לפנינו תביעת האישה לכתובה בסך של 52,000 ₪.

רקע עובדתי
להלן תיאור העובדות:
הצדדים התחתנו פעם ראשונה בשנת 1986. יש להם ארבעה ילדים מנישואין אלו.

במהלך הנישואין הראשונים, האישה פתחה מספר פעמים תיקי גירושין, ועיקר טענותיה לאלימות מילולית, השפלות ושתלטנות. הייתה במקלט לנשים מוכות, וכן התלוננה שבעלה איים לרצוח אותה.

הצדדים התגרשו פעם ראשונה ביום י"ב אדר ב' תשס"ח (19/3/08).

הצדדים חזרו לחיות ביחד כחצי שנה לאחר הגירושין, וחזרו ונישאו בשנית ביום 15/12/08.

בדיון שהתקיים ביום ה' טבת תש"ע (22/12/09), הצדדים מסרו שגרים ביחד בחדרים נפרדים כשבעה חדשים. [כלומר, הצדדים חיו ביחד כבעל ואישה כחמישה חדשים, ולאחר מכן גרו בחדרים נפרדים כשנה, עד שהאישה עזבה את הבית סופי בחודש 5/10, כשנה וחצי לאחר הנישואין השניים.]

הבעל: התגרשנו והחזרתי אותה למען הילדים ושלום בית... אני רוצה שלום בית... אין לי בעיה להתגרש על פי הסכם גירושין הראשון בתוספת שהילדה [ה'] תהיה במשמורת אצלי... היא צריכה טיפול פסיכיאטרי... אני לא מוכן להתחלק בדירה, אם היא לא רוצה שלא יהיה גט... אני לא מגיש שום סיכום, אין לי מה להגיש סיכומים, אני רוצה את הדירה ואת הילדים.

האישה: אני לא רוצה שלום בית, היינו בטיפול זוגי דרך הרווחה, אני לא מעוניינת, הוא הרחיק אותי מהילדים, הוא ניתק לי טלפונים, אם אני אתגרש יהיה לי שקט נפשי, אני סבלתי מספיק, ניסיתי להתקרב לילדים והוא הרחיק אותי, אני מעדיפה שהילדים יחפשו אותי.

להלן תסקיר פקידת הסעד שהתקבל בתאריך 24/2/10:

כיום המבקשת נחרצת בעמדתה לסיים את קשרי הנישואים, בעוד המשיב מעוניין בשלום בית.

משפחת [פ'] מוכרת לשירותי הרווחה מזה שנים רבות על רקע רב בעייתי, לרבות בעיות בתפקוד ההורים, בעיות אישיות ובעיות ביחסים בין ההורים לילדיהם.

האם ציינה כי סמכותה כהורה התערערה לחלוטין וזאת לטענתה בשל העובדה שבעלה נותן לבתה יחס מועדף, תוך שהוא מבטל אותה ואת דעותיה.

בפגישה עם גברת [פ'], הנ"ל אמרה כי לאורך נישואיה למר [פ'] (הראשונים), חוותה השפלות, אלימות מילולית ופיזית.

בתאריך 8/2007, הוצאה למקלט לנשים מוכות בגפה, ושם שהתה במשך שלשה שבועות.

גברת [פ'] מעלה טענות רבות כנגד בעלה, לדבריה, מר [פ'] אדם קמצן, אשר מונע ממנה צרכים בסיסיים לביגוד, למזון ועוד. עוד טענה כי בעלה מסית את ילדיה, ובכך למעשה פוגע בסמכותה ההורית.

האישה טוענת שהנישואין השניים נועדו על מנת לחדש את הקשר עם ילדיה אשר התרחקו ממנה לאחר הסתה מצד בעלה.

גב' [פ'] אמרה כי לאחר נישואיה השניים, בתחילת הקשר, חל שיפור במערכת היחסים עם בעלה, אם כי לזמן קצר מאד. גב' [פ'] טענה כי בעלה המשיך לנהוג בה בזלזול תוך שהוא מונע ממנה כספים ואפשרות להביע את עמדתה בענייני חינוך הילדים. בשל כל אלו, מעוניינת לסיים את קשרי הנישואים.

מר [פ'] ציין שאשתו זקוקה לטיפול נפשי, מאחר ונמצאת במצב נפשי לא מאוזן. הנ"ל חזר ואמר כי מעוניין בשלום בית, ואת מתן הגט לאשתו מתנה בוויתור שלה על משמורת הילדים ועל הבית. מר [פ'] מכחיש בכל תוקף את טענות אשתו כנגדו.

בפגישה משותפת עם הצדדים, עלו טענות הדדיות שנשמעו בצעקות של הצדדים זה כלפי זו, עוד עלה כי היחסים בין בני הזוג קשים ומעורערים מזה שנים והם כוללים ריבים וטענות הדדיות בנוכחות הילדים.

מר [פ'] טוען כי כל עול הטיפול בבית ובחינוך הילדים הינו תחת אחריותו, בעוד שאשתו מרבה להסתובב במהלך היום ומסרבת לדאוג לצרכי הבית כמו בישול ועוד.

גב' [פ'] טענה כי מידי יום אוכלת בבית תמחוי והיא לעיתים אף עושה מגבית בבית הכנסת על מנת שיהיו לה דמי כיס.

על פי התרשמותנו והערכתינו המקצועית, התקשורת בין בני הזוג לקויה ביותר, הצדדים אינם מסוגלים לגבש החלטות משותפות בנוגע לילדיהם, כמו כן, ההורים נוהגים להכפיש ולקלל זה את זו, עובדה שללא ספק, פוגעת במצבם הנפשי והרגשי של שלושת הקטינים.

כיום האווירה בבית עוינת ומתוחה.

סיכום: מדובר במשפחה רב בעייתית המוכרת לשירותי הרווחה על רקע קשיים בתפקוד ההורי, מערכת יחסים קשה ומתוחה בין ההורים, ומערכת יחסים קשה בין ההורים לילדים.

בדיון שהתקיים בתאריך כ' אייר תש"ע (4/5/10):

ב"כ האישה: יש התקדמות שהאישה עזבה את הבית. היא לא רוצה לחזור הביתה. האישה נחושה להתגרש. המצב ביניהם נגמר מזמן.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ב תמוז תש"ע (4/7/10):

ב"כ האישה: האישה עזבה את הבית לפני חודשיים וחצי. אנחנו מצפים שהבעל ייתן גט לאישה... האישה בקשה גט כי לא טוב לה אתו.

האישה: אני נחרצת להתגרש... למה אני אשאר עגונה. הרבנים לא מעניין אותם.

