|
ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב יצחק אלמליח הרב נחום שמואל גורטלר הרב מימון נהרי |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 836209/1,2 | |
| תאריך: |
ל בסיוון התשע"ו
6.7.2016 | |||
| מערער |
(משיב בערעור הנגדי): פלוני
בא כוח המערער טו"ר משה ליבוביץ | |||
| משיבה |
(מערערת בערעור הנגדי): פלונית
בא כוח המשיבה עו"ד שמואל גרוס | |||
| הנדון: | סילוק מפֵרות נכסי מלוג בהסכם ממון לפני הנישואין – כיצד? כללי פרשנות הסכם שיש ספק בפירושו | |||
| נושא הדיון: | סילוק מפֵרות נכסי מלוג בהסכם ממון לפני הנישואין – כיצד, כללי פרשנות הסכם שיש ספק בפירושו | |||
פסק דין
לפנינו ערעור של האיש וערעור שכנגד של האישה על פסק דין בית הדין האזורי מיום כ"ד בתשרי תשע"ו (7.10.2015).
האיש (להלן גם: המערער) מיוצג על ידי טוען רבני משה ליבוביץ. האישה (להלן גם: המשיבה) מיוצגת על ידי עורך הדין שמואל גרוס.
להלן קטע מפסק הדין נשוא הערעור:
רקע עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין
א. בשנת 2007 נישאו הצדדים כדת משה וישראל.
ב. לצדדים אלו הם נישואים שלישיים ואין להם ילדים משותפים.
ג. הצדדים חתמו על הסכם ממון לפני נישואיהם שניתן לו אישור על ידי רב העיר נס ציונה, לאחר שחתמו בפניו וקיבלו על עצמם בקניין סודר את התחייבותם.
ד. ההסכם נערך על ידי הרה"ג מנדל שפרן שליט"א לבקשת המערער ולא בנוכחות המשיבה.
ה. לא נעשה שטר שידוכין בקניין וחרם.
ו. לא נעשה קניין בין הצדדים על ההסכם במעמד החופה.
ז. הצדדים התגוררו בתקופה שלאחר הנישואין בדירת המשיבה בבני ברק, ולאחר תקופה עברו להתגורר בדירת המערער בנס ציונה.
ח. דירת המשיבה הושכרה במהלך תקופה זו על ידי המערער בידיעת המשיבה והתמורה הועברה אליו.
ט. לדברי המערער, תמורה זו שימשה לכלכלת הבית כולל שתי בנותיה של המשיבה. לדברי המשיבה, התמורה שולשלה לכיסו של המערער ואילו משכורתה שימשה לכלכלת הבית.
י. הצדדים נפרדו בסוף שנת 2009 לאחר כשנתיים ושלושה חודשים והתגרשו בתאריך י"א בכסלו תשע"ב (7.12.2011).
יא. הצדדים התדיינו בפני בית הדין האזורי בתביעות הדדיות שרובן בענייני רכוש. במהלך הדיונים נחקרו הצדדים והתקבלה עדות.
יב. הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין לדון בתביעות הללו, למרות האמור בהסכם כי אם יתגלעו חילוקי דעות ביניהם בפרשנות ההסכם יכריע בהם בית הדין בקהילות החרדיות בבני ברק או ירושלים.
יג. המערער לא יוצג במהלך הדיונים. המשיבה יוצגה על ידי בא כוחה הנוכחי.
יד. הצדדים הגישו את סיכומיהם לבית הדין האזורי וניתן פסק דין נשוא הערעור.
להלן טיעוני המערער המרכזיים שמכוחם יש לפטרו, לטענתו, מתשלום שכר הדירה למפרע
א. שגה בית הדין שחייב את המערער להשיב למשיבה דמי השכירות. פסק הדין נתמך על פרשנות סעיף 3 בהסכם שבו נאמר: "בנכסים הנ"ל בסעיף 1 [=זכויות ונכסים שיש לכל אחד. תוספת שאינה כתובה] זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו בלי כל צורך להודיע או לקבל רשות מהשני, הן בחייו והן לצוות לאחר מותו."
בית דין קמא פירש כוונת סעיף זה לוויתור המערער על זכויות פֵרות נכסי מלוג שיש בנכסי המשיבה דהיינו, שכר הדירה בבני ברק. ולא היא, אפשר לפרש כוונת הסעיף לוויתור מינימלי של מה שמפורש בו, כמו מכירה או הורשת הדירה ולא זכות קבלת שכר דירה. לדבריו, לפרשנות זו אסמכתה מדברי הגמרא בכתובות (פג ע"א וע"ב) והוא בנוי על הכלל ההלכתי של "יד בעל השטר על התחתונה", הנלמד מדין סילוק הבעל כמפורש במשנה (שם ע"א) "דין ודברים אין לי בנכסייך" שאינו כולל פֵרות נכסי מלוג אלא זכות האישה למכירה או מתנה של נכסי מלוג שהכניסה. הא ותו לא מידי. וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר (סימן צב). בפסק דין זה שגה בית הדין שלא נתן דעתו על דין זה.
ב. שגה בית הדין בכך שלא נתן דעתו שהסתלקות בעל מפֵרות נכסי מלוג אינה מועילה לפני אירוסין, וכמו שכתב הר"ן בחידושיו והביאו הרמ"א להלכה שם. לדבריו, במקרה דנן הסתלקות המערער – גם אם נקבל את פרשנות בית הדין קמא – נעשתה לפני האירוסין שהמנהג היום לעשותם בעת הנישואין, וכך אין תוקף להסכם.
ג. המערער הוציא את הכספים שקיבל משכר הדירה לכלכלת הבית, וכך הכסף נאכל לטובת כלכלת הבית הכולל שתי בנות המשיבה מנישואין קודמים.
ד. המשיבה מחלה על שכר הדירה בכך שלא תבעה אותם בתקופת היותם יחד, ונראה שכוונתה הייתה לפרש האמר בהסכם "זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו", שהיא נותנת זכות פֵרות שכר דירה למערער. ראיה לכך הוא מביא ממה שחתמה על ייפוי כוח למערער לפעול אל מול השוכר, וזאת לאחר שחזרה מתקופת הפירוד שאז הוציאה מכתב לשוכר שלא לשלם למערער את דמי השכירות. כך שגם אם נקבל את פרשנות בית הדין קמא, הרי שהמשיבה לא פעלה בהתאם לזכות שהייתה לה ומחלה על זכות זו למערער. מצרף מכתבו של עורך דין לשוכר בתקופת הפירוד, וייפוי כוח בלתי חוזר למערער בתקופה שחזרו לחיות יחד. עוד מביא לראיה שבתביעת הגירושין הראשונה שלה לא העלתה כלל טענה לתשלום דמי שכר דירה בעבורה, ורק לאחר מכן בעצת בא כוחה בקשה כן.
ה. שגה בית הדין שדן בנושא, מאחר שבהסכם נאמר שבמקרה של חילוקי דעות הסכימו הצדדים לפנות לבית דין פרטי. אמנם המערער הסכים, אולם לא היה מיוצג ולכן יכול לחזור בו. מביא ציטוט מפסק דין של בית משפט העליון שדן בשאלה זו, ופסק לבטל את פסק הדין המחוזי ושיש להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה.
ו. שגה בית הדין שלא התייחס לתביעת המערער לחייב את המשיבה בשכר טרחה בגין שחרור המגרש והבית בתל אביב שהיה שייך למשיבה ובמשך עשרים וחמש שנים לא עשתה עמו דבר מאחר שהשתלטו עליו עבריינים. לטענתו, שחרור המגרש והבית היה כרוך במחשבה יצירתית ועבודה אמיצה וקשה נגד יושבי המגרש והבית ש"התנחלו" שם והוא ניהל נגדם מאבקים – כולל השקעה של זמן והשבחת הנכס כמו ניכוש טיפוח ושמירה עליו, טוען כי עד לשחרורו לא יכלה המשיבה להשתמש בו ועתה הוא שווה שני מיליון ש"ח. לדבריו. המשיבה שיתפה אותו בבעיה שנוצרה והבטיחה לו תשלום על כך. (מציין לפרוטוקול דיון שבו הפנתה אותו לעורך דין המטפל בתיק) מבקש לחייב את המשיבה בסך מאה וארבעים אלף ש"ח כדין יורד לשדה חברו ברשות והשביחה המבואר דינו בשולחן ערוך, וכדין ירד להציל חמור חברו שחייב ליתן לו שכרו. מצטט קטעים משולחן ערוך (חושן משפט סימן רסד וסימן שלה). לדבריו, בית הדין קמא דחה תביעה זו בכך שזה תביעה מדין גרמא. ולא היא, זו תביעה בגין השבחה שיש לחייב מדין מהנה את חברו.
ז. המערער פרנס את שתי בנות המשיבה אף שלא התחייב להן, ויש לחייב את המשיבה מדין "האומר לחברו: אכול עמי" שחייב לשלם, וכמו שפסק הרמ"א (חושן משפט סימן רמו סעיף יז) לגבי מי שמאכיל חתנו.
ח. המערער תובע להשבת מחצית דמי המשכנתא ששילם בעבור הדירה של המשיבה בבני ברק בתקופת חייהם המשותפים, הסכום הנדרש 12,150 ש"ח.
ט. המערער תובע דמי ניהול דירת המשיבה בבני ברק.
י. המערער תובע מהמשיבה תשלום קנס ונזק שנגרם לו בגין שעיכבה את יציאת המערער מן הארץ ולא הודיעה לו על כך, למרות התחייבותה להודיע על כך למערער.
יא. שגה בית הדין שחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ש"ח בגין היעדרותו מהדיון אף שהמציא אישור רפואי כפי שהתבקש על ידי בית הדין.
לסיכום:
טוען כי התביעות הכספיות שהגיש במסגרת סיכומיו מיום ד' באדר תשע"ה (23.2.2015) לא נידונו ובית הדין התייחס אליהן במכלול שאין לחייב בדין גרמא.
טיעוני המשיבה המרכזיים – הבעל וויתר על זכותו לפֵרות נכסי מלוג
א. בית הדין צדק בפרשנות סעיף 3 להסכם בו נכתב "בנכסים הנ"ל סעיף 1 זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו בלי כל צורך להודיע או לקבל רשות מהשני, הן בחייו והן במותו." שכוונתו לוויתור המערער מזכויות המוקנות לו על פי חז"ל הנקראים פֵרות נכסי מלוג שבמקרה זה המדובר על דמי שכר דירת המשיבה שנטל המערער. לדברי המשיבה, במה שנאמר בהסכם "זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו" קיים ויתור מפורש של המערער בדמי שכר דירתה.
ב. לטענתה המערער שלשל לכיסו את תמורת שכר הדירה. לדברי המשיבה היא השתכרה סך של כששת אלפים חמש מאות ש"ח לחודש, שהעבירה למערער כדי שיכלכל במשכורתה את הוצאות הבית, ולא היה צורך בכספים שהתקבלו משכר הדירה.
ג. עוד טוענת כי המערער לא עבד וקיבל מלגה מהכולל בסך ארבע מאות ש"ח, וכך עול כלכלת הבית נפל על כתפי המשיבה, אולם היא לא עודכנה מה נעשה בכל הכסף. מודה כי מזונות הבנות שקיבלה מאביהן הופקדו בחשבון הפרטי שלה.
ד. מבקשת לחייב את המערער בהוצאות משפט כפי שקבע בית הדין.
ה. באשר לתביעות הכספיות של המערער נגד המשיבה. המערער לא הוכיח את התביעות הללו ויש לדחותם.
ו. באשר להוצאות בגין עיכוב היציאה שהוציאה נגדו, טוענת היא כי הודיעה לו על הצו שניתן.
ז. באשר להוצאות ההשבחה במגרש ובבית שירשה, לטענת בא כוחה – המערער לא הוכיח את ההשבחה וכי המגרש אינו של המשיבה.
ח. באשר לתשלום המשכנתא. לטענתה חוב המשכנתא שולם מהמשכורת שלה.
לסיכום:
פרשנות סעיף 3 בהסכם יש בה ויתור המערער על פֵרות נכסי מלוג.
באשר ליתר הטענות הכספיות אין למערער הוכחות.
ערעור האישה
בכתב הערעור הקצר טוענת האישה ובא כוחה כי שגה בית הדין במה שכתב בפסק הדין נשוא הערעור שלא עלה בידיה להוכיח כי הריהוט לא הוצא מהדירה של האיש בנס ציונה.
לטענתה. הופיעו שני עדים בבית הדין שהעידו כי מהדירה הוצאו שקיות בגדים בלבד. משכך. האיש הוא זה שצריך להוכיח כי האישה הוציאה את הריהוט שהביאה.
תגובת האיש לתביעה זו
האיש מכחיש בכל תוקף שהאישה הביאה ריהוט וכי נטל את הריהוט שלה.
דיון
נפתח בערעור האישה:
בית הדין עיין בחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין, ולא מצא הוכחה חד משמעית לטענת מי מהצדדים, וכך אין הצדקה להתערב בפסק הדין נשוא הערעור שקבע כי אף צד לא הוכיח את עמדתו.
בית הדין קמא שמע את העדויות מכלי ראשון ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
לאור האמור פוסק בית הדין:
ערעור האישה בעניין הריהוט נדחה.
עתה נפן לערעור הראשון
שאלות הלכתיות המתעוררות לליבון בערעור על תוקף ופרשנות ההסכם
א. מהו תוקפו ההלכתי של הסכם הממון?
ב. מה הפרשנות בסעיף נשוא המחלוקת?
ג. מה הדין כאשר יש ספק בפרשנות?
ד. האם הדיין שערך את ההסכם נאמן לפרשו?
באשר לשאלה הראשונה:
שאלה זו מתחלקת לשלוש שאלות משנה:
האחת – האם בעל יכול להסתלק מפֵרות נכסי מלוג של אישה קודם האירוסין?
השנייה – האם במקרה דנן שנעשה קניין בעת חתימת הצדדים על ההסכם הדין שונה?
השלישית – האם בימינו שנהוג לעשות שטר שידוכין מחייב, והקידושין נעשים עם הנישואין הדין שונה?
השאלה השלישית מתייתרת מאחר שבפועל הצדדים (שאלו הם נישואיהם שלישיים) לא עשו שטר שידוכין מחייב בקנס וחרם כמקובל בקהילות יוצאי אשכנז בנישואין ראשונים.
נקדים ונאמר כי השאלות ההלכתיות בעניין פרשנות הסעיף השנוי במחלוקת ידונו במסגרת השאלה הראשונה על שאלות המשנה ב' וג' מאחר שבמקור הדין שזורים ומשולבים שני הנידונים גם יחד, אשר על כן שומה עלינו לבחון את פרשנות סעיף 3 להסכם בהתאם לאמור בסעיפים הקודמים לו. לשם כך נצטט קטע מההסכם נשוא הדיון.
דיון בשאלת הפרשנות של סעיפי ההסכם
בסעיף 1 פורט שהרכוש והזכויות השייכות לכל אחד מהצדדים עד ליום י"א בתמוז תשס"ז (27.6.2007) לא ייכללו ברכוש המשותף אחר שיינשאו זה לזה.
בסעיף 2 נאמר:
מאידך גיסא, סעיף 3 מבהיר כי כל צד זכאי לעשות בנכס השייך לו כראות עיניו, וברור שהכוונה במסגרת חיי הנישואין. כלומר, תישמר זכות לכל צד לעשות בנכס השייך לו כרצונו אולם אין מניעה לוותר על זכות זו במסגרת הנישואין.
ולכאורה, יש לראות בסעיף זה ויתור של המערער על פֵרות נכסי מלוג של המשיבה בדירה השייכת לה בבני ברק, במקרה שהמשיבה תממש את זכותה להשכיר את הדירה וליטול את דמי השכירות, ודומה הדבר לאומר או כותב לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן" שהרי למשיבה יש זכות גם להשכיר את דירתה ועל זה ויתר המערער מראש בעת חתימתו על ההסכם.
פרשנות זו שסעיף 3 בא לתת זכות לבעל נכס לעשות בו כרצונו ואינה שוללת מהצד השני זכויות בנכס כל עוד לא מומשה זכות זו על ידי בעל הנכס היא הכרחית, כדי שלא תהיה סתירה בין סעיף 2 ל־3.
ומכאן למקרה דנן, המשיבה באה בטענה כי יש לראות בסעיף 3 שהמערער ויתר על זכות פֵרות נכסי מלוג שלה.
מאידך גיסא, טוען המערער כי אין לראות זאת כוויתור אלא כהסתלקות שאינה תופסת לפֵרות נכסי מלוג כל עוד לא ויתר במפורש על זכות הפֵרות.
עוד טוען כי המשיבה ויתרה על זכות זו והעובדה שלא דרשה את דמי השכר דירה שקיבל המערער עד לאחר הגירושין.
עוד טוען כי ההסכם אינו בר תוקף מאחר שנערך קודם האירוסין.
ולכאורה, יש לתת עדיפות לטענה השנייה של המערער שהמשיבה ויתרה על זכות זו של קבלת שכר הדירה, ככל שנידרש לתאם את סעיף 3 עם סעיף 2 שבהסכם כדי שלא תהיה סתירה ביניהם, וכמו שביארנו לעיל שהסעיפים משלימים זה את זה.
מאידך גיסא, אין לשלול את האפשרות שהצדדים התכוונו לנהוג כמנהג בעלים כל אחד ברכושו ובזכויותיו כולל השכרת דירה וקבלת תמורתה, שכן מסעיף א' עולה שכל צד יישאר בעלים על נכסיו, ובסעיף 2 ייתכן וכוונתם הייתה להראות כי אין לכל אחד מהם לעשות שימוש כל שהו בנכסי משנהו כולל גם לאחר פירוד או מוות, אבל לא רק אחר פירוד או מוות כפי שהסברנו את הסעיף אלא אף במקרה פירוד. במסגרת זו של כוונת הצדדים, אפשר לומר שהפרשנות המילולית לסעיף 3 היא רחבה וכוללת ויתור המערער על גוף הנכס של המשיבה וממילא ויתור על הפֵרות שאינם מגיעים לו, שכן לשון סעיף 3 "כל צד זכאי לעשות בנכס השייך לו כראות עיניו" מראה על ויתור כוללני בגוף הנכס ולא כפי שטען המערער בטענה הראשונה שהבאנו. ולפנינו יתבאר אם יש בקניין שנעשה על ידי הצדדים, כדי להרחיב את הוויתור של המערער בגוף הנכס מעבר לאומר "דין ודברים אין לי בנכסייך" או לא.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהפרשנות הפשוטה והרהוטה לסעיפים 2 ו־3 היא כמו שביארנו ולא כפי שנראה שאולי זו הייתה כוונת הצדדים.
במקרה זה יש להידרש לשאלה: מה הדין כאשר פרשנות לשון השטר מורה בניגוד לכוונת עושי השטר?
עוד נידרש לבחון: האם הכלל ההלכתי של 'יד בעל השטר על התחתונה' תקף גם במקרה דנן או לא?
כמו כן נידרש ללבן במסגרת זו גם את תוקפו של ההסכם בימינו מאחר שנעשה לפני האירוסין.
בטרם נלבן את השאלות הללו נבחן את סעיף 4 להסכם, האם יש בו הבהרה מספיקה כדי לפשוט את הספיקות הללו.
בסעיף 4 נאמר:
עוד ניתן לכאורה ללמוד ממה שנאמר "וכל ספק בלשון השטר יהיה נידון לקיים את השטר ולא לבטלו" שלא תעמוד לזכות המערער טענת ביטול ההסכם מדין יד בעל השטר על התחתונה.
ברם, עדיין יש לפקפק ולומר שמדובר בספק המתעורר וגורם לביטול השטר, אולם במקרה דנן שגם אם נקבל טענת המערער לפרשנות מינימלית בהסכם, שהוויתור אינו כולל פֵרות נכסי מלוג (וכפי שהביא לראיה מכתב של הרה"ג מנדל שפרן שערך את ההסכם) עדיין לא יתבטל ההסכם והוא ייוותר על כנו עם פרשנות מצומצמת בהתאם לכלל של יד בעל השטר על התחתונה.
ראיה לפרשנות זו בהסכם נראה להביא ממה שנאמר בהמשך הסעיף:
לסיכום
מפרשנות סעיפי ההסכם עולה כדלהלן:
א. מסעיף 3 עולה כי המערער ויתר על פֵרות נכסי מלוג בכפוף לכך שהמשיבה תממש את זכאותה.
ב. בכוונת הצדדים יש להסתפק אם אכן זו הייתה כוונתם ויש צד לומר שהתכוונו לוויתור גורף הדדי של כל אחד בנכסי חברו.
ג. מסעיף 4 עולה כי במקרה שמתעורר ספק הגורם לביטולו של ההסכם, ההסכם שריר וקיים.
ד. מסעיף 4 עולה כי במקרה שמתעורר ספק בלשון השטר שאינו מבטל את ההסכם ידון בית הדין בשאלה זו.
נציין כי אף שהצדדים קיבלו על עצמם, בהסכם, את הסמכות של בתי הדין הפרטיים לדון בספק זה, מכל מקום, למעשה קיבלו על עצמם את סמכות בית הדין הרבני.
עתה לאחר ניתוח פרשנות סעיפי ההסכם, בוא נבוא לבאר את השאלות ההלכתיות הללו ממקורות חז"ל.
מקור דין סילוק מפֵרות נכסי מלוג
במשנה במסכת כתובות פרק ט' (דף פג ע"א) נאמר:
וברש"י שם ביאר דין הגמרא, שלשון סילוק שאומר או כותב הבעל לאשתו – אם הוא לאחר הנישואין אינו מועיל הואיל וידו כידה נחשבים הם כמו שותפים, וכמו ששותף אינו יכול להסתלק מעסק השותפות באמירה או כתיבה בלשון הסתלקות אלא בהקנאה, הוא הדין והטעם באיש ואישה נשואים. ולכן העמידה הגמרא דברי המשנה שאומר לה כן בעודה ארוסה, ועדיין אין לבעל זכות בפֵרות נכסי מלוג של האישה, ואז הדין שהבעל יכול להסתלק מזכות זו רק אם אומר בפירוש שמסתלק מפֵרות, אולם אם מסתלק בלשון "דין ודברים אין בנכסייך" אין בהסתלקות זו הסתלקות גם מזכותו לפֵרות נכסיה אלא שאם תמכור או תיתן מתנה את הנכס שהכניסה מכרה או מתנתה קיימים. והטעם לכך ביארה הגמרא על פי הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה" כלומר: מכיוון שיש בלשון זו שתי משמעויות וספק אם כוונתו גם להסתלקות מפֵרות נכסי מלוג וכן ירושה או רק מזכות שיש לו שאם תמכור או תיתן את הנכס בחיי הנישואין המכר או המתנה בטלים, במקרה זה שלשון ההסתלקות סתום ואינו מפורש, יכול לומר הבעל לאישה, כוונתי בהסתלקות הייתה לפחות שבמשמעות השטר, קרי, שאם תמכרי או תתני במתנה המקח והמתנה קיימים אבל מירושה ופֵרות נכסי מלוג לא הסתלקתי.
עוד ביאר רש"י על האיבעיא של הגמרא "קנו מידה מהו", שהכוונה על דין שותפין שהובא בברייתא קודם לכן בדין האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו שלא אמר כלום – האם במקרה זה יועיל קניין. ובתוספות ביארו שהאיבעיא חוזרת על דין האומר לאישה בעודה נשואה דלא מועיל לשון הסתלקות – האם במקרה זה יועיל קניין.
ולמסקנה נפסק שקניין מועיל בזה מאחר שהבעל מקנה לה בקניין את גוף הנכס וממילא הפֵרות שייכים לאישה.
ובראשונים (ראה ריטב"א, ר"ן ועוד) ביארו שרש"י והתוספות אינם חלוקים לדינא, ושניהם סוברים שקניין הבעל מועיל להסתלקות הבעל גם מגוף הנכס כך שאין לו גם פֵרות בנכסי האישה גם אם הדבר נעשה בעת הנישואין בלשון גרוע של סילוק, ולא חל על זה הכלל של יד בעל השטר על התחתונה, מאחר שברור שזו כוונתו של הבעל בעשותו את הקניין.
אולם בפני יהושע מצדד לומר שרש"י חולק על תוספות וסובר שבנשואה לא מועיל קניין כלל, עיי"ש בטעם הדין.
וברי"ף פירש איבעיא זו "איבעיא להו, קנו מידו של בעל ועודה ארוסה מהו", כלומר, שבהמשך לדברי הגמרא שהעמידה את המשנה בעודה ארוסה הסתפקה הגמרא, מה הדין אם קנו מידו של הבעל על לשון הסתלקות זו. ובמסקנה נפסק כרב נחמן שמגופה של קרקע הסתלק הבעל בהקנאה זו ולכן אינו זוכה בפֵרות. וכן פירש רבינו האי גאון בספר המקח והממכר (שער ד הדרך השנייה), וכן פסק הרמב"ם (פרק כג מהלכות אישות הלכה ב).
וברא"ש הקשה על פירוש הרי"ף:
ועיין מגיד משנה ומרכבת המשנה מה שכתבו לבאר מחלוקת זו, אולם לא זכיתי להבין עומק דבריהם בביאור מחלוקת הראשונים.
ומצאתי בפני יהושע שביאר את ההכרח שיש לכל אחד מהראשונים (רש"י והתוספות) דלדעת רש"י אי־אפשר להעמיד את המשנה בנשואה וקנו מיד הבעל, או משום דידו עדיפא מידה ואין לאישה נשואה זכות לא בפֵרות ולא בגוף הנכס לגבי מכירה או נתינה ויש לה רק טובת הנאה והווי כאומר לאחד מן השוק "דין ודברים אין לי בנכסיך" ועושה קניין דלא מהני, ובזה שונה דין אישה נשואה מדין שותף המסתלק מחלקו על ידי הקנאת חלקו לשותפו מאחר שיש לו זכות בגוף הקרקע, או משום דלא מהני קניין להסתלקות מגוף הקרקע של אישה נשואה השייך לה ולא שייך לו וכמו בשותפין.
אולם התוספות ולדבריו זו גם שיטת הרי"ף והרמב"ם סוברים, שגם אם קנו מיד הבעל בעודה נשואה ואמר לה לשון זה, לא הסתלק לגמרי מאחר שלשון זה לשון סתום הוא ושייך כאן הכלל של יד בעל השטר על התחתונה.
ובאמת שכבר נחלקו הפוסקים בדעת הרמב"ם שכתב שמועיל קניין הבעל באישה נשואה, האם קניין הבעל בנשואה מועיל גם להסתלקותו מפֵרות נכסי מלוג או לא.
לדעת המגיד משנה, מועיל קניין הבעל באישה נשואה גם לוויתור על פֵרות נכסי מלוג ואילו לדעת הכסף משנה לא מועיל. וכן כתב בבית יוסף (אבן העזר סימן צב) שיש שני הבדלים בין הכותב לאשתו לשון הסתלקות לאחר האירוסין לבין לאחר הנישואין.
ההבדל האחד: שבאירוסין מועיל לשון הסתלקות לזכות האישה למכור או לתת נכסי מלוג שלה ואילו לאחר הנישואין לא מועיל לשון הסתלקות גרידא, מכיוון שהוא כמו שותף שלה שצריך קניין. ההבדל השני: שבעת האירוסין מועיל קניין הבעל בלשון הסתלקות גם לגוף הנכס וממילא גם לפֵרות נכסי מלוג ויש אומרים גם לירושה ואילו בעת הנישואין מועיל הקניין רק להסתלקות מזכות נתינה ומכירה בנכס ולא מפֵרות נכסי מלוג.
סברת הבית יוסף היא שבעת האירוסין בלאו הכי הועיל לשון הסתלקות לזכות האישה למכור או לתת וממילא צריך לומר שהקניין שעשה הבעל נועד לאלם ולחזק יותר את ההסתלקות גם בזכותו לפֵרות נכסי מלוג. מה שאין כן קניין בעל לאחר הנישואין מועיל רק להסתלקות מזכות המכירה או המתנה ולא מזכות הפֵרות. והטעם, מאחר שיש כאן את הכלל של יד בעל השטר על התחתונה שבלשון הסתלקות שהינו לשון גרוע ויש לו שתי משמעויות אנו הולכים אחר הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה".
פֵרות הנושרים ממחלוקת זו:
לדעות הסוברות שמועיל קניין הבעל באישה נשואה גם להסתלקותו מפֵרות נכסי מלוג וכמו בשותפים. אם כן כל קניין שעושה הבעל בהסכם, בא לאלם ולחזק את ההתחייבות שלו, וכך אין את הכלל של יד בעל השטר על התחתונה גם בלשון הסתלקות שהיא לשון סתומה.
לדעות הסוברות שלא מועיל קניין הבעל באישה נשואה להסתלקותו מזכותו בפֵרות נכסי המלוג, צריך לומר שלדבריהם אין להשוות בין אישה נשואה לשותפים. בשותפים לכל אחד יש מחצית בכל העסק או הרכוש שיכול על ידי קניין להעבירו למי שהוא רוצה ואילו במערכת נישואין של איש ואישה זו מערכת של זכויות וחובות הדדית. דהיינו שתקנו חכמים פֵרות נכסי מלוג לבעל תמורת חובתו לפדותה. אבל אין לבעל זכות בגוף הנכס השייך לאישה עוד לפני הנישואין וממילא כאשר הוא מסתלק בלשון סתום כמו "דין ודברים אין לי בנכסייך" גם אם עושה זאת בקניין, חוזר הכלל של יד בעל השטר על התחתונה. אלא שאם לא נעשה קניין לא מועילה כל הסתלקות לאחר הנישואין מאחר שזה לשון גרוע שלא מועיל להסתלק ממנו וכמו בשותפים. וזהו מה שאמרה הגמרא בטעם הדין "ידו כידה" או "ידו עדיפה מידה".
עד עתה ביארנו דין בעל המסתלק מנכסי אשתו בעת אירוסין או נישואין.
תוקף שטר הסתלקות שנכתב קודם אירוסין
והנה בגמרא לא מבואר מה הדין אם אומר או כותב לשון הסתלקות לפני האירוסין.
ובר"ן בסוגיין כתב: "ודווקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת, אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל, סילוקו לאו כלום הוא" וכן כתבו הרשב"א (בחידושיו, ובתשובה חלק א סימן תתקס), ובחידושי המאירי ועוד – הובאו דבריהם בבית יוסף (אבן העזר סימן צב) והביאם הרמ"א להלכה (שם, סעיף א) בסתם ללא חולק.
ובח"מ ובב"ש שם כתבו שמשמעות דבריהם שגם קניין לא מהני בכי האי גוונא שהסתלק קודם האירוסין. ובפשטות נראה בהסבר הדין, שקניין לא מהני כאשר למסתלק אין שייכות בנכס ממנו רוצה להסתלק וכדין קניין דלא מהני בדבר שלא בא לעולם. (טור ושולחן ערוך סימן רט)
ועל פי הדברים הללו התחבטו הפוסקים האחרונים הכיצד תופסים תנאי הסתלקות בשטר השידוכין בימינו שהאירוסין נעשים במעמד הנישואין, והרי לדברי הפוסקים הללו לא מהני קניין לפני האירוסין להסתלקות הצדדים מזכיותיהם בנכסים שיגיעו אליהם רק לאחר הנישואין.
על מדוכה זו ישבו רבים מן הפוסקים. לא נרחיב בכל אחד מהיישובים שנאמרו ובראיות אולם נביא בקצרה שבעה יישובים.
א. שיטת הב"ח, שדברי הרמ"א (באבן העזר סימן צב סעיף א) בשם הר"ן אינם מוסכמים ואינם להלכה.
ב. הכנסת הגדולה תירץ שהרמ"א עצמו סותר למה שהביא (באבן העזר סימן צ ובסוף סימן רט בחושן משפט) בשם המהר"ם שאפשר להסתלק גם מדבר שלא בא לעולם ונהגו לסמוך על דבריו שם. וכן תירץ בשו"ת עבודת הגרשוני הובאו דבריו בשו"ת חוות יאיר (סימן נ) ועוד. וביישוב דברי הרמ"א שנראים כסותרים, ראה סמ"ע (חושן משפט סימן רט), ט"ז (שם), קצות החושן (שם), נתיבות המשפט (שם), מהרי"ט ומחנה אפרים הנ"ל, כנסת הגדולה (אבן העזר סימן צב בהגהות בית יוסף אות ז) ועוד.
ג. מועיל כמו בדין "הן הן הדברים הנקנין באמירה" ב"עמדו וקידשו" דמהני – אבני מילואים.
ד. אם הדבר נעשה בתנאי מהני – מהרי"ט, מחנה אפרים, בית יעקב ועוד. שיטתם מתבססת על דברי התוספות בסוגיין ונביא מדבריהם לפנינו.
ה. אם נעשה קנס וחרם יש ביניהם שייכות כמו באירוסין – חתם סופר (בחידושיו בסוגיין ובשו"ת סימן קסז) – יישוב זה לא יכון במקרה דנן.
ו. מועיל סילוק בשטר שידוכין, משום דעיקר הקידושין הוא על תנאי השידוכים כל זמן שלא חזרו בהם והווי כהתנו כל תנאי השידוכין בשעת החופה – חזון איש (אבן העזר כתובות סימן עז סק"ט).
ז. אם ההסכם נכתב בלשון מחייב או בלשון אודיתא מועיל ההסכם – ראה בספר הסכם ממון (לאב"ד הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א, סוף פרק ח ובהערות שם) שהביא פוסקים רבים הסוברים כן.
