לפנינו ערעורו של מר [פלוני] (להלן: "המערער") על החלטת ביה"ד האזורי מיום ד' באדר ב' תשע"ו (14.3.2016).

בהחלטתו קבע בית הדין האזורי כי המערער הוא זה שעומד מאחורי עיגונה של גב' [פלונית] (להלן: "המשיבה") וסירובו של בנו, בעלה של המשיבה, לשחררה בגט כהוראת פסק בית הדין האזורי. בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות אלה על פי ההלכה והחוק כאחד ניתן לנקוט בסנקציות נגד המערער בשל ביזיון בית הדין והטיל עליו מאסר של שלושים יום. כדי לאפשר למערער לערער על החלטתו עיכב בית הדין האזורי את ביצוע הצו, ומשהלה אכן מימש את זכותו וערער על ההחלטה, המשיך בית דיננו את עיכוב הביצוע עד להחלטה בהכרעה בערעור.

בית הדין הרבני הגדול קיים סדרת דיונים שבהם נשמעו טענות המערער ותשובות המשיבה, ובנוסף עיין בפרוטוקולי הדיונים הרבים והארוכים – למעלה מ־200 עמודי פרוטוקול שנערכו בבית הדין האזורי ובבית דין זה, בכתב הערעור ונספחיו ובכתב התשובה.

עלינו לציין כי עקב רגישות הנושא בו עוסק הערעור שלפנינו ופסק הדין של בית דין קמא, נהג בית דין זה ברוחב לב בכל הקשור להקצאת הזמן שהעמיד עבור המערער ובאי כוחו (חמישה במספר), וקיים – בניגוד למקובל – ארבעה דיונים ארוכים. זאת כדי 'לתת למערער את יומו' ולאפשר לו ולב"כ להשמיע את טיעוניהם בהרחבה וללא שתהא אימת סד הזמן עליהם, לרבות טיעונים וציטוטים שחזרו על עצמם שוב ושוב.

להלן נביא בקצרה את טיעוני ב"כ המערער וב"כ המשיבה, ובמהלך פסק הדין נדון בהם בהרחבה. הטיעונים שהעלו באי כוח המערער היו בשני מישורים עיקריים, במישור המשפטי ובמישור ההלכתי.

טיעוני המערער
1. לטענת ב"כ המערער לא הוכח שהמערער זה שעומד מאחורי סרבנות בנו לתת גט לאשתו.

2. לטענתם לא הוכח שהבן אכן מבטל את דעתו בפני אביו ושהמערער שולט על התנהלותו. לטענתם ההפך הוא הנכון, עובדה היא שהבן פרש מדרכי החסידות שאליה משתייך אביו, גילח את זקנו, קיצר את פאותיו ואינו מתהלך עם שטריימל. עוד הם טוענים כי גם את נישואיו עם המשיבה עשה הבן נגד דעתו של המערער.

3. לטענתם, המערער דווקא עשה מאמצים אקטיביים לשכנע את בנו לתת גט. מהעדכון ששלח העד הרב גמליאל במכתבו הפנימי לרב מימון יוצא, לדעתם, שהמערער דווקא הסכים לסידור הגט ומי שמנע זאת לבסוף היה הבן בעצמו.

4. ב"כ המערער מכחישים את הטענה שהמערער פעל להשיג 'היתר מאה רבנים' להיתר אישה שנייה לבנו, ולטענתם הדבר לא הוכח בבית הדין.

5. לטענתם, גם אליבא דבית דין קמא שסבר שהמערער הוא זה שעמד מאחורי סרבנות בנו לתת גט, הרי שהיום אין חולק על כך שהאב מעוניין ואף פועל כדי לשכנע את בנו לתת גט לאשתו.

6. לטענתם, העדויות של הרב [פ'] ומר [ב'] בעניין ביקורו של הרב [ש'] הן 'עדויות שמועה' שאינן קבילות מבחינה הלכתית ומשפטית.

7. לטענתם גם עדויות המשיבה ואביה אינן כשרות על פי ההלכה ולא היה מקום לשמען בהליך זה.

8. לטענתם עדויות המשיבה, אביה, הרב [פ'] ומר [ב'] הן עדויות על אירועים שהתרחשו שנים לפני שניתן פסק הדין, ולכן הן אינן רלוונטיות.

9. ב"כ המערער טענו באריכות גם נגד אמינות עדותו של הרב גמליאל, עובד אגף העגונות בבתי הדין הרבניים, וטענו גם כי היא נסתרת מדברי אב ביה"ד.

10. לטענתם, נמנע מהם על ידי בית הדין לחקור כראוי את עדי התביעה ובעלי הדין, ועל כן נאלצו להפסיק את חקירתם.

11. לטענתם לא הוגשו מצדם סיכומים לדיונים, אף שתקנות הדיון מחייבות זאת.

12. לטענתם מעמדם של המערער ואשתו במהלך הדיון היה כשל 'עדים' בלבד אשר בית הדין הזמינם כדי 'לפתור את חידת העגינות' ולא כ'נתבעים'. לדבריהם, אב בית הדין הודיע להם בפתח הדיון הראשון כי "מבחינתנו בשלב זה הם עדים ואם יחול שינוי בסטטוס שלהם נבהיר זאת", ומאז לא נתן בית הדין כל הודעה ברורה על שינוי הסטטוס של המערער ורעייתו ל'נתבעים'.

13. עוד טוען המערער כי עד לעיכובו בארץ על ידי בית הדין לא ידע על הוצאתו של פסק הדין לגירושין, ולכן אין בסיס לחייבו על ביזוי פסק דין שלא ידע על קיומו.

14. ב"כ המערער מעלים טיעונים גם בתחום ההלכתי נגד מסקנותיו של בית דין קמא, כפי שנפרט בהמשך.

טיעוני המשיבה
1. ב"כ המשיבה מעלות טענה מקדמית שלפיה הערעור מתבסס על טענות שלא הועלו קודם בהליך הדיוני בפני בית דין קמא בהליך הדיוני, ועל כן אין לשמען בהליך הערעור.

2. לטענתן, כבר בדיון הראשון בחרו ב"כ הנתבעים שלא להביא עדים ולא לחקור את העדים שהן הביאו. בית הדין נתן לב"כ המערער כמה הזדמנויות לחזור בהם, אך הם עמדו על סירובם. על כן, לטענתן, ברגע שב"כ המערער בחרו שלא לחקור את העדים שהביאו, יש בכך הודאה מצד המערער על העדויות והוא אינו חולק עוד עליהן.

3. נגד הראיה שהביאו ב"כ המערער לכך שהבן ממרה את אביו ואינו שומע לו, מכך שעזב את החסידות, נסע לברזיל והתחתן עם אישה שאינה לרצונו של אביו, טענה המשיבה כי גיסה של אשת המערער שגר בברזיל הוא שעשה את 'השידוך' ביניהם וכי המערער מעולם לא הביע את התנגדותו לכך. ולא זו בלבד אלא שהמערער אף 'שפך כספים' רבים, כלשונה, בחתונתם. לדבריה רק בנושא של מראהו החיצוני שינה הבן מעט מאביו, אך בכל שאר התחומים הוא תלוי באביו – המערער וכפוף לו.

4. ב"כ המשיבות חוזרות על הראיות, לדעתן, מכך שבשיחות של הרב גמליאל עם המערער, לא עלתה כלל דעתו ועמדתו של הבן והייתה בלתי רלוונטית; מכך שהמערער התרברב בפניו ש"'הרבה' אמר לי שאני יאמר לבני לתת גט אך אני לא שומע לו, אז אני אשמע לך?!" וכן על כך שהרב גמליאל ניסה תחילה לדבר ישירות עם הבן, ורק לאחר שהדבר לא צלח פנה לשוחח עם המערער.

5. לטענתן, המכתב מהאדמו"ר מערלוי שהציג המערער – שבו הוא מודיע כי המערער אינו מעכב את בנו מלתת גט – הוא מכתב מפוברק, שהרי באותו מועד שהוצא המכתב, האדמו"ר כבר לא תפקד זמן רב.

6. לגבי הטענה שהנתבע לא ידע על פסק הדין לחיוב בגט – טוענות ב"כ המשיבה, שהכתובת הרשומה בבית הדין ואשר אליה נשלחים כתבי בית הדין היא הכתובת שלגביה העידה אשת המערער שהיא כתובתם. מעבר לכך, אילו הטענה הייתה אמתית, אמורה הייתה טענה זו להיות הראשונה שהמערער טוען בבית הדין, והוא לא היה ממתין להעלותה רק בשלב הערעור. כמו כן, הוכח שהמערער היה בקי בכל פרטי ההליכים של בנו בבית המשפט ובבית הדין, וברור שידע גם על הוצאת פסק הדין.

7. לגבי הטענה שבית הדין קמא לא אִפשר לב"כ המערער לחקור את הרב גמליאל – ב"כ המשיבה מכחישות זאת ומזכירות שב"כ המערער דווקא חקרו אותו במשך שעה וחצי ועל פני 19 עמודי פרוטוקול.

8. לגבי טענת ב"כ המערער שלא ידעו שהמערער מוזמן לא רק 'כעד' אלא גם 'כנתבע', משיבות ב"כ המשיבה כי בפרוטוקול הדיון מיום כ' באדר א' תשע"ו – 29.2.2016 (משורה 68 ואילך) הבהיר אב ביה"ד את המורכבות בכך שהם במעמד של 'עדים' וגם של 'נתבעים'. כראיה לכך שב"כ המערער אכן ידעו זאת, הן מציינות את בקשת ב"כ המערער לפסול את ההורים כעדים משום שאין מעידים הורים נגד בניהם במשפט פלילי ועל כך השיב בית הדין והבהיר שלא הבן הוא הנתבע בהליך זה אלא ההורים, וכן שביקשו שיתאפשר להם להביא עדים משלהם.

9. לטענתן, ניתנה לב"כ המערער האפשרות להגיש סיכומים והם על דעת עצמם החליטו שלא להגישם.

10. לגבי טענות ב"כ המערערים על כך שבית הדין לא נהג על פי הפרוצדורה הנדרשת בהליך ביזיון בית משפט, טוענות ב"כ המשיבה כי התקנות התקפות כלפי בית הדין גם בהליך זה הן תקנות הדיון, וכי ב"כ המערערים מתבלבלים עם התקנות לגבי הליך בקשת 'שיקול דעת נוסף' אצל אסיר.

דיון והכרעה
מבוא
קודם שנפנה לגופו של ערעור נקדים ונעיר כי אכן הערעור שלפנינו מבוסס על כמה טיעונים מצד ב"כ המערער, וחמישה מהטיעונים המרכזיים שבהם לא הועלו בפני הערכאה הדיונית של בית דין קמא אלא לראשונה עתה – בשלב הערעור. ואלו הן הטענות אשר ב"כ המערער מעלים לראשונה בהליך הערעור:
א. טענה נגד קבלת עדויות הרב [פ'] ומר [ב'] מחמת היותן 'עדות שמיעה'.
ב. טענה שהמערער לא ידע על פסק הדין המחייב את בנו בגירושין.
ג. טענה – תלונה על כך שלא התאפשרה מצדם חקירה של העדים ובעלי הדין.
ד. טענה – תלונה על כך שפסק הדין ניתן בלי שיוגשו סיכומים מצדם.
ה. טענה שההליך בבית הדין התנהל שלא על פי תקנות סדר הדין.

