הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל ביום ז' באלול תשס"ה (11.9.2005) ולהם שני ילדים (בן ובת) ילידי 2006 ו־2008.

בפני בית הדין תביעות גירושין הדדיות שהגישו בני הזוג זה נגד זה. בתביעת הגירושין שפתח הבעל נכרכו תביעות נוספות בנושאים: מזונות, החזקת ילדים והסדרי ראייה, חלוקת רכוש.

הבעל פתח את תיק תביעת הגירושין ואת תיקי התביעות הכרוכות בו, ביום כ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013).

גם האישה הגישה מצִדה תביעת גירושין נגד הבעל. האישה פתחה את תיק תביעת הגירושין ביום ז' באייר תשע"ד (7.5.2014).

בפועל, התביעה היחידה הקיימת בפנינו היא אותה התביעה – הבקשה הנוכחית שהגיש האב אל בית הדין הרבני ביום ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014) בענייני החזקת הילדים וקביעת משמורתם. זאת בעקבות ההליכים הנוספים שהיו בתיקים הנ"ל ואשר למעשה הביאו לפתרונן וסגירתן.

בצד מסלול התביעות (הכרוכות) שהוגשו על ידי הבעל אל בית הדין הרבני, קיים מסלול תביעות שהוגשו על ידי האישה ביום כ"ד בתשרי תשע"ג (10.10.2012) לבית המשפט לענייני משפחה נגד הבעל בנושאים: משמורת ילדים, מזונות ותביעת רכוש. ביום א' בכסלו תשע"ג (15.11.2012) – בעקבות ניסיון להשכנת שלום בין הצדדים – נמחקו תביעות אלו שהגישה האישה אך חודש קודם לכן בבית המשפט.

הצדדים התגרשו בפועל בבית הדין הרבני ביום ד' בתמוז תשע"ד (2.7.2014).

לצורך סידור הדברים נערוך את לוח הזמנים בהגשת התביעות לערכאות השונות על ידי שני הצדדים.

1. כ"ד בתשרי תשע"ג (10.10.2012) – הגשת תביעות האישה לבית המשפט לענייני משפחה, בנושאים: משמורת ילדים, מזונות ותביעת רכוש.

2. כ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013) – הגשת תביעות הבעל לבית הדין הרבני בנושאים: גירושין, החזקת ילדים/הסדרי ראייה, מזונות וחלוקת רכוש.

3. ט"ז בתמוז תשע"ג (24.6.2013) – האישה פתחה בבית המשפט לענייני משפחה, תיקי תביעה למזונות החזקת ילדים וחלוקת רכוש.

4. כ"ד במרחשוון תשע"ד (28.10.2013) – הופיעו הצדדים בפני בית המשפט לענייני משפחה שאישר ונתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין שערכו וחתמו הצדדים. הסכם ארוך ומפורט הכולל את כל נושאי המחלוקת ביניהם.

5. י"א באדר א' תשע"ד (11.2.2014) – החל ביום זה מתנהלות בבית המשפט לענייני משפחה תביעות עקב "הפרת הסכם" ותביעות ל"אכיפת הסכם".

6. ז' באייר תשע"ד (7.5.2014) – הגשת תביעת גירושין על ידי האישה לבית הדין הרבני.

7. ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014) – הגשת תביעת הבעל לבית הדין הרבני בנושא החזקת הילדים.

בהליך מספר 3, קרי בעמוד בני הזוג בפני בית המשפט לענייני משפחה ביום כ"ד במרחשוון תשע"ד (28.10.2013), בחתימתם על הסכם גירושין הכולל התייחסות לכל נקודות המחלוקת ביניהן הן בענייני הרכוש והן בעניין הקטינים ובאישור למעשה של בית המשפט את הסכם הגירושין בתוקף של פסק דין, באו למיצוין כל התביעות שהיו כרוכות ביסוד תביעת הגירושין שהגיש הבעל לבית הדין הרבני. מבחינת התיקים והתביעות שנשארו לעמוד פורמאלית בפני בית הדין הרבני נותרו "נטו" רק תביעות הגירושין שגם הן התייתרו בפועל, שהרי יש הסכם גירושין שאושר בבית המשפט ובו כלולה ההסכמה להתגרש, וכך לא נותר לבית הדין הרבני אלא לבצע את הליך סידור הגט. אלא, שאז צצה וקמה אותה תביעה – בקשה חדשה של הבעל למשמורת על הילדים הקטינים. תביעה – בקשה שעומדת בניגוד לנאמר באותו הסכם גירושין שאושר בתוקף של פסק דין. עובדה זו עצרה את המשך ההליך לסידור הגט, כפי שיתואר להלן.

בתיקים הנ"ל, קרי בתיקים שנפתחו על ידי הצדדים בבית הדין הרבני, התקיימו עד היום שני דיונים. (בנוסף, התקיים דיון קצר מאוד בתיק נוסף של "אישור הסכם גירושין" שנפתח ביום כ"ד במרחשוון תשע"ד (28.10.2013) ונסגר על ידי בית הדין באותו יום, בעקבות אי הסכמה של הצדדים) שני הדיונים התקיימו: האחד ביום ב' בתמוז תשע"ד (30.6.2014) והשני ביום ב' במרחשוון תשע"ה (26.10.2014).