ולמעשה פוסקי זמננו לא הסתמכו על יישובי הפוסקים הללו והצריכו לערוך קניין על תנאי ההסכם במעמד החופה וכמו שכבר הביא בפתחי תשובה (סימן צב ס"ק א) בשם הישועות יעקב ועוד. וראה על כך בספרו של ראב"ד תל אביב הגר"י אלמליח שליט"א אמרי משפט (חלק א סימן יא) שהביא דעות הפוסקים בזה בהרחבה, דן בהם ובראיותיהם ובמסקנתו כתב שבהסכמים היום לא נהוג לעשות בדרך של תנאי אלא בדרך של הסכמה ולכן לדעתו יש לעשות עם הצדדים קניין גמור במעמד החופה בין האירוסין לנישואין. וראה עוד בספרו של אב"ד הגר"נ גורטלר שליט"א (ביכורי גושן חלק א סימן יד ענפים ד – ה) שהביא מחלוקת הראשונים בדין זה והביא את יישוב האבני מילואים ושהמנהג לסמוך על הפוסקים הסוברים שבדרך תנאי מועיל, דחשיב כנישאו על דעת כן.
וראה עוד מאמרו של אב"ד חיפה (בדימוס) הרה"ג יצחק גמזו שליט"א בספר שורת הדין (עמוד רצ והלאה) שלמרות הפוסקים הרבים שהביא – שאפשר להסתמך עליהם לתת תוקף להסכמי ממון שלפני האירוסין הנהוגים בימינו, כתב שנכון לכתחילה לעשות קניין במעמד החופה אחר הקידושין.
ומצאתי בספר משפטיך ליעקב (לאב"ד הגאון רבי צבי יהודה בן יעקב שליט"א חלק ב סימן מז) שהרחיב בזה, והביא נוסח נספח להסכם ממון שנערך בהסכמת הרה"ג מנדל שפרן שליט"א כדי שאפשר יהיה לסמוך על הסכמים מעין אלו שנעשים לפני האירוסין. ובנוסח שם דקדק בלשונות התקפים לכל הדעות ובקניינים שיש לעשות, ולפלא שבנוסח זה של ההסכם שערך לצדדים יש לשונות סתומים המצריכים דיון.
וראה עוד בספר פתחי חושן שאף הוא דן בעניין זה בכמה מקומות. ואכמ"ל.
אם מועיל סילוק הנעשה בדרך תנאי
נשוב לסוגיין על אוקימתת הגמרא "אמרי דבי רבי ינאי, בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא, נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, מתנה עליה שלא יירשנה". והקשו תוספות (דיבור המתחיל כדרב כהנא):
אבל אם נעשה תנאי על ידי הבעל מועיל גם ללא הדין של רב כהנא ולא גרע מדין המתנה עם האישה קודם הקידושין "על מנת שאין לי עלייך" – תנאי ממון, שתופס התנאי מדיני תנאים.
ומכאן למדו הפוסקים, – מהרי"ט מחנה אפרים וסיעתם, שמדיני תנאי מועילה הסתלקות גם לפני האירוסין וכמו בימינו שבשטר השידוכין מתנים כן. ולדבריהם הר"ן הרשב"א וסייעתם דיברו באומר "דין ודברים אין לי בנכסייך", שזו לשון הסתלקות גרידא ללא תנאי, ולכן לא מועיל לפני האירוסין מכיוון שאין למתנה שייכות לנכסי האישה שעדיין לא בא עמה בברית האירוסין, מה שמשייך אותו אליה. אולם כאשר נעשה תנאי ביניהם מועיל מדיני תנאי אף קודם לאירוסין וכמו בכל תנאי שאדם מתנה עם חברו וכמו בדין המתנה עם האישה קודם הקידושין שעל מנת כן הקידושין יחולו שבתנאי ממון תופסים התנאים והוא הדין בשטר שידוכין שעל דעת כן קידשה ונשאה. ולדעת מהרי"ט יש אפשרות לחזור בהם לפני הקידושין מהתנאים, אולם קצות החושן סימן ר"ט חולק עליו ואין כאן מקום להאריך.
וחזות קשה הוגד לי על יישובם זה ממה שפסק הבית יוסף בשולחנו הטהור (אבן העזר סימן סט סעיף ז) "זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה, היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה, אבל במתנה עמה בעודה ארוסה מהני" ובביאור הגר"א שם ציין לדברי הרמ"א (אבן העזר סימן צב) בשם הר"ן והרשב"א.
נמצאנו למדים בדעת השולחן ערוך שסובר כדעת הר"ן והרשב"א שהביאם הרמ"א להלכה שקודם אירוסין לא מהני סילוק והשולחן ערוך איירי בתנאי שהתנה שכן לשונו שם "שאין תנאי מועיל להסתלק" וכן מבואר בסעיפים שלפני כן וברמב"ם שהוא מקור הדין.
ולפי זה, מרן הבית יוסף הבין שגם בדיני תנאי לא מועילה הסתלקות לפני אירוסין וזהו הפך דברי המהרי"ט והמחנה אפרים וסיעתם. וצ"ע. שוב ראיתי שכבר הקשה כן הראב"ד הגר"י אלמליח בספרו, ואמנם השולחן ערוך איירי במתנה בדין ירושה אולם הגר"א בביאורו השווה דין ירושה לפֵרות נכסי מלוג במתנה לפני האירוסין למרות דינם השונה, שכן בדין פֵרות נכסי מלוג פסק הרמב"ם והשולחן ערוך שמועיל קניין להסתלקות הבעל מפֵרות נכסי מלוג ואילו בדין ירושה לא מועיל. ולפנינו נבאר.
הרמב"ם (פרק כג מהלכות אישות הלכה א) כתב וזו לשונו:
עוד תגדל התימה, שכן הבאנו לעיל שיטת תוספות שדברי המשנה הם בלשון סילוק גרידא ללא תנאי, שאילו היה תנאי מועיל בכל מקרה, והתוספות הביא הכרח לדבריו מדין המתנה עם אשתו על שאר כסות ועונה דקיימא לן, שמועיל תנאו בדברים שבממון ואם כן מה יענה הרמב"ם על הכרח זה של תוספות?
ומצאתי שכבר עמד בזה הגאון רבי יונתן אייבשיץ בספרו בני אהובה על הרמב"ם בהלכה זו.
ובתחילה יישב שיטת הרמב"ם מקושיית התוספות. לדבריו, הרמב"ם סבר שלאחר האירוסין לא יחול התנאי משום דכבר האישה אגודה בו וחייבים לומר שהתנא מועיל לפני האירוסין מדיני תנאים ולאחר האירוסין מועיל מדין מחילה וסילוק. וכן הדין בדין מתנה עם האישה בחובתו כלפיה בשאר כסות ועונה שהכוונה לפני האירוסין ולכן מועיל מדיני תנאי. אבל לאחר האירוסין מועיל מגדרי מחילה או סילוק.
ולדבריו, פשוט שמדיני תנאי מועילה בפשיטות הסתלקות גם לפני האירוסין משום דהווי תנאי גמור ואדעתא דהכי נתקדשה לו והוא הדין בתנאי שיועיל להסתלק מפֵרות נכסי מלוג. ולפי הבנתו בדעת הרמב"ם, הוקשה לו: מדוע פסק הרמ"א כדברי הר"ן והרשב"א שלא מועיל הסתלקות לפני אירוסין, הרי אם התנתה עמו כפי שכתב הרמב"ם מועיל מדיני תנאים שבין אדם לחברו?
והנראה לעניות דעתי, שהר"ן והרשב"א ביארו דברי המשנה והגמרא כפי שהבין תוספות שלא היה כאן תנאי אלא לשון סילוק גרידא ולכן כתבו שלא מועיל לשון סילוק קודם אירוסין כיון שאין לו שייכות אליה. הדברים הללו תואמים לדברי הרמ"א (סימן רט סוף סעיף ד) בשם תשובת הר"ן: "וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם." ועיין שם בסמ"ע ובט"ז ביישוב דברי הרמ"א הללו עם דבריו שבסוף הסימן שם כתב שיכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לעולם.
ובזה ארווח לן, לדעת הפוסקים, המהרי"ט והמחנה אפרים, דברי הר"ן והרשב"א הם בלשון הסתלקות גרידא ללא דיני תנאים ולכן לא מועילה ההסתלקות, אבל אין הכי נמי אם היו תנאים בין האיש והאישה ועל דעת כן נישאו, מועילה ההסתלקות גם לפני האירוסין מדיני תנאי. סברה זו מצאנו כבר באבני מילואים, בבית יעקב ובחזון איש שמדיני תנאים אפשר להסתלק גם מדבר שלא בא לעולם.
דין זה ייכון גם אליבא דהרמב"ם כפי שביאר הבני אהובה בדעתו. וצריכים לומר שמחלוקת הרמב"ם והתוספות מצטמצמת רק במה מדברת המשנה – אם בהסתלקות גרידא כפי שהבינו תוספות או בתנאי, אבל לדינא מסכימים הם שמועיל תנאי להסתלקות מפֵרות נכסי מלוג גם קודם האירוסין מדיני תנאים.
ולפי זה ניתן ליישב קושייתנו על שיטת המהרי"ט והמחנה אפרים מדברי השולחן ערוך (סוף סימן סט) דשם איירי בתנאי להסתלקות מירושה שלא מדיני תנאי אלא מדיני מחילה או הסתלקות, אבל אין הכי נמי – אם עשו תנאים מפורשים שעל דעת כן יתקיימו הקידושין מועילה הסתלקות לפני הנישואין מדיני תנאי. ולא נכחד ממני שמלשון השולחן ערוך לא נראה כן לפום ריהטא אולם יש ליישב בדוחק את לשונו, שכן דברי הר"ן הובאו גם בב"י ויש ליישבם על פי דברי הבני אהובה דאיירי בלשון סילוק בעלמא ולא בדרך של תנאים.
הדבר מקבל חיזוק מלשון הרמב"ם שכתב (הלכות אישות פרק כג הלכה א, כנ"ל) "האישה שהתנת" כלומר, לשון תנאי. ובהמשך דבריו (שם, הלכה ב) כתב: "התנה עמה [=כלומר הבעל] שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה [...]" כלומר, הרמב"ם ביאר דברי המשנה והגמרא בכתובות בדרך של תנאי, ואעפ"כ לדעתו יש חילוק בין בעת האירוסין או לאחר מכן. וברור שלרמב"ם מועיל מדיני תנאים גם להסתלק מדבר שעדיין אינו ברשותו ולא בא לעולם וכמו שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות (הלכות ו–ט).
ובהכרח כוונתו כפי שביאר הבני אהובה, שיש חילוק מהותי כאשר התנאים נעשים בין האיש והאישה על דעת להינשא שאז מועילים התנאים כדין כל תנאי שבין אדם לחברו שמועיל, לבין תנאי שהאיש או האישה מתנים מדיני תנאים אלא הסתלקות גרידא בלשון הסתלקות ושלא על דעת הנישואין שבמקרה זה מועילה ההסתלקות רק מדין מחילה או ויתור ובזה יש חילוק בין לפני אירוסין שאז האיש אינו שייך בנכס של האישה כלל ולכן לא מועילה הסתלקותו וכן לאחר הנישואין, מכיוון שידו כידה לא מועיל לשון סילוק ללא הקנאה וכמו בשותפין, לבין בעת האירוסין שאז יש לו שייכות לנכס שלה ומועילה בו לשון הסתלקות.
ובאשר לצורך שיהיו משפטי התנאים כאשר נעשה בדרך של תנאים נחלקו הפוסקים – ראה בספר אמרי משפט (שם אות לא), אולם במקרה דנן אין נפקותא: מכיוון שנעשה קניין גמור המועיל ביניהם, אין צורך במשפטי התנאים לכולי עלמא.
מה דין הסכם דנן – שלא נעשה בדרך תנאי אלא בקניין המועיל?
פש גבן לבירורי במקרה דנן שלא נכתב בלשון תנאי, אולם הצדדים חתמו עליו ונעשה קניין גמור באופן המועיל ביותר – האם חשוב כתנאי או לא?
לעניות דעתי, במקרה דנן להסכם דנן תוקף חזק ביותר כדיני תנאים לכל הפחות.
טעמי ונימוקי:
הצדדים שלהם אלו נישואים שלישיים ידעו גם ידעו לקראת מה הם הולכים וביקשו לתת תוקף הלכתי וחוקי להסכם שאמנם נכתב בלשון "הסכמות", אולם בעצם פנייתם לרב רושם נישואין לתת לו תוקף כאשר הם חותמים בפניו ומצהירים בחתימתם שקיבלו בקניין גמור ובאופן המועיל ביותר את סברת הפוסקים המקיימים שטר זה, וכל ספק בלשון השטר יהיה נידון לקיים את השטר, התכוונו בבירור להפוך את ההסכמות הכתובות בו להתחייבות לפעול בהתאם להסכמות שבהסכם ועל דעת כן נישאו זה לזה.
נבהיר דברינו:
הטעם שהסתלקות הבעל מזכויות נכסי האישה אינה מועילה לפני האירוסין הוא משום שנחשבים הם כדבר שאינו ברשותו ועדיין לא בא לעולם. ובחסרון קניין בדבר שלא בעולם מצאנו בפוסקים שני טעמים. האחד. לא שייך לעשות קניינים העברת בעלות בדבר שאינו קיים. השני. חסרון בגמירות דעת של הצדדים. וכבר הרחבתי על כך בפסק דין אחר.
ומכאן למנהג הנפוץ בימינו שאיש ואישה המעוניינים להינשא (שכיח ביותר בנישואין שניים) שעורכים הסכם ומבקשים לאשרו בערכאה המוסמכת כדי לתת לו תוקף הלכתי וחוקי.
מנהג זה שהיה לחיזיון נפוץ, יוצר גמירות דעת גמורה אצל הצדדים להסכמות שבהסכם גם אם לא נכתבו בלשון תנאי ויש אנן סהדי לכך שגמרו בדעתם להתחייבות בקניין שנעשה עמם על סעיפי ההסכם. מה גם שנכסי האישה כבר קיימים והמדובר על הסתלקות מזכויות פֵרות בנכסים הללו שהדבר מצוי בימינו שבנישואין שניים או שלישיים כל אחד מהצדדים הבא להינשא מעוניין להיות בעלים על הרכוש שמכניס עם נישואיו ובזה שחותמים על ההסכם בקניין בפני ערכאה או רב מוסמך נקשרים זה לזה בהתחייבותם שבהסכם ועל דעת כן נערכים הנישואין. וזה מעין הסברה שהביא האבני מילואים (סימן צב ס"ק ה) שההסתלקות מועילה מדין "הן הן הדברים הנקנים באמירה" וכמו שכתב בזו הלשון:
אשר על כן, לעניות דעתי אין מקום לפקפק בתוקפו של ההסכם מצד שנכתב בלשון הסכמות גרידא.
זאת ועוד: בחתימת הצדדים על סעיף זה במקרה דנן, אישרו כי כוונתם הברורה הייתה להוציא מידי ספק במקרה שיתברר כי קיימים ספיקות כאלו או אחרים בנוגע לתוקפו של ההסכם. כך שגם אם יש דעות בפוסקים הסוברים שאין ההסתלקות של המערער מועילה בפֵרות נכסי מלוג מאחר שההסכם נחתם לפני האירוסין, הרי שהצדדים קיבלו על עצמם דעות הפוסקים המקיימים את ההסכם והרי יש דעות כאלו כפי שהבאנו.
לסיכום:
להסכם נשוא הערעור תוקף הלכתי וחוקי מעצם חתימת הצדדים על סעיף 4 בהסכם הנ"ל.
טענת המערער שלהסכם אין תוקף – נדחית.
עתה נפן לליבון טענת המערער – שהיה על בית הדין קמא לפסוק לטובת המערער – מדין יד בעל השטר על התחתונה מאחר שיש שתי פרשנויות לסעיף 3 להסכם.
טענה זו כשלעצמה אינה נכונה. נבהיר דברינו:
השולחן ערוך (חושן משפט סימן מב) כתב וזו לשונו: "הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי' אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה."
ומקור הדין הוא רבנו ירוחם בשם רבינו סעדיה גאון, הרמב"ן ועוד – ראה בבית יוסף שם.
ומכאן למקרה דנן: בהסכם נכתב נוסח זה והצדדים חתמו עליו, אם כן לפי זה לכאורה אין לקבל טענה זו.
נכון אמנם שבפתחי תשובה (שם ס"ק י) הביא שיש פוסקים רבים החולקים על כך, וראה שם בביאור הגר"א (ס"ק לב). אולם ראה בספר הסכם ממון (לאב"ד ירושלים הגר"י גולדברג שליט"א, נספח ב) שהביא רבים מן הפוסקים שפסקו כן עיין שם היטב.
ברם, אין אנו זקוקים לדון בטענה זו של המערער מהסיבה שכבר הרחבנו במבוא לפסק הדין בפרשנות סעיפים 2 ו־3 שאין ביניהם כל סתירה והם משלימים זה את זה, ניתחנו היטב את הסעיפים הללו בהתייחס לאמור בסעיף 1, ובביאורנו שם העלינו, שאמנם המערער ויתר או הסתלק מזכות פֵרות נכסי מלוג של המשיבה, אולם בכפוף לכך שהמשיבה תשתמש בזכאותה להשכיר את דירתה וכמו שנכתב בסעיף 3: "בנכסים הנ"ל סעיף 1 זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו." כלומר, זו זכות גרידא וברור שמי שאינו מממש זכות זו אין לו להלין אלא על עצמו.
הדברים הללו, למרות היותם פשוטים, מבוארים הם בטור ובשולחן ערוך (סימן מב סעיף ה) שכאשר יש לכאורה סתירה בין שתי לשונות הכתובים בשטר וניתן לקיימם – מקיימים אותם ולא נאמר בזה הכלל "יד בעל השטר על התחתונה" או שהולכים אחר לשון תחתון. ובסמ"ע (שם ס"ק י) כתב שכך הוא גם כאשר אפשר לקיימם על ידי הדחק, ואמנם הש"ך (ס"ק ט) השיג עליו בזה. מכל מקום במקרה דנן שנראה להדיא מלשון ההסכם שאין כל סתירה בין שני הסעיפים וכי הם בהחלט משלימים זה את זה, אזי אין חולק שיש לדחות את טענת המשיבה שהמערער ויתר על זכותו לפֵרות נכסי מלוג ולכן לא ויתרה על זכותה לקבל את תמורת שכר הדירה.
והנראה לעניות דעתי שזהו דקדוקו של השטר שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סא) בזו הלשון:
"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בעניין כך, ומפני כך כתב אותו לשון."
ומקור הדין משו"ת הריב"ש (סימן תפ, הובא בבית יוסף).
כלומר: מוטלת על בית הדין לדקדק בלשון השטר כפשוטו.
טענה זו של המשיבה נדחית גם בגין טענת המערער כי המשיבה לא בקשה את תמורת שכר הדירה במהלך תקופת ההשכרה ובכך הראתה כי מחלה על זכאות זו, ויתירה מכך הביא ראיה חזקה לבסס טענה זו מכך שבתקופת פרידה ביניהם בקשה להעביר את הכסף אליה ולאחר שחזרו שוב חזרה וייפתה את כוח המערער שיטפל בענייני השכירות.
ומכאן אומדנה ברורה ומוכחת שאכן גם כוונת הצדדים הייתה לפעול ברוח פרשנות ההסכם כפי שהבאנו.
ואמנם הבאנו שיש צד לומר שכוונת הצדדים הייתה לנהוג שכל צד ינהג בבעלות גמורה בנכס הרשום על שמו אולם ברור שכאשר יש אומדנה כה ברורה מהתנהלות הצדדים ובעיקר המשיבה בתקופת ההשכרה המנוגדת להיתכנות של כוונה שכזו שיש לשלול אותה על הסף.
מעין זה ראה בשו"ת הראנ"ח (חלק ב סימן ק, הובאו דבריו בחידושי רעק"א על השולחן ערוך סימן מב ובכנסת הגדולה) דכשהלשון בשטר מסופק ויש אומדנה לאחד מן הצדדים הכלל הוא שהולכים אחר האומדנה ואף על פי שסתם הלשון – הפך האומדנה. וברור שהדברים קל וחומר כאשר האומדנה הברורה הזו מצטרפת לפרשנות הפשוטה של ההסכם ביישוב שני הסעיפים 2 ו־3 שכאשר צד לא מממש את זכאותו הצד השני רשאי לעשות בנכס כרצונו וכמו שנכתב בסעיף 2.
ואין לטעון שהמשיבה לא מחלה למערער אלא שתקה כדי לעשות לו נחת רוח וכמבואר בכתובות (צה ע"א) ובטור שולחן ערוך (אבן העזר סימן צ סעיף יז).
טענה זו משוללת יסוד במקרה דנן בו היה לצדדים הסכם ברור בו הסכימו הצדדים שלמשיבה זכאות בלבד להשכרת הדירה, והמשתמע מכך שאם לא תנצל זכות זו המערער יכול להשתמש בו במסגרת חיי הנישואין וכמו שנאמר בסעיף 2.
המשיבה היה עליה לחשוש למצב בו המערער יוותר עם תמורת דירתה המושכרת ולכל הפחות היה עליה למסור "מודעא" על אי־ויתורה בפני שניים ודומה הדבר למי שקנו מיד האישה שאין לה שיעבוד על קרקע זו ומכרה הבעל שאינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי" וכמבואר שם בסוגיה ובפוסקים.
לזאת יש להוסיף שהמשיבה חתמה למערער על ייפוי כוח לפעול בשמה להשכרת הדירה, וברור שהייתה כוונתה למחול על זכות זו וזו אומדנה ברורה וחזקה שאכן כך התנהלו הצדדים בתקופה זו.
לאור האמור, מתייתר הצורך לברר את שאלת נאמנותו של הדיין שערך את ההסכם. אולם כבר כתבתי על זה בהרחבה במספר פסקי דין (אחד מהם פורסם בספר שורת הדין כרך יא מעמוד שמח והלאה הרוצה יקחנו משם)
יוער כי בנוסף לאמור קיימת הכחשה בין הצדדים – אם תמורת הדירה שולשלה לכיסו של המערער כדברי המשיבה או כדברי המערער שהשתמשו בה לכלכלת הבית כולל שתי בנותיה של המשיבה.
לטענות הצדדים אין הוכחות חותכות, ולמערער מוחזקות בכסף התמורה, וכך לכל היותר ניתן לחייבו שבועת היסת להיפטר מתשלום כדין כופר בכול. ברם כאמור פרשנות ההסכם מורה בעליל שלמשיבה הייתה זכות להשכיר את דירתה ומשלא עשתה כן יש כאן מחילה על זכות זו ובפרט שהאומדנה הברורה מורה כן.
לסיכום (בסוגיית שכר הדירה)
א. מפרשנות סעיפי ההסכם עולה בבירור כי למשיבה הייתה קיימת זכאות לקבל דמי שכר דירתה ככל שהייתה עומדת בזמנו על זכות זו, אולם מהמערער לא נשללה אפשרות להשכרת דירת המשיבה, ולכן מאחר שזכות זו לא מומשה על ידה, המערער זכאי להחזיק בכספי השכירות. טענת המשיבה שלא התכוונה לוותר על זכות זו. קל וחומר כאשר האומדנה הברורה מצטרפת לחזק את הפרשנות המילולית לסעיפים הנ"ל.
ב. לאור פרשנות זו, יש לקבל את הערעור בעניין תשלום שכר הדירה ולדחות את טענת המשיבה שלא התכוונה לוותר על זכות זו. קל וחומר כאשר לפרשנות המילולית של ההסכם מצטרפת אומדנה חזקה וברורה שאכן המשיבה לא התכוונה לממש את זכותה זו.
יתר הטענות
א. דמי ניהול
באשר לטענת המערער לחיוב המשיבה בדמי ניהול בדירה:
טענה זו נדחית מאחר שהמערער נהנה מקבלת דמי שכר הדירה שהתקבל וזאת בגין ויתור המשיבה על זכאותה לקבלת דמי שכר דירתה. מה גם שהתנהלות המערער היא התנהלות מקובלת ונורמטיבית בין בני זוג במערכת נישואין שאי אפשר לדרוש עליהם תמורה.
ב. נזקי צו עיכוב יציאה
באשר לטענת המערער לחייב את המשיבה בהוצאות בגין צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציאה נגדו המשיבה ובכך נגרמו לו נזקים:
טענה זו לא הוכחה, מה גם שלטענת המשיבה הודיעה למערער על הצו שהוצא נגדו בשיחה טלפונית, ולפיכך מקובלת עלינו החלטת בית דין קמא נשואת הערעור.
ג. תשלום עבור סיוע בפירעון חוב "משכנתה"
באשר לטענת המערער להשתתפותו בחוב המשכנתא על דירת המשיבה:
טענה זו לא הוכחה, ולטענת המשיבה משכורתה בסך ששת אלפים וחמש מאות ש"ח לחודש שימשה לכלכלת כל צרכי הבית ואילו המערער שלא עבד קיבל מִלגה זעומה מה"כולל".
ד. תשלום עבור כלכלת בנות המשיבה
באשר לטענת המערער כי כלכל את בנותיה של המשיבה ודורש לחייבה בתשלום בהתאם לנפסק ברמ"א (חושן משפט סימן רמו סעיף יז) בשם תרומת הדשן:
טענה זו לא הוכחה. המשיבה טענה כי משכורתה שימשה גם לכלכלת בנותיה.
זאת ועוד: לגופה של הטענה. המעיין בתרומת הדשן יראה נכוחה שאם דרישת התשלום נבעה מסכסוך שפרץ לא ניתן לחייב בתשלום את הנהנה וראה שם בנושאי כלים: קצות החושן, נתיבות המשפט ופתחי תשובה בטעם הדבר.
לסיכום (בעניין ארבע הטענות הנ"ל): טענות המערער הנ"ל נדחות בהיעדר תשתית ראייתית.
השבחת הדירה
באשר לטענת המערער לחיוב המשיבה בהשבחת הדירה והמגרש בתל אביב שקיבלה בירושה:
המערער לא התבסס על נתונים עובדתיים כמו חוות דעת שמאי וכיוצא בזה. מה שכן המערער הרבה לצטט מהנפסק בהלכה בעניין יורד לנכסי חברו ברשות או מדין המהנה את חברו.
נכון אמנם שיש היבטים הלכתיים שיש לדון בהם ככל שיתברר שהנתונים העובדתיים נכונים, אולם ברור שללא הנתונים העובדתיים הללו כמו, מה היה שווי הדירה והמגרש לפני הפעולות שנעשו על ידי המערער ומה שווים לאחר ההשבחה באמצעות שמאי מקצועי שזהותו תיקבע בהסכמת הצדדים לא יהיה ניתן להכריע בטענת ערעור זו.
לסיכום: טענה זו של המערער לא ניתן לדון בה בהיעדר נתונים עובדתיים.
הוצאות משפט
באשר לטענת המערער לפטרו מתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ש"ח שחויב בפסק הדין בבגין היעדרותו מהדיון:
מהעיון בחומר שבתיק עולה כי אכן המערער המציא לבית הדין אישור מחלה המיועד גם לבתי משפט בחתימת רופא. כך שהמערער פעל בהתאם לאמור בפרוטוקול בית הדין מיום י"ג באייר תשע"א (17.5.2011).
לסיכום: טענת המערער לפטרו מתשלום הוצאות משפט מתקבלת.
מסקנות
לדעתי, לאור האמור יש לפסוק כדלהלן:
א. הערעור מתקבל חלקית:
ב. המערער פטור מתשלום שכר הדירה למשיבה;
ג. המערער פטור מתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ש"ח;
ד. יתר טענות המערער נדחות בהיעדר תשתית ראייתית פרט לתביעתו לחיוב המשיבה בדמי השבחה:
1. למערער תינתן הזכות להמציא ראיות לטענת ההשבחה;
2. אם יימצא שהשביח את הנכס תוגש חוות דעת שמאי המוסכם על הצדדים מה היה ערך ההשבחה;
3. בית הדין האזורי יבחן מבחינה הלכתית גם אם הנתבעת חייבת לשלם על ההשבחה שהושבח הנכס בתקופה שגרו יחד.
הרב מימון נהרי
מצטרפים.
הרב נחום שמואל גורטלר הרב יצחק אלמליח
נפסק כאמור.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ל' בסיוון התשע"ו (6.7.2016).
האיש (להלן גם: המערער) מיוצג על ידי טוען רבני משה ליבוביץ. האישה (להלן גם: המשיבה) מיוצגת על ידי עורך הדין שמואל גרוס.
להלן קטע מפסק הדין נשוא הערעור:
"לאחר שבית הדין עבר בעיון על פרוטוקולי הדיונים וסיכומי הצדדים וכן על הסכם הממון שנערך בין הצדדים טרם נישואיהם, בית הדין דוחה את תביעת הבעל להחזר דמי השכירות שגבתה האישה עבור דירתה בבני ברק.'3. בנכסים הנ"ל סעיף 1 זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו, בלי כל צורך להודיע או לקבל רשות מהשני, הן בחייו והן לצוות לאחר מיתה' –
כספים אלו הם אמנם פֵרות נכסי האישה, אך לנוכח הסכם הממון שנחתם ביניהם לפני הנישואין, הבעל לשעבר הסכים לוותר עליהם, כמופיע בסעיף 3 להסכם הממון כדלהלן:
יש לדחות את תביעת הבעל לשעבר לאור הנ"ל. אדרבא, יש לקבוע כי על הבעל להחזיר לאישה את כל הכספים שלקח מדמי שכירות הדירה בבני ברק.עד כאן ציטוט קטע מפסק הדין נשוא הערעור.
לדעת בית הדין, אין ממש בטענת הבעל לשעבר בסיכומיו שהייתה הסכמה בין הצדדים לשימוש בכספי השכרת הנכס בבני ברק לצרכי כלכלת הבית, בזמן שהצדדים מתגוררים במשותף.
כמו כן על הבעל לקיים את פסק הדין מיום י"ד באייר תשע"א (18.5.2011) המחייב אותו בסך של 2,000 ש"ח עבור הוצאות דיון בו לא הופיע.
לטענת האישה בתביעתה כמופיע בסיכומי בא כוח האישה, נשאר רכוש וריהוט בבית הגרוש בנס ציונה שלא הוחזר לה. לטענת הגרוש בסיכומיו, לא נשאר כל רכוש מלבד המחשב. לטענת האישה בפינוי הוצאו שקים שהכילו בגדים אך לא ריהוט השייך לה. והיא תובעת לחייב את הגרוש בסכום של 70,000 ש"ח עבור הריהוט.
לדעת בית הדין אף צד לא הצליח להוכיח אם הוצא ריהוט או שהוא נשאר בדירה.
בתביעות הגרוש בסיכומיו מופיעה בסעיף ד' תביעה עבור כיסוי חוב שחבה האישה לחברת הסלולר עבור התקופה שלפני הנישואין בסך של 6,800 ש"ח ששולם על ידי הגרוש לטענתו. הבעל לשעבר טוען שהוא שילם מכספו את החוב, האישה מכחישה וטוענת שהתשלום שולם מכספה. היות וכיום לא משביעים שבועת היסת, לדעת בית הדין יש לחייב את האישה לשלם לבעל לשעבר סך שליש מתשלום חוב זה.
שאר תביעות הגרוש מסעיף א' עד ח' (מלבד סעיף ד') של מקח טעות, התעמרות, השקעת זמן, פֵרות נכסי מלוג והחזר תשלום נזק ופיצויים יש לדחותן כי הן טענות של גרמא, ואין גם חיוב של פֵרות נכסי מלוג לנוכח מה שמופיע בהסכם הממון שנערך לפני הנישואין בין הצדדים כמופיע לעיל בסעיף 3 להסכם.
לאור הנ"ל פוסק בית הדין כדלהלן:
א. מחייבים את הבעל לשעבר להחזיר לאשתו לשעבר את כל דמי השכירות שקיבל עבור הדירה בבני ברק מיום נישואיהם ואילך.
ב. מחייבים את הבעל לשעבר לשלם לאשתו לשעבר סך אלפיים ש"ח עבור הוצאות דיון אליו לא הופיע.
ג. מחייבים את הבעל להחזיר לאישה את המחשב שהושאר בדירה בנס ציונה.
ד. מחייבים את האישה לשעבר להחזיר לבעל לשעבר סך של 2,270 ש"ח שהוא שליש מהסכום של 6,800 ש"ח ששולם על ידי הצדדים על חוב שחבה האישה לחברת הסלולר, לאחר הסכם פשרה עם חברת פלאפון. את הזכות לתשלום הנ"ל יקזז הבעל לשעבר מהחיוב שחייב הבעל לשעבר לשלם לאישה כאמור בסעיף א'."
רקע עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין
א. בשנת 2007 נישאו הצדדים כדת משה וישראל.
ב. לצדדים אלו הם נישואים שלישיים ואין להם ילדים משותפים.
ג. הצדדים חתמו על הסכם ממון לפני נישואיהם שניתן לו אישור על ידי רב העיר נס ציונה, לאחר שחתמו בפניו וקיבלו על עצמם בקניין סודר את התחייבותם.
ד. ההסכם נערך על ידי הרה"ג מנדל שפרן שליט"א לבקשת המערער ולא בנוכחות המשיבה.
ה. לא נעשה שטר שידוכין בקניין וחרם.
ו. לא נעשה קניין בין הצדדים על ההסכם במעמד החופה.
ז. הצדדים התגוררו בתקופה שלאחר הנישואין בדירת המשיבה בבני ברק, ולאחר תקופה עברו להתגורר בדירת המערער בנס ציונה.
