ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם מייזלס
הרב אריה אוריאל
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 974827/11
תאריך: א בתמוז התשע"ו
7.7.2016
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד אהרן טירר
נתבעת פלונית
הנדון: פירוש המונח "איסוף ממוסדות החינוך" בהסכם – ''ככתבו וכלשונו'' או ענייני ותכליתי
נושא הדיון: פירוש המונח ''איסוף ממוסדות החינוך'' בהסכם – ''ככתבו וכלשונו'' או ענייני ותכלית

פסק דין
רקע
בפני בית הדין מונחת תביעת האב הטוען להפרת ומניעת הסדרי הראייה הסדירים שנקבעו לו בהסכם הגירושין.

מנגד טענה האם שהאב לא עומד במחויבותו לקיום הסדרי הראייה כפי שנקבעו בהסכם זה.

הצדדים נחלקו על אופן לקיחת שני הבנים הגדולים, הבן יליד כ' בסיוון תשס"ב (31.5.2002) והבן יליד כ"ו בתמוז תשס"ה (2.8.2005) ממוסדות החינוך.

האב מבקש שילדים אלו יגיעו ממוסדות החינוך בגפם לבית האם וימתינו לו שם עד השעה 16.00 – אז הוא מגיע לאסוף את הבן השלישי מהצהרון שבו הוא שוהה. לעומתו האם טוענת שעליו להופיע במוסדות החינוך בשעה שבה מסיים כל אחד מהילדים את לימודיו ולאסוף את הילד מהמוסד החינוכי.

בית הדין אינו יכול לקבוע בוודאות (ונראה גם שאינו צריך לקבוע) האם סכסוך זה, שלא היה ראוי שיגיע לכותלי בית דיננו, הוא המשך של מאבק הגירושין הקשה שבין הצדדים ונובע ממנו, או שטענת האם היא טענה כנה – שהתנהגות האב היא הפרה של תנאי הסדרי הראייה שבין האב לילדיו ואי־עמידה בחובת האב לילדיו, שבעקבותיה נגרם לה גם נזק כלכלי.

הפרשנות הדווקנית מול הפרשנות המרחיבה
א) המחלוקת בין הצדדים היא על האמור בסעיף 10 להסכם הגירושין:

"הבעל יקבל את הקטינים לביקורים אצלו במהלך השבוע [...] עת יאספם ממוסדות החינוך בתום יום הלימודים."

לדברי האב, מכיוון שכיום אין הוא מתגורר ב[ת'] אלא ב[ג'], ושעת סיום הלימודים של כל אחד מהילדים שונה – אין באפשרותו להופיע במוסדות הלימוד כדי לקחת כל אחד מהילדים בשעה שהוא מסיים. לכן ביקש מהם לחזור לבית שבו מתגוררת האם, משם יאספם בשעה 16:00. לדברי האם, על האב לקיים ההסכם כלשונו ועליו לקחתם ממוסדות החינוך בתום יום הלימודים.

המחלוקת בין הצדדים היא אם לתת לסעיף זה בהסכם פירוש דווקני ומצמצם ככתבו וכלשונו של ההסכם "הבעל [...] יאספם" או שהפירוש הוא פירוש רחב, והכוונה בהסכם היא שהמחויבות לאיסוף הילדים, ההשגחה עליהם והדאגה לצרכיהם תהיה על האב ביום בו מתקיימים הסדרי ראייה, אך אין דרישה שיבוא וייקחם באופן פיזי מהמוסד החינוכי בשעה שבה הם מסיימים את הלימודים. לפיכך, אף שהאב לא חולק שהאחריות לאיסוף הילדים ממוסדות החינוך מוטלת עליו, לדבריו אין סיבה ואין אפשרות טכנית שהאיסוף ייעשה באופן פיזי על ידו (מאחר שאין אפשרות שיבוא באמצע יום עבודתו, והדבר משבש באופן בלתי סביר את שגרת חייו ללא צורך), אלא הכוונה שהאחריות לאיסוף תהיה עליו. האב טען שבימים שהילדים נמצאים במשמורת האם, הם באים פעמים רבות בגפם לבית בו מתגוררת האם, ואין סיבה שהדבר לא ייעשה כשמתקיימים הסדרי ראייה והאב יבוא לקחתם בשעה מתאימה.

מתוך דברי האם בפרוטוקול משמע שאכן לפעמים הילדים מגיעים בכוחות עצמם לביתם, אלא שיש ימים שהוריה "מגבים אותה", למשל בימי גשם.

אחרי העיון, נראה לומר שהסדרי ראייה בין הורה לילדו, הם צורך הילדים וההורים (אף להורה המשמורן) הנחוץ לילדים (ונקבע על פי צורכיהם), בסיטואציה אליה נקלעו אחרי פירוק התא המשפחתי. לפיכך הסדרי הראיה צריכים להיערך באופן טבעי באילוצים שנוצרו עם הגירושין. הסדרי הראייה בין ההורים לילדים, צריכים להיות באופן הגיוני כפי שהאדם הסביר נוהג.

במשפחות רבות בישראל הילדים מסיימים את לימודיהם בשעות שבהן הוריהם נמצאים עדיין במקום עבודתם. במקרים אלו לא מתאפשר להורים לקחת את ילדיהם באופן פיזי. הדברים קורים מדי יום ביומו, בכל עיר ובכל שכונה בישראל. יש ילדים שאחד ההורים בא לאוספם, אך ילדים רבים מגיעים לביתם בגפם. הדבר תלוי בנתונים רבים: גילו של הילד, המרחק מהמוסד החינוכי, הסכנות שבדרך וכו'. אין ספק שככל שעולה גילו של הילד, החזרה מהמוסד החינוכי נעשית באופן עצמאי. מכיוון שהאם הודתה שלפעמים הילדים באים בכוחות עצמם, משמעות הדבר שאין מניעה שהילדים יגיעו בגפם לבית וישהו שם עד שיגיע האב לקחתם.

גיל הילד המחייב ליווי צמוד למוסד החינוכי ובחזרה
ב) והנה עניין זה של "הובלת תלמידים" למוסדות לימוד, מבואר בגמרא בבבא בתרא (כא ע"א) עיין שם – תקנת יהושע בן גמלא ובדברי הריטב"א שם, שבתקופתם כשמקום הלימוד היה רחוק היו נכנסים ללמוד רק "כבן שש־עשרה, כבן שבע־עשרה". ועיין שם שתיקן שלא יובילו מעיר לעיר, ובתוך העיר מובילים אך לא במקום שיש נהר.

ועיין שם בפירוש רבנו גרשום: "אבל התינוקות שאין בהם דעת לסמוך לא ממטינן דילמא אזיל לחודיה ונפיל".

ומשמע קצת שהתינוק הולך בעצמו למקום הלימוד. ובשולחן ערוך הרב (יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ג ובקונטרס אחרון שם אות ג) הוכיח מלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה א) דתקנת יהושע בן גמלא הייתה לילדים עד גיל שלוש־עשרה, וכן כתב גם באוצר המלך (על הרמב"ם, שם). ולפי זה משמע שגם בפחות מבן שלוש־עשרה דרכו לילך לבד לבית הספר.

ולכאורה יש להעיר מה ששנינו (בברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין [...] באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן."

(ובסוטה כא ע"א) "[...] דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא."

ועיין ברש"י (בסוטה שם): "שטורחות על בניהן להביאם לבית הספר לקרות מקרא ולשנות משנה."

ומבואר שלגבי בניהן נקטו שמוליכות אותם לבית הספר, ולגבי בעליהן נקטו שמחכות עד שיחזרו מבית המדרש, משמע שהבאת הילדים הייתה הבאה בפועל על ידי האימהות, והילדים אינם הולכים בעצמם.

ובמשנה (אבות פרק ה משנה כא) שנינו: "בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן חמש־עשרה לתלמוד [...]"

ועיין בכתובות (נ ע"א וכעין זה בבבא בתרא כא ע"א): "בציר מבר שית לא תקביל." ועוד איתא שם: "בר שית למקרא בר עשר למשנה." ומשמע שהילד מתחיל ללמוד בגיל שש. ועיין שם בתוספות ובראשונים שהקשו מהמשנה באבות, ועיין שם בתוספות שכתבו שגיל חמש הוא "לגלגל עמו", ועיין בריטב"א מה שכתב ש"שש" – היינו תחילת שש – גיל חמש. ועוד תירץ שמגיל חמש למד בביתו ובגיל שש בבית הספר.

ומדכתב רש"י שלוקחות הילדים לקרות מקרא ולשנות משנה. שמע מינה דעד גיל חמש־עשרה הדרך ללוקחם לבית הספר.

אמנם במהרש"א בחידושי אגדות שם כתב: "שהאשה מצויה בביתה יותר מהאיש, ואומרות לבניהן לילך לבית הספר [...]"

ומשמע שגם האם אומרת לילד ללכת לבית הספר. ולפי זה יש לפרש בדברי רש"י "שטורחות על בניהן להביאם" היינו בשני אופנים: כשהילד קטן וצריך הובלה והבאה בפועל מביאים את הילד תוך כדי ליווי, וכשגדלים היינו כדברי המהרש"א שאומרות להם לילך לבית הספר. ולפי זה הפירוש הוא כמו שכתבנו, שהטרחה היא בשני אופנים ותלוי הדבר בגיל הילד, בזמן ובמקום – אם זו טרחה להביאו בפועל או לדאוג שיגיע למוסד הלימודי.

ועיין שם עוד בדברי המהרש"א שטעם הדבר שהיא עוסקת בדבר זה ולא האב, מפני שהיא מצויה בבית ויכולה לטפל בהגעת הילדים למוסד החינוכי. ושמע מינה שעל כל פנים זה תלוי ביכולתו המעשית של ההורה ולאו דווקא בחיוב המשפטי, שהרי ודאי שהחובה ללמדו תורה וללמדו מלאכה היא חיובו של האב ולא חיובה של האם, וכדאיתא בקידושין (כט ע"א).

ועיין עוד בסנהדרין (יט ע"א): "התקין רבי יוסי בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה משום מעשה שהיה."

וברש"י שם:
"שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית, וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה, בא אחד מהם ואמר 'בואי ואראנו ליך', ונכנסה אחריו ועינו אותה."
ועיין שם ברש"י שכתב: "בנה הקטן לא יהלך אחריה אלא לפניה."

ודין זה נפסק ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יז) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף יד).

ועיין בפרישה (אבן העזר שם ס"ק כג) שפירש דברי רש"י ש"לפניה" לא חששו שמא יגנבוהו. והאחרונים האריכו בביאור דעת הרמב"ם בזה.

ולכאורה יש להעיר דאי חיישינן שיחטפו את הילד כדי להתעלל באישה – קל וחומר שלא ילך לבד. אמנם לא מצינו בשום מקום שיגזרו שלא ילך קטן שמא יחטפוהו. וצריך לומר שוודאי הווי מילתא דלא שכיחא, אלא שגזרו משום מעשה שהיה וכעין שהיה. ולפי זה יש לומר שדווקא היכא שהולך עם אמו חיישינן שמא ייעלם לה ותחזור אחריו ותבוא לידי אונס, אבל בעלמא לא חיישינן שיחטפו ילד קטן כדי שאמו תחפש אחריו ויבוא לידי חשש אונס. אך עיין בערוך השולחן (אבן העזר סימן כב סעיף יב) שכתב שכל שכן שיש לחוש בקטנה שמא יאנסוה, ולכאורה משמע שהוא חשש אמִתי, ולא רק משום גזרה. ולפי זה נימא דהוא הדין בקטן. וצריך עיון.

ועיין בחידושי המאירי דמשום צניעות דאישה חיישינן ולא משום סכנה דקטן, עיין שם. ולפי זה אין זה נוגע לענייננו.

והעירו מהא דאיתא בשבת (י ע"ב) ובביצה (טז ע"א): "מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, מאי עביד ליה? שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא."

וברש"י (בביצה שם): "צריך להודיע את אמו – לעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו תראה את האות ותשאלנו: מי עשה לך כך [...]"

ומשמע שתינוק הולך בגפו וזרים פוגשים אותו ונותנים לו מתנות, ולכן צריך לעשות סימן כדאיתא בגמרא. אמנם אי מהא ליכא ראיה שיש לומר שהתינוק נמצא במקום שיש רבים, כגון בבית הכנסת ושאר מקומות שמנהג לחלק סוכריות ומתנות לילדים, ולא ברשות הרבים.

אך נראה לומר דלעניין הלכה למעשה ודאי דהוויא גזרה רחוקה וגזרו כעין מעשה שהיה. ועל כל פנים הכול תלוי לפי הזמן והמקום, שבמקום שיש חשש סכנה לילד שיחטפוהו – ודאי אסור לתת לו לילך לבדו. אבל במקום שאין חשש סכנה וכבר דשו בה רבים, לא חיישינן למקרה רחוק שמא יחטפוהו. ועל זה נאמר "שומר פתאים ה'". וכיוון שכתבנו שכך מנהג רוב ההורים שאין מונעים מילדים קטנים לחזור בגפם ממוסדות החינוך, שלא נימא בכהאי גוונא שנוהג שלא כדין ורשאי לתת לילד לחזור בגפו במקום שכך נהגו.

ועל כל פנים במקום שגם האם מניחה לילדים לחזור בגפם ממוסדות החינוך, אין מקום למנוע מהאב לומר להם לעשות כן. והעיקר תלוי בגיל הילד, במקום שבו גר ובשעה בה הוא חוזר.

ויש לעיין בזה עוד, ואין כאן מקומו.

הפרשנות המרחיבה להסכם היא הנכונה
לפיכך, גם במקרה שלפנינו אין למנוע מהאב לאוספם מהמוסד החינוכי באופן סביר, שלא יגרום לו להפסיק את יום העבודה באמצעו. ומשכך יש לתת פירוש מרחיב לאמור בהסכם, שהכוונה באמור: "הבעל [...] יאספם ממוסדות החינוך" היא שלאב תהיה האחריות ההורית לאסוף את הילדים. דבר המטיל על האב חובת המעקב והאחריות לילדים באיזה אופן יגיעו ואם הגיעו. חובה זו מוטלת עליו ולא על האם, ולפיכך מכיוון שגם בימים אחרים הילדים באים בגפם לבית האם, גם בימים של הסדרי ראייה, זכותו של האב להורות לילדים לשוב לבית בו הם מתגוררים, ועליו לעקוב שאכן הגיעו הביתה ולאוספם מהבית בשעה שהוא אוסף את הילד השלישי. פירוש אחר לאמור בהסכם ישבש את חיי האב ללא היגיון וללא צורך וממילא אין ספק שהדבר יגרום לנזק בקשרים שבין האב לילדיו.

הזמנים שנקבעו למשמורת ולהסדרי ראייה מטילים אחריות הורית על ההורה שהילדים נמצאים אצלו. ולפיכך בימים שהאב לוקח את הילדים בהסדרי ראייה, האחריות ההורית המוטלת עליו היא משעת סיום הלימודים ועד סיום הלימודים ביום שלמחרת, דהיינו שאם הילד חולה ביום המחרת, הוא צריך לשהות עמו. אם נוצר מצב חירום – הפנייה תהיה לאב. מחויבות הורית זאת אין כוונתה שהוא צריך להיות צמוד לילדו, אלא שהוא מהווה את הכתובת לפניות בפרק זמן זה. ואף לנידון דידן, "האב יאסוף את הילדים" – הכוונה היא שהאב יהיה אחראי לאופן אספת הילדים ממוסדות החינוך, ולבדוק שאכן הילדים הגיעו מהמוסד החינוכי למקום בטוח אך אין עליו חובה פיזית.

עם זאת, אין ספק שעל האב לדאוג ולממן לילדים את כל צורכיהם ביום זה עד שיבוא לאוספם ואין להטיל הוצאות נוספות על האם בגין העובדה שהילדים חוזרים מהמוסד הלימודי לבית האם. אין ספק ששהות ילדים בבית אחרי שעות הלימודים כשהילדים חוזרים מהמוסד החינוכי ואין הם מקבלים ארוחה, גורמת לילדים "לחטוף ולאכול" מכל הבא ליד בבית האם – דבר שוודאי יגרום להוצאות לאם – הוצאות שאין היא חייבת בהם. לפיכך על הגרוש לדאוג בצורה אופטימלית והגיונית שהילדים יוכלו לסעוד את לבם בזמן בו ימתינו לו, בין בארוחה קלה בין באכילת חטיפים וכו'. אם יתברר שעובדה זו של חזרת הילדים לבית האם גורמת לאם הוצאות – הוצאות אלו יוטלו על האב.

נוסיף ונאמר: בפני בית הדין לא הועלתה טענה ולפיה חזרת הילדים הביתה גורמת להפרת פרטיותה ומונעת מנוחתה (דברים שלהם היא זכאית בימים שהילדים נמצאים עם האב), ולפיכך אין מניעה שיחזרו לבית האם, שהוא ביתם העיקרי.

לאור הנ"ל בית הדין מאשר לאב לאסוף את הילדים מבית האם בשעה שהאב בא לאסוף את הבן הקטן. עם זאת, האחריות ההורית מוטלת עליו לדאוג שהילדים יגיעו באופן סביר ובטוח ממוסדות הלימוד לבית האם, ועליו לעקוב ולברר שאכן הגיעו.

על האב למצוא דרך ראויה ולהודיע לבית הדין באיזה אופן ידאג למזונם של הילדים בשעות בהן הם ממתינים בבית האם לבואו. אם לא יעשה כן לשביעות רצון בית הדין, ישקול בית הדין – אם יתבקש – להוסיף על המזונות המשולמים לאם לצורך כיסוי הוצאותיה.

ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום א' בתמוז התשע"ו (7.7.2016).


הרב שלמה שפירא — אב"דהרב אברהם מייזלסהרב אריה אוריאל