לתחילת פסק הדין
1. הטענה שלא הוכח שהבן סר למרותו אביו
5. טענה מרכזית של ב"כ המערער היא כי לעמדתם לא הוכח בבית הדין קמא שהבן אכן מבטל את דעתו בפני אביו המערער, ואינו נשמע להוראותיו אם לתת גט ואם לאו. ב"כ המערער מביאים כמה טיעונים כדי להוכיח שלבן דעה עצמאית ולכן לא האב עומד מאחורי עגינות כלתו אלא הבן בעצמו. האחד, מכך שבהופעתו – הבן כבר אינו במראה חסידי כשל אביו – אינו מגדל זקן ופאות, הכיפה שלראשו קטנה יותר והוא אינו לובש שטריימל בשבתות (פרוטוקול בבי"ד קמא מיום 29.2.2016 שורות 591–603, 1013–1022; בבי"ד גדול מיום 9.5.2016 שורות 15–20, ומיום 16.5.2016 שורות 223–230).

6. עוד טוענים ב"כ הצדדים כי גם הנישואים עם המשיבה היו לא לרצונם של המערער ואשתו, ולטענתם היה בעקבות כך גם נתק ביניהם במשך חמש שנים. ב"כ המערער אף "מקיש הוויה ליציאה" וטען בדיון בבית הדין קמא כי כפי שהנישואין היו לא לרצונם כך גם אי־נתינת הגט היא שלא על דעתם (פרוטוקול הדיון מיום 11.11.2015 שורות 188-185).

7. לגבי ראייתם הראשונה של ב"כ המערער מהשינוי שעשה הבעל בחזותו – התרשמותנו היא כי אין מדובר בשינוי דרסטי ומשמעותי. אביו המערער, כפי שהופיע לפנינו בדיונים, אף הוא אינו מתהלך עם חליפה ארוכה של חסידים ולצדעיו לא משתלשלות פאות ארוכות. בהתאם לחזותו של המערער, הרי שמדובר אצל הבן בשינוי מינורי מלבוש חרדי־חסידי־מודרני ללבוש חרדי־מודרני מעט יותר (הבן אף מציית לאביו בקשירת עניבה לצווארו – פרוטוקול 29.2.2016 שורות 212–214 ושורות 293–294). לכן, עמדתנו היא כי אין בכך כדי להוכיח שמדובר בבן שממרה את אביו ואינו שומע לו. ובוודאי אין בשינוי זניח זה בלבושו של הבן כל ניגוד לעובדת היות הבן נשמע לאביו בעניינים 'עקרוניים' עבורו כסירוב נקמני מלשחרר את המשיבה בגט.

8. לגבי סיפור החתונה, יש להבהיר כי לא הובאה בפנינו ראיה תומכת לטענה שהאב אכן התנגד לנישואי בנו. מנגד מעדותה של המשיבה עולה כי מדובר בשידוך שעשה גיסה של אשת המערער שגר בברזיל, וכדברי המשיבה, לא רק שהמערער "מר [פלוני] מעולם לא הביע התנגדות, להיפך הוא שפך כסף בחתונה, עשה הזמנות עשה חתונה כמו מלך, האם זה מישהו שמתנגד לחתונה ולשידוך?!" (פרוטוקול מיום 16.5.2016 שורות 452-451). גם טענתם על נתק במשך חמש שנים עקב הנישואין נסתרת מעדותה הנחרצת של המשיבה בבי"ד קמא (פרוטוקול מיום 11.11.2015 שורות 197-191):

המשיבה: כולם הגיעו הם הזמינו אנשים רבים ועשו משהו הרבה יותר גדול ממה שאני תכננתי, הם הביאו את התכשיטים לברזיל כי [ח'] היה בברזיל. נסענו לברזיל כשאחיו התחתן ואבא שלו שכר לנו דירה וכל שבת היינו אוכלים שם וכל הזמן [ח'] הלך לבית של האימא והייתי הולכת אִתו.

ביה"ד: מתי זה היה?

המשיבה: חודשיים אחרי הנישואין נסענו אליהם.

ביה"ד: לא היה נתק?

המשיבה: לא.

בהמשך הדיון, שאלת נכונות הנתק בין המערער לבני הזוג מעומתת בעדויות המערער והמשיבה זו מול זו (שם שורות 211-206):

ביה"ד: לא היו אצלך חמש שנים?

המבקש: אולי פעמיים.

המשיבה: הייתי שם כל חג, לא יצאתי מארה"ב, עשיתי אצלם חגים, הבן היה שם אני הלכתי לשם, כל הזמן הייתי בקשר אִתם.

המבקש: זה שקר. הם גרו כמו עניים, אני לא סידרתי להם.

המשיבה: כי אתה עשית את זה.

9. יוצא אם כן, שגם טענה זו על ההתנגדות לנישואים ונתק של חמש שנים עקב כך אינה ברורה והיא נסתרת מעדות המשיבה. מעבר לכך, גם לגרסת המערער ברור שנתק שכזה, אם אכן היה, נפסק לאחר חמש שנים והבן אף עבר לעבוד אצל המערער בעקבות בקשתו – הוראתו של המערער. הרי שגם מכך אין להוכיח כי כיום יחסיהם של המערער ובנו הם בנתק וכי הבן אינו נשמע לדבריו ועצותיו של אביו.

10. עוד טוענים ב"כ המערער כי לפי עדויות המשיבה ואשת המערער עולה כי השפעתו של המערער על בנו היא אך ורק בתחום הכספי, ומכאן הם מגיעים למסקנה כי בנושא נתינת הגט, שאינו כספי במהותו, אין למערער השפעה על בנו. בטענתם זו הם מפנים אל עדות המשיבה בה נחקרה לגבי השנוי שבין הבעל לשאר בניו של המערער בנושא הלבוש.

11. בית דין זה שמע את דברי ב"כ המערער ומנגד את תגובת המשיבה ובאות כוח המשיבה.

מעיון מדוקדק בפרוטוקול ביה"ד קמא מיום כ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016), השתכנענו בנקודות הבאות:
1) ברור כי כוונת המשיבה בדבריה (שורות 605-599 לפרוטוקול), הייתה שרק במראהו החסידי החליט הבעל נגד דעתו של המערער, אך בכל שאר הנושאים, כמו בעניינים כספיים, היכן יעבוד ואפילו האם ילבש עניבה הבעל – הבן אינו עצמאי והוא תלותי לחלוטין בדעת אביו – המערער.

2) את פרשנותו בונה ב"כ המערער על חילופי הדברים בעת שב"כ המערער חקר את המשיבה. היה ברור לכל בר דעת מה הייתה כוונת המשיבה בתשובתה, וזאת הייתה בדיוק כפי המבואר בדברינו למעלה. ואולם ב"כ המערער חזר וניסה בניסוחים שונים ובחלקלקות לשון להביא לתוצאה אחרת ה'מתאימה' לו. יש בכך לדעתנו ניסיון – כושל למזלה של המשיבה – 'להשחיל' בפיה של המשיבה בכוח משפט שהיא כלל לא התכוונה אליו, בתקווה שהיא וב"כ לא ישימו לב לכך, ולקוות כי גם בית הדין ייפול ברשת זו. ולאחר כל זאת, להשתמש ב'תרגיל' זה בהליכי הערעור, ומן הסתם גם בהליכים הבאים שאותם מתכננים ב"כ המערערים. אין זו הדרך הראויה לפעולה בשדה המשפטי ויש לראות התנהלות זו בחומרה.

12. עדות מעניינת המחזקת את הטענה כי הבן – בעלה של המשיבה, אכן אינו מחליט בענייניו הכלכליים ומעבר לעניינים הכלכליים, היא עדותו של ד"ר [ק'], שבה תיאר כי בפגישה שנערכה בעניין מימון הטיפול הרפואי של המשיבה, נכחו הוא [ד"ר ק'], אביה של המשיבה, המערער ואחד מהגבאים של האדמו"ר מערלוי בשם [ש' (מ') ], אך הבן [ח'] – בעלה של המשיבה – לא נכח. לשאלת בית הדין הסביר העד [ד"ר ק'] כי הוא "לא היה רלוונטי לנושא" (פרוטוקול מיום 2.3.2016 שורה 85) – לא פחות מכך (!)

13.מעבר לכל זאת יש לזכור, כפי שהראינו לעיל כי לשם חיובו של אדם 'זר' בהליך ביזיון בית משפט ונקיטת סנקציות נגדו בגין כך, אין צורך שהבן יבטל את אישיותו ואת דעותיו העצמאיות בפני המערער ויהיה בידיו ככלי ביד היוצר או 'כמריונטה', כפי שהגדירו באי כוחו. אין צורך ש'הזר' יהיה מבחינה זו 'מבצע באמצעות אחר', אלא די בכך שהזר רק יהיה 'מסייע' ביד הממרה (כפי שכותב ביהמ"ש בבג"ץ מוניות הדר לוד, דלעיל). כל שכן כאשר מדובר לא רק בסיוע בלבד אלא בהשפעה ושידול הבן על ידי המערער, ובמקרה שלפנינו נראה שמידת ההשפעה של המערער על בנו רבה ביותר ודומיננטית.

2. הטענה שהמערער הסכים ואף פעל לכך שבנו ייתן גט
14. ב"כ המערער טוענים גם כי מהמסמך שהגיש הרב גמליאל אל בית הדין – מכתבו אל מנהל אגף העגונות בבית הדין הרבני מיום כ"ט בסיוון תשע"ה (16.6.2015) – אפשר להוכיח כי המערער דווקא הסכים לגירושין בין בנו למשיבה ואף פעל לשם כך, אלא שהבן הסורר הוא זה שהתנגד לאותו הסכם (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 159-142), שהרי במכתבו כותב הרב גמליאל שהגיע לסיכומים עם המערער "ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו"ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל". לדבריהם, גם ממהלך הדיון בבית הדין האזורי ביום כ"ט במרחשוון תשע"ו (11.11.2015) עלה כי "היה נראה לביה"ד כי הדרישות שלהם סבירות וביה"ד הציע הצעה סבירה ואנו גם היינו בעדה... ולקחתי על עצמי לשכנע את הבן... וניסיתי וזה לא הלך". זאת, לדבריהם, אפשר גם להוכיח מההתכתבות בין הרב [ש'] לרב [פ'] מיום ה' בכסלו תשע"ג (19.11.2012) שממנה עולה כי "לדעתו [= של המערער] אפשר להגיע לפתרון מעשי" לסידור עם ערבויות מתאימות, ויוצא אם כן שהמערער אינו מתנגד לסידור הגט בין בנו למשיבה. בפרוטוקול הדיון מיום כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) טוען ב"כ המערער כי על טענה זו לא השיבו ב"כ המשיבה עד היום (שורות 170-163). וכך כותבים ב"כ המערער בפסקה 6 לערעור: "המערער עודד בהתלהבות את המתווה... אף מימן את ב"כ שינסה לשכנע את בנו להסכים למתווה, אלא שהבן תקע טריז ודרש את קיום ההליכים בארה"ב" (וכן בפסקאות 11 ו־14 לערעור).

15. אולם כשאנו חוזרים ומעיינים בנוסח הודעתו של הרב גמליאל כלשונה, נראה כי ההנחה שאותה מבקשים ב"כ המערער להוכיח אינה מוכרחת, ובמידה מסוימת אף נסתרת מתוכה, ומוכיחה שהמערער היה דווקא זה שהציב תנאים מתנאים שונים אשר בלעדיהם ידאג שלא יינתן גט לכלתו:

ניהלתי מו"מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט, ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו"ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל. (ההדגשות אינן במקור.)

הרי שהמערער הוא זה שצריך הרב גמליאל לנהל עמו "מו"מ ארוך וקשה" כדי לשכנע אותו להביא לשחררה של האישה בגט. ובעקבות משא ומתן זה והצבת תנאים קשים ומתחלפים, כפי שתיאור הרב גמליאל בעדותו בבית הדין קמא, נותן הרב גמליאל את הערכתו המקצועית מתוך ניסיון של כחצי יובל שנות עבודה בתחום כי "הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט". כאשר חוזר הרב גמליאל לישראל הוא פונה אל עו"ד ינובסקי כדי "לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל".

16. לגבי הקשר בין עו"ד ינובסקי למערער יש לזכור כי כאשר ב"כ המשיבה שואלת את המערער מי 'שידך' לבנו את עו"ד ינובסקי, הוא משיב כי היה זה [ש' מ']' – חברו של המערער ומקורבו של האדמו"ר מערלוי זצ"ל (וכזכור, מי שנלווה אליו לפגישה עם אבי המשיבה לפני כעשור ושנמנע מלהתייצב בביה"ד כשזומן להעיד). על תמיהת בית הדין קמא בדיון, מניין אמור אותו [ש' מ']' להכיר את בנו של המערער, שמזה עשור שנים אינו מבקר בארץ, השיב המערער לבית הדין בחוצפה (פרוטוקול הדיון מיום 29.2.2016 שורה 1299): "אם אתה רוצה לדבר כמו שצריך בסדר, אם אתה רוצה לשחק אִתי" (!). המערער היה גם זה שמימן מעצמו את עו"ד ינובסקי (בהודעתו בסעיפים 11 ו־14 לערעור). ברור כי מבחינה פורמאלית על ההסכם בין הבן לאשתו לא המערער יוכל לחתום אלא הבן באמצעות ב"כ, אך ברור גם כי מהותית מי ששלט בעניינים היה המערער.