שני הדיונים התקיימו בפניי בלבד, הווי אומר בפני דיין יחיד. החסם המחייב דיון בפני הרכב של שלושה קיים רק במקרה של דיון רגיל בתביעה המונחת על שולחן בית הדין ושבה צריך בית הדין להכריע לגופה, כגון בתביעה לחיוב בגט או בתביעה לחלוקת רכוש וכן לגבי הכרעה בנושא להחזקת הילדים. בכל אלו כשבית הדין דן לגופן של תביעות יש צורך בשלושה.

אך ככל שיש הסכמה בנושא מסוים ויש צורך במתן גושפנקה של פסק דין בלבד, אזי אין צורך בשלושה אלא די בדיין יחיד (טעם זה הוא עבור הדיון הראשון מיום ב' בתמוז תשע"ד – 30.6.2014 וההחלטה הקובעת פסק דין גירושין).

כמו כן, כאשר השאלה העומדת להכרעה בפני בית הדין אינה בעצם התביעה אלא בשאלת הסמכות או חוסר הסמכות של בית הדין הרבני לדון בנושא מסוים, אין בכך חסרון, בהיותה הכרעה שאינה מסיימת את התביעה וככזו אינה מחייבת הרכב. הלכה זו אף עמדה במבחן בפני בתי המשפט (טעם זה הוא עבור הדיון מיום כ"ו בניסן תשע"ד – 26.4.2014 בעניין קביעת הסמכות).

למעלה מן הצורך, במקרה ספציפי זה שבפנינו, הפניתי שאלה זו בעניין דיון בדיין יחיד לבאי כוח הצדדים בעצמם, בשני הדיונים הנ"ל. שניהם הביעו הסכמתם המפורשת לכך לדיון בדיין יחיד ככל שהדיון יעסוק בשאלת ההסכמה לגירושין וקביעת הסמכות בלבד. ראה לעניין זה, תקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד) תש"ן–1990, סעיף 1(3)(א).

אף שכאמור מהבחינה הפורמלית מונח תיק תביעות הגירושין בפני בית הדין, הבהרתי לצדדים כי מאחר שאין מחלוקת בעניין הגירושין עצמם ושני הצדדים מסכימים להתגרש, הרי אין כל צורך בדיון בנושא הגירושין. לא זו בלבד ששני הצדדים מסכימים לגירושין, אלא יתרה מכך: שני הצדדים תובעים גירושין כל אחד מטעמו הוא שהרי בפני בית הדין מונחות שתי תביעות לגירושין הן של הבעל והן של האישה. עובדה זו קובעת הלכה לעצמה כי במקרה זה די בכך כדי ליתן פסק דין לגירושין.

הוספתי וקבעתי כי מאחר שאין מחלוקת על שאלת הגירושין, הרי שאין כל עילה לעכב את סידור הגט בפועל ויש להפנות את הצדדים ראשית להליך של סידור הגט. אמנם כפי שהוזכר למעלה, מונחת בפני בית הדין גם אותה תביעה חדשה של הבעל למשמורת על הילדים, אך זו תוכל להיות נדונה לאחר סידור הגט.

בין באי כוח הצדדים נפלה מחלוקת על סמכותו או חוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת הבעל להחזקת הילדים שהוגשה אל בית הדין הרבני ביום ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014). כלומר: האם בכלל יכול בית הדין הרבני לדון בסוגיה זו לאור אי ההסכמה של האישה – האם לקבלת סמכותו מרצון בעניין זה? מחד גיסא: עמדת בא כוח הבעל שהגיש את התביעה, הטוען כי יש לבית הדין הרבני הסמכות לכך, ומנגד: עמדת בא כוח האישה הטוען לחוסר סמכות. לפיכך הודעתי לבאי כוח הצדדים כי טרם שייקבע אם יתקיים דיון בגוף התביעה שהגיש הבעל למשמורת הילדים, יתקיים דיון על שאלת הסמכות של בית הדין לדון בסוגיה זו של משמורת הילדים, ורק לאחר הכרעת בית הדין בסוגיה זו של סמכותו לדון בעניין המשמורת ובהתאם להכרעתו, יוכל להתקיים או לא יוכל להתקיים דיון בתביעת המשמורת לגופה.

באי כוח שני הצדדים הסכימו לעיקרון שהצדדים יתגרשו תחילה, ורק לאחר מכן יתקיים דיון בשאלת הסמכות לדון במשמורת, אלא שבא כוח הבעל עורר שאלה משפטית: לדבריו, בעקבות החלטה זו הקובעת כי הצדדים יתגרשו תחילה ורק לאחר מכן לדון בתביעה בנושא החזקת הילדים, תוכל באת כוח האישה להעלות טענה חדשה בדיון לגבי הסמכות, טענה השוללת את סמכות בית הדין הרבני לדון בכל דבר לאחר שהתגרשו הצדדים, שהרי הלכה היא בידוע שמשהתגרשו הצדדים נסתיימה סמכותו של בית הדין לדון בכל תביעה למעט תביעה שהדיון בה החל עוד טרם פסק הדין לגירושין. וככל שלא יהיה דיון בסוגיה זו של משמורת הילדים לגופה קודם לגירושין לא יוכל בית הדין לדון בה לאחר הגירושין. משום כך דורש בא כוח הבעל אחת משתי האפשרויות: או שיתקיים דיון בנושא המשמורת טרם הגירושין ורק לאחר מכן יתגרשו הצדדים, או שבאת כוח האישה תצהיר כי לא תעלה טיעון חדש לחוסר סמכות עקב זאת שהצדדים התגרשו. בא כוח האישה הצהירה כי לא תעלה מצִדה טיעון המבוסס על כך שהגירושין כבר נעשו, אלא תשתמש רק בטיעונים שהעלתה בכתב ההגנה או טענות שהעלתה כבר בעת הדיון. בא כוח הבעל הסתפק בהצהרה זו. הדברים הנ"ל – הן פסק הדין לגירושין והן הצהרת בא כוח האישה – באו לביטוי בהחלטה שהוציא בית הדין מיד בתום הדיון ביום ב' בתמוז תשע"ד (30.6.2014), וזה נוסח ההחלטה:

"בפני בית הדין מונחות תביעות הגירושין של הבעל וכן של האישה. הצדדים הביעו את הסכמתם להתגרש ובאי כוחם אישרו את הסכמתם לכך שיינתן פסק דין לגירושין ושהצדדים יתגרשו מידית ללא שהדבר ימנע מבית הדין הרבני לדון בשאלת הסמכות לדון בנושא משמורת הילדים.

בא כוח הבעל טען שמאחר והועלתה בדיון שאלת הסמכות של בית הדין לדון במשמורת וכל צד טען את הטענות שלו הוא מסכים לגירושין ובלבד שתהא הצהרה על ידי בא כוח האישה כי לא תועלה טענה חדשה שאין לבית הדין סמכות בגלל שהגירושין כבר נעשו בפועל.

באת כוח האישה נענתה לבקשה זו והצהירה שלא תעלה טענה חדשה שכביכול בגלל שהגירושין בוצעו נפסקה סמכות בית הדין בכפוף לכך שאכן הבעל ייתן גט פיטורין לאשתו במועד הראשון שייקבע לסידור גט.

על פי האמור מוחלט:
א. ניתן בזאת פסק דין לגירושין.

ב. על הצדדים לפתוח בהקדם תיק לסידור גט ולהופיע במועד הראשון שייקבע לסידור הגט.

ג. הסכם בעניין כל העניינים האחרים שבין בני הזוג נחתם ואושר בבית המשפט לענייני משפחה.

ד. בית הדין רשם לפניו את הצהרת בא כוח האישה שלא תועלה טענת חוסר סמכות עקב העובדה שהצדדים התגרשו."

בעקבות החלטה זו התגרשו הצדדים ביום ד' בתמוז תשע"ד (2.7.2014). כמו כן נקבע מועד לדיון בשאלת הסמכות של בית הדין לדון במשמורת הילדים. הדיון התקיים ביום ב' במרחשוון תשע"ה (26.10.2014). בדיון נשמעו טענות באי כוח הצדדים בשאלת הסמכות בלבד. בסופו של אותו דיון נקבע כי באי כוח הצדדים יגישו סיכומים. הדברים נקבעו בהחלטה של בית הדין מאותו יום:

"בית הדין שמע את בא כוח הצדדים בנושא סמכות בית הדין לעניין משמורת והחזקת הילדים.

בית הדין מחליט על הליך של הגשת סיכומים:

א. ראשית תגיש באת כוח הנתבעת סיכומיה בתוך ארבעה עשר יום ותעבירם לידי בא כוח התובע ולבית הדין.

ב. לאחר מכן יעמדו ארבעה עשר יום לראשות בא כוח התובע להגשת סיכומיו לבאת כוח הנתבעת ולבית הדין.

ג. זכות תגובה בתוך שבעה ימים לבאת כוח הנתבעת על סיכומי בא כוח התובע."

הוגשו סיכומים של באי כוח שני הצדדים.

משכך, נדרש בית הדין להכריע בשאלת הסמכות.

כאמור, שאלת הסמכות הייתה סביב נושא משמורת והחזקת הילדים, שבגינם הגיש הבעל את בקשתו – תביעתו אל בית הדין הרבני ביום ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014).

בא כוח האישה טען כי אין לבית הדין סמכות לדון בנושא החזקת הילדים מאחר שהצדדים הגיעו להסכם גירושין שקיבל תוקף בבית המשפט לענייני משפחה, חלק מההסכם כבר בוצע בפועל. בכך למעשה סיימו התיקים שפתח הבעל בזמנו את תפקידם וממילא יש לראות בכך "תביעה חדשה" ולא תביעת "המשך". משכך, אין סמכות מוקנית או סמכות נמשכת בנושא זה של משמורת הילדים והאישה אינה מסכימה לקבל סמכות בית הדין הרבני אלא את סמכות בית המשפט אליו פנתה ופתחה תיק בנושא זה.

יתירה מכך, הבעל עצמו פנה בתביעה בנושא הילדים אל בית המשפט לענייני משפחה. בכך שפתח תביעה לאכיפת הסכם הגירושין, תביעה שבה הוא מתאר את מצב הילדים. הווי אומר, הבעל הכיר בכך שמקום הדיון והסמכות לדון או לשנות משהו בעניין החזקת הילדים ומשמורתם היא בבית המשפט לענייני משפחה.

עוד טענה האישה כי בפועל ניתנו החלטות על ידי בית המשפט בנוגע לבקשות שהופנו אליו בנושא הילדים ושוב אין מקום שבית הדין הרבני ידון בנושא זה.

לדברי בא כוח הבעל בפני בית הדין קיימת תביעת גירושין שהגיש הבעל (דהיינו, תביעת הגירושין המקורית שהוגשה לבית הדין הרבני ביום כ"ז בסיוון תשע"ג – 5.6.2013 ושאליה נכרכה תביעה להחזקת הילדים). לדבריו, רק לאחר מכן הגישה האישה את תביעתה לבית המשפט. לפיכך, לדבריו הסמכות הייתה ונשארה של בית הדין הרבני. עוד טען כי גם אם נאמר כי בעקבות הסכם הגירושין אין תביעה בפני בית הדין הרבני הרי יש לראות בתביעה כתביעה חדשה על בסיס שינוי נסיבות מאז נחתם הסכם הגירושין, שינוי המחייב לדבריו העברת משמורת הקטינים מידי האם לידי האב.

לאחר ששמעתי את הצדדים ובאי כוחם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות עקב זאת שבמקרה זה אין בידי בית הדין הרבני סמכות לדון בענייני משמורת הקטינים.

יתרה מכך, לא זו בלבד שנסיבות המקרה הן כאלה שבהן אין בידי בית הדין הסמכות לדון בכך, אלא אף בהחלטה פוזיטיבית משולל בית הדין הרבני סמכות במקרה זה, ונסביר.

נכון הוא שהבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני כבר ביום כ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013) ובה כרך את עניין משמורת הילדים. אך למעשה התביעות כולן – בוודאי אלו הכרוכות כמו משמורת והחזקת הילדים, רכוש ומזונות – הגיעו כבר זה עידן ועידנים אל קו הסיום ואינן ברות תוקף.

לו אכן היינו עוסקים בתביעה זו הראשונה שהוגש בגין החזקת הילדים היה מקום לסמכות בית הדין. אך מאז הגשת התביעה היא חוסלה לחלוטין ובעצם נמחקה משפטית. זאת משום שמאז התרחשה פעולה רבת משמעות, שפירושה המעשי משפטי הוא סיום ומחיקת התביעה. ובמה דברים אמורים? שני הצדדים באמצעות באי כוחם היו בהליך משא ומתן שבסופו חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם גירושין ויחסי ממון".

רק כדי לקבל מושג נביא את נתוני ההסכם והשטחים שאותם הוא "מכסה". ובכן, מדובר בהסכם גירושין המשתרע על פני שישה־עשר עמודים בתוספת נספח בן שני עמודים. ההסכם מכיל שבעים ושלושה סעיפים שחלק מהם מכילים תתי־סעיפים! כשהשאלה היא איזה חלקים מכסה ההסכם, התשובה לכך היא "איזה חלקים אינו מכסה?" אין נושא שלא נדון בתוך ההסכם. ולא באופן כללי אלא באופן פרטי ברזולוציה של פרטי־פרטים. הגדיל לעשות החלק העוסק בעניין הילדים. לא הייתה אבן שלא נהפכה על ידי הצדדים ובאי כוחם בשטח זה בהסכם בכל הנוגע לקטינים. ההתייחסות הייתה לכל מקרה עתידי אפשרי ואפילו היפותטי, דבר לא נשכח על ידי הצדדים ובאי כוחם, תוך התייחסות לצפיית פני העתיד.

קשה מאד שלא להתרשם מגודל החלק שהוקדש בהסכם לנושא החזקת הילדים, חינוכם בריאותם וכל פרט אחר בחייהם. בקלות אפשר לומר כי החלק הארי ולמעשה רוב ההסכם עיסוקו בעניין הקטינים.

מתוך שבעים ושלושה סעיפי ההסכם, הרי שהסעיפים 3–59 (חמישים ושבעה סעיפים!) עוסקים רק בנושא הקטינים על כל הנושאים שבו. נדגים את העיסוק הפרטני בהסכם בנושא זה של הקטינים:

סעיפים 3–4 – אפוטרופסות;

סעיפים 5–6 – הוראות כיבוד ההורים;

סעיף 7 – שיחות טלפון של הקטינים;

סעיף 8 – קבלת החלטות בעניין חינוך ובריאות;

סעיפים 9–10 – מגורי האם עם הקטינים בדירה;

סעיפים 11–15 – חינוך, חוגים ושיעורים פרטיים;

סעיפים 16–21 – בריאות הילדים,

מידע והחלטה על הליכים רפואיים ותשלום ביטוח בריאות;

סעיפים 22–28 – יציאת הקטינים לחו"ל;

סעיף 29–30 – קביעת משמורת הקטינים אצל האם;

סעיפים 31–35 – הסדרי ראייה שבועיים ושבתות.

פירוט פרטני של החגים כולל פירוט מדויק של שעות ההגעה, הלקיחה והחזרה;

סעיף 36 – טיפול פסיכולוגי – אם יידרש – של הקטינים;

סעיף 37 – איסוף על ידי בן משפחה;

סעיפים 38–39 – שהות הקטינים בזמן יציאת אחד ההורים לחו"ל;

סעיפים 40–45 – הוראות פרטניות על הסדרי הראייה;

סעיפים 46–51 – חופשת הקיץ, קייטנות והמימון לכך;

סעיף 52 – מי יישאר עם הילדים בעת מחלת הילדים;

סעיפים 53–56 – הוראות נוספות להסדרי הראייה;

סעיפים 57 – שמירת אורח החיים היהודי של הקטינים;

סעיף 58 – מזונות הקטינים;

סעיף 59 – הוצאות חינוך נוספות, ציוד לבית ספר, צהרון, הוצאות בריאות חריגות.

למעשה לא הותיר ההסכם כמעט מאומה לדמיון והכול נכתב.

ללמדנו, שנושא הילדים על כל חלקיו ולפרטי פרטים, נדון ונדוש היטב במסגרת הסכם הגירושין, ובעצם בא על פתרונו לא רק באופן פורמלי של אזכור הנושא, אלא בהתייחסות עניינית ומהותית.

אין חולק עובדתית כי ההסכם הנ"ל שנחתם בין הצדדים ביום י"ז במרחשוון תשע"ד (21.10.2013) הובא על ידי הצדדים בלוויית באי כוחם ביום כ"ד במרחשוון תשע"ד (28.10.2013) אל שולחנו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. הצדדים הניחו בפני בית המשפט בקשה לאישור ההסכם ונתינת תוקף פסק דין להסכם זה. ואכן ההסכם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה באותו יום, וניתן לו תוקף של פסק דין על פי חוק יחסי ממון, על פי החוק לתיקון דיני משפחה, על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, על פי סעיף 3 (ג) לחוק בית משפט לענייני משפחה ועל פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

כל בר דעת מבין שבכך הגיעו לסיומן כל התביעות שבין הצדדים ובוודאי הנושאים שהוזכרו בהסכם, כמו החזקה ומשמורת הקטינים, מזונות הקטינים. חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים. אמור מעתה: כל התביעות והתיקים שנפתחו על ידי מי מהצדדים בערכאות השונות פג תוקפן ומהותן ודינם של התביעות כתביעות שנמחקו. ברור כי גם אם בפועל טכנית משום מה לא נסגרו התיקים אין בכך כדי לבצע "תחיית המתים" לאותם תיקים ותביעות שמכוח ההסכם שנחתם ואושר כבר הם בבחינת שעברו מן העולם.

יתרה מכך: הצדדים עצמם התייחסו למצב התביעות שפתחו כל אחד מהם (הבעל בבית הדין הרבני והאישה בבית המשפט לענייני משפחה) לאחר ובעקבות חתימת ההסכם. וכה נכתב בהסכם על ידי הצדדים בסעיף 72:

"בית המשפט לענייני משפחה מתבקש למחוק את כל התביעות הקיימות [...] בית הדין הרבני יתבקש אף הוא למחוק את התביעות הקיימות למעט נושא אישור ההסכם וסידור הגט."

אין מקום לספק. לא זו בלבד שהתביעות מאליהן שבקו חיים, אלא שבנוסף לכך הצדדים עצמם ראו בחתימת ההסכם "סתימת הגולל" על כל התביעות שהוגשו והורו למחוק אותן.

ברור שבעקבות סעיף זה התביעות דינן כתביעות מחוקות גם אם באופן טכני לא נעשה הדבר. כוחן ותוקפן פג לחלוטין. הרי לא ייתכן ביד אחת להחזיק בהסכם הגירושין המבטל את התביעות וביד השנייה באותן התביעות שבמסגרת ההסכם באו לקיצן.

תביעת הבעל מיום ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014)
מעיון בכתב התביעה ובסיכומים וכן מהטענות שהעלה בא כוח הבעל בעת הדיון, עולה כי התביעה של הבעל – האב לקבלת משמורת על הקטינים, מנסה להיות רכובה על שתי מרכבות ("ארכביה אתרי ריכשי" – גמרא כתובות נה ע"ב) כלומר הוגשה על בסיס שני מסלולים משפטיים שונים.
1. מסלול ה"כריכה".
2. מסלול תביעה חדשה להעברת משמורת הילדים.

נוסיף כי אף שלא נזכרה בשמה המפורש, בפועל עולה מכתב התביעה אופציה שלישית והיא תביעה ל"שינוי הסכם גירושין" או ל"ביטול הסכם גירושין" או "תביעה לאכיפת הסכם גירושין".

נתייחס בהמשך לכל אחת משלוש האפשרויות.

מסלול ה"כריכה"
כמפורט למעלה, הבעל הגיש בזמנו כ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013) תביעת גירושין אליה כרך גם עניינים נוספים וביניהם תיק החזקת ילדים/משמורת. לטעמו של בא כוח הבעל, אמנם נכון הוא שהצדדים הגיעו להסכם גירושין ובאו ביום כ"ד במרחשוון תשע"ד (28.10.2013) אל בית המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם בתוקף של פסק דין, אך היות שבפועל עדיין תיק תביעת החזקת הילדים לא נסגר הרי שניתן "לרכב" עליו ולהכניס בו גם את התביעה הנוכחית שהוגשה רק ביום ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014).

כבר הסברנו למעלה שהדבר לא ייתכן: הרי אי אפשר לבוא אל בית המשפט ו"לסגור" את כל העניינים, ולענייננו – את עניין החזקת הילדים ומשמורת בפירוט כה רב ולבקש שבית המשפט ייתן תוקף פסק דין לכל אותן הסכמות, ועדיין להמשיך לטעון כי יש תביעה פתוחה של החזקת ילדים. כשיש הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין הרי שעצם מציאות ההסכם היא אמירה מפורשת שאין למעלה ממנה לגבי כל העניינים שבהסכם – סיום התביעה. הסכם – פירושו חיסול התביעה. משכך, אין כלל מקום לאותה טענה של בא כוח הבעל להשתמש במסלול זה של כריכה.

למעלה מן הצורך, בפנינו אותו סעיף 72 בהסכם הגירושין המחייב את הצדדים לסגור את התיקים שפתחו תוך שהוא מציין את התביעות שנפתחו בבית הדין הרבני. ברור אם כן שאם עדיין היה מי שלא שוכנע בכך, בא אותו סעיף 72 והעמיד הדברים על מקומם.

נאמר עוד כי גם תיק הגירושין שנשאר פתוח, נשאר רק לצורך סידור הגט ותו לא, שהרי תביעת הגירושין כ"תביעה" אין לה מקום. הן מטעם שנושא הגירושין עצמם וסידור הגט גם הוא "נסגר" בהסכם הגירושין בסעיפים 1–2, והן מהטעם ששני הצדדים הגישו תביעות גירושין הדדיות וכמו שבית הדין הודיע מיד בתחילת הדיון כי נושא הגירושין אינו עומד לבירור מאחר ששניהם תובעים אותו ונשאר רק ההליך הטכני של סידור הגט. הווי אומר, לא בתביעה "פעילה" עסקינן, אלא "על הנייר" בלבד ולכן אי אפשר היום להשתמש בה כ"מרכב" לתביעות נוספות.

מן התימה היא על בא כוח הבעל שכלל העלה טענה בכיוון מסלול זה של "כריכה", שהרי הוא עצמו בכתב התביעה סותר מיניה וביה דבר זה. אדגיש כי למרות כותרת התביעה שהגיש הבעל שהיא סתמית – "החזקת ילדים" הרי שעילת התביעה והבסיס לה – אליבא דהבעל עצמו – היא "אי־כיבוד סעיף 57 להסכם הגירושין".

המעיין בכתב התביעה יבחין את הסתירה שבתוך הדברים עצמם.

כתב התביעה משתרע על פני שישה עמודים. מדברי הרקע שנכתבו בפרק א' ומהנימוקים לתביעה שבפרק ב', הרושם הוא שלפנינו תביעה רגילה להחזקת ילדים. בא כוח הבעל מאריך בהסבר הצורך במשמורת האב ומה הנסיבות שהביאוהו לתבוע את משמורת הילדים. לעומת הדברים הנ"ל שנכתבו בהרחבה, הרי שההתייחסות לשאלת הסמכות נכתבה ב"חצי פה" ובחצי שורה. בסוף פרק א' של התביעה (עמוד 2) כותב בא כוח הבעל:

"הצדדים טרם נתגרשו זה מזה והתיק בבית הדין הנכבד פתוח. לאור האמור תביעה זו אשר נכרכה לתביעת הגירושין מוגשת לבית הדין שלו הסמכות לדון בעניין המשמורת."

כלומר, לדברי בא כוח הבעל, עוסקים אנו ב"תביעה כרוכה" לתביעה הראשונה שהוגשה שנה קודם כ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013). זאת כותב בא כוח הבעל, לאחר שהוא עצמו כבר פירט כי בין המועד שבו הוגשה התביעה הראשונה ועד הגשת תביעה זו למשמורת, בינתיים חלו תמורות משמעותיות דהיינו היה הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית המשפט (ראה פרק א סעיף 12) וכלשונו "סיכמו ביניהם את כלל העניינים". ברור שיש בפנינו דברים שהם בבחינת מנוגדים זה לזה. נראה שגם בא כוח הבעל חש בכך, ומסיבה זו החליט להגיש את התביעה הנוכחית למשמורת על בסיס אחר. נצטט מתוך כתב התביעה כיצד בחר בא כוח הבעל את הבסיס שעליו הוא משתית את תביעתו החדשה למשמורת. בא כוח הבעל מצטט את סעיף 57 מתוך הסכם הגירושין, סעיף העוסק בשמירת אורח חייהם היהודי של הקטינים, ולאחר שהוא מביא את הסעיף הנ"ל במלואו, כותב בא כוח הבעל:

"התובע יטען כי הוא מבקש לקבוע שהמשמורת על הילדים תהא לאב. אמנם הצדדים סיכמו בהסכם הגירושין שהילדים יהיו במשמורת האם, אך ישנם נסיבות חדשות המחייבות העברת הילדים למשמורתו והחזקתו."

כלומר, העברת משמורת על בסיס "נסיבות חדשות". אין חולק – ובא כוח הבעל אף הזכיר זאת במפורש – כי היה הסכם גירושין ובו נקבעה משמורת הילדים אצל האם. לא נטענה כל טענה לאי כשרות ההסכם. הווי אומר לדעת הכול היה הסכם שקיבל תוקף פסק דין (ראה לעיל ציון ריבוי הסעיפים העוסקים רק בקטינים ומשמורם).

אלא מאי? לדברי בא כוח הבעל קרו דברים לאחר חתימת ההסכם, דברים שלדעתו יש בהם "נסיבות חדשות". כלומר, בתביעה חדשה עסקינן כאן, מסוג התביעות שרשאי כל צד להעלות בנושא משמורת גם לאחר שהייתה קביעה או בהסכם או על ידי פסק דין של ערכאה שיפוטית.

אך ברור ש"לידתה" של תביעה כזו לא יכולה הייתה להיות בעת שהגיש הבעל את תביעתו לגירושין, שהרי אותם אירועים המהווים לדעת בא כוח הבעל שינוי נסיבות לא היו אז כלל. והא ראיה, שהרי הגיעו הצדדים להסכמה בהסכם הגירושין על קביעת משמורת על הילדים אצל האם.

אם כך הם פני הדברים, הא כיצד אפשר לטעון על "כריכה" של אותה תביעה חדשה שנולדה לאחר שנה. ברור לכל שהתביעה הראשונה באה לסיומה בעת חתימת הסכם הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה. עתה כאמור בתביעה חדשה עסקינן, והרי אי אפשר לכרוך "למפרע" דבר שלא היה בעולם בעת הכריכה המקורית.

למעלה מן הצורך ייאמר כי אף אם יטען הטוען כי בפועל תביעת הגירושין עדיין קיימת – אף שכבר כתבנו שמכיוון שנחתם הסכם גירושין ובו הסכימו הצדדים להתגרש בסעיפים 1–2, ממילא התביעה לגירושין כ"תביעה" הגיעה לסיומה והיא נפלה מעצמה, גם אם באופן טכני קיים עדיין תיק גירושין, שנשאר רק לצורך הליך סידור הגט ותו לא – הכריכה יכולה להיות גם אליבא דשיטה זו רק מכאן ואילך, קרי מיום ט"ו באייר תשע"ד (15.5.2014) והרי אין חולק כי לפני מועד זה כבר מחודש פברואר 2014 הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה תביעות בענייני הילדים, תביעות הנובעות מהסכם הגירושין כאשר בית המשפט דן בעניינים אלו וגם בא כוח הבעל נמצא בדיונים וטוען טענות לגופן של תביעות ובית המשפט כתב דברים חריפים בהחלטה מיוחדת על אודות התנהגותו של האב כשהוא מגדירה "פגיעה חמורה בטובתם של הקטינים". כלומר, נושא זה עצמו של מצב הקטינים לרבות הדיונים על אורח חייהם וכשרות המאכלים אצל האם בעקבות סעיף 57 הנ"ל מהסכם הגירושין, עלו על שולחן הדיונים של בית המשפט. אם כן, גם במסלול זה לא תהיה לבית הדין הסמכות אלא לבית המשפט.

סיכום ביניים: מסלול הכריכה אינו קיים במקרה שלפנינו, ובוודאי לא ממועד הגשת תביעת הגירושין. וככל שנתייחס למועד הגשת התביעה החדש לבית הדין, הרי זו באה לעולם והוגשה לבית הדין הרבני רק במועד מאוחר כאשר קדמו הגשת תביעות על ידי האישה לבית המשפט שהוציא מלפניו החלטות בנושא זה.

מסלול ה"תביעה חדשה"
למעשה ההתייחסות למסלול זה כבר נכתבה בדברים לעיל יחד עם ההתייחסות למסלול הכריכה. כאשר עיקר הטענה היא כי אם בא כוח הבעל רוצה לסמוך את תביעתו על בסיס היותה "תביעה חדשה" אם כך בנושא זה וכתביעה חדשה הקדימתו תביעת האם לבית המשפט.

זאת ועוד, ככל שאין אנו מבססים את התביעה על מסלול "כריכה" אלא כתביעה עצמאית חדשה של תביעה להעברת משמורת על בסיס "שינוי נסיבות", הרי שאין לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לעניין זה. הדרך היחידה במקרה שכזה היא בהסכמה של שני הצדדים לקבל את סמכותו של בית הדין הרבני שבהסכמה קונה סמכות על בסיס סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אך הסכמה כזו לא הייתה במקרה שלפנינו, שהרי בא כוח האישה מתנגד לכך ותובע כי הדיונים ייערכו בבית המשפט לענייני משפחה. לא רק תביעה לכך קיימת, אלא שבפועל ענייני הקטינים כבר נידונים בפני בית המשפט שכבר הוציא החלטות מתחת ידו ואף הביע דעתו הכללית בנושא הקטינים ומשמורתם והתייחסות ההורים אל הקטינים.

לפיכך, גם במסלול זה הסמכות היא בבית המשפט לענייני משפחה.

