לפנינו בקשה לתיקון פרוטוקול.

דעת הרב אליהו אריאל אדרי
רקע הנצרך לענייננו
הצדדים תושבי ארצות הברית ושם נישאו כדת משה וישראל ואף אזרחית. הבעל נושא גם אזרחות ישראלית אולם מתגורר דרך קבע בארצות הברית. לאחר דין ודברים הגיעו להסכמה כי אין לבית דיננו סמכות לדון בתביעת הגירושין של הבעל. מובן שהיה ניתן לדון בהסכמת הצדדים אולם הנתבעת סירבה וביקשה להתדיין במכלול העניינים בארצות הברית שם מוכנה היא עקרונית לדון גם בגירושין לפי דין תורה.

בתאריך ט"ו בשבט התשע"ו התקיים דיון ונוכח עמדת הנתבעת הוחלט כי התיק ייסגר ללא צו להוצאות.

לאחר דיון זה הוגשו בקשות מטעם הצדדים לתיקון פרוטוקול הדיון.

עצם הבקשה לתיקון פרוטוקול מעלה שאלה: מהו הטעם לבקש תיקון פרוטוקול בהליך שלא ניתנו בו כל החלטות ולא צפוי להוביל בעתיד לכל מעשה כלשהו?

המבקשים עצמם לא הבהירו את סיבת בקשתם ולא התבקשו להבהרה, משום שעל פי תקנות הדיון הבהרה זו אינה מחויבת. עם זאת יש להניח כי הבקשה לתיקון פרוטוקול יסודה בחשש מן השימוש שיכול שיעשה בו מחוץ לכותלי בית הדין. כך טוען התובע כי הנתבעת מעוניינת בתיקון הפרוטוקול לצורך הליכים המתנהלים בבית המשפט בארצות הברית ואילו הנתבעת טוענת כי התובע מעוניין להשתמש בפרוטוקול כדי לשבור את רוחה.

יובהר באופן ברור שאין אנו קובעים מסמרות בדבר ואין אנו מקבלים טענה זו או אחרת. לא נכתבו הדברים אלא כדי לסבר את האוזן על חשיבותו של הפרוטוקול לא רק לשם ההליכים המתנהלים בפני בית הדין.

הנתבעת הגישה ימים ספורים לאחר קיום הדיון בקשה לתיקון פרוטוקול.

הבקשה עסקה כל כולה בתיקון טעויות סופר בולטות וברורות. לאחר שנשלחה לתגובת התובע הורה בית הדין על תיקון הפרוטוקול כמבוקש.

התנגד לתיקון בנימוק כי הנתבעת מבקשת להשתמש בפרוטוקול בערכאות משפטיות בחו"ל. אף על פי כן הורינו על תיקון הפרוטוקול.

אכן יש פנים לטענת הבעל. התיקונים כולם נסובו סביב עניין אחד והוא העובדה כי לא ניתן לבעל היתר מאה רבנים. יש להניח כי לעובדה זו יש משמעות מחוץ לכותלי בית הדין אולם כיוון שמדובר היה בתיקונים בולטים וברורים הורינו לתקן את הפרוטוקול.

בתאריך ג' באדר ב' תשע"ו – כחלוף למעלה משישה שבועות הוגשה על ידי התובע בקשה לתיקון פרוטוקול.

הבקשה כוללת שישה תיקונים מבוקשים. גם עין שאינה בוחנת תבחין שיש ברובם של התיקונים נטייה לעניינים הנושאים בחובם מהות ולא הבהרה בלבד.

הבקשה הוגשה כחלוף המועד הקבוע בתקנות הדיון – תקנה סו(5) – שזו לשונה:

"בקשה לתיקון הפרוטוקול יכול שתהא מוגשת בישיבה הסמוכה לישיבה שבה נרשם הפרוטוקול שאותו מבקשים לתקן או תוך שלושים יום מהישיבה הנזכרת – הכול לפי המוקדם יותר. בית הדין רשאי לקבוע תאריך מאוחר יותר לפי שיקול דעתו."

