רקע והליכים קודמים
בפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי שבו חייב את הבעל בתשלום כתובה בסך של מאה אלף ש"ח. פסק דין זה ניתן ביום י"א בתשרי תשע"ו (24.9.2015).

וזו לשון פסק הדין נשוא הערעור:

"לאחר העיון בבקשת בא כוח האישה הנ"ל ולאחר שהתברר ממזכירות בית הדין כי בא כוח הבעל קיבל את פסק הדין הנ"ל ולא ביקש מועד לדיון, לפיכך מחליט בית הדין לאמץ את פסק הדין הנ"ל ולתת לו תוקף של פסק דין סופי.

לאור הנ"ל מוחלט כדלהלן:

על הבעל לשלם סך של מאה אלף ש"ח עבור כתובתה."

על החלטה זו הוגש ערעור על ידי בא כוח המערער ביום כ"ו במרחשוון תשע"ו (8.11.2015).

בא כוח המערער ניסה להעלות טענות על גוף ההחלטה שקבעה את חיוב הכתובה. לדבריו היה ויתור של האישה על הכתובה.

בא כוח המשיבה העמיד את עיקר טיעוניו בבקשה לדחייה על הסף מאחר שההחלטה בעניין חיוב הכתובה הפכה מזמן להיות פסק דין חלוט. לדבריו עצם הגשת הערעור מבוססת על "מעשה רמאות". היה פסק דין וקדמו לכך סיכומים ושם עלו כל הטענות לגופן כולל עניין הוויתור, אך כאמור עיקר טיעונו של בא כוח המשיבה התמקד סביב הטענה כי לא היה מקום כלל להגיש ערעור מאחר שפסק הדין הוא פסק דין חלוט.

לאחר ששמענו את הצדדים ועִייָנּוּ במסמכים לרבות בתיק האזורי ובנתוני המחשב של מערכת בתי הדין, מצאנו כי יש לדחות על הסף את הערעור.

הגשת הערעור מבוססת על ניסיון ל"תרגיל" שגם בתור שכזה אינו ראוי לשם זה.

ובמה דברים אמורים?

כבר בראשית הדברים ייאמר: אותה "החלטה" שכביכול היא נשוא הערעור אינה כלל ההחלטה שקבעה עניינית את הטלת חלק מחיוב הכתובה על הבעל. היא לא כזו ואף לא התיימרה מעולם להיות כזו.

שאלת חיוב הכתובה והאם היה ויתור ואם הוויתור הוא מוגבל למצב מסוים או אינו מוגבל. טענות אלו עלו כאמור כבר ביום כ"ה בשבט תשע"ד (26.1.2014) בפני בית הדין. בית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים. אלו הוגשו.

ביום י"ח באייר תשע"ה (7.5.2015) נכתב פסק הדין הדן במכלול הטענות של הצדדים בעניין הכתובה (נחתם ביום כ"א באייר תשע"ה – 10.5.2015). פסק הדין מתאר את כל השתלשלות השלבים שהיו בבית הדין הרבני האזורי תוך מעקב על כל מה שקשור לוויתור האישה על הכתובה בכל שלב מהשלבים שהיו לאורך הזמן בתיק זה. בפסק הדין מביע בית הדין את הספקות השונים שמעמידים את שאלת האפשרות לחייב את הבעל בכתובה במקרה זה.

ובית הדין מסיים:

"לאור כל הספקות שהעלנו בפסק הדין, ובנוסף יש מקום לומר שיש אומד [...] לפיכך בית הדין סבור שיש לפשר בין הצדדים בנושא תביעת הכתובה.

הכתובה היא על סך מיליון ש"ח להלן חלק מכתובת האישה [...]

ודעת בית הדין שעל הבעל לשלם לאשה סך של מאה אלף ש"ח עבור כתובת האישה.

במידה והבעל יתנגד לפשרת בית הדין ויודיע על התנגדותו תוך עשרים ואחד יום, בית הדין יקבע מועדים לדיון, כולל חקירת הצדדים והבאת ראיות לבירור גופה של תביעת האישה לזכאותה לכתובתה.

לאור הנ"ל פוסק בית הדין:

א. בית הדין בדעה שעל הבעל לשלם לאשה בתורת פשרה סך של מאה אלף ש"ח על כתובתה ותוספת כתובתה.

ב. אם הבעל יודיע לבית הדין על התנגדותו לפשרת בית הדין תוך עשרים ואחד יום, בית הדין יקבע מועדים לדיון, כולל חקירת הצדדים והבאת ראיות לברור גופה של תביעת האישה לזכאותה לכתובתה."

משמעות פסק דינו של בית דין קמא
ניתוח פסק דין הנ"ל מעלה את הקביעות דלהלן:

1. אין ספק שבפנינו פסק דין ברור שדן לגופו בשאלת חיוב או פטור מכתובה ובסופו פוסק בית הדין פסק דין המבוסס על פשרה והמחייב למעשה את הבעל בתשלום סך של מאה אלף ש"ח עבור הכתובה.

2. משמעותו של תנאי ב' בפסק הדין היא ברורה:

מבחינת בית הדין פסק הדין הוא מוחלט וסופי. בית הדין השאיר "חלון" לבעל למשך פרק זמן קצוב להתנגדות שתגרור בעקבותיה פתיחת דיון בתיק. פירושו המעשי של סעיף ב' הוא כי ללא הודעה מאת המערער בתוך פרק הזמן שנקצב כי הוא אינו מסכים לפשרת בית הדין – פסק הדין לחיוב הבעל בסך מאה אלף ש"ח הוא סופי.

כלומר, מכאן ואילך לא חסר מאומה בשלב הפסיקה המהותי והענייני אלא רק בירור טכני – אם במשך אותו פרק זמן שנקצב על ידי בית הדין הייתה פנייה והתנגדות מאת הבעל. בהעדר פנייה – זהו פסק הדין המחייב את הבעל בכתובה.

מהו פסק הדין או ההחלטה שממנו יש למנות את תקופת הערעור?
ברור הוא כי מעמדה של ההחלטה הנ"ל שניתנה ביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) הוא כפסק דין מחייב לכל דבר ועניין. ברור גם כי לגבי הליך ערעור זו ההחלטה המחייבת וככל שמי מהצדדים רוצה לערער הרי שזו ההחלטה שעליה יש להגיש את הערעור, זו ואין בלתה.

ברור לכול שכל החלטה שתיסוב על אודות אישור המצב כי לא הוגשה התנגדות גם אם תוגדר בכותרת זו או אחרת אינה אלא בגדר הודעה טכנית – "אישור" לגבי ניצולה או אי־ניצולה של האופציה שעליה הורה בית הדין ביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) בסעיף ב'. ההוראות המחייבות לשני המצבים האפשריים ניתנו ופורשו כבר בגוף פסק הדין שניתן ביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015).

התנהלות המערער מאז מתן פסק הדין
ומה קרה מאותו יום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) שבו ניתנה ההחלטה?

התשובה היא שבכל הנוגע לצד הבעל ובא כוחו, מאומה לא קרה. מאז קיבל בא כוח הבעל את ההחלטה (דבר זה נבדק ואומת באמצעות מערכת המחשוב של בית הדין, ובנוסף לא הוכחש על ידי בא כוח הבעל ויתרה מכך, אף אושר על ידי בא כוח הבעל כי הוא ידע מקיומו של פסק הדין הנ"ל – ראה כתב הבקשה שהגיש בא כוח הבעל לבית הדין האזורי ביום כ"ה בתשרי תשע"ו – 8.10.2015) לא פנו לא הבעל ולא בא כוחו לבית הדין להביע כל התנגדות.

אין המדובר רק באי־ניצול פרק הזמן של עשרים ואחד יום שהקציב לכך בית הדין אלא הרבה מעבר לכך. עברו כמה חודשים עד ש"התעורר" בא כוח הבעל ואך ביום כ"ה בתשרי תשע"ו (8.10.2015) – חמישה חודשים(!) מאז קיבל את פסק הדין הנ"ל – הגיש את התנגדותו לבית הדין הרבני האזורי, וגם זאת לא מיזמה עצמית אלא בעקבות אותה הוראה טכנית של בית הדין מיום י"א בתשרי תשע"ו (24.9.2015) שהיא בגדר "אישור" בלבד למצב קיים, ובו "תזכורת" לכך שהאישה זכאית בעקבות פסק הדין מיום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) לקבל מהבעל עבור הכתובה מאה אלף ש"ח.

יתרה מכך: בעקבות מה כתב בית הדין האזורי את אותה החלטה מיום י"א בתשרי תשע"ו (24.9.2015) – הרי לא התקיים כל דיון בעניין זה של הכתובה שבעקבותיו נזקק בית הדין האזורי ליתן החלטה, והסיבה לכך היא משום שלא היה כלל מקום לקיום דיון שהרי סוגיית הכתובה וחיובה "נסגר" כבר בפסק דין סופי ביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015)?

אלא מאי, דווקא פנייה של בא כוח האישה בבקשה אל בית הדין ביום כ' באב תשע"ה (5.8.2015). בא כוח האישה הלך לבדוק במזכירות בית הדין אם הוגשה בתיק זה התנגדות כל שהיא מטעם הבעל, ומשלא נמצאה כזו, הגיש בקשה לבית הדין, בקשה שכותרתה מעידה על מהותה "בקשה למתן אישור". באותה בקשה ביקש בא כוח האישה מבית הדין דבר אחד בלבד, וכלשונו: "מבוקש מכבוד בית הדין לקבוע כי האישה רשאית לממש את פסק הדין ולפעול לגביית הסכום שנפסק בפסק הדין". כלומר אין בית הדין מתבקש ליתן החלטה עניינית חדשה כל שהיא ובוודאי לא פסק דין. כל החיצים מורים לעבר אותו פסק דין שניתן כבר ביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015). מבוקש רק אישור כי אכן הבעל לא הגיש התנגדות ובכך ליתן "אור ירוק" לביצועו של אותו פסק דין.

בעקבות אותה בקשה אכן ניתנה אותה החלטה מיום י"א בתשרי תשע"ו (24.9.2015) החלטה שהיא בעצם "אישור" בעלמא. רק אז "נזכר" לפתע בא כוח הבעל להרים את זעקתו.

אמור מעתה: אם לא הייתה אותה בקשה מוגשת על ידי בא כוח האישה, בקשה שהביאה לתשובת בית הדין הנ"ל ביום י"א בתשרי תשע"ו (24.9.2015), הרי שעד היום לא היה נשמע קולו של בא כוח הבעל.

ברור לכל בר דעת כי לא זו ההחלטה המחייבת, אלא פסק הדין המקורי מיום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) הוא המחייב. ככל שלצד כלשהו היה רצון לערער היה עליו לעשות כן לא יאוחר משלושים יום מיום מתן פסק הדין, קרי מיום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015).

הניסיון להיתפס לאותה החלטה "אישור" מאוחרת כפסק הדין המחייב, אינו אלא בבחינת "כיסוי" ששקיפותו מרובה על כיסויו. זהו ניסיון ל"תרגיל" אך גם בתורת שכזה אינו ראוי לשם זה. יש לראות בכך ניסיון של בא כוח הבעל לכפר על חוסר המעש שהיה מצדו במשך חמישה חודשים. לא זו הדרך ובוודאיבית הדין דנן לא ייפול ברשת תרגיל זה.

נציין כי אין זו הפעם הראשונה בתיק זה, שבה מנסה בא כוח הבעל להשתמש בטענות שאינן ראויות. תשובת בא כוח הבעל – להגן על צעדיו בתיק בית הדין האזורי – על אי תגובתו למסגרת הזמן שהקציב לו בית הדין האזורי (עשרים ואחד יום), הייתה בעצם בגדר "הכחשה" תוך כדי שימוש בכלל השגור בפי האנשים האומר "כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". בא כוח הבעל טען נגד העובדות הידועות לבית הדין כי אכן הוגשה התנגדות מטעמו בפרק זמן זה של עשרים ואחד יום אך לא נסרקה הבקשה, זאת תוך שהוא תולה את האשמה בבית הדין ובמערכת העובדים של בתי הדין. אין טענה כזו אלא "דחייה בקש" וכלל לא הייתה ראויה להישמע. זהו כאמור ניסיון לתלות אשמה באחרים כדי להצדיק את אי תגובתו.

הראיה הטובה ביותר לכך שאין כל ממש בטענה זו היא כי אפילו לשיטתו לא היה בידי בא כוח המערער להצביע ולהציג על כל "מסמך" מטעמו שנכתב לבית הדין האזורי כהתנגדות ובוודאילא הייתה בידו כל ראיה למשלוח של אותו מסמך – ראיות שכיום בעידן הטכנולוגי נקל להמציאן (לא הוצג כל אישור משלוח דוא"ל ולא אישור פקס). במצב זה כשאין כל בדל של ראיה בידי בא כוח הבעל – לרבות כל מסמך אפילו מתוך המערכת של משרדו של בא כוח הבעל – הדבר רק מלמדנו כי אכן לא היה כל מסמך כזה. אך קל מאוד לעמוד מעל בימת בית הדין ולטעון "ולזרוק מילים" בבחינת "אני עשיתי כל המוטל עליי וכל האשמה היא בבית הדין ועובדיו". איננו מקבלים גישה זו וטוב היה שלא הייתה נשמעת כלל.

זאת ועוד: הייתכן כי במצב זה שעל פי דבריו של בא כוח הבעל הוא הגיש התנגדות לבית הדין האזורי בתוך התקופה הקצובה ועבר זמן של חודש ועוד חודש ועוד חודש והוא אינו מקבל כל תגובה ("פידבק") מבית הדין, כאשר לדבריו, אם אכן הגיש התנגדות הרי היה בית הדין אמור לקבוע מועד לדיון ולהוכחות; וכל אותו זמן יושב בא כוח הבעל ולא עושה מאומה? הייתכן מצב כזה?! הרי כל עורך דין מתחיל היה "מפציץ" את מזכירות בית הדין ואת בית הדין בהגשת בקשות "לדעת מה זה ועל מה זה" שאינו מקבל כל תגובה מבית הדין לאחר שהוא לדבריו "שלח את התנגדותו". הוסף לכך כי כיום כל בא כוח בתיק מקבל הרשאה להיכנס לתיק דרך אתר בית הדין, ובקלות יכול לראות ולבדוק אם מכתב או בקשה ששלח לבית הדין אכן כבר נתקבלה ונסרקה בתיק. כלומר, הוא יכול לנהל מעקב אחר פעולותיו בתיק. ומדוע אם כן כשראה בא כוח הבעל כי המכתב שכביכול הוא שלח לבית הדין לא נמצא בתיק, לא הרים כל זעקה?

כל אלו רק מביאים למסקנה כי אכן "לא היו הדברים מעולם" ולא נשלחה כל תגובה או התנגדות לבית הדין האזורי מטעמו של בא כוח הבעל, וכפי שבית הדין האזורי עצמו כתב בהחלטתו הנ"ל.

סוף דבר, לא היה מקום כלל להגיש ערעור זה.

בא כוח המערער ידע היטב את המצב המשפטי בתיק זה ואת מצב עמדתו של מרשו באי הגשת הערעור בזמן המוקצב בחוק. אך הוא עט כשלל על המציאה שנקרית בדרכו בצורה של אותה החלטה "אישור" מאוחרת. איננו מקבלים זאת. מדובר בהחלטה שניתנה ביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) כאשר ההחלטה המאוחרת אינה אלא בבחינת מראה מקום המכוון במפורש לאותה החלטה. החלטה זו אם כן היא חלוטה על פי כל אמת מידה.

נעשה ניסיון לניצול לרעה של הליך הערעור שלא במקום הראוי לו תוך התעלמות מכוונת מההחלטה המקורית ומועדה ושימוש ב"אישור" המאוחר שכל כולו רק מכוון את העוסקים בו להחלטה המקורית שהיא פסק הדין. כמו כן בהליך הערעור נעשה שימוש בנתונים שאינם בדיוק "תואמי מציאות".

אין ספק שזה המקרה בו יש להטיל הוצאות משפט על המערער, שביודעין הגיש את הערעור למרות ועל אף הנתונים הידועים לו ולבא כוחו היטב.

מסקנות
על פי האמור מוחלט:

א. הערעור נדחה.
ב. בעניין חיוב הוצאות ביה"ד יוציא החלטה במועד אחר.
ג. ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים.

הרב אליהו הישריק

מצטרפים.

הרב נחום שמואל גורטלר                הרב מיכאל עמוס

הוחלט כאמור.

ניתן ביום כ"ו בתמוז התשע"ו (1.8.2016).