בפנינו בקשת ב"כ התובע עו"ד ויינשטיין לדיון בחלוקת הרכוש בין הצדדים בהתאם להסכם גירושין שנחתם על ידם בתאריך כ"א סיון תשס"ה 28.06.05 ואושר ע"י ביה"ד. ע"פ בקשת ביה"ד הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי לנדוננו:
הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 18.08.82.
בשנת 2001 הפרידו הצדדים את חשבונות הבנק.

בתאריך 3.02.04 פתח התובע תיק תביעה לגירושין בה כרך כל ענייני הרכוש. התקיים דיון והצדדים נתבקשו לנהל מו"מ להסכם גירושין.

בתאריך כ"א סיון תשס"ה 28.06.05 הופיעו הצדדים וב"כ והביעו הסכמתם להתגרש.
לשאלת ביה"ד מה עם תביעת הבעל לחלוקת רכוש השיבו ב"כ הצדדים שהעניין ידון בביה"ד לאחר מתן הגט.

ביה"ד שאל מה הנושאים השנויים במחלוקת בנוגע לחלוקת רכוש, ועל כך השיבו הצדדים וב"כ: תכולת הדירה וזכויות הצדדים ממקום העבודה.
ביה"ד שאל האם האשה מוותרת על כתובתה. האשה וב"כ השיבו בחיוב.

ביה"ד ערך לצדדים הסכם גירושין ובו נתנו הצדדים סמכות לביה"ד לדון בתביעה לחלוקת רכוש לאחר מתן הגט "כאמור בפרוטוקול".

ביה"ד אישר את ההסכם בתוקף של פס"ד, והצדדים התגרשו כדמו"י. כיום הצדדים וב"כ חלוקים בפרשנות הסכם הגירושין.

עמדת הנתבעת וב"כ עו"ד סיגל אלון כי לביה"ד הסמכות לדון בכל התביעות הרכושיות של הצדדים כפי שמופיע בסעיף 33 לכתב התביעה של התובע וב"כ שהן:

א. חסכונות הבעל בבנק לאומי קרית חיים
ב. זכויות האשה בבנק מסד
ג. זכויות האשה ממקום עבודתה.
ד. זכויות התובע ברכב מדגם הונדה סיוויק

ובנוסף לכך את הנאמר בפרוטוקול מיום הדיון: תכולת הדירה וזכויות הבעל ממקום עבודתו.
לגירסתה לא היתה מחלוקת לגבי הדברים שהוזכרו בתביעת הגירושין בסעיף 33 שהם יחולקו שווה בשווה ולכן לא הוזכרו אלו בעת הדיון בתאריך כ"א סיון ס"ה וכל מה שסוכם בדיון הנ"ל הוא שהנושאים במחלוקת שלא הוזכרו בכתב התביעה, כמו זכויות הבעל ממקום עבודתו ותכולת הדירה, ידונו ע"י ביה"ד לאחר הגט.
ומכאן מסקנתה שלביה"ד הסמכות לדון בכל הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים לרכוש הצדדים, והיא דורשת חלוקה שווה בהתאם לחוק.

בנושא התכולה, לדבריה אין בדירת הנתבע הפריטים שטוען התובע.
התכולה נמצאת אצל הבת הבגירה.

עמדת התובע וב"כ, כי לביה"ד הסמכות לדון אך רק בנושאים שאוזכרו בפרוטוקול הדיון ביום אישור ההסכם והם:

א. תכולת הדירה (מפורטת בדף נפרד). לדבריה תכולה שהתובע השאיר בעת שעזב את הדירה המשותפת, והנתבעת אחראית לה.

ב. זכויות התובע ממקום עבודתו.

לגירסתה הבעל עבד בין השנים 1990-1999, ובשנת 1999 היה בחופשת מחלה עד שנת 2000.
זכויות הפנסיה של התובע נחסכו בחברת "מבטחים".
בשנת 2000 קבעה ועדה רפואית של "מבטחים" כי התובע אינו יכול להמשיך לעבוד עקב נכותו הרפואית ולפי כללי הפרישה במבטחים מאחר ועבודתו הופסקה בגין מצבו הרפואי החשיבו את הפנסיה של התובע כאלו עבד עד גיל פרישה, הסכום ההוון, והפנסיה שניתנה לתובע הינה בגין נכות ולא בגין עבודה והיא נופלת בגדר סעיף 5 (א) (2) לחוקי יחסי ממון לפיו גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג ע"י המוסד לביטוח לאומי או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות, אינם נכללים באיזון משאבים.
מה גם שלדבריה מועד האיזון הינו שנת 2001 בו הפרידו הצדדים את משאביהם. לטענתה, שאר הנושאים שהוזכרו בכתב התביעה של הבעל, כמו תכניות חסכון והרכב הרשום על שמו, אינם בסמכות ביה"ד.

מטעמי זהירות הציגה גירסתה, שתכניות החסכון מורכבות מפיצויים, קרן השתלמות, החזר מס עקב נכות, הפרשים מביטוח לאומי בגין נכות וכספי מתנה שקיבל מאמו.

כמו כן, הרכב הרשום ע"ש התובע הינו רכב רפואי שנרכש טרם נישואי הצדדים בשנת 1978 במימון וסיוע משרד הבטחון, כאשר הרכב של היום שווה ערך לרכב המאושר ע"י משרד הבטחון. לא צורפו מסמכים לגירסאות התובעת בנושא הרכב, תכניות החסכון וזכויות מקום העבודה.

לסיכום טיעוני הצדדים: ב"כ התובע מבקשת לצמצם את הנושאים עליהם קבל ביה"ד הרבני סמכות לדון לאחר מתן הגט לשני דברים, שהם תכולת הדירה וזכויות ממקום העבודה.

מנגד, ב"כ הנתבעת מבקשת להרחיב זאת למכלול הנושאים הרכושיים השנויים כיום במחלוקת, והכוללים תכניות חסכון ורכב הרשום ע"ש התובע.

עד כאן תקציר העובדות והטענות.

לאחר עיון בכתב התביעה ובסיכומים, ביה"ד דוחה את עמדת ב"כ הנתבעת בשתי ידיים, וזאת הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית.

מבחינה עובדתית טעתה ב"כ הנתבעת כאשר היא מציגה לביה"ד בסעיף 3 לסיכומיה מצג באשר לסעיף 33 לכתב התביעה של הבעל בו היא מציינת את הרצוי לה בסעיף זה כמו, זכויות הבעל בחשבון הבנק שלו, וזכויותיה של האשה בחשבון הבנק שלה, זכויותיה ממקום העבודה וזכויותיו ברכב, ואילו את זכויותיו ממקום עבודתו לא ציינה.

בכך מבקשת ב"כ האשה להסביר את אי איזכורם של הרכב ותכניות החסכון בפרוטוקול שקדם להסכם הגירושין.

הדבר מוכחש בעליל. בכתב התביעה של הבעל צויינה עמדת התובע הן בנוגע לזכויות הבעל ממקום עבודתו (שלדבריו אינן מגיעות לאשה) והן בנוגע לרכב.

וא"כ כאשר נשאלו הצדדים וב"כ ע"י בית הדין מהם הנושאים השנויים במחלוקת, כאשר ההתייחסות לנאמר בכתב התביעה, והם השיבו שרק נושא התכולה והזכויות ממקום העבודה שנויים במחלוקת, לא יתכן לפרש את כוונתם שהיתה הסכמה ביניהם בנוגע לרכב ותכניות החסכון. מה גם שביה"ד שאל במכוון מה עם תביעת הבעל לחלוקת הרכוש, ושוב חזר ושאל מה הם הנושאים השנויים במחלוקת בנוגע לחלוקת הרכוש, ברור שכוונתו היתה לצמצם את הנושאים רק למה שהביעו הצדדים הסכמתם לדון לאחר סידור הגט. הדבר בא לידי ביטוי גם בהסכם הגירושין, שבו נאמר בסעיף ב' כי הצדדים נותנים סמכות לביה"ד לדון בתביעה לחלוקת רכוש לאחר מתן הגט "כאמור בפרוטוקול". פסקה זו באה להדגיש כוונה זו של הצדדים וב"כ, וביה"ד כאשר אישר הסכם זה בתוקף של פס"ד קיבל את הסמכות לדון אך ורק בנושאים הללו.

בנוסף לכך נדחית עמדת ב"כ הנתבעת גם מבחינה הלכתית.
טענתה שסעיף ב' מהסכם הגירושין, בו נאמר שחלוקת רכוש תידון לאחר מתן הגט, כולל גם את כל הנושאים שהובאו בכתב התביעה שהם תכניות החסכון והרכב.

טענה זו עומדת בסתירה למבואר בתשובת הריב"ש סימן ק"ב, הובאו דבריו להלכה בקצרה ברמ"א חו"מ סימן כ"ז סעיף א': "וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם, ודאי על תנאי הראשון כתבוהו". כלומר כל תנאים שאנשים מתנים ביניהם ולאחר מכן ערכו שטר ולא הוזכרו התנאים הללו במפורש בשטר, יש לראות זאת בוודאות כאלו נכתבו במפורש שעל דעת כן הוזכרו ביניהם קודם לכן.

ומכאן לנדוננו. הצדדים נשאלו במפורש ע"י ביה"ד מהם הנושאים השנויים במחלוקת בנוגע לתביעת הרכוש של הבעל, והשיבו: אך ורק בנושא התכולה וזכויות ממקום העבודה.

נכון אמנם שבהסכם הגירושין לא הוזכרו במפורש פרטים אלו בסעיף ב. אולם גם אם לא היו מוזכרים, על דעת כן נערך סעיף זה בהסכם, מה גם שצויין במפורש "כאמור בפרוטוקול", והדבר מעיד ברורות שהכוונה לצמצם את הנושאים שידונו לאחר מתן הגט אך ורק לתכולת הדירה וזכויות ממקום העבודה שהוזכרו בפרוטוקול מאותו יום.

לאור האמור מחליט ביה"ד כי הנושאים העומדים על הפרק בפנינו הם זכויות הצדדים ממקום העבודה ותכולת הדירה.

בנושא זכויות הבעל ממקום העבודה לא נתקבלו מב"כ התובע אסמכתאות התומכות בגירסתה לפיה הזכויות הללו אינן כלולות בחוק יחסי ממון מאחר והם זכויות בגין נכות, ומשכך הם נופלות בגדר סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון.

לשם מתן החלטה בנושא יש צורך בקבלת הבהרה מחברת מבטחים על מהות הכספים שקיבל התובע במסגרת הפיצויים, וכן הקיצבה החודשית אותה הוא מקבל לאיזו הגדרה הם שייכים. אולם בטרם ביה"ד יפנה לקבלת ההבהרה הנ"ל פונה ביה"ד לב"כ הנתבעת להשיב לביה"ד בתוך 14 יום האם מקובלת עליה ההצעה לפיה יישארו זכויות הצדדים הרשומות על שמם בבעלותם, הואיל והפערים בין הצדדים הצטמצמו וביה"ד יצטרך לקבל מב"כ האשה את הפרטים על זכויות האשה ממקום עבודתה.

עם קבלת תשובת ב"כ האשה ימשיך ביה"ד את הטיפול בתיק.
באשר לתכולת הדירה נתגלעו חילוקי דעות מהותיים היכן קיימים פרטי הרכוש אותם ציינה ב"כ התובע, ויש צורך לבדוק את הגירסאות השונות.

לשם כך המזכירות תקבע מועד לדיון, אליו תוזמן הבת מעיין לשם מתן עדות.

עד כאן דעת הרוב.

(-) מימון נהרי - דיין         (-) יצחק מרוה - דיין

לדעת המיעוט יש לקבל את עמדת ב"כ האשה שנושא הרכוש כולל את כל האמור בכתב התביעה של הבעל וכן את הנושאים שהוזכרו בפרוטוקול בעת חתימת הסכם הגירושין, דהיינו זכויות הצדדים ממקומות העבודה לתכולת הדירה, מהנימוקים הבאים:

בפנינו זוג שהסכימו להתגרש ולהשאיר את הדיון בנושא הרכוש לאחר הגט
ואכן הצדדים התגרשו ובאו והתדיינו לאחר הגט בנושאים הממוניים שביניהם ונחלקו הדעות. לדעת הבעל ההסכמה לדון לאחר הגט הצטמצמה לשני נושאים בלבד

א. זכויות הצדדים ממקום עבודתם.

ב. תכולת הדירה.

לדעת האשה נושאים אלו הם בנוסף לארבעת הנושאים שהבעל העלה בכתב התביעה.
קראתי את דברי חברי הנכבד הרב מימון נהרי שליט"א שקבע נחרצות שהצדק הוא עם הבעל אולם קשה לי לקבלם וכי באמירה שכזו אדם מוותר על כל זכויותיו? הרי ברור שהצדדים לא נשאו ונתנו בדבר, ולא היו סיכומים וויתורים הדדיים.

המלים "כאמור בפרוטוקול" מורים שהצדדים נתנו סמכות לדון בתביעה לחלוקת רכוש לאחר מתן הגט ולא מעבר לכך. וגם אם לדעת הדיין היתה כוונה ברורה ש"כאמור בפרוטוקול" מתייחס לנושאים שהוזכרו בפרוטוקול ולא יותר ודאי לי שהאשה שחתמה על כך, היא אינה מחוייבת לפרשנות זו.

יסוד דברינו מבוסס על סוגיית הגמרא, הקובעת שאין אדם מביא עד לחובתו בגמרא בבבא מציעא דף כח: מסופר על אביו של רב פפא שנגנב לו חמור, ונמצא החמור. בא לפני רבה בר רב הונא ואמר לו הבא עדים שאינך רמאי וטול את חמורך הביא עדים, ושאל אותם רבה בר רב הונא היודעים אתם שהוא רמאי אמרו לו כן אמר להם (אביו על רב פפא) האם אני רמאי? אמרו לו, אמרנו שאתה אינך רמאי. ועל כך אמר רבה בר רב הונא מסתבר שאדם לא מביא חובה לנפשו וכן נפסק בשו"ע חושן משפט סימן כט סעיף א'.
ונראה, שלאו דווקא במביא עדים, אלא בכל ענין שיצא מפיו של אדם דבר שיכול להתפרש לחובתו ונראים הדברים שלא זאת היתה כוונתו, הרי שיש לנו לאשר את פרשנותו שלא יהיו לחובתו.

ואם ישאל השואל אם כן בטל הודאת בעל דין, וכל טוען וחוזר וטוען יוכל לחזור בו מחיוב לפטור, אין הדבר כך שודאי אם אדם אמר דבר לחובתו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ורוצה לחזור בו הרי שאינו יכול לחזור ולטעון אולם כאשר אדם אמר דבר שמשמעותו אינה ברורה כל צרכה ויש מקום לפרשו לחובתו, אך הוא טוען שלא היתה דעתו כלל באופן זה, ומפרש את דבריו באופן אחר הרי שכאן יש לדיין לומר שמסתבר שאדם לא יאמר דבר לחובתו. כשם שלא יביא עדים לחובתו.

ולכן נראה לי לקבל את דברי ב"כ האשה שמעולם לא עלה בדעתה לוותר על התביעות הכספיות שעלו במפורש בכתב תביעתו של הבעל וכל כוונתה היתה להוסיף על דברים אלו.

(-) הרב ישראל שחור - דיין

לאור האמור, נפסק כדעת הרוב.
ניתן ביום י"ב אייר תשס"ו (10/05/2006)

(-) הרב ישראל שחור - דיין          (-) הרב מימון נהרי - דיין         (-) הרב יצחק מרוה - דיין

העתק נאמן ומתאים למקור
הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי