. מסכימים להגיש במקביל בתוך 30 יום". נמצא אם כן כי היתה הסכמה בין הצדדים ועל פיה נקבע כי הליך הגשת הסיכומים יתקיים במקביל, ואף לא נטען על ידי מי מהצדדים שיש פגמים בהליך זה ולא הוגש על כך ערעור, כך שהערה זו, מיותרת היתה ביסודה.

ואכן, סיכומי שני הצדדים הוגשו לתיק.

טענות התובעת
ואלו תמצית הטענות העולות מסיכומי התובעת הנוגעות לעצם התביעות:

א. הצדדים נישאו, כאשר הוא היה רווק בלא ילדים והיא עם ילדים. אין להם ילדים משותפים.

ב. ביום 21.2.15 הם נפרדו כאשר הבעל הורחק מהבית עקב אלימות שלו.

ג. לצדדים דירה על שם שניהם ברחוב [א.] וכן הם בעלי הדירה הרשומה ע"ש אבי הבעל ברחוב [ט].

ד. הדירה ב[א.] מומנה במלואה עי האשה. מפרטת שם. אף המשכנתא שולמה על ידה.

ה. מימון משק הבית היה על האשה למעט ארבע שנים שהבעל עבד.

ו. אף כשעבד, ייחד ההכנסות לעצמו.

ז. יש להשיב לה את המשכנתא ששילמה. כן הנתבע העלים 20,000 ש''ח שהגיעו לאשה בגין רכבה.

ח. הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים. חשבונותיו היו מעוקלים.

ט. בתמימותה, היא שילמה חובותיו.

י. אף שהאשה שילמה את כל המימון לדירה ב[א.], היא נרשמה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים.

יא. שיתופו של הבעל בזכויות האשה בדירה הרשומה ע"ש שניהם, יסודה בהסכמה משותפת שלהם כי הבעל ישתף את האשה בדירת הירושה מאביו.

יב. הנתבע הודה שהאשה הביאה לנישואין ממון.

יג. בשנת 2008 הם פנו ללשכת רישום המקרקעין והפקידו תצהירי העברת זכויות ביחס לדירת הירושה. הבעל ביקש להעביר לאשה מחצית הזכויות ללא תמורה. והאשה הסכימה לקבל. מצטטת הנוסח מהתצהיר.

יד. התצהיר נכתב בכתב ידו של הבעל.

טו. הצדדים אף דווחו על העברת הזכויות לשירותי המס כחוק. ודווח על העדר חבות במס.

טז. הצדדים היו הדיוטות בענייני משפט וסברו כי בכך תם הליך העברת הזכויות. כך שהכוונה היתה מפורשת להעניק לאשה חצי דירת הירושה.

יז. אך למעשה הצעד הטכני לרישום זכות האשה בדירת הירושה לא הושלם. צו הירושה לא נרשם בטאבו, לא הוגש ללשכת רישום המקרקעין תצהיר ואישורי מס ואישורי עירייה עדכניים, ולא הוכן ייפוי כח, ולא הוגשה בקשה לרישום ושטרות מכר.

יח. סעיף 5 אליו מפנה הנתבע, עוסק רק בהתחייבות לתת מתנה בעתיד. אך פה המתנה כבר הוענקה. כמפורט לעיל. מסעיפים 1,2,6 לחוק המתנה עולה כי מעצם חתימה על תצהירים העניק הנתבע לתובעת את מחצית הזכויות בדירת הירושה.

יט. התובעת מוכנה שכל אחד יהיה בעלים על דירה אחת, היא במשותפת ברישום והוא בדירת הירושה.

כ. הרכב היה אצל הנתבע במשך 12 חודשים.

כא. לאשה דלקת פרקים; מוכרת כנכה, ועוד מחלה, והיתה זקוקה נואשות לרכב. דורשת דמי שימוש ברכב לפחות בסך 1800 ש"ח.

כב. באשר לתביעת הנתבע לדמי שימוש בדירה המשותפת, האשה מעולם לא שללה את זכותו להשתמש בדירה זו. הוא הסכים לעזוב ולא שב.

כג. מביאה אסמכתא כי הרחקת בית משפט לא מצדיקה תשלום דמי שימוש.

כד. תובעת חלוקה לא שווה לפי סעיף 8, 2 לחוק יחסי ממון, לאור מכלול הנסיבות שרובן כבר תוארו לעיל ומובאים פה בשנית. ומבקשת שכל אחד יהיה בעלים על דירה אחת כמבוקש לעיל.

כה. מציינת אסמכתאות משפטיות.

כו. ישנה חו"ד אקטואר שהנתבע זכאי למחצית זכויות התובעת.

כז. לאור העובדה שהיא זו שפרנסה, יש לייחס פנסיה רעיונית לנתבע ולאזן בין הפנסיות. כן אף לנוכח מצבה הרפואי של התובעת.

כח. כן יש להורות על איזון דחוי של זכויות הפנסיה עד לפרישת האשה לגמלאות.

כט. התובעת זכאית לכתובתה, לאור העובדה שהנתבע לא הוכיח כי נשללה זכותה לכתובתה ולאור מצבה המתואר לעיל.

טענות הנתבע

ואלו תמצית הטענות העולות מסיכומי הנתבע הנוגעות לעצם התביעות:

א. האשה הסתירה בעת ההיכרות כי היא נשואה עם ילדים. הם קיימו יחסי אישות טרם גירושיה מבעלה.

ב. בשנים האחרונות הנתבע סבל אלימות מילולית והשפלות מצד האשה.

ג. האשה הגישה נגדו תלונה במשטרה בתואנות שווא. לכן היא לא זכאית לכתובה.

ד. בשנת 95 הם קנו בית. הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים.

ה. מוכחשת הטענה כי היה חוב טרם עזיבת הבעל את הבית. ואף האקטואר לא כתב זאת. כל הפעולות בחשבון נעשו בשיתוף הדדי.

ו. האשה ניהלה תמיד את הכספים.

ז. הבעל כן עבד במהלך תקופת הנישואין.

ח. אף אביו סייע לזוג בתמיכה כספית.

ט. יש לפרק שיתוף בדירה המשותפת.

י. בית הדין כבר הביע דעתו כי יש לחלק את הדירה בשווה.

יא. הדירה שווה לפחות מיליון מאה אלף.

יב. האשה רשאית לנסות לקנות את הדירה בתוך 30 יום, ואם לא תוכל, הדירה תימכר ע״י הצדדים, ואם לא יצליחו – על ידי כונס חיצוני.

יג. על האשה להעביר לתובע מחצית שווי הרכב בסך 62,500 ש"ח.

יד. ע"פ חוד אקטואר, על האשה להעביר לתובע סך 120,000 ש"ח.

טו. באשר לדירת אביו, הטופס שנטען שהוא מתנה, הוא לא מתנה. זו לא עסקה מושלמת ולא רשומה בטאבו. והנותן יכול לחזור בו ע"פ סעיף 7 לחוק המקרקעין וע"פ סעיף 5 לחוק המתנה.

טז. במסמך ההתחייבות נכתב שזה נעשה בגלל התא המשפחתי והנישואין, אך זה השתנה.

יז. המסמך הנ"ל נעשה רק שאם יקרה משהו לתובע שיהיה ידוע שיש לו דירה מאביו שעדיין רשומה ע"ש האב. לא היתה כל כוונת שיתוף בדירה.

יח. אף לאשה ירושה עתידית שרשומה בצוואה ולאמה נכסי נדל"ן רבים.

יט. דורש דמי שימוש על שימוש האשה בדירה המשותפת כבר שנה וחצי וברכב ארבעה חודשים.

כ. מבוקש חלוקת המטלטלין.

השתלשלות הענינים בתיק
ובכן, טרם מתן הכרעה, נציג טענות הצדדים והשתלשלות העניינים מתוך החלטות אחרונות בתיק.

טענות הצדדים באשר לדירת הירושה של הבעל הושמעו לא אחת.

ראשית, נצטט מתוך האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום ח' שבט תשע"ו (18.1.16):

ממשיכה ב"כ האשה: יש תחושה מבוססת של ניצול. הצדדים נשואים 30 שנה, נישואין שניים, היא העניקה לו חצי מדירה מתוך טיפשות, זו דירה שנרכשה מדירה שלה. בחו"ד האקטואר ישנו איזון, היא אמורה להעביר לו 124,000 ש''ח. יש את דירת הירושה של הבעל. דירת הצדדים רשומה ע"ש שניהם, אך הדירה השניה ב[ט.], דירת הירושה, אודותיה הצדדים הגישו תצהירי מתנה, האשה הסכימה לקבל מחצית מהדירה והוא העניק לה מחצית מהזכויות, אלא שבפועל לא הגישו זאת לטאבו. הבעל טוען לחזרה מהמתנה, וזו לא טענה רצינית. גם האשה יכולה לחזור בה מהדירה שעל שם שניהם. האיש צעיר ממנה ב - 12 שנים. נבקש לחלק את הרכוש לפי סעיף 8, 2 לחוק יחסי ממון. פה יש נימוק להחיל סעיף זה, היא פרנסה את האיש במשך התקופה. לאיש היו חובות כשהם הכירו והאשה שלמה אותם, כל השנים הוא היה בטל, פרט ל ארבע שנים.

הבעל מגיב: אין לנו ילדים משותפים, יש לאשה ארבעה ילדים, לי אין ילדים. היא הפילה במהלך הנישואין. לא יודע האם זה היה בכוונה. באשר לכתובה, לא ידעתי שהיא היתה נשואה ולא התייעצתי עם אף אחד. בענין הגירושין – יש להתגרש, אני רוצה להוליד ילדים, לא מוכן לחזור אליה. הילדים שלה מאיימים עלי. רוצה להתגרש מיד. אין לי ילדים. יש לחייב בגט. שלמתי את המשכנתא תשע שנים מחשבוני. אף אם לא עבדתי, וכן עבדתי, יש חוק. קבלתי כסף מאבי בירושה. הבית ב[א] משותף, ויש לחלוק אותו. באשר לבית של אבי, הנתינה היא במקרה שאני נשוי ויש תא משפחתי. כן מצבי הכלכלי הורע.

כן נצטט מתוך האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום ח' אייר תשע"ו (16.5.16):

בפנינו תביעה לחלוקת רכוש.

טוען הנתבע: לגבי הכתובה, היא היתה נשואה כשהכרנו ולא סיפרה לי. ידעתי לפני החתונה שיש לה ילדים. לכן היא לא זכאית לכתובה.

בית הדין הבהיר לנתבע כי העניין לא שייך לכתובה.

וממשיך ומבקש: אני רוצה לפי החוק יש לחלוק את הדירה ב[ק.ח.]. האשה רוצה לקנות את הדירה. המחיר הוא לפי המחירון מיליון מאה אני מבקש לחלוק לפי שווי של מילון ש''ח, דהיינו חצי מיליון לי.

ב"כ האשה מגיבה: יש גם את דירת הבעל. בעת נישואיהם האשה היתה נשואה וקבלה מבעלה הקודם דירה ברחוב [ד]. הנתבע הגיע לנישואין חסר כל, עם חובות. אף עם תיקי הוצל"פ וחובות לבנקים. בכל שלושים שנות הנישואין הוא עבד רק ארבע שנים וחי על חשבון האשה. אף את שכרו, לקח לעצמו. הדירה ב[א], ב[ק.ח.], נרכשה על ידי האשה ב-2008, נרכשה מתמורת המכירה של הדירה של האשה מבעלה הראשון, משכנתא, וכספי משפחת האשה כגון כספי ירושה. הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים. נבקש שהבעל לא יקבל במתנה חצי מהדירה הנ"ל. באותה שנה הם פעלו לרישום מחצית הרישום בדירה שהבעל קיבל בירושה ע"ש האשה. הרישום לא הושלם משום שהפעולה נעשתה על ידי הצדדים, הם חתמו על תצהירי מתנה, אך לא המשיכו להליך אישורי מס לשם רישום בטאבו. הצדדים לא גרו בדירה זו, או כל שיתוף אחר. הדירה הושכרה. דמי השכירות הלכו לבעל. הבעל חי בחלוקה רכושית, לא שיתף את האשה, אך היא כן שיתפה אותו, וזאת מעצם הרישום בטאבו. הבעל הגיש בקשה לביטול הצהרה, הוגשה לבית הדין, שם טען שלא מגיע לאשה מחצית מהדירה בירושה ב[ט]. שם נימק זאת כך, שלפי סעיף 5 לחוק המתנה, הוא חוזר בו מהמתנה, משום שברשויות המס נאמר שהסיבה למתנה היא היותם זוג נשוי, אך כיום הם כבר לא כך אלא פרודים והיא הגישה תלונה במשטרה ואמורה לקבל ירושה. אם היתה העסקה מושלמת, לא היתה שאלה. הדירה המשותפת שווה כ - 900,000 ש''ח. אף יש מקום להחיל את סעיף 8, 2 לחלוקה לא שווה. הוא הוציא כסף מחשבון הבנק של האשה ורכש באינטרנט. לא ייתכן שהוא יהנה על חשבון האשה. הכתובה בסך 5 מיליון שקל. באשר לפנסיה, יש חו"ד אקטואר, לפי אופציה ראשונה על האשה להעביר 124,000 ש''ח. בקשתי תיקון ממר שטרנפלד אך קבלתי דרישת תשלום גבוהה והאשה לא יכולה לעמוד בכך.

בהסכמת הצדדים, בית הדין שוחח בנפרד עם האשה וב"כ בניסיון להביאם לכדי הבנות, ברם לא הושגה הסכמה.

מגיב הבעל: האשה אמרה שהדירה שהיא הביאה לפני החתונה היא שלנו.

האשה מגיבה: האמנתי בך.

וממשיך הנתבע: ע"פ חוק הדירה היא שיתופית. לא הוצאתי מחשבונות כספים להימורים, אולי השקעות משותפות. משנת 2008 היתה לי הבטחת הכנסה, ולא היה לי חשבון. אכן היו תקופות שלא עבדתי. טיפלתי באבי כשהיה חולה. לגבי דירת אבי, לא היתה כל כוונת שיתוף, היא לחצה, ואני ערירי, ובקשה שהדירה לא תלך לטמיון אחרי מותי. הדירה רשומה ע"ש אבי עד היום.

מגיבה ב"כ האשה: אכן הדירה רשומה ע"ש אביו, אך ניתן צו ירושה בשנת 2003 שהדירה תהיה על שמו. למעשה הדירה לא עברה על שמו. לפי סעיף 5 לחוק המתנה, ניתן לבטל מתנה.

ממשיך הנתבע ומגיב: אני בלא ילדים. האשה התלונה למשטרה על אלימות שלי. השופטת ביטלה את הרחקתי מהבית. האשה החליפה מנעולים בבית ולא חזרתי. הרכב שווה 125,000 ש''ח ביום ההעברה. האקטואר פעל על פי בית הדין והוא קבע מה שקבע. אבקש לסיים את התיק מהר. אני שנה וחצי מחוץ לבית ואבקש דמי שימוש. האשה שילמה משכנתא, שיקוזז.

