רקע
בפני בית הדין עומדת תביעה בעניין חובות על הדירה המשותפת. הצדדים התגרשו בבית הדין בתאריך כ"א בתמוז תשע"ב (11.7.2012). בתאריך כ"א בסיוון תשע"ב (11.6.2012) בית הדין אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים. בסעיף 4.3 להסכם נאמר:

"לשני הצדדים טענות בדבר חובות שחייבים על הדירה.

הצדדים מתחייבים להביא כל טענותיהם בעניין זה בפני כבוד בית הדין, וככל שיפסוק כן יהיה."

בתאריך ו' באלול תשע"ד (1.9.2014) אישר בית הדין את הסכם המכר שלפיו האישה קונה את חלקו של הבעל, ואכן האישה נתנה לבעל את חלקו מלבד סך של ארבע מאות אלף ש"ח שעוקלו על ידי בית הדין ונמצאים בידי הנאמן – בא כוח האישה הנוכחי, וזאת עד לבירור טענות האישה בדבר החובות.

בדיון שהתקיים בתאריך י' באדר ב' תשע"ד (12.3.2014) העלה לראשונה בא כוח האישה את טענת האישה בעניין ההלוואה שלדבריה הלווה להם אביה עבור רכישת הדירה. בית הדין הבהיר לאישה ובא כוחה פעמיים במהלך הדיון שאם אין שטר הלוואה – זו מתנה (פרוטוקול שם שורות 98–100). לאחר מכן הוגשה בקשה על ידי בא כוח האישה לדיון נוסף בנושא הכספים הנ"ל, אך בית הדין בהחלטתו מיום כ"ו בתשרי תשע"ה (20.10.2014) דחה את בקשת בא כוח האישה. לאחר בקשות חוזרות ונשנות של בא כוח החדש של האישה לדיון נוסף לאור ראיות שיש בידיו בנידון, נעתר בית הדין וקבע שני מועדים להוכחות: האחד, ליום י"ט כסלו תשע"ו (1.12.2015) ובדיון זה הוצגו מסמכים שונים, כמו כן התקיים דיון נוסף בתאריך ו' אדר ב' תשע"ו (16.3.2016) שבו העידו עדים בנושא הנ"ל.

לאחר מכן, בתאריך י"ט אדר ב' תשע"ו (29.3.2016) החליט בית הדין על הגשת סיכומים, וכמו כן בית הדין נעתר לבקשת האישה להיבדק בפוליגרף, ואכן הוגשו סיכומים והתקבלה התוצאה ממכון לפוליגרף. יש לציין שהאישה הלכה למכון פרטי לפוליגרף ביוזמתה ולא ביקשה מבית הדין להפנותה למכון המקובל על בית הדין.

תביעה שלא הוגשה על ידי התובע אין לבית הדין סמכות לדון בה
בטרם נביע את דעתנו על הטענות והראיות שהוצגו בבית הדין, יש להקדים ולומר כי תביעה זו היא חריגה ובעייתית מאוד, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית וכפי שיובהר להלן. ראשית יש להציג את התביעה העומדת לפנינו. הנה על פי הטענות שהועלו בדיונים וכן בסעיף 13 לסיכומי התובעת מיום ז' באייר תשע"ו (15.5.2016):

"הצדדים חלוקים באשר לסך שמונה מאות אלף ש"ח שניתנו על ידי אבי האישה כשש־עשרה שנים לאחר נישואי הצדדים, אם הם כספי מתנה ומחציתם שייכים לנתבע, או אלו כספי הלוואה ועל הנתבע לשלם סך של ארבע מאות אלף ש"ח."

כלומר לטענת האישה, הסכום הנ"ל ניתן כהלוואה על ידי אבי האישה לצדדים, ועל כן מוטל על הבעל לשלם מחצית סכום זה בסך ארבע מאות אלף ש"ח, ואילו לטענת הבעל, כספים אלו ניתנו במתנה לצדדים על ידי אבי האישה, ועל כן הוא זכאי לקבל מהנאמן את סך ארבע מאות אלף ש"ח המופקדים אצלו. ועתה נפנה אל הבעיה ההלכתית הנצבת בפנינו בתיק זה.