ח. דירת המשיבה הושכרה במהלך תקופה זו על ידי המערער בידיעת המשיבה והתמורה הועברה אליו.
ט. לדברי המערער, תמורה זו שימשה לכלכלת הבית כולל שתי בנותיה של המשיבה. לדברי המשיבה, התמורה שולשלה לכיסו של המערער ואילו משכורתה שימשה לכלכלת הבית.
י. הצדדים נפרדו בסוף שנת 2009 לאחר כשנתיים ושלושה חודשים והתגרשו בתאריך י"א בכסלו תשע"ב (7.12.2011).
יא. הצדדים התדיינו בפני בית הדין האזורי בתביעות הדדיות שרובן בענייני רכוש. במהלך הדיונים נחקרו הצדדים והתקבלה עדות.
יב. הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין לדון בתביעות הללו, למרות האמור בהסכם כי אם יתגלעו חילוקי דעות ביניהם בפרשנות ההסכם יכריע בהם בית הדין בקהילות החרדיות בבני ברק או ירושלים.
יג. המערער לא יוצג במהלך הדיונים. המשיבה יוצגה על ידי בא כוחה הנוכחי.
יד. הצדדים הגישו את סיכומיהם לבית הדין האזורי וניתן פסק דין נשוא הערעור.
להלן טיעוני המערער המרכזיים שמכוחם יש לפטרו, לטענתו, מתשלום שכר הדירה למפרע
א. שגה בית הדין שחייב את המערער להשיב למשיבה דמי השכירות. פסק הדין נתמך על פרשנות סעיף 3 בהסכם שבו נאמר: "בנכסים הנ"ל בסעיף 1 [=זכויות ונכסים שיש לכל אחד. תוספת שאינה כתובה] זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו בלי כל צורך להודיע או לקבל רשות מהשני, הן בחייו והן לצוות לאחר מותו."
בית דין קמא פירש כוונת סעיף זה לוויתור המערער על זכויות פֵרות נכסי מלוג שיש בנכסי המשיבה דהיינו, שכר הדירה בבני ברק. ולא היא, אפשר לפרש כוונת הסעיף לוויתור מינימלי של מה שמפורש בו, כמו מכירה או הורשת הדירה ולא זכות קבלת שכר דירה. לדבריו, לפרשנות זו אסמכתה מדברי הגמרא בכתובות (פג ע"א וע"ב) והוא בנוי על הכלל ההלכתי של "יד בעל השטר על התחתונה", הנלמד מדין סילוק הבעל כמפורש במשנה (שם ע"א) "דין ודברים אין לי בנכסייך" שאינו כולל פֵרות נכסי מלוג אלא זכות האישה למכירה או מתנה של נכסי מלוג שהכניסה. הא ותו לא מידי. וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר (סימן צב). בפסק דין זה שגה בית הדין שלא נתן דעתו על דין זה.
ב. שגה בית הדין בכך שלא נתן דעתו שהסתלקות בעל מפֵרות נכסי מלוג אינה מועילה לפני אירוסין, וכמו שכתב הר"ן בחידושיו והביאו הרמ"א להלכה שם. לדבריו, במקרה דנן הסתלקות המערער – גם אם נקבל את פרשנות בית הדין קמא – נעשתה לפני האירוסין שהמנהג היום לעשותם בעת הנישואין, וכך אין תוקף להסכם.
ג. המערער הוציא את הכספים שקיבל משכר הדירה לכלכלת הבית, וכך הכסף נאכל לטובת כלכלת הבית הכולל שתי בנות המשיבה מנישואין קודמים.
ד. המשיבה מחלה על שכר הדירה בכך שלא תבעה אותם בתקופת היותם יחד, ונראה שכוונתה הייתה לפרש האמר בהסכם "זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו", שהיא נותנת זכות פֵרות שכר דירה למערער. ראיה לכך הוא מביא ממה שחתמה על ייפוי כוח למערער לפעול אל מול השוכר, וזאת לאחר שחזרה מתקופת הפירוד שאז הוציאה מכתב לשוכר שלא לשלם למערער את דמי השכירות. כך שגם אם נקבל את פרשנות בית הדין קמא, הרי שהמשיבה לא פעלה בהתאם לזכות שהייתה לה ומחלה על זכות זו למערער. מצרף מכתבו של עורך דין לשוכר בתקופת הפירוד, וייפוי כוח בלתי חוזר למערער בתקופה שחזרו לחיות יחד. עוד מביא לראיה שבתביעת הגירושין הראשונה שלה לא העלתה כלל טענה לתשלום דמי שכר דירה בעבורה, ורק לאחר מכן בעצת בא כוחה בקשה כן.
ה. שגה בית הדין שדן בנושא, מאחר שבהסכם נאמר שבמקרה של חילוקי דעות הסכימו הצדדים לפנות לבית דין פרטי. אמנם המערער הסכים, אולם לא היה מיוצג ולכן יכול לחזור בו. מביא ציטוט מפסק דין של בית משפט העליון שדן בשאלה זו, ופסק לבטל את פסק הדין המחוזי ושיש להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה.
ו. שגה בית הדין שלא התייחס לתביעת המערער לחייב את המשיבה בשכר טרחה בגין שחרור המגרש והבית בתל אביב שהיה שייך למשיבה ובמשך עשרים וחמש שנים לא עשתה עמו דבר מאחר שהשתלטו עליו עבריינים. לטענתו, שחרור המגרש והבית היה כרוך במחשבה יצירתית ועבודה אמיצה וקשה נגד יושבי המגרש והבית ש"התנחלו" שם והוא ניהל נגדם מאבקים – כולל השקעה של זמן והשבחת הנכס כמו ניכוש טיפוח ושמירה עליו, טוען כי עד לשחרורו לא יכלה המשיבה להשתמש בו ועתה הוא שווה שני מיליון ש"ח. לדבריו. המשיבה שיתפה אותו בבעיה שנוצרה והבטיחה לו תשלום על כך. (מציין לפרוטוקול דיון שבו הפנתה אותו לעורך דין המטפל בתיק) מבקש לחייב את המשיבה בסך מאה וארבעים אלף ש"ח כדין יורד לשדה חברו ברשות והשביחה המבואר דינו בשולחן ערוך, וכדין ירד להציל חמור חברו שחייב ליתן לו שכרו. מצטט קטעים משולחן ערוך (חושן משפט סימן רסד וסימן שלה). לדבריו, בית הדין קמא דחה תביעה זו בכך שזה תביעה מדין גרמא. ולא היא, זו תביעה בגין השבחה שיש לחייב מדין מהנה את חברו.
ז. המערער פרנס את שתי בנות המשיבה אף שלא התחייב להן, ויש לחייב את המשיבה מדין "האומר לחברו: אכול עמי" שחייב לשלם, וכמו שפסק הרמ"א (חושן משפט סימן רמו סעיף יז) לגבי מי שמאכיל חתנו.
ח. המערער תובע להשבת מחצית דמי המשכנתא ששילם בעבור הדירה של המשיבה בבני ברק בתקופת חייהם המשותפים, הסכום הנדרש 12,150 ש"ח.
ט. המערער תובע דמי ניהול דירת המשיבה בבני ברק.
י. המערער תובע מהמשיבה תשלום קנס ונזק שנגרם לו בגין שעיכבה את יציאת המערער מן הארץ ולא הודיעה לו על כך, למרות התחייבותה להודיע על כך למערער.
יא. שגה בית הדין שחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ש"ח בגין היעדרותו מהדיון אף שהמציא אישור רפואי כפי שהתבקש על ידי בית הדין.
לסיכום:
טוען כי התביעות הכספיות שהגיש במסגרת סיכומיו מיום ד' באדר תשע"ה (23.2.2015) לא נידונו ובית הדין התייחס אליהן במכלול שאין לחייב בדין גרמא.
טיעוני המשיבה המרכזיים – הבעל וויתר על זכותו לפֵרות נכסי מלוג
א. בית הדין צדק בפרשנות סעיף 3 להסכם בו נכתב "בנכסים הנ"ל סעיף 1 זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו בלי כל צורך להודיע או לקבל רשות מהשני, הן בחייו והן במותו." שכוונתו לוויתור המערער מזכויות המוקנות לו על פי חז"ל הנקראים פֵרות נכסי מלוג שבמקרה זה המדובר על דמי שכר דירת המשיבה שנטל המערער. לדברי המשיבה, במה שנאמר בהסכם "זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו" קיים ויתור מפורש של המערער בדמי שכר דירתה.
ב. לטענתה המערער שלשל לכיסו את תמורת שכר הדירה. לדברי המשיבה היא השתכרה סך של כששת אלפים חמש מאות ש"ח לחודש, שהעבירה למערער כדי שיכלכל במשכורתה את הוצאות הבית, ולא היה צורך בכספים שהתקבלו משכר הדירה.
ג. עוד טוענת כי המערער לא עבד וקיבל מלגה מהכולל בסך ארבע מאות ש"ח, וכך עול כלכלת הבית נפל על כתפי המשיבה, אולם היא לא עודכנה מה נעשה בכל הכסף. מודה כי מזונות הבנות שקיבלה מאביהן הופקדו בחשבון הפרטי שלה.
ד. מבקשת לחייב את המערער בהוצאות משפט כפי שקבע בית הדין.
ה. באשר לתביעות הכספיות של המערער נגד המשיבה. המערער לא הוכיח את התביעות הללו ויש לדחותם.
ו. באשר להוצאות בגין עיכוב היציאה שהוציאה נגדו, טוענת היא כי הודיעה לו על הצו שניתן.
ז. באשר להוצאות ההשבחה במגרש ובבית שירשה, לטענת בא כוחה – המערער לא הוכיח את ההשבחה וכי המגרש אינו של המשיבה.
ח. באשר לתשלום המשכנתא. לטענתה חוב המשכנתא שולם מהמשכורת שלה.
לסיכום:
פרשנות סעיף 3 בהסכם יש בה ויתור המערער על פֵרות נכסי מלוג.
באשר ליתר הטענות הכספיות אין למערער הוכחות.
ערעור האישה
בכתב הערעור הקצר טוענת האישה ובא כוחה כי שגה בית הדין במה שכתב בפסק הדין נשוא הערעור שלא עלה בידיה להוכיח כי הריהוט לא הוצא מהדירה של האיש בנס ציונה.
לטענתה. הופיעו שני עדים בבית הדין שהעידו כי מהדירה הוצאו שקיות בגדים בלבד. משכך. האיש הוא זה שצריך להוכיח כי האישה הוציאה את הריהוט שהביאה.
תגובת האיש לתביעה זו
האיש מכחיש בכל תוקף שהאישה הביאה ריהוט וכי נטל את הריהוט שלה.
דיון
נפתח בערעור האישה:
בית הדין עיין בחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין, ולא מצא הוכחה חד משמעית לטענת מי מהצדדים, וכך אין הצדקה להתערב בפסק הדין נשוא הערעור שקבע כי אף צד לא הוכיח את עמדתו.
בית הדין קמא שמע את העדויות מכלי ראשון ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
לאור האמור פוסק בית הדין:
ערעור האישה בעניין הריהוט נדחה.
עתה נפן לערעור הראשון
שאלות הלכתיות המתעוררות לליבון בערעור על תוקף ופרשנות ההסכם
א. מהו תוקפו ההלכתי של הסכם הממון?
ב. מה הפרשנות בסעיף נשוא המחלוקת?
ג. מה הדין כאשר יש ספק בפרשנות?
ד. האם הדיין שערך את ההסכם נאמן לפרשו?
באשר לשאלה הראשונה:
שאלה זו מתחלקת לשלוש שאלות משנה:
האחת – האם בעל יכול להסתלק מפֵרות נכסי מלוג של אישה קודם האירוסין?
השנייה – האם במקרה דנן שנעשה קניין בעת חתימת הצדדים על ההסכם הדין שונה?
השלישית – האם בימינו שנהוג לעשות שטר שידוכין מחייב, והקידושין נעשים עם הנישואין הדין שונה?
השאלה השלישית מתייתרת מאחר שבפועל הצדדים (שאלו הם נישואיהם שלישיים) לא עשו שטר שידוכין מחייב בקנס וחרם כמקובל בקהילות יוצאי אשכנז בנישואין ראשונים.
נקדים ונאמר כי השאלות ההלכתיות בעניין פרשנות הסעיף השנוי במחלוקת ידונו במסגרת השאלה הראשונה על שאלות המשנה ב' וג' מאחר שבמקור הדין שזורים ומשולבים שני הנידונים גם יחד, אשר על כן שומה עלינו לבחון את פרשנות סעיף 3 להסכם בהתאם לאמור בסעיפים הקודמים לו. לשם כך נצטט קטע מההסכם נשוא הדיון.
דיון בשאלת הפרשנות של סעיפי ההסכם
בסעיף 1 פורט שהרכוש והזכויות השייכות לכל אחד מהצדדים עד ליום י"א בתמוז תשס"ז (27.6.2007) לא ייכללו ברכוש המשותף אחר שיינשאו זה לזה.
בסעיף 2 נאמר:
"כמו כן לא יהיה זכות מגורים, מכירה, השכרה ו/או כל שימוש כל שהוא במישרין ו/או בעקיפין לאחר מבני הזוג הנ"ל ו/או לילדיהם בדירת הצד האחר במקרה של פירוד חס ושלום או מוות חס ושלום."בסעיף 3 נאמר:
"בנכסים הנ"ל סעיף 1 זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו, בלי כל צורך להודיע או לקבל רשות מהשני, הן בחייו והן לצוות לאחר מיתה."ולכאורה, המתבונן בסעיף 2 יראה שכוונת הצדדים הייתה למנוע זכות מכירה, השכרה או כל שימוש אחר בנכס השייך לצד האחר במקרה של פירוד או מוות ח"ו, אולם אין לראות בסעיף זה מניעת זכות זו במסגרת חיי הנישואין.
מאידך גיסא, סעיף 3 מבהיר כי כל צד זכאי לעשות בנכס השייך לו כראות עיניו, וברור שהכוונה במסגרת חיי הנישואין. כלומר, תישמר זכות לכל צד לעשות בנכס השייך לו כרצונו אולם אין מניעה לוותר על זכות זו במסגרת הנישואין.
ולכאורה, יש לראות בסעיף זה ויתור של המערער על פֵרות נכסי מלוג של המשיבה בדירה השייכת לה בבני ברק, במקרה שהמשיבה תממש את זכותה להשכיר את הדירה וליטול את דמי השכירות, ודומה הדבר לאומר או כותב לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן" שהרי למשיבה יש זכות גם להשכיר את דירתה ועל זה ויתר המערער מראש בעת חתימתו על ההסכם.
פרשנות זו שסעיף 3 בא לתת זכות לבעל נכס לעשות בו כרצונו ואינה שוללת מהצד השני זכויות בנכס כל עוד לא מומשה זכות זו על ידי בעל הנכס היא הכרחית, כדי שלא תהיה סתירה בין סעיף 2 ל־3.
ומכאן למקרה דנן, המשיבה באה בטענה כי יש לראות בסעיף 3 שהמערער ויתר על זכות פֵרות נכסי מלוג שלה.
מאידך גיסא, טוען המערער כי אין לראות זאת כוויתור אלא כהסתלקות שאינה תופסת לפֵרות נכסי מלוג כל עוד לא ויתר במפורש על זכות הפֵרות.
עוד טוען כי המשיבה ויתרה על זכות זו והעובדה שלא דרשה את דמי השכר דירה שקיבל המערער עד לאחר הגירושין.
עוד טוען כי ההסכם אינו בר תוקף מאחר שנערך קודם האירוסין.
ולכאורה, יש לתת עדיפות לטענה השנייה של המערער שהמשיבה ויתרה על זכות זו של קבלת שכר הדירה, ככל שנידרש לתאם את סעיף 3 עם סעיף 2 שבהסכם כדי שלא תהיה סתירה ביניהם, וכמו שביארנו לעיל שהסעיפים משלימים זה את זה.
מאידך גיסא, אין לשלול את האפשרות שהצדדים התכוונו לנהוג כמנהג בעלים כל אחד ברכושו ובזכויותיו כולל השכרת דירה וקבלת תמורתה, שכן מסעיף א' עולה שכל צד יישאר בעלים על נכסיו, ובסעיף 2 ייתכן וכוונתם הייתה להראות כי אין לכל אחד מהם לעשות שימוש כל שהו בנכסי משנהו כולל גם לאחר פירוד או מוות, אבל לא רק אחר פירוד או מוות כפי שהסברנו את הסעיף אלא אף במקרה פירוד. במסגרת זו של כוונת הצדדים, אפשר לומר שהפרשנות המילולית לסעיף 3 היא רחבה וכוללת ויתור המערער על גוף הנכס של המשיבה וממילא ויתור על הפֵרות שאינם מגיעים לו, שכן לשון סעיף 3 "כל צד זכאי לעשות בנכס השייך לו כראות עיניו" מראה על ויתור כוללני בגוף הנכס ולא כפי שטען המערער בטענה הראשונה שהבאנו. ולפנינו יתבאר אם יש בקניין שנעשה על ידי הצדדים, כדי להרחיב את הוויתור של המערער בגוף הנכס מעבר לאומר "דין ודברים אין לי בנכסייך" או לא.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהפרשנות הפשוטה והרהוטה לסעיפים 2 ו־3 היא כמו שביארנו ולא כפי שנראה שאולי זו הייתה כוונת הצדדים.