הבעל: אני מוכן להתגרש בתנאים שלי. היא [האישה], ברחה מהבית והיא לא דואגת לילדים שלה. אני רוצה שלום בית. אני מגדל את הילדים ומשלם את כל ההוצאות.

בדיון שהתקיים בתאריך י"ט טבת תשע"א 26/12/10:

ב"כ הבעל: הוא [הבעל] עומד על שלום בית. הוא חושב שבטיפול מתאים היא [האישה] יכולה להיות רעיה נאמנה.

ב"כ האישה: האישה ברחה מהבית מכיוון שהיא קיבלה את היחס הכי מחפיר שאפשר לקבל מהבעל. יש קללות והעלבות והבעל החליט שהיא חולת נפש, ואם אישה שומרת מצוות, עזבה את הבית, זה אומר משהו... היה צו הגנה, הוא מקלל ומנבל את הפה.

בתאריך 27/1/11 החליט ביה"ד כדלהלן:

בני הזוג שבפנינו היו נשואים בעבר והתגרשו ולאחר מכן חזרו ונישאו בשנית, כאשר האישה זמן ממושך מבקשת שבעלה ייתן לה גט בטענות חמורות כלפיו, כאשר הבעל הוא זה שמגדל את הילדים ונושא בעול של גידולם. ביה"ד שכנע את הבעל להסכים לנתינת הגט, אולם האישה וב"כ בדיון האחרון, משיקולים זרים, מבקשת לדחות את נתינת הגט.

מאחר וכל נושא הרכוש נידון בביהמ"ש, ביה"ד לא רואה מקום לבקשת האישה וב"כ לא לסדר את הגט, ובמידה ולא יודיעו האישה וב"כ על נכונותם להתגרש תוך 60 יום, יסגור ביה"ד את התיק וישקול חיוב הוצאות.

בתאריך 17/3/11, בקשה ב"כ האישה לסגור את התיק, ואכן התיק נסגר.

ניתן פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה בתביעת האשה לביטול ההסכם בביהמ"ש. ביהמ"ש דן בענין הצדדים כולל הצעה לפשרה ולבסוף פסק כדלהלן: 1. לביהמ"ש אין סמכות לדון בתביעה זאת ומקומה בביה"ד. 2. "אף לו מוכח מטעמים של צדק כי על ביהמ"ש לסטות מסדרי הדין ולדון בענין זה, הרי שביהמ"ש, אשר למען הזהירות, בחן הענין לגופו של ענין, לא מצא ממש בטענות התובעת כי הצדדים הסכימו בדבר ביטולו של הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף פס"ד, והתובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכחת טענותיה".

בתאריך 14/10/12, פתחה האישה תיק, שבסיסו, ביטול הסכם הגירושין מנישואין הראשונים, שבמסגרתו, וויתרה האישה על חלקה בדירה המשותפת.

התקיימו מספר דיונים בתיק זה, ובתאריך 14/8/14, החליט ביה"ד, לדחות את תביעת האישה ולהותיר את הסכם הגירושין על כנו.

בתאריך 20/10/14, פתחה האישה מחדש את תיק הגירושין, וכן הגישה בקשה למימוש הכתובה מהנישואין השניים בסך של 52,000 ₪.

התקיימו שני דיונים נוספים בתיק הכתובה.

בדיון שהתקיים בתאריך 8/12/14:

הבעל: למה שאני אתן לה כתובה, היא עזבה את הבית לבד. גרנו בקריה החרדית, לא יודע למה היא עזבה את הבית.

האישה: חייתי עם אלימות מילולית ופיזית ונפשית. ברחתי ממצוקה. הוא דחף לפעמים והרביץ והיו צעקות. היו דחיפות ומכות וצעקות. אני לא זוכרת הכל אחרי ארבע וחצי שנים.

כאשר הייתי מבקשת כסף הוא לא היה נותן לי. תמיד היו צעקות. לא היה קונה אוכל כמו שצריך. הוא היה דואג רק לעצמו ולילדים. הוא היה הולך לאמא שלו והוא היה שמח שלי אין הורים ולא היה לי לאן לברוח.

בדיון שהתקיים בתאריך 19/2/15:

ביה"ד: הבעל אומר שאף פעם לא הייתה אלימות בבית. הייתה אלימות? כמה פעמים הייתה?

האישה: הייתה אלימות מילולית, פיזית, השפלות. הוא דחף אותי פה ושם. לא היה כסף בגדים ואוכל. תוך כדי הוא כיבה לי את הדוד וקילל אותי, זונה ובת זונה ושרמוטה.

ביה"ד: התלוננת במשטרה?

האישה: פעם אחת. יש הרחקה מ-2009 לפני שעזבתי.

ביה"ד: למה עזבת?

האישה: בגלל בעיה כלכלית והשפלות.

הצדדים התגרשו שנית בתאריך י"א אדר תשע"ה (2/3/15).

טענות הצדדים
בהסכם הגירושין נקבע, שהצדדים יגישו סיכומים לעניין הכתובה. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים.

סיכומים מטעם האישה:
א. האישה הגישה תביעה למימוש כתובה, לאחר שמוצתה סוגיית הדירה המשותפת לצדדים, ולאחר שהאישה איבדה את מחצית זכויותיה בדירה המשותפת תמורת קניית הגט. הצדדים נישאו בשנית לאחר תשעה חדשים ממועד הגט, אך הנתבע למרות הבטחותיו להיטיב התנהגותו כלפי התובעת, לא צלח בכך, והתובעת נכנעה לאלימות המילולית והפיזית של הנתבע כלפיה ועזבה את הנתבע.

ב. התובעת נותרה ללא כל בסיס כלכלי, ללא רכוש ו/או חסכונות, ללא כל זכויות בדירה, ללא כל זכויות פנסיוניות ו/או כספים כלשהם על אף שהייתה נשואה לנתבע מעל עשרים שנה.

ג. הבעל לשעבר נותר עם כל הזכויות בדירה ועם הילדים, ויש לו יכולת כלכלית גבוהה של כ-6,000 ₪ לחודש בנוסף לדירה שבבעלותו, ומפריש כל חודש לחסכון לו ולילדים סך של 1,200 ₪, ואלו האישה נותרה ללא יכולת כלכלית מינימלית, מתגוררת בדירה שכורה בסך של 1,700 ₪ לחודש, מתוך משכורת של 3,000 ₪ לחודש, והאישה חיה בעוני.

ד. הבעל ביקש מהאישה לחזור לחיים משותפים לאחר הגירושין, והנישואין השניים היו ביוזמת הבעל.

ה. האישה עזבה את הבית עקב אלימות פיזית ומילולית, השפלות ובעיה כלכלית. ברחה ממצוקה. טוענת שהיו דחיפות, מכות וצעקות. לא היה קונה אוכל כמו שצריך, לא היה נותן כסף, דואג רק לעצמו ולילדים.

ו. מבקשת להצמיד את הכתובה למדד החל משנת 2009, וזאת מאחר וסכום הכתובה הינו נמוך ומאידך האישה נותרה חסרת כל, ונאלצת להתחיל את חייה החדשים כגרושה מאפס.

סיכומים מטעם הבעל לשעבר:
א. הזכאות או אי הזכאות לכתובה, תלויה בשאלה בעטיו של מי נגרמו הגירושין. במקרה שלפנינו, האישה היא שיזמה והגישה, במשך השנים, נגד הנתבע, לפחות שלוש תביעות גירושין.

ב. האישה עזבה את הבית המשותף ללא הצדקה ומבלי שהייתה לה עילה מבוררת לעשות כן, הכניסה את האישה למצב של מורדת, שדינה להפסיד את כתובתה.

ג. טענות האישה לאלימות והשפלות הבעל, דינם להבחן אך ורק ביחס לתקופה המתחילה במועד נישואי הצדדים בשנית בחודש 12/08 והמסתיימת במועד שבו עזבה שוב את דירת מגורי הצדדים, דהיינו, תקופה של כשנה וארבעה חודשים. התקופה הקודמת למועד הנישואים השניים אינה רלוונטית, לצורך בחינת זכותה של התובעת לקבל את כתובתה, גם מאחר ותקופה קודמת זו כבר נידונה בתביעת הגירושין הראשונה, כאשר בסיומו של ההליך, התובעת ויתרה מרצונה על כתובתה, כתובה שהייתה אז בידיה.

ד. הבעל לשעבר מכחיש את כל הטענות לאלימות פיזית או מילולית, או השפלות, וטוען שהוא זה שספג גילויי אלימות מצד האישה.

ה. בתקופה הקצרה שהצדדים חיו ביחד בנישואים השניים, האישה לא הגישה כלל תביעה לשלום בית ולא ביקשה מבית הדין להתרות בנתבע על התנהגותו האלימה כביכול כלפי האישה, כדי לנסות לשקם את חיי הנישואים עם הבעל לשעבר. לעומת האישה, הבעל לשעבר הביע את רצונו לעשות שלום בית עם האישה, לדוגמה, בדיון מתאריך 22/12/09.

ו. טענות האישה לאלימות לא אומתו, והאישה סתרה את עצמה בעדותה.

ז. לפי עדותה של האישה, היא התלוננה במשטרה כנגד הבעל בגין אלימות פעם אחת בלבד. לדברי הבעל, באירוע הנ"ל, האישה ניסתה לדקור את הבעל בעט. בעקבות האירוע הנ"ל, הבעל נחקר במשטרה פעם אחת והורחק, אך לא הועמד למשפט והתיק במשטרה נסגר.

דיון והכרעה
א. בתיק שלפנינו, בנישואין השניים, הצדדים חיו ביחד כבעל ואישה סך הכול כחמישה חדשים בלבד, עברו לגור בחדרים נפרדים כשנה, ולאחר מכן, האישה עזבה את הבית המשותף ונותק הקשר ביניהם, עד הגירושין בפועל.

יש לציין שלפי חוו"ד פקידת הסעד, בתחילת הנישואין בשנית, עדיין היה קשר טוב ביניהם, כך שלמעשה, זמן קצר בלבד של אולי כחודשיים, שהצדדים לא הסתדרו ביניהם, והאישה מיד החליטה לנקוט בהליכים חד צדדיים לסיום הנישואין, שהתחילו במעבר לחדרים נפרדים.

האישה ביוזמתה הבלעדית, פתחה את תיק הגירושין ולמרות רצונו של הבעל לשלום בית, כפי המובא בפרוטוקול ובחוו"ד של גורמי הרווחה, עמדה על דעתה להתגרש באופן מידי, כאשר אינה מאפשרת לבעל לחזור בו "מדרכו הרעה" (לדעתה), ולא ללכת לשום טיפול: של הבעל – כנגד אלימות, ושל הצדדים – לטיפול זוגי.

לפי כל החומר שבתיק וכן לפי טענות האישה לגירושין, לא נראה שהייתה הצדקה לנחרצות האישה להתגרש זמן כל כך קצר לאחר הנישואין השניים, בלא לתת שום סיכוי לשיקום הנישואין.

לפי העולה מהפרוטוקולים וכן מתסקיר פקידת הסעד, האישה בקשה להתגרש, לא בגלל אלימות הבעל, אלא עקב הזלזול שלו כלפיה, מונע ממנה כספים ואפשרות מלהביע את עמדתה בענייני חינוך הילדים.

טענות האישה בגין אלימות והשפלות לא הוכחו ואף הוכחשו.

יש לציין, שהאישה טענה שהוצא צו הרחקה נגד הבעל בשנת 2009, בתחילת הנישואין השניים, אך האישה לא צרפה שום מסמך על תלונה במשטרה שבגינה לדבריה הוצא כנגדו צו הרחקה.

מאחר ולאישה היו במהלך הנישואין הראשונים טענות קשות כנגד הבעל על אלימות קשה כולל איום ברצח, והוצא צו הגנה כנגד הבעל, וכן האישה הייתה במקלט לנשים מוכות, ובכל זאת, זמן קצר בלבד לאחר הגירושין, הצדדים חזרו ונישאו בשנית, בין אם החזרה הייתה לבקשת האישה או הבעל, החזרה המהירה לחיים משותפים מטילה ספק בטענות האישה עוד מהנישואין הראשונים, ומערערת את נאמנות דברי האישה הנוכחיים, שהרי לא מסתבר שאישה עם "חוויות קשות" מנישואין ראשונים, זמן כ"כ קצר לאחר אותם גירושין, מחליטה או מסכימה לשכוח את כל "הטראומות", ולחזור לאותו בעל אלים ומשפיל ולא מכבד.

כמו כן, אף אם טענות האישה מהנישואין הראשונים היו נכונות, הרי בנישואין השניים לא התרחשו אירועים חריגים מעבר למה שהיה בנישואין הראשונים, וודאי שלא מסתבר, שבזמן כל כך קצר יתרחשו אירועים המצדיקים "שבירת כלים", באופן חד צדדי.

ב. אף אם לאישה טענות מוצדקות כלפי התנהגות הבעל, הרי ידעה זאת מהנישואין הראשונים, על כן, האישה "סברה וקיבלה."

עיין טור (אבן העזר ריש סי' קנד):

"אלו שכופין אותן בשוטין להוציא וליתן כתובתה מוכה שחין וריח הפה וריח החוטם והמקבץ צואת כלבים והבורסקי והמחתך נחשת מעיקרו, ואפילו היו בו קודם שנשאה וידעה שהיו בו, במה דברים אמורים, שניסת לו סתם, אבל אם התנה עמה תחילה צריכה לעמוד בתנאי, ואינה יכולה לומר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, חוץ ממוכה שחין שאפילו התנה עמה תחילה, כופין אותו להוציא. והרמ"ה כתב דאפילו בסתם נמי אם ידעה בהם, אין כופין אותו להוציא דסברה וקיבלה."

דברי הטור בשם הרמ"ה, הובאו ברמ"א (שם סעיף א):

"ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא דסברה וקבלה."

אמנם ניתן לחלק ולומר, שכל הדין של "סברה וקיבלה", הינו בענייני מומים, שהמום קבוע ואינו משתנה ואם האישה ידעה ממום הבעל לפני הנישואין, איננה יכולה לטעון שרצונה להתגרש עקב המום, אך במקרה שלנו, שאין מדובר על טענת מום גופני של הבעל, אלא על התנהגות לא ראויה כלפי אשתו כולל טענת אלימות פיזית, שזהו בכלל "מום" שמשתנה מזמן לזמן, יכולה האישה לומר, חשבתי שהמצב ישתנה לטובה והתברר להיפך וכיוצא בזה, וכן כתב בספר שערי דעה סי' קע"א, דסביר וקביל לא שייך אלא במום שהוא תמיד במצב אחד ולא בחולי שגעון שמשתנה מעת לעת ועל מצב כזה שנולד לאחר הנישואין, לא סביר וקיבל מעיקרא, ולפי זה, אף במקרה שלנו, שטענת האישה על התנהגות לא יציבה של הבעל שלפעמים מתנהג באלימות ולפעמים לא וזה נובע ממצב נפשי של הבעל המשתנה מעת לעת, ולא אומרים "סברה וקיבלה."

אך לאחר העיון נראה שאין לחלק בין המקרים, וההוכחה, מדברי השולחן ערוך (אה"ע סי' קנד סעיף ד):

"איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו, אבי מחמת דחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל ואי איפשי לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

ועיין שם בגר"א (ס"ק יז ד"ה שאין כופין):

"דכאן יש לומר כיון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל כמו שכתוב בסעיף א [ברמ"א לעיל]."

היוצא מהנ"ל, שלא רק במום קבוע, אלא אף בהתנהגות קשה של הבעל, שהיא משתנה מיום ליום ומזמן לזמן, ולפעמים אף לרעה, עד כדי, שהאישה טוענת שחוששת שיהרוג אותה, אין כופים לגרש, וכפי שכתב הגר"א, שסברה וקיבלה, על כן, פרט למקרים חריגים וקיצוניים (כגון מוכה שחין), אם האישה ידעה מהמום של הבעל לפני הנישואין, איננה יכולה לטעון טענת מקח טעות או לכפות את הבעל להתגרש.

עיין עוד פסקי דין רבניים (כרך ב עמ' 353 ואילך) מבית הדין הגדול בהרכב הרה"ג: הרצוג, ע. הדיא, אלישיב, לעניין אישה שנישאה על דעת לגור עם חמותה, ומבקשת לבטל תנאי זה מאחר וחייה עם חמותה אינם נסבלים, וחשבה בזמן הנישואין שיכולה לסבול חיים מהסוג הזה וכיום התברר לה שאיננה יכולה לסבול יותר ומבקשת לעבור למקום מגורים אחר ביחד עם בעלה ובנפרד מחמותה.

ביה"ד האזורי פתח תקוה דחה את דרישת האישה לחייב את הבעל לעזוב את בית אמו ולגור עם אשתו רחוק מאמו, וכל זמן שאינה חוזרת לבית בעלה, פטור הבעל מלשלם מזונות לאשתו.

ביה"ד הגדול דן בעניין זה. הם מביאים פס"ד מבית דין אחר המוכיחים מתשובת "פרח מטה אהרן" (חלק א סי' ס) במקרה דומה, וז"ל:

"אין לומר דסברה וקיבלה לחמותה דמצי למימר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ואין אני יכולה לקבל... כל שכן דיכולה היא לטעון שהיתה סבורה שהבעל ירחיקנה מעל גבולה כשהיא רואה שהיא חוזרת למדתה הרעה או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה."

בבית הדין האחר, מביאים שני נימוקים בהסבר דעת הפרח אהרן, שבעניין זה, לא אומרים "סברה וקיבלה."

נימוק 1: סברה וקיבלה "שייכת רק במום מסויים שהוא מום כשלעצמו... אבל ענין זה ביחסים בין איש לאשתו הרי לא מדובר כאן באיזה מגרעת. אין כאן דבר מסויים וקבוע. יחסים הם ענין התלוי בכל הצדדים יחד. יסודו בסבך עומק כוחות הנפש... אלו הם דברים שאין לנחשם מראש ואין לחוות את דרך התפתחותם... ומה שייך כאן 'סברית וקבילת'."

נימוק 2: "מכיוון שהמום ניתן לתיקון, אפשר להחליף הדירה, מה שייך 'סברית וקבילת.'"

בית הדין הגדול דוחה 2 נימוקים אלו.

בעניין נימוק 1: לדעת ביה"ד הגדול אין לקבל את החילוק לעיל בין "מום מסויים", לבין דבר התלוי בתורת "היחסים בין איש לרעהו". לדעתם, בכל מקרה ולא רק במום קבוע, אומרים את הדין "סברה וקיבלה", אך בתשובת פרח מטה אהרן, מדובר בשינוי משמעותי לרעה שלא היה בתנאי שבזמן הנישואין, שהבעל היה מכה אותה, והכאות לא קיבלה עליה לעולם.

בעניין נימוק 2: לא ניתן לקבל את הנימוק, שבמום שניתן לתקנו, שאפשר להחליף דירה, לא שייך "סברה וקיבלה."

ביה"ד הגדול אינם מקבלים נימוק זה, שהרי משנה מפורשת במסכת כתובות (דף ע"ז ע"א):

"ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפום והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי, בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו נולדו ועל כולן אמר רבי מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו".

וז"ל בפד"ר:

"המקמץ, המצרף נחושת והבורסי (שאומנות מסרחת היא- רש"י שם), ועל כולם אמרו חכמים מקבלת היא על כרחה, ולדעת הרמ"ה וההולכים בשיטתו, גם בשלא התנה עמה בפירוש, אלא במקרה ואשה ידעה מזה שהבעל עוסק באחד מהאומנויות הללו, היא מוכרחה לקבלו. הגם שמום זה ניתן לתיקון שהרי בידו לעזוב את האומנות הנ"ל ולהחליף באומנות יותר נקיה."

אף מבית הדין הגדול רואים בפירוש כפי שכתבנו, שאין לחלק בין "מום קבוע" לבין דברים אחרים שהיו ידועים לאישה לפני הנישואין, ובכל מקרה, שייך היסוד של "סברה וקיבלה".

מאחר והגענו למסקנה, שאותם הדינים הקיימים בסוגיית מומים, נמצאים במקרה שלנו, אזי, מתוך ברור סוגיית "מומים", נוכל להגיע למסקנות אף במקרה שלנו.

לעניין כתובה ותוספת כתובה, במקרה שנולד מום בבעל לאחר הנישואין, עיין שם בבית שמואל (ס"ק א):

"ולענין תוספת כתובה, עיין סעיף ו' כשבאה בטענה חוטרא לידה, אין לה תוספת, כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה, כן הדין בכל הני אין לה תוספת, אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו, מכל מקום נראה דאין לה תוספת. מיהו אם היה מוכה שחין קודם הנישואין, יש לומר גרע טפי, כמו שכתב בהרי"ף סוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף כא, א בדפי הרי"ף), ממאנת צריך ליתן לה תוספת, הטעם מכדי דידע דהיא קטנה ולמה כתב לה ולא חשש דלמא תתחרט ונפקא, אלא רצה לזלזל (בנכסיו). כן יש לומר כאן, כיון דהיה מוכה שחין, למה כתב לה תוספת כתובה. ובדרכי משה כתב נמי למה שכתב הטור, בבאה בטענה דאין לה תוספת כתובה אפשר הוא הדין הכא, אלא כתב בשם הר"ן דצריך ליתן תוספת כתובה, ואיני יודע איך כתב כן בשם הר"ן, וממה שכתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונת משמע דסבירא ליה דאין לה, ולא ראיתי דהר"ן כתב דיש לה תוספת כתובה, וכן איתא בתוספות (יבמות דף סה, ב ד"ה כי), ובמרדכי שם (סי' נו), ובהג"א ריש המדיר (כתובות פ"ז סי' ג אות ב), בשם ר"ח דאין לה, אלא רבינו תם סבירא ליה דיש לה, ואין ראיה מדבריו דהא סבירא ליה הבאה מחמת טענה נמי יש לה ולא קיימא לן כוותיה."

כלומר, במקרה שהצדדים נישאו בלא שהיה לבעל מום, ולאחר הנישואין נהיה לו מום, שאמנם ניתן לכפות אותו לגרש את אשתו, אך בעניין תוספת כתובה, לדעת ר"ח, האישה זכאית לעיקר כתובה בלבד ולא לתוספת כתובה, ולדעת ר"ת, האישה זכאית אף לתוספת כתובה, והבית שמואל מכריע כדעת ר"ח שאין לה תוספת כתובה.

במקרה שלנו, מדובר שהיו לבעל "מומים" לפני שנישאו, ואף האישה ידעה "ממומי" בעלה עוד מלפני הנישואין. כפי המובא לעיל, אם האישה ידעה מהמום לפני הנישואין, אין מקום לכפות גט. השאלה העומדת לפנינו, מה דין הכתובה ותוספת כתובה.

מובא בבית שמואל (שם ס"ק ב ד"ה ואם ידעה בהן), וז"ל:

"והנה לכמה פוסקים אפילו ידעה בהן, יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, לכן נראה אפילו לרמ"א שכתב אין כופין להוציא, מכל מקום אין דינה כמורדת, אם אין רצונה לדור עמו, ויכולה לומר, קים לי כהני פוסקים."

שואל הבית מאיר (הובאו דבריו בפתחי תשובה שם ס"ק ג ד"ה ידעה בהן), שדינו של הבית שמואל שהאישה לא נחשבת כמורדת צ"ע, שהרי הבעל מוחזק בממון ובכתובה, וא"כ יש להחיל על האישה דיני מורדת ולפחות מכתובתה.

כלומר, ישנה מחלוקת עקרונית בין הבית שמואל לבית מאיר, מי נחשב מוחזק בכתובה, ויד מי על העליונה לומר "קים לי" במקרה שיש ספק אם מגיע לאישה כתובה. וכבר הארכנו בעניין זה בפסקי דין אחרים.

על כל פנים, במקרה שלנו הדין שונה, מאחר שמעיקר הדין האישה לא זכאית לכתובה, כפי שנראה בהמשך הדברים, על כן הבעל נחשב מוחזק בכתובה או באי תשלום הכתובה וידו על העליונה לומר "קים לי" ולהחזיק בדמי הכתובה כולל התוספת.

(יש עוד להעיר, שמהבית שמואל (ס"ק ב) בהמשך דבריו, יוצא לכאורה שהדיון הוא רק בעניין עיקר כתובה ולא בתוספת כתובה, שכפי שכתב הבית שמואל לעיל (ס"ק א), פרט למוכה שחין וממאנת אין תוספת אף אם היו בו מומין לפני הנישואין.

ויסוד הדברים לכאורה, שבמוכה שחין ובממאנת, הגירושין כלל לא תלויים ברצון הבעל, שבמוכה שחין – חייב לגרש אף אם שני הצדדים רוצים להישאר ביחד בשלום בית, ובממאנת – יכולה הקטנה למאן ולעזוב את החיים המשותפים בלא לשאול את הבעל. ועל כן, במקרים חריגים אלו, שהבעל ידע מראש מהם, ובכל זאת, כתב לה תוספת כתובה, שייך לומר, שהבעל "מזלזל" בנכסיו ובבחינת "והניח מעותיו על קרן הצבי". מה שאין כן במומים אחרים, שאם הצדדים ירצו בכך, יוכלו להמשיך בנישואין, ואף אם האישה לא תרצה להמשיך בנישואין, קיימת מחלוקת בין הפוסקים, אם אומרים "סברה וקיבלה" או "סבורה הייתי לקבל וכיום אינני יכולה ורוצה". ועל כן, מבחינת תוספת כתובה, יכול הבעל לומר, שסבר שלא ניתן להתגרש שלא ברצונו, וכן יכול לומר "קים לי" כדעת הרמ"ה והרמ"א, "דסברה וקיבלה", ועל כן, כתיבת תוספת כתובה איננה בבחינת "הניח מעותיו על קרן הצבי", ואינו חייב בה כל עוד הגירושין באים לרצון האישה ובניגוד לרצונו. ולפי זה, אף לפי השיטות שהאישה יכולה לומר "סבורה הייתי לקבל ואיני יכולה", ואפילו אם תחשב כמוחזקת בכתובה, עדיין תהיה זכאותה לכתובה בלבד ולא לתוספת כתובה, וצ"ע).

ג. מאחר והאישה היא שפתחה את תיק הגירושין ויזמה את הגירושין, ומאחר ולא הייתה סיבה מהותית הנראית לבית הדין לצעדה החד צדדי של האישה, וכפי שראינו, שאין לאישה טענת "מומים" לחייבו בתוספת כתובה, אם כן, הגירושין באים בעטיה של האישה, על כן מפסידה את הכתובה.

דין זה מובא בגמרא כתובות (דף עא ע"א), לעניין דברי תנא קמא במשנה (שם, ע עמ' א) וז"ל: "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה". ומעמידה הגמרא את דין המשנה במקרה הבא: "כגון, שנדרה היא וקיים לה איהו, וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה."

משמעות הדברים, שלמרות שהאישה יזמה את הגירושין, בכך שנדרה נדר שיש בו "עינוי נפש", ולא ניתן להמשיך בנישואין באופן זה, אך מאחר והיה ביכולתו של הבעל להפר את נדרה של האישה "ביום שומעו" ולא עשה זאת, בכך הוא הופך להיות הגורם שבעטיו הצדדים מתגרשים, ומתחייב בכתובה.

כן עיין טור (אבן העזר סי' קיח):

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

העולה מהטור (כפי שראינו בגמרא), שהזכאות או אי הזכאות של האישה לכתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי מהצדדים נגרמו הגירושין. אם הגירושין היו ביוזמת ובעטיה של האישה – הפסידה כתובתה ואם הגירושין היו ביוזמת ובעטיו של הבעל – לא הפסידה כתובתה.

כן מובא בחזון איש (אה"ע סי' סט ס"ק כב ד"ה דיני תוספת), וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס, דמחייבינן ליה לגרש, יש לה תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהות מרדכי בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת [מארץ ישראל] (כתובות דף קי, ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת... ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא, מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא חשיב כמוציאה הוא, וכ"ש בנעשה מקמץ שלא מדעתה... ומיהו במורד בבחירת לב כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת... וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר, דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשר לה למיקם קמי' ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

היוצא מהחזון איש כאמור לעיל בדברי הטור, שעניין תוספת כתובה, תלוי בשאלה, מי הגורם המרכזי לגירושין.

במקרה שלפנינו, האישה פתחה את תיק הגירושין ויזמה את הפירוד לאחר זמן קצר בלבד מתחילת הנישואין, על כן, הגירושין באים מהאישה, ומאחר ולא מצאנו עילה עקרונית ומהותית לצעדה החד צדדי של האישה, על כן, אין מנוס מהמסקנה שהאישה הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

עיין עוד בתשב"ץ (שו"ת חלק ב סימן ח), וז"ל:

"עוד שאלת, אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת בו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבוא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותו...

תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער... כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום מדאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום... ומ"מ אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לב"ד ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורח"ל מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות."

משמעות הדברים, כפי שראינו לעיל, שלמרות שהאישה הולכת לבי"ד ותובעת כתובתה, אם הבעל בהתנהגותו גורם לגירושין, האישה לא הפסידה כתובתה.

אך מאחר שבמקרה שלנו טענות האישה כנגד בעלה לא הוכחו, ובפרט שכאמור, הצדדים חיו כבעל ואישה זמן קצר בלבד של כחמישה חדשים, על כן חוזר הדין, שמאחר והגירושין באו ביוזמת האישה שפתחה את תיק הגירושין, ולאורך הדיונים עמדה על דעתה הנחרצת להתגרש מבעלה, על כן נחשב הדבר כגירושין בעטיה של האישה ומפסידה כתובתה.

ד. כל האמור לעיל הינו מעיקר הדין. אך יש לעורר ספיקות באמור לעיל.

1. לאישה היו טענות קשות כנגד בעלה, במסגרת הנישואין הראשונים. לא טענות בגין שלושה חדשי נישואין (בנישואין השניים), אלא טענות בגין עשרים ושתים שנות נישואין, שלדבריה, חיה תוך אלימות פיזית ומילולית והשפלות, הייתה במקלט לנשים מוכות וכן טענה שבעלה איים עליה ברצח – טענות שיכולות לחייב כתובה ופיצוי מחיי הנישואין. אך האישה לא תבעה כלל פיצוי ממוני ובקשה להתגרש ללא תנאי, כאשר היא מוותרת על מחצית הדירה המשותפת, שהייתה מגיעה לה לפי כל דין.

אמנם איננו יכולים "להחזיר את הגלגל אחורה", ולתת לאישה את מה שייתכן מאד שהייתה זכאית לו בעבר, אך על כל פנים, לא ניתן להתעלם מהעוול שנגרם לאישה, שאולי נאלצה לוותר על זכויותיה הממוניות על מנת להתגרש בפעם הראשונה.

2. האישה טוענת כלפי בעלה טענות קשות שלא הוכחו, וכאמור, לא מסתבר שבזמן כל כך קצר של שלושה חדשים בלבד היה דבר חריג שגרם לאישה להחליט שהבעל השתנה או שחזר לדפוס התנהגותו מהעבר, ולכן מבקשת להתגרש. אך לא ניתן להתעלם מחו"ד מקצועיות שנמצאים בתיק מהעבר בעניין הבעל לשעבר.

(א) חו"ד של יועצת ביה"ד גב' גילדה פלשמן מתאריך 17/10/04:

"מר [פ'] מציג את עצמו כאיש נוח, משתף פעולה, עם רצון לבוא לקראת אשתו, הוא אינו מבין את הטענות של אשתו ותמוה לו שאשתו בכלל רוצה גירושין... מאחורי החזות הנינוחה של מר [פ'], ראיתי גבר אדיש לחלוטין לצרכים של אשתו. כאשר הוא אומר שהוא אינו מבין את אשתו, הוא מתכוון שהוא אינו מסכים עם אשתו. לדעתי, הגישה שלו לזוגיות היא גישה תובענית ושתלטנית. הוא שקוע בעולמו האישי, בצרכים האישיים שלו, עם מעט יכולת להתייחס לזולת."

חו"ד של פקידת הסעד מתאריך 26/12/2004:

"מר [פ'] ציין מספר פעמים כי אינו מעוניין להתגרש, הוא דורש "שלום בית", בעיקר משום שהוא אינו מוכן לוותר על הבית... האם אף מציינת כי בעלה נוהג לערב את הילדים בסכסוך הזוגי תוך שהוא דורש את צידודם בו. מר [פ'], בשיחתו עמי, אישר את טענת אשתו, לדבריו הוא אכן מערב את הילדים בבעיות הזוגיות, מראה להם צווים של תיקים אשר האם פתחה, וזאת לטענתו כדי "להמחיש" להם שהוא אבא טוב ולא אב רע, כדי לזכות באהדת הילדים נגד תלונות האם... מר [פ'] ציין שמוכן שתיקח את הילדים, אך על הבית אינו מוותר, על הבית עבד כל החיים, כאשר קורת הגג נתפשת כדבר קיומי עליו לא יוותר בשום אופן.

חו"ד מלשכת הרווחה מתאריך 8/07:

ההורים נוהגים להכפיש ולקלל זה את זו, כל זאת בנוכחות הילדים, עובדה שמשפיעה לרעה על מצבם הרגשי של הילדים.

מכל האמור, עולה באופן ברור, שיש יותר מממש בטענות האישה על השפלות, שתלטנות, ומערכת יחסים מאד קשה אף בנוכחות הילדים, ובנגוד לטענות הבעל, שכלל לא מבין מדוע צריך להתגרש, ולדעתו בטיפול ראוי, ניתן להחזיר את הצדדים לחיי שלום בית. מכל האמור נראה לומר, שהבעל התכוון באמירתו שרוצה טיפול זוגי, שבאמצעות הטיפול יצליחו "ליישר" את אשתו שתתנהג לפי רצונו, אך לא הייתה לו כוונה אמתית, ללכת לטיפול זוגי שמטרתו, לשנות את דפוסי ההתנהגות של שני הצדדים, כולל הבעל בעצמו.

על כן, נראה לומר, שלמרות שכפי שהסקנו, מעיקר הדין, האישה לא זכאית לכתובה, אך ישנם ספיקות משמעותיים, וטענותיה של האישה, שהתנהגותו של הבעל היא שגרמה לפירוק הבית ושעזבה מתוך מצוקה, וזאת לאחר שנואשה מהבטחותיו של הבעל לשנות את דרכו לטובה, נראות טענות כבדות משקל ומשמעותיות, ועל כן, יש מקום ליצור ספק.

ה. מאחר ועל פי כל האמור, התעוררו ספיקות במהות הקשר בין הצדדים ובמניעים שגררו את האישה לרצות להתגרש, על כן יש לדון, בתביעת האישה לכתובה במקום שנוצר ספק.

יסוד דין זה – שבמקום שיש ספק במציאות ויש הכחשות בין הצדדים באופן שלא ניתן לברר את האמת, שניתן להשביע את הצד המוחזק – מובא ברמב"ם (פי"ד מהל' אישות הט"ז) וכן מובא בשולחן ערוך (אבן העזר סי' עז סעיף ד):

"איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי בדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין."

לפי זה, במקום שיש טענות סותרות בין הבעל לאישה בעניין מרידה מתשמיש, יש מקום להטלת חרם על הצד הנטען שהוא מורד.

מובא בחלקת מחוקק (שם ס"ק לא), בעניין מה שכתוב בשולחן ערוך "מחרימין תחילה":

"נראה שהרשות ביד ב"ד להשביע הנטען כפי ראות עיניהם, וכמו שכתוב בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי", כוונת החלקת מחוקק לדברי הרמ"א בסעיף הקודם שכתב: "והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם ויכולים להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי, וכן ראוי להורות."

מובא באוצר הפוסקים (סי' עז ס"ד ס"ק פ"ד אות ג) מפירוש הרב קפאח על הרמב"ם, שבמקום שיש הכחשה בין הצדדים בעניין המרידה, שהבעל משביע את האישה בנקיטת חפץ ואז תגבה כתובתה.

מובא במשפטי שמואל (סי' יט ס"ק ג), מתשובת הגאונים (שערי צדק ח"ד שער ד סי' ל), שכאשר יש הכחשה בין הצדדים בעניין אם היש מורד או האישה מורדת, שיש מקום לחייב שבועה דרבנן, ומוסיף שם המשפטי שמואל, שדינו של הרמב"ם והשולחן ערוך "שמחרימים", מדובר במקרה שבאים לביה"ד מטרה לטפל ולשקם את מערכת היחסים ביניהם, אך במקרה שבאים להתגרש ולתבוע כתובה, לא שייך חרם, אלא יש מקום לחייב שבועה ולהפטר.

וכן מובא בפסקי דין רבניים (חלק י' עמ' 232) מבית הדין תל אביב בהרכב הרה"ג: ורנר, טנא, אפשטיין, בשם תשובת הרא"ש (כלל מג, י):

"אשה המורדת צריכה עדים והתראה להפסידה כתובה ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת, תשבע שהוא כדבריה."

משמע, שמוטל על האישה חיוב שבועה על מנת ליטול כתובתה.

מכל הנ"ל יוצא, שבכל מקום שיש הכחשות בין הצדדים, ולא ניתן לברר את האמת, ויש ספק בטענות ובעובדות, יש מקום לחייב שבועה.

במקרה שלנו, שכאמור, האישה טוענת בנחרצות על התנהגות קשה ופוגעת של הבעל, ומאידך הבעל מכחיש בכל תוקף, ומאחר שהגענו למסקנה, שנוצרו ספיקות בטענות ובמציאות, וכאמור, במקום שיש ספק, ניתן לחייב שבועה.

ו. בעניין חיוב שבועה, מובא בשו"ע (חושן משפט סי' יב סעיף ב), וז"ל:

"ואם ב"ד חייבו שבועה לאחד מהם, רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי להפטר מעונש שבועה."

כלומר, בכל מקום שיש חיוב שבועה ניתן לפשר בין הצדדים כדי להפטר מעונש שבועה.

עיין שם בפתחי תשובה (ס"ק ג) בשם תשובת שבות יעקב (ח"ב סי' קמה), שפשרה הינה בשיעור של עד שליש, וכן מובא בפתחי תשובה (שם, סי' סא ס"ק ד) בשם תשובת הרשד"ם, שיעשו פשרה קרובה לדין, ומובא שם ששיעורו הינו הנחת שליש.

כן עיין פסקי דין רבניים (חלק ב' עמוד 297), מביה"ד ירושלים בהרכב הרה"ג: אזולאי, וולדנברג, קאפח, וז"ל:

"ברם בי"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מידה אפשרית ויש להם רשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי להפטר מעונש שבועה, ולכן גם בנדוננו, יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קבלת חרם, היינו, שליש פחות ממה שזכאי על פי דין או פחות מזה, הכל לפי ראות עיני הדיין, ומכיוון שלפי הנימוקים הנ"ל, הדין נוטה לזכות התובע, לכן יש לעשות פשרה באופן של ניכוי שליש מהסך המגיע לתובע."

יש לציין שבפסק דין הנ"ל מובא שדין חרם הוא כדין שבועה, ועל כן, אף אם נאמר שיש מקום להטיל חרם כמובא בשולחן ערוך, יש לפשר בשליש.

כמו כן, מובא בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג) שמעיד שמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי התביעה.

כן עיין בפסקי דין רבניים (חלק י' עמ' 29-30), מביה"ד תל אביב, בהרכב הרה"ג: ורנר, אזולאי, צימבליסט, במקרה שיש ויכוח ממוני בין שני אנשים, אם הנתבע נחשב "כאיני יודע אם פרעתיך", שמעיקר הדין חייב לשלם את כל התביעה הממונית, אך מאחר שיכול הנתבע להטיל חרם על מי שנוטל ממונו שלא כדין, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סי' עה סעיף ט), וכפי שראינו, שדין חרם כדין שבועה, ועל מנת להימנע מהטלת חרם יש לעשות פשרה קרובה לדין, לכן על הנתבע לשלם שני שליש מסך התביעה.

אך, אם הנתבע נחשב "כאיני יודע אם התחייבתי", אזי מעיקר הדין הנתבע פטור לחלוטין מתשלום, אלא שמוטלת עליו שבועת היסת, כמבואר בשולחן ערוך (שם). ומאחר וכאמור, יש לפשר במקום שבועה, והדין נוטה לטובת הנתבע, שמעיקר הדין הוא פטור ויש עליו שבועת היסת מדרבנן בלבד, על כן יש לפשר באופן שאין לחייבו יותר משליש מסך התביעה.

ז. בעניין חיוב כתובה, בדרך כלל האישה נחשבת מוחזקת, וכשיש ספק, יש מקום לחייב את האישה שבועה, וכפי שראינו, במקום שבועה יש לקזז שליש מהכתובה ולחייב את הבעל בשני שליש מסך הכתובה.

אך במקרה שלנו, הדין שונה. כתבנו לעיל, שמעיקר הדין, הבעל פטור לגמרי מתשלום הכתובה, ומאחר והדין נוטה לטובת הבעל, על כן ידו על העליונה, והוא המוחזק בכתובה, ובפועל, באי תשלום הכתובה, וכפי שראינו לעיל בפסקי דין רבניים, מאחר והדין נוטה לטובת הבעל, השבועה צריכה להיות מוטלת עליו, ובמקום שבועה, יש לחייבו בשליש מסך הכתובה.

ח. במקרה שלנו, נראה לחייב יותר משליש מסך הכתובה. מהטעמים הבאים:

1. כבר כתבנו שהאישה יצאה מלמעלה מ-20 שנות נישואין ראשונים ללא כלום. וזאת למרות טענות קשות שלה כלפי בעלה ומערכת יחסים עכורה ביותר. וכפי שכתבנו, היה מקום לדון בחיוב הבעל בכתובה וכן האישה לא הייתה צריכה לוותר על חלקה בבית המשותף. אמנם לא ניתן "להחזיר את הגלגל", אך ניתן לחייב מעבר לדין, במסגרת פיצוי מחיי הנישואין, שהרי מעיקר הדין, פיצוי מחיי הנישואין אינו מוגבל בזמן הנישואין, כי המהות קובעת ולא הכמות.

2. דמי הכתובה בסך 52,000 ₪ בלבד ואף לאחר הצמדה דמי הכתובה כ-59,000 ₪ בלבד, ושליש מסך זה, הינו קטן ולא מהווה פיצוי ראוי לאישה. וזאת לאור הנסיבות שפורטו, ומצבה הכלכלי הקשה של האישה.

3. מובא ברמ"א (אבן העזר סי' קיט סעיף ח): "ומותר לאדם לזון גרושתו, ומצוה הוא יותר מבשאר עני". ועיין שם בביאור הגר"א (ס"ק כב), שמקור דברי הרמ"א הינם בירושלמי ובבראשית רבה על מה שכתוב "ומבשרך אל תתעלם" – זו גרושתו.

אמנם עסקינן במצווה ולא בחיוב מעיקר הדין, אך ניתן לצרף דברי רמ"א אלו למה שכתבנו, בפרט עקב מצבה הכלכלי הקשה של האישה שנשארה כמעט ללא כלום מכל שנות נישואיה ומתקשה מאד בפרנסתה לצרכי קיומה הבסיסיים ביותר.

יש לציין כי הילדים המשותפים של בני הזוג נמצאים במשמורת האב שהוא המפרנס היחידי, ופרנסתו דחוקה. ע"כ ביה"ד בשיקוליו הכניס גם שיקול זה בהכרעה על גובה התשלום שהוטל על הבעל לשעבר.

מכל האמור, נראה שיש לחייב את הבעל לשעבר במחצית מדמי הכתובה בשיעורה הבסיסי, דהיינו סך של 26,000 ₪.

הבעל לשעבר ישלם את החיוב הנ"ל כדלהלן: סך של 10,000 ₪ בתשלום אחד תוך 60 יום. את היתרה ישלם הבעל לשעבר בעשרים תשלומים בסך של 800 ₪ לכל חודש החל מחודש 1/12/15.

אהרן דרשביץ

מצטרף למסקנת הדברים. אולם לחלק מן הנימוקים, בעיקר בעניין "סברה וקיבלה", יש מקום לעיין מתי יש לומר סברה וקבלה בבעיות התנהגות, ומתי יש לומר שהדברים ניתנים לשינוי וכאשר הבעל שב ומתנהג כבעבר זכות האישה לדרוש גירושין ולא הפסידה את כתובתה. אולם מאחר ובנדון שבפנינו אין בכך נפק"מ, לא מצאנו מקום לדון בכך עתה.

אליעזר איגרא

מצטרף למסקנה.

משה בצרי

נפסק כאמור.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום כ"ה באלול התשע"ה (09/09/2015).