ואכן, כאמור, כבר בתחילת הדיון הראשון בערעור טענו ב"כ המשיבה (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 124–125) כי הערעור מבוסס על טענות שלא הועלו בפני בית דין קמא ומועלות לראשונה רק בערכאת הערעור, ולכן ביקשו כי בית הדין ימנע משמיעת טענותיהם אלה.

על טענתם זו השיבו ב"כ המערער (שם שורות 129-127):

לאור העובדה שלא ניתן לנו את יומנו בביה"ד האזורי, ולאור העובדה שלא ניהלנו הגנה ולא סיכמנו, ולכן חברתי מתפלאת ששומעת כאן טענות לראשונה, אבל היא לא צריכה לתמוה כי לא ניתן לנו לטעון בבי"ד קמא.

(להלן נתייחס לטענות אלה לגופן ונדחה אותן אחת לאחת). מדבריהם אלה ברור כי אין מחלוקת שאלו אכן טענות חדשות שלא הועלו בערכאה הדיונית, כפי שניתן להיווכח גם מפרוטוקולי הדיונים, אלא שהצדדים חלוקים אם נכון נהגו ב"כ המערער.

דעתנו היא כי צודקות ב"כ המשיבה בטענתן כי הערעור מבוסס על טענות מרכזיות שלא הועלו על ידי ב"כ המערער בבי"ד קמא, ועל כן אין מקום להעלותן בהליך הערעור (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 124–125). על פי תקנה קלו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג:

אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית הדין הפוסק.

וכך מסביר פרופ' א' שוחטמן את טעמה והגיונה של תקנה זו (סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א), עמ' 1418-1416):

כדי שהמערער יוכל להוכיח שבית הדין האזורי טעה בהחלטתו, עליו להראות כי העלה טענותיו בפני בית הדין האזורי, וכי בית הדין טעה בפסיקתו ביחס לטענות אלו. יוצא אפוא, שטענה שלא הועלתה בפני בית הדין האזורי, וממילא לא ניתנה לגביה כל החלטה, אי אפשר להעלותה, לראשונה, בשלב הערעור... וזאת על יסוד תקנה קלו לתקנות הדיון... טעמה של תקנה זו הוא, שאין בית הדין לערעורים משמש אלא כמוסד שתפקידו לבדוק שמא פסק הדין מוטעה, וזאת על סמך חומר הראיות והטענות שהובאו בפני בית הדין האזורי. כאשר מדובר בטענות וראיות שלא הובאו כלל בפני [בית] הדין האזורי... הדרך לכך אינה באמצעות בית הדין לערעורים, אלא באמצעות ההליך של סתירת הדין על ידי בית הדין האזורי עצמו אשר נתן את פסק הדין, כמתחייב מתקנה קכט לתקנות הדיון.

אנו אף הערנו על כך לב"כ המערער בנוגע לטענה ג' דלעיל ואמרנו שגם אליבא דטענתם התרופה היא להחזיר את העניין לדיון בבי"ד קמא. על כך השיב ב"כ המערער בנחרצות: "לבית דין קמא אנו לא חוזרים שוב למטה, רק למעלה רק לבג"ץ, למטה יותר לא חוזרים" (פרוטוקול מיום 16.5.2016 שורה 93) – אמירה תמוהה כשלעצמה: וכי ב"כ המערער אינם כפופים לכללי החוק והפסיקה של אי־מיצוי הליכים בבקשה לסעד מבית המשפט העליון? האם הם יכולים לדלג מעל משוכות הליך הדיון בבית הדין האזורי ולרחף להם מעל תקנה עו לתקנות הדיון, שאגב, כדוגמתה קיימת גם בהליכים בבית המשפט (ראה ע"א 2962/13 רהיטי פורת נ' מסיקה; וא' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2015), עמ' 1005), ולנחות ישירות אל בית המשפט הגבוה לצדק?! (ראו למשל: בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לח (1) 673, 690; בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10). מכל מקום, ברור שיש בדבריהם הנחרצים אמירה ברורה, שלפיה הם מוותרים מראש על הליך בקשה לסתירת דין לפי תקנה קכט לתקנות הדיון ועל דיון בטענות הנוספות בבית דין קמא. אשר על כן, מאחר שב"כ המערער כבר הביעו מראש התנגדות לחזור ולהשלים את טיעוניהם בפני בית דין קמא שייתן את החלטתו לגביהם, וכדי להימנע מהארכה מיותרת של ההליך, כאשר מנגד ממתין המערער זמן לא מועט להכרעה בעניינו, לא ראינו לנכון להוציא החלטה המחזירה את הצדדים להשלמת טיעונים בבית הדין הרבני האזורי.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לתקנות הדיון, נאמר כבר עתה כי אנו דוחים על הסף את חמשת הטיעונים שצוינו לעיל, וקובעים כי אין מקום להעלותם במסגרת הליך ערעור זה.

עם זאת, מאחר שב"כ המערער עמדו על השמעת טענותיהם אלה במהלך הדיון, ואלה הוצגו בהרחבה בדיוני הערעור וב"כ המשיבה אף השיבו עליהן, וכדי שלא ייווצר הרושם שמא טענות אלה דחויות לדעתנו רק מטעם 'פרוצדוראלי' בלבד של אי־מיצוי הליכים בערכאה הדיונית, על כן נתייחס בפסק דיננו גם לגופן של טענות אלה, ונראה להלן מדוע גם לגופן של הטענות אין הן נכונות, ושאף מבחינת תוכנן לא היה מקום להעלותן, אף אילו הן לא היו נדחות על הסף בגין אי־מיצוי הליכים.

א. מרכיבי הליך ביזיון בית משפט נגד 'זר' המביא להמרות צו שיפוטי
נפנה תחילה אל יסודות התשתית המשפטית של הליך ביזיון בית משפט נגד אדם 'זר' להליך המשפטי שבעניינו יצא הצו השיפוטי ושזה הביא להפרתו. יסודות אשר על אדניהם מתנהל גם ההליך שלפנינו.

1. תרומת 'הזר' להפרת הצו הנדרשת בהליך ביזיון בית משפט
1. הייחוד שבהליך ביזיון בית משפט שלפנינו הוא בכך שהמערער אשר נגדו מבוקשת הטלת הסנקציה אינו המחויב בעצמו בפסק הדין לגירושין – קרי הבעל, אלא אביו אשר לפי קביעת בית הדין קמא הוא זה שעומד מאחורי עיגון כלתו, והוא אשר מביא להפרה המתמשכת של פסק הדין על ידי בנו. בהתאם לפסיקות בית המשפט (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון; ובג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך), כפי שהובאו בהרחבה בהחלטת בית הדין נשוא ערעור זה, הרי שאפשר לנקוט בהליכי ביזיון בית משפט גם נגד 'אדם זר' המביא להפרת הצו השיפוטי.

2. מהי רמת התרומה הנדרשת מאותו אדם 'זר' – במקרה שלפנינו אבי הבעל – כדי שייחשב כמי שמביא להפרת הצו? לפי השופט, כתוארו אז, א' ברק בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון (1980) (להלן: "בג"ץ מוניות הדר לוד"):

נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. (ההדגשות אינן במקור.)

הרי שלפי הגדרתו של השופט ברק, על 'האדם הזר' שנגדו ננקט הליך ביזיון בית משפט להיות כזה אשר מעשיו או מחדליו יכולים "להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו". מי ייחשב לאדם 'זר' שיכול להביא להפרת הצו ומה מדת ההשפעה שאמורה להיות לו בהפרה? משיב על כך הנשיא ברק:

רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המריית צו בית המשפט בעתיד.

3. יוצא אם כן, כי מאחר שהכללת 'הזר' בחוק זה היא תכליתית – להביא לציות לצו השיפוטי ולהוצאתו לפועל – הרי שאין להגביל בגבולות מסוימים את מידת התרומה הנדרשת מ'הזר' להפרת הצו על ידי המצווה, אלא המבחן הוא מבחן היכולת – כל מי ש"התנהגותם תביא לידי המריית צו בית המשפט". הנשיא ברק מביא לכך כמה דוגמאות "מבלי לתת קטגוריזציה מלאה של סוגי 'הזרים'": החל במקרים שבהם אורגנים של תאגיד הביאו להפרה של צו כאשר התאגיד היה זה שמצווה. במקרה זה התאגיד המצווה כישות משפטית עצמאית אינו יכול לפעול בעצמו; המשך בעובדים המביאים להפרת צו שמופנה כלפי מעבידם וכלה בסיוע של אדם זר למצווה להפר את הצו, אף שהמצווה עצמו פועל מכוח עצמו ועל דעת עצמו. לדברי בית המשפט:

מסייעים. בנוסף לקטגוריות של האורגנים והעובדים, יש בוודאי לכלול במסגרת ה"זרים" המתחייבים בביזיון "אזרחי" את כל אלה אשר בפעולותיהם מסייעים לחייב להפר את הצו המכוון כלפיו. ממטרתו החקיקתית של סעיף 6 נובע כי אף אלה כלולים בגדר האיסור. על כן, אם צו אוסר על פלוני לבנות בית, הקבלן הבונה את הבית עשוי להתחייב בביזיון אזרחי (ראה המ' 306/50 הנזכרת).

4. בכל טווח מצבים זה בו 'האדם הזר' הביא להמריית הצו, אפשר לנקוט נגדו בהלכים בגין ביזיון בית משפט. במקרה שלפנינו, נוכח ההשפעה הרבה שיש למערער על בנו, הרי שפעולתו מתאימה יותר ל'שידול' מאשר ל'מסייע'. לאור אופיו הפלילי של הליך אזרחי זה של ביזיון בית המשפט, ניתן להיעזר בעברת השידול שבדין הפלילי לשם בחינת פעולת 'השידול' כלפי המצווה להפר את הצו בהליך ביזיון בית משפט (וראה בש"א (ב"ש) 3189/04 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' פרץ גבי). בסעיף 30 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נקבע:

המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה.

5. פעולה זו של 'שידול' אינה דורשת שהמעשה האסור ייעשה כולו על דעת המשדל ומכוח השפעתו עליו בלבד, ללא שהדבר בא גם מיוזמתו או מרצונות של המשודל עצמו. ייתכן שהמשדל רק עודד, תמרץ וחיזק את המשודל לעשיית העברה, ובמקרה שלנו להמריית צו בית הדין ולסירוב לגט. ודאי שלא נדרש לשם כך שהצד המשודל יהיה חסר בחירה חופשית ו'כחומר ביד היוצר'. זאת כפי שקבע בית המשפט בע"פ 7894/03 ג'האד ג'אבר נ' מדינת ישראל (2008):

בעניין זה יש להוסיף כי כדי שמשדל יישא באחריות פלילית, אין זה תנאי שהמשודל מעולם לא העלה על דעתו לבצע את העברה, ואפשר אף כי המשודל הוא שיזם את ביצועה, אלא שהחלטתו טרם גובשה, והשידול הוא שמילא תפקיד מכריע בגיבוש החלטתו הסופית של המשודל לבצע את העברה (פלר כרך ב, בעמ' 231; וראו גם דברי השופטת ביניש בעניין אסקין, בעמ' 79; ודבריו של השופט עדיאל בע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] ניתן ביום 8.12.04, פסקאות 28-27).

6. לכן, טענתם של ב"כ המערער כי לשם הטלת סנקציה על 'זר' שמביא להמריית הצו, צריך שהזר ישלוט באופן מלא ומוחלט במצווה 'ככל יכול' ושהמצווה יהיה חסר בחירה חופשית – אינה נכונה. לדבריהם, מאחר שגם הבן עצמו, לטענתם, לא היה מעוניין לתת את הגט ולבן גם יש דעה עצמאית משלו, הרי שאביו אינו "זה היחיד שמונע את סידור הגט" (בפרוטוקול 4.5.2016 שורות 215-214), ולכן להבנתם אי אפשר להפעיל נגדו הליך ביזיון בית משפט. ב"כ המערער טועים גם בהבנתם את קביעת בג"ץ מוניות הדר לוד, אשר לדבריהם (בפרוטוקול הדיון מיום 16.5.2016 שורות 212-209): "שם [=בבג"ץ מוניות הדר לוד] נאמר במפורש שהסיבה להטלת ביזיון על צד זר להליך... כי שם הנאשם בעצמו לא יכול לבצע פעולה כי הנאשם זה חברה ותאגיד לא יכול לבצע פעולות ולכן הטילו את העונש על נהג בחברה שהוא צד ג'". כפי שראינו בדברי הנשיא ברק, הרי שסנקציה זו ניתן להטילה לא רק על 'אורגנים' של תאגיד, שבעניינם התאגיד אכן חסר כל יכולת לבצע פעולות מעצמו, אלא גם על מי שמביא להפרה כ'מסייע' בלבד, כאשר למצווה ישנו שיקול דעת ויכולת פעולה מעצמו. יותר מכך, במקרה של אותה עתירה 'הזר' שהביא להפרה לא היה 'אורגן' של התאגיד אלא נהג שעבד בשירותיהן של החברות 'נשר תורס ושירות מוניות' ו'מוניות המגדל בע"מ', אשר לדעת בית המשפט דווקא הייתה להן יכולת לפעול מעצמן אך הן "לא עשו מספיק כדי למנוע מביטון ומנהגים אחרים מלהפר את הצו השיפוטי". בפרוטוקול הדיון מיום כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) מוסיף ב"כ המערער ואומר (שורה 192): "ושוב לא שמענו שום תשובה על טענתו שהוכח שמר [ח' – בנו של פלוני] לא מריונטה". בפסקה 12 לערעור מגדיל ב"כ המערער לעשות וטוען כי יש בהנחה זו של בית דין קמא כפירה – לא פחות מכך – בעקרון 'הבחירה החופשית': "העובדה שהמערער מנהל עבור בנו את ענייניו אינה הופכת, קל וחומר שאינה מעידה על כך שלבן אין שום דבר לומר בנושא. התפיסה הזאת סותרת את האמונה בבחירה חופשית ומשכך כופרת בעיקר של שכר ועונש תוך שמיטת הקרקע מתחת לכל הליך שיפוטי שהוא". בדבריהם אלה מחליפים ב"כ המערער ומבלבלים בין פעולת 'השידול' לפעולת 'מבצע באמצעות אחר', המוגדרת בסעיף 29 (ג) לחוק העונשין:

אדם שתרם לעשיית המעשה על ידי אדם אחר שעשאו ככלי בידיו, כשהאחר היה נתון במצב כגון אחד המצבים הבאים, כמשמעותם בחוק זה: (1) קטינות או אי שפיות הדעת; (2) העדר שליטה; (3) ללא מחשבה פלילית...

7. ברור אם כן שטעות בידם של ב"כ המערער, ולשם הטלת סנקציה על האב בשל ביזיון בית משפט עקב השפעה ו'שידול' בנו שלא לתת גט, די בכך שהאב מעודד ותומך בבנו כדי שיימנע מנתינת גט. כך יהיה אף אם לבן ישנן גם טענות מטענות שונות משל עצמו מדוע לא ייתן את הגט לאשתו, ואין צורך לשם כך שהבן יבטל לגמרי את דעתו בפני אביו ויהיה כ'מריונטה' בידיו, כלשונם. די לנו בכך שתמיכתו, שידולו ועידודו של המערער – במבחן התוצאה – הביאו לסירוב לקיים את פסק הדין למתן גט, גם אם הדבר נעשה בהצטרפות סיבות נוספות מצד הבן. זאת ועוד, במקרה דנן דווקא הוכח בסבירות גבוהה ביותר שהבן אכן מבטל את דעתו בפני אביו, אף אם היו שלבים בחייו שבהם נטה במידת מה מהלבוש והמראה החסידי המסוים שחונך בבית אביו. הוכח בבית דין קמא, כפי שנראה להלן, כי לאב אכן מקום דומיננטי בסרבנותו של בנו לשחרר את המשיבה בגט, ובכך יש די כדי לאפשר הטלת סנקציה על המערער בשל ביזיון בית משפט.

2. הראיות הנסיבתיות לשידול אב את בנו לסרב לתת גט
8. לכל דיין או שופט היושב על מדין בהליך שלפנינו, ברור כי הטענה שלפיה המערער השפיע ושידל את בנו שלא לתת גט למשיבה, וכי אבי הסרבן הוא זה שעומד מאחורי עיגונה הקשה של כלתו, היא טענה שמעצם טיבה וטבעה קשה עד כמעט בלתי אפשרי יהיה להוכיחה בראיה ישירה. אל התיעוד הישיר של אותן אמירות ברורות, אם היו כאלה, שאמר האב לבנו 'בחדרי חדרים' ובהן עודד והפציר בבנו שלא לתת את הגט לאשתו, כנראה לעולם לא נצליח להגיע. דומה כי המקרה שלפנינו מתאים במידת מה למושג "המובלעת הראייתית" המוכר בהליכים הפליליים במקרי עבירות מין, כפי שכתב לאחרונה השופט י' עמית בפסק דינו בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.2016):

להבדיל מעבירות אחרות, הדיון בעבירות מין מצריך במקרים רבים הידרשות לשאלה אם אכן נעברה עברה (corpus delicti) להבדיל משאלת זיהויו של מבצע העברה. בנוסף, מטבע הדברים, רוב עבירות המין מתבצעות בסתר, בנוכחות הפוגע והנפגע בלבד. על כן, הרשעה בעבירות מין תלויה פעמים רבות במהימנות שיעניק בית המשפט למתלונן מחד גיסא ולנאשם מאידך גיסא, בבחינת "מילה נגד מילה"... ההכרה בתופעות אלה היא שהובילה ליצירת ההלכות הייחודיות, אשר ניתן לתאר אותן כ"מובלעת ראייתית"... אין מדובר בכללים גורפים שבכוחם לגבור על כל פגם בעדות ולייחס מהימנות לכל מתלונן, אלא בכללים שנוצרו על רקע הכרה במציאות מורכבת ונועדו לסייע בחשיפת האמת העובדתית.

באופן דומה תיאר בית הדין קמא (בפסקה 22 לפרק 5 בהחלטתו – 'התשתית המשפטית') את אותה מורכבות ייחודית הקיימת גם במקרה נשוא ערעור זה:

בהתייחס למקרה שלפנינו, במכלול כל האמור, עלינו גם להביא בחשבון כי המעשים המיוחסים לנתבעים, של תמיכה ודחיפה לסרבנות הגט של בנם, הם 'מטבעם של דברים' התנהגויות שכמעט בלתי אפשרי יהיה להצביע על הפעולה האסורה עצמה, באופן ישיר וגלוי. האמירה של האב לבנו 'אל תיתן את הגט לאשתך', על דרך כלל תאמר בשיחה אישית סגורה בין האב לבנו, ללא עדים וראיות ישירות המתעדות זאת בקולו ובשפתו. נטל הוכחה כזה, הנדרש אולי במסגרת משפט פלילי רגיל, מבחינת הנפגעת מההפרה – האישה העגונה – לרוב הוא נטל שכמעט אין דרך להרימו.

(וראה עוד בעניין זה בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (2010), פסקאות 91-82).

9. גם המקרה שלפנינו הוא מקרה של "מובלעת ראייתית". על כן הראיות שניתן במקרים מעין אלה יהיו ראיות נסיבתיות בלבד, ובאמצעותן תצטרך הערכאה המשפטית לברר ולאמת את הראיות העובדתיות כדי להגיע אל חקר האמת. גם ראיות נסיבתיות המצטברות יחד למסכת עובדתית אחד שלמה יכולות להביא להסתברות ברמה כזו אשר תוביל להרשעה בפלילים. כפי שכתב שופט בית המשפט העליון בדימוס, י' קדמי (שהלך לעולמו בימים אלו) בספרו 'על הראיות – הדין בראי הפסיקה' (תש"ע-2009), מעמ' 790:

הראיה הנסיבתית, בניגוד לראיה הישירה, אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות הטעונה הוכחה, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה שממנה, על דרך היסק הגיוני, ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה. הראיה הנסיבתית פועלת בעקיפין: היא מוכיחה במישרין קיומה של "נסיבה", וזו משמשת בסיס לקביעת קיומה של "עובדה", על דרך הסקת מסקנות שבהיגיון ובניסיון החיים.

דברים אלה מתאימים ונכונים גם ביחס למקרה דנן, כדברי בית הדין קמא בהחלטתו (שם):

לרוב, כל ראיה נסיבתית שתצליח האישה להשיג במקרים מעין אלה להוכחת ההתנהגות האסורה מצד משפחת המעגן, יוכלו תמיד בני המשפחה, בעזרתם של עורכי דין מוכשרים ומתוחכמים, להציע נגדן [צ"ל: נגדה] טיעונים שונים ומשונים, המסבירים את הראיות כך שיוסטו ממתחם המעשה האסור. אל מול זאת, עומדת וניצבת עובדת פגיעתה האנושה של ההפרה באישה העגונה.

10. ככל שהראיות הנסיבתיות תהיינה רבות יותר ומכיוונים שונים ומגוונים ותצטרפנה יחד למסכת ראייתית שלמה הנארגת בהתאמה שלהן זו עם זו, הרי שבכך הן יהפכו למסה ראייתית קריטית. מסה ראייתית זו יהיה בכוחה להעביר את נטל ההוכחה אל כתפיו של הנתבע – המערער. משלב זה יהיה על המערער להציג את גרסתו ולהוכיח את הכחשתן של ראיות התביעה וגרסתה. כפי שכתב, על משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות, השופט, כתוארו אז, א' לוי בע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (2004):

לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העברה.

11. אופן בחינת הראיות הנסיבתיות במסגרת זו של הליך ביזיון בית משפט – עליו להיות בדומה לנעשה בהליך הפלילי, כפי שקבע בית המשפט בע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 577 (2003):

תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת־שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך... הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר... המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספקת להפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך... בשלב שלישי מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו... בית המשפט מניח זו מול זו את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי־תזה של ההגנה ובוחן אם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם.

3. הסנקציה בביזיון בימה"ש על מעשה העבר במטרה להביא לציות בעתיד
12. נקודה נוספת שמיוחדת למקרה זה ואשר המערער מצא בה מקום לטעון בו, היא שתכליתה של הסנקציה המוטלת מכוח פקודת ביזיון בית משפט היא 'אכיפתית' בלבד הרואה פני העתיד, ואינה באה להעניש את המפר על מעשיו בעבר (פרוטוקול מיום 16.5.2016; שורות 347-346, ופסקה 9 לערעור).

13. אכן כל תכליתן של הסנקציות בפקודת ביזיון בית משפט הן לשם כפיית הממרה לקיים או להביא לקיומו של הצו בעתיד, ולא כעונש על העבר. ענישה על ההפרה בעבר תיעשה רק בהליך פלילי בגין 'הפרת הוראה חוקית' (בסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). עם זאת יש לזכור כי במסגרת הפקודה קיימת גם אפשרות להטלת הסנקציה לא רק על פעולת הפרה בעתיד אלא גם על הפרה שנעשתה בעבר, וכאלה הוצאו למכביר בבתי המשפט בישראל. הטלת סנקציה עקב התנהגות הממרה בעבר, במרכיב 'כפיית ציות לעתיד' שבה משולב גם מומנט מעין 'עונשי' הבאה להרתיע את הממרה לעתיד, לבל יחזור על המראתו כפי שעשה בעבר. כך שניסח זאת בית הדין לעבודה (דב"ע לט/9-38 הועד הארצי של עובדי פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' פזגז חברה לשיווק בע"מ ואח', פד"ע י141):

שני 'פנים' לו, לסעיף 6 (1). ה'פן' האחד מביט אל העבר... ה'פן' השני מביט אל העתיד... שילוב של ה'פנים' ב'דמות' אחת מצא ביטוי קולע בדברים שפרופ' הרנון מביא בשם מחבר אמריקאי עלום שם, האומר: 'אף על פי שהסנקציה הכופה ציות בביזיון אזרחי היא בעיקרה צופה פני העתיד (Prospective) – לא פעילותו העתידה של הנתבע היא העניין השנוי במחלוקת, כי אם התנהגות המבזה (ז' סגולה) בעבר'.

על דברים אלו מוסיף מ' קשת בספרו ביזיון בית משפט – עמ' 151:

אין בית המשפט מעניש את המבזה בגין ביזוי שחלף, אך התנהגות המבזה עד לשמיעת הבקשה להטלת הסנקציה עשויה להיות אמת מידה חשובה בבואו לאכוף על המבזה את קיום הצו השיפוטי.

אחר שהממרה כבר הפר בעבר את הצו השיפוטי או הביא להפרתו, לא במהרה תזדרז הערכאה המשפטית להאמין לאמירותיו של הממרה כי לא יפר עוד את ההוראה בעתיד. כל עוד יש ביד הממרה האפשרות להמשיך ולהפר את הצו בעתיד, אף אם יצהיר בפיו כי הוא חוזר בו למוטב ולא ימרה עוד, לא יהיה די בכך כדי לבטל את הסנקציה על מעשה העבר. שהרי אם לא כן, אין לך מי שיוטלו עליו הסנקציות הקבועות בחוק בגין ביזיון בית המשפט, שהלא תמיד יוכל הממרה לסכל האת הסנקציה על ידי 'הודעתו' כי בעתיד לא יעשה זאת. משום כך קבע בית המשפט בבג"ץ מוניות הדר לוד (פסקה 12):

המשיבות ממשיכות להוביל נוסעים משדה התעופה. ביטון ממשיך לעבוד בשירותן של המשיבות. כשם שהוא הוביל נוסעים בעבר, ובכך הביא להפרת צו המניעה על ידי המשיבות, כן יש חשש סביר כי הוא יפעל גם בעתיד. כדי למנוע הפרת הצו בעתיד על ידי המשיבות, באו הליכי הביזיון הקבועים בסעיף 6 לפקודה. (ההדגשות אינן במקור.)

14. לאחר שהוכח לערכאה המשפטית כי האדם שלפנינו אכן המרה את הצו השיפוטי, הרי הוא 'מוחזק' מעתה כמי שעשוי לחזור גם בעתיד ולהמרות את הוראת בית המשפט או בית הדין, גם אם 'יכריז' אחרת בפיו. מעתה עליו מוטל נטל ההוכחה לשכנע את הערכאה השיפוטית כי לא יפר עוד את הצו. כדי להרים את נטל ההוכחה ולהפריך את 'חזקתו' כמפר, עליו לנקוט פעולות אקטיביות וברורות לשם תיקון מה שעיוות במריו. אם יבצע פעולות אקטיביות מעין אלה ייתכן שיהיה בהן כדי להוכיח שהוא אכן כן ברצונו לנטוש את מריו וכי יצא 'מחזקת' מי שעשוי להמרות בעתיד, או לפחות יעמעמו חזקה זו, ובכך יביאו את הערכאה המשפטית להקל בעוצמת הסנקציות שיוטלו עליו, או אולי אף לבטלן. כך גם יהיה ביחס לצד 'זר' שהביא בעבר להפרת הצו השיפוטי על ידי המצווה: אם זה יפעל בצורה אקטיבית וברורה לעיין, באופן שיוכיח בעליל כי הוא פועל לתקן את שעיוות ומשפיע בפועל וביעילות על המצווה לקיים את הצו, ייתכן שיהיה בכך כדי להביא את הערכאה השיפוטית שהטילה את הסנקציה נגדו להקל בחומרתה או אפילו לבטלה.

15. עיקרון זה אפשר ללמוד בהיקש מדינו של ה'משדל' – אשר ראינו כי הוא מקבילו של 'הזר' המביא להפרת הצו השיפוטי – אשר לפי סעיף 34 (א) לחוק העונשין:

משדל או מסייע לא יישא באחריות פלילית לשידול או לסיוע, או לנסיון לשידול, אם מנע את עשיית העבירה או את השלמתה, או אם הודיע בעוד מועד לרשויות על העברה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשה למטרה זו כמיטב יכולתו בדרך אחרת.

ובהשלכה למקרה הנדון לפנינו, אם המערער יפעל באופן אפקטיבי וגלוי לעין במטרה ברורה להשפיע על בנו לתת גט לאשתו ולהביא לסיום עגינותה ויוכח בפני בית הדין קמא כי הוא 'עושה למטרה זו כמיטב יכולתו', ייתכן שיהיה בכך כדי להסיר את 'חזקתו' כמפר ולהביא את בית הדין להקל או אף לבטל את הסנקציה שהטיל עליו.

4. הפרוצדורה בבתי הדין הרבניים בהליכי ביזיון בית המשפט
16. ב"כ המערער טוענים גם נגד ההתנהלות הפרוצדוראלית וסדרי הדין שלפיהן התנהלו בית הדין קמא והמבקשת. לדבריהם אופן הגשת הבקשה אינה עומדת בתנאים הנדרשים. לטענתם הבקשה הייתה צריכה להיות מוגשת על טופס מובנה, מלווה בתצהיר בשבועה, וחתומה על ידי בית הדין. כמו כן, לטענתו, לבקשה היה צריך להיות מצורף פסק הדין או החלטה בני תוקף ושליחת דרישה לנתבע שיקיים את פסק הדין. לדבריו הוא מוסיף כי די באי־קיום התנאים הפרוצדורליים האלה כדי להראות שבית הדין לא קנה את סמכותו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.2016 שורות 141-113). עוד טוען ב"כ המערער על כך שהעדים לא הגישו את עדויותיהם בתצהירים, וכי לטענתו בנוגע לנוהלי חוק ביזיון בית המשפט, בית הדין הרבני כפוף לסדרי הדין של בתי המשפט ולא לסדרי הדין של בתי הדין (שם שורות 258-246). ב"כ המערער גם מפנה לסעיף 6 (3) לפקודת ביזיון בית משפט, וטוען כי הייתה חובה על בית הדין קמא ליידע את היועץ המשפטי לממשלה וכי לדבריו הדבר לא נעשה (שם שורה 273).

לשאלת ב"כ המשיבה מה המקורות שמהם הוא לוקח טענותיו אלה, הפנה ב"כ המערער אל ספרות משפטית בנושא ביזיון בית המשפט (אל ספרו של א' בן שלמה, על בזיון בית המשפט, עמ' 162; ספרו של מ' קשת, ביזיון בית משפט עמ' 184, וספרו של א' הרנון, ביזיון בית המשפט) וכן אל לשונו של סעיף 7א (א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956 (להלן: חוק בתי"ד (כפיית ציות ודרכי דיון) ).

17. נאמר כבר עתה כי גם טענות פרוצדורליות אלה מעלים באי כוח המערער לראשונה בהליך הערעור שלפנינו ולא טענו אותן בבית הדין קמא, ולו משום כך בלבד – דינן להידחות על הסף. אך גם לגופן של טענות, נפלו ב"כ המערער בטעות יסודית, שהרי לפקודת ביזיון בית משפט אין תקנות ספציפיות משלה. זאת – מלבד תקנות ביזיון בית משפט (סדרי דין בשיקול נוסף), תשכ"ט-1969, המסדירות את ההליך לפי סעיפים 6 (4) ו־6 (6) לפקודת ביזיון בית משפט. ההליך בסעיפים אלה עוסק בבקשה היועץ המשפטי לממשלה מהערכאה המשפטית שהטילה את הסנקציה לתת 'שיקול דעת נוסף', אחר שזו כבר הטילה על הממרה עונש מאסר, וזאת בעת שהיועץ המשפטי לממשלה "ראה צורך בכך". התקנות הנזכרות לעיל מסדירות הליך משנה זה במסגרת הפקודה, ועל כן תקנה זו אינה רלוונטית עתה לענייננו.

18. מאחר שאין תקנות ספציפיות לפקודת ביזיון בית משפט, מלבד ההליך ל'שיקול דעת נוסף', הרי שהתקנות שיחולו בבית הדין על הליך ביזיון בית משפט בכל שלביו הן תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (וראה בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, פ"ד מח (2) 491 (1994) ). בכל מקרה, אין כל סיבה שתקנות סדר הדין האזרחי המופנות ישירות אל בתי המשפט האזרחיים, יחולו על בתי הדין הרבניים. גם סעיף 7א (א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), שעליו משליכים ב"כ המערער את יהבם לא יושיעם, שהרי לשון הסעיף היא: "כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו־7 לפקודת ביזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים." יוצא אם כן שסעיף זה אינו בא אלא להוסיף לבית הדין את הסמכויות הקיימות בסעיפים אלה בפקודה, ואין מטרתו להגביל את בית הדין בתקנות סדר דין שכלל אינן נמצאות ביחס לפקודה. ואם לא די בכך, הרי שהסעיף מבהיר עצמו ומסתיים במילים "בשינויים המחויבים", קרי, בהתאם לתקנות סדר הדין הקיימות בכל ערכאה.

19. הספרות המשפטית אליה הפנה ב"כ המערער, אף היא אינה מצביעה כהוא זה על תקנות סדרי דין ספציפיות כלשהן שאליהן כפוף בית הדין או אפילו בית המשפט. ההיפך הוא הנכון, פרופ' א' הרנון בספרו, ביזיון בית משפט על ידי אי־ציות (תשכ"ה-1965), עמ' 291, דווקא מצביע על החוסר הקיים באי־קיומן של תקנות סדר דין ספציפיות לפקודת ביזיון בית משפט:

את החסר בענייני הפרוצדורה וראיות לפי סעיף 6 – וחסר לא מעט כי הפקודה כידוע קצרה ביותר ושום תקנות לא יצאו על פיה – השתדלה הפסיקה להשלים. מכל מקום הטענה שהושמעה פעם על ידי פרקליט... בגלל העדר פירוט הנוהג, נוסח הפנייה המדויק או הטפסים – נדחתה על ידי בית המשפט בשתי ידיים. (ההדגשות אינן במקור.)

בהמשך (בעמ' 291) חוזר הרנון על דבריו "כי הדין הקיים לוקה בחסר בדבר צורת הפנייה אל בתי המשפט בסוגיה זו, העדר טפסים, ועוד" (ההדגשות אינן במקור), ועל כן הוא פונה להשלים את החסר ולהציע את "הפרוצדורה הנאותה", וממליץ כי "הדיון על פי סעיף 6 יפתח אפוא בית המשפט בהתבססו על שני מסמכים, טופס ההזמנה וההצהרה בשבועה". על דרך זו הלך גם מ' קשת בספרו ביזיון בית משפט (תשס"ב-2002), עמ' 168-161, ואחר שגם הוא מציין כי "סדרי הדין הקשורים בביזיון בית המשפט לא עוגנו בתקנות מיוחדות", הוא מציע כללים ונוסח להזמנה וכותב: "לכן הנוסח הראוי של ההזמנה יהיה כך... רצוי להוסיף להזמנה גם את הדברים הבאים... באשר לצו, רצוי להגיש עותק מאושר שיצורף כחלק מהתצהיר..."

20. מה שהטעה כנראה את ב"כ המערער, הוא ניסוחו הבלתי מדויק של ד"ר אליעזר בן שלמה, בספרו, על ביזיון בית משפט (2007), אשר כתב: "צורתה של בקשה לפי פקודת הביזיון נקבעה בטופס שנקבע בתקנות. הבקשה מוגשת בנוסח שנקבע בתקנות בדרך של הזמנה ל'סרבן'". זאת, אף שאת המקור לדבריו הוא מסמיך על מאמרו של פרופ' א' הרנון, במאמר שכתב ("ביזיון בית משפט על ידי אי־ציות", פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) ירושלים, מס' 19, עמ' 289) ושנכנס באותה שנה גם אל ספרו – לפרק שממנו ציטטנו לעיל, שבו ציין הרנון, כאמור, דווקא שאין תקנות ספציפיות וטופס קבוע עבור פקודת ביזיון בית המשפט. לכן, נראה שכוונתו של בן שלמה הייתה מן הסתם לטופס הרגיל של 'הודעה על בקשה בכתב', עליו מורה תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ונוסחו קבוע כטופס 25 בתוספת הראשונה בתקנות. זאת כפי שמביא בן שלמה בעצמו, להלן בספרו בשם בית המשפט לענייני משפחה, בתמ"ש (ת"א) 48501/97 מר י' פ' נ' א' פ'. אך כאמור, כל אלה קשורים לתקנות סדר הדין האזרחי של בתי המשפט אשר מכוונות אל בתי המשפט, וכמובן אינן מחייבות את בתי הדין הרבניים הפועלים על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים.

21. אשר על כן, ברור כי בקשת המשיבה אל בית הדין הרבני להטיל סנקציה על המערער בגין ביזיון בית משפט לא הייתה צריכה להיות ערוכה לפי טופס קבוע ומובנה כלשהו, וכנהוג בבתי הדין הרבניים, הן הבקשה והן העדויות אינן צריכות להיות מלוות בתצהירים. גם את פסק הדין והדרישה שהמערער ימנע מהפרתו לא הייתה המשיבה צריכה לצרף ולשלוח עם בקשתה, אחר שהמערער ידוע ידע על קיומו של הצו, כפי שנוכיח זאת בהמשך, והוא נתבקש לא פעם להימנע מהשפעה על בנו לסרב לשחרר את המשיבה בגט.

22. לגבי טענת ב"כ המערער כי היה על מזכירות בית הדין הרבני לעדכן את היועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה להטיל מאסר על המערער, כהוראת סעיף 6 (3) לפקודת ביזיון בית משפט, דבר שלטענו לא נעשה – ראשית יש להשיב כי מאחר שבסעיף 7א (ב) נקבעה סמכות ביקורת שיפוטית לנשיא בית המשפט העליון על החלטות בית הדין הרבני שבהן הטיל סנקציות בגין ביזיון בית המשפט – "הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו... תינתן מיד לנשיא בית המשפט העליון" – הרי שמתייתר ממילא הצורך להודיע על כך גם ליועץ המשפטי לממשלה. שנית, במקרה דנן היועץ המשפטי לממשלה התעדכן גם הוא בהעתק שנשלח אל בא כוחו בפרקליטות על ידי הייעוץ המשפטי של בתי הדין במסגרת העתירה לבג"ץ שהוגשה בנדון, ואשר המדינה צורפה בה כמשיבה.

ב. קבילות העדים ומשקלם הראייתי
1. קבילותה של 'עדות שמיעה'
1. קבילותם וכשרותם של עדי המשיבה: ב"כ המערער טוענים כי עדויות הרב [פ'] ומר [ב'] על הדברים שאמר הרב [ש'] בביקורו, הן למעשה 'עדויות שמועה' אשר על פי כללי דיני הראיות הן אינן קבילות ואין להן כל משקל ראייתי (פרוטוקול 9.5.2016 שורה 137; פרוטוקול הדיון מיום 16.5.2016 שורות 82, 241; ופרוטוקול 6.6.2016 שורה 155).

2. ראשית, כפי שציינו, טענה זו נשמעה לראשונה במסגרת הליך הערעור, ומפרוטוקול הדיון ניתן להיווכח כי ב"כ המערער לא הביעו בעת מסירת העדויות כל התנגדות וטענה לחוסר קבילותן של העדויות בשל היותן 'עדות שמועה'. הרי שבמקרים מעין אלה "הכלל הינו כי אי־ההתנגדות תתפרש כהסכמה לקבלת העדות, ולא ייפתח צוהר בשנית להעלות טענת קבילות במעמד הערעור" (ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17). על כן ולו מטעם זה יש לדחות טענה זו על הסף. אלא זו בלבד אלא שגם טענה זו – אף אילולי דחייתה על הסף – אינה נכונה, לא מבחינה הלכתית – כפי שנבאר בהמשך פסק הדין, ולא מבחינה משפטית – כפי שנראה להלן.

3. ראשית נקדים כי תיקוני החקיקה והפסיקה במשפט הישראלי העבירו את דיני הראיות בישראל מכללי 'קבילות' פורמליים נוקשים למגמה של כללים רכים יותר של 'משקל' ראייתי, כפי שכתב הנשיא, כתוארו אז, הנשיא מ' שמגר דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, עמ' 671-670:

במשפטנו הורחבו החריגים לכלל האוסר עדות שמיעה בדרך החקיקה ובדרך הפסיקה... המגמה אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל, כמו גם בארצות אחרות שבהן נוהגת תפיסת המשפט האנגלו־אמריקני, היא של צמצום הסייגים החלים על קבילותן של ראיות כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווי אומר, במקום מחסום הקבילות, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, התפתחה בעולם המשפט האנגלו־אמריקני הגישה, המבכרת בדיקה עניינית של כל ראיה רלוואנטית על ידי הערכאה השיפוטית. במקום סייגים פורמליסטיים באה בדיקת האמינות.

4. אחד מהחריגים לכלל הפורמלי של אי־קבילות עדות שמיעה, ששאב המשפט הישראלי מהמשפט האנגלי המקובל, הוא ה"רס גסטה" (Res Gestae), שמקורו אף הוא מהמשפט האנגלי המקובל. חריג זה מאפשר קבלת עדות על אִמרה שנאמרה באופן ספונטני שאינו מתוכנן מראש תוך כדי התרחשות האירוע שעליו מעידים, אף שזו 'עדות שמיעה'. את הרציונל שעומד ביסוד חריג זה של ה'רס גסטה' הסביר קדמי בספרו (י' קדמי, על הראיות, חלק שני (2009), עמ' 588):

המכנה המשותף המאגד אִמרות אלו לקבוצה אחת נעוץ בכך, שעל פי היכולת לסמוך על אמִתותן קרובות הן יותר ל"עדות מקור" מאשר ל"עדות מפי השמועה"; ועל כן, ניתן להעביר לעניינן את נקודת הכובד מעניין של הקבילות לשאלת המשקל... מדובר באִמרות שעל פי טבען יש יסוד להנחה שתוכן אמת: אם משום שהן נאמרו באופן ספונטני, בנסיבות שאינן מקימות חשש לאמִתותן; ואם משום שהן משולבות במעשה במידה ההופכת אותן לחלק ממנו.

5. יש לציין עוד כי השופט נ' הנדל, בע"פ 8704/09 יחזקאל באשה נ' מדינת ישראל (2012), ערך קישור מעניין בן חריג זה של 'רס גסטה' וסעיף 9 לפקודת הראיות לבין החריג המוכר בהלכה של 'מסיח לפי תומו' (כפי שעולה למשל במסכת יבמות קכב ע"א–ע"ב; ושולחן ערוך, אבן העזר סימן יז סעיפים יד–יז), וזאת מאחר ש"המונח ההלכתי 'מסיח לפי תומו' קרוב למונח המשפטי המודרני 'ספונטאניות', [ו]לעתים הכירה ההלכה באפשרות להכשיר עדותו של אדם, גם אם יש בה פגמים שאמורים היו להביא לפסילתהּ" (שם).

6. סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מהווה חריג לכלל אי־קבילות 'עדות שמיעה' על פי עיקרון ה'רס גסטה', וקובע:

עדות על אִמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עברה או בסמוך לפניו או לאחריו, והאִמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט.

האם התנאי בסעיף 9 לפקודה, שלפיו העדות על האמירה תהיה קבילה רק אם אומר האמירה הספונטנית יהיה עד במשפט הוא תנאי בל־יעבור, או שמא יש לו חריגים? במיוחד עולה השאלה כאשר אומר האמירה אינו בנמצא, לא ידוע מיהו או לא ניתן להביאו לעדות. פסיקת בית המשפט הכריע כי במקרים חריגים אלה, אי־העדתו של אומר האמירה אינה פוסלת את קבילות העדות על אמירתו, כפי שקבעה השופטת, כתוארה אז, ד' דורנר בע"פ 7293/97 ז'אפר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נב (5) 460, פסקה 12, בעקבות פסיקת ע"פ 182/71, 183 עוזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

דעתי היא כי במקום שבו לא קיימת אפשרות להביא את מוסר האִמרה לבית המשפט, אין סעיף 9 לפקודה מונע קבלת אִמרות ספונטניות כראיה... סעיף 9 אינו קובע הסדר כולל ביחס לקבילותן של אִמרות ספונטניות. בענייננו, הסעיף אינו מתייחס למקרים שבהם לא ניתן להביא את מוסר האִמרה לעדות בבית המשפט מטעמים אובייקטיביים, וזאת להבדיל ממצב העניינים שבו מוסר האִמרה זמין לעדות. יש לפרש אפוא את התנאי שבסעיף 9 בדבר העדת מוסר האִמרה כחל רק במקרים שבהם ניתן להעיד את מוסר האִמרה בבית המשפט. לעומת זאת, יש להכשיר קבילות אִמרות ספונטניות כאשר מטעמים אובייקטיביים לא ניתן להעיד את מוסר האִמרה, וזאת בדומה להסדר הקבוע כאמור במשפט האנגלי המקובל. ראו א' הרנון דיני ראיות (כרך ב) [26], בעמ' 206.

עקרון זה, של קבילות עדות על אמירה אף אם מי שאמרה אינו מעיד במשפט, התקבל להלכה ולמעשה בפסיקות בתי המשפט (ראו: ע"פ 4115/08 אבנר גלעד נ' מדינת ישראל (2011), פסקה 17, וראו למשל: ת"פ (מחוזי ת"א יפו) 40180/05 מדינת ישראל נ' סעדיה עזרא (לא פורסם, 2006) ; ע"פ (י-ם) 45643-10-10 מדינת ישראל נ' מחמד אבו אל הווא (2011) ; ת"פ (י-ם) 7923-03-11 מדינת ישראל נ' שמואל ישראל בן חמו (2012)).

7. אמנם ההליך בו אנו נזקקים לעיקרון זה של 'עדות שמיעה' על אמירה ספונטנית תוך כדי ההתרחשות, אינו במסגרתו של הליך פלילי אלא הליך אזרחי של פקודת ביזיון בית המשפט. אך כפי שהתקבל בבתי המשפט הרי שעקרון זה של סעיף 9 לפקודת הראיות חל גם בהליכים במשפט האזרחי (ראה: י' קדמי, על הראיות, שם, עמ' 609; ות"א (עכו) 9151-09-08 פטין פואד נ' מועצה מקומית יאנוח-ג'ת (2011) ), וכל שכן נכון הדבר כאשר מדובר בהליך שלפנינו שהוא הליך 'מעין פלילי'.

8. לענייננו, כאמור, אמנם אין מדובר ב'עברה' פלילית, אך הנדון הוא בהתרחשות של מעשה פסול – השגת 'היתר מאה רבנים' במטרה להותיר אישה בעגינותה – אשר המאמצים להשארת המשיבה בעגינותה התגבשו מאוחר יותר לסירוב לפסק דין, ובעקבות כך נהיו לעילה לפתיחת הליך לפי פקודת ביזיון בית משפט. כמו כן, את הרב [ש'] עצמו אי אפשר היה להעיד, אף שהוא זומן על ידי בית הדין קמא וההזמנה הוצאה לו כדין, אחר שכמה שעות קודם להמצאת הזימון להעיד בבית הדין יצא הוא בחופזה את הארץ ב'צירוף מקרים' מוזר.

9. עוד יש להוסיף ולהבהיר, כפי שנציין זאת גם בהמשך כי העדויות לגבי עצם האירוע שבו הגיע הרב [ש'] אל בית אבי המשיבה כדי לבחון את מצבה, אינן מהוות 'עדות שמיעה' אלא עדות ישירה על התרחשות שארעה. עדויות אלה נתמכות גם מעדותו המרכזית של הרב גמליאל, שלפיה בשיחתו עם המערער לגבי נתינת בגט לכלתו – לדבריו (של הרב גמליאל) כי ללא גט גם בנו לא יוכל להינשא – השיב המערער: "אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון." וכך גם בעדותו הישירה של מר [ב'] על הדברים שאמר לו המערער בעניין זה: "אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים", כפי שיפורט בהמשך.

ייתכן אף שגם העדויות לגבי עצם האמירות שנאמרו על ידי הרב [ש'] תוך כדי האירוע וכחלק ממנו אינן נכללות במסגרת 'עדות שמיעה' שזקוקה ל'חריג' כדי להכשירן, אלא הן מהוות עדות ישירה על עובדת אמירת הדברים מפיו (ראה נ' בן תור, עדות שמיעה, הכלל וחריגיו (התשס"ה-2005), ח"א, עמ' 151-145). אם כנים דברינו, הרי שעניין 'עדות השמיעה' שלגביו עלו טענות ב"כ המערער נוגע רק ביחס לעדות הרב [פ'] על כך ששמע מהרב [ש'] שהגעתו לבחון את מצבה של המשיבה לעניין 'היתר מאה רבנים' הייתה בשליחותו של המערער. עדות הנתמכת אף היא בראיות נוספות אחרות.

2. כשרות העדים מבחינה הלכתית
(א) כשרות עדותם של המשיבה ואביה על פי ההלכה
10. ביחס לטענות ב"כ המערער על פסלות העדויות בתחום ההלכתי, אמנם על פי דין תורה אין המשיבה ואביה כשרים לעדות, אולם כידוע, מנהג בתי הדין הרבניים הוא לשמוע אף עדויותיהם של נשים וקרובים אלא שאין בית הדין מאמץ עדויות אלה כ'עדות' במשמעותה ההלכתית הגוברת על כל ראיה אחרת ושמשקלם כשל מאה עדים – "תרי כמאה". בית הדין השומע עדויות אלה מתייחס אליהן כאל 'ראיה' בלבד, שמשקלה נקבע על פי התרשמותו של בית הדין מאמינותה, בהתאם למכלול הנסיבות והראיות האחרות המצטרפות אליהן. בדיוק כפי שעושה בית המשפט האזרחי או הפלילי בשימוש בעדויות המובאות לפניו ככל 'ראיה', בהתאם לפקודת הראיות (וראה פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א), עמ' 776, 889-885).

11. יסוד הדבר מצוי בגמרא (כתובות פה ע"א), המבארת כי עד שהדיין בטוח באמינות דבריו – אף אם הוא עד אחד, קרובו של הדיין או אישה – יכול הדיין להתחשב בעדות זו כראיה לבירור האמת. אכן שם מדובר בעד שהדיין סומך על דבריו מצד עצמם, ובענייננו מדובר באמינות שנוצרה ממכלול הנסיבות או מתימוכין מראיות אחרות, אך העיקרון אחד הוא: עדות 'פסולה' מדין תורה אמנם אינה מהווה עדות מחייבת, אך הדיין יכול ואף צריך לשקלה ככל ראיה ולבחון את משקל אמינותה.

הדבר מובא בדברי הרמ"א בשולחן ערוך (חושן משפט סימן לה סעיף יד):

... יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים [=עזרת נשים] או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה וביזיון תלמיד חכם או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין.

12. תקנת קדמונים זו מרחיבה את האפשרות לשמוע עדים אף מעבר לעדות אדם מסוים שהדיין נותן אמון בדבריו, אלא גם לגבי עד שנסיבות או ראיות נוספות תומכות בעדותו. לענייננו העדתם של העדים הפסולים מדין תורה, מתייחסת בעיקרה לאותם תחומים שבהם קשה יהיה למצוא עדים כשרים בעניינם. שיחות וחוויות שחוותה המשיבה במשך חייה המשותפים עם בעלה ושעל יסודן היא מעידה על התלות שלו באביו – המערער, חוויותיהם של המשיבה ובני משפחתה בעת שהיא ובעלה שהו יחד בבית הוריה לאחר האירוע המוחי שבו לקתה, ושיחותיו של אביה עם מחותנו המערער או עם בנו.

נעיר כי אחד מהאירועים שתואר בעדות אביה של המשיבה – שיחתו עם המערער, אכן התקיים על פי עדותו בנוכחות שני אנשים נוספים: האחד – 'גבאי' של האדמו"ר מערלוי זצ"ל ששמו נכרך לא אחת בפרשיית העיגון שלפנינו, שלא זומן לעדות בהליך האחרון בביה"ד האזורי וחבל שכך, והשני – ד"ר [ק'] שאכן העיד בפני בית הדין, אף כי המערער התעלם מעדותו.

נמצא כי מכוחה של תקנת הקדמונים ודאי שהיה מקום לקבל את עדות אביה של המשיבה, ואף ללא התקנה היה מקום לשמוע את דבריו ולקבוע את משקלם הראייתי על פי התרשמות בית הדין (וראה פסק דין בית דין רבני פ"ת תיק ‏298209/3 (2014)).

13. ביחס לעדותה של המשיבה עצמה, ברור כי היא אינה "עדות" במובנה ההלכתי אף לאחר התקנה, שכן בראייה ההלכתית קיימת הפרדה ברורה בין 'עדותו' של בעל דין לבין עדותו של 'עד' ולו גם עד פסול. אלא שכמובן יש לשמוע את דבריה כפי שיש לשמוע את דבריו ואת טענותיו של כל בעל דין כבכל הליך ודין. מידת האמון שנותן בית הדין בדבריהם של בעלי דין נגזרת ממכלול של מרכיבים ו"חזקות" ("אין אדם מעיז פניו...", "אין אישה מעיזה פניה...", "אין אדם תובע אלא אם כן יש לו...", "אין אדם פורע תוך זמנו" ועוד) המסייעות לדבריהם או מנוגדות להם. כך גם מדיני וגדרי "הודאת בעל דין", דיני "מיגו" ועוד; מראיות תומכות ומהתרשמותו של בית הדין מן הדברים – בכל מקרה לגופו.

מפרוטוקול הדיון מכ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016) ומפסק דינו של בית דין קמא עולה בבירור כי בית הדין אכן קבע והבהיר בפירוש כי ישמע את עדויות קרובי המשפחה אך ייחס להן משקל מוגבל ומוגדר בהתאם לגדרי הדין.

(ב) כשרות עדותם של הרב [פ'] ומר [ב'] כ'עדות שמיעה' לפי ההלכה
14. כאמור לעיל, ב"כ המערער טוענים נגד כשרותם עדותם של הרב [פ'] ומר [ב'], שבה סיפרו על הביקור של הרב [ש'] בבית המשיבה ואביה והדברים שאמר במסגרתו, וזאת לטענתם משום פסול 'עדות שמיעה' גם לפי ההלכה. לעיל התייחסנו אל טענה זו מהתחום המשפטי ועתה נתייחס אליה מהמבט ההלכתי.

15. ראשית יש לזכור כי הליך "ביזיון בית משפט" אינו הליך הקיים בדין תורה, וכך גם הסנקציות המצויות בו – קנס כספי ומאסר – אינן תואמות את דין התורה. הבסיס ההלכתי לנקיטת הליך זה הוא ההלכה שעל פיה מוסמך בית הדין לענוש לצורך השעה 'שלא מן התורה', כדברי הגמרא (סנהדרין מו ע"א):

תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה... לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד הלכות ד–י):

יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה... כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה.

בעניינם של הליכים אלו 'שלא מן התורה' מוסיף הרמב"ם (שם) כי גם דיני העדויות והראיות שבהם אינם מוגבלים בכללי דיני התורה:

... ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה... וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק.

16. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב). אף לשיטת הטור בשם הרי"ף שסמכות זו נתונה רק ל"גדול הדור כגון רב נחמן דהוא חתנא דבי נשיאה וממונה לדון על פי הנשיא או טובי העיר שהמחום רבים עליהם" – ביישום כלל זה לימינו, הרי שסמכויות אלה מוקנות להלכה גם לבתי הדין הרבניים שמונו על ידי כלל הציבור באמצעות נציגיו.

17. על דרך זו, לאורך ההיסטוריה היהודית מאז בטלה מלוכה מישראל תִפקד בית הדין הרבני גם במסגרת "משפטי המלוכה". הרחיב בעניין זה הר"ן בדרשותיו (דרוש יא, וראה גם באברבנאל על פרשת שופטים שהביא דבריו; וראה עוד שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שצג, הובא בבית יוסף, חו"מ סי' שפח; שו"ת אבני נזר יו"ד סימן שיב סעיפים מז–נ). בהתאם לכך מוסיף וכותב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו), שבהוראת שעה או מ"דין המלכות" ניתן להעניש אדם על פי הודאת עצמו, אף שבעיקר דין תורה "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים."

18. ברור כי "צורך שעה" בהליך מעין זה קיים ללא ספק, הן ביחס למקרה הספציפי שבפנינו והן ביחס להליכי 'ביזיון בית משפט' בכלל. אם ביזיון בית משפט או בית הדין יהיה דבר שאינו גורר בעקבותיו הטלת סנקציות, או שהאפשרות להטלתן תהיה מוגבלת במגבלות שיהפכו אותה ל'אות מתה' בספר החוקים, משמעות הדבר תהיה ש"איש הישר בעיניו יעשה" ו"איש את רעהו חיים בלעו", ואחריתה מי יישורנו.

לפיכך אין לדרוש מהעדויות בהליכים מעין אלה של 'ביזיון בית המשפט' לעמוד בכלליהם הנוקשים של "הלכות עדות". הדרישה היחידה הנותרת לגביהם היא שבית הדין ישוכנע מכלל הראיות שיובאו בפניו באמִתותם של דברים.

19. זאת ועוד, גם משום 'עדות שמיעה' כשלעצמה אין לקבוע שעדותם של עדים אלה היא פסולה. בהתאם לדברינו לגבי העדתם של עדים פסולים, הרי שיש ללמוד גם לעניין 'עד מפי עד'. באותם מקרים בהם כבר הוכשרו עדויות פסולות אין לחלק בין פסול לפסול, ואף לא בין פסול שבגוף העד לבין פסול שבאופן מסירת העדות ('עד מפי עד').

כפי שהביא הבית יוסף (חושן משפט סימן כח) בשם רבנו ירוחם (מישרים נתיב ב חלק ח): "שנוהגים שהשני סופרים מקבלים עדות ומגבין על פיהם, יכולים הציבור לנהוג המנהג שיראה בעיניהם שיהא בו תקנה לציבור כמו יחידים שקבלו עליהם בקנין קרוב או פסול". שני הסופרים המוסרים לבית הדין את העדויות שגבו אינם 'בית דין' ואין קבלת העדות על ידם יכולה לבסס "מעשה בית דין" שעליו יוכל בית דין אחר להתבסס בהכרעתו אלא על פי "עד מפי עד". מהאמור מבואר שיש בכוחה של תקנה להכשיר עדות בדרך זו כפי שיש בכוחה להכשיר עדותו של עד פסול, אלא שייתכן שלא נאמרו הדברים אלא במקום שאכן יש תקנה מפורשת כזו.

20. אכן בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן קפ, הובא בפתחי תשובה חושן משפט סימן לה ס"ק י, המוסב על דברי הרמ"א, חושן משפט סימן לה סעיף יד, שהובאו לעיל) מצאנו ש'הרחיב' את דברי הרמ"א והחילם על פי שיקול דעת ביה"ד במישורים נוספים וכתב:

ומה שצלל החכם במים אדירים שהבית דין שלחו שנים לגבות עדות מן אשה אחת על מקומות בבית הכנסת בעזרת נשים [=מסוג העדויות שעל פי דברי הרמ"א הנ"ל יש לקבל בהם עדותן של נשים]... ובִדְבַר שלא נגבה בפני שלשה – הא הביא הבית יוסף בסוף סימן כ"ט [=צ"ל: כ"ח] בשם המישרים שיכולים הקהל לתקן ששני סופרים מגבין העדות וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשאול לנשים יקרות לשלוח אליהם נאמני הקהל שיגידו העדות שידוע להם.

הרי שלפי שו"ת הפנים מאירות, אחר שהכשרנו את עדותן של הנשים בעניינים מסוימים בעקבות התקנה, אין מקום לפסול עדויות פסולות אחרות כגון עדות של עד מפי עד. לכן, לאחר שכבר נתקנה תקנה המכשירה עדויות אלה במקרים מסוים, השיקול אם להכשיר עדותו של 'עד מפי עד' באותו נושא מסור בידי בית הדין, ואם התרשמותו היא שפסילת עדות כזו היא שתביא לעוול ולעיוות דין, הרי שמסורה בידו הסמכות להכשירה.

21. כל זאת כאמור למעלה מן הצורך, שכן כפי שהבהרנו, אליבא דאמת: מחד גיסא – מרכז עדותם של העדים המדוברים היא אינה 'עדות שמיעה' אלא עדות על התרחשות שארעה ושכללה 'אמירות' שנאמרו כחלק ממנה, ואלו אינם לוקים בחסרון של "עד מפי עד", ומאידך גיסא – חלקים אחרים מעדותם אף אם אינם נחשבים כ"עדות" במובנו ההלכתי של מושג, ברור כי הם מהווים ראיה מוצקה להתקיימות הדברים.

3. משקלן של העדויות והקשרן
(א) אמינות עדותו של הרב גמליאל
22. במסגרת מגמתם של ב"כ המערער לביסוס טענתם כי הבן – בעלה של המשיבה – הוא זה שמציב את התנאים למתן הגט ומסרב מדעת עצמו לתת את הגט, ולא בהשפעת אביו המערער, מנסים ב"כ המערער להפריך את עדותו המרכזית של הרב גמליאל. לשם כך נתלים ב"כ המערער בדבריו של אב בית הדין קמא לפרוטוקול הדיון מהתאריך כ"ח באייר תשע"ד (28.5.2014) (כטענתם בפרוטוקול מיום 9.5.2016, שורות 140-138). הדיון המדובר עסק בבקשת המשיבה לחייב את הבעל – הבן בגט, וכדי לעמוד על המצב ביניהם ביצע אב ביה"ד הרב שטסמן שיחה טלפונית עם הרב גמליאל, ואשר לאחר מכן דווח לפרוטוקול את תוכנה (שורות 12-10 לפרוטוקול):

ביה"ד משוחח טלפונית עם הרב גמליאל מאגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, שנסע לניו יורק לטפל בעניינה של האישה. הרב גמליאל מדווח לביה"ד כי בסיוע רב מקומי בבורו פארק שוחח עם אבי הבעל שהבהיר כי תנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים להסד"ר בניו יורק.

ב"כ המערער מתעכבים על שורה 12 לפרוטוקול ומדייקים מהמילים "כי תנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים...", שהבן הוא זה שמציב את התנאים לנתינת הגט ולא אביו.

23. נגד דיוקם של ב"כ המערער ניצבת ועומדת עדותו הברורה של הרב גמליאל מהתאריך כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016). בעדותו סיפר הרב גמליאל כי בפגישתו עם המערער הוא התרברב בפניו באומרו (שורות 266-265 לפרוטוקול) "מי אתה בכלל שתוכל לשנות את דעתי, 'הרבה' שלי ביקש ממני שאומר לבני לתת את הגט ולא שמעתי לו". ב"כ המערער הקשה על דבריו, אולי הכוונה הייתה לבן עצמו ולא למערער, ש'הרבה' בקש מהבן שייתן את הגט והוא זה שסירב, וזו לשון הפרוטוקול (שורות 595-588 לפרוטוקול):

ש: הוא אמר ש'הרבה' ביקש?
ת: כן

ש: בטוח?

ת: מיליון אחוז.

ש: אולי הוא אמר ש'הרבה' אמר ל[ח'] ו[ח'] סירב?

ת: לא, הבן בכלל לא עלה בכל השיחות שלי אתו.

24. במגמה לסתור עדות זו של הרב גמליאל, הפנה ב"כ המערער אל דברים שנאמרו בשמו בפרוטוקול הדיון מיום י' בסיוון תשע"ה (28.5.2015) דלעיל, מהם משתמע לכאורה שהתנאים לגט הם של 'הבן', ומכאן הטיח בו ב"כ המערער ואמר (פרוטוקול הדיון מיום כ"א באדר א' תשע"ו – 1.3.2016, שורות 610-609):

אתה אומר בשיחה הזו – שמשום מה בעדותך לא טרחת לציין – שהאב אומר לך מה התנאים של הבן, לא של האב.

על כך השיב הרב גמליאל בנחרצות (שם שורות 613-611):

ת: הוא לא הזכיר את הבן.

ש: אתה כתבת.

ת: זה לא אני כתבתי או אמרתי.

משלב זה מתערב אב ביה"ד הרב שטסמן בדיון ומבהיר (שורות 621-614):

ביה"ד: היה דיון בביה"ד אני שוחחתי עם הרב גמליאל בטלפון שורות 11–12 הוקראו על ידי לפרוטוקול.

עו"ד שרגא: כבודו אומר שהוא הטעה את הפרוטוקול?

ביה"ד: זו חוצפה... אני מבהיר כי שורות אלו הוקראו על ידי לפרוטוקול לאחר השיחה עם גמליאל ואין אלה דבריו הישירים.

[...]

ביה"ד: אני הבהרתי שזו הקראה שלי לפרוטוקול.

והרב גמליאל חוזר ועומד על גרסתו, כשנשאל על כך שוב (שורות 623-622):

הרב גמליאל, מה יש לך להגיד על מה שכתוב פה? מה אמרת לביה"ד?

ת: שכל הזמן האבא מדבר שלא יהיה גט עד שהילדים לא יגיעו. הוא לא הזכיר את הבן.

בעקבות כך התפרץ ב"כ המערער – עו"ד שרגא ואמר לפרוטוקול "פשוט משקרים פה..." (שורה 624), וכנגד דבריו חוזר הרב גמליאל ועמד בתוקף על גרסתו (שורות 633-631):

ת: הבן לא הוזכר. הוא אמר שתנאי בל יעבור הוא שלא יהיה גט עד שליחת הילדים.

ש: נכון או לא?

ת: הכול נכון למעט מילה אחת "בנו". תנאי בל יעבור שלא יהיה גט עד אשר הילדים יגיעו.

ושוב נשאל הרב גמליאל כיצד בפסק הדין לחיוב גט שכנכתב בעקבות אותו דיון (בתאריך ב' באב תשע"ד – 29.7.2014) נכתב:

לאחר מאמצים מרובים ובתיווכו של רב מקומי הצליח הרב גמליאל לשוחח עם אבי הבעל שהבהיר לו שתנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים לניו יורק. (ההדגשות אינן במקור.)

ועל כך השיב הרב גמליאל וחזר בפעם השישית על עדותו (שורות 646-645):

ת: שוב, אותו דבר, הנקודה הזו – הבן לא הוזכר. העובדה שהבן לא התקשר אליי, למה האב צריך להתקשר אליי?

25. לסיכום ביניים, הרי לפנינו עדות ברורה של הרב גמליאל אשר חוזר עליה בבהירות ובנחרצות שוב ושוב, ומכל כיוון אפשרי ששואלים אותו אומר כי בכל השיחות שלו עם המערער היה זה המערער עצמו אשר הציב את התנאים, בגוף ראשון, ולא הזכיר בשום שלב שתנאים אלה הם של הבן, וכל שכן שלא טען שאינו אלא רק שליח המביא את דברי הבן לידיעתו. לדבריו בכל שלבי השיחה אִתו, המערער נתן את הרושם שהוא זה שמנהיג ומנהל את המו"מ והוא זה שמציב את התנאים שבלעדיהם לא יינתן גט. מול נוסח זה של המילה "בנו" בפרוטוקול הדיון, מודיע אב ביה"ד ברורות כי הדברים נאמרו על ידו בחוסר דיוק ומחוסר שימת לב. הודעה זו גם נשמעת הגיונית ומסתברת, מאחר שכאמור אותו דיון נסב בעניין הבקשה לחיוב בגט, ולכן באותה שעה לא ייחס אב ביה"ד חשיבות לשאלה מי הוא בדיוק מקור אותם 'תנאים', אלא התמקד בשאלה האם ישנה הסכמה למתן גט או אין, ואם ישנם תנאים – מה הם והאם הם סבירים. בשאלה זו של פרשנות העדות, מקובלת עלינו לחלוטין וללא כל ספק – מכוח כל התנאים הנסיבתיים הנ"ל – פרשנות העדות כפי שראה את זאת בית הדין קמא.