מסלולי "ביטול או שינוי הסכם הגירושין" ו"אכיפת הסכם גירושין"
אכן, בכל מקרה בו נעשה הסכם בין שני צדדים, הסכם אשר ערכאה משפטית אישרה אותו בתוקף של פסק דין, ניתן להגיש תביעה במסלולים אלו. צד הרוצה לבטלו יגיש תביעה ל"ביטול הסכם" וצד המעוניין לאכוף את ההסכם יגיש תביעה ל"אכיפת הסכם".

אם נעיין בכתב התביעה נקבל את הרושם כי זו אכן התביעה שבפנינו. בפרק ג של כתב התביעה שכותרתו "העילות להגשת תביעה זו" מונה בא כוח הבעל את העילות המשפטיות לבקשתו. וראה זה פלא, העילה הראשונה שבחר בא כוח הבעל להשתית את תביעתו היא כלשונו: "אי כיבוד סעיף 57 להסכם הגירושין". כלומר, הבעל מכיר בהסכם הגירושין ובתוקף פסק הדין שקיבל הסכם זה. הוא מסתמך עליו כבסיס לתביעתו לאכיפתו בפועל של סעיף מסעיפי ההסכם. מניתוח טענת הבעל על פי סעיף 57, טוען הבעל כי סעיף זה הוא תנאי סף לקביעת המשמורת אצל האם. ומאחר שלדבריו לא קיימה האישה את האמור בסעיף זה הרי התוצאה המתבקשת היא שיש לשנות את המשמורת ולהעבירה אל האב.

כמו כן בהמשך טוען הבעל על אי קיום מצד האישה של הנאמר בסעיף 8 של הסכם הגירושין.

טענות אלו הן במסלול של אכיפה או ביטול הסכם יש להגישם לערכאה בה אושר ההסכם בתוקף של פסק דין. מאחר שבית המשפט לענייני משפחה הוא זה שאישר את הסכם הגירושין בתוקף של פסק דין, הרי שהסמכות העניינית והמשפטית לדון בכל הנוגע לבטלות או אכיפת ההסכם היא רק באותה ערכאה בה אושר. כך שגם במסלול זה אין לבית הדין הרבני במקרה זה כל סמכות ועל הבעל אם רצונו בכך לפנות אל הערכאה המתאימה על פי החוק לכך.

יצוין כי הבעל עצמו פנה לבית המשפט בתביעה ל"אכיפת הסכם", משכך לא ברורה כלל עצם הגשת תביעה מצד הבעל על בסיס זהה לבית הדין הרבני.

שלילה פוזיטיבית של סמכות בית הדין הרבני
בנוסף לכל הנ"ל ולמעלה מן הצורך ייאמר כי במקרה הנדון לא רק שאין לבית הדין הרבני סמכות כפי המבואר למעלה, אלא גם לו הייתה אמורה להיות לו מצד עצמו סמכות, הרי שסמכות זו נשללה על ידי הצדדים עצמם בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין שקיבלו עליהם כי מקום הקובע לחילוקי הדעות ביניהם יהיה בבית המשפט. נצטט כמה מקומות בהסכם בהם נזכר עניין זה.

בסעיף 4 בהסכם הגירושין המופיע תחת הכותרת "אפוטרופסות" נאמר:

"משמעות אפוטרופסות זו היא כי כל החלטה מהותית הקשורה לקטינים חייבת להתקבל על ידי שניהם, ובאין הסכמה על ידי בית המשפט."

למותר לציין כי עניין קביעת משמורת עיקרית היא "החלטה מהותית".

בסעיף 28:

"בכל מקרה של מחלוקת בנושא נסיעת הקטינים לחו"ל יכריע בעניין בית המשפט לענייני משפחה הסמוך למקום מגורי הקטינים."

בסעיף 55 העוסק בקביעת זמני שהות הילדים אצל ההורים, נאמר:

"ההורים מסכימים ביניהם כי שינוי קבוע בזמני השהות עקב שינוי נסיבות יעשה בהסכמה או בעזרת מגשר/מתאם הורי, ובלית ברירה יפנו ההורים לבית המשפט."

סעיף זה הוא תואם התביעה שפנינו ובו נכללה במפורש גם העילה של "שינוי נסיבות".

מכל הציטוטים הנ"ל ברור כי שני הצדדים הסמיכו אך ורק את בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניינים שביניהם, אף בנקודות מסוימות ואין צריך לומר בעיקר החזקת הילדים ומשמורתם. בכך נשללה הסמכות בכל מקרה מבית הדין הרבני לדון בעניינים אלו.

סיכום
על פי כך אמת מידה ובכל מסלול אפשרי, התברר כי במקרה הנדון אין לבית הדין הרבני סמכות, ומקום הסמכות לדון בעניינים שבהסכם הגירושין בכלל וענייני משמורת הילדים וכל הנוגע להם בפרט, הוא רק בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין הרבני.

מוחלט
א. בית הדין דוחה את תביעת הבעל עקב חוסר סמכות לדון במקרה זה בכל העניינים הכרוכים בהסכם הגירושין. על התובע ככל שרצונו בכך להגיש תביעתו בערכאה המתאימה על פי החוק.

ב. ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בסיוון התשע"ו (27.6.2016).

הרב אליהו הישריק