חוקרת ב"כ התובעת את הנתבע, ואלו תשובותיו לה: קבלנו 20,000 ש''ח מחברת הביטוח, זה היה על שמי, והאקטואר איזן זאת. האשה הגישה כנגדי צו הרחקה, היא הגישה תלונה במשטרה, היה הליך פלילי בקריות. לא בית המשפט למשפחה. השופטת שירי היימן זו התלונה השניה. האשה התלונה פעם אחת כנגדי, הורחקתי על ידי המשטרה, ויומיים לאחר מכן הגשתי בקשה לביטול ההרחקה של המשטרה, ונכנסתי לשופטת פלילית ובוטלה ההרחקה. אחר מכן האשה בקשה צו הרחקה נוסף. האשה הגישה נגדי תלונה על ששברתי וזרקתי פרח נבול סיני. לא זוכר אם הגשתי תצהיר, זה כבר עבר. הודעתי לבית המשפט כי אני לא רוצה לחזור הביתה, רק ביקשתי להיכנס עם סייר. זה בגלל הפרובוקציה שלה לכן רציתי להיכנס, פחדתי להיכנס הביתה, הם איימו עלי. היה צו הדדי ל 90 יום, אך חששתי לחזור אח"כ בגלל הפרובוקציות שלה.

וממשיך ומשיב: הייתי בגיל 27 כשנישאנו, והאשה גדולה ממני ב-12 שנה. אני מסכים לאמור בדו"ח המל"ל על אודות עבודתי, גם אבטלה זה כסף. ההכנסות שלי נכנסו לבית. היה הרבה שנים חשבון משותף בבנק הפועלים, חלק מהזמן הייתי מיופה כח, בעת האחרונה היו חשבונות נפרדים. לא זוכר מתי החשבון הפסיק להיות משותף. היום אין לי עיקולים. החשבון שלי היום בבנק הדואר. מיום שעזבתי את הבית. לפני כך, שבע שנים לא הי לי חשבון, כי היו השלמת הכנסה ושכירות דירה שנכנסו לבית מהמל"ל נכנס הכסף לאשה ולא היה צורך בחשבון. היה לי פעם עיקול בחשבון.

וממשיך ומשיב: לא זכור לי אם בעת הנישואין הבאתי כסף אתי, מי שמתחתן מביא כסף? ביום הראשון היא אמרה לי שהדירה הרשומה על שמה תהיה שלנו. רכשנו את הדירה המשותפת, אני הבאתי כסף וחלק אבי נתן. הדירה נרכשה בסך 170,000 דולר. נלקחה משכנתא 75,000 דולר. הדירה שלה נמכרה ב-75,000 דולר, ואבי נתן כסף כ-10,000 דולר. קבלנו ירושה מאבי. המשכנתא נרשמה ע"ש שנינו וירדה מהחשבון שלי בבנק הפועלים. המשכנתא שולמה על ידי במשך שמונה שנים.

האשה מגיבה: 4 שנים.

ממשיך ומגיב הנתבע: החזר המשכנתא החודשי 2000 ש''ח. הייתי חשמלאי, לא זוכר את שכרי.

וממשיך ומשיב: בשנת 2008 חתמנו על תצהירי העברה למחצית מהזכיות של דירת אבי לאשה. צו הירושה אכן מ - 2003, ואת ההעברה התחלנו רק ב-2008, כי אז היה לחץ מצד האשה, עברנו ליד הרשם ורשמנו. פחדתי שאם יקרה לי משהו, שלא ילך הבית לממשלה. ניגשתי לעו"ד ואמר לי להעביר לה חצי. לא היתה כוונת שיתוף. פנינו למיסוי מקרקעין לצורך המס. כתבתי שאני מעביר לאשתי 50 אחוז ללא תמורה. שם נאמר בהצהרה של המתנה "בגלל שאני נשוי ותא משפחתי" (הוצג לבית הדין), כוונתי היתה שאם ניפרד לא תהיה מתנה. נפרדנו בשנת 2015. עד הפירוד לא קידמתי את הליך המתנה, כי לא היתה כוונת שיתוף, לא רציתי לתת לה ממש, רק שידעו שיש כזאת דירה. יש כאלו שעושים זאת לצורך מס.

טוענת ב"כ האשה כי הטופס הנ"ל של הצהרת ההעברה הוא כמתנה לכל דבר, ולא ניתן לחזור בה בלי הסכמת האשה.

מציגה ב"כ האשה פתק שנמצא בבית שם נאמר: "לספר... על רמאות.. הילד אלים...". ומשיב הנתבע: אלו ילדיה של האשה. לא תכננתי להמציא סיפורים על הילדים, זה היה הכנה למשפט. לא חושב שיש לאשה יחסי אישות עם הבן שלה. כולם ריכלו עלי. הילדים שלה הורחקו מתוך ביתי עקב אלימותם. הבן אמר זאת, לכן גם אני אמרתי.

וממשיך ומשיב על אודות הטענה ללקיחת 75,000 ש''ח: זה השקעה במניות, ולא לקחתי מהחשבון שלה 75,000 ש''ח. יחד השקענו. היא גם ראתה רווחים. התייעצתי אתה בכל דבר.

חוקר הנתבע את האשה, ואלו תשובותיה לו: הדירה שלי ואת הכסף שמתי בדירה. לא אמרתי שהדירה של שנינו, האמנתי בך ורשמתי את הדירה השניה ע"ש שנינו. גנבת ממני כסף. החשבון התנהל על שמי כי היית מעוקל. המניות לא עלו.

עד כאן התנהלות התיק עד כה, ובכך תם הפן הראייתי שבתיק.

שני הצדדים מסכימים להגיש סיכומים. מסכימים להגיש במקביל בתוך 30 יום.

ובכן, יוגשו סיכומים לתיק. הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים בגודל ובגופן המקובל. הסיכומים יכללו את כל הנושאים שבמחלוקת: חלוקת הדירות, דמי שימוש ברכב ובדירת הצדדים הרשומה ע"ש שניהם, כתובה, כספים שלטענת האשה הוא לקח מהבנק.

לאחר קבלת החומרים, בית הדין ישקול הכרעתו.

עד כאן ציטוטים מתוך החלטות בתיק.

דיון והכרעה
להלן נדון ונכריע בפרטים השונים הנצרכים להכרעה.

הדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים (ברחוב א.)
ראשית נציג עיקרי טענות הצדדים באשר לכך מתוך החלטות קודמות בתיק.

בהחלטת בית הדין מיום י' שבט תשע"ו (18.1.16) מוצגות הטענות באשר לדירה זו, כך:

ממשיכה ב"כ האשה: יש תחושה מבוססת של ניצול. הצדדים נשואים 30 שנה, נישואין שניים, היא העניקה לו חצי מדירה מתוך טיפשות, זו דירה שנרכשה מדירה שלה....דירת הצדדים רשומה ע"ש שניהם,...לאיש היו חובות כשהם הכירו והאשה שלמה אותם, כל השנים הוא היה בטל, פרט ל ארבע שנים.

הבעל מגיב:...שלמתי את המשכנתא תשע שנים מחשבוני. אף אם לא עבדתי, וכן עבדתי, יש חוק. קבלתי כסף מאבי בירושה. הבית ב[א] משותף, ויש לחלוק אותו.

ובהחלטת בית הדין מיום ח' אייר תשע"ו (16.5.16) מוצגות הטענות באשר לדירה זו, כך:

וממשיך ומבקש: אני רוצה לפי החוק יש לחלוק את הדירה בקרית חיים. האשה רוצה לקנות את הדירה. המחיר הוא לפי המחירון מיליון מאה אני מבקש לחלוק לפי שווי של מילון ש''ח, דהיינו חצי מיליון לי.

ב"כ האשה מגיבה:... בעת נישואיהם האשה היתה נשואה וקבלה מבעלה הקודם דירה ברחוב [ד]. הנתבע הגיע לנישואין חסר כל עם חובות. אף עם תיקי הוצל"פ וחובות לבנקים. בכל שלושים שנות הנישואין הוא עבד רק ארבע שנים וחי על חשבון האשה. אף את שכרו, לקח לעצמו. הדירה ב[א] ב[ק.ח.], נרכשה על ידי האשה ב - 2008, נרכשה מתמורת הדירה של האשה מבעלה הראשון, משכנתא, וכספי משפחת האשה כגון כספי ירושה. הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים. נבקש שהבעל לא יקבל במתנה חצי מהדירה הנ"ל... הדירה המשותפת שווה כ-900,000 ש''ח. אף יש מקום להחיל את סעיף 8, 2 לחלוקה לא שווה.
...
מגיב הבעל: האשה אמרה שהדירה שהיא הביאה לפני החתונה היא שלנו.

האשה מגיבה: האמנתי בך.

וממשיך הנתבע: ע"פ חוק הדירה היא שיתופית. לא הוצאתי מחשבונות כספים להימורים, אולי השקעות משותפות. משנת 2008 היתה לי הבטחת הכנסה, ולא היה לי חשבון. אכן היו תקופות שלא עבדתי. טיפלתי באבי כשהיה חולה.
...
וממשיך ומשיב: לא זכור לי אם בעת הנישואין הבאתי כסף אתי, מי שמתחתן מביא כסף? ביום הראשון היא אמרה לי שהדירה הרשומה על שמה תהיה שלנו. רכשנו את הדירה המשותפת, אני הבאתי כסף וחלק אבי נתן. הדירה נרכשה בסך 170,000 דולר. נלקחה משכנתא 75,000 דולר. הדירה שלה נמכרה ב-75,000 דולר, ואבי נתן כסף כ-10,000 דולר. קבלנו ירושה מאבי. המשכנתא נרשמה ע"ש שנינו וירדה מהחשבון שלי בבנק הפועלים. המשכנתא שולמה על ידי במשך שמונה שנים.

האשה מגיבה: 4 שנים.

ממשיך ומגיב הנתבע: החזר המשכנתא החודשי 2000 ש''ח. הייתי חשמלאי, לא זוכר את שכרי.

ובכן, אין חולק כי הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים. התובעת טוענת כי היא שילמה את מלא מחיר הדירה. הנתבע מגיב כי אף הוא הביא כסף לדירה זו, אף אביו הביא, וכן נטלו משכנתא, כמפורט לעיל. אף האשה מודה כי במשך ארבע שנים, המשכנתא שולמה על ידו, כמצוטט לעיל.

ואמנם טענה ב"כ האשה כי: "היא העניקה לו חצי מדירה מתוך טיפשות" – אולם למעשה היא העניקה, ובין לחוק ובין להלכה, זו נתינה.

אף כשטען הבעל: "האשה אמרה שהדירה שהיא הביאה לפני החתונה היא שלנו". האשה מגיבה: "האמנתי בך", כך שאין ספק שכוונתה היתה לתת לבעל מתנה את חלקו.

כן מצוטט לעיל כי חוקר הנתבע את האשה, ואלו תשובותיה לו:

הדירה שלי ואת הכסף שמתי בדירה. לא אמרתי שהדירה של שנינו, האמנתי בך ורשמתי את הדירה השניה ע"ש שנינו.

כך שאין ספק אף מהאמור כאן שכוונתה היתה לתת לבעל מתנה את חלקו, אף לטענתה כי היא ממנה את רכישת הדירה, וידוע כי על פי ההלכה וכן על פי חוק, לא ניתן לחזור ממתנה, אף אם היה בתחילה אוהבו ועתה נעשה שונאו.

ובכן, לאור העובדה שהדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, בית הדין קובע כי בין ע"פ ההלכה ובין ע"פ חוק יחסי ממון, הדירה תחולק בין שני הצדדים בשווה. אף לשיטתה, התובעת רשמה את הדירה אף על שם הנתבע, וידוע שרישום בטאבו יוצר חלות קנין, וראו לדוגמה החלטת בית הדין הגדול, ערעור 127/תשכו, פד"ר ו עמוד 376 (בהרכב הדיינים הגאונים הר״י ניסים, הרי״ש אלישיב והר״ב ז׳ולטי זצ״ל).

למעשה, נראה כי אף ב"כ האשה הבינה כי זו התוצאה הסופית באשר לדירה הרשומה ע"ש שניהם, ואף הצהירה בדיון כך (ראה ציטוט טענותיה מתוך החלטת בית הדין מיום 17.6.15):

טוענת ב"כ האשה: אכן הדירה ב[א] רשום ע"ש שניהם, אך נרכשה ברובה מכספי המכירה של הדירה של האשה.... למעשה, אנו יודעים כי בסופו של יום לא יהיה מנוס אלא מלחלק את הדירה בשווה.

כך שאין צורך לעסוק יותר בסוגיה זו מלבד האמור לעיל, וזו ההלכה הפשוטה.

דירת הירושה (ברחוב ט)
ראשית נציג טענות הצדדים באשר לכך מתוך הדיונים שהתקיימו.

ראשית נצטט טענות הצדדים מתוך האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום י' שבט תשע"ו (18.1.16):

ממשיכה ב"כ האשה:...יש את דירת הירושה של הבעל. דירת הצדדים רשומה ע"ש שניהם, אך הדירה השניה ב[ט], דירת הירושה, אודותיה הצדדים הגישו תצהירי מתנה, האשה הסכימה לקבל מחצית מהדירה והוא העניק לה מחצית מהזכויות, אלא שבפועל לא הגישו זאת לטאבו. הבעל טוען לחזרה מהמתנה, וזו לא טענה רצינית. גם האשה יכולה לחזור בה מהדירה שעל שם שניהם.

הבעל מגיב:... הבית ב[א] משותף, ויש לחלוק אותו. באשר לבית של אבי, הנתינה היא במקרה שאני נשוי ויש תא משפחתי. כן מצבי הכלכלי הורע.

כן נצטט טענות הצדדים באשר לכך מתוך האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום ח' אייר תשע"ו (16.5.16):

ב"כ האשה מגיבה:... באותה שנה הם פעלו לרישום מחצית הרישום בדירה שהבעל קיבל בירושה ע"ש האשה. הרישום לא הושלם משום שהפעולה נעשתה על ידי הצדדים, הם חתמו על תצהירי מתנה, אך לא המשיכו להליך אישורי מס לשם רישום בטאבו. הצדדים לא גרו בדירה זו, או כל שיתוף אחר הדירה הושכרה. דמי השכירות הלכו לבעל. הבעל חי בחלוקה רכושית, לא שיתף את האשה, אך היא כן שיתפה אותו, וזאת מעצם הרישום בטאבו. הבעל הגיש בקשה לביטול הצהרה, הוגשה לבית הדין, שם טען שלא מגיע לאשה מחצית מהדירה בירושה ב[ט]. שם נימק זאת כך, שלפי סעיף 5 לחוק המתנה, הוא חוזר בו מהמתנה, משום שברשויות המס נאמר שהסיבה למתנה היא היותם זוג נשוי, אך כיום הם כבר לא כך אלא פרודים והיא הגישה תלונה במשטרה ואמורה לקבל ירושה. אם היתה העסקה מושלמת, לא היתה שאלה.
...
וממשיך הנתבע:... לגבי דירת אבי, לא היתה כל כוונת שיתוף, היא לחצה, ואני ערירי, ובקשה שהדירה לא תלך לטמיון אחרי מותי. הדירה רשומה ע"ש אבי עד היום.

מגיבה ב"כ האשה: אכן הדירה רשומה ע"ש אביו, אך ניתן צו ירושה בשנת 2003 שהדירה תהיה על שמו. למעשה הדירה לא עברה על שמו. לפי סעיף 5 לחוק המתנה, ניתן לבטל מתנה.
...
חוקרת ב"כ התובעת את הנתבע, ואלו תשובותיו לה:... בשנת 2008 חתמנו על תצהירי העברה למחצית מהזכיות של דירת אבי לאשה. צו הירושה אכן מ 2003, ואת ההעברה התחלנו רק ב-2008, כי אז היה לחץ מצד האשה, עברנו ליד הרשם ורשמנו. פחדתי שאם יקרה לי משהו, שלא ילך הבית לממשלה. ניגשתי לעו"ד ואמר לי להעביר לה חצי. לא היתה כוונת שיתוף. פנינו למיסוי מקרקעין לצורך המס. כתבתי שאני מעביר לאשתי 50 אחוז ללא תמורה. שם נאמר בהצהרה של המתנה "בגלל שאני נשוי ותא משפחתי" (הוצג לבית הדין), כוונתי היתה שאם ניפרד לא תהיה מתנה. נפרדנו בשנת 2015. עד הפירוד לא קידמתי את הליך המתנה, כי לא היתה כוונת שיתוף, לא רציתי לתת לה ממש, רק שידעו שיש כזאת דירה. יש כאלו שעושים זאת לצורך מס.

טוענת ב"כ האשה כי הטופס הנ"ל של הצהרת ההעברה הוא כמתנה לכל דבר, ולא ניתן לחזור בה בלי הסכמת האשה.

אלו א"כ טענות הצדדים באשר לדירת הירושה ברחוב טרומן.

למעשה, מה שיש לנו הוא שטר התחייבות לתת לאשתו במתנה מחצית מדירת הירושה שירש, הליך שהתקדם לעבר דווח לרשויות המס, אך ללא המשך פעולות הרישום, קרי – אי רישום צו הירושה בטאבו, אי הגשה ללשכת רישום המקרקעין את התצהיר ואת אישורי המס יחד עם אישורי עירייה עדכניים, ואי הכנת ייפוי כח, בקשה לרישום ושטרות מכר. והשאלה העולה לדיון, היא – האם די בכך כדי לחייב את הנתבע (הבעל לשעבר) למשש את התחייבותו או לחילופין שהתחייבותו כבר חלה כמתנה לכל דבר.

ניגש להכרעת הדין. בשולחן ערוך חושן משפט (סימנים ר"ד, רמ"ג, רמ"ט) מובא כי אדם רשאי לחזור בו מהתחייבות לתת מתנה. וראה שו"ע (סימן ר"ד סעיף ח') שכתב (מגמרא ב"מ מט ע"א) כי מי שהתחייב לתת מתנה ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. אך כל זה רק במתנה מועטת, שבה סמכה דעתו של המקבל לקבלה, אך במתנה מרובה, אין בה משום מחוסרי אמנה. והרי דירה הינה מתנה מרובה. ועוד, בנידון דידן אף ההתחייבות היתה בתנאי, של חיים משותפים כבעל ואשה, תנאי שנכתב בשטר ההתחייבות, וכשתנאי זה כבר לא בוצע, לאחר הפירוד והסכסוך, ודאי שהנותן אינו מחויב לממש את התחייבותו.

ונעבור לפן החוקי.

סעיף 5 לחוק המתנה תשכ"ח – 1968 קובע:

התחייבות לתת מתנה
5. (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

וראה תיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:

חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מן החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

כך שישנה משמעות בסיסית לאומד דעתו של הנותן, ויורחב בכך להלן.

וראו אף האמור באשר למתנה, בפס"ד בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, תמ"ש 5402-07:

26. על פי ההלכה הפסוקה, גם כאשר מדובר בעסקה של מתנה, ניתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה [ע"א 6296/05 כהן נ' עיזבון המנוח בקשי כתון ז"ל (פורסם בנבו, 5.8.07) ]. מאחר שמדובר בעסקה חד צדדית, על מקבל המתנה לעמוד "על ציפיתיו הסובייקטיביות של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית" [ר' ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582 (1998) ]. (ההדגשה שלי – א.א).

ועוד שם:

61. סעיף 6 לחוק המתנה קובע:

"הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכול כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון."

62. בעניינינו קיים "דין אחר" – הוא חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן:"חוק המקרקעין") הקובע בסעיף 7, כי עסקה במקרקעין טעונה רישום, וכל עוד לא בוצע הרישום – רואים את העסקה כהתחייבות לעשות עסקה. בכך כופה הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין את משטרה על הסכם המתנה, ומכוחה העסקה הופכת מעסקה ריאלית לעסקה אובליגטורית [ע"א 6439/99 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד יפרח, פד"י נח (2) , 106, עמ' 116-117 (2003) ]. לטענתו של התובע, מאחר שהנתבע טרם נרשם כבעלים של המשק, ברי כי עסקת המתנה לא הסתיימה.
...
68. בנסיבות הענין, ברי כי על סמך פסק הדין והן על פי סעיף 6 לחוק המתנה, המתנה טרם הושלמה, ומדובר בהתחייבות לתת מתנה. על התחייבות זו חלות הוראות סעיף 5 לחוק המתנה. גם לאור סעיף 27 (א) לחוק החוזים כאשר חוזה טעון הסכמת צד ג', חזקה היא שהסכמת צד ג' הינה תנאי מתלה לתוקפו.

כך שהתחייבות בעלמא למתנה במקרקעין, ללא רישום, אינה מחייבת.

ועוד שם:

69. עם זאת, אף על פי שהמתנה לא השתכללה למתנה מוגמרת, הזכות לחזור מההתחייבות ליתן מתנה הינה זכות אישית של נותן המתנה ולתובע אין זכות לטעון בעניין הביטול.

70. על פי סעיף 5 לחוק המתנה, הרי שנותן התחייבות לתת מתנה יכול לחזור בו מהתחייבות זו כאשר:

א. סעיף 5 (ב) לחוק המתנה – כל עוד מקבל המתנה לא שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

כך שכל עוד לא ויתר הנותן על זכותו לחזור בו מההתחייבות למתנה, הוא רשאי לחזור בו.

ועוד שם (סעיף 72):

לא כך הוא בענייננו. במקרה דנן ניתנו ייפוי כוח שעיגנו את כוונתם של המנוחים כדרך להעברת המשק ויש קושי לקבל הטענה כי המנוחים גילו דעתם כי הם מבטלים את ייפוי הכוח שנתנו לנתבע על דרך עריכת צוואותיהם כפי שיובהר להלן.

כך שכאשר קיים ייפוי כח, הלכה זו משתנית.

וכן ראה עוד שם (סעיף 74):

74. עמדת הפסיקה בעניין היא שייפוי כוח בלתי חוזר משמש מסמך בכתב בו ישנה התחייבות לעשות עסקה וגם ממלא אחר הדרישות של סעיף 7 לחוק המקרקעין (ראה לעניין זה בראבילו, חוק המתנה). במקרה שלפנינו ייפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות המנוחים לחזור בהם מהמתנה.

כך שכאמור, כאשר קיים ייפוי כח, הלכה זו משתנית, אך בנידון דנן, לא בוצע הליך ייפוי כח כנ"ל.

ועוד שם בסעיף 76:

76. ברי, כי במקרה דנן קיימים ייפויי כוח בלתי חוזרים. כאמור, ההלכה היא כי ייפוי כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מהמתנה, זאת באין ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת הזו [ראה לעניין זה גם ע"א 493/91 מזרחי נגד מזרחי פ"ד נ (1) 199 (1996) ]. כך או אחרת, נקודת המוצא היא, וזו החזקה העומדת לנתבע, כי ייפויי הכוח נחתמו תוך רצייה והבנה. על התובע לסתור זאת. לדעתי, כאמור, לא הצליח התובע לסתור חזקה זו. הוויתור יכול להיעשות באותו מסמך עצמו, המכיל את ייפוי הכוח (ואף את המתנה), או במסמך נפרד, שנערך ו/או באותו מועד או במועד אחר. הוויתור אינו חייב להיות מפורש, ודי שיעלה מהכתב בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים. נכון, שעם מתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר חושף עצמו נותן המתנה לכך שהמתנה תושלם לאלתר על ידי הרישום, אשר ייעשה תוך שימוש בייפוי הכוח, ואז לא ניתן יהיה לבטלה עוד. ברם, היותו של ייפוי הכוח בלתי חוזר – אין משמעותו ויתור על הזכות לחזור מהמתנה, כאשר זכות זו נתונה בדין [ע"א 404/84 סעתי נגד סעתי, פד"י מא (2), 477 (1987) ].

מה שאין כן בנידון דנן, שלא הועבר אף ייפוי כח, מלבד עצם ההתחייבות, כך שמסתבר כי ע"פ החוק והפסיקה, רשאי הנותן לחזור בו מהמתנה, וכל שכן שהתנאי המתלה בהתחייבותו, לקיום תא משפחתי וחיים זוגיים (וכלשון כתב ההתחייבות: "בגלל סיבה שאני נשוי ותא משפחתי אני מעניק בזאת..."), לא התקיים לאחר פירוד הצדדים.

כאן המקום להעיר שאמנם הדירה עדין רשומה ע"ש אביו של הנתבע, ולא על שמו, ברם, לנתבע צו ירושה על שמו.

ומעתה נדון בשאלה האם רשאי נותן מתנה לחזור בו מהמתנה אף שהתחייב לתתה?

ראה פס"ד בין המשפט לעניני משפחה בחיפה, תמ"ש 31550-09-10 ותמ"ש 9756-05-11:

60. כאשר מדובר במתנה במקרקעין חלות הוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

על פי חוק המקרקעין, פעולת הקניית זכויות במקרקעין מסתיימת רק עם רישום ע"ש מקבל הזכות.

פעולה של הקניית מקרקעין במתנה אשר לא נסתיימה ברישום, כבעניינו, איננה איפוא מתנה מושלמת ומוגמרת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין / התחייבות ליתן מתנה.

כך שללא רישום (כבנידון דנן), אין זו מתנה אלא רק התחייבות למתנה, ואפשר לחזור בה, כל עוד לא הושלם ההליך ולא ויתר הנותן על זכותו לחזרה.

ועוד שם:

63. לא הוכח כי הנתבע וויתר על זכות החזרה.

בהסכם המתנה לא צוין כי מתנה זו הינה בלתי חוזרת או כי הנתבע אינו יכול לחזור ממנה.

לא הוכח ולא הובאו ראיות מטעם התובעת כי הנתבע חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר ו/או מסמכים אחרים שיש בהם כדי ללמוד על ויתור מחזרה ו/או כי ויתור זה נעשה בכל דרך אחרת.

יתרה מכך, עסקת המתנה לא דווחה לרשויות המס על פי עדותו של עו"ד ט', בידיעת שני הצדדים (עמ' 24 לפרוטוקול).
...
מן האמור לעיל עולה כי התקיימו התנאים הקבועים בהוראות סעיף 5 (ב) לחוק המתנה, והנתבע רשאי אפוא, לחזור בו מהתחייבותו ליתן לתובעת הזכויות בדירה.

עולה א"כ שאף בנידון דנן מתקיימים התנאים לחזרה מההתחייבות, שהרי לא נחתם ייפוי כח, לא בוצע רישום פורמאלי, ולא בוצע הליך ויתור מחזרה, זאת אך שה"יתרה מכך" לא התקיים בנסיבות דנן, שהרי העסקה דווחה לרשויות המס, אך לא די בכך לשם ביטול אפשרות לחזרה מהתחייבות, כאמור.

ועוד נעיר, אמנם כבר בעבר ביקש הנתבע לבטל את התחייבותו למתנה (ראו דברי ב"כ התובעת המצוטטים לעיל: הבעל הגיש בקשה לביטול הצהרה, הוגשה לבית הדין, שם טען שלא מגיע לאשה מחצית מהדירה בירושה ב[ט]. שם נימק זאת כך, שלפי סעיף 5 לחוק המתנה, הוא חוזר בו מהמתנה, משום שברשויות המס נאמר שהסיבה למתנה היא היותם זוג נשוי, אך כיום הם כבר לא כך אלא פרודים..), אך אף ללא שנהג כך, הרי הוא יכול לממש זכותו לחזרה אף היום.

באשר לכך, ראו עוד האמור בפס"ד שם –

האם הנתבע ביטל את הסכם המתנה, עד להגשת התובענה?

76. כפי טענת התובעת, עד להגשת תביעת התובעת לבית המשפט, לא עתר הנתבע לביטול הסכם המתנה.

הנתבע לא הציג מסמך התומך בטענותיו כי בא כוחו שלח מכתב המודיע על הביטול (ראה עדות הנתבע בעמוד 63 לפרוטוקול שורות 7-12).

77. יחד עם זאת, זכות החזרה של המתחייב ליתן מתנה, אינה מוגבלת בזמן והיא קיימת כל עוד לא הושלמה המתנה או כל עוד לא שינה המקבל את מצבו בהסתמך על המתנה.

משכך, לא מצאתי כי קיימת מניעה כי הנתבע יודיע על חזרתו במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים, לאחר הגשת תביעתה של התובעת בה עתרה לביצוע ההתחייבות כאמור.

כך שאף כיום, בעת ההליך המשפטי, היה רשאי הנתבע לבטל את התחייבותו זו, ביטול הנוגע ישירות להליך עצמו, קרי – סוגיית הגירושין ואי השלום שבין הצדדים, ככל שלא היה נוהג כך קודם (אך להצהרתו, כבר ביטל בעבר, כמצוטט לעיל).

למעשה, בית הדין כבר החל לחות דעתו בסוגיית חלוקת דירת הירושה של אבי הנתבע, במסגרת החלטתו מיום ל' תמוז תשע"ה (17.6.15) באמרו:

בית הדין הבהיר בדיון כי בהתאם לחוק יחסי ממון, ירושה לא מאוזנת, אלא אם הוכח שיתוף, וככל שאין רישום במשותף בטאבו או כל כוונת שיתוף אחרת, לא בהכרח כי הצהרה לרשויות המס, שלעתים הכוונה הנסתרת גלויה, מהוה שיתוף בנכס. אף העובדה כי פירות הדירה הוכנסו ל"פול" המשותף, עדין אין בכך להוכיח כי אף הנכס עצמו משותף בין הצדדים וכי כוונת הבעל היתה לשתף את האשה בכך, מלבד כוונתו לתת לה ליהנות מפירותיה ככל בעל שזן את אשתו ומשפחתו. בית הדין הבהיר כי עדיין לא נוהל הליך באשר לכך, אך לכאורה, עדיין לא נטענה טענה מוכחת המוכיחה שיתוף לשם החרגת הירושה מסעיפי החוק. בית הדין הבהיר כי אם הסוגיה תעלה לבסוף, העניין ייבדק ובהתאם לנתונים האמורים לעיל.

ובכן, לאור כל האמור לעיל, בנסיבות דנן, בהן הצדדים לא המשיכו את הליך המתנה (וראו הצהרת הנתבע האמורה לעיל: עד הפירוד לא קידמתי את הליך המתנה, כי לא היתה כוונת שיתוף, לא רציתי לתת לה ממש, רק שידעו שיש כזאת דירה), ומלבד התחייבות ודווח לרשויות המס, לא ננקטו הצעדים הנוספים הנדרשים (קרי – אי רישום צו הירושה בטאבו, אי הגשה ללשכת רישום המקרקעין את התצהיר ואת אישורי המס יחד עם אישורי עירייה עדכניים, ואי הכנת ייפוי כח, ואי בקשה לרישום ושטרות מכר), בית הדין קובע כי המתחייב רשאי לחזור בו מהתחייבותו. זאת אף בהסתמך על סעיף 5 ג' לחוק המתנה, שהרי הנתבע התחייב למתנה "בגלל סיבה שאני נשוי ותא משפחתי אני מעניק בזאת...", ברם, לאור הסכסוך שפרץ ועובדת גירושי הצדדים, שהינן בדיוק המצב ההפוך מכוונת המתחייב המוצהרת, ניתן בהחלט להבין כי הנסיבות השתנו באופן קיצוני המצדיק ביטול ההתחייבות.

לאור האמור, דירת הירושה ברחוב [ט] השייכת על פי צו הירושה לנתבע, לא תאוזן ולא תחולק בין הצדדים, וע"פ סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, כי נכס ירושה לא מתאזן ומתחלק בין הצדדים.

תשלום עבור חלקו של הנתבע ברכב
ראו המצוטט בהחלטת בית הדין מיום ל' תמוז תשע"ה (17.6.15) באשר לרכב:

ומוסיפה ב"כ האשה לענין הרכב: הוא נרכש מכספי מתנה שנתנו על ידי האם. הוא רשום ע"ש שניהם. האשה משלמת את הביטוח לבד, 600 ש''ח לחודש. הבעל קיבל 20,000 ש''ח לעצמו מכספי תאונה.

בית הדין הבהיר כי לא נמצאת סיבה שהרכב לא יאוזן, שהרי למעשה הם רשמו את הרכב על שמם.

מוסיפה ב"כ האשה: הבעל השתמש בלעדי ברכב בשלושה חודשים אחרונים. נבקש שימוש בלעדי ברכב על ידי האשה בשלושה חודשים הקרובים.

למעשה, ע"פ החלטת בית הדין מיום כ"ה שבט תשע"ו (4.2.16) האשה רכשה את הרכב מהבעל, וכך נאמר שם בין השאר:

ובכן, לאחר העיון והפעלת שיקול הדעת, בית הדין מחליט על פירוק שיתוף ברכב.

הצדדים ימכרו את הרכב, ותמורתו תחולק בשווה בין הצדדים, וזאת בתוך 45 יום.

ברם, לתובעת זכות ראשונים לרכישת הרכב, תמורת תשלום מחצית מערכו של הרכב לפי מחירון השמאי יצחק לוי לידי הנתבע, זאת בגין שימושו של הנתבע ברכב עד כה.

אם כך תבחר, הרכב יועבר לחזקתה בתוך 48 שעות מעת תשלום חלקו של הנתבע לידיו.

אם תבקש זאת, היא תהיה רשאית שלא לשלם עתה לנתבע תמורת חלקו ברכב, ולבצע התשלום כחלק מהליך פירוק השיתוף הכללי שיבוצע בין הצדדים במסגרת קיזוז וכד'.

אם כך תבקש, הרכב יועבר בתוך 48 שעות לחזקתה מעת החלטת בית הדין שתינתן לאור בקשתה.

ואכן, אז התקבלה הודעת האשה כי היא רוכשת את חלקו של הבעל ברכב, ובהחלטת בית הדין מיום ז' אדר א' תשע"ו (16.2.16) נאמר:

בית הדין עומד על החלטתו מיום הנ"ל ככל שלא תידחה על ידי ערכאה אחרת, וקובע כי בתוך 48 שעות תהיה האשה רשאית לקבל לידיה את הרכב מרשות הנתבע, כולל מסמכיו ומפתחות הרכב, כאשר מחצית ערכו לפי שווי הריאלי כיום יקוזז מחלקה של האשה ברכוש הצדדים או בזכויות הכספיות של הנתבע.

כך שהאשה רכשה את חלקו של הבעל ברכב אז.

באשר להליך המכירה, ראו החלטת בית הדין מיום ח' אדר א' תשע"ו (17.2.16):

במהלך החלפת הידיים ברכב, הצדדים יעברו דרך מכון בדיקה מוסמך לשם קבלת דו"ח מצב הרכב כפי שנוהגים טרם מכירה.

דו"ח המכון יומצא לבית הדין והוא ישמש כאסמכתא להערכה עתידית של שווי הרכב.

כך שעל התובעת לשלם לנתבע תשלום מחצית מערכו של הרכב לפי מחירון השמאי יצחק לוי לידי הנתבע, בהתחשב בדו"ח המכון שהומצא לבית הדין – ומחצית ערכו של הרכב לפי שווי הריאלי אז, יקוזז מחלקה של התובעת ברכוש הצדדים.

תשלום דמי שימוש על הדירה ועל הרכב
הנתבע דורש תשלום דמי שימוש עבור שימושה של האשה בדירה, והתובעת דורשת תשלום דמי שימוש של הנתבע ברכב.

וראו המצוטט בהחלטת בית הדין מיום ל' תמוז תשע"ה (17.6.15) באשר לרכב:

ומוסיפה ב"כ האשה לענין הרכב: הוא נרכש מכספי מתנה שנתנו על ידי האם. הוא רשום ע"ש שניהם. האשה משלמת את הביטוח לבד, 600 ש''ח לחודש. הבעל קיבל 20,000 ש''ח לעצמו מכספי תאונה.

בית הדין הבהיר כי לא נמצאת סיבה שהרכב לא יאוזן, שהרי למעשה הם רשמו את הרכב על שמם.

מוסיפה ב"כ האשה: הבעל השתמש בלעדי ברכב בשלושה חודשים אחרונים. נבקש שימוש בלעדי ברכב על ידי האשה בשלושה חודשים הקרובים.

למעשה, כפי המצוטט לעיל, בית הדין זיכה את התובעת בזכות ראשונים לרכישת הרכב בגין שימושו של הנתבע ברכב עד אז.

וראו עוד המצוטט בהחלטת בית הדין מיום ל' תמוז תשע"ה (17.6.15) הנוגעים לדמי שימוש בדירה:

ומוסיפה ב"כ האשה: האשה נשאה לבד בתשלומי המשכנתא מאז העזיבה, בסך 2000 ש''ח לחודש, כן הבעל לא העביר את חלקה בתקבול מהדירה השניה, מבקשת שהבעל לא יקבל חלק מהסך שהיא שלמה לבדה. הבעל בחר שלא להיכנס לדירה.

הבעל טוען שהוצא נגדו צו הרחקה.

מגיבה ב"כ האשה: ניתן צו הגנה בהסכמת הבעל. לכן לא מגיעים לו דמי שימוש.

בית הדין מציין כי התביעה לצו הגנה בבית המשפט היתה של האשה.

ובכן, כמתואר להלן, לא ברור האם היתה הצדקה לתלונה של התובעת נגד הנתבע במשטרה והאם היתה הצדקה להרחקתו מהבית. לזאת השלכה אף על הצדקת אי מגורי הבעל בדירה לאחר תום מועד ההרחקה. למעשה, התובעת מצהירה כי היא זו ששלמה את דמי המשכנתא בעת מגוריה, כך שאף זה מהווה חלק מתשלום דמי שימוש, והם לא יושבו לה. נזכיר כי כמצוטט לעיל, אף התובעת הודתה כי במשך ארבע שנים המשכנתא שולמה בלעדית על ידי הנתבע.

כן נזכיר כי אף התובעת לא חפצה בנתבע מעת תחילת ההליך, כמתואר אף לעיל (וראה אף האמור בהחלטת בית הדין מיום 3.3.15), ולא נפסקו מזונות אשה או מדורה בתיק.

לאור האמור ובדרך של פשרה (אף לאור אי בהירות בנתונים ולאור דברי הרא"ש שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ה' והאמור בסמ"ע שם ס"ק י"ב), בית הדין קובע כי הנתבע לא יזכה לתשלום דמי שימוש עבור שימושה של התובעת בדירה, והתובעת לא תזכה בדמי שימוש בעבור שימושו של הנתבע ברכב.

כתובה
לטענת ב"כ האשה כאמור כמצוטט בהחלטת בית הדין מיום ח' אייר תשע"ו (16.5.16), הכתובה בסך חמש מיליון שקל.

וראו עוד המצוטט בהחלטת בית הדין מיום ל' תמוז תשע"ה (17.6.15) באשר לגובה הכתובה:

ומוסיפה לענין הכתובה: היא בסך חמש מיליון שקל.

הכתובה הוצגה לבית הדין. הצדדים נישאו ביום 5.6.85. ייתכן והכוונה לשקל ישן, ובמידת הצורך, סך הכתובה ייבדק ע"פ הכללים ההלכתיים והנוהג המקובל בבית דין זה באשר להצמדות כתובות הנקובות במטבע שאינו קיים.

למעשה, השקל החדש נכנס למחזור ביום י"ח אלול תשמ"ה (4.9.85), כך שהכתובה בשקל ישן, ותיפסק כפשרה ולאור נסיבות התיק ע"פ שיקול דעת בית הדין, כפי מנהג בית דין זה, וראו האמור בספרי אורות המשפט חלק ג, עמ' רפט והלאה, באשר להצמדת כתובה.

מחד, בית הדין לא מצא עילה בטענת הבעל לרמאות באשר להיות האשה נשואה, לשלילת כתובתה של האשה. למעשה, הבעל הודה שידע שהיא נשואה עם ילדים בעת הנישואין, כך שאין משמעות לשאלה האם היא ספרה לו זאת בעת שהכירו, או לא.

ברם, מאידך, ישנו נתון נוסף העשוי להשפיע על פסיקת גובה הכתובה, והוא – הרחקת הבעל מהבית באמצעות תלונה למשטרה, מה שמוביל למסקנה כי ייתכן ובגין האשה נגרמו הגירושין שבין הצדדים, ככל שלא יתברר כי התלונה אכן היתה מוצדקת.

בענין זה, הנתבע טען (כמצוטט לעיל):

האשה התלונה למשטרה על אלימות שלי. השופטת ביטלה את הרחקתי מהבית. האשה החליפה מנעולים בבית ולא חזרתי

וראו עוד המצוטט בהחלטת בית הדין מיום ל' תמוז תשע"ה (17.6.15) באשר לנסיבות הפירוד:

ומוסיפה ב"כ האשה: האשה נשאה לבד בתשלומי המשכנתא מאז העזיבה, בסך 2000 ש''ח לחודש, כן הבעל לא העביר את חלקה בתקבול מהדירה השניה, מבקשת שהבעל לא יקבל חלק מהסך שהיא שלמה לבדה. הבעל בחר שלא להיכנס לדירה.

הבעל טוען שהוצא נגדו צו הרחקה.

מגיבה ב"כ האשה: ניתן צו הגנה בהסכמת הבעל. לכן לא מגיעים לו דמי שימוש.

בית הדין מציין כי התביעה לצו הגנה בבית המשפט היתה של האשה.

כן ראה האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ב אדר תשע"ה (3.3.15):

בפנינו תביעת גירושין של הבעל.

אף האשה מוכנה להתגרש.

הצדדים נשואים 32 שנה, ללא ילדים. עדיין גרים תחת קורת גג אחת (הבעל מורחק מהבית כעת).

כך שאמנם הבעל תבע גירושין, אך היה זה בעת שהיה מורחק מהבית, והאשה הסכימה לגירושין.

ברם, הבעל מציג מסמך, החלטת בית משפט השלום בקריות, כי הושג הסכם בינו לבין משטרת ישראל, כי הרחקתו תסתיים בתוך כמה שעות, ויבוטלו התנאים המגבילים שהוטלו על ידי המשטרה להרחקתו.

האשה מגישה תביעה במעמד צד אחד לבית המשפט לענייני משפחה, וניתן צו הרחקה במעמד צד אחד. כן מציגה החלטת בית המשפט כי הבעל ביקש שלא להיכנס לדירה ללא לווי סייר, וניתן צו הדדי ומניעת הטרדה.

כך שלא ברור האם היתה הצדקה לתלונתה של התובעת נגד הנתבע במשטרה והאם היתה הצדקה להרחקתו מהבית, שלמעשה נראה שהיתה לכך משמעות לא מבוטלת להגעת הצדדים לגירושין.

ובכן, לאחר הפעלת שיקול הדעת ומדין פשרה, כאמור (ואף לאור דברי הרא"ש שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ה' והאמור בסמ"ע שם ס"ק י"ב), בית הדין פוסק כי סך הכתובה יעמוד ע"ס 50,000 ש''ח.

הנתבע יהיה רשאי לקזז זאת מחיוב אחר של התובעת כלפיו, ואף מחיובה בתשלום הרכב.

איזון זכויות כספיות
באשר לדו"ח האקטואר טענה ב"כ התובעת בדיון הנ"ל:

באשר לפנסיה, יש חו"ד אקטואר, לפי אופציה ראשונה על האשה להעביר 124,000 ש''ח. בקשתי תיקון ממר שטרנפלד אך קבלתי דרישת תשלום גבוהה והאשה לא יכולה לעמוד בכך.

כך שלא הוגשו למעשה כל השגות אודות חו"ד הרו"ח שמונה על ידי בית הדין והגיש מסקנותיו לתיק.

ובכן, בית הדין לא מצא עילה שלא לאשר בתוקף של פס"ד את חו"ד הסופית של הרו"ח מר נתן שטרנפלד מיום ב' סיוון תשע"ו (8.6.16), ונותן לה תוקף של פסק דין.

אף לא נמצאה כל עילה לחלוקה לא שווה לפי סעיף 8, 2 לחוק יחסי ממון. האשה זוכה במחצית דירת הצדדים, וכן זוכה בסך 50,000 ש''ח בעבור כתובתה מהנתבע, כאמור לעיל.

מסקנה
א. הדירה ברחוב [א] הרשומה ע"ש שני הצדדים, תחולק בשווה. הצדדים יגיעו להסדר באשר אליה, כולל מכירתה בשוק החופשי או רכישתה על ידי אחד מהם, בתוך 60 יום. אם לא יצליחו במשימה, בית הדין ישקול מינוי כונס חיצוני למכירתה.

ב. הדירה ברחוב [ט] הרשומה ע"ש אבי הנתבע וצו ירושה עליה לנתבע, הינה רכושו הבלעדי של הנתבע, ואין לתובעת חלק בה.

ג. הנתבע ישלם לתובעת כתובתה בסך 50,000 ש''ח, ויוכל לקזז סך זה מחיובה של הנתבעת כלפיו, ואף מחיובה בתשלום הרכב.

ד. בית הדין מאשר בתוקף של פס"ד את חו"ד הסופית של הרו"ח מר נתן שטרנפלד מיום ב' סיוון תשע"ו (8.6.16). חיוב התובעת לאיזון הזכויות הינו בתוקפו.

ה. הנתבע לא יזכה לתשלום דמי שימוש עבור שימושה של התובעת בדירה, והתובעת לא תזכה בדמי שימוש בעבור שימושו של הנתבע ברכב.

ו. באשר לרכישת הרכב על ידי התובעת, התובעת תשלם לנתבע תשלום מחצית מערכו של הרכב לפי מחירון השמאי יצחק לוי בעת ההחלטה לעברתו לידי התובעת, בהתחשב בדו"ח המכון שהומצא לבית הדין, ומחצית ערכו של הרכב לפי שווי הריאלי אז, יקוזז מחלקה של התובעת ברכוש הצדדים, או בדרך של קיזוז מפסיקת הכתובה.

ניתן לפרסם אחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' בתמוז התשע"ו (13/07/2016).