כלל ראשון ויסודי בכל דיני ממונות המוטלים לפתחו של בית הדין הוא הגשת תביעה על ידי התובע, וכך כתב הרמב"ם (פרק א מהלכות מלווה ולווה הלכה ד): "כשיתבע המלוה הלוואתו וכו', אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו וכו'".

וכן כתב בשולחן ערוך – חושן משפט בתחילת הלכות טוען ונטען (סימן עה סעיף א): "התובע את חבירו בבית דין מנה לי בידך, בית דין אומרים לו ברר דבריך וכו'".

כלומר החובה החלה על בית הדין לקיים דיונים ולמתן פסק דין, היא אך ורק לאחר שמוגשת לבית הדין תביעה על ידי התובע. בנידון דידן, אם נכונה טענת האישה שאכן אביה הלווה להם את הסכום הנ"ל, הרי שהתובע הוא אביה.

לאחר העיון בכל המסמכים שבתיק, התברר, שהאב מעולם לא הגיש לבית הדין תביעה בנידון. כמו כן, האב מעולם לא נתן ייפוי כוח לבתו לתבוע בשמו, וכמו כן לא נתן ייפוי כוח בנידון לבא כוח האישה. לאחר פטירתו של האב, ירשו בניו את עזבונו. האב לא השאיר צוואה (כעדות האלמנה בבית הדין בפרוטוקול מיום ו' באדר ב' תשע"ו – 16.3.2016 שורה 70), אף הבנים היורשים מעולם לא הגישו לבית הדין כל תביעה בנידון, וכמו כן לא נתנו לאחותם ייפוי כוח להגיש תביעה בשמם, וכמו כן מעולם לא נתנו ייפוי כוח אף לבא כוח האישה להגיש תביעה בשמם.

ברור הדבר, שהאישה עצמה – על אף היותה בתו של אביה ועל אף היותה אחותם של היורשים – אינה יכולה לתבוע חוב של צד ג' בבית הדין ללא ייפוי כוח להגיש תביעה זו בשמם, ועל כן, מאחר שלא הוגשה תביעה לבית הדין על ידי התובעים, אין בפנינו תובע וממילא אין בפנינו נתבע, ובכי האי גוונא אין מקום לדיונים בנידון ואין צורך במתן פסק דין.

במאמר מוסגר יש להעיר, שבמקרים שבהם התובע החליט שלא להגיש תביעה לבית הדין כגון בנידון דידן, יש להניח שיש לו סיבות לכך: השערה ראשונה היא שהתובע בסתר לבו יודע שהכסף ניתן במתנה. השערה שנייה, שאף שידוע לו שהכסף ניתן כהלוואה, יש אפשרות שהחליט למחול ולוותר על הכסף מהסיבות השמורות עמו.

בין אם השערות אלו נכונות בין אם ישנה סיבה אחרת, עובדה אחת ברורה – לא הוגשה תביעה לבית הדין בנידון דידן על ידי התובעים.

תביעת צד ג'
מלבד הבעיה ההלכתית הנ"ל ניצבת בפנינו אף בעיה חוקית, שהרי אף אם בעבר הייתה מוגשת תביעה בנידון על ידי התובעים, או אף אם כיום תגיש האישה ייפוי כוח לבית הדין בשם התובעים, אין לבית הדין סמכות חוקית לדון בתביעה זו המוגשת על ידי צד ג' נגד בני הזוג.

ברצוננו להבהיר בזה שהסמכות החוקית הנתונה לבית הדין לדון בחלוקת הרכוש, היא אך ורק ברכוש השייך לצדדים ואף במקרה שישנה מחלוקת בין צד ג' לצדדים אם רכוש מסוים שייך לצד ג' או שמא שייך לצדדים בלבד – באופן זה יש סמכות לבית הדין להיעזר בעדותו של צד ג' כדי לברר אם אכן הרכוש שייך לצדדים בלבד והוא בר חלוקה בבית הדין או שמא אינו שייך לצדדים ואינו בר חלוקה ביניהם, אך ברכוש שאין עליו עוררין שהוא שייך לבני הזוג, אלא שצד ג' תובע את הצדדים על חוב צדדי שהם חייבים לו, באופן זה, אין סמכות לבית הדין לדון בתביעה זו.