17. גם מתכתובת המייל בין הרב [ש'] לרב [פ'], שאליה מפנים ב"כ המערער במטרה להוכיח את טענתם, עולה דווקא הוכחה הפוכה מטענתם. כדי להיווכח בכך נביא להלן את תכתובת הרב [פ'] ולאחריה את תשובתו של הרב [ש'], משנת 2012 (גם כאן ההדגשות אינן במקור):

לכבוד
הרב [ש'] שליט"א

שלום וכוט"ס

קיבלתי את מכתבו אמרתי אשיחה את צערי ואכזבתי לפניו. אני יודע שהרב ניסה להשפיע על מר [פלוני] ולא על הרב אני מלין.

... במילים אחרות מר [פלוני] לא רוצה שיינתן הגט, גם לאחר שהמשפחה של האישה מוכנה לוותר על כל התביעות הכספיות ולקבל גט ללא תנאים.

אני לא מבין מה מרוויח מר [פלוני] בזה שהוא מעגן אישה צעירה, לא מספיק שיש לה צער גדול ונכות? התקווה היחידה שיש לה, שהיא תשקם עת עצמה ע"י חתונה. לקחת לאותה מסכנה גם את התקווה הזאת? מר [פלוני] לא חושש שמים מה יאמרו?

... בברכה, [פ'] [...]



כבוד הרב [פ'] שליט"א
שלום וברכה

שוחחתי עם מר [פלוני] והוא לא רוצה פתרונות מהירים ולא פתרונות זמניים. הוא טוען שהבן שלו חי כרגע בשלווה ועובד רגוע, אז הוא [= פלוני] לא רוצה שוב לפתוח לו את הצרות לדברים לא מעשיים. לדעתו אפשר להגיע לפתרון מעשי, אבל הוא שואל איזה ערבויות הם נותנים שאחרי נתינת הגט הם לא יפסיקו את הקשר בין האבא לילדים. אחרי שיחות רבות הוא [=המערער] מוכן לוותר על הכספים שהוא ביקש לפני שבועיים חוץ מכמה דברים קטנים (אני מקווה שהוא [=המערער] לא ישנה שוב את דעתו) אבל הוא רוצה ערבויות שישמר הקשר עם הילדים. הוא טוען שמכניסים לילדים שנאה כלפי האבא והבת דיברה אליו בחוצפה בפעם האחרונה.

יש לו עוד פתרון אולי שהבעל ייפגש עם האישה באירופא, לדוגמא בלונדון, ושהם ידונו ויחליטו בנושא למצוא פתרון (לי אישית זה לא נראה מעשי).

לסיכום, מקובל עליו פסקו של בית המשפט אבל הוא רוצה ערבויות שאחרי הגט לא ישונה שום דבר.

בתקווה ובציפיה להצלחה שלכם
[ש']

הרי שלפנינו עולה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים כי המערער הוא זה שעומד בפרץ ומצב תנאים נוקשים שבלעדיהם – פשוט לא יינתן הגט, ומצדו מצב עגינות זה יוכל להמשך שנים. למערער לא אצה הדרך להגיע לפתרון שיביא לגט, "הוא לא רוצה פתרונות מהירים ולא פתרונות זמניים", ההפך הוא הנכון – המערער "טוען שהבן שלו חי כרגע בשלווה ועובד רגוע" ולכן במצב הקיים עדיף מבחינתו שמצב העגינות יימשך.

18. בסופו של יום כל הניסיונות שנעשו להגיע להסכם שיביא אל הגט המיוחל ולשחרורה של האישה מעגינותה עלו בתוהו. באשמת מי הם לא צלחו? אין לכך תשובה ברורה וחדה. לפי טענת המערער וב"כ הבן הוא האשם היחיד בכישלון. אך לאור הנוקשות הרבה שהפגין המערער בכל ההזדמנויות שבהן ניסו לדבר על לבו בעניין (כפי שעולה מכל מכלול העדויות הרבות שנפרשׂו בבית דין קמא) – אין אנו נוטים לקבל זאת. להערכתנו והתרשמותנו, אם המערער לא היה המרכיב היחיד והישיר לכישלונם של ניסיונות הסכם אלו, מסתבר ביותר לכל הפחות כי היה לו תפקיד דומיננטי בתוצאה זו. ראיה חזקה למסקנה זו אנו מוצאים מדבריו של הרב [ש'], מכרו של המערער ומי שבדק עבורו את אפשרות 'היתר מאה רבנים', שכתב לרב [פ'] לעיל, אחר הגעה למתווה כלשהו לסיום פרשת העגינות – "אני מקווה שהוא [=המערער] לא ישנה שוב את דעתו". הרי שלפנינו ראיה לכך כי המערער הוא זה ולא אחר אשר שינה וחזר בו מהסכמים שאליהם הגיע בעניין – וזו כנראה לא הייתה הפעם הראשונה לכך – עד אשר ידידו הרב [ש'] משיח את לבו בפני הרב [פ'] ומקווה שהמערער "לא ישנה שוב את דעתו."

3. האם הוכח שהמערער פעל להיתר אישה שנייה לבנו?
19. אחת מהטענות המרכזיות שמעלות באות כוח המשיבה, היא כי ישנן עדויות ברורות וחד־משמעיות על כך שהמערער ניסה 'לסדר' לבנו "היתר מאה רבנים". בדרך זו, לפי הטענה, ניסה המערער למעשה להשיג לבנו היתר הלכתי לשאת אישה שנייה על אשתו – המשיבה, ובאמצעותו להותירה כבולה בעגינותה למשך כל ימי חייה, כאבן שאין לה הופכין, בלי יכולת לפתוח 'דף חדש' בחייה, כאשר לבעל המעגן מנגד תהיה פתוחה הדרך להינשא ולהקים חיי משפחה חדשים משלו.

20. נגד כך טוענים ב"כ המערער מספר טענות: א. העדים שהעידו על כך הם עדים פסולים מצד ההלכה, או שעדותם 'עדות שמיעה', שלטענתם, אינה קבילה. על טענות אלה כבר השבנו לעיל בהרחבה ודחינו אותן; ב. ישנן סתירות בין עדויות הרב [פ'] למר [ב']; ג. לטענתם לא הוכח שהמערער הוא זה ששלח את הרב [ש'] לבדוק את מצבה של המשיבה בנגוע ל'היתר מאה רבנים'; ד. בכל מקרה גם לטענת המשיבה, אם היה מסודר לבעלה – בן המערער 'היתר מאה רבנים' היה הדבר מחייב השלשת גט ביד שליח, וממילא הדבר היה מקדם את שחרורה מכבלי עגינותה.

21. אולם, המעיין בפרוטוקול הדיונים, יראה כי לפנינו עדויות של חמישה עדים המצביעים על אותו עניין, כל אחד מהכיוון שבו הוא נתקל בדבר. עדויות אשר נפרשׂו במהלך הדיון על פני שעות ארוכות ועשרות רבות של דפי פרוטוקולים. וכך גם המעיין במסמכים שצורפו לתיק ומההתפתחויות שהיו במהלך המשפט, ייווכח כי עובדת שליחותו של הרב [ש'] על ידי המערער אל המשיבה לבחון את אפשרות סידור "היתר מאה רבנים" לבנו – היא עובדה מבוססת שב"כ המערער לא הצליחה להפריכה, והיא הוכחה בפני בית הדין בוודאות גבוהה של 'מעבר לכל ספק סביר'. כפי שנפרט להלן.

22. כפי שכבר ציינו, יש להעיר כי עדויות אלה – בחלקים עיקריים וניכרים שלהן כלל אינן נוגעות לטענה של 'עדות שמיעה' ו"עד מפי עד". שהרי עצם קיומן של שיחות הטלפון בנושא זה עם הרב [ש'] וחליפת ההתכתבויות שהיו ביניהם, שאף הוצגו בדיון כמסמך ראייתי העומד בפני עצמו – כל אלו הן עדויות ישירות ואינן 'עדות שמיעה' בלבד. כך גם לגבי עצם הפגישה של מר [ב'] באזור ים המלח ודבריו הנחרצים שאמר לו המערער בעניין 'קניית היתר מאה רבנים' כדי שבנו לא יצטרך לתת גט, אלו הן עדויות ישירות. כך גם לגבי עצם פנייתו של הרב [ש'] אל מר [ב'] בנושא 'היתר מאה רבנים', העובדה שהוא הסיע אותו במכוניתו לשם כך ועצם פגישתם למטרה זו בבית הוריה של המשיבה – כל אלו הן ראיות ישירות וקבילות ללא כל ספק ופקפוק.

23. גם בייחס לעובדת קיומה של היכרות וקשר בין הרב [ש'] למערער והטענה שהמערער הוא זה ששלח את הרב [ש'] לבחון את אפשרות 'היתר מאה רבנים' עבור בנו, הרי שהעדויות השונות יחד מצביעות על נכונות עובדות וטענות אלה בוודאות ברורה.

עדויות ברורות על כך נמסרו על ידי מר [ב'], אשר סיפר בעדותו על שיחותיו עם הרב [ש'] (וכבר התייחסנו לעיל בעניינן וקבענו את קבילותן). לשאלת ב"כ המשיבה השיב מר [ב'] (פרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 1093-1091):

הוא [=הרב [ש']] אמר לך מי שלח אותו?

ת: ללא ספק. הוא אמר גם שהולך עם [פלוני] לים המלח. הוא אמר בבירור שהוא שליח של [פלוני], שיש בית דין והוא רוצה לגלגל היתר של מאה רבנים.

24. ראיה נוספת לכך שהמערער זה ששלח את הרב [ש'] להשיג היתר מאה רבנים הובאה בעדותו של מר [ב'], והפעם בעדות ישירה משיחתו עם המערער (שורות 1082-1080לפרוטוקול):

ת: הבן שלי לא ייתן גט. אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים.

ש: ככה הוא אמר?

ת: כן בצורה הכי ברורה, "אני לא צריך שום גט אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים."

25. אף הרב [פ'] העיד על הקשר בשליחותו של הרב [ש'] למערער. הרב [פ'] סיפר שהרב [ש'] "הגיע לראות את מצבה [כי] אמרו לו שהיא 'צמח' או חצי 'צמח' ובמקרה כזה אפשר להוציא היתר מאה רבנים. הוא התרשם וישר אמר מעצמו שזה לא מצב של היתר מאה רבנים". על שאלת ב"כ המשיבה השיב הרב [פ']:

הוא סיפר מי שלח אותו?

ת: לא זוכר. הבנתי שהוא מצדו של האבא, לא במאה רבנים דווקא אבל שהוא קשור לאבא ונציג האבא – זה אני יודע מכל המיילים שהוא שולח לי (שם שורות 1001-997).

26. גם הרב גמליאל העיד על כך שבסוף פגישתם אמר למערער, כפי שהבאנו לעיל (פרוטוקול הדיון מיום 1.3.2016 שורות 286-283):

אני הולך לדרכי ואז מה, למה אתה מצפה? אין לך פתרון לכל העניין הזה? מה אתה לא דואג לבן שלך? הוא יכול להתחתן, להביא עוד ילדים? אז הוא [=המערער] אומר לי: "אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון." אני לא זוכר אם הוא אמר לו שהוא דאג להיתר מאה רבנים או שידאג לזה אבל הוא אמר יש לו דרך להתחתן.

27. באופן דומה העיד גם מר [ו'] אבי המשיבה שהרב [ש'] אמר לו שהוא בא מטעם המערער, וכן אמר לו כי "אני רואה שזה פה לא עניין של מאה רבנים" ושהוא לא ישתתף בזה. והוסיף: "עוד הוא אמר שבכל אופן הוא לא יכול להבטיח שלא יהיה היתר כי ידוע לו שבארה"ב ב־5000 דולר אפשר לקנות 'מאה רבנים'" (שורות 902-892).

28. יש להעיר כי גם המערער עצמו לא הכחיש מעולם כי קיימת היכרות בינו לבין הרב [ש'], אלא שהצדדים חלוקים בשאלה עד כמה קרובה היכרות זו וכמה הדוקים הקשרים ביניהם (פרוטוקול מיום 29.2.2016 שורות 1272-1240). כמו כן, לא נטען מעולם כי גם לבנו של המערער ישנה היכרות או קשר כלשהו עם הרב [ש'].

29. כאמור, ב"כ המערער טענו גם כי ישנן סתירות בין עדויותיהם של הרב [פ'] ומר [ב'] (בסעיפים 20, 39 לערעור) מתי בדיון אמר הרב [ש'] שאין מקום להיתר מאה רבנים, כאשר לפי הרב [פ'] הרב [ש'] "התרשם וישר אמר מעצמו שזה לא מצב של היתר מאה רבנים" (שם שורה 998), ואילו לפי מר [ב'] "בדרך חזרה הוא [=הרב [ש']] אמר: אני לא רואה שום סיבה [להיתר מאה רבנים]" (שם, 1086-1084). ברור שאין בטענות אלה ממש, שהרי אין מניעה שהרב [ש'] אמר זאת פעמיים, לרב [פ'] אמר זאת מיד אחר שראה את המשיבה ואילו למר [ב'] הוא אמר זאת 'בדרך חזרה'. והרי זה כעין "הודאה אחר הודאה" או "הודאה אחר הלוואה" שמצטרפין לעדות אחת (סנהדרין ל ע"ב, שלחן ערוך, חושן משפט, סימן ל).

30. יש לזכור כי גם את העובדה שאת העד המרכזי בעניין זה, הרב [ש'] בכבודו ובעצמו הזמין בית הדין לא אחת לבוא ולהעיד בפניו, אך בכל פעם בחר העד שלא להגיע. במיוחד מוזרה הייתה היעלמותו לקראת הדיון בתאריך כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016), ויציאתו החפוזה את הארץ בסמוך למועד זימונו, כפי שמתואר בהחלטת בית הדין (פרק 2 – ההליך הדיוני; ד. חקירת בעלי הדין והעדים, פסקה 56):

איננו יכולים לקבוע בוודאות אם יש ממש בהאשמה המשתמעת של ב"כ התובעת שמר [פלוני] פעל להברחתו של הרב [ש'] מהארץ. דבר אחד ברור: שלושה עדים העידו שהרב [ש'] הוא ידיד של מר [פלוני] ושפעל בשמו או בעבורו בעניין "היתר מאה רבנים" – היתר שמשמעו הנצחת עיגונה של התובעת, וכן שהיה מעורב כנציגו במשאים ומתנים שונים.

אנו יכולים להבין היטב שכידיד של הרב [פלוני] לא היה לו "נוח" להופיע בבית הדין. מכל מקום, גם אם לא שמענו את הרב [ש'] בעדות "מפיו", קיבלנו את עדותו "מפי כתבו" באמצעות מכתביו שהוגשו לבית הדין על ידי הרב [פ'], המלמדים כי מר [פלוני] עומד מאחורי עיגונה של כלתו.

ברור שגם לכך יש משקל בבירור אחר האמת העובדתית. העובדה שמשום מה 'נעלם' עד שהוזמן לעדות מהותית וחשובה על ידי בית הדין, ערב היום שנקבע לשמיעת העדות, אף שמדובר באדם הנחשב ל'רב' בישראל, עובדה זו מדברת בעד עצמה. סביר יהיה להעריך כי העד 'הועלם' על ידי מימון ו'הוראה מגבוה' של מאן־דהו שהיה מעוניין בכך. מכאן ואילך ניתן דרור למחשבות, אך ההסבר שנתן לכך ביה"ד קמא לנסיבות אלו בהחלט נשמע משכנע ומתקבל על הדעת.

למעשה גם ב"כ המערער הודה בפנינו בסיום הדיון האחרון (פרוטוקול מיום 6.6.2016, שורה 195): "אין לנו תשובה על היתר מאה רבנים" (!), אך הוסיף "וזה פותר חידת עיגון ולא מגביר עיגון".

'סתם ולא פירש' אלא שאת כוונתו יכולנו להבין מטענתו בערעור (סעיפים 22-21 לערעור), ואלו דבריו:

הניסיון האובססיבי שנעשה לקשור בין המערער לארגון היתר מאה רבנים מתעלם כמובן מהעובדה שהיתר כזה לא ניתן בלא נתינת גט לשליח הולכה, כפי שכתב ה"בית שמואל"... כל זה לא מנע מבית הדין לכתוב "...שלושה עדים העידו שהרב [ש'] הוא ידיד של מר [פלוני] ושפעל בשמו או בעבורו בעניין היתר מאה רבנים – היתר שמשמעו הנצחת עיגונה של התובעת.

31. ברור לכל בר־דעת כי מי שמוכן 'לרכוש' "היתר מאה רבנים" תמורת 500 או 5,000 דולר, ובדרך זו להביא לעיגונה של אישה נגד פסק דין מוסמך של בית דין רבני, לא יעכבו את דרכו 'דקדוקי הלכה' כאלה או אחרים. ודוק עצמך, שהלא כפי הידוע מצבה הבריאותי והתפקודי של המשיבה אינו מאפשר על פי ההלכה הוצאת 'היתר מאה רבנים', ובכל זאת הדבר לא מנע מהמערער, כפי הנטען, לפנות אל הרב [ש'] כדי שיחתום על היתר מאה רבנים. וכפי שהעיד אבי המשיבה, הרב [ש'] אמר לו לאחר שראה שמצבה של המשיבה אינו רלוונטי ל'היתר מאה רבנים', "שבכל אופן הוא לא יכול להבטיח שלא יהיה היתר כי ידוע לו שבארה"ב ב־5000 דולר אפשר לקנות 'מאה רבנים'" – למרות המניעה ההלכתית. ברור גם, מהדברים שאמר המערער לרב גמליאל ולמר [ב'], כפי שהעידו כי מטרתו של המערער ב'קניית' היתר מאה רבנים היא כדי לעכב את המשיבה בעגינותה ולאפשר לבנו להמשיך את חייו ולהינשא מחדש כפנוי. ואם בהיתר מאה רבנים היה כדי לקדם שחרורה בגט, מדוע דחה אם כן המערער את בקשותיהם – הפצרותיהם של הרב גמליאל ומר [ב'], באומרו "אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון", "הבן שלי לא ייתן גט. אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים"?!

4. האם המערער עומד גם עתה מאחורי סרבנות בנו?
32. את הטענה המרכזית שלפיה המערער הוא זה שעומד מאחורי סרבנות בנו לתת גט, מכחיש ב"כ המערער, וטוען "שהאבא מנסה לספר על מאמציו לשכנע את הבן לתת גט, כלומר יש כאן ראיה/הוכחה שהאבא מנסה לשכנע את הבן שייתן גט". וכהוכחה לדבריו מפנה ב"כ המערער אל פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי (29.2.2016 שורות 1144-1106, 1333-1332), שבו אמר האב שישמח אם בנו ייתן גט, סיפר שהבטיח לבנו שייתן לו במתנה דירה אם זה ייתן גט, וכן סיפר על שאר פעולותיו לשם כך (פרוטוקול 9.5.2016, שורות 168-162, 198-178). בסעיף 40 לערעור מוסיפים ב"כ המערער וכותבים:

וגם אם טועה בית הדין לחשוב שהוא [=המערער] לא עשה כן במהלך השנים, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי במהלך ההליכים דנן שב האב ודרש מבנו ליתן גט. הדברים נתמכים בפרוטוקולים של בית הדין קמא.

מכאן – טוענים ב"כ המערער – מאחר שהמערער מעוניין ועושה כדי שבנו ייתן גט, אין עוד כל מקום להטיל עליו סנקציה לשם כפיית ציות מכוח פקודת ביזיון בית המשפט.

33. נאמר כבר עתה כי את טענתו של ב"כ המערער יש לתקן ולומר שאמנם 'לא יכולה להיות מחלוקת' על כך שהמערער אמר בדיון שהוא דרש מבנו ליתן גט וישמח אם הגט יינתן, אך בהחלט יכולה להיות מחלוקת אם המערער אכן עשה כפי שאמר בפועל.

34. בל נשכח שהמערער מיועץ ומלווה בבאי כוח מוכשרים ומקצועיים, אשר לבטח יודעים להסביר לו שפעולות אקטיביות מצדו לסיום פרשת סרבנות הגט של בנו עשויות להביא לביטול הסנקציה שהוטלה נגדו. לכן אמירות אלה במהלך הדיון, בלא שייתמכו בראיות חיצונית, משקלן הוא נמוך ביותר. יתרה מכך, מהחומר הרב שנפרשׂ בפנינו עולה כי המערער – עדיין בעודנו עוסקים בפסק דין זה – תומך כלכלית בבנו (תוך שהוא סותר עצמו בעדותו בעניין זה), יוצר עמו קשר טלפוני (בתדירות לא ברורה, משום הסתירות שבעדותו), ואף מבין דבריו עולה הזדהות ואמפטיה לסירובו, כפי שנביא להלן. למשל, בפרוטוקול הדיון מיום כ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016) (שורות 1137-1123) מתהפך המערער בדבריו – אם הוא תומך כלכלית בבנו:

ש: עשית פעולה נוספת ללחוץ עליו?
ת: בטח, אין לו כסף על הכיס כי אני לא נותן לו. אני נותן לו את המינימום שבמינימום שאשתי מבקשת.
ש: אמרת 1200 דולר.
ת: כן, ואם חסר לו עוד כמה מאות כדי שיוכל לחיות.
ש: ואת זה אתה ממשיך לתת לו?
ת: זה אשתי עושה.
ש: אתה נותן לו או היא?
ת: היא מבקשת ממני שאתן לו.
ש: ולכן אתה נותן לו?
ת: שלום בית.
ש: ואולי אם היית אומר לו שתפסיק לתת לו כסף הוא היה נותן גט?
ת: פיטרנו אותו.
ש: אבל לפני דקה אמרת שאתה נותן לו.
ת: זה היה לפני הפיטורין.

אנו עדים כאן לחילופי גרסאות על ידי המערער עצמו. תחילה המערער טוען שהוא תומך בבן כלכלית באופן מינימלי, ואחר כך הוא טוען שאשתו עושה זאת. לאחר מכן חוזר בו המערער וטוען שהוא עושה שנותן את הכסף אך לבקשת אשתו. ובפעם הרביעית הוא משנה את דבריו ואומר שפיטר אותו.

35. כך למשל עולות סתירות בדבריו של המערער לגבי שיחות הטלפון שלו עם בנו. בדיון בבי"ד קמא נשאלו המערער ורעייתו כמה פעמים על תדירות שיחותיהם עם בנם בתקופה האחרונה. בפסק דינו של בית דין קמא תוארו הסתירות שבדבריהם – בעיקר בדברי רעיית המערער – שלא הוסיפו לאמינות גרסתם של המערער ורעייתו. ואילו בדיון אצלנו (פרוטוקול מיום 16.5.2012, שורות 415-407) בתחילה הוא אומר "אני לא מדבר אִתו ו[פלונית] יודעת שאף פעם לא דיברתי אִתו", וכמה שורות לאחר מכן הוא אומר שכן דיבר אתו, כדי שייתן גט. מאוחר יותר במהלך הדיון לשאלת ב"כ המערער מתי דיבר לאחרונה עם בנו, השיב המערער "שבוע שעבר" (שם שורות 431-430), אף שקודם אמר שהוא אינו מדבר עמו. מעבר לכך נוכל לומר שמהתרשמותנו מהמתרחש בדיון נראה כי המערער מדבר עם בנו טלפונית בתכיפות של הרבה יותר מפעמים בודדות במשך תקופה זו.

36. כך גם לגבי ההזדהות של המערער עם סרבנות בנו, בדיון מיום ח' באייר תשע"ו (16.5.2016) (שורות 416-414) אמר המערער "לאף אחד אין השפעה עליו" כדי שייתן גט, ולתדהמתנו הוסיף "כי הוא צודק" (!). כשנשאל "למה הוא צודק?" 'תפס את עצמו' המערער והשיב "לא יודע בדיוק לא רוצה לדבר, אבל לפי הדברים שהוא אומר – הוא צודק עם הטענות שלו אולי אבל הוא צריך לתת גט, אני אמרתי לו והרבה אמר לו."

37. על כל זאת נוכל להוסיף כי להתרשמותנו, מעבר לאמירות שמכריז המערער לפרוטוקול, אין הוא פועל באופן אמִתי, ברור ומוכח לשם הבאת בנו לנתינת גט לאשתו וסיום פרשת עגינותה המתמשכת. אילו המערער היה באמת ובתמים רוצה בכך, הוא לא היה יושב מהצד ונותן לסרבנות הגט להתמשך, אלא היה מפעיל את כישורי המו"מ שלו ויכולותיו העסקיים ומקדם הסכם הכולל בין הצדדים בסיוע וליווי של אנשי סיוע ופסיכולוגיה לשם תיקון וחידוש הקשר בין הילדים – הנכדים לבנו, ולסידור גט שליחות מבנו.