מהטעם השני התבקשה הבהרת המבקש עוד קודם העברת הבקשה לתגובת המשיבה.

בתאריך י"ג באדר ב' התקבלה הבהרתו ולהלן טענותיו (והתייחסות לחלקן) – לאו דווקא כסדר דבריו:

התובע טוען כי הפרוטוקול משובש לכל אורכו ומטעם זה יש לתקנו גם כחלוף המועד – בית הדין דוחה טענה זו. הטענה נטענה על ידו לראשונה כחלוף כחודשיים ממועד קיום הדיון ודי בזה לדחותה.

טענה נוספת טוען הוא כי יש לראות בקשה זו כ'בקשה לתיקון טעות סופר' שעל פי תקנה ר"ה אינה תחומה במועדים – טענה זו מתקבלת עקרונית אולם תיקון כזה יתייחס לטעויות סופר בלבד ולא לענייני מהות וכפי שיובהר לקמן.

עוד טען כי התקנה מתירה תיקון לפי שיקול דעת בית הדין – גם טענה זו מתקבלת בכפוף לשיקול דעת בית הדין שיובהר לקמן.

בכלל דבריו טען עוד כי משך הזמן של שלושים יום אינו משום חשש שכחה אלא מטעם "זמן בית דין שלושים יום" ולכן ככל שיש סיבה הגיונית לשיהוי מחויב בית הדין לקבל את הבקשה לתיקון פרוטוקול.

הנתבעת טענה בתגובתה כי השיהוי דיו כדי לדחות את הבקשה לתיקון פרוטוקול.

עוד טענה כי אין ספק שמשך הזמן שניתן לשם הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול נובע מהחשש שמא ישתכחו הדברים ולא מן המושג "זמן בית דין" שאינו נוגע לענייננו.

עוד טענה כי התיקונים כוללים בתוכם שינוי של הטענות כפי שתועדו בפרוטוקול ואין הוכחה כי התיקונים המבוקשים אכן נאמרו.

עד כאן תמצית טענות הצדדים.

א. מטרת רישום הפרוטוקול לפי ההלכה
נקדים ונאמר כי אף שרישום הפרוטוקול בבית הדין נקבע בחוק בתי דין דתיים כפית ציות ואף שמבחינה מעשית חובת הרישום מתבצעת בבית הדין באופן שבו היא מתבצעת בבית המשפט שורשי הדבר שונים הם.

לבו של רישום הפרוטוקול נעוץ בטעמים המוזכרים בתלמוד ובשולחן ערוך – חושן משפט ועליהם צריך להיות נסוב עיקר הדיון.

רישום הפרוטוקול נקבע בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון):

"1 ב. (א) בדיון בבית דין ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית הדין, ואולם בישיבה מקדמית רשאי בית הדין, בהסכמת בעלי הדין, לכלול בפרוטוקול את עיקרי הדברים שבדיון; בית הדין יקבע את דרך רישום הפרוטוקול; בסעיף זה, "ישיבה מקדמית" – לרבות דיון שאין בו שמיעת ראיות בעל פה או שמיעת טענות בעלי הדין ושנועד לבחון את האפשרות לסיים את ההליך בהסדר מוסכם בין בעלי הדין."

על בתי המשפט הוחלה חובת רישום הפרוטוקול בחוק בתי המשפט סעיף 68א.

עיון קל בשני החוקים שהובאו לעיל יראה שלשונם זהה כמעט לחלוטין על אף זאת מן המפורסמות שבית הדין רשאי לפרש את החוקים לפי הבנתו ודרכו. אם הדברים נכונים דרך כלל קל וחומר אמורים הדברים כאשר מדובר בסוגיה שמקורותיה במשפט העברי. דומה כי ראוי שגם בתי המשפט ישאבו את מקורותיהם בסוגיה זו וכיוצא בה ממשפט התורה.

לפנינו יובאו מקורות דין זה והשלכתם לנדון דידן.

במשנה (בבא בתרא קסז ע"ב): "אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם." ובגמרא (שם קסח ע"א): "מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא." ופירש רשב"ם (ד"ה שטרי טענתא): "שני סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי הריב כדי שלא יהו טוענין וחוזרין וטוענין ועל פי אותן טענות פוסקין הדיינין את דינם."

נמצאנו למדים שטעם כתיבת הטענות הוא כדי שלא יהיו טוענים וחוזרים וטוענים – יעוין בגמרא בבבא בתרא (דף לא ע"א) – שם התבארה סוגיה זו. אם כן, מטרת הכתיבה היא לחייב את הצדדים וליצור מצב בו לא יחזרו בהם.

כך כתב גם הריטב"א: "מאי שטר בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא – פירוש: ולפיכך צריך דעת שניהם כי לאחר הכתיבה אינו יכול לחזור ולטעון ואפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש בעדים."

(לשון הרשב"ם היא "טוען וחוזר וטוען" והריטב"א נקט לשון "אמתלא" ולכאורה יש לחלק ביניהם אך אין הדבר כך – עיין בחידושי הריטב"א בבא בתרא ל"א ע"א דיבור המתחיל "טוען" שכתב גם שם לשון "אמתלא" ואם כן דבריהם שווים.)

הדברים מבוארים יותר בדברי היד רמ"ה (בבא בתרא קסח ע"א אות פא):

"מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענאתא דבעלי דיני שימוש בית דין, דכתבי דקמו קמיהון בדינא וטעין פלניא הכין וטעין פלניא הכין וחתמי עליה סהדי או דיאני ומחתין בבי דינא, כי היכי דלא נמצי חד מיניהו למכפר ביה בחבריה."

וכעין זה כתב בשיטה מקובצת שם (דיבור המתחיל 'בשטר').

לשונם הזהב היא ששטרי טענתא "שימוש בית דין" הם, ודבריהם מתאימים לדברי רשב"ם והריטב"א הנ"ל שהכתיבה נועדה למנוע חזרה מן הטענות.

פסק הרמ"א (חושן משפט סימן יג סעיף ג): "כל מה שכותבין אינן יכולים לחזור בהן." כן פסק מר"ן בשולחן ערוך (חושן משפט סימן פ סעיף ב): "יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון, ואפילו בנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש."

בספר צדק ומשפט למהר"ם פרדו על דברי השולחן ערוך שם כתב שכן דעת מר"ן להלכה ומה שכתב בלשון יש אומרים הוא משום שדעה זו מחודשת ולא כתבוה להדיא הרי"ף והרמב"ם.

עוד פסק הרמ"א (חושן משפט סימן יג סעיף ג) שיש לכתוב מדעת שניהם ולא בעל כורחם של בעלי הדין אך מדעתם אפשר לכתוב. עיין בביאור הגר"א (שם ס"ק יב) שהסיק שכך היא דעת מר"ן ועיין שם בבאר אליהו שביאר הדברים.

עוד מצינו שהדרך הנכונה היא שינהיגו בית הדין שיסכימו הצדדים שיכתבו טענותיהם.

כן כתב התומים (סימן פ ס"ק י) "בעינן מדעת שניהם, אבל הבית דין יהדרו על זה שיסכימו לכתוב כדי שלא יהיה חזרה ואין קץ לדברי הרוח." וכן כתב הנתיבות (בחידושים ס"ק ח).

על אף כל האמור עדיין לא שמענו שניתן לכוף את בעלי הדין שיכתבו טענותיהם.

אולם כך מצאנו בלבוש (סימן יג סעיף ג):

"ואם באו לכתוב טענותיהם – אם שניהם רוצים הרשות בידם ושניהם נותנים שכר הסופר, ואם אחד אינו רוצה שיכתבו אין כופין אותו לתת שכר הסופר. מכל מקום אם הדיינים רוצים לצוות לסופר שלהם שיכתבו הטענות כאשר סדרו אותם מפיהם לפניהם, כדי שלא ישכחו ולא יוכלו הכתות לחזור בהם ממה שטענו בפניהם, הרשות בידם."

הוסיף הלבוש טעם נוסף והוא החשש שמא ישכחו בית הדין את הטענות.

כד דייקינן מטרת הכתיבה נותרה כשהייתה והיא מניעת בעלי הדין מלחזור בהם אף על ידי 'אמתלא'. אולם מה כוחו של בית הדין לאכוף על כך? כוחו הוא רק מחשש שמא ישכחו. מטרת הכתיבה נותרה כדין התלמוד ואין עניינה תיעוד הטענות אלא ליצור מציאות בה משנכתבו דברי בעלי הדין שוב אינם נתונים לפרשנות.

על דרך זו כתב ערוך השולחן (סימן יג סעיף ח):

"אין אחד מהבעלי דין יכול לכוף לבעל דין חבירו שיתן טענותיו בכתב לבית דין, מפני שיכול לומר: כשלא אתן טענותיי בכתב אוכל לחזור בי מטענתי הקודמת על פי אמתלא שאתן לדבריי. ואף שלא יהיה ביכולתי לחזור מההיפך אל ההיפך כמ"ש בסימן פ"ו, מכל מקום ליפות טענותיי יהיה ביכולתי על פי אמתלא, מה שאין כן אם אתן בכתב לא יקבלו ממני שום תקון בטענותיי. ועוד שיכול לומר: אין רצוני שיהיה בעל דיני עלי כארי ארבא להביט בטענותיי וללמוד מהם דברים ולהשיב עליהם בשקר. ואדרבא יכול לומר לחבירו ולכופו שלא יתן תחלה טענותיו בכתב אלא שיטעון תחלה בעל פה מפני שיכול לומר אינני מחויב להטריח את עצמי ולקחת טופס טענותיך ולהעמיק בהם ולהשיב עליהם. ועוד שיש להדיינים לשמוע טענותיהם מפיהם דמתוך דבריהם ילמדו להבין מי הוא הטוען אמת ומי טוען שקר ולא לבא בטענות סדורות על הכתב ומיפה אותן בתקון לשונו כפי אשר בדה מלבו טענות שקריות. אך הדיינים בעצמם – כשחוששין שלא ישכחו הטענות יכולים לצוות להסופר שלהם להעלות הטענות בכתב אחרי ששמעום בעל פה."

ודבריו – על דרך הלבוש.

נראה שמה שכתב ערוך השולחן שהסופר יכתוב "אחרי ששמעום בעל פה" הוא הדין תוך כדי שמיעתן, אך הדרך הניאותה יותר היא לאפשר לבעלי הדין לנסח דבריהם ואז להעלותם על הכתב.

ועיין בספר מאזנים למשפט לגרצ"ה קלישר (חושן משפט סימן יג ס"ק ה) שסייג דברי הלבוש וכתב שדבריו אמורים רק במקום שיודעים בעלי הדין שהמנהג לכתוב את דבריהם.

נראה שתקנות הדיון המחייבות רישום פרוטוקול נובעות מדברי הלבוש שנראה שמוסכמים הם.

יוזכר שתקנות הדיון קדמו לחוק המחייב רישום פרוטוקול.

כאמור עניין הכתיבה נותר בעינו כמבואר בסוגיה (בבא בתרא דף קסח ע"א) והוא החלטיותה של הטענה הנכתבת כך שנמנע מבעלי הדין לחזור בהם אף אם נותנים 'אמתלא' לדבריהם.

הדברים אמורים ביחס לכתיבת טענות בעלי הדין שהוא הנידון שלפנינו. כתיבת עדות בפרוטוקול היא סוגיה נוספת שאינה שייכת לענייננו שבו הנידון הוא כדין התלמוד.

ב. חזרת בעלי הדין מדבריהם שנכתבו
כפי שהתבאר, משנכתבו דברי בעלי הדין שוב אינם יכולים לחזור בהם ואפילו על ידי 'אמתלא'.

יתר על כן הרשב"ם – הובאו דבריו לעיל – כתב שכותבים "כדי שלא יהיו טוענים וחוזרים וטוענים". כוונתו לסוגיה בבבא בתרא דף ל"א ע"א.

בסוגיה זו מדובר גם על שינוי שאינו חזרה מהטענות אלא פרשנות ואף היא לא ניתנת להיעשות אחר כתיבה. ועיין בשולחן ערוך (חושן משפט סימן פ סעיפים א–ב).

לכאורה עולה שמשנכתבו הדברים שוב אי אפשר לטעון עליהם אף כחלוף זמן קצר.

כתבו בקובץ פסקי דין ('אוסף ורהפטיג', עמוד עז) בפסק דין מפי כתבו של הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל ובית דינו:

"אכן כאן לדעת יש אומרים (חושן משפט סימן פ סעיף ב) יש סיבה אחרת שבגללה אין לקבל את חזרת הבעל דין מטענתו הראשונה, וזוהי שהטענות וההודאה של בעלי הדין נרשמו בבית הדין בפרטי־כל. לדעה זו לאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון אפילו בנותן אמתלא והרמ"א מוסיף בהגהותיו 'ויש אומרים דהבית דין יכתבו הטענות כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון'. וסברא היא כי כוח הכתב יפה מטענה בעל פה. הבעל דין, כשיודע הוא שדבריו ירשמו בפני בית דין, מדקדק בטענותיו יותר ואין כאן מקום לחזרה מטענה לא באמתלא ולא מפטור לפטור ומכל שכן לא מטענת פטור לפי סברת הטוען בלבד לטענה אחרת".

אף שראייתם צריכה ביאור, שהרמ"א אמר דבריו כשנרשמו הדברים בהסכמת בעלי הדין מכל מקום כך כתב בספר מאזנים למשפט הנ"ל שאם המנהג לכתוב ויודעים זאת בעלי הדין שוב אינם יכולים לחזור בהם ואפילו לאלתר.

על אף זאת תקנה ס"ו שהובאה לעיל קובעת:

"בקשה לתיקון הפרוטוקול יכול שתהא מוגשת בישיבה הסמוכה לישיבה שבה נרשם הפרוטוקול שאותו מבקשים לתקן או תוך 30 יום מהישיבה הנזכרת – הכול לפי המוקדם יותר. בית הדין רשאי לקבוע תאריך מאוחר יותר לפי שיקול דעתו."

נראה שמשמעות התקנה היא כי ניתן לבעלי הדין זמן של שלושים יום לתת 'אמתלא' שמכוחה מבקשים הם לתקן דבריהם. 'אמתלא' זו כוללת גם את פרשנותם לדבריהם כמבואר בסוגיה בבבא בתרא (דף לא ע"א) ובחושן משפט (סימן פא סעיף א).

הדברים מיוסדים על דברי בעל מאזניים למשפט בתוספת הזמן של שלושים יום.

יש לבאר מדוע ניתן זמן זה של שלושים יום:

בגמרא בבא בתרא (דף קסז ע"ב) בסוגיה הסמוכה לסוגייתנו שהובאה לעיל:

"וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו".

פירש רשב"ם (דיבור המתחיל 'אין חוששין לו'): "דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יוודע הדבר".

כך כתב גם רבנו גרשום (דיבור המתחיל 'כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום'): "אין חוששין שכינה שמו שהיה מתיירא שמא יבוא אדם שיכיר שאין שמו כן ויתבייש משום הכי לאחר שלשים כותבין".

על דרך זו כתב היד רמ"ה שם:

"כלומר כל שהוחזק שמו בעיר אצל רוב אנשי העיר שלושים יום אין חוששין לו דילמא אחזקיה לשמיה בשמא דאחריני, דאי עביד לא סגיא דלא מיגליא מילתא בתלתין יומין ומשתקר והאי מדאתחזק תלתין יומין ולא איגלאי מילתיה ולא אשתקר – שמע מינה בקושטא אתחזק וליכא למיחש ולא מידי. ואי נמי מתרמי דמתחזק בשקרא ולא מיגליא מלתיה אלא לבתר זמן מרובה, מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא חיישי לה רבנן למגזר בה."

שלושים יום אם כן הוא הזמן בו אין לחוש לשקר.

יתר על כן מצינו בתרומת הדשן הדשן (סימן כה):

"שאלה: הא דאמרינן פרק ג' דמגילה (דף כד ע"ב): 'כהן שיש לו מומין בעיניו או בידיו, לא ישא את כפיו, ואם דש בעירו מותר.' איזה שיעור יש בדבר שנקרא דש בעירו?

תשובה: יראה דאם שהה בעיר שלושים יום נקרא דש בעירו, דלכל מידי דתלוי בהרגל סגי בשלושים יום, כדאשכחן גבי הזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם, דאמרינן בירושלמי דכל שלושים יום בחזקת מה שהוא למוד בתחלה, אבל לאחר שלושים יום כבר הוא מורגל לומר מה שהתחיל מחדש. אלמא, דסגי בשלושים יום להרגיל לשונו, הוא הדין להרגיל ראות העין. והכי נמי אשכחן בכמה מילי דצריכי שיהוי וזמן, וקצבו להן חכמים שלושים יום [...]"

הנה מבואר שבשלושים יום נעשה הדבר להרגל באופנים שונים.

דברי תרומת הדשן נפסקו בלא חולק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן סימן קכח סעיף ל).

מקור הדברים בירושלמי ובהמשך דבריו ציין התרומת הדשן גם לגמרא בבבא בתרא (דף ח ע"ב):

"הא לבני מתא, הא ליתובי מתא; כדתניא: 'המודר הנאה מאנשי העיר – כל שנשתהא שם שנים עשר חדש – אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן – מותר; מיושבי העיר, כל שנשתהא שם שלשים יום – אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן – מותר ליהנות ממנו.'

ולכל מילי מי בעינן שנים עשר חדש, והתניא: 'שלשים יום – לתמחוי, שלשה חדשים – לקופה, ששה – לכסות, תשעה – לקבורה, שנים עשר – לפסי העיר'?

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כי תנן נמי מתניתין שנים עשר חדש – לפסי העיר תנן."

שני סוגי קביעות נמנו ואחד מהם "כל שנשתהה שלושים יום".

כאן אין הדבר מבטא רגילות דיבור כירושלמי או רגילות למראהו של אדם כמו שכתב תרומת הדשן ואף על פי כן כללם בכלל אחד שבשלושים יום נעשה הדבר מורגל.

והנה בגמרא הוזכרו שיעורים נוספים אך שיעור הרגילות הפשוט הוא שלושים יום וזהו באור דברי הסמ"ק – הביא דבריו הבית יוסף (יורה דעה סימן רנו) וזו לשונו: "וכתב סמ"ק על שיעור זמנים הללו ועתה מרוב הגלות נהגו העם דין שלשים יום".

השתא דאתינן להכי יש לומר שגם דברי הגמרא בבבא בתרא (דף קסז ע"ב) מתפרשים על דרך זו שכיוון שהורגל הדבר שלושים יום אין לחוש לשקר.

אם כך נראה שזהו טעם התקנה – ובזה שונה היא מהזמן הקצוב בחוק בתי המשפט סעיף 68א (ד) ששם ניתנו עשרה ימים בלבד לאותה מטרה – כחלוף שלושים יום יש להניח שאין לחוש שהדברים אינם כפי שהם משתקפים במציאות שלפנינו ולכן ככלל לא יתוקן הפרוטוקול כחלוף תקופה זו.

באשר לדברי התובע ששיעור הזמן של שלושים יום הוא "זמן בית דין" – לכאורה יש מקור לדבריו בראשונים:

זו לשון הרמב"ן (בבא בתרא דף קסט ע"ב):

"אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי – מהא שמעינן שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו ובית דין נזקקין לטענותיו ומחייבין [ללקוחות לפורעו] ואין לקוחות יכולין לומר לו: לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהא בידך טרפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין, אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבא לבית דין, דאי לא תימא הכי היכי אמרינן שמיט ואכיל פירי והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בבית דין בדין ויתחייב? אלא שמע מינה לקוחות כמוכר וכן הלקוחות כלוה כדאקשינן 'אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי פייסיה בעל הבית בזוזי והם מחזרים אחריו'.

ומיהו היכא דאיתיה ודאי מודעינן ליה כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בבי דינא כדעבדינן בבני חורין מקמי אדרכתא, כדאיתא בפרק הגוזל (דף קיב ע"ב) 'ואי מצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבינן להו עד שלשים יום' שהוא זמן בית דין ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבא בעקיפין, שכל זמן בית דין אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים עם בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדי."

דברי הרמב"ן הובאו (שם) בחידושי הרשב"א, הריטב"א והר"ן, בפסקי הרא"ש (סימן כד) ועוד. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קיד סעיף ב).

על פי מקורות אלו יש מקום לומר שתקנות הדיון מידת רחמים הן שנהגו עם בעלי הדין.

אולם נראה יותר שאף אם נלך בדרך זו הטעם שניתנו שלושים יום דווקא הוא משום שלאחר שלושים יום אין לחוש שהאמור בכתובים אינו כפי שהוא.

זה נציין לדברי הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן לא):

"שאלת: בכמה מקומות אמרו 'כמה זמן בית דין שלושים יום' – אם זה הזמן שיעורו למעלה – שאין נותנין לו יותר מכאן, אבל אין לו שיעור למטה – שפעמים אין נותנין לו אלא שמונה או ארבעה הן פחות הן יתר לפי מה שמוטל לעשות.

אלא שאם כן, צריך עיון באותה שאמרו בשילהי פרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח) כמה זמן בית דין שלשים יום.

תשובה: לא ידעתי מקום בתלמוד שאמרו בפירוש 'כמה זמן בית דין שלושים יום', אלא בההיא בלבד דשילהי פרק הבית והעליה. ושם לא אמרו אלא כמה זמן בית דין לסתור הכותל והאילן – והוא התחלת סתירתו וקציצת האילן – מכאן ועד שלשים יום.

ובאמת, כי קביעות זמן לפרעון החוב שלושים יום ופעמים נותנין שלושים ושלושים ושלושים, כההיא דריש פרק הגוזל. ומיהו, כל זה משום זמן שלושים יום דבתר זימנא, דילמא קא טרח ויזיף דילמא לא אשכח דלמא לוקח גופיה קא טרח אזוזי, מכל מקום יהבינן כולי האי משום דזימנין מצטריך ופעמים שהיינו תריסר ירחי שתא ומחלקין בין שכיחי שיירתא לדלא שכיחי. ופעמים, שאין נותנין אלא שני ימים, ובשלישי שיעמוד לפני בית דין, וכדאיתא בפרק הגוזל. והרבה זמנים יש לבית דין – למי שהוא במקום קרוב או במקום רחוק שצריכין בית דין להודיעו, והכל לפי מה שהוא ענין."

נראה שהדברים אינם נוגעים לענייננו בו עניינו של משך הזמן הוא כדי להגדיר את החלטיות הטענה וחוסר היכולת לשנותה. בנדון דידן אין צורך למידת הרחמים של "זמן בית דין" אלא הגיון יש אחר הדברים ואפשר שכך הוא בזמן בית דין "שלושים יום".

לאור האמור לעיל נראה שתוך שלושים יום תתקבל כל פרשנות סבירה כמובן בהתייחס גם לעמדת הצד שכנגד.

כחלוף שלושים יום אפשר לומר שההנחה ביחס לאמִתות הדברים הכתובים בפרוטוקול אינה נכונה בהכרח אך יש צורך בטענות כבדות משקל ו'אמתלא' חזקה בריאה וטובה כדי שתתקבל הבקשה לתיקון פרוטוקול.

ג. הבקשה לתיקון פרוטוקול בנדון דידן
הבקשה לתיקון פרוטוקול שלפנינו אינה נצרכת לגופה משום שהתיק נסגר בהסכמה.

טעמי הבקשה נעוצים בדין ודברים המתבצעים מעבר לים בבית המשפט בארצות הברית – בבתי דין שונים שם וכנראה גם במרקם חברתי כלשהו.

נראים הדברים שכשם שיכול אדם לטעון שכוונת דבריו שונה מהכתוב בפרוטוקול ולכן אין לחייבו על פי הכתוב, כך יכול הוא לטעון שאין לחייבו בערכאה אחרת על פי הכתוב בפרוטוקול.

משנכתבו הטענות יש להסתמך על הכתוב גם בבית דין אחר ולכן יש לאפשר לטוען להבהיר דבריו.

זהו הטעם שהורנו על תיקון הפרוטוקול לבקשת הנתבעת וזהו גם הטעם שיש להורות כך גם ביחס לתובע.

אולם כחלוף שלושים ימי שתיקה ומשהוחזק הדבר שלושים יום כמדויק יש לנקוט משנה זהירות ולאפשר את התיקון רק כאשר הדברים נוטים שאכן נפלה טעות או השמטה.

נוכח כל הנ"ל הננו מורים על התיקונים הבאים:

בסעיף 5 לבקשה – יש לתקן עד המלים לצו הגנה נוסף;

בסעיף 6 – הבקשה נדחית;

בסעיף 7 – התיקון מתקבל;

בסעיף 8 – הבקשה לתיקון מתקבלת עד המלים "לא שמעתי מאומה";

בסעיף 9 – הבקשה נדחית;

בסעיף 10 – הבקשה נדחית.

נוסף על כך נא תואיל המזכירות לתקן בשורה 1 לפרוטוקול כי בא כוח הבעל הוא עו"ד אברהם אינדורסקי ובא כוח האישה – עו"ד פרופ' דב פרימר.

תיקון זה אושר על ידינו בעבר ומשום מה לא בוצע.

סיכומם של דברים
1. טענות שנכתבו מפי בעלי הדין אין בעלי הדין יכולים לשנת או לפרשן פירוש שונה ממשמעותן הכתובה.

2. רשאים בית דין לתקן תקנה ולפיה יכתבו דברי בעלי דין גם שלא ברצונם ואז לא יוכלו בעלי הדין לפרש דבריהם אפילו לאלתר.

3. תקנות הדיון כוללות בתוכן חובה של כתיבת טענות בעלי הדין.

4. כיוון שבתקנה נאמר שניתן להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול תוך שלושים יום יתקבל התיקון לפי דיני 'אמתלא' שבשולחן ערוך (חושן משפט סימן פ).

5. התקנה מאפשרת תיקון פרוטוקול לפי שיקול דעת בית הדין גם כחלוף שלשים יום. באופן זה על ה'אמתלא' להיות מבוררת יותר.

דעת הרב אבירן יצחק הלוי
התיק שבפנינו מעולם לא היה בסמכות בית הדין.

אף על פי כן, היות שמדובר במשפחה בעיגונה, בהליך גירושין כאוב וקשה, הואיל בית הדין מחוץ לשורת הדין לזמן את באי כוח הצדדים, במטרה להביאם להסכמות ככל שהדבר ניתן.

כיוון שכן מעיקרא לא היה צורך בפרוטוקול מפורט, אולם כיוון שהתיקונים שהוחלט עליהם על ידי עמיתנו אינם מהותיים יש להיעתר לבקשה.

אולם מובהר שלא ניתן להשתמש בפרוטוקול זה בערכאה אחרת.

דעת הרב יצחק אלמליח
מצטרף לדעת הרב אבירן יצחק הלוי.

פסיקתא
נענים לבקשה לתיקון פרוטוקול כאמור בפסק דין הרב אליהו אריאל אדרי. אולם מובהר שכיוון שהסמכות אינה קנויה לבית דיננו אין להשתמש בפרוטוקול זה בערכאה אחרת.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' בתמוז התשע"ו (10.7.2016)