26. כאמור, לחיזוק גרסתו הברורה של הרב גמליאל מצטרף המכתב מיום כ"ט בסיוון תשע"ה (16.6.2015) שכתב הרב גמליאל לבית הדין ושנשלח בדוא"ל עוד לפני אותו דיון, וממנו עולה כי התנאים בשל האב – המערער ולא של הבן – בעל המשיבה:

ניהלתי מו"מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט, ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו"ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל. (ההדגשות אינן במקור.)

27. טענה נוספת בפי ב"כ המערער נגד עדותו של הרב גמליאל, היא על כך שהוא "לא הזכיר את השיחות הארוכות שהיו לו עם הבן" (פרוטוקול הדיון מיום 4.5.2016 שורות 167-164, 191). דא עקא, שהרב גמליאל נחקר ארוכות על ידי ב"כ המערער על שיחותיו עם הבן (בפרוטוקול הדיון מיום 1.3.2016, שורות 647–698) והשיב על כל שאלותיהם, וכשנשאל על ידי ב"כ המערער מדוע לא הזכיר שיחות אלה בתחילת עדותו כאשר סיפר על פגישותיו עם המערער, השיב בקצרה "כי לא יצא מזה כלום", להבדיל מהשיחות עם המערער שבהם היה נראה כאילו הן כן מביאות להתקדמות כל שהיא. בנוסף הבהירו לעניין זה ב"כ המשיבה (פרוטוקול 4.5.2016 שורות 352-348):

אנו חקרנו אותו כי הוא היה עד שלנו ואנו שאלנו אתו על הקשר שלו עם האב וע"ז השיב בארוכה, לא שאלנו: 'ספר לנו על הקשר שלך עם הבן' רק שאלנו: 'האם האב פעם הפנה אותך לבן?' ואחרי שהם חקרו הם שאלו האם היה קשר עם הבן והוא אישר שהיו חמש שיחות עם הבן חלקם הזויים [כך במקור]– שרוצה שלו"ב אחרי עשר שנים – ואחד הדברים שהוא העיד שמדי פעם היו הפסקות בשיחות ולהרגשתו שכל פעם הוא הולך להתייעץ וחוזר עם דברים.

28. עוד טוענים ב"כ המערער מדוע "הרב גמליאל לא הזכיר שהגיע אִתו (=עם המערער) לסיכומים" (שם שורה 164). אלא שגם טענתם זו תמוהה, שהרי המידע על 'סיכומים' כלשהם הגיע לידיהם מהדו"ח של הרב גמליאל מיום 16.6.2015, בו כתב: "ניהלתי מו"מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט". דו"ח כתוב זה הציג הרב גמליאל בעצמו במהלך עדותו ואף תושאל עליו על ידי ב"כ המערערים (פרוטוקול 1.3.2016 שורות 557–561). מעבר לכך, עוד קודם לכן (שורות 281–322 לפרוטוקול) תיאר העד באריכות את הדרישות שהועלו על ידי המערער כתנאי למתן הגט, ופירט מאילו דרישות "הוריד" את המערער ובעניינן של אלו נטל על עצמו את האחריות להסדירן. המינוח "סיכומים" אמנם לא נאמר במפורש בתיאורו זה, אך משתמע ומסתבר שאלו הסיכומים שעליהם דיבר.

(ב) הקשרן של עדויות על התקופה שלפני הוצאת פסק הדין
29. טענה נוספת בפיהם של ב"כ המערער, היא נגד עדויותיהם של המשיבה, אביה, הרב [פ'] ומר [ב'] אשר העידו על ביקורו של הרב [ש'], המכתבים ששלח והמפגשים עם המערער אשר נערכו שנים לפני שיצא בפסק הדין לחיוב גט. לטענתם לא ניתן להישען על עדויות בלתי רלוונטיות מהעבר כדי להוכיח הפרה של פסק הדין שניתן שנים לאחר מכן (פרוטוקול מיום 16.5.2016 שורות 82-81, 240, ופסקה 15 לערעור).

30. על טענה זו השבנו כבר בתחילת פסק הדין, בהסבירנו כי הטענה שהמערער השפיע ושידל את בנו כדי שיימנע מנתינת גט לאשתו חרף ציוויו של בית הדין היא טענה מטבעה יקשה ביותר עד כי יהיה בלתי אפשרי להביא לה ראיה ישירה – למצוא את אותה אמירה של האב לבנו 'בחדרי חדרים'. במקרים מעין אלה התביעה תסתייע בעיקר בראיות נסיבתיות, אשר בהצטרפן יחד ייצרו מסכת עובדתית המוכיחה מעבר לכל ספק סביר – ובמקרה של פקודת ביזיון בית משפט הרף הנדרש אף נמוך מכך – כי מעשה ההשפעה והשידול להפר את הצו ולעגן את האישה אכן נעשה. מרכיב חשוב ובעל משקל משמעותי במארג עובדתי זה היא 'עדות שיטה ומעשים דומים' הלקוחה גם מאירועים מהעבר.

31. במקרה דנן, אם אכן הוכח שבעבר לפני מתן פסק הדין המערער פעל להשיג 'היתר מאה רבנים' כדי לעגן את כלתו, ולאחר מתן פסק הדין המערער אף ערך מו"מ בעצמו והציב תנאים ברורים – ובמידה מסוימת אף הזויים – למתן הגט על ידי בנו, וזאת בלא לערב את בנו במהלך המו"מ ואף בלא להזכירו כלל, ואם המערער אף הודיע לרב גמליאל מפורשות: "אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון... יש לו דרך להתחתן" – אף בלא לתת גט למשיבה (פרוטוקול הדיון מיום 1.3.2016 שורות 286-283) – הרי שלפנינו נפרשׂת תמונה עובדתית מלאה ועגומה, שלפיה המערער פועל זה שנים לשם עיגונה של המשיבה. כך עשה בעבר לפני נתינת פסק הדין, כך הוא עושה בהווה אחר פסק הדין, וכך אנו חוששים שימשיך ויעשה בעתיד.

32. כפי שהראינו לעיל, אחר שהוכח בפני בית הדין כי המערער פעל בעבר כדי שבנו יימנע מלשחרר את המשיבה בגט פיטורין, הרי שמעתה נטל ההוכחה במקרים אלה עובר אל כתפי המערער, והוא זה שצריך להוכיח בפני בית הדין שאינו אוחז עוד בדרכי המריה אלו ושתיקן באופן אקטיבי את דרכיו.

ג. האם הוכח שהמערער עומד מאחורי סירוב בנו לתת גט?
1. בבואנו לדון ולהכריע בטענות ב"כ הערער נגד קביעת בית הדין קמא כי הוכח שמערער הוא זה שעומד מאחורי עגינות המשיבה על ידי בנו, יש לציין כי מעבר לעדויות השונות והמסמכים שהובאו בבית דין קמא כראיות נסיבתיות התומכות בטענת המשיבה, הרי שהעדות המרכזית על הפרת פסק הדין לגירושין על ידי המערער היא של הרב גמליאל, מאגף העגונות בבית הדין הרבניים. וכך קבע בית הדין בהחלטתו (פרק 3 דיון והכרעה – התשתית העובדתית, פסקה 33):

עדותו המהימנה של הרב גמליאל מלמדת בבירור ובאופן חד משמעי שגם כשנה לאחר מתן פסק הדין אשר חייב את הבעל במתן גט היה אביו מר [פלוני] "בעל הבית" ועמד גם אז בעמדתו המתנגדת לסידור הגט והמתנה את האפשרות לביצועו בתנאים שונים, משונים ומשתנים.

גם אותה שעה הוא מבהיר לרב גמליאל בשיחתם טלפונית כי הוא המחליט ו"מי אתה שתשנה את דעתי?" – אני אשמע או לא, אני ולא בני, "'הרבה' אמר לי לומר לבני ולא שמעתי", גם אותה שעה הוא, כמתואר לעיל, בפגישתו עם הרב גמליאל מעלה דרישות כספיות של מאות אלפי דולרים והוא גם שמוותר עליהן בלי הניד עפעף ובלי שיזדקק להיוועץ בבנו – הבעל. (ההדגשות במקור.)

2. אכן מעיון בפרוטוקולי הדיון אנו מתרשמים כי עדותו של הרב גמליאל היא חד־משמעית. המשא ומתן סביב האפשרות לגירושין נוהל בינו לבין האב – המערער בלבד. מדבריו עולה כי מעולם בעת מו"מ זה לא נזקק האב לשאול את דעתו של הבן. לעומת זאת כשכבר הצליח הרב גמליאל לשוחח עם הבן עצמו, נזקק הבן שוב ושוב לפסקי זמן שלפי התרשמותו של העד נועדו להתייעצות. המערער ניהל את המו"מ כמי שברור לו ולעומד מולו כי הוא ורק הוא זה שמחליט וקובע בעניין שחרור האישה בגט, לפיכך גם סיכומים שהושגו – אם הושגו – היו רק עמו.

3. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לסיפור התמוה בעניין 'הקַלֶטֶת' של פגישת הרב גמליאל עם המערער, שהייתה או לא הייתה ביד המערער. במהלך חקירת הרב גמליאל הזהירו אותו ב"כ המערער וטענו כי ברשותם הקלטה המפריכה את דבריו – זאת כאשר מנגד ניצב הרב גמליאל וממשיך למרות דבריהם לדבוק בנחרצות בעדותו. אולם כאשר בית הדין ביקש מהם את תמלול השיחה, טענו ב"כ המערער כי לא הכינו תמלול להקלטה וכשנתבקשו להביא את הקלטת עצמה, טענו כי גם לא הביאו את הקלטת לדיון וכי הם מבקשים לחזור ולחקור את הרב גמליאל גם למחרת. בית הדין קמא העיר כי היה עליהם להתכונן לעדות שעליה ידעו מבעוד מועד ולהביא לדיון את התמלולים הרלוונטיים או לפחות את ההקלטה. בית הדין התיר לב"כ המערער ואף הורה להם להגיש אליו למחרת את תמלולי השיחה בין הרב גמליאל למערער, שהקלטתה – לטענתם – מצויה בידיהם (פרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 546-532, 753-752). למרות כל זאת מסיבה לא ברורה לא הביאו למחרת את התמלולים כנדרש.

4. בעניין זה צודקות ב"כ המשיבה בדבריהן הנוקבים בכתב תשובתן לערעור כי אחת מן השתיים: או שאין הקלטה כזו כלל ועיקר, ואז דברי העד אם כן לא נסתרו ומתברר גם כי אזכור הקלטת מעיקרו לא היה אלא ניסיון נפל להלך עליו אימים. או שיש בידם הקלטה, אלא שהקלטה זו לא בלבד שאינה סותרת את דברי העד אלא שהיא אף תומכת בהם. כך או כך – אחת היא, עדותו של העד המרכזי איתנה, קוהרנטית ונתמכת בעדויות מסייעות רבות, שגם אם עוסקות באירועים שאירעו קודם למתן פסק הדין, יש בהן כדי להעיד על דפוס התנהגות ופעולה דומים.


להמשך פסק הדין