הוגשה תגובת בא כוח המבקשת לתגובת בא כוח משיב מספר 1, ביחס לבקשת המבקשת לביטול החלטה.

רקע
להלן הרקע לבקשת המבקשת ולתגובות שהתקבלו:

ביום ז' באייר תשע"ה (26.4.2015) הוציא בית הדין צו ירושה בעיזבון המנוחה [אלמונית]. על פי צו הירושה הבן [ש'] זכה בכל העיזבון. צו הירושה הוצא לאחר שהבן הצהיר כי אמו המנוחה לא הותירה צוואה והתקבל אישור מרשם הירושות שלא הופקדה צוואה. כמה חודשים לאחר מכן ביום כ"א באב תשע"ה (6.8.2015) נפטר הבן [ש'] ז"ל. המבקשת היא בתו היחידה של מר [ש'] ז"ל. למבקשת צו ירושה מרשם הירושות ובו נקבע שהיא היורשת היחידה בעיזבון אביה.

ביום כ"ט בתשרי תשע"ו (12.10.2015) הוגשה בקשת המשיבים לביטול צו הירושה שניתן בעיזבון המנוחה בשל המצאת צוואת המנוחה מיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999) שבה "נהנים" – המשיבים, התקיים דיון בבית הדין ובהסכמת המבקשת והמשיבים הוסכם שבית הדין יבטל את צו הירושה. בעקבות כך, ביום י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.2015) החליט בית הדין לבטל את צו הירושה האמור. להלן לשון ההחלטה:

"בפני בית הדין עומדת בקשה לביטול צו הירושה שניתן בעיזבון המנוחה [אלמונית] ז"ל.

בתאריך ז' באייר תשע"ה (26.4.2015) הוציא בית הדין צו ירושה בעיזבון המנוחה הנ"ל. על פי צו הירושה הבן [ש'] זכה בכל העיזבון. צו הירושה הוצא לאחר שהבן הצהיר כי אמו המנוחה לא הותירה צוואה והתקבל אישור מרשם הירושות שלא הופקדה צוואה.

כיום התברר לבית הדין כי המנוחה [אלמונית] ז"ל כתבה צוואה בימי חייה מיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999). בצוואה מונה עו"ד גרשון שניידר כמנהל העיזבון.

בדיון שהתקיים היום בפני בית הדין בנוכחות מנהל העיזבון עו"ד גרשון שניידר ואחד הזוכים בצוואה מר [פלוני] הצהירו כי כל הזוכים לפי הצוואה ולפי צו הירושה מסכימים לביטול צו הירושה שניתן על ידי בית הדין ביום ז' באייר תשע"ה (26.4.2015) כמו כן הסכימו כי הרכב בית הדין יחליט על פי החומר שבתיק.

לאור האמור מתברר כי צו הירושה בעיזבון המנוחה [אלמונית] ז"ל הנ"ל ניתן בחוסר סמכות היות והמנוחה הותירה צוואה ולא כל הזוכים בצוואה הסכימו לסמכותו של בית הדין.

לאור הנ"ל מחליט בית הדין כדלהלן:

צו הירושה בעיזבון המנוחה [אלמונית] ז"ל שניתן ביום ז' באייר תשע"ה (26.4.2015) מבוטל."

ביום כ"א בשבט תשע"ו (31.1.2016) הוגשה בקשת המבקשת לביטול החלטת בית הדין שביטלה את צו הירושה, וכך למעשה להחזיר את צו הירושה על כנו. הבקשה הוגשה בעקבות מציאת מסמך בו המנוחה ביטלה את הצוואה. המסמך מיום כ"א בטבת תשס"ח (30.12.2007) הוצג בבית הדין. התקיים דיון בבקשה. בדיון נכחו המבקשת ומשיב מספר 1. המשיב ביקש להיוועץ בייצוג משפטי. בית הדין אפשר למשיבים להגיש את עמדתם בכתב לאחר קבלת ייצוג משפטי. הוגשה תגובת בא כוח משיב מספר 1, שאר המשיבים לא הגישו עמדתם. בתגובתו נטען על צוואה נוספת אותה יש לקיים לפיה משיב מספר 1 זוכה בזכויות בעיזבון. הוגשה תגובת בא כוח המבקשת. החלטת בית הדין תינתן על ידי הרכב בית הדין, לפי החומר שהוגש בבקשה ובתגובות.

טענות הצדדים
עיון בתגובת בא כוח משיב מספר 1, מלמד שהמשיב אכן מאשר את העובדה שהמנוחה ביטלה את צוואתה במסמך מיום כ"א בטבת תשס"ח (30.12.2007). אלא שלטענת המשיב קיימת צוואה נוספת שאותה ביקשה המנוחה לערוך אך לא הספיקה לחתום עליה, בצוואה זו זוכה משיב מספר 1 מכוח צוואה שיורית. לטענת המשיב המנוחה ביקשה שעיזבונה יעבור לבנה [ש'] ולאחר מות בנה יתרת העיזבון יעבור למשיב מספר 1. בצוואה הנוספת נאמר שיינתן למבקשת סכום של עשרת אלפים דולר בלבד. יש לקיים את צוואתה האחרונה של המנוחה, מדין "מצווה לקיים דברי המת" ומטענות הלכתיות ומשפטיות נוספות כמובא בתגובת בא כוח המשיב, הצוואה הלא־חתומה צורפה לתגובה. המנוחה ביקשה מנוטריון שיערוך לה את הצוואה האמורה, אלא שבמעמד החתימה בנה התנגד לצוואתה, המנוחה נבהלה ולכן לא חתמה אך זה היה רצונה, אלא שלא הספיקה לחתום על הצוואה היות שנפטרה באופן פתאומי.

בתגובת בא כוח המבקשת נטען שאין סמכות לבית הדין לאשר את הצוואה הלא חתומה: כמו כן נטען שהצוואה המוצגת לא תקפה לפי החוק היות שלא נחתמה ולא נכתבה בכתב יד המנוחה; שהמשיב לא יכול לשנות טענותיו, לאחר שטען על צוואה קודמת לא יכול לטעון על צוואה חדשה ושמתברר שמשיב מספר 1 ידע על קיום המסמך המבטל את הצוואה הקודמת והסתיר זאת מבית הדין ומדובר במעשה בעל אופי פלילי. למבקשת טענות נוספות כמובא בתגובה.

דיון
בית הדין עיין בבקשה בתגובות ובחומר שבתיק.

לאחר בדיקת בית הדין עולה שאכן המנוחה ביטלה ביום כ"א בטבת תשס"ח (30.12.2007) כל צוואה קודמת ובכלל זה את הצוואה שמיום כ' אדר תשנ"ט (8.3.1999) להלן המסמך שעליו חתמה המנוחה בפני שני עדים:

ביטול צוואה

אני הח"מ [אלמונית] מרח' [...], תושבת ישראל ואזרחית ישראל בהיותי בדעה צלולה ומיושבת, מבטלת בזה באופן מוחלט, מרצוני הטוב והחופשי, ללא אינוס, שידול או כפייה, ללא השפעה בלתי הוגנת, ללא תחבולה וללא תרמית, כל צוואה קודמת וכל תוספת לצוואה כזו, שעשיתי או חתמתי או ערכתי בכל זמן שהוא עד לחתימתי על כתב ביטול צוואה זה.

הוראות חוק הירושה תשכ"ה – 1965 יחולו על עזבוני.

ולראיה באתי על החתום ברמת גן, היום 30 לחודש דצמבר 2007, בפני שני עדים החתומים מטה, ולאחר שהצהרתי בפניהם כי זה רצוני. [אלמונית]

אנו הח"מ עו"ד אלישי מודלין [...] ולובה טחלוב [...], מאשרים בזה כי המצווה, [...], בעלת תעודת זיהוי מס' [...], שזיהתה עצמה בתעודת הזהות האמורה, חתמה בנוכחותנו על שטר ביטול צוואה זה. לאחר שהצהירה בפנינו כי זה רצונה.

לראיה באנו על החתום בנוכחות המצווה, היום 30.12.2007:

עו"ד אלישי מודלין            לובה טחלוב

משיב מספר 1 מאשר נכונות המסמך, לשאר המשיבים ניתנה אפשרות מתן תגובה, אך הם לא הגיבו ולא טענו נגד נכונות המסמך. כמו כן הנוטריון עו"ד אבישי מודלין החתום כעד על המסמך מאשר את המסמך האמור בתצהיר המצורף לתגובת המשיב.

על כן יש לקבוע שהמסמך תקף וממילא הצוואה מיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999) בטלה.

עתה יש לדון ביחס לטענות משיב מספר 1 בדבר קיום צוואה נוספת. בית הדין יעסוק בשאלה מנקודת בחינת התנגדות המשיב למתן צו הירושה, סוגיה המצויה בסמכות בית הדין. לא יתקיים דיון בשאלת קיום הצוואה. זאת בשל חוסר הסמכות לעסוק בשאלת קיום הצוואה בהעדר הסכמת המשיבה – הנהנית גם היא בצוואה הנטענת, וכפי שהוסבר בהחלטה מיום ז' בסיוון תשע"ו (13.6.2016) שבה נאמר:

"1. המבקשת הציגה בבית הדין מסמך ביטול הצוואה מיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999) ומבקשת לבטל את ההחלטה מיום י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.2015) בה ביטל בית הדין את צו הירושה, ובכך לאשרר מחדש את צו הירושה שניתן בבית הדין.

מבוקשת תגובת שאר המשיבים פרט למר [פלוני], לבקשה.

על המשיבים האמורים להודיע לבית הדין תוך ארבעה עשר יום, עמדתם. העדר תגובה בזמן, תחשב כהסכמה לבקשת המבקשת והודאה בנכונות המסמך שהציגה המבקשת המלמד על ביטול הצוואה.

2. ביחס לטענת המשיב מר [פלוני], שיש להתחשב בצוואה אחרת של המנוחה שאינה חתומה. במידה והמשיב [פלוני] מבקש לקיים את הצוואה בבית הדין, הרי שנחוצה הסכמת כל הזוכים בצוואה לסמכות בית הדין, ובהעדר הסכמת המבקשת בית הדין מנוע מלדון בבקשת אישור הצוואה הלא חתומה.

3. במידה ומר [פלוני] יצליח לקיים את הצוואה הלא חתומה בערכאה אחרת, הרי שבית הדין יהיה מנוע מלאשרר את צו הירושה.

4. במידה והצוואה הלא חתומה, לא תאושר, עדיין יצטרך בית הדין לדון בטענות המשיב מר [פלוני], כטענות התנגדות למתן צו ירושה בבית הדין.

5. על כן, לצורך טיפול בבקשת המבקשת לאשרור צו הירושה מחדש ולביטול ההחלטה מיום י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.2015), נחוצה התייחסות המשיבה לטענות המשיב מר [פלוני]. משכך על בא כוח המשיבה להתייחס, תוך ארבעה עשר יום, לטענות המשיב מר [פלוני], ולהסביר מדוע לטענת המשיבה יש לדחות את טענות ההתנגדות למתן צו הירושה של המשיב מר [פלוני].

6. עד למתן החלטה סופית, מחליט בית הדין שלא לבטל את הצו שניתן למניעת דיספוזיציה."

סמכותו של בית הדין להוצאת צו ירושה קיימת כאשר כל הזוכים לפי חוק הירושה מסכימים לסמכות בית הדין. מאחר שהוכח שהמנוחה ביטלה את צוואתה מיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999) הרי שבכל הקשור לצוואה שמיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999) לפי חוק הירושה רק הבן [ש'] ז"ל זכה בכל העיזבון מכוח חוק הירושה. כאמור, הבן פנה לבית הדין וקיבל צו ירושה שבו זכה בכל העיזבון.

ההתנגדות של משיבים מספר 2–7, הייתה רק מכוח הצוואה שמיום כ' באדר תשנ"ט (8.3.1999). עתה לאחר שהתברר שהצוואה האמורה בוטלה על יד המנוחה, הרי שיש לדחות את התנגדותם למתן צו הירושה, בהעדר כל צוואה שלפיה הם זוכים בחלק מהעיזבון.

ביחס למשיב מספר 1: למשיב טענות על זכויות בעיזבון מכוח צוואה נוספת. המשיב ביקש שבית הדין יאשר את הצוואה הנוספת. אמנם המבקשת מתנגדת לסמכות בית הדין לעסוק בכך. היות שהמבקשת גם כן נהנית בצוואה הנוספת, הרי שדרושה הסכמתה לצורך דיון באישור הצוואה, בהעדר הסכמתה בית הדין לא יעסוק בשאלת אישור הצוואה. אך בית הדין כן יבחן אם למשיב מספר 1 זכויות בעיזבון, וכפי שיתבאר. מובן שאם ערכאה מוסמכת אחרת תאשר את הצוואה הנוספת, בית הדין יבטל את צו הירושה. החלטת בית הדין מבוססת על ההנחה שהצוואה הנוספת לא מקוימת היות שלא נערכה כדרישת החוק.

למעשה, המשיב מודה שלא קיימת צוואה חתומה נוספת של המנוחה. טענותיו על צוואה נוספת מתבססות על גילוי דעת המנוחה כפי שבאו לידי ביטוי במסמך שהוכן כצוואה לצורך חתימת המנוחה, אולם המסמך מעולם לא נחתם על ידי המנוחה. חוק הירושה קובע שצוואה צריכה להיות חתומה על ידי המצווה או ערוכה בכתב ידו – דבר שלא קיים בנדון דנן. על כן בהעדר צוואה הערוכה כדין, אין למשיב מספר 1 זכויות בעיזבון לפי חוק הירושה, ולכן לבית הדין הסמכות לדון בהוצאת צו הירושה בעיזבון המנוחה.

לאחר שבית הדין קנה סמכות לדון במתן צו ירושה בעיזבון המנוחה, על בית הדין לדון לפי דין תורה.

מעתה יש לבחון את התנגדות משיב מספר 1 למתן צו הירושה בהתאם לשאלה: האם לפי דין תורה יש למשיב מספר 1 זכויות בעיזבון? עיקר טענת המשיב מבוססת על ההלכה ש"מצווה לקיים דברי המת" לאור גילוי דעת המנוחה. לאחר העיון נראה שגם אם נקבל את כל טענותיו העובדתיות של המשיב, המסקנה היא שאין למשיב זכויות בעיזבון ואין ממש בהתנגדות למתן צו הירושה, זאת מכמה סיבות, וכדלקמן:

א. המשיב מודה שהמנוחה נמנעה מלחתום על הצוואה שהוכנה לחתימתה השל התרצותה להתנגדות בנה לצוואה.

גם לדברי המשיב, כלל לא ברור שלאחר מכן המנוחה התרצתה בצוואה שהוכנה לחתימתה כל עוד לא חתמה עליה. בהעדר פעולה חיובית של המנוחה המגלה על רצונה, לא ידוע מה היה רצונה האמִתי וכך אין גילוי דעת ברור על רצונה של המנוחה. בהעדר גילוי דעת ברור על רצונה לא ניתן לשלול את זכויות היורש החוקי.

העובדה שהמנוחה לא חתמה על הצוואה יוצרת גילוי דעת הפוך שאכן היא לא רצתה בצוואה. המנוחה ידעה שלצורך מתן תוקף לצוואתה עליה לחתום עליה. כאשר היא לא חתמה על הצוואה היא גילתה במעשיה שהיא מודעת לכך שאין לה צוואה.

כל עוד לא הזדרזה לחתום על צוואה נוצר ספק מה היה רצונה האמִתי.

ב. אי אפשר לטעון שקיימת מצווה לקיים דברי המת כאשר לא הייתה כל הפקדה מיוחדת של המנוחה לצורך ביצוע הנתינה.

כך בשולחן ערוך חושן משפט (סימן רנב סעיף ב):

"מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת."

אמנם (בסימן רנ סעיף כג) הובאה בשולחן ערוך מחלוקת בדבר הצורך להפקיד ביד שליש, אך ראה בנתיבות (סימן רנב ס"ק ד) ובתשובות רבי עקיבא איגר (סימן קנ) הפוסקים שלא ניתן להוציא מהיורשים כשהמצווה לא נתן לשליש את המתנה.

דברי רבי עקיבא איגר מובאים גם בפתחי תשובה חושן משפט (סימן רנב ס"ק ג):

"[...] וכבר השיג עליו בתשובת רבי עקיבא איגר (סימן קנ) וכתב שם על נידון שנשאל עליו וזה לשונו, ועל דבר העשרה ר"ט בודאי אין בכחי לחייב את בניו בזה, ומדין מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון דלא השליש לכך."

וראה על כך בשו"ת דברי יציב (חלק חושן משפט סימן כח), כדלקמן:

"והמחבר בסימן ר"נ (סעיף כג) הביא פלוגתא אי רק בהושלש. ובסימן רנ"ב (סעיף ב) סתם והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך, והש"ך (בס"ק ד) הוסיף דגם בצוה ליורשיו ליתן, והוא מהריטב"א הנ"ל. ובנתיבות (ס"ק ב) תמה שהרי זה תליא בפלוגתא שהביא המחבר בסי' ר"נ עיין שם, היינו דסבירא ליה שהיש אומרים במחבר דבעי השליש זה אפילו בצוה ליורשים כמו שכתב הר"י מגאש הנ"ל. ועיין שו"ת רבי עקיבא איגר [בד"ה יסודו], והביאו בפתחי תשובה (ס"ק ג), שגם כן תמה כן על הש"ך שהרי להתוספות רק בהשלישו ואפילו צוה ליורשים ליכא מצוה לקיים דברי המת עיין שם. ואפילו להרא"ה והריטב"א רק בצוה בפניהם וכנ"ל, והש"ך סתם הדברים."

ג. בצוואה שלא נחתמה נכתב שהמנוחה מצווה את כל רכושה לבנה [ש'], זכויות המשיב מספר 1 באות רק לאחר פטירת הבן [ש'] וכפי שמפורט בסעיף 6.2 למסמך הצוואה שלא נחתם, כדלקמן:

"[...] אם אאריך ימי אחרי [ש'] או באשר לכל יתרה מעיזבוני, שתיוותר לאחר אריכות ימיו ושנותיו של [ש'], אני מצווה בזה כדלקמן:

6.1 לנכדתי [פלונית], אם תאריך ימים אחרי, אני מצווה סך בשקלים חדשים השווה לעשרת אלפים דולר ארה"ב לפי השער היציג ביום התשלום.

6.2 כל יתרת עזבוני או מה שיוותר ממנו לאותה העת, לאחר התשלום כפי סעיף 6.1 לעיל, אני מצווה לאחייני מר [פלוני] [...] ולרעייתו [...], אם יאריכו ימים אחרי, בחלקים שווים ביניהם."

נמצא שכל טענות המשיב לזכויות בעיזבון באות מכוח "מתנת אחריך" כאשר הזוכה הראשון הוא הבן [ש'] הראוי לרשת את המנוחה.

על "מתנת אחריך" נפסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן רמח סעיף א):

" שכיב מרע שאמר: 'נכסי לפלוני ואחריו לפלוני' – אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואם היה הראשון ראוי ליורשו, כגון שהיה בן מכלל הבנים – אין לשני כלום [...] שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה, וירושה אין לה הפסק ואף על פי שיאמר: 'ואחריו לפלוני'."

בשולחן ערוך נפסק ביחס לדברי שכיב מרע, שהם ככתובים ומסורים, שאם הזוכה הראשון הוא היורש החוקי הרי שהמתנה לא עוברת לזוכה השני לאחר מות הראשון כי לירושה אין הפסק. אמנם ברמ"א יש הסתייגות במקרה שעשו צוואה במקום שדנים בערכאות.

בהמשך אותה הלכה מבואר שאם הייתה מתנת בריא בקניין גמור – השני זוכה אף על פי שהראשון ראוי ליורשו.

בנדון דנן לא מדובר בדברי שכיב מרע וגם לא במתנה עם קניין אלא הדיון מצד מצווה לקיים דברי המת. וראה על כך בקצות החושן (סימן רמח ס"ק א) העוסק בעניין מצווה לקיים דברי המת כשהראשון ראוי לירש. לדעת הקצות על הראשון חלה המצווה לתת לשני, אם הנכסים הושלשו לצורך כך, ובכך לקיים את דברי המת, אך מתנת אחריך כשלעצמה לא חלה.

בנדון דנן, מאחר שהזוכה הראשון הוא [ש'] שהוא הבן היורש לפי דין, לכאורה לירושה אין הפסק, אלא שחלה עליו מצווה לקיים דברי המת ולהעביר לשני אך בהעדר השלשת הנכסים לצורך כך לא חלה עליו המצווה. בכל מקרה הוא לא הספיק להעביר לשני עד שמת מכאן שלמשיב מספר 1, הנהנה השני אין זכויות, ולירושת הבן [ש'], אין הפסק.

ד. מצווה לקיים דברי המת – להרבה מהפוסקים – חלה על היורש שעליו להוציא לפועל את רצון המת, אך המצווה לא יוצרת למקבל זכויות בנכסים עצמם. ראה ש"ך (חושן משפט סימן רנב ס"ק ו) וקצות החושן, המובא לעיל. וראה עוד דעות בעניין – בשו"ת דברי יציב (חלק חושן משפט סימן כח אות ח).

בנדון דנן, זכויות המשיב הנטענות הן רק מכוח "מתנת אחריך" ומתחילות רק לאחר מות בנה של המנוחה שהוא הזוכה הראשון. מכאן שאי אפשר לטעון בנדון דנן שמצווה לקיים דברי המת. שהרי במות המנוחה זכה בנה בעיזבון – שזה היה רצונה. על הבן היורש חלה ה"מצווה לקיים דברי המת", דברי המת בנדון דנן היו שאחרי הבן יזכה המשיב, אך הבן מת לפני שביצע את העברה למשיב. המצווה לא נותנת לזוכה זכויות בנכסים אלא רק מטילה חיוב על היורשים לפעול בהתאם לרצון המְצווה, ובנדון דנן הבן היורש לא ביצע כל פעולה לביצוע רצון המנוחה עד שהוא עצמו נפטר. לאחר שהבן נפטר חלים דיני הירושה ולפיהם המבקשת ירשה את אביה בהיותה בתו היחידה. על המבקשת לא חלה המצווה לקיים דברי המת היות שהיא לא היורשת של המנוחה אלא של אביה, והמצווה חלה רק על היורש.

ה. גם אם הצוואה הייתה חתומה כדין, לצורך קיומה בית הדין היה מצריך עריכת קניינים מתאימים באשר הצוואה לא מנוסחת כהלכה ונעשתה בהיות המנוחה בריאה. מכאן שבהעדר קניין או הפקדה אין תוקף לגילוי דעתה של המנוחה, ואין בגילוי הדעת כדי להוציא מהיורש לפי הדין.

אמנם קיימות דעות בין הפוסקים שצוואה התקפה בערכאות מקבלת תוקף מכוח "דינא דמלכותא", או שהצוואה גורמת להגדרת הנכסים כמושלשים ולכן קיימת מצווה לקיים דברי המת, או ש"דינא דמלכותא" עצמו מהווה קניין. וראה סיכום הדעות והשיטות בספר "משפטיך ליעקב" (חלק ד סימן ז) העוסק בתוקף צוואה שאין בה קניין. אולם דברי הפוסקים הללו נאמרו רק כאשר הצוואה תקפה לפי דינא דמלכותא, לא כן בנדון דנן שהצוואה לא חתומה ולא תקפה מכוח החוק. הרי שבהעדר קניין מתאים הצוואה לא תקפה.

מהאמור עולה שיש לדחות את התנגדות משיב מספר 1 למתן צו הירושה.

המשיב לא הצליח להראות שקיימות לו זכויות בעיזבון המנוחה – לא לפי החוק ולא לפי ההלכה. על כן יש לדחות את ההתנגדות, יש לקבל את בקשת המבקשת לביטול ההחלטה שביטלה את צו הירושה ולכן יש לאשרר מחדש את צו הירושה.

בהתאם לכך יש לבטל את הצו שנתן בית הדין למניעת דיספוזיציה.

הכרעה ופסק דין
לאור האמור, פוסק בית הדין:

1. מבטלים את ההחלטה מיום י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.15) בעניין ביטול צו הירושה.

2. צו הירושה בעיזבון המנוחה [אלמונית], שניתן ביום ז' באייר תשע"ה (26.4.2015) עומד בתוקף.

3. הצו שניתן ביום ד' ניסן תשע"ו (12.4.2016) למניעת דיספוזיציה – מבוטל בזאת.

4. אין פסיקת הוצאות.

5. ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' באב התשע"ו (10.8.2016).