במקרה זה יש להידרש לשאלה: מה הדין כאשר פרשנות לשון השטר מורה בניגוד לכוונת עושי השטר?
עוד נידרש לבחון: האם הכלל ההלכתי של 'יד בעל השטר על התחתונה' תקף גם במקרה דנן או לא?
כמו כן נידרש ללבן במסגרת זו גם את תוקפו של ההסכם בימינו מאחר שנעשה לפני האירוסין.
בטרם נלבן את השאלות הללו נבחן את סעיף 4 להסכם, האם יש בו הבהרה מספיקה כדי לפשוט את הספיקות הללו.
בסעיף 4 נאמר:
"על כל הנ"ל קיבלו החתן והכלה קניין סודר ביום כ"ד לחודש סיוון תשס"ז מעכשיו בבית דין חשוב במנא דכשר למקניא ביה דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרא, בקניין המועיל ביותר ובאופן המועיל ביותר וקיבלו על עצמם סברת הפוסקים המקיימים שטר זה, וכל ספק בלשון השטר יהיה נידון לקיים את השטר ולא לבטלו."ולכאורה, ממה שקיבלו על עצמם בקניין גמור לקבל על עצמם סברת הפוסקים המקיימים שטר זה נצטרך להתחשב בסעיף זה, שגם אם יתברר לנו כי הפוסקים חלוקים בשאלת תוקף ההסכם שנחתם לפני האירוסין, תעמוד למשיבה הזכות לטעון כי בהתאם לסעיף זה יש לקיים את ההסכם ולא להתחשב אף במוחזקות של המערער בכסף, או בטענת קים לי כפוסקים הסוברים שאין להסכם תוקף.
עוד ניתן לכאורה ללמוד ממה שנאמר "וכל ספק בלשון השטר יהיה נידון לקיים את השטר ולא לבטלו" שלא תעמוד לזכות המערער טענת ביטול ההסכם מדין יד בעל השטר על התחתונה.
ברם, עדיין יש לפקפק ולומר שמדובר בספק המתעורר וגורם לביטול השטר, אולם במקרה דנן שגם אם נקבל טענת המערער לפרשנות מינימלית בהסכם, שהוויתור אינו כולל פֵרות נכסי מלוג (וכפי שהביא לראיה מכתב של הרה"ג מנדל שפרן שערך את ההסכם) עדיין לא יתבטל ההסכם והוא ייוותר על כנו עם פרשנות מצומצמת בהתאם לכלל של יד בעל השטר על התחתונה.
ראיה לפרשנות זו בהסכם נראה להביא ממה שנאמר בהמשך הסעיף:
"במידה ויתגלעו חילוקי דעות באשר לפרשנות הסכם זה, הרי הצדדים מקבלים עליהם בקניין סודר לפנות אך ורק לאחד מבתי הדין מקהילות החרדים."הנה לנו שהצדדים ידעו על כך שייתכן ויתעורר ספק בפרשנות לשון ההסכם ולכן קיבלו על עצמם בקניין שהנושא ידון בבית הדין הפרטיים. וברור שכוונת עושי ההסכם היא, באופן שהספק אינו גורם לביטול ההסכם. אולם אם בצדדי הספק יש צד הגורם לביטול ההסכם אין חולק שההסכם ייוותר על כנו.
לסיכום
מפרשנות סעיפי ההסכם עולה כדלהלן:
א. מסעיף 3 עולה כי המערער ויתר על פֵרות נכסי מלוג בכפוף לכך שהמשיבה תממש את זכאותה.
ב. בכוונת הצדדים יש להסתפק אם אכן זו הייתה כוונתם ויש צד לומר שהתכוונו לוויתור גורף הדדי של כל אחד בנכסי חברו.
ג. מסעיף 4 עולה כי במקרה שמתעורר ספק הגורם לביטולו של ההסכם, ההסכם שריר וקיים.
ד. מסעיף 4 עולה כי במקרה שמתעורר ספק בלשון השטר שאינו מבטל את ההסכם ידון בית הדין בשאלה זו.
נציין כי אף שהצדדים קיבלו על עצמם, בהסכם, את הסמכות של בתי הדין הפרטיים לדון בספק זה, מכל מקום, למעשה קיבלו על עצמם את סמכות בית הדין הרבני.
עתה לאחר ניתוח פרשנות סעיפי ההסכם, בוא נבוא לבאר את השאלות ההלכתיות הללו ממקורות חז"ל.
מקור דין סילוק מפֵרות נכסי מלוג
במשנה במסכת כתובות פרק ט' (דף פג ע"א) נאמר:
"הכותב לאשתו: 'דין ודברים אין לי בנכסיך' – הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה. אם כן למה כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך'? שאם מכרה ונתנה קיים. כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן' – הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה. רבי יהודה אומר: לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם'. כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך' – אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מתה יירשנה, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל."ובגמרא:
"תני רבי חייא: 'האומר לאשתו'. וכי כתב לה מאי הוי, והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום? אמרי דבי רבי ינאי: בכותב לה ועודה ארוסה, כדרב כהנא דאמר רב כהנא: נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה; וכדרבא, דאמר רבא: האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. מאי כגון זו? כדרב הונא אמר רב – יכולה אישה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. אי הכי אפילו נשואה נמי? אמר אביי: נשואה ידו כידה; רבא אמר: ידו עדיפה מידה. נפקא מיניה לשומרת יבם. איבעיא להו, קנו מידה מהו? אמר רב יוסף: מדין ודברים קנו מידו. רב נחמן אמר: מגופה של קרקע קנו מידו [...] אמר אמימר הלכתא מגופא של קרקע קנו מידו."עוד בגמרא בביאור רישא של המשנה "אם כן למה כתב לה" נאמר:
"ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך? אמר אביי: יד בעל השטר על התחתונה."עד כאן קטעים מהגמרא הנוגעים לבירור השאלות הנ"ל.
וברש"י שם ביאר דין הגמרא, שלשון סילוק שאומר או כותב הבעל לאשתו – אם הוא לאחר הנישואין אינו מועיל הואיל וידו כידה נחשבים הם כמו שותפים, וכמו ששותף אינו יכול להסתלק מעסק השותפות באמירה או כתיבה בלשון הסתלקות אלא בהקנאה, הוא הדין והטעם באיש ואישה נשואים. ולכן העמידה הגמרא דברי המשנה שאומר לה כן בעודה ארוסה, ועדיין אין לבעל זכות בפֵרות נכסי מלוג של האישה, ואז הדין שהבעל יכול להסתלק מזכות זו רק אם אומר בפירוש שמסתלק מפֵרות, אולם אם מסתלק בלשון "דין ודברים אין בנכסייך" אין בהסתלקות זו הסתלקות גם מזכותו לפֵרות נכסיה אלא שאם תמכור או תיתן מתנה את הנכס שהכניסה מכרה או מתנתה קיימים. והטעם לכך ביארה הגמרא על פי הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה" כלומר: מכיוון שיש בלשון זו שתי משמעויות וספק אם כוונתו גם להסתלקות מפֵרות נכסי מלוג וכן ירושה או רק מזכות שיש לו שאם תמכור או תיתן את הנכס בחיי הנישואין המכר או המתנה בטלים, במקרה זה שלשון ההסתלקות סתום ואינו מפורש, יכול לומר הבעל לאישה, כוונתי בהסתלקות הייתה לפחות שבמשמעות השטר, קרי, שאם תמכרי או תתני במתנה המקח והמתנה קיימים אבל מירושה ופֵרות נכסי מלוג לא הסתלקתי.
עוד ביאר רש"י על האיבעיא של הגמרא "קנו מידה מהו", שהכוונה על דין שותפין שהובא בברייתא קודם לכן בדין האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו שלא אמר כלום – האם במקרה זה יועיל קניין. ובתוספות ביארו שהאיבעיא חוזרת על דין האומר לאישה בעודה נשואה דלא מועיל לשון הסתלקות – האם במקרה זה יועיל קניין.
ולמסקנה נפסק שקניין מועיל בזה מאחר שהבעל מקנה לה בקניין את גוף הנכס וממילא הפֵרות שייכים לאישה.
ובראשונים (ראה ריטב"א, ר"ן ועוד) ביארו שרש"י והתוספות אינם חלוקים לדינא, ושניהם סוברים שקניין הבעל מועיל להסתלקות הבעל גם מגוף הנכס כך שאין לו גם פֵרות בנכסי האישה גם אם הדבר נעשה בעת הנישואין בלשון גרוע של סילוק, ולא חל על זה הכלל של יד בעל השטר על התחתונה, מאחר שברור שזו כוונתו של הבעל בעשותו את הקניין.
אולם בפני יהושע מצדד לומר שרש"י חולק על תוספות וסובר שבנשואה לא מועיל קניין כלל, עיי"ש בטעם הדין.
וברי"ף פירש איבעיא זו "איבעיא להו, קנו מידו של בעל ועודה ארוסה מהו", כלומר, שבהמשך לדברי הגמרא שהעמידה את המשנה בעודה ארוסה הסתפקה הגמרא, מה הדין אם קנו מידו של הבעל על לשון הסתלקות זו. ובמסקנה נפסק כרב נחמן שמגופה של קרקע הסתלק הבעל בהקנאה זו ולכן אינו זוכה בפֵרות. וכן פירש רבינו האי גאון בספר המקח והממכר (שער ד הדרך השנייה), וכן פסק הרמב"ם (פרק כג מהלכות אישות הלכה ב).
וברא"ש הקשה על פירוש הרי"ף:
"וקשה: כיון דטעמא דלא נסתלק משום דיד בעל השטר על התחתונה או משום דקדוק הלשון ד'בנכסיך' ולא בפירות, 'בנכסיך' ולא לאחר מיתה – לרב אשי, מאי מהני קנין לדבר שאינו שלו במשמעות הלשון. וכן בכל מקום שאנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה, אטו אי קנו מיניה תהיה ידו על העליונה. ופירש"י עיקר דקאי אברייתא כדפרישית."ובאמת שקושיית הרא"ש קושייה עצומה היא, שכן לא מצאנו הגבלה לכלל הידוע של "יד בעל השטר על התחתונה" שזה דווקא במקרה שלא נעשה בו קניין, ומה הקניין מוסיף לביאור לשון השטר, ויש להבין מהו יסוד מחלוקת הראשונים בדין זה.
ועיין מגיד משנה ומרכבת המשנה מה שכתבו לבאר מחלוקת זו, אולם לא זכיתי להבין עומק דבריהם בביאור מחלוקת הראשונים.
ומצאתי בפני יהושע שביאר את ההכרח שיש לכל אחד מהראשונים (רש"י והתוספות) דלדעת רש"י אי־אפשר להעמיד את המשנה בנשואה וקנו מיד הבעל, או משום דידו עדיפא מידה ואין לאישה נשואה זכות לא בפֵרות ולא בגוף הנכס לגבי מכירה או נתינה ויש לה רק טובת הנאה והווי כאומר לאחד מן השוק "דין ודברים אין לי בנכסיך" ועושה קניין דלא מהני, ובזה שונה דין אישה נשואה מדין שותף המסתלק מחלקו על ידי הקנאת חלקו לשותפו מאחר שיש לו זכות בגוף הקרקע, או משום דלא מהני קניין להסתלקות מגוף הקרקע של אישה נשואה השייך לה ולא שייך לו וכמו בשותפין.
אולם התוספות ולדבריו זו גם שיטת הרי"ף והרמב"ם סוברים, שגם אם קנו מיד הבעל בעודה נשואה ואמר לה לשון זה, לא הסתלק לגמרי מאחר שלשון זה לשון סתום הוא ושייך כאן הכלל של יד בעל השטר על התחתונה.
ובאמת שכבר נחלקו הפוסקים בדעת הרמב"ם שכתב שמועיל קניין הבעל באישה נשואה, האם קניין הבעל בנשואה מועיל גם להסתלקותו מפֵרות נכסי מלוג או לא.
לדעת המגיד משנה, מועיל קניין הבעל באישה נשואה גם לוויתור על פֵרות נכסי מלוג ואילו לדעת הכסף משנה לא מועיל. וכן כתב בבית יוסף (אבן העזר סימן צב) שיש שני הבדלים בין הכותב לאשתו לשון הסתלקות לאחר האירוסין לבין לאחר הנישואין.
ההבדל האחד: שבאירוסין מועיל לשון הסתלקות לזכות האישה למכור או לתת נכסי מלוג שלה ואילו לאחר הנישואין לא מועיל לשון הסתלקות גרידא, מכיוון שהוא כמו שותף שלה שצריך קניין. ההבדל השני: שבעת האירוסין מועיל קניין הבעל בלשון הסתלקות גם לגוף הנכס וממילא גם לפֵרות נכסי מלוג ויש אומרים גם לירושה ואילו בעת הנישואין מועיל הקניין רק להסתלקות מזכות נתינה ומכירה בנכס ולא מפֵרות נכסי מלוג.
סברת הבית יוסף היא שבעת האירוסין בלאו הכי הועיל לשון הסתלקות לזכות האישה למכור או לתת וממילא צריך לומר שהקניין שעשה הבעל נועד לאלם ולחזק יותר את ההסתלקות גם בזכותו לפֵרות נכסי מלוג. מה שאין כן קניין בעל לאחר הנישואין מועיל רק להסתלקות מזכות המכירה או המתנה ולא מזכות הפֵרות. והטעם, מאחר שיש כאן את הכלל של יד בעל השטר על התחתונה שבלשון הסתלקות שהינו לשון גרוע ויש לו שתי משמעויות אנו הולכים אחר הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה".
פֵרות הנושרים ממחלוקת זו:
לדעות הסוברות שמועיל קניין הבעל באישה נשואה גם להסתלקותו מפֵרות נכסי מלוג וכמו בשותפים. אם כן כל קניין שעושה הבעל בהסכם, בא לאלם ולחזק את ההתחייבות שלו, וכך אין את הכלל של יד בעל השטר על התחתונה גם בלשון הסתלקות שהיא לשון סתומה.
לדעות הסוברות שלא מועיל קניין הבעל באישה נשואה להסתלקותו מזכותו בפֵרות נכסי המלוג, צריך לומר שלדבריהם אין להשוות בין אישה נשואה לשותפים. בשותפים לכל אחד יש מחצית בכל העסק או הרכוש שיכול על ידי קניין להעבירו למי שהוא רוצה ואילו במערכת נישואין של איש ואישה זו מערכת של זכויות וחובות הדדית. דהיינו שתקנו חכמים פֵרות נכסי מלוג לבעל תמורת חובתו לפדותה. אבל אין לבעל זכות בגוף הנכס השייך לאישה עוד לפני הנישואין וממילא כאשר הוא מסתלק בלשון סתום כמו "דין ודברים אין לי בנכסייך" גם אם עושה זאת בקניין, חוזר הכלל של יד בעל השטר על התחתונה. אלא שאם לא נעשה קניין לא מועילה כל הסתלקות לאחר הנישואין מאחר שזה לשון גרוע שלא מועיל להסתלק ממנו וכמו בשותפים. וזהו מה שאמרה הגמרא בטעם הדין "ידו כידה" או "ידו עדיפה מידה".
עד עתה ביארנו דין בעל המסתלק מנכסי אשתו בעת אירוסין או נישואין.
תוקף שטר הסתלקות שנכתב קודם אירוסין
והנה בגמרא לא מבואר מה הדין אם אומר או כותב לשון הסתלקות לפני האירוסין.
ובר"ן בסוגיין כתב: "ודווקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת, אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל, סילוקו לאו כלום הוא" וכן כתבו הרשב"א (בחידושיו, ובתשובה חלק א סימן תתקס), ובחידושי המאירי ועוד – הובאו דבריהם בבית יוסף (אבן העזר סימן צב) והביאם הרמ"א להלכה (שם, סעיף א) בסתם ללא חולק.
ובח"מ ובב"ש שם כתבו שמשמעות דבריהם שגם קניין לא מהני בכי האי גוונא שהסתלק קודם האירוסין. ובפשטות נראה בהסבר הדין, שקניין לא מהני כאשר למסתלק אין שייכות בנכס ממנו רוצה להסתלק וכדין קניין דלא מהני בדבר שלא בא לעולם. (טור ושולחן ערוך סימן רט)
ועל פי הדברים הללו התחבטו הפוסקים האחרונים הכיצד תופסים תנאי הסתלקות בשטר השידוכין בימינו שהאירוסין נעשים במעמד הנישואין, והרי לדברי הפוסקים הללו לא מהני קניין לפני האירוסין להסתלקות הצדדים מזכיותיהם בנכסים שיגיעו אליהם רק לאחר הנישואין.
