לפנינו תביעה לביטול הסכם ולחלוקה שווה של הנכס, ותביעות נוספות.

הצדדים נישאו ביום ג' בטבת תשע"ג (16.12.2012). מנישואין אלו נולד להם בן אחד.

האישה ילידת ליטא, שם הייתה נשואה לאינו יהודי, וממנו התגרשה בליטא. מנישואיה אלו נולד בן אחד.

טענות הגרושה
הבעל אינו עובד זה שנה. הבעל כפה עליה יחסי אישות דווקא בעת נידותה. הוא משפיל ומקלל אותה בצעקות "תחזרי לליטא" וכדומה. יחסיו עם בנה של האישה מנשואיה הקודמים קשים מאוד עד שהילד נאלץ לעזוב את הארץ ולחזור להתגורר עם אביו בליטא.

טענות רכושיות
הגרוש היה בעלים של דירה קודם נישואיו. בדירה זו התגוררו הצדדים כמה חודשים לאחר נישואיהם. לאחר מכן נמכרה דירה זו ונקנתה דירה אחרת. הדירה השנייה נקנתה במאמץ משותף משתי סיבות.

א. הם חיפשו יחד את הדירה וניהלו משא ומתן משותף.

ב. בדברים שבעל פה ביניהם סוכם כי האישה תעביר שלוש מאות אלף ש"ח לקניית הדירה. מתוך סכום זה הועברו אל הבעל מאתיים ארבעים ושמונה אלף ש"ח – מאה אלף ש"ח מתוכם הועברו אל הבעל עם חתימת החוזה. חמישים אלף ש"ח נוספים העבירה האישה לאבי בנה כשהבן נאלץ לחזור לליטא עקב דחייתו על ידי בעלה באותו עת. סכום זה מהווה את ההפרש מהסכום אותו התחייבה להעביר לבעלה.

האישה הבינה כי הדירה החדשה תהיה בבעלות שניהם ותירשם על שם שניהם בחלקים שווים. לטענתה הבעל הונה אותה בכך שרשם את הדירה רק על שמו. דבר זה התאפשר לדבריה בשל היותה עולה חדשה שאינה מבינה את השפה ואת ההליכים המשפטיים שברכישת דירה.

משדרשה האישה מבעלה לתקן עיוות זה, רשם הבעל עשרים ושישה אחוזים מהדירה על שם האישה. הצדדים חתמו על תצהירים הדדיים שבהם הם מודים על העברת עשרים ושישה אחוזים לאישה ללא תמורה. לטענת האישה חתימתה על התצהיר נבעה מתוך לחץ שבו הייתה שרויה עקב התנהגות בעלה כלפיה וכלפי בנה, מה גם שהתצהיר נכתב ונחתם על פי רצון הבעל בלבד, ללא הבנה מצִדה מהי משמעות חתימתה.

הגרושה תובעת כי התצהירים יבוטלו ומחצית הדירה תועבר אליה.

עוד מסתמכת הגרושה בתביעתה על חוק החוזים סעיפים 17 ו־18. סעיף 17 קובע כי חוזה שנחתם בכפייה יתבטל. סעיף 18 קובע כי חוזה שנחתם תוך ניצול חולשת צד אחד יתבטל.

עוד תובעת האישה את תשלום כתובתה.

טענות הגרוש
הגרוש מכחיש כי דרש מהגרושה בהיותה אשתו לקיים יחסי אישות בעת נידתה. לדבריו מעולם לא שמע טענה זו קודם לדיון בבית הדין. גם טענות האישה הנוגעות ליחסו לבנה מוכחשות. לדבריו הוא קיבל את בנה והתייחס אליו כבנו. הבן הזה אמר פעמים רבות כי הוא חפץ לשוב אל אביו בליטא. ואין זה נובע בגלל יחסו אליו.

טענות רכושיות
הדירה נרכשה חמישה חודשים אחרי הנישואין בכספי דירה שהייתה לו קודם לנישואיו – דירה שנרכשה במימון הוריו. לכן חוזה הרכישה של הדירה החדשה נירשם רק על שמו. מוכחשת טענת הגרושה כי העבירה מאה אלף ש"ח במעמד הרכישה. סכום זה הועבר אליו רק חמישה חדשים אחר כך. הכסף שהועבר אליו – סך הכול מאתיים ארבעים ושמונה אלף ש"ח משקף את חלקה של הגרושה בדירה. לכן העביר אליה עשרים ושישה אחוזים מהדירה, ויש לדחות את תביעתה לביטול התצהירים ולחלוקה שווה.

עוד תובע הבעל את יתרת הסכום עליו התחייבה האישה – סך חמישים אלף ש"ח. מוכחשת הטענה כי סכום זה – שהועבר לליטא לבעלה הקודם – הועבר כפירעון עבור יתרת התחייבות האישה, שכן באשמתו נאלץ הבן לעבור חזרה לארץ ניכר. אמנם הגרוש מודה כי הבטיח עזרה, אך כיוון שיוקר המחיה במדינת ליטא נמוך ביחס למדינת ישראל, כוונתו הייתה לעזרה בסך חמש מאות ש"ח לחודש ולא כדי לקזז את יתרת החוב חמישים אלף ש"ח.

הגרושה הגישה בקשה לצווי הגנה נגד הבעל. הבקשות לצווים אלו נדחו בבית המשפט. אולם כדי להתגונן היה עליו לעזוב את ביתו. לכן תובע הבעל דמי שימוש ראויים בניכוי המדור שהוא חייב עבור בנו הקטין.

לדברי הגרוש, בנסיבות שתוארו לעיל ופורטו בכתב התביעה הוא פטור מתשלום הכתובה.

כמו כן תבע דמי נזיקין שהתהוו מחמת הפירוד.

דיון ופסק דין
א. בפרוטוקול הדיון מיום י"ח באדר א' תשע"ו עולה מדברי בא כוח האישה כי אין כל התחייבות בכתב או קניין שבו מתחייב הבעל לרשום מחצית הדירה על שם האישה. כך נכתב בפרוטוקול (שורות 75–76):

"הוא הבטיח לה שיעברו לדירה יותר טובה והם תרו אחר בתים וניהלו משא ומתן ועברו מבית לבית. היה דיבור ביניהם והם הסכימו שהיא תמכור את הדירה ותעביר את הסכום לאט לאט, ורק לא דיברו על איך, כמה ומתי. אבל ברור שהכוונה הייתה שהדירה תתחלק שווה בשווה".

אין אדם קונה קרקע ומיטלטלין אלא בקניין. ואף על פי כן ישנם דברים שנקנים באמירה ובהתחייבות בלבד.

אלו הם דברי רב גידל בגמרא (מסכת כתובות דף קב ע"ב): "אמר רב גידל אמר רב: 'כמה אתה נותן לבנך?' 'כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך?' 'כך וכך', עמדו וקידשו – קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה."

ואף שבירושלמי פירשו את דברי רב גידל בנישואין ראשונים, כתבו הראשונים שאף בנישואין שניים שייכת התחייבות ללא מעשה קניין בשעת נישואין.

וכן פסקו שולחן ערוך ורמ"א (אבן העזר סימן נא):

"איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה: 'כמה את מכנסת לי' – 'כך וכך'. ואמרה לו: 'וכמה אתה נותן לי או כותב לי' – 'כך וכך' (ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים [כן נראה מהרמב"ן וכן כתב הריב"ש סימן שמה]), וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו: 'כמה אתה נותן לבנך' – 'כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך' – 'כך וכך'; עמדו וקדשו – קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהם קנין. ואלו הן הדברים הנקנים באמירה; והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

במה דברים אמורים? כשפסק האב לבתו – בין קטנה בין גדולה, או לבנו ובנישואין הראשונים.

(ויש אומרים דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים – לא [טור] וכן אם קדשו ואחר כך פסקו – לא מהני [תוספות פרק נערה]. ויש אומרים דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו – אינו נקנה באמירה [ריב"ש סימן שמה])."

אלא שמדין זה עצמו עולה כי בנידון דידן לא התקיימו התנאים שעל פיהם נקנה באמירה בלבד. שכן הדיבור ביניהם היה כללי ולאו דווקא בעת הקידושין או הנישואין. וכן הדירה לא הייתה ביד הבעל בעת ההיא וממילא מתקיים הכלל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ב. אמנם נכון הדבר שאדם צריך לעמוד בדיבורו, וכפי שנאמר בגמרא בבא מציעא (דף מח ע"א) לגבי מעות:

"אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. והנושא ונותן בדברים – לא קנה, והחוזר בו – אין רוח חכמים נוחה הימנו."

אמנם הגמרא שם סייגה וחילקה בין מתנה מועטה למתנה מרובה:

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך – יכול לחזור בו. יכול, פשיטא! אלא מותר לחזור בו. אמר רב פפא: ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דסמכא דעתייהו."

וכן פסק שולחן ערוך בהלכות מקח וממכר (חושן משפט סימן רד סעיף ח):

"וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן – הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים? במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שייתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם."

וכן פסק השולחן ערוך בהלכות מתנה (חושן משפט סימן רמא סעיף א):

"הנותן מתנה לחבירו – בין