38. כפי שציינו בתחילת פסק דיננו, אחר שהוכח בפני בית הדין שהמערער אכן עומד מאחר סירובו של בנו לשחרר את אשתו בגט פיטורין, והמערער 'הוחזק' בפני בית הדין כמי שמשפיע ומשדל את בנו להפר את צו שיפוטי, אין די עוד בהצהרות ואמירות בלבד 'מהפה ולחוץ'. על המערער לפעול פעולות אקטיביות, נגלות לעיין ומוכחות, אשר בעקבותיהם יוכל בית הדין קמא, אשר הטיל את הסנקציה כלפיו בגין ביזיון בית משפט, לחוזר ולדון האם לאור זאת יש מקום לצמצם את הסנקציה או אף לבטלה.

ד. הימנעות ב"כ המערער מלחקור, להביא עדים ולהגיש סיכומים
1. הימנעות ב"כ המערער לחקור את העדים ולהביא עדים מטעמם
1. שתי טענות נוספות אשר ב"כ המערער מעלים לראשונה בערכאת הערעור, ולכך כבר התייחסנו בתחילת פסק הדין, הן הטענה כי לא נחקרו על ידם העדים ובעלי הדין, וכן הטענה שלא הוגשו סיכומים מצדם.

2. טענות אלה לכאורה תמוהות ביותר, שהרי על כך אין להם להלין אלא על עצמם. על כך משיבים ב"כ המערער כי נהגו כן "לאור העובדה שלא ניתן לנו את יומנו בביה"ד האזורי" (פרוטוקול 4.5.2016 שורות 129-127). בהזדמנות נוספת הם הסבירו כי "לאור העובדה שלא ניתנה לנו לנהל הגנה ראויה ולא אלמנטרית, כבר בתחילה נימנע מאִתנו לחקור את הרב גמליאל", ולכן נמנעו מלחקור את העדים ולשאול אותם שאלות אלמנטריות. ב"כ המערער מפנים לעניין זה אל תקנה קנב לתקנות הדיון, שלפיה כאשר ישנן "סיבות מיוחדות" רשאי בית הדין הרבני הגדול לקבל עדויות והוכחות בהליך הערעור שלפניו. נגד כך הביעו ב"כ המשיבה את התנגדותן וטענו כי "ניתנו להם מספר אפשרויות להביא ראיות לביה"ד, ואם הם רוצים הם יכולים לבקש לקיים דיון ולהביאם לביה"ד האזורי". אנו השבנו על דבריהם כי גם הליך 'סתירת דין' המבוסס על תקנה קכט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, לא ניתן לעשותו אלא אם כן הראיות החדשות לא היו בידם קודם בעת הדיון בבי"ד קמא (שם שורות 120-110).

3. כך גם בהמשך טענו ב"כ המערער:

אנו לא הצלחנו לחקור את הרב גמליאל כי היו הפרעות בחקירה ולא יכולנו להמשיך כך לחקור ולא מיצנו את החקירה וקיבלנו החלטה ¬– אני לא יודע אם היא נכונה – אבל החלטנו שאנו לא יכולים כך לחקור (שם שורות 202-199, וכך גם חזרו וטענו בפרוטוקול הדיון מיום 9.5.2016 שורות 76-62).

ב"כ המערערים אמר זאת כמסתפק, אך אנו נאמר זאת בוודאות – אכן החלטתם על דעת עצמם להימנע מלחקור את שאר העדים שהובאו לאחר הרב גמליאל הייתה החלטה לא נכונה, ובלתי אחראית כלפי לקוחם המערער שעליו הם אמורים להגן. עתה הם מבקשים לערוך מחדש חיקורי דין לעדים בהליך הערעור בבית הדין הרבני הגדול, תוך דילוג על הליך סתירת דין בבית הדין קמא, או אולי פניהם ישירות אל בג"ץ – כפי שהביעו זאת במהלך הדיון – תוך דילוג על שלב מיצוי ההליכים הדיוניים בערכאות הדיון והערעור.

4. האם נכונה הטענה שנמנע מהם בבית הדין קמא לחקור את העדים? פרוטוקול הדיון של ביה"ד האזורי מיום כ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016) ומיום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016) מכילים חקירות ממושכות של עדים על ידי ב"כ המערער. המשיבה למשל נחקרה על ידם על פני כתשעה עמודי פרוטוקול (נטו), חקירתו של העד הרב שמואל גמליאל מחזיקה כארבעה עשר עמודי פרוטוקול (נטו). הפרוטוקולים מכילים טענות מאת ב"כ המערער נגד מהימנות העדויות ותוכן עדותם אשר עלו תוך כדי חקירת העדים. כך גם ביחס לדו"ח החוקר שהוצג על ידי ב"כ המשיבה ועוד. בפרוטוקול מיום כ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016) מחזיקות טענותיהם המקדמיות של ב"כ המערער לבדן וההתייחסויות אליהן למעלה מחמישה עמודי פרוטוקול.

5. נתמקד לצורך העניין בשלב הדיון בבי"ד קמא שממנו החליטו ב"כ המערער להפסיק לחקור את העדים. מפרוטוקול הדיון מיום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016) אנו למדים כי ב"כ המערער חוקר ארוכות את הרב גמליאל, במשך כשעה וחצי (שורה 825 לפרוטוקול). ב"כ המערער התייחס בחקירתו גם לדברי הרב גמליאל על פגישתו עם המערער, כשציין שהמערער היה זה שניהל עמו מו"מ בעניין הגט, בלא שהמערער יזכיר ולו פעם אחת את בנו ושעליו לשאול את דעתו. ב"כ המערער הקשה עליו מדוע לא שאל אותו בעצמו מה דעת בנו. הרב גמליאל השיב על כך שמסגנון דיבורו של המערער יצא שדעת הבן לא הייתה רלוונטית מבחינתו. ב"כ המערער חזר שוב ושוב על שאלתו זו מכיוונים שונים, ולאחר שהרב גמליאל השיב לו: "אני אומר לכל אורך הדרך הוא לא הזכיר את הבן כל הזמן, הוא אמר באילו דרכים הוא יוכל לסדר את זה", הזהיר אותו ב"כ המערער: "אתה זוכר שאתה צריך לומר פה אמת", ואיים עליו שיש לו קלטת של השיחה, שאליה כבר התייחסנו. בעקבות כך הורה בית הדין לב"כ המערער להביא את תמלול הקלטת עד למחרת, והעיר לו: "אתה חוזר על עצמך פעם אחר פעם על אותה שאלה אני חושש שאתה מתחיל למרוח את הזמן" (שורות 756-702). מכאן פנה אב ביה"ד לשאול את הרב גמליאל על אודות המכתב שקיבל ממנו, מהתאריך י"ט באדר א' תשע"ד (19.2.2014). ב"כ נכנסו בשלב זה לבירור כיצד המכתב הגיע גם אל ב"כ המשיבה, והתווכחו עמה בשאלה אם המכתב נסרק בתיק או לא. הוויכוח בין ב"כ הצדדים נהיה קולני, ובשלב מסוים הודיע עו"ד שרגא, ב"כ המערער, בחוצפה – יש להעיר (שורות 819-818): "מה זו הטריבונה הזו. לא ראיתי דבר כזה. אני הפסקתי לחקור."

6. לאחר מכן, בית הדין שאל את ב"כ המערער האם סיימו את חקירתם, ובינתיים "מתעורר ויכוח בין צוות הייצוג של [פלוני ורעייתו]; עו"ד שרגא אומר לטו"ר מיטלמן לא לחקור וטו"ר מיטלמן אומר אני רוצה לחקור" (שורות 827-826). גם לאחר שב"כ המשיבה חקרה את העד הבא – אבי המשיבה, פנה בית הדין אל ב"כ המערער שוב ושאל אותם אם הם מעוניינים לחקור, והם השיבו בשלילה (שורות 935-934). סמוך לאחר מכן פנו ב"כ המערער אל אב ביה"ד ובקשו שיפסול את עצמו. לשאלתו מה הטעם לבקשתם השיבו: "כבודו יש לו משוא פנים כלפי צד אחד, כבודו לא נותן לי לחקור ולהביא עדים", פשוט כך (!) (שורה 940). בעקבות בקשתם בית הדין נתן מיד החלטה בבקשת הפסילה, והבהיר כי "אין כל יסוד לטענה כי לא אפשרתי להביא עדים. על אף התנהלות מוזרה ורשלנית של ב"כ הורי הבעל אִפשרתי להם, לפנים משורת הדין, להביא מחר כל עד שירצו" (שורות 948-947). כך גם אחר חקירתו של העד הרב [פ'], בית הדין פונה שוב אל ב"כ המערער ומציע להם לחקור אותו, וגם הפעם תשובתם הייתה שלילית, אם כי לאחר ויכוח בין באי הכוח (שורות 1060-1059):

טו"ר מיטלמן (מתווכח בקולניות עם עו"ד שרגא אשר "אוסר" על טו"ר מיטלמן לחקור): אני מעוניין אך יש בוס [=עו"ד שרגא] כאן הוא מנהל.

ושוב בפעם השלישית, אחר חקירתו של העד מר [ב'] פונה בית הדין אל ב"כ המערער ומציע להם לחקור את העד, הם שוב משיבים ב"כ המערער בשלילה, ושוב הדבר נעשה לאחר ויכוח ביניהם (שורות 1109-1106):

ביה"ד: טו"ר מיטלמן האם אתה מעוניין לחקור את העד אוריאל [ב']?

טו"ר מיטלמן: אני מעוניין אבל שרגא אוסר עליי...

עו"ד שרגא לטו"ר מיטלמן: אל תעשה לי את המשחק הזה. אם אתה מעוניין אז תחקור...

טו"ר מיטלמן: אני רוצה אבל שרגא מתנגד...

7. בתום הדיון הביע ביה"ד את צערו על חוסר רצונם של ב"כ המערער לחקור את העדים, והבהיר כי מכל מקום ייעתר לבקשות מצדם להבאת עדים נוספים ככל שתוגש בקשה מצדם עד למחרת בשעה 9:00 בבוקר. בדיון הבא, בתאריך כ"ב באדר א' תשע"ו (2.3.2016), ב"כ המערערים אינם מתייצבים בעצמם, כפי שמתאר זאת בית הדין בפסק דינו (פרק 2 – ההליך הדיוני; ד. חקירת בעלי הדין והעדים, פסקה 50):

לדיון האחרון... התייצבו התובעת ובאות כוחה והנתבעים כשהם מלווים בעו"ד ארבוב, עורכת דין זוטרה ממשרדו של עו"ד אליעד שרגא. בית הדין הביע את פליאתו על חוסר התייצבותם של עו"ד שרגא וטו"ר מיטלמן וכן על כך שהצו שהורה על הגשת תמלילי הקלטת שעליה דיבר עו"ד שרגא לא כובד. בית הדין אף תמה על כך שעו"ד שרגא החליט לוותר על אפשרות העדתם של עדים נוספים מטעמו כפי שביקש תחילה.

עו"ד ארבוב הגישה לבית הדין, בשם עו"ד שרגא, הודעה במסגרתה נטען כי נוכח העובדה שבית הדין לא אִפשר קיום הליך שמיעת עדים ראוי, מבקשים מרשיו כבר עתה פסק דין בהעדר הגנה.

8. מעיון בפרוטוקולים ניתן להיווכח ולקובע כי לא נחזתה במהלך עדותו של הרב גמליאל מניעה מצד בית הדין קמא מהמערערים לחקור את העד ולהציג לפניו את שאלותיהם. הדבר היחיד שנעשה מבחינה זו היה כאשר ב"כ המערער חזרו לדעת בית הדין על שאלותיהם שוב ושוב, ובית הדין העיר להם על כך. לאחר מכן התפתח ויכוח על אודות המסמך שכתב הרב גמליאל, אם הוא נסרק לתיק בית הדין או לאו. עוד ניתן להיווכח כי למרות הודעתם הברורה של ב"כ המערער, בית הדין חזר שוב ושוב לאחר העדת כל עד, והציע לב"כ המערער לחקור את העדים, ואלה בכל פעם מחדש השיבו בשלילה ונמנעו מלחקור, וכל שכן שנמנעו מלהציע עדים וראיות משלהם.

9. בכתב הערעור טוענים ב"כ המערער (פסקה 33 לערעור): "ביה"ד יודע שאי הבאת העדים לאחר שהחלו הדיונים נבעה מהודעת באי כוח המערער כי הם לא מתכוונים להמשיך את 'המשחק' וכי לא יביאו עדים בפני מותב זה, באשר נראה כי החץ נורה ואנו משתתפים בהליך שנועד אך לצייר את העיגול" (ההדגשות אינן במקור). על כך עלינו להבהיר לב"כ המערער באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים כי אין מדובר פה 'במשחק', כפי שהם מכנים זאת, שבו כל משתתף אשר לדעתו המשחק מתקדם לכיוון שאינו לרוחו יכול לצאת ממנו על דעת עצמו ולהכריז כילד 'לא משחקים ושברו את הכלים'. מדובר פה בהליך משפטי לכל דבר ועניין! אשר לו כללים ברורים הקבועים בחוק ובתקנות. התעלמותם המזלזלת של המערער ובאי כוחו משלבי ההליך המשפטי ומתפקידם בהגנת המערער, נושאת בצידה באופן טבעי את תוצאותיה הישירות והעקיפות.

10. מתוך עיון מדוקדק בפרוטוקולי הדיונים בבית הדין האזורי, עולה בפנינו בבירור כי התנהלות זו אכן נבע עקב הבנת ב"כ המערער כי עדותו של הרב גמליאל מהווה ראיה מוצקה וברורה המובילה לאישוש העובדות אליהן טוענת התובעת – המשיבה. וזו הסיבה האמִתית, לדעתנו, שהביא את באי כוח המערער 'לעשות חישוב מסלול מחדש' ולנקוט צעד ההפגנתי וחסר האחריות זה של 'שבירת הכלים' ויציאה 'מהמשחק'. לא בית הדין קמא היה זה שהפריע להם לחקור את העדים ולהציג גרסת הגנה מבוססת, אלא 'העובדות' – כפי שעלו ונצבו בפניהם זו אחר זו, בעדויותיו של הרב גמליאל ולאחריה בעדויות שאר העדים – הן אלה 'שהפריעו' לב"כ המערער ומנעו מהם לחקור את העדים ולהציג הגנה משכנעת. לכן, כמוצא מילוט, הם בחרו באופן מתוכנן להשתמש בצעד הפגנתי זה 'כשיטת עבודה' כדי לנסות להכתים את ההליך בבית הדין קמא ולנסות לטשטש בכך את כל הראיות שהצטברו במהלך הדיונים, וזו לא תצלח.

2. טענת ב"כ המערער שלא ידעו שמעמד המערער הוא כשל נתבע
11. בהמשך לטענותיו העלה ב"כ המערער טיעון נוסף כדי לנמק מדוע לא חקר את העדים והביא עדים אחרים מטעמו, וממילא מדוע יוכל לטעמו להעלות עתה טענות וראיות שלא הובאו בפני בית דין קמא – "כי עד לא מביא ראיות כי מעולם לא שיניתי את הסטטוס שלי מעד לנתבע" (פרוטוקול 16.5.2016 שורות 19–89). לדבריו, בפתח הדיון שהתקיים בבית דין קמא ביום כ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016) עורר ב"כ המערער את השאלה אם מעמדם של מרשיו (המערער ואשתו) הוא מעמד של עדים או של צדדים לדיון (שורות 55-53), וביקש שלא לקרוא למרשיו 'נתבעים' אלא 'עדים', ועל כך השיב בית הדין (שורות 176-172):

ביה"ד: עבור גב' [פלונית] מדובר בנתבעים גם בגלל שהיא הגישה נגדם תביעת מזונות שלדעתי אין לביה"ד סמכות לדון בה ולכן אני לא דן בה, וגם בגלל התביעה להליכי ביזיון נגדם, אבל מבחינתנו בשלב זה הם עדים ואם יחול שינוי בסטטוס שלהם נבהיר זאת.

12. משום כך, טוענים ב"כ המערער, חשבו הם לתומם שהמערער ואשתו מוזמנים לדיון "כעדים ולא היה שום רמז שאנו הולכים להיות בעל דין" (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 245–252). לטענתם כל עוד בית הדין קמא לא הכריז באופן רשמי על שינוי במעמדם של מרשיהם מ'עדים' ל'נתבעים' הרי הם נשארים במעמדים כעדים ואינם נתבעים בהליך ביזיון בית המשפט (שם שורות 82–84). בדיון בבית הדין קמא הוסיף ב"כ המערער "אני אפילו לא יודע בפני מה אני מתגונן" (ביום 29.2.2016 שורות 244–245).

13. אך האם כנה טענתם של ב"כ המערער ובאמת הם לא ידעו שלקוחם מוזמן אל בית הדין גם כנתבע? האם אכן "לא היה שום רמז" שמרשם הולך להיות 'בעל דין' בתביעה בגין ביזיון בית משפט, והאם באמת ב"כ המערער 'אפילו לא ידעו בפני מה הם מתגוננים'?!

14. עוד לפני תחילת הדיונים, יום למחרת החלטת בית הדין הרבני הגדול אשר החזירה את התיק אל בית הדין האזורי, הוציא בית הדין קמא החלטה (בתאריך 24.2.2016) הקובעת את הדיונים ומבהירה את מטרתם:

הדיונים יתמקדו בניסיון לפתור את חידת עגינותה של התובעת גב' [פלונית], כמו גם בבקשתה לנקיטת אמצעים כנגד הורי הבעל המעגן [פלוני ורעייתו] על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

15. כבר בראשית הדיון הראשון חזר בית הדין קמא על החלטתו זו והבהיר לב"כ המערער כי הדיונים יתמקדו גם בניסיון לפתור את חידת העגינות וגם בבקשה לנקיטת אמצעים נגד הורי הבעל המעגן (פרוטוקול 29.2.2016 שורות 69-68). ב"כ המערער ידעו בדיוק נגד מה הם מתגוננים והיה ברור להם מההתחלה כי מרשם מוזמן גם כנתבע. וראיה לכך שידעו זאת, שהרי ממתי 'עד' בא להעיד עם סוללה של עורכי דין כדי שייצגו אותו?! ממתי עד 'חוקר' ארוכות את העד המרכזי בתביעה ואת בעל הדין?! ממתי עד מגיש בקשות פסילה נגד הערכאה השופטת?! ב"כ המערער בתחילה אף ביקשו מפורשות שיתאפשר להם להביא עדים, ובית הדין נעתר לכך (שם שורות 171-169) – ממתי עד מביא עדים להגנתו (כפי שב"כ המערער טענו בעצמם) ?! עוד הערנו לב"כ המערער, שטענתם כי במשפט פלילי אב לא יכול להעיד נגד בנו וכי הליך ביזיון בית משפט הוא 'מעין פלילי' ולכן אי אפשר להעיד את המערער נגד בנו, מוכיחה בעליל שאכן ידוע היה להם שמרשם מגיע לדיון גם כנתבע בהליך ביזיון בית המשפט (פרוטוקול 16.5.2016 שורות 146-145). זאת ועוד, ב"כ המערער טוענים לפנינו כי כבר מתחילת הדיון הבחינו, לטענתם כי בית הדין קמא חותר להאשים את מרשם, אז האם אמת דברו כשאמרו שלא ידעו מפני מה עליהם להתגונן, האכן חשבו שהם רק עדים במשפט?!

16. מעבר לכך, בשלב מאוחר יותר, לאחר אמירת בית הדין שיודיע להם כשהמערער יהיה נתבע, הביע בית הדין את עמדתו כמה פעמים, באופן שהיה ברור לכל בר דעת כי המערער ניצב במשפט גם כנתבע. כאשר ב"כ המערערים העלו את טענתם כי אי אפשר להעיד את המערער ואשתו נגד בנם, הבהיר להם בית הדין כי הנתבע בהליך זה הוא לא בנם אלא הם עצמם (פרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 27-21): "אני מבהיר כי בהליך הזה אין אנו עוסקים ולא נעסוק בהליכי ביזיון כלפי הבעל עצמו אלא כנגד ההורים".

וכך היה גם במהלך אותו דיון בתאריך כ' באדר א' תשע"ו (29.2.2016) (שורות 101-87):

עו"ד שרגא: הבקשה השנייה שלי כיוון שכבודכם אמר שאנו דנים בהליכי ביזיון.

ביה"ד: זה מה שאמר ביה"ד הגדול... כולנו אבל כפופים להחלטת ביה"ד הגדול, ואני אומר שגם לאורה וגם לאור הבקשה שלפני צריכים לדון בשני הדברים.

עו"ד שרגא: מה שהתחלתי לומר הוא שלאור העובדה שכבודו קבע בהחלטה קודמת שהמסגרת הדיונית היא פקודת הביזיון.

ביה"ד: גם.

17. אנו משוכנעים כי ב"כ המערער הבינו היטב עוד מתחילת ההליך כי מרשיהם – המערער ואשתו – הוזמנו לדיון בבית הדין קמא במגמה ובמטרה משולבת, גם לשם פתרון חידת העגינות העגומה וגם במסגרת בקשה שהוגשה לבית הדין להטלת סנקציות עליהם בשל ביזיון בית המשפט. כפי שהבהיר זאת בית הדין קמא באר היטב בהחלטתו נשואת הערעור (פרק 2 – ההליך הדיוני; ג. טענות מקדמיות של ב"כ הנתבעים, פסקה 2):

על פי החלטת בית הדין הרבני הגדול וכמותה גם על פי החלטתנו שקבעה את מועדי הדיון עניינו של ההליך הוא פתרון החידה והתעלומה וכן גם דיון בבקשתה של גב' [פלונית] לנקיטת הליכים על פי פקודת ביזיון בית המשפט ובהתאם להוראות סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט"ז-1956, וזאת, נוכח טענתה כי הם העומדים מאחורי העגון המתמשך והאכזרי.

בית הדין הבהיר שהעילה לנקיטת הליכים בגין ביזיון בית הדין עשויה להתגבש במהלך הדיונים ככל שיתברר שאכן החם והחמות עומדים מאחורי עיגונה של כלתם. ואכן, בהמשך, עם השמעת עדויות אשר קשרו את אבי הבעל המעגן באופן ישיר לעיגונה של כלתו ציין בית הדין בפרוטוקול כי מדובר בעדות משמעותית ואפילו דרמטית.

18. השינוי במהלך המשפט בבית דין קמא לא היה אלא במאזן מרכז הכובד בין מעמדם של המערער ואשתו כ'עדים' ל'נתבעים'. כפי שהבהיר בית הדין קמא "הדברים כמובן גם כרוכים זה בזה. נעיד אותם, נבין מה הבן שלהם רוצה... אם יתברר שמניעי העיגון הם הם עצמם קמה וגם ניצבה תשתית עובדתית להליכי ביזיון" (שם שורות 75-73). בתחילת הדיונים בבית הדין קמא נטה עיקר הדיון אל משקלם כ'עדים' יותר מאשר כ'נתבעים'. אולם, עם התקדמות העדויות והתגלות התמונה הכוללת שנרקמה מול עיני בית הדין, מטבעם של דברים, נטה מאזן מרכז הכובד מסתם 'עד' למי שיש לו צד בהליך 'כנתבע' בגין ביזיון בית המשפט. בית הדין הודיע בכמה הזדמנויות בצורה ברורה על מעבר מרכז הכובד מעד לצד הנתבע. אמנם נכון שהיה על בית הדין לתקן את ניסוח דבריו לפרוטוקול (מיום כ' באדר א' תשע"ו – 29.2.2016, שורות 176-172) ולהעמיד דברים על דיוקם. אך אין בזה כדי לשנות את העובדה שבית הדין הבהיר חזור והבהר, שהמערער מוזמן לדיונים גם כעד וגם כנתבע, וכי בשלב די מוקדם של הדיונים הובהר לכל מי שנכח בדיון שהמערער מוזמן לדיון בעיקר כנתבע בגין ביזיון בית הדין.

3. טענת ב"כ המערער שלא הוגשו סיכומים מטעמם
19. עוד טענו ב"כ המערער נגד פסק דינו של בית הדין קמא כי לא הוגשו מטעמם סיכומים לדיוני בית הדין. אולם גם כאן, מעיון בפרוטוקולי הדיונים עולה בבירור כי אין לב"כ המערער להלין אלא על עצמם, בכך שהם על דעת עצמם בחרו שלא להגיש סיכומים לבית הדין. בסופו של הדיון האחרון, בתאריך כ"ב באדר א' תשע"ו (2.3.2016), בית הדין קמא הורה מפורשות על הגשת סיכומים, והודיע (שורות 217-126):

ביה"ד: אנו נכריז על הגשת סיכומים בתיק. שני הצדדים יגישו סיכומים במקביל עד ליום שלישי הבא. סד הזמנים צפוף אנו צריכים לתת פס"ד.

ב"כ האישה ביקשו מבית הדין לאפשר להן להגיש את הסיכומים עד יום ה', ואילו ב"כ המערער הכריזה מצדה: "אני רוצה להזכיר שאנחנו לא מגישים סיכומים". בית הדין השיב להם על כך: "אני מורה לכם להגיש, אם אתם לא רוצים – אל תגישו" (שורות 132-130). וכך תיאר בית הדין בהחלטתו את שהיה במהלך הדיון (פרק 2 – ההליך הדיוני; ד. חקירת בעלי הדין והעדים, פסקה 54):

בית הדין הבהיר כי הוא מורה על הגשת הסיכומים, אם מי מהצדדים יבחר שלא לעשות כן – שלא יגיש. בית הדין יקרא את הסיכומים, יבחן את מכלול החומר שבתיק ואת פרוטוקולי הדיונים (שגם על אִזכורם הגיבה עו"ד ארבוב בחוצפה) וייתן את החלטתו (שם שורות 140-131).