בנידון דידן, אף אם נניח כדברי האישה שהאב נתן הלוואה לצדדים, הרי מלווה להוצאה ניתנה, והצדדים רכשו בכסף זה את דירתם המשותפת שנרשמה בטאבו על שם שניהם ושייכת לשניהם. אף בסעיף 4.1 להסכם הגירושין מצהירים הצדדים:

"לצדדים דירת מגורים המצויה ברח' [ר'] בירושלים השייכת לבני הזוג שווה בשווה."

ומעתה לפי זה, אף אם הייתה מוגשת תביעה לבית הדין בנידון על ידי התובעים, אין בסמכותו של בית הדין לדון ולהכריע בנידון.

מעבר לכך, אף אם שני הצדדים, התובעים ובני הזוג, היו חותמים בבית הדין על שטר בוררות נפרד והיו מגישים בקשה נפרדת לדיון ממוני נפרד, יש להצטער על כי במצב המשפטי הקיים כיום, אין סמכות לבית הדין לדון בבוררות. אך בין כך נושא זה אינו רלוונטי, מאחר שמעולם לא חתמו על שטר בוררות ומעולם לא הגישו כתב תביעה לבית הדין.

בירור האמת ועשיית צדק – אחריות בית הדין והאחריות 'כלפי שמיא' כשקצרה ידו
יש להניח שלאור הדברים האמורים כאן, הצדדים עומדים ותמהים: אם אכן היה ידוע לבית הדין שהוא נעדר סמכות הלכתית וחוקית להכריע בנידון – מדוע קבע בית הדין מועדים להוכחות ולהגשת סיכומים?

בית הדין ייתן עתה את תשובתו והבהרתו בנושא.

בית הדין, בטיפולו בכל התיקים המונחים לפניו, פועל בשני מישורים כדי להגיע לחקר האמת: המישור הראשון הוא על פי סדר הדין הרגיל, כלומר שמיעת הצדדים וחקירתם, הוכחות, סיכומים ופסק דין. המישור השני הוא במקרים שבהם בית הדין נתקל במגבלות הלכתיות, כגון בנידון דידן כשלא מוגשת תביעה לבית הדין, או במקרים שמוגשת תביעה לבית הדין אך התובע במסגרת דיוני הוכחות מביא לבית הדין עדים שאינם כשרים על פי ההלכה. פעמים שבית הדין מחליט לשמוע את עדותם של אנשים אלו בענייני ממון ואף בענייני איסורים וזאת אף שאין בידי בית הדין האפשרות להכריע את ההלכה על פי עדותם של עדים פסולים. בכל זאת בית הדין שומע את עדותם משום שפעמים רבות, לאור עדותם הנחרצת של עדים אלו, הנתבע "נשבר" ומודה ובית הדין מחייב אותו על פי הודאתו.

בנידון דידן, מאחר שבית הדין היה מנוע מלפעול במישור הראשון הנ"ל בעקבות המגבלות ההלכתיות המפורטות לעיל, על כן פעל בית הדין במישור השני הנ"ל: נקבעו דיוני הוכחות ונשמעו עדותם של האלמנה ושני המחותנים – אף שהם פסולים לעדות הן מחמת קרבה והן מחמת פסול "נוגע", בכל זאת בית הדין שמע את עדותם כדי להגיע לחקר האמת על ידי הודאת הנתבע, אך על אף עדותם של העדים הנ"ל, הבעל נשאר נחרץ בדעתו שהסכום הנ"ל ניתן כמתנה ולא כהלוואה.

לאור האמור, אין כל צורך לדון בטיבן של ההוכחות שהועלו בבית הדין בשני דיוני ההוכחות. אך לפנים משורת הדין, נחווה את דעתנו בקצרה בעניין ההוכחות שהוצגו במהלך הדיונים:

בדיון ההוכחות הראשון שהתקיים בתאריך י"ט בכסלו תשע"ו (1.12.2015) הושמעו טענות והוצגו מסמכים שאין בהן ראיות חד משמעיות כדי להוציא ממון מחזקתו של הבעל. בדיון השני שהתקיים בתאריך ו' באדר ב' תשע"ו (16.3.2016) נשמעו עדויות של האלמנה ושני המחותנים שאינם כשרים על פי ההלכה הן מחמת קרבה והן מחמת נגיעה. מעבר לכך, המחותן הראשון לא העיד כלל על המקרה הספציפי דנידון דידן, אלא העיד בעיקר עדות אופי על אבי האישה שבמקרים אחרים היה נותן הלוואות ללא שטר. המחותן השני העיד על התייעצות האב עמו על מתן הלוואה לבני הזוג אך לא העיד שהיה נוכח בעת מתן הכסף לבני הזוג; כלומר: לא היה ידוע לו אם אכן בעת מתן הכסף לזוג ניתן הכסף במתנה או כהלוואה.

אף בדיקת הפוליגרף שעברה האישה ונמצאה דוברת אמת – גם אם נניח שאמינות הפוליגרף היא אמינות מוחלטת – אולם סוף סוף מדובר בעדות האישה שהיא בתו של אביה המנוח עם כל המגבלות ההלכתיות שיש לעדותה.

לאור האמור לעיל, אף העיקול שניתן על סך ארבע מאות אלף ש"ח ניתן שלא בסמכות, הן מחמת שלא הוגשה תביעת התובע לבית הדין והן מחמת חוסר סמכות חוקית לדון בתביעת חוב של צד ג' נגד הצדדים. אך מאחר שהצדדים לא היו מודעים לכך, בית הדין סבור שיש להשאיר בשלב זה את העיקול למשך שלושים יום כדי לאפשר ליורשים להגיש את תביעתם במסגרת בוררות לבית דין אחר שיש לו סמכות לכך. אם אכן תוגש תביעה בנידון, עליהם לבקש מבית הדין שעומד לדון בנושא שיפנה בבקשת סיוע מבית המשפט להטלת עיקול וזאת על פי סעיף 16(5) לחוק הבוררות. אם לא תוגש תביעה בנידון תוך שלושים יום לבית דין אחר, בית הדין יבטל את העיקול.

בשולי פסק הדין, בית הדין רואה חובה לעצמו להוסיף נספח לפסק דין זה שמהווה תקדים בפסקי הדין הניתנים מדי יום. זאת משום שפסקי הדין מתמקדים בהכרעות הלכתיות בלבד בגדר "ייקוב הדין את ההר" שהרי ברובם של המקרים בית הדין מגיע למסקנות הלכתיות חד־משמעיות שהדין עם התובע, או לחילופין שהדין עם הנתבע, אך ישנם מקרים שבהם אין באפשרותו של בית הדין להגיע למסקנה חד משמעית בעקבות חוסר ראיות וכדומה. על כן המסר בסופן של החלטות מעין אלו הוא, שמאחר שאין בידינו ראיות להוציא ממון מהנתבע, משום כך, מחמת הספק אין להוציא ממון מהנתבע.

במקרים מעין אלו, שכיח מאוד שהספקות עדיין מנסרים בחלל האוויר ואף מציקים מאוד בין לצדדים ובין לבית הדין. אף הנידון העומד לפנינו, הוא אחד מהמקרים הנ"ל:

בית הדין איננו מתעלם מזעקתה של האלמנה בבית הדין, וזעקתה עדיין עומדת ותלויה בחלל האוויר ונשארה ללא מענה. אמנם, אין בידינו מענה הלכתי בנידון על פי כללי ההלכה כמפורט לעיל, אך יש בידינו מענה אחר לזעקתה של האלמנה בתיק זה, וכן לזעקותיהם של רבים במקרים הדומים לנידון דידן, ואף מענה זה מעוגן בתורה ובדברי חז"ל שטומן בחובו מסר נוקב ועמוק למקרים הללו.

מענה עמוק ונוקב זה למדנו מתורתו של מרן ה"בן איש חי" (בספרו עוד יוסף חי – דרשות) על הפסוקים בפרשת נצבים (דברים כט, יז – יט) "פן יש בכם איש או אשה [...] אשר לבבו פונה היום מעם ה' א-לקינו [...] והתברך בלבבו לאמרׁ שלום יהיה לי [...] לא יאבה ה' סלחׁ לו". וכתב על זה מרן זיע"א וזו תמצית דבריו שם:

לא כל החטאים ניתנים להישפט בידי בית דין של מטה. עובדה זו נותנת את ההרגשה המוטעית לחוטאים "והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". אולם טעותם המרה, עלולה לעלות להם בעונשים כבדים ומשונים, כי אוי לו לאותו חוטא אשר נמסר דינו לשמים – עונש המיתה שבידי שמים אין לו גבול ומידה – "לא יאבה ה' סלוח לו".

כלומר: בכל מקרה שאין בידי בית דין של מטה אפשרות להכריע בזה מכל סיבה שהיא, אם אכן האמת היא עם התובע – וכלפי שמיא גליא כל האמת – הוא נמסר בידי בית דין של מעלה, והעונש בידי בית דין של מעלה חמור שבעתיים מהעונש בבית דין של מטה, וכפי שהאריך שם מרן ה"בן איש חי" להוכיח כן מהגמרא במסכת סוטה (ח ע"ב):

"תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או ליסטים באים עליו, מי שנתחייב חניקה – או טובע בנהר או מת בסרונכי."

וכתב על זה מרן זיע"א כי בהתבוננות קלה, אנו מגלים כי המיתות שנועדו להיות תחליף לארבע מיתות שעל ידי הסנהדרין, גרועות ומושפלות בהרבה מהמיתות הכתובות בתורה, וכך העונשים אשר יסובבו לו מן השמים, מאופיינים בהרבה יותר צער ובזיון. וכבר אמרו חז''ל (סנהדרין ז ע"א): "ההוא דהוה קאמר ואזיל: דאזיל מבי דינא שקל גלימא – ליזמר זמר וליזיל באורחא." ופירש רש"י: ליזמר וליזיל – הואיל ודין אמת דנו לא הפסיד כלום, אלא גזילה הוציאו מידו."

מסר נוקב זה נאמר על כל המקרים שאין בידי בית הדין להכריע על פי הכלים ההלכתיים העומדים לרשותו. וכל אדם הנתבע בבית הדין במקרים מעין אלו ויוצא לכאורה זכאי מבית הדין עקב חוסר ראיות וכדומה, חייב לדעת כי כלפי שמיא, האמת גלויה וברורה, ואם אכן האמת כדבריו, הוא פטור הן מבית דין של מטה והן מבית דין של מעלה, אך אם בסתר לבו יודע שהאמת היא עם התובע, אף שהצליח להתחמק מבית דין של מטה, אולם דינו נמסר מיד לידי בית דין של מעלה עם כל ההשלכות החמורות שיש לכך כמו שנתבאר לעיל, ועל כן, החי ייתן אל לבו בעוד מועד את המסר הנוקב הנ"ל.

מסקנות
בסיכומם של דברים פוסק בית הדין כדלהלן:

א. דוחים את תביעת האישה. על הנאמן עורך דין אושרי להחזיר את הכסף המופקד אצלו בכפוף לאמור בסעיף ב' להלן.

ב. העיקול שהוטל על סך ארבע מאות אלף ש"ח יבוטל עם תום שלושים יום ממתן פסק דין זה, כדי לאפשר לתובעים להגיש את תביעתם בביית דין אחר ולבקש שם את המשך הטלת העיקול. אם לא תוגש כל תביעה תוך שלושים יום, העיקול יתבטל עם תום שלושים יום מחתימת פסק דין זה, ועל הנאמן עורך דין אושרי לפעול מידית כמפורט בסעיף א' הנ"ל.

ניתן ביום כ"ח בסיוון התשע"ו (4.7.2016)