על מדוכה זו ישבו רבים מן הפוסקים. לא נרחיב בכל אחד מהיישובים שנאמרו ובראיות אולם נביא בקצרה שבעה יישובים.
א. שיטת הב"ח, שדברי הרמ"א (באבן העזר סימן צב סעיף א) בשם הר"ן אינם מוסכמים ואינם להלכה.
ב. הכנסת הגדולה תירץ שהרמ"א עצמו סותר למה שהביא (באבן העזר סימן צ ובסוף סימן רט בחושן משפט) בשם המהר"ם שאפשר להסתלק גם מדבר שלא בא לעולם ונהגו לסמוך על דבריו שם. וכן תירץ בשו"ת עבודת הגרשוני הובאו דבריו בשו"ת חוות יאיר (סימן נ) ועוד. וביישוב דברי הרמ"א שנראים כסותרים, ראה סמ"ע (חושן משפט סימן רט), ט"ז (שם), קצות החושן (שם), נתיבות המשפט (שם), מהרי"ט ומחנה אפרים הנ"ל, כנסת הגדולה (אבן העזר סימן צב בהגהות בית יוסף אות ז) ועוד.
ג. מועיל כמו בדין "הן הן הדברים הנקנין באמירה" ב"עמדו וקידשו" דמהני – אבני מילואים.
ד. אם הדבר נעשה בתנאי מהני – מהרי"ט, מחנה אפרים, בית יעקב ועוד. שיטתם מתבססת על דברי התוספות בסוגיין ונביא מדבריהם לפנינו.
ה. אם נעשה קנס וחרם יש ביניהם שייכות כמו באירוסין – חתם סופר (בחידושיו בסוגיין ובשו"ת סימן קסז) – יישוב זה לא יכון במקרה דנן.
ו. מועיל סילוק בשטר שידוכין, משום דעיקר הקידושין הוא על תנאי השידוכים כל זמן שלא חזרו בהם והווי כהתנו כל תנאי השידוכין בשעת החופה – חזון איש (אבן העזר כתובות סימן עז סק"ט).
ז. אם ההסכם נכתב בלשון מחייב או בלשון אודיתא מועיל ההסכם – ראה בספר הסכם ממון (לאב"ד הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א, סוף פרק ח ובהערות שם) שהביא פוסקים רבים הסוברים כן.
ולמעשה פוסקי זמננו לא הסתמכו על יישובי הפוסקים הללו והצריכו לערוך קניין על תנאי ההסכם במעמד החופה וכמו שכבר הביא בפתחי תשובה (סימן צב ס"ק א) בשם הישועות יעקב ועוד. וראה על כך בספרו של ראב"ד תל אביב הגר"י אלמליח שליט"א אמרי משפט (חלק א סימן יא) שהביא דעות הפוסקים בזה בהרחבה, דן בהם ובראיותיהם ובמסקנתו כתב שבהסכמים היום לא נהוג לעשות בדרך של תנאי אלא בדרך של הסכמה ולכן לדעתו יש לעשות עם הצדדים קניין גמור במעמד החופה בין האירוסין לנישואין. וראה עוד בספרו של אב"ד הגר"נ גורטלר שליט"א (ביכורי גושן חלק א סימן יד ענפים ד – ה) שהביא מחלוקת הראשונים בדין זה והביא את יישוב האבני מילואים ושהמנהג לסמוך על הפוסקים הסוברים שבדרך תנאי מועיל, דחשיב כנישאו על דעת כן.
וראה עוד מאמרו של אב"ד חיפה (בדימוס) הרה"ג יצחק גמזו שליט"א בספר שורת הדין (עמוד רצ והלאה) שלמרות הפוסקים הרבים שהביא – שאפשר להסתמך עליהם לתת תוקף להסכמי ממון שלפני האירוסין הנהוגים בימינו, כתב שנכון לכתחילה לעשות קניין במעמד החופה אחר הקידושין.
ומצאתי בספר משפטיך ליעקב (לאב"ד הגאון רבי צבי יהודה בן יעקב שליט"א חלק ב סימן מז) שהרחיב בזה, והביא נוסח נספח להסכם ממון שנערך בהסכמת הרה"ג מנדל שפרן שליט"א כדי שאפשר יהיה לסמוך על הסכמים מעין אלו שנעשים לפני האירוסין. ובנוסח שם דקדק בלשונות התקפים לכל הדעות ובקניינים שיש לעשות, ולפלא שבנוסח זה של ההסכם שערך לצדדים יש לשונות סתומים המצריכים דיון.
וראה עוד בספר פתחי חושן שאף הוא דן בעניין זה בכמה מקומות. ואכמ"ל.
אם מועיל סילוק הנעשה בדרך תנאי
נשוב לסוגיין על אוקימתת הגמרא "אמרי דבי רבי ינאי, בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא, נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, מתנה עליה שלא יירשנה". והקשו תוספות (דיבור המתחיל כדרב כהנא):
"ואם תאמר: בלא רב כהנא נמי, למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה, מידי דהוה אשאר כסות ועונה, דלרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים [...] ויש לומר, דהכא מיירי באומר לה שלא בדרך תנאי, אלא אומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך, ועוד דלאשה איבעי לה לאתנויי, ומתני הבעל והוה ליה פטומי מילי בעלמא, והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני – מכח סילוק מהני."מדברי התוספות אנו למדים שהמשנה עוסקת בלשון סילוק בעלמא ללא תנאי, או אף בלשון תנאי אם נעשה על ידי הבעל חשוב כפיטומי מילי ואין לו משמעות, לכן יש צורך להביא דברי רב כהנא ללמדנו שגם בלשון הסתלקות מועיל בתקופת האירוסין דווקא.
אבל אם נעשה תנאי על ידי הבעל מועיל גם ללא הדין של רב כהנא ולא גרע מדין המתנה עם האישה קודם הקידושין "על מנת שאין לי עלייך" – תנאי ממון, שתופס התנאי מדיני תנאים.
ומכאן למדו הפוסקים, – מהרי"ט מחנה אפרים וסיעתם, שמדיני תנאי מועילה הסתלקות גם לפני האירוסין וכמו בימינו שבשטר השידוכין מתנים כן. ולדבריהם הר"ן הרשב"א וסייעתם דיברו באומר "דין ודברים אין לי בנכסייך", שזו לשון הסתלקות גרידא ללא תנאי, ולכן לא מועיל לפני האירוסין מכיוון שאין למתנה שייכות לנכסי האישה שעדיין לא בא עמה בברית האירוסין, מה שמשייך אותו אליה. אולם כאשר נעשה תנאי ביניהם מועיל מדיני תנאי אף קודם לאירוסין וכמו בכל תנאי שאדם מתנה עם חברו וכמו בדין המתנה עם האישה קודם הקידושין שעל מנת כן הקידושין יחולו שבתנאי ממון תופסים התנאים והוא הדין בשטר שידוכין שעל דעת כן קידשה ונשאה. ולדעת מהרי"ט יש אפשרות לחזור בהם לפני הקידושין מהתנאים, אולם קצות החושן סימן ר"ט חולק עליו ואין כאן מקום להאריך.
וחזות קשה הוגד לי על יישובם זה ממה שפסק הבית יוסף בשולחנו הטהור (אבן העזר סימן סט סעיף ז) "זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה, היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה, אבל במתנה עמה בעודה ארוסה מהני" ובביאור הגר"א שם ציין לדברי הרמ"א (אבן העזר סימן צב) בשם הר"ן והרשב"א.
נמצאנו למדים בדעת השולחן ערוך שסובר כדעת הר"ן והרשב"א שהביאם הרמ"א להלכה שקודם אירוסין לא מהני סילוק והשולחן ערוך איירי בתנאי שהתנה שכן לשונו שם "שאין תנאי מועיל להסתלק" וכן מבואר בסעיפים שלפני כן וברמב"ם שהוא מקור הדין.
ולפי זה, מרן הבית יוסף הבין שגם בדיני תנאי לא מועילה הסתלקות לפני אירוסין וזהו הפך דברי המהרי"ט והמחנה אפרים וסיעתם. וצ"ע. שוב ראיתי שכבר הקשה כן הראב"ד הגר"י אלמליח בספרו, ואמנם השולחן ערוך איירי במתנה בדין ירושה אולם הגר"א בביאורו השווה דין ירושה לפֵרות נכסי מלוג במתנה לפני האירוסין למרות דינם השונה, שכן בדין פֵרות נכסי מלוג פסק הרמב"ם והשולחן ערוך שמועיל קניין להסתלקות הבעל מפֵרות נכסי מלוג ואילו בדין ירושה לא מועיל. ולפנינו נבאר.
הרמב"ם (פרק כג מהלכות אישות הלכה א) כתב וזו לשונו:
"האישה שהתנֵת על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהם הבעל. אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנישואין, אינו צריך לקנות מידו אלא כל מה שכתב לה קיים. ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו."(ובהלכה ב כתב):
"התנה עמה שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה, אם מכרה ונתנה מכרה קיים ומתנתה קיימת, אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהן ברשותה, ואם קנו מידו כשהיא ארוסה שאין לו דין ודברים בנכסיה, הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם. ואפילו ערער על קניינו ואמר, לא עלה על בדעתי שאין לי פירות מפני קניין זה אלא שאם מכרה – מִכרה קיים, שאין אדם נושא אישה בלא נכסים, אין שומעין לו, אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע."(ובהלכה ג כתב):
"התנה עמה שלא יאכל פירות נכסיה, הרי זה אינו אוכל פירותיהן, אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותיה, שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד."דברי הרמב"ם (בהלכה א) שמדובר באישה שהתנתה עם בעלה צריכים עיון: מהיכן לקח זאת הרמב"ם? כידוע, הרמב"ם חיבר את חיבורו בצמוד ללשונות מהמקורות התלמודיים – משניות, ברייתות, מימרא בגמרא, תוספתא – וכאן בחר הרמב"ם לשנות מלשון המשנה שלפנינו שבה נכתב "הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך" ולא בלשון של אישה שהתנתה עם בעלה והוא כותב לה, ואם כן עלינו לברר: מדוע שינה הרמב"ם טעמו בדין זה ושינה את לשון המשנה הלוא דבר הוא!
עוד תגדל התימה, שכן הבאנו לעיל שיטת תוספות שדברי המשנה הם בלשון סילוק גרידא ללא תנאי, שאילו היה תנאי מועיל בכל מקרה, והתוספות הביא הכרח לדבריו מדין המתנה עם אשתו על שאר כסות ועונה דקיימא לן, שמועיל תנאו בדברים שבממון ואם כן מה יענה הרמב"ם על הכרח זה של תוספות?
ומצאתי שכבר עמד בזה הגאון רבי יונתן אייבשיץ בספרו בני אהובה על הרמב"ם בהלכה זו.
ובתחילה יישב שיטת הרמב"ם מקושיית התוספות. לדבריו, הרמב"ם סבר שלאחר האירוסין לא יחול התנאי משום דכבר האישה אגודה בו וחייבים לומר שהתנא מועיל לפני האירוסין מדיני תנאים ולאחר האירוסין מועיל מדין מחילה וסילוק. וכן הדין בדין מתנה עם האישה בחובתו כלפיה בשאר כסות ועונה שהכוונה לפני האירוסין ולכן מועיל מדיני תנאי. אבל לאחר האירוסין מועיל מגדרי מחילה או סילוק.
ולדבריו, פשוט שמדיני תנאי מועילה בפשיטות הסתלקות גם לפני האירוסין משום דהווי תנאי גמור ואדעתא דהכי נתקדשה לו והוא הדין בתנאי שיועיל להסתלק מפֵרות נכסי מלוג. ולפי הבנתו בדעת הרמב"ם, הוקשה לו: מדוע פסק הרמ"א כדברי הר"ן והרשב"א שלא מועיל הסתלקות לפני אירוסין, הרי אם התנתה עמו כפי שכתב הרמב"ם מועיל מדיני תנאים שבין אדם לחברו?
והנראה לעניות דעתי, שהר"ן והרשב"א ביארו דברי המשנה והגמרא כפי שהבין תוספות שלא היה כאן תנאי אלא לשון סילוק גרידא ולכן כתבו שלא מועיל לשון סילוק קודם אירוסין כיון שאין לו שייכות אליה. הדברים הללו תואמים לדברי הרמ"א (סימן רט סוף סעיף ד) בשם תשובת הר"ן: "וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם." ועיין שם בסמ"ע ובט"ז ביישוב דברי הרמ"א הללו עם דבריו שבסוף הסימן שם כתב שיכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לעולם.
ובזה ארווח לן, לדעת הפוסקים, המהרי"ט והמחנה אפרים, דברי הר"ן והרשב"א הם בלשון הסתלקות גרידא ללא דיני תנאים ולכן לא מועילה ההסתלקות, אבל אין הכי נמי אם היו תנאים בין האיש והאישה ועל דעת כן נישאו, מועילה ההסתלקות גם לפני האירוסין מדיני תנאי. סברה זו מצאנו כבר באבני מילואים, בבית יעקב ובחזון איש שמדיני תנאים אפשר להסתלק גם מדבר שלא בא לעולם.
דין זה ייכון גם אליבא דהרמב"ם כפי שביאר הבני אהובה בדעתו. וצריכים לומר שמחלוקת הרמב"ם והתוספות מצטמצמת רק במה מדברת המשנה – אם בהסתלקות גרידא כפי שהבינו תוספות או בתנאי, אבל לדינא מסכימים הם שמועיל תנאי להסתלקות מפֵרות נכסי מלוג גם קודם האירוסין מדיני תנאים.
ולפי זה ניתן ליישב קושייתנו על שיטת המהרי"ט והמחנה אפרים מדברי השולחן ערוך (סוף סימן סט) דשם איירי בתנאי להסתלקות מירושה שלא מדיני תנאי אלא מדיני מחילה או הסתלקות, אבל אין הכי נמי – אם עשו תנאים מפורשים שעל דעת כן יתקיימו הקידושין מועילה הסתלקות לפני הנישואין מדיני תנאי. ולא נכחד ממני שמלשון השולחן ערוך לא נראה כן לפום ריהטא אולם יש ליישב בדוחק את לשונו, שכן דברי הר"ן הובאו גם בב"י ויש ליישבם על פי דברי הבני אהובה דאיירי בלשון סילוק בעלמא ולא בדרך של תנאים.
הדבר מקבל חיזוק מלשון הרמב"ם שכתב (הלכות אישות פרק כג הלכה א, כנ"ל) "האישה שהתנת" כלומר, לשון תנאי. ובהמשך דבריו (שם, הלכה ב) כתב: "התנה עמה [=כלומר הבעל] שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה [...]" כלומר, הרמב"ם ביאר דברי המשנה והגמרא בכתובות בדרך של תנאי, ואעפ"כ לדעתו יש חילוק בין בעת האירוסין או לאחר מכן. וברור שלרמב"ם מועיל מדיני תנאים גם להסתלק מדבר שעדיין אינו ברשותו ולא בא לעולם וכמו שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות (הלכות ו–ט).
ובהכרח כוונתו כפי שביאר הבני אהובה, שיש חילוק מהותי כאשר התנאים נעשים בין האיש והאישה על דעת להינשא שאז מועילים התנאים כדין כל תנאי שבין אדם לחברו שמועיל, לבין תנאי שהאיש או האישה מתנים מדיני תנאים אלא הסתלקות גרידא בלשון הסתלקות ושלא על דעת הנישואין שבמקרה זה מועילה ההסתלקות רק מדין מחילה או ויתור ובזה יש חילוק בין לפני אירוסין שאז האיש אינו שייך בנכס של האישה כלל ולכן לא מועילה הסתלקותו וכן לאחר הנישואין, מכיוון שידו כידה לא מועיל לשון סילוק ללא הקנאה וכמו בשותפין, לבין בעת האירוסין שאז יש לו שייכות לנכס שלה ומועילה בו לשון הסתלקות.
ובאשר לצורך שיהיו משפטי התנאים כאשר נעשה בדרך של תנאים נחלקו הפוסקים – ראה בספר אמרי משפט (שם אות לא), אולם במקרה דנן אין נפקותא: מכיוון שנעשה קניין גמור המועיל ביניהם, אין צורך במשפטי התנאים לכולי עלמא.
מה דין הסכם דנן – שלא נעשה בדרך תנאי אלא בקניין המועיל?
פש גבן לבירורי במקרה דנן שלא נכתב בלשון תנאי, אולם הצדדים חתמו עליו ונעשה קניין גמור באופן המועיל ביותר – האם חשוב כתנאי או לא?
לעניות דעתי, במקרה דנן להסכם דנן תוקף חזק ביותר כדיני תנאים לכל הפחות.
טעמי ונימוקי:
הצדדים שלהם אלו נישואים שלישיים ידעו גם ידעו לקראת מה הם הולכים וביקשו לתת תוקף הלכתי וחוקי להסכם שאמנם נכתב בלשון "הסכמות", אולם בעצם פנייתם לרב רושם נישואין לתת לו תוקף כאשר הם חותמים בפניו ומצהירים בחתימתם שקיבלו בקניין גמור ובאופן המועיל ביותר את סברת הפוסקים המקיימים שטר זה, וכל ספק בלשון השטר יהיה נידון לקיים את השטר, התכוונו בבירור להפוך את ההסכמות הכתובות בו להתחייבות לפעול בהתאם להסכמות שבהסכם ועל דעת כן נישאו זה לזה.
נבהיר דברינו:
הטעם שהסתלקות הבעל מזכויות נכסי האישה אינה מועילה לפני האירוסין הוא משום שנחשבים הם כדבר שאינו ברשותו ועדיין לא בא לעולם. ובחסרון קניין בדבר שלא בעולם מצאנו בפוסקים שני טעמים. האחד. לא שייך לעשות קניינים העברת בעלות בדבר שאינו קיים. השני. חסרון בגמירות דעת של הצדדים. וכבר הרחבתי על כך בפסק דין אחר.
ומכאן למנהג הנפוץ בימינו שאיש ואישה המעוניינים להינשא (שכיח ביותר בנישואין שניים) שעורכים הסכם ומבקשים לאשרו בערכאה המוסמכת כדי לתת לו תוקף הלכתי וחוקי.
מנהג זה שהיה לחיזיון נפוץ, יוצר גמירות דעת גמורה אצל הצדדים להסכמות שבהסכם גם אם לא נכתבו בלשון תנאי ויש אנן סהדי לכך שגמרו בדעתם להתחייבות בקניין שנעשה עמם על סעיפי ההסכם. מה גם שנכסי האישה כבר קיימים והמדובר על הסתלקות מזכויות פֵרות בנכסים הללו שהדבר מצוי בימינו שבנישואין שניים או שלישיים כל אחד מהצדדים הבא להינשא מעוניין להיות בעלים על הרכוש שמכניס עם נישואיו ובזה שחותמים על ההסכם בקניין בפני ערכאה או רב מוסמך נקשרים זה לזה בהתחייבותם שבהסכם ועל דעת כן נערכים הנישואין. וזה מעין הסברה שהביא האבני מילואים (סימן צב ס"ק ה) שההסתלקות מועילה מדין "הן הן הדברים הנקנים באמירה" וכמו שכתב בזו הלשון:
"דעיקר דברים הנקנים באמירה בעת קידושין נגמרו כשעמדו וקידשו על התנאים שהתנו קודם הקידושין, ובשעת הקידושין כשנתרצו לקדש על דברי התנאים דקודם, אם כן הקידושין על דעת כך נעשו, ובשעת הקידושין והחופה מסלק עצמו שלא יזכה לירושה ולפירות."ומעין הדברים הללו כתב החזון איש – הבאנו מדבריו לעיל.
אשר על כן, לעניות דעתי אין מקום לפקפק בתוקפו של ההסכם מצד שנכתב בלשון הסכמות גרידא.
זאת ועוד: בחתימת הצדדים על סעיף זה במקרה דנן, אישרו כי כוונתם הברורה הייתה להוציא מידי ספק במקרה שיתברר כי קיימים ספיקות כאלו או אחרים בנוגע לתוקפו של ההסכם. כך שגם אם יש דעות בפוסקים הסוברים שאין ההסתלקות של המערער מועילה בפֵרות נכסי מלוג מאחר שההסכם נחתם לפני האירוסין, הרי שהצדדים קיבלו על עצמם דעות הפוסקים המקיימים את ההסכם והרי יש דעות כאלו כפי שהבאנו.
לסיכום:
להסכם נשוא הערעור תוקף הלכתי וחוקי מעצם חתימת הצדדים על סעיף 4 בהסכם הנ"ל.
טענת המערער שלהסכם אין תוקף – נדחית.
עתה נפן לליבון טענת המערער – שהיה על בית הדין קמא לפסוק לטובת המערער – מדין יד בעל השטר על התחתונה מאחר שיש שתי פרשנויות לסעיף 3 להסכם.
טענה זו כשלעצמה אינה נכונה. נבהיר דברינו:
השולחן ערוך (חושן משפט סימן מב) כתב וזו לשונו: "הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי' אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה."
ומקור הדין הוא רבנו ירוחם בשם רבינו סעדיה גאון, הרמב"ן ועוד – ראה בבית יוסף שם.
ומכאן למקרה דנן: בהסכם נכתב נוסח זה והצדדים חתמו עליו, אם כן לפי זה לכאורה אין לקבל טענה זו.
נכון אמנם שבפתחי תשובה (שם ס"ק י) הביא שיש פוסקים רבים החולקים על כך, וראה שם בביאור הגר"א (ס"ק לב). אולם ראה בספר הסכם ממון (לאב"ד ירושלים הגר"י גולדברג שליט"א, נספח ב) שהביא רבים מן הפוסקים שפסקו כן עיין שם היטב.
ברם, אין אנו זקוקים לדון בטענה זו של המערער מהסיבה שכבר הרחבנו במבוא לפסק הדין בפרשנות סעיפים 2 ו־3 שאין ביניהם כל סתירה והם משלימים זה את זה, ניתחנו היטב את הסעיפים הללו בהתייחס לאמור בסעיף 1, ובביאורנו שם העלינו, שאמנם המערער ויתר או הסתלק מזכות פֵרות נכסי מלוג של המשיבה, אולם בכפוף לכך שהמשיבה תשתמש בזכאותה להשכיר את דירתה וכמו שנכתב בסעיף 3: "בנכסים הנ"ל סעיף 1 זכאי כל אחד לעשות בו כראות עיניו." כלומר, זו זכות גרידא וברור שמי שאינו מממש זכות זו אין לו להלין אלא על עצמו.
הדברים הללו, למרות היותם פשוטים, מבוארים הם בטור ובשולחן ערוך (סימן מב סעיף ה) שכאשר יש לכאורה סתירה בין שתי לשונות הכתובים בשטר וניתן לקיימם – מקיימים אותם ולא נאמר בזה הכלל "יד בעל השטר על התחתונה" או שהולכים אחר לשון תחתון. ובסמ"ע (שם ס"ק י) כתב שכך הוא גם כאשר אפשר לקיימם על ידי הדחק, ואמנם הש"ך (ס"ק ט) השיג עליו בזה. מכל מקום במקרה דנן שנראה להדיא מלשון ההסכם שאין כל סתירה בין שני הסעיפים וכי הם בהחלט משלימים זה את זה, אזי אין חולק שיש לדחות את טענת המשיבה שהמערער ויתר על זכותו לפֵרות נכסי מלוג ולכן לא ויתרה על זכותה לקבל את תמורת שכר הדירה.
והנראה לעניות דעתי שזהו דקדוקו של השטר שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סא) בזו הלשון:
"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בעניין כך, ומפני כך כתב אותו לשון."
ומקור הדין משו"ת הריב"ש (סימן תפ, הובא בבית יוסף).
כלומר: מוטלת על בית הדין לדקדק בלשון השטר כפשוטו.
טענה זו של המשיבה נדחית גם בגין טענת המערער כי המשיבה לא בקשה את תמורת שכר הדירה במהלך תקופת ההשכרה ובכך הראתה כי מחלה על זכאות זו, ויתירה מכך הביא ראיה חזקה לבסס טענה זו מכך שבתקופת פרידה ביניהם בקשה להעביר את הכסף אליה ולאחר שחזרו שוב חזרה וייפתה את כוח המערער שיטפל בענייני השכירות.
ומכאן אומדנה ברורה ומוכחת שאכן גם כוונת הצדדים הייתה לפעול ברוח פרשנות ההסכם כפי שהבאנו.
ואמנם הבאנו שיש צד לומר שכוונת הצדדים הייתה לנהוג שכל צד ינהג בבעלות גמורה בנכס הרשום על שמו אולם ברור שכאשר יש אומדנה כה ברורה מהתנהלות הצדדים ובעיקר המשיבה בתקופת ההשכרה המנוגדת להיתכנות של כוונה שכזו שיש לשלול אותה על הסף.
מעין זה ראה בשו"ת הראנ"ח (חלק ב סימן ק, הובאו דבריו בחידושי רעק"א על השולחן ערוך סימן מב ובכנסת הגדולה) דכשהלשון בשטר מסופק ויש אומדנה לאחד מן הצדדים הכלל הוא שהולכים אחר האומדנה ואף על פי שסתם הלשון – הפך האומדנה. וברור שהדברים קל וחומר כאשר האומדנה הברורה הזו מצטרפת לפרשנות הפשוטה של ההסכם ביישוב שני הסעיפים 2 ו־3 שכאשר צד לא מממש את זכאותו הצד השני רשאי לעשות בנכס כרצונו וכמו שנכתב בסעיף 2.
ואין לטעון שהמשיבה לא מחלה למערער אלא שתקה כדי לעשות לו נחת רוח וכמבואר בכתובות (צה ע"א) ובטור שולחן ערוך (אבן העזר סימן צ סעיף יז).
טענה זו משוללת יסוד במקרה דנן בו היה לצדדים הסכם ברור בו הסכימו הצדדים שלמשיבה זכאות בלבד להשכרת הדירה, והמשתמע מכך שאם לא תנצל זכות זו המערער יכול להשתמש בו במסגרת חיי הנישואין וכמו שנאמר בסעיף 2.
המשיבה היה עליה לחשוש למצב בו המערער יוותר עם תמורת דירתה המושכרת ולכל הפחות היה עליה למסור "מודעא" על אי־ויתורה בפני שניים ודומה הדבר למי שקנו מיד האישה שאין לה שיעבוד על קרקע זו ומכרה הבעל שאינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי" וכמבואר שם בסוגיה ובפוסקים.
לזאת יש להוסיף שהמשיבה חתמה למערער על ייפוי כוח לפעול בשמה להשכרת הדירה, וברור שהייתה כוונתה למחול על זכות זו וזו אומדנה ברורה וחזקה שאכן כך התנהלו הצדדים בתקופה זו.
לאור האמור, מתייתר הצורך לברר את שאלת נאמנותו של הדיין שערך את ההסכם. אולם כבר כתבתי על זה בהרחבה במספר פסקי דין (אחד מהם פורסם בספר שורת הדין כרך יא מעמוד שמח והלאה הרוצה יקחנו משם)
יוער כי בנוסף לאמור קיימת הכחשה בין הצדדים – אם תמורת הדירה שולשלה לכיסו של המערער כדברי המשיבה או כדברי המערער שהשתמשו בה לכלכלת הבית כולל שתי בנותיה של המשיבה.
לטענות הצדדים אין הוכחות חותכות, ולמערער מוחזקות בכסף התמורה, וכך לכל היותר ניתן לחייבו שבועת היסת להיפטר מתשלום כדין כופר בכול. ברם כאמור פרשנות ההסכם מורה בעליל שלמשיבה הייתה זכות להשכיר את דירתה ומשלא עשתה כן יש כאן מחילה על זכות זו ובפרט שהאומדנה הברורה מורה כן.
לסיכום (בסוגיית שכר הדירה)
א. מפרשנות סעיפי ההסכם עולה בבירור כי למשיבה הייתה קיימת זכאות לקבל דמי שכר דירתה ככל שהייתה עומדת בזמנו על זכות זו, אולם מהמערער לא נשללה אפשרות להשכרת דירת המשיבה, ולכן מאחר שזכות זו לא מומשה על ידה, המערער זכאי להחזיק בכספי השכירות. טענת המשיבה שלא התכוונה לוותר על זכות זו. קל וחומר כאשר האומדנה הברורה מצטרפת לחזק את הפרשנות המילולית לסעיפים הנ"ל.
ב. לאור פרשנות זו, יש לקבל את הערעור בעניין תשלום שכר הדירה ולדחות את טענת המשיבה שלא התכוונה לוותר על זכות זו. קל וחומר כאשר לפרשנות המילולית של ההסכם מצטרפת אומדנה חזקה וברורה שאכן המשיבה לא התכוונה לממש את זכותה זו.
יתר הטענות
א. דמי ניהול
באשר לטענת המערער לחיוב המשיבה בדמי ניהול בדירה:
טענה זו נדחית מאחר שהמערער נהנה מקבלת דמי שכר הדירה שהתקבל וזאת בגין ויתור המשיבה על זכאותה לקבלת דמי שכר דירתה. מה גם שהתנהלות המערער היא התנהלות מקובלת ונורמטיבית בין בני זוג במערכת נישואין שאי אפשר לדרוש עליהם תמורה.
ב. נזקי צו עיכוב יציאה
באשר לטענת המערער לחייב את המשיבה בהוצאות בגין צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציאה נגדו המשיבה ובכך נגרמו לו נזקים:
טענה זו לא הוכחה, מה גם שלטענת המשיבה הודיעה למערער על הצו שהוצא נגדו בשיחה טלפונית, ולפיכך מקובלת עלינו החלטת בית דין קמא נשואת הערעור.
ג. תשלום עבור סיוע בפירעון חוב "משכנתה"
באשר לטענת המערער להשתתפותו בחוב המשכנתא על דירת המשיבה:
טענה זו לא הוכחה, ולטענת המשיבה משכורתה בסך ששת אלפים וחמש מאות ש"ח לחודש שימשה לכלכלת כל צרכי הבית ואילו המערער שלא עבד קיבל מִלגה זעומה מה"כולל".
ד. תשלום עבור כלכלת בנות המשיבה
באשר לטענת המערער כי כלכל את בנותיה של המשיבה ודורש לחייבה בתשלום בהתאם לנפסק ברמ"א (חושן משפט סימן רמו סעיף יז) בשם תרומת הדשן:
טענה זו לא הוכחה. המשיבה טענה כי משכורתה שימשה גם לכלכלת בנותיה.
זאת ועוד: לגופה של הטענה. המעיין בתרומת הדשן יראה נכוחה שאם דרישת התשלום נבעה מסכסוך שפרץ לא ניתן לחייב בתשלום את הנהנה וראה שם בנושאי כלים: קצות החושן, נתיבות המשפט ופתחי תשובה בטעם הדבר.
לסיכום (בעניין ארבע הטענות הנ"ל): טענות המערער הנ"ל נדחות בהיעדר תשתית ראייתית.
השבחת הדירה
באשר לטענת המערער לחיוב המשיבה בהשבחת הדירה והמגרש בתל אביב שקיבלה בירושה:
המערער לא התבסס על נתונים עובדתיים כמו חוות דעת שמאי וכיוצא בזה. מה שכן המערער הרבה לצטט מהנפסק בהלכה בעניין יורד לנכסי חברו ברשות או מדין המהנה את חברו.
נכון אמנם שיש היבטים הלכתיים שיש לדון בהם ככל שיתברר שהנתונים העובדתיים נכונים, אולם ברור שללא הנתונים העובדתיים הללו כמו, מה היה שווי הדירה והמגרש לפני הפעולות שנעשו על ידי המערער ומה שווים לאחר ההשבחה באמצעות שמאי מקצועי שזהותו תיקבע בהסכמת הצדדים לא יהיה ניתן להכריע בטענת ערעור זו.
לסיכום: טענה זו של המערער לא ניתן לדון בה בהיעדר נתונים עובדתיים.
הוצאות משפט
באשר לטענת המערער לפטרו מתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ש"ח שחויב בפסק הדין בבגין היעדרותו מהדיון:
מהעיון בחומר שבתיק עולה כי אכן המערער המציא לבית הדין אישור מחלה המיועד גם לבתי משפט בחתימת רופא. כך שהמערער פעל בהתאם לאמור בפרוטוקול בית הדין מיום י"ג באייר תשע"א (17.5.2011).
לסיכום: טענת המערער לפטרו מתשלום הוצאות משפט מתקבלת.
מסקנות
לדעתי, לאור האמור יש לפסוק כדלהלן:
א. הערעור מתקבל חלקית:
ב. המערער פטור מתשלום שכר הדירה למשיבה;
ג. המערער פטור מתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ש"ח;
ד. יתר טענות המערער נדחות בהיעדר תשתית ראייתית פרט לתביעתו לחיוב המשיבה בדמי השבחה:
1. למערער תינתן הזכות להמציא ראיות לטענת ההשבחה;
2. אם יימצא שהשביח את הנכס תוגש חוות דעת שמאי המוסכם על הצדדים מה היה ערך ההשבחה;
3. בית הדין האזורי יבחן מבחינה הלכתית גם אם הנתבעת חייבת לשלם על ההשבחה שהושבח הנכס בתקופה שגרו יחד.
מצטרפים.
נפסק כאמור.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ל' בסיוון התשע"ו (6.7.2016).
| הרב נחום שמואל גורטלר | הרב יצחק אלמליח | הרב מימון נהרי |