20. החלטתו זו של בית הדין נעשתה בהתאם לתקנה עו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הקובעת כי: "אחרי הודעה זו יורה בית הדין לצדדים לסכם את דבריהם בעל פה או בכתב, אלא אם יחליט בית הדין, בהסכמת הצדדים, שאין צורך בכך". עולה כי אחר שבית הדין אפשר לב"כ המערער שלא להגיש את הסיכומים אם לא ירצו בכך, הרי שאין מניעה כי יינתן פסק הדין ללא סיכומי מי מהצדדים. ואכן בתאריך כ"ט באדר א' תשע"ו (9.3.2016) הגישו ב"כ המשיבה את סיכומיהן ואילו ב"כ המערער בחרו שלא להגיש סיכומים. מעבר לכך, ברור כי גם אם בית הדין לא היה מאשר זאת, לא יעלה על הדעת שבעל הדין גם יפר את ההחלטה להגיש סיכומים וגם יטען בשל כך שפסק הדין בטל בשל אי הגשת סיכומים מצדו.

21. לשאלה שהפנתה ב"כ המשיבה אל ב"כ המערער – מי מנע ממנו להגיש סיכומים וראיות, השיב ב"כ המערער: "את שוכחת שהייתה בקשת פסילה" (שם שורות 131-130). אלא שב"כ המערער שכחו שבית הדין קמא השיב על בקשת הפסילה, פעל בעניינה בדיוק בהתאם להוראות החוק בסעיפים 19א (ה), (ז) לחוק הדיינים, תשט"ו-1955. בית הדין לא המשיך בדיון קודם שנתן החלטה מנומקת בבקשה זו, ומשהתבקש לעצור את הדיון עד להגשת ערעור על החלטתו נהג על פי סעיף 19א (ח) לאותו חוק, ולא המשיך בדיון עד שנתן החלטה כתובה ומנומקת בנדון. משכך לא היה מקום לב"כ המערער לעשות דין לעצמם בניגוד לתקנות ולהחליט על דעתם שאינם צריכים להגיש סיכומים.

ה. טענת המערער שלא ידע על פסק הדין לחיוב גט
1. טענה נוספת של ב"כ המערער, שאף היא כפי שהובא לעיל 'טענה חדשה' שלא נטענה במהלך המשפט, היא שלא הוכח שפסק הדין אכן הומצא לידיו של המערער או שידע על קיומו של פסק הדין, וכי לטענתם נודע למערער על קיומו של פסק הדין לראשונה "רק מרגע שעיכבו אותו כאן בארץ" (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורה 194, ופרוטוקול מיום 6.6.2016 שורה 151). נקדים ונאמר כי דברינו לעיל, שיש לדחות על הסף טענות אשר היה על ב"כ המערער להעלות בערכאה הדיונית עשו זאת, נכונים שבעתיים כאשר מדובר בטענה 'פרוצדוראלית' במהותה וראשונית בתוכנה.

2. טענה זו כי לא ידע על פסק הדין וממילא לא יכול היה להפר אותו מדעת, היא טענת 'בסיס' ראשונית שהיה על המערער להעלותה מיד ללא כל שהות עם היוודע לו על הבקשה לנקיטת הליכי ביזיון בית משפט נגדו. מטעם זה עמדתנו היא כי דינה של טענה זו להידחות על הסף, ומוטב היה שלא הייתה מועלית כלל.

3. עם האמור ולמעלה מן הצורך, נעיר כי טענת המערער וב"כ שלא ידע על פסק הדין היא טענה בלתי סבירה בעליל ומוכחשת מתוכה. שהרי אם נכונה הייתה טענתם כי המערער אכן לא ידע על קיומו של פסק הדין לגירושין נגד בנו, הדבר הראשון שהיינו מצפים שיעשה המערער הוא שיבוא ויצעק אל בית הדין – 'לא ידעתי שהיה בכלל פסק הדין'. אם כדבריהם אכן היה, אין כל היתכנות סבירה והגיונית שהמערער לא היה מעלה טענה זו מיד ובתכיפות עם זימונו לבית הדין. משלא הועלתה טענה בסיסית זו לא מפי המערער עצמו ולא מפי צוות באי כוחו, שזו להם לא שנתם הראשונה במקצוע, הרי שאי אפשר לתת לשתיקה זו בצומת כה מרכזי וקריטי, משמעות אחרת מאשר הודאה בפה מלא כי הוא אכן ידע היטב על קיומו של פסק הדין.

4. בנוסף, גם עצם העובדה שטענתם זו מוגשת רק עתה, הרי מהווה 'עדות כבושה' שאמינותה כשלעצמה מפוקפקת (ראה: ע"פ 677/84 דוד אביטן ואח' נ' מ"י, פד"י מא (4) 33, וי' קדמי, על הראיות, חלק ראשון (2009), עמ' 505-500), וכל שכן כאשר היא אינה סבירה בעליל לאור התמונה המלאה שנפרשׂה בתיק. לכך גם נצרף את הבקיאות הרבה שהפגין המערער בפרטי ההליכים המשפטיים של בנו, הן בבית הדין והן בבית המשפט (ראו למשל בפרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 70-68, שבו נשאל המערער מניין לו הבקיאות בענייני תשלומי המזונות שהופקד לדבריו אצל ב"כ בנו, הוא השיב שמידע זה קיבל מבנו).

5. כפי שהזכרנו לעיל, על טענת ב"כ המערער כי מרשם מעולם לא נחקר אם ידע על קיומו של פסק הדין שחייב את בנו במתן גט, הם נשאלו על ידי ב"כ המשיבה: מדוע לא טענו זאת בפני בית הדין האזורי (פרוטוקול מיום 4.5.2016, שורה 198). וב"כ המערער השיבו על כך (שורות 199–201):

אנו לא הצלחנו לחקור את הרב גמליאל כי היו הפרעות בחקירה ולא יכולנו להמשיך כך לחקור ולא מיצינו את החקירה. וקיבלנו החלטה... שאנו לא יכולים כך לחקור (שם שורות 192–201).

כבר דחינו לעיל טענתם זו, אך גם אליבא דטענתם שלא ניתן להם יומם לחקור את העדים – הרי כדי לטעון טענה ראשונית זו אין הם נדרשים לבצע חקירות מורכבות, אלא רק להודיע זאת לפרוטוקול, כפי שידעו לעשות לא פעם במהלך הדיונים. הם יכלו גם להוסיף מצדם ולטעון כי אם מרשם היה יודע על פסק דין המחייב את בנו בגירושין הוא מצדו היה נענה לו בשמחה, וכל שכן שלא היה מסית ומעודד את בנו לסרב לתת גט לאשתו, אך הם בחרו שלא לעשות כן, ולו בשל כך בלבד יש לדחות טענתם זו על הסף.

6. נזכיר גם כי על פי פסיקת בית המשפט העליון (בג"ץ מוניות הדר לוד, פסקה 11) לשם נקיטת הליכי ביזיון בית משפט אין צורך דווקא בהמצאת הצו השיפוטי לידי האדם 'הזר' המפר, אלא די ב"מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו, והפרתו" (להבדיל מידיעה קונסטרוקטיבית בלבד). בדיון ביום כ"ו בניסן תשע"ו (4.5.2016) שאלנו את ב"כ המערער בנוגע לטענתם, האם ייתכן לדבריהם שהרב גמליאל כשליח בית דין נפגש עם המערער – האב כדי להביא להוצאת גט "והאבא לא ידע על מה הוא מדבר אִתו?" על כך השיבו הם (שורות 211-209): "ודאי שהוא בא לדבר בקשר לבן, אבל הוא לא קיבל שום דבר, ואם האבא יודע משהו זה מהבן, אבל אני יודע שהאבא לא קיבל פס"ד והעובדה שהשיחה שניהל אִתו הרב גמליאל עליה נסמך הרב שטסמן, היא הייתה לפני מתן פסה"ד". כאן אגב, מתבלבל ב"כ המערער בין שיחת הטלפון מהארץ בין הרב גמליאל למערער שהיתה לפני פסק הדין לגירושין, לבין הפגישה עם המערער בארה"ב, שהיתה לאחר שניתן פסק הדין. כפי שראינו זה עתה, אין צורך שהמערער יקבל את פסק הדין לידו, ודי שיוכח שהוא היה מודע לקיומו. כפי שהעירו בדיון גם ב"כ המשיבה (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 355-353), הכתובת הרשומה במחשבי מזכירות בית הדין הרבני ואשר אליה ממוענים כתבי בי-דין אל הבן – הבעל המעגן היא אותה כתובת של האב – המערער – "מתגורר אצל: [...]". בדיוק הכתובת שהעידה עליה אשת המערער בביה"ד כמגוריהם (פרוטוקול 29.2.2016 שורה 687). יוצא אם כן שאת כתבי בי הדין בענייני בנו היה מקבל המערער ישירות אל ביתו, וכפי שהמערער היה מעודכן לגבי תביעת הגירושין (ראו בעדותו של המערער, בפרוטוקול הדיון מיום 29.2.2016 שורה 1194-1193) כך ברור שהיה מעודכן גם לגבי בפסק הדין לגירושין.

7. גם מהקשר הדברים ברור מעל כל ספק סביר שהאב המערער ידע על פסק הדין. שהרי ברור לכל שהאב ידע על כך שכלתו הגישה תביעת גירושין נגד בנו אל בית הדין הרבני. אין חולק על כך שהאב ידע שמתנהל הליך משפטי בבית הדין הרבני בנוגע לתביעה זו, וכפי שראינו, אף הומצאו לביתו כתבי בי דין בהליך זה. אין גם כל חולק על כך שהאב ידע שהרב גמליאל, שאתו שוחח בטלפון ולאחר מכן נפגש בעניין גירושי בנו, הוא נציג בית הדין הרבני ושלוחו של בית הדין, וכי מטרתו היא לשכנעו להוציא לפועל את הגירושין להם מסרב בנו. על כן הטענה שמעלה עתה המערער כי לא ידע על קביעת בית הדין שעל בנו להתגרש מאשתו היא היתממות חסרת שחר וניסיון חסר תום לב לניצול מניפולטיבי וציני של טענת 'פרוצדורה משפטית'.

8. זאת לדעתנו גם הסיבה האמִתית לכך שבכל שלבי ההליך בבית הדין האזורי – זה כשישה חודשים – לא חשב המערער להעלות על דל שפתיו את הטענה שלפיה לא ידע על פסק הדין לגירושין. משום שלאמִתו של דבר המערער ידוע ידע על קיומו של חיוב בנו על ידי בית הדין במתן גט, והיה ברור לו שגם בית הדין והתובעת יודעים זאת. רק עתה בשלב הערעור כמוצא אחרון – ולדעתנו, בחוסר הגינות – החליטו עורכי דינו של האב 'לשלוף' טענה זו.

9. מעבר לכך, גם לגרסת ב"כ המערער, הלא אף הם מודים כי מרגע שהמערער ואשתו עוכבו בארץ – זה כעשרה חדשים – הוא ידע על פסק הדין, וישנו חשד כבד וסביר כי עדיין, ואף בעת כתיבת שורות אלה, המערער ממשיך להתל בבית הדין ותומך בבנו מבחינה פיזית ורוחנית להמשיך בסירובו לפסק הדין, כדי לנקום – מסיבה בלתי מתקבלת על הדעת – בכלתו.

ו. טענות המערער בתחום ההלכתי
1. שלוש טענות מעלה המערער במישור ההלכתי, הטענה הראשונה – לגבי כשרות העדים; הטענה השנייה – היא כי מאחר שלטענתו המערער היה רק במעמד 'עד' ולא כ'נתבע' הרי שמעמדו כמי שדנו אותו 'שלא בפניו'; והטענה השלישית – כי אין מקום בהלכה להתיר נקיטת סנקציות נגדו, גם אילו השפיע על בנו שלא לתת גט. להלן נתייחס לגופן של כל אחת מהטענות.

2. לגבי הטענה הראשונה – אשר עסקה בכשרות העדים – תשובתנו עליה ניתנה בהרחבה בדברינו לעיל.

3. הטענה השנייה – טענה לפגם בהליך משום שלדידו היה המערער רק במעמד 'עד' ומשכך נחשב הדיון כדיון "שלא בפניו" ו"אין דנים אדם אלא בפניו."

בדברינו לעיל הארכנו לדחות את הטענה לפיה היה המערער 'עד' בלבד בביה"ד הדין קמא או שיכול היה לסבור כך כי זה מעמדו. קבענו באופן חד וברור כי המערער ידע גם ידע היטב בשעת הדיון בביה"ד קמא כי בית הדין רואה בו גם נתבע לכל דבר, וכי הוא נדרש להשיב על ההאשמות שנגדו. בכך התבטלה טענה זו מכול וכול. בנוסף, ולמעלה מן הצורך נאמר כי ככל שטענת ב"כ המערער בנויה על הכלל ש'אין גומרים דינו של אדם אלא בפניו', אין כלל זה נוגע לדיון שבפנינו. מקורו של הכלל ההלכתי מדברי המשנה (פרק ט משנה ג) והגמרא במסכת סנהדרין (עט ע"ב):

רוצח שנתערב באחרים – כולן פטורין, רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה.

והקשו על כך בגמרא:

מאן אחרים? אילימא אחרים כשרים – פשיטא, ותו, בהא לימא רבי יהודה כונסין אותן לכיפה? אמר רבי אבהו אמר שמואל, הכא ברוצח שלא נגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסקינן, רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, הלכך כולן פטורין.

דברי הגמרא הנ"ל הובאו להלכה ברמב"ם בשלושה מקומות. בשני מקומות לגבי רוצח שלא נגמר דינו והתערב באחרים (הלכות סנהדרין פרק יד הלכה ז, ובהלכות רוצח פרק ד הלכה ז), ובשלישית הובא הדין לגבי שור שעל פי הדין יש לסקלו אך עדיין לא נגמר דינו ונתערב בשוורים אחרים (הלכות נזקי ממון פרק יא הלכה י). על פי הכלל המובא לעיל אומרת הגמרא:

אבל הכא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן קמיפלגי. רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור, ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו. הלכך, כולן פטורין.

כלומר גזרת הכתוב היא שמיתת השור תהיה כמיתת הבעלים, קרי – בפניו.

4. בשולחן ערוך כלל לא מובא דין זה להלכה. והסיבה לכך היא שכלל זה לא נאמר אלא ב'דיני נפשות' ולא בדינים אחרים. רק כאשר דנים את האדם למיתה (ומגזרת הכתוב גם כשדנים על מיתת השור) קיים דין מיוחד זה שאין גומרים את הדין אלא בפני מי שדנים עליו, אולם בכל סיטואציה אחרת של דיון אין כלל המונע מבית הדין לגמור ולפסוק את הדין אלא בפניו. בשונה מהרמב"ם שהביא בחיבורו את כל ההלכות הכתובות בתלמוד לרבות דיני נפשות, הרי שמרן בעל השולחן ערוך הביא רק את ההלכות המחייבות והנוגעות למעשה בזמן הזה ומאחר שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה – לא מובא כלל זה להלכה בשולחן ערוך. מעתה ברור שאם על כלל זה בנה ב"כ המערער את טענתו אין בה ממש.

5. כלל נוסף הנוגע לכך חל אמנם בכל דין ודברים שיש לאדם מול חברו, אך מקורו הוא מדין וטעם אחרים לחלוטין, ועל פי טעם ההלכה יובן כי אין טענתם זו שייכת כלל במקרה דנן.

הדין הוא איסור שמיעת טענות מפי צד אחד לסכסוך בפני הדיין או בית הדין שלא במעמד הצד שכנגד. מקור הדין בגמרא (במסכת שבועות לא ע"א):

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין (חבירו) קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל מדבר שקר תרחק.

מקור נוסף לדין זה מופיע בגמרא (מסכת סנהדרין ז ע"ב):

'שמע בין אחיכם ושפטתם', אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו.

דין זה הובא להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ה):

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו.

וכתב על כך הסמ"ע (שם, ס"ק י):

אסור לדיין כו'. נלמד מדכתיב [דברים א' טז] 'שמעַׁ בין אחיכם', גם כתיב [שמות כג א] 'לא תשא שמע שוא', דכשישמע דברי האחד שלא בפני השני לא יבוש מלטעון שקר ושוא.

6. מעתה, מבואר כי הטעם והבסיס לדין זה הוא החשש כי אי־הימצאות של בעל הדין בעת השמעת הטענות על ידי צד אחר תביא לפסיקת דין שאינה אמת, או לפחות כזו שיש בה חשש ממשי להשמעת טענות שאינן אמת. רק הימצאותו של הצד שנגדו הושמעו הטענות בעת הדיון, תביא לכך שהצד התובע לא יעז להפריח טענות באוויר ללא שיהיה להן כל קשר לאמת. וכפי שכתב הסמ"ע. נוכל להוסיף כי בהישמע טענות התובע ללא הימצאות הנתבע, יכול הנתבע – ובצדק – לומר: לו הייתי אני בעת הדיון בבית הדין הייתי טוען נגדו כך וכך והייתי מפריך את כל טענותיו.

7. ברור כשמש כי כל זה שייך רק אם אכן בפועל הנתבע לא נוכח פיזית בבית הדין בעת השמעת הטענות נגדו. אך פשוט כי במקרים בהם בפועל הנתבע היה נוכח בכל שלבי הדיון, ולא זו בלבד שהיה נוכח בעצמו אלא היה מלווה ומגובה בסוללה של פרקליטים, אין מקום כלל להחיל לגביו הלכה זו. שהרי בטל מאליו כל חשש הסמ"ע, ויתרה מכך, הנתבע שמע היטב את כל הטענות שנטענו נגדו והייתה לו ולסוללת באי כוחו כל האפשרויות להגיב עליהן ככל שירצו. כלל ההלכתי זה לא יחול אלא בהיעדר הנתבע כליל מזירת הדיון בעניינו, דבר שכלל לא תואם את המקרה הנדון בפנינו.

לסיכום, מכל צד שנבחן הלכה זו שטען אליה ב"כ המערער, נמצא כי אין עניינה כלל לכאן.

8. הטענה השלישית של המערער היא כי לפי ההלכה אין מקום לנקיטת סנקציות כלשהן נגדו בגין מעשי בנו, אף אם יש לו יד ורגל בהם. בדברינו לעיל נמצאת התשובה גם ביחס לטענה זו, אך ראשית נבאר את הדברים ונעמידם על דיוקם. ב"כ המערער מבסס את דבריו אלו על דברי הריב"ש (בתשובה קכז), אשר בה דן על מקרה בו עיכבו את אביו של בעל מעגן מלצאת מהעיר שבה גר, וזאת כאמצעי לחץ כדי שבנו ייתן גט, והועלתה שם הטענה לפסלות הגט מכיוון שהוא ניתן תחת לחץ. משיב על כך הריב"ש כי הגט שניתן בנסיבות אלו לא יהיה גט פסול, אלא שבתוך אמירה זו הבליע הריב"ש משפט נוסף שעליו בונה ב"כ המערער את טענתו. וכה כותב הריב"ש:

ולזה מה שעכבו קרובי האשה הכרוז שהיה רוצה לעשות אבי הבעל כדי להעתיק דירתו מן העיר, אין זה אונס כלל על הבעל כדי לגרש. אף אם אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן שאין אדם נתפס על חברו אלא בארנון וגלגלת מ"מ אין זה אונס לבן מכמה טעמים...

9. ב"כ המערער נסמכים – בכתב הערעור ובדבריהם בפנינו – על הקביעה ש"אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן". לדברי ב"כ המערער מפורש בדברי הריב"ש כי אין לבית הדין כוח על פי דין להעניש אדם שלישי כתוצאה של מעשיו של בנו, וכי היכולת של בית הדין מוגבלת להטיל לחץ רק על בעל הדין עצמו ולא על אביו המערער.

10. אולם שגה ב"כ המערער בדימוי וההשוואה בין המקרה שהיה לפני הריב"ש לבין המקרה שבפנינו. הדברים שונים במהותם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ועל כן ברור לנו כי ב"כ המערער ידע היטב את חילוק הדברים, אך בחר להתעלם ממנו ולהציגם כנתונים שווים. כך פעלו ב"כ המערער גם בהשיגם ב'דרכם שלהם' את חווה"ד ההלכתית שהוצאה מאת הגרש"מ עמאר שליט"א, כפי שיפורט להלן.

11. נקדים ונאמר כי כל הדיון הריב"ש היה במקרה בו בית הדין לא קיים דיון הוכחות וספק אם הבעל היה מחויב בגט אילו הדבר נעשה. ומכל מקום, כתב שם הריב"ש כי במקרה שהיה בפניו אין מקום לכפות גט. מכאן בא הריב"ש לדון אם כפיית האב היא כפייה כדין לגבי הגט. מה שאין כן בנדון שבפנינו, בית דין קמא הוציא בתאריך ב' אב תשע"ד (29.7.2014), פסק דין חלוט שלא ערערו עליו לכפות על הבעל גט, וזו לשונו:

במציאות בה הבעל אינו מתגורר עם אשתו ברצונו או בעל כרחו והאישה עגונה ללא בעל כופין את הבעל לכל הדעות. כך כתב בשו"ת זקן אהרן (סי' קמט), כך כתב גם בהגהות תוספות יו"ט לטור אה"ע (סימן קנד) וכך כתב גם בשו"ת חכם צבי (סימן א). עיגון אישה ע"י בעלה אינו קביל מבחינה הלכתית ובמציאות כזו יש לחייב את הבעל לתת גט ואף לכפותו.

מדברים אלו פשוט וברור שמבחינת דיני כשרות הגט, במקרה בו ניתן לכפות על הבעל לתת גט ניתן גם לעשות זאת על ידי עיכוב אביו של הבעל הסרבן ואף מאסרו. זאת, שהרי אם אפשר לייסר את הבעל עצמו בשוטים ולאוסרו, הרי שגם כפיית אביו לא תחשב כפיית גט שלא כדין, וברור שאונס האב מבחינת כשרות הגט לא גדול מאונס הבן עצמו. כפי שכתבו הריב"ש (שם) והתשב"ץ (חלק א סימן א):

אבל נראה ברור שמה שעכבו האב מלצאת משם אינה כפייה לגבי בן חדא שאפילו היו חובטין לאב עד שיגרש בנו לא הוי עישוי שאפילו היה בנו שרחמי האב על הבן לא מיקרי עישוי.

12. נחזור לחילוק הברור שבין תשובת הריב"ש למקרה דנן. המקרה שבו דובר בתשובת הריב"ש, היה כאשר בית דין חייב בעל כלשהו ליתן גט והבעל סרב להוראתו, וכדי "ללחוץ" על הבעל שייתן את הגט הורה בית הדין לתפוס את אביו של הבעל או כל אדם אחר הקרוב ללבו של הבעל, כדי להפעיל על ידי כך אמצעי לחץ על הבעל. כלומר, אין לבית הדין ולא כלום נגד אותו אדם שלישי, אלא הוא משמש מבחינת בית הדין כמנוף לחצים וכ"מקל" כדי להכות באמצעותו על קדקודו של הבעל הסרבן. על כך כתב הריב"ש את הערתו כי שימוש כזה בצד שלישי שאין לבית הדין עמו דין ודברים אינו כדין, אף שאינו פוסל את הגט. שונה הדבר בתכלית כאשר בפני בית הדין ניצב בעל המסרב ליתן גט, ובית הדין גילה והגיע למסקנה ברורה בעקבות ראיות שהיו בפניו כי מי שמונע את הגט מן האישה למעשה אינו רק הבעל בעצמו אלא אדם שלישי המסית ומשדל אותו לכך. לצורך המשל נתאר מקרה בו בעל חויב בגט, אך בא אדם זר שמטעמים שעמו אינו מעוניין שהבעל ייתן את גט, ומסייע לבעל להיעלם ומבריח אותו למקום שבו לא יוכל בית הדין לכפותו או למשל, שאותו אדם שלישי משתלט על הבעל ומונע ממנו לצאת ממקום מחבואו. האם יבוא מישהו ויטען: 'אל לו לבית הדין להפעיל צעדים נגד אותו אדם', שהרי אין בית הדין תופס אדם שאינו צד לדין כמכשיר לחץ על הבעל?! בית הדין במקרים אלה נוקט צעדים נגד אותו אדם שלישי משום שלדעתו אדם זה פועל בעצמו נגד פסק דין שנפסק על ידי בית הדין, ומונע את הוצאתו לפועל. הווי אומר לבית הדין ישנו עניין ישיר נגד האדם שמחבל בעבודתו ומונע את יישומו של פסק דינו. במקרה מעין זה ודאי שיש כוח וסמכות מבחינת ההלכה לבית הדין לנקוט סנקציות נגד אותו אדם.

13. לסיכום, לפנינו שני מסלולים נפרדים ושונים. האחד – בו דן הריב"ש – כאשר יש בבית הדין תביעה רק נגד בעל הדין שחויב על ידו לתת גט, ובית הדין משתמש בהטלת צעדים נגד אדם שלישי כאמצעי לחץ על הבעל הסרבן, אך אין לבית הדין דבר וחצי דבר באופן ישיר נגד אותו אדם 'זר' להליך. נגד השימוש במסלול זה התייחס הריב"ש. המסלול השני הוא מקרה שבו יש לבית הדין תביעה וטענה נגד האדם השלישי עצמו, על שפועל לסיכול פסק דין שיצא מתחת ידו. במסלול זה, ללא ספק יש כוח ביד בית הדין לפעול אף נגד האדם השלישי.

נציין רק כי גם בית דין קמא כתב בהחלטתו כי "בסיפור המעשה שבדברי התשב"ץ [=שעליהם הסתמך בית הדין] לא נרמז שהייתה לאב אחריות כלשהי על תחילת העיגון". אדרבה, המעיין בדברי התשב"ץ יראה שהאב באותו מקרה שלח בתחילה לקרוא לבנו שיבוא אל בית הדין ושיתף עמו פעולה ורק לאחר מכן שינה את טעמו והתנהגותו.

14. תוספת נכבדה ומקור נוסף לכוחו של בית הדין להטיל סנקציות נגד אדם שלישי אף שהוא עצמו אינו בעל הדבר, מצויה בדבריו של אחד מגדולי הפוסקים שלאורו אנו הולכים בפסיקותינו, ה'חתם סופר' בתשובה (חלק ה, חושן משפט סימן קעז), ואלו דבריו:

וחלק השני להוציא ממון מיד המוחזק בו אפי' גזילות וכדומה ובכלל זה להוציא אשה מיד בעלה המוחזק בקנין כספו כל הכפיות נקרא משפטים.

ולפע"ד אחר שכבר פסקו דיינים דין שישלם פלוני מפלוני והוטל עליו מ"ע לשמוע אל השופט ולא אבה ונעשה סרבן אז נעשה עבריין על חק (ומצוה) [צ"ל: "ומצוות"] שמיעה אל השופט והוטל על כל ישראל ומה שב"ד מנדין ע"ז הוא בשליחות כל ישראל.

מפורש בדבריו כי ביד בית הדין לכוף כל ישראל על 'חק ומצוות שמיעה אל השופט', והדברים מדברים בעד עצמם.

מכתבו של הרה"ג שלמה עמאר שליט"א שהוגש על ידי ב"כ המערער כחוו"ד הלכתית
15. בדיון ביום כ"ו בניסן תשע"ו (4.5.2016) עת עסקנו בשאלת פרשנותם של הריב"ש והתשב"ץ הודיע הטו"ר, ב"כ המערער: "אני יכול להביא את הרב עמאר, והרב עמאר אישר את דברי התשב"ץ כפי שאני פירשתי". הטו"ר ביקש להגיש אלינו בדיון את חוות הדעת המדוברת, ולפי הוראתנו הוא צירף אותה לתיק. הודענו כי נעיין בה וככל שהדבר יידרש אף נתייחס אליה.

16. מסתבר לומר כי הייתה כאן הכשלה במתכוון שנעשתה על ידי ב"כ המערער, שהסתירו את כל המידע מכבוד הרב עמאר שליט"א ופעלו בתחבולות לשם הצגתה כחוות דעת הלכתית בתיק זה. ראשית, הרי ברור שהגרש"מ עמאר יודע ובקי בדברי השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט סימן יז סעיף ה), הקובע כי: "אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו... ולא יכתוב שום חכם פסק... כל זמן שלא שמע דברי שניהם" (וראה כללי אתיקה לדיינים, תשס"ח-2008, כללים 34 (א) ו־10, שעליהם חתום הרב עמאר). שנית, הרי אם נשים לבנו נבחין כי ה'מקריות' חוגגת בכל הנוגע לחוות דעת זו. על פי הבירור שערכנו עולה כי ה'שואל' [...] הוא אך 'במקרה' חסיד בחסידות ערלוי ותלמיד של הרבי מערלוי זצ"ל, ואותו חסיד ערלוי על פי המשתמע מן המכתב הנ"ל הוא ב'מקרה' גם מוכר היטב לכבוד הרב עמאר שליט"א. אך ב'מקרה' עוסק אותו שואל ב'דרך לימודו' בשאלה מאוד מעניינת, שאלה שאך ב'מקרה' שאלה הדומה לה באופן שטחי עומדת זה כמה חודשים על שולחן בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ולפני כן עמדה על שולחן בית הדין האזורי. הגיעה ה'מקריות' לשיאה בכך שאך במקרה נכתבה מיד למחרת חג שביעי של פסח (קרי – אסרו חג ואצל עדות המזרח יום 'המימונה'), שאך 'במקרה' וללא כל הכוונה היה זה ביום ראשון בשבוע ושלושה ימים בלבד לפני מועד הדיון בבית הדין הרבני הגדול בערעור דנן. שיאה של ה'מקריות' היה בכך שבבוקרו של יום הדיון בביה"ד הגדול פורסמו בעתון 'הארץ' במקום מרכזי כל פרטי השאלה ששלח 'השואל' אל כב' הרב עמאר ותשובתו – תוך הבלטת הכותרת כי הרב עמאר חולק על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי תל אביב – היא היא חוות הדעת שהובאה בפנינו בדיון בערעור באותו יום.

17. כל נקודות 'מקריות' אלו אומרות כי יד מכוונת עמדה מאחורי ה'שאלה' שנשלחה אל הגרש"מ עמאר שליט"א, וכי 'השואל' בעצם הפנה לכבוד הגרש"מ עמאר שליט"א 'שאלה' שפרטיה נמסרו לו על ידי מי שהיה מעוניין בקבלת חו"ד שתתאים לרצונו.

18. קוריוז מעניין עולה מעצם הגשת חו"ד זו של הגרש"מ עמאר על ידי באי כוח המערער ושופך אור על דרך עבודתם – שבה בדרך להשגת חוות הדעת לא חששו ב"כ המערער אף לסתור את דבריהם עצמם בערעור – כפי שיובהר להלן. בטענתם השנייה שהובאה לעיל, טענו באי כוח המערער כי מאחר שלדבריהם המערער לא ידע את מעמדו כ'נתבע', הרי שלדעתם נחשב הדבר על פי ההלכה כ'שלא בפניו'. טענה זו כבר נדחתה על ידינו מכול וכול אחר שהוכח שהמערער ידע על מעמדו כ'נתבע'. כל הסתמכותם, כפי שבארנו לעיל, יכולה להיות אך ורק על סמך אותו סעיף בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ה) שצוטט על ידינו לעיל. והנה הם עצמם לא חששו לרמוס ברגלם הלכה זו, כאשר 'הוציאו' בתחבולות חו"ד שנכתבה רק בשמיעת טענות של צד אחד בלבד, דבר הנוגד לחלוטין הלכה זו שבשולחן ערוך. הווי אומר: מבחינת ב"כ המערער 'כל הדרכים כשרות' להשגת המטרה כולל סתירת טעוני משיגי המטרה.

19. ועתה נבוא להסביר מדוע אין חוות הדעת נוגעת כלל למקרה הנדון בפנינו. לא זו בלבד שהועלמו במכוון נתונים עיקריים שקיימים במקרה הנדון בפנינו, אלא שהם סולפו במכוון, ובעצם נבנתה שאלה חדשה על פי הנתונים שהיו נוחים למגיש השאלה. מצב זה הביא בהכרח למסקנות הלכתיות שכלל אינן תואמות למקרה שבפנינו, ואין לחוות הדעת ולמקרה הנדון ולא כלום. נציג את ההבדלים המהותיים השונים אשר הופכים את הקערה על פיה.

א. 'השואל' מספר כי הצדדים באו לביקור בארץ והורעו יחסיהם במהלך הביקור והאישה בחרה להישאר בארץ – נתונים אלו מבחינה עובדתית אינם נכונים. האמת היא כי בשנת תשס"ה (2005) הגיעו האישה והילדים לביקור אצל הורי האישה, שעלו בינתיים ארצה – ביקור שנעשה בידיעת הבעל ובמימונו. במהלך הביקור לקתה האישה באירוע מוחי קשה שבגינו נשארה נכה ומוגבלת עד היום. לאחר תקופה קצרה, ננטשה האישה החולה והנכה על ידי בעלה ונשארה בארץ, ואילו בעלה שב לו לחו"ל. ומאז – במשך למעלה מעשר שנים הוא מעגן אותה באכזריות ומסרב ליתן לה גט.

ב. 'השואל' 'שכח' משום מה לכתוב בשאלתו כי הופיעו בפני בית הדין עדים שהשמיעו עדויות ברורות. מדובר בעדים – הרב צבי [פ'], רב הישוב [...]; ומר אוריאל [ב'], יו"ר המועצה הדתית של [...] – אשר הופיעו בבית הדין והעידו בצורה ברורה על כך שהמערער הוא למעשה המעגן האמתי של כלתו. העדויות היו אמינות ביותר, נתמכו זו בזו ואף במסמכים, במכתבים ובהודעות דוא"ל מ"זמן אמת."

ג. כמו כן 'שכח' 'השואל' להזכיר במכתבו את עדותו של הרב שמואל גמליאל, עובד מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, שעל פי עדותו מעגנה של [פלונית] הוא חמיה המערער. עדותו הייתה עקבית ואמינה, ונשארה כזו גם לאחר חקירה צולבת ובוטה של ב"כ המערער עו"ד שרגא. עדותו אף נתמכה ברישומים שאותם הציג לדרישת ב"כ המערער, וכן במכתב ששלח לבית הדין כבר לפני כשנתיים. נציין כי לעדותו של הרב גמליאל חשיבות מיוחדת נוכח העובדה שהוא מתאר שהנתבע (המערער בהליך שלפנינו) מונע את סידור הגט, תוך שהוא מעלה דרישות שונות ומתחלפות – חלקן חסרות פשר – גם לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, אשר חייב את בנו מר [ח'] לתת גט לאשתו.

ד. 'השואל' 'שכח' גם לציין את עדותו של ד"ר [ק'], אשר חזרה והוכיחה כי המחליט בכל ענייניו של הבן המעגן הוא אביו המערער.

ה. 'השואל' גם 'שכח' להזכיר את עדותו של מר [ב'], אשר תיאר כיצד ניסה הרב [ש'], ידידו של מר [פלוני], לפעול בשליחותו בעניין "היתר מאה רבנים" עבור בנו. היתר שמשמעותו המעשית היא הנצחת עגינותה של המשיבה, כשמהדברים עולה גם אפשרות 'רכישת' היתר זה בכסף, אם ייכשל הניסיון לזכות בו באמצעות הטעייה שלפיה התובעת היא כביכול "צמח" ועל פי ההלכה יש ליתן לבעלה היתר כזה.

20. כל זאת עשה השואל כדי להשיג חו"ד ה'מתאימה' לצרכיו. בדרכו להשגת את מטרתו לא בחל בכל דרך, גם בדרך זו של העלמת פרטים וסילופם, וכן הכשלתו של רב וגדול בישראל הגרש"מ עמאר שליט"א, ובלבד שיקבל חוו"ד כרצונו.

21. לפיכך, בעקבות השוני התהומי בין המקרה שהוצג בשאלה לבין המקרה שהיה במציאות, כפי שהונח על שולחן בית הדין, אין בית הדין נכנס כלל לגופם של דברים שכתב כבוד הגרש"מ עמאר שליט"א. שהלא דבריו נכתבו על מקרה מסוים שהשואל בדה מלבו תוך השמטת עיקר הדברים, והעיקר חסר מהספר. מנגד, בפני בית הדין היו כל העדויות והראיות המורות על מציאות אחרת לחלוטין, ונתקיים בבית הדין הגדול הכלל של 'שמעַׁ בין אחיכם'. לסיכום העניין, הרי שחוות דעת של הגרש"מ עמאר שליט"א אינה רלוונטית כלל למקרה שעומד בפני בית דין זה, ואין בינה לבין המקרה הנדון בערעור זה ולא כלום.

על פי כל האמור מוחלט:
א. הערעור נדחה.

ב. מבוטל בזאת 'עיכוב הביצוע' שהוצא על ידינו ביום י"ג באדר ב' תשע"ו (23.3.2016) ביחס להחלטת ביה"ד קמא, מיום ד' באדר ב' תשע"ו (14.3.2016).

ג. יש להעביר החלטה זו לידי כבוד נשיאת בית המשפט העליון, שגם על ידה הוצא 'עיכוב ביצוע' על החלטת ביה"ד האזורי.

ד. בנסיבות המיוחדות והמורכבות של הערעור שלפנינו אנו מחייבים את המערער בהוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח למשיבה ובסכום נוסף של הוצאות בסך 45,000 ש"ח לאוצר המדינה.

מזכירות בית הדין תעביר את פסק הדין לביצוע למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה.

לגבי התבטאויותיו וסגנונו של טו"ר מיטלמן בכתב הערעור תצא החלטה נפרדת.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים של בעלי הדין.

ניתן ביום ו' באב התשע"ו (10.8.2016).





לתחילת פסק הדין