לפנינו שני ערעורים. הערעור הראשון הוא ערעור של הבעל על פסיקת ביה"ד האזורי בחיפה בענין הממון.

א. נגד המערער יש טענה מקדמית של המשיבה שבהחלטת ביה"ד הגדול מיום כ"א באב תשנ"ט (בהרכבו דאז) יש קביעה שהתיק מועבר לדיון בביה"ד האזורי בחיפה "ופסק הדין שיינתן על ידו יהיה פסק דין סופי ללא זכות ערעור לאף אחד מן הצדדים". עברנו על הפרוטוקול של ביה"ד הגדול מהתאריך הנ"ל ולא מצאנו הסכמת הצדדים לשלילת זכות ערעור. ישנם פרטים נוספים בפס"ד של ביה"ד הגדול שהצדדים לא הגיעו אליהם להסכמה. ההסכמה היתה רק שהבעל יתן גט בכפוף לכך שהאשה תסכים לדון מחדש בכל עניני הממון לרבות אלו שניתנו בהם פסקי דין הן ע"י בית דין רבני והן ע"י בתי המשפט. יתכן שהיתה הסכמת הצדדים בסוף הדיון שביה"ד הגדול ישלים בעצמו את תנאי ההסכמה כראות עיניו. למרות הכל לא נסגרו שערי הערעור יש לבדוק אם ביה"ד האזורי פעל לפי המנדט שניתן לו ע"י ביה"ד הגדול ורק אז חל הסעיף שאין זכות לערעור.
ב. הערעור בעיקרו הוא על כך שביה"ד האזורי התייחס להחלטות בתי המשפט בנוגע לדירה ביבנה ובנוגע למטלטלים ולכספים כהחלטות קיימות שיש לדון אם הן תקפות ולא התייחס אליהן כמבוטלות מעיקרן, כך שיש לדון בענין הדירה והמטלטלין מחדש.

בהחלטת ביה"ד הגדול מיום כ"א באב תשנ"ט מובא בשם הבעל שהוא מסכים לתת גט לאשתו בתנאי שכל עניני הממון ידונו בבית הדין הרבני ומבקש שהיא תבטל את כל פסקי הדין שניתנו ע"י בית המשפט האזרחי בענין הממון. בתשובה לכך ענה ב"כ האשה שהוא "מסכים לדרישת הבעל אם יתן לה גט מיד". הסכמה זו באה לכלל בטוי בפסיקה של ביה"ד בהמשך של אותו פס"ד: "ביה"ד האזורי בחיפה ידון ויפסוק בכל עניני הממון שבין הצדדים לרבות הענינים שנפסקו הן ע"י ביה"ד האזורי והן ע"י בית המשפט האזורי (האזרחי) ופסק הדין שיינתן על ידו יהיה פסק דין סופי... האשה לא תמסור להוצאה לפועל ולא תבצע כל פסק דין שניתן ע"י בית המשפט האזרחי בענין הממון שביניהם פרט לענין מזונות הילד".

ב"כ הבעל סבור שההסכמה הנ"ל והפסיקה הנ"ל משמעותם שביה"ד האזורי בחיפה יתייחס לנדון שנדון בבתי המשפט האזרחיים כאילו לא נדון שם כלל וידון הכל מתחילה. אולם ביה"ד האזורי בחיפה סבור אחרת. הם סבורים שלא נאמר בפסה"ד של ביה"ד הגדול ובהסכמות הכלולות בו שיש להתייחס לעניני הממון כאילו לא נדונו כלל בפני בתי המשפט האזרחיים. דעת ביה"ד האזורי שרשאים אנו בהחלט להתחשב בכל מה שנעשה בפני בית המשפט האזרחי אלא שהפסק דין שניתן שם אינו מחייב אותנו לאור ההסכמה בבית הדין הגדול.

לפיכך, אם הסכם הפשרה שנחתם שם תופס גם על פי ההלכה, הרי שאפשר לקחת אותו כנתון לפסיקה שלנו, למרות שהפסק דין שניתן בבית המשפט אינו מחייב אותנו. נמצא שביה"ד האזורי לפי דעתם לא סטו מהמנדט שהציב בפניהם בית הדין הגדול.

אולם כאן יש לשאול שאלה הלכתית קשה. האם לא צודק הבעל, אם יטען שההסכם בבתי המשפט נעשה על דעת שיהיה לזה תוקף עפ"י פס"ד של בית המשפט, אולם מאחר שהתוקף של פסה"ד של בית המשפט בוטל ע"י הסכמת הצדדים בביה"ד הגדול (בשנת תשנ"ט), אם כן גם ההסכם של הפשרה בוטל. ויש לדחות דכיון שבטול תוקף הפס"ד של בתי המשפט נעשה לפי דרישת הבעל, אין זה מבטל את האומדנא של הסכם ההפשרה עצמו. עכ"פ זו שאלה של שקול דעת, ועל זה חל פסק הדין של ביה"ד הגדול, שאין בנדון זה זכות ערעור.

נראה גם שלא היינו מבטלים פסק הדין של ביה"ד האזורי מחמת קושיא זו, גם אלמלא נשללה זכות ערעור, כי זה ענין של שקול דעת ואומדנא ואין לומר בהחלטיות שיש כאן טעות של ביה"ד קמא, ובהעדר טעות אין לבטל פס"ד של בי"ד. אגב רצינו לעורר כי העובדה שהבעל חזר וקנה את חלקה של האשה שנקבע בהסכם הפשרה (24%), מהוה הוכחה על הסכמה להסכם, ויש לזה הוכחות ואכמ"ל.

פסיקתו של ביה"ד האזורי לענין מזונות האשה אינה ברורה, מאחר ומסקנת ביה"ד הגדול שהבעל אינו חייב בגט, א"כ יש מקום לראות את האשה כמורדת במאיס עלי שתבעה גט במשך שנים רבות. בהחלטת ביה"ד באשדוד מיום י"ב באדר ב' תשנ"ב 17/3/92 נאמר "לאור העובדה שהאשה מסרבת בכל תוקף לחזור לחיי שלום בית למרות כל חיזורי הבעל והיעוצים וכן חיים כ- 4 שנים בפרוד מלא, האשה נחשבת כמורדת דמאיס עלי ... לפיכך מחליט ביה"ד שהאשה נחשבת מורדת דמאיס עלי באמתלא מבוררת שלדעת הרבה פוסקים מחייבים את הבעל בגט". החלטת ביה"ד הגדול מיום ל' בניסן תשנ"ג 21/4/03 היא שהחלטת ביה"ד באשדוד הנ"ל הוא בגדר המלצה ואינה חיוב.

לכן יש מקום לקבל את דעת המיעוט ולהטיל מזונות האשה שנפסקו ע"י בית המשפט בין השנים 1987 ל - 1999. אולם מכיון שהרבה פוסקים סוברים שבמאיס עלי ואמתלא מבוררת האשה זכאית למזונות מן הדין ולא מתורת מעוכבת (כפי שהראנו ב"שורת הדין" כרך ד') לכן אע"פ שהבעל לא חויב בגט מ"מ מזונות שכבר גבתה האשה היא יכולה לומר קים לי כאותם פוסקים שבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש לאשה מזונות. לגבי מזונות של אותם שנים שעדין לא גבתה יכול הבעל לכאורה לומר קים לי כהפוסקים שפוטרים אותו ממזונות, מכיון שלפי פסה"ד של ביה"ד הגדול שבהסכמת הצדדים בטלו פסקי הדין של בתי המשפט והכל ידון מחדש, א"כ כל חיובי ריבית על מזונות האשה הן אלו שנגבו והן שלא נגבו בטלים, ויש להחזירם לבעל, וכפי שכתב ביה"ד האזורי במהלך פסק דינו.

אמנם כיון שבענין המזונות דן ביה"ד במסגרת הסכמות וההנחיות שהונחה ע"י ביה"ד הגדול, א"כ אין מקום לערעור כיון שבפסה"ד של ביה"ד הגדול נשללה זכות זו מן הצדדים. לכן בנושא של מזונות לגבי הקרן לא נקבל את הערעור ופסק הדין של ביה"ד האזורי בתוקפו.

אולם לענין הרביות שנפסקו על הפגור במזונות הרי שביה"ד האזורי עצמו שכח לכלול במסקנות את מה שכתב בגוף הפס"ד שהן לדעת הרוב והן לדעת המיעוט אין לחייב ריבית על הפגור במזונות. ולענין הריבית מתקבל הערעור.

לענין ההצמדות על המזונות, ביה"ד האזורי לא התייחס לזה כלל ואין אנו יכולים לדון בערעור כל זמן שאין פסיקה של ביה"ד האזורי, כאשר ביה"ד האזורי ישלים פסיקתו בענין הצמדות בפגורים של מזונות יוכלו הצדדים להשלים תביעתם בערעור זה וביה"ד ידון בכך.

חיוב הבעל במטלטלים והכספים כפי שחויב ע"י בית המשפט בנתניה הרי שאע"פ שהסכם הפשרה הוכר כבר תוקף ע"י ביה"ד האזורי מ"מ פסה"ד של בית המשפט בוטל והחיוב הוא כיום לא מכח פסה"ד של בית המשפט אלא מכח פסה"ד של ביה"ד האזורי לפיכך חיובי רבית שנפסקו במשך השנים על סכום הקרן שהוסכם בפשרה בטלים. פסיקת ביה"ד האזורי אלא כמסיימים ומשלימים את מה שכתבו בגוף הפס"ד.

בענין הצמדות על פגורי חיוב של הסכם הפשרה לא קבע ביה"ד האזורי דבר, ועל כן נוכל לדון בדבר רק כאשר ביה"ד האזורי יפרש דעתו.

לאור הנ"ל ביה"ד פוסק:
א. פסה"ד של ביה"ד האזורי בענין הדירה ברח' החבצלת ביבנה נשאר בתוקפו.
ב. פסה"ד של ביה"ד האזורי בענין הכספים והמטלטלים שהוסכם עליהם בבית המשפט בנתניה ב- 1/5/96 נשאר בתוקפו אולם הבעל פטור מכל חיובי הריבית שהוטלו על חיוביו בגין פסה"ד של בית המשפט בנתניה החל מיום 1/5/96 ועד היום הן על הקרן והן על ההצמדות.
ג. לגבי חיובי מזונות האשה שנפסקו ע"י בית המשפט החל מ- 1/1/87 ועד 30/12/99 תשאר בעינה פסיקת בית הדין האזורי.
ד. הבעל יהיה פטור מלשלם את הרביות על סכומי המזונות הן שנגבו והן שלא נגבו הן על הקרן והן על ההצמדה והריביות שנגבו יוחזרו לבעל.
ה. בענין חיובי ההצמדות על החיובים בגין הכספים והמטלטלים שהוסכם בהסכם הפשרה בבית המשפט האזחרי וכן בענין ההצמדות על חיובי מזונות שנפסקו ע"י בית המשפט האזרחי בין השנים 1987 - 1999 לא ניתנה פסיקה ע"י בית הדין האזורי וכאשר תנתן יוכל הצדדים לערער.

לפנינו ערעור נגדי מצד האשה על חיובה בקבלת גט לחומרא, והיא מציגה לפנינו חומר הלכתי רב. אלא שערעורה בחלקו אחר את המועד ובחלקו אינו נדרש. בענין הגט לחומרא קובעת למעשה החלטתו של ביה"ד הגדול מיום כ"ה בניסן תש"ס האומרת כי:

"הגט שניתן בבית הדין האזורי מעוכב על להחלטה אחרת מבית דיננו שתינתן רק לאחר שיסתיימו הדיונים בבית הדין האזורי ויבוצע פסה"ד".

אנו עדין בשלב שפסה"ד הממוני של ביה"ד האזורי לא נסתיים והוא בהליך של ערעור ויסתיים עם מתן פס"ד זה.

לאחר מכן ימתין ביה"ד המתנה סבירה לבצוע פסה"ד ואח"כ תנתן החלטה ע"י ביה"ד הגדול בנוגע לכשרות הגט שכבר ניתן.

בנקודה זו מתקבל הערעור שעדין אין מקום להחלטה שהגט הראשון פסול או בטל וכי יש צורך בגט לחומרא. זה יידון בבא הזמן ע"י ביה"ד הגדול. אולם מאידך גיסא הרי העכוב על כשרות הגט שניתן ותקפותו בינתיים איננה רק מצדו של ביה"ד האזורי בחיפה אלא מצדו של ביה"ד הגדול מלפני למעלה מ-4 שנים ולא ניתן להגיש ערעור על כך. אנו מזכירים ומיעצים, הואיל והבעל הצהיר בפנינו שעם מתן פס"ד הוא יתן את הגט, ועל כן מוטב לאשה שתקבל את הגט השני גם לפני שתחויב בו, כדי לקצר את תקופת עגינותה.

(-) חגי איזירר

בפנינו, ולא בראשונה, ערעור וערעור שכנגד בעניינם של בני הזוג.

הבעל ערער על פסק הדין של כב' ביה"ד הרבני בחיפה מיום ל' חשון תשס"ד בנוגע להסדר הכספי שנקבע בין בני הזוג כשטענותיו הנם על כל סעיפי פסק הדין. מאידך האשה מערערת כנגד סעיף ה' באותו פס"ד הקובע כי יש לסדר גט נוסף לחומרא.

ראיתי את שכתב עמיתי הגר"ח איזירר שליט"א בנדון ומסקנתו מקובלת עלי. אוסיף את נקודת מבטי שלי לדברים.

בצילה של המחלוקת והתסבוכת בתביעות כה מרובות חוסה טרגדיה אנושית קשה של זוג שחייהם המשותפים הגיעו לקיצם כמעט לפני שני עשורים, אולם תחת שיקבלו החלטה מושכלת וכה מתבקשת על פירוק התא המשפחתי בדרך מכובדת הוגנת ומתחשבת ויפנו לשיקום חייהם בדרך חדשה, נכנסו הצדדים לסחרור של תביעות הדדיות, ערעורים והתדיינויות כמעט בכל ערכאה משפטית הקיימת בישראל, תוך שהם מכלים את מיטב שנותיהם, בריאותם וממונם במלחמה עיקשת רווית יצרים וכעסים שהביאתם עד הלום - מעוגנים, פגועים ומרוששים, וכשעודם מצויים בעצם כמעט בעמדת המוצא.

סבורני כי חובה עלינו לשים למצב בלתי נתפס זה סוף פסוק ומוחלט, ומלבד חובתנו להביא להכרעה משפטית בעניינם הרי שגם מצוות הצלת נפשות בפנינו - כשבראש וראשונה המדובר בהצלת נפשות בני הזוג מיד עצמם.

ראשית אתייחס לטענה המקדמית של ב"כ המשיבה [האשה] למחיקת ערעור הבעל על הסף בהסתמכה על הסיפא לסעיף ב' בחלטת ביה"ד הגדול מיום כ"א מנ"א תשנ"ט האומרת: "ביה"ד האזורי בחיפה ידון ויפסוק בכל עניני הממון שבין הצדדים, לרבות הענינים שנפסקו הן ע"י ביה"ד האזורי והן ע"י בית המשפט האזורי, ופסק הדין שינתן על ידו יהיה פסק דין סופי ללא זכות ערעור לאף אחד מהצדדים".

יודגש כי מאז מתן החלטה זו חלפו כבר למעלה מחמש שנים ולא ערער עליה איש מעולם, אדרבא, הצדדים פעלו לפיה ופנו לבית הדין בחיפה בבקשה שידון ויכריע בעניינם, מכאן יש ללמוד כי היא התקבלה על דעתם של שני הצדדים [וראה את שכתב ב"כ המערער בסע' 4 לנימוקיו], ולפיכך יש לראותה כהחלטה חלוטה על כל המשתמע מכך. עם זאת, יש לסייגה וליתן לה את הפירוש המצמצם האפשרי, לפיו רק ערעור על תוכנו ומהותו של פסק הדין של ביה"ד בחיפה לא ישמע, אולם לא נסגרה דלתו של בית הדין הגדול בפני מי מן הצדדים שיחפוץ לערור כנגד פגמים שבנוהל או כנגד סטייה מגופו של ההסדר אותו קבע בית הדין. משום כך ראינו לנכון לשמוע את טענות המערער, מאחר והם נגעו בעניין שכזה בדיוק. לכן נדחתה בקשת ב"כ האשה למחיקת הערעור על הסף, כמו גם טענתה בתחילת הדיון מיום ד' תמוז.

נאמנים לשיטתנו זאת, מעורבותנו בהחלטות בית הדין תתמקד בענינים שבנוהל, ובמידת היותם נאמנים למסגרת ההסכמות שהושגו בדיון שקיימו הצדדים בשנת תשנ"ט ובהחלטות ביה"ד שהתקבלו בהמשך לאותו דיון - גם בנושאים בהם לא באו הצדדים לידי הסכמה. להלן התייחסותנו לטענות המערערים לגופם.

ערעור הבעל:
א. טענת ב"כ הבעל לפיה חרג ביה"ד בחיפה מסמכותו בכך שסטה מסעיף ב' בהחלטת ביה"ד הגדול לפיה: "ביה"ד האזורי בחיפה ידון ויפסוק בכל עניני הממון שבין הצדדים, לרבות הענינים שנפסקו הן ע"י ביה"ד האזורי והן ע"י בית המשפט האזורי", ובסופו של עניין כן נסמך על ההסכמות שהושגו בשעתו בבית המשפט, הסכמות שלשיטתו של ב"כ הבעל הושגו שלא כהלכה.
ב"כ הבעל פירש את החלטת ביה"ד באופן שמשמעותו מלבד ביטול אותם הכרעות והימנעות מלהסתמך עליהם באותה שעה הלכה למעשה, גם כהוראה למחיקת כל האירועים וההתרחשויות שאירעו מפרוץ הסכסוך ועד לדיון המחודש בביה"ד בחיפה מציר הזמן, בבחינת: "לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו עוד על לב לעולם", ולענין זה ראה דברי ב"כ הבעל בדיון ביום כ"א ד' תמוז תשס"ד בתשובה לשאלת ביה"ד כתוב ללא זכות ערעור, איך אתה מערער ? שהשיב: ... "הרי בהסכם כתוב שידונו הכל מחדש כאלו לא נידון"..., [עמוד 2 בפרוטוקול שורה 6] ובהמשך: "אם הצדדים חזרו להתדיין כאלו לא קיים בכלל איך אפשר להסתמך על מה שלא קיים" [שם שורה 14] .
לא ניתן לקבל פרשנות זו, וממספר סיבות: א. בהחלטת ביה"ד הגדול עליה מסתמך ב"כ הבעל אין כל יסוד לפרשנות זאת, אדרבא, ממנה ניתן להבין כי ביה"ד יתעלם רק מן הפסיקה והההכרעה שכבר ניתנה בעניין וידון בו מחדש ודבר זה אכן נעשה כפי שכותב ביה"ד בסע' א' לפסה"ד: "ואף אנו שחוזרים ודנים על הסכמות אלו אין לנו אלא להצטרף לדעה זו". ב. אין הצדקה משפטית להתעלם ממסכת עובדתית ארוכה וממושכת שהתרחשה ברבות העיתים בין הצדדים, והשאלה היחידה היא איזה משקל ההלכתי יש ליחס למסכת עובדות זו. ג. אופן בחינת הדברים מחדש מסור לשיקול דעתו של בית הדין אליו נמסר הדבר להכרעה, וביה"ד הגדול אינו יכול להכתיב מראש לביה"ד המכריע את אופן שיקול הדעת.
מעתה, כיון שנחה דעתנו כי בי"ד קמא לא חרג ממסגרת הסמכות שניתנה לו, אין אנו צריכים לדון לגופן ולמהותן של ההחלטות בחלק זה, מכיון שכאמור הוחלט שבנושא זה לא תעמוד לצדדים זכות ערעור. עם זאת מעיון בפרוטוקולים ובשאר החומר המצוי בתיק נראה לי כי לא היינו מתערבים בהחלטה כפי שניתנה גם לו היה הדבר נדרש מאתנו.
ב. טענת ב"כ הבעל כי לא נתקיים דיון בביה"ד קמא ולא נשמעו טענותיו אמנם ראוי להתייחסות מאחר והוא נוגע לענינים שבנוהל. אולם מהעיון בתיק לא מצאתי חיזוק לטענות אלו. להפך, במשך שנתיים ויותר קיים ביה"ד ישיבות [בכ"א אדר תשס"ב, ב' אד"א תשס"ג, כ"ח אד"ב תשס"ג], הצדדים נתבקשו להביא את עדיהם, מסמכים המאמתים את טענותיהם ולבסוף נתבקשו להגיש סיכומים בכתב - מצב המבשר את התקרבות ההליך לקראת הכרעה כפי שידוע לבאי הכח היטב. לו סבר ב"כ הבעל כי עדיין לא מיצה את טענותיו בפני ביה"ד ולמרשו לא ניתן יומו בביה"ד, היה לו לפנות לביה"ד ולבקש לקבוע דיון נוסף ולמצער לציין זאת בסיכומיו, ומשלא עשה כן ניתן להסיק כי נחה דעתו של ב"כ המערער כי כל טיעוניו נשמעו בפני ביה"ד. משכך, אין אני יכול לקבל את טענות ב"כ הבעל לאחר מתן פסה"ד - שכנראה אינו לרוחו, כי זכויות מרשו הופרו וטענותיו לא נשמעו, ובנסיבות אלו אני סבור לדחותם.
ג. טענות ב"כ הבעל לעניין החיוב במזונות האשה והילדים, חלוקת המטלטלין והכספים, ושיעור חיוב המשיבה בהוצאות המערער: בהתאם לאמור לעיל, אינני נכנס לדון לגופן של דברים מן הטעם שזהו בודאי ערעור רק על מהות הפסק ועל שיקול הדעת של בי"ד קמא ולא על חריגה ממסגרת הסמכות ולכך איננו נדרשים. גם הטענה לפיה לא נשמעו טענות המערער בענינים אלו כבר קיבלה את התיחסותה;
ד. עניין הפטור מרבית לגבי חוב המזונות שצויין בגוף פסק הדין אך לא הובא בסיכום ההחלטה, נראה לנו כדבר פשוט כי זוהי השמטה בבחינת טעות סופר ויש לראותה כחלק בלתי נפרד מפסה"ד. לא קיימות החלטות נוספות בפסק הדין עליהם ניתן להתייחס, ואם למי מן הצדדים קיימת שאלה בלתי פתורה הרי שעליו לפנות לביה"ד בבקשה להבהיר את החלטתו או להשלים את פסיקתו.

ערעור האשה:
כאמור, האשה מערערת כנגד סעיף ה' בפס"ד הקובע כי יש לסדר גט נוסף לחומרא.
גם כאן נצבת בפנינו השאלה האם יש לקבל את הערעור והאם לא יהיה זה בניגוד להחלטות ביה"ד הגדול מיום כ"א מנ"א תשנ"ט. ראוי לציין כי בכל שנוגעים הדברים לשאלות הממוניות עמדת ב"כ האשה היתה נחרצת כי אין לסטות מההחלטה הנז' של ביה"ד הגדול.

אמנם להחלטת ביה"ד בחיפה קדמה החלטה אחרת מביה"ד הגדול מיום כ"ה ניסן תש"ס ולפיה "הגט שניתן בביה"ד האזורי מעוכב עד להחלטה אחרת מבית דינינו שתינתן רק לאחר שיסתיימו הדיונים בביה"ד האזורי ויבוצע פסק הדין".

מאחר וכך, הרי שמחד ענין הגט כבר נידון בביה"ד הגדול וניתנה לגביו החלטה והדבר לא נמסר להכרעתו של ביה"ד בחיפה ונמצא שיש מקום לדון בערעור לגופו, ומאידך החלטת ביה"ד הגדול מעכבת אף היא את ההסתמכות על הגט שניתן בעבר, אם כי אינה קובעת עמדה בדבר הצורך במתן גט נוסף לחומרא. משום כך מבחינה מהותית אין לנו להדרש לשאלה זו עד לאחר תום הדיונים בביה"ד האזורי וביצוע פסק הדין, וזאת במדה והצדדים לא יגיעו לפני כן לידי הסכמה.

לסיכום:
ברצוני לשוב ולהדגיש את הצורך העליון לסיים פרשה עגומה וקשה זו, ללא שיהוי וללא דיחוי. משום כך, נוסף על ההחלטות ההלכתיות והמשפטיות שנכתבו ע"י עמיתי הגר"ח איזירר, אנו קובעים כי על הצדדים המעוניינים לקבל הבהרה לגבי חלקים עמומים או שלא הוכרעו בפסק הדין, לפנות בתוך 30 יום ממועד מתן החלטה זו לבית הדין האזורי על מנת שיבהיר את החלטתו וישלים אותה במידת הצורך.

שני הצדדים מחוייבים לפסק הדין הסופי שיוציא בית הדין הרבני ולא יתקיים לאחריו כל הליך נוסף.

אנו פונים לצדדים למלא אחר כל הוראה שיוציא ביה"ד האזורי בחיפה במטרה להביא לסיומו המהיר והסופי של ההליך כולו, ולהימנע ממצב בו נצטרך אנו לשוב ולהידרש לעניין ולקבל החלטות קשות שיביאו את העניין לידי גמר.

(-) יונה מצגר

מצטרף לדעת עמיתי הרה"ג שליט"א.

(-) אברהם שרמן

לאור הנ"ל נפסק כאמור בפסק דינו של הרב איזירר בניסוחו הסופי.

ניתן, ביום ו' בחשון תשס"ה (21.10.2004).

(-) יונה מצגר - יו"ר          (-) אברהם שרמן - דיין          (-) חגי איזירר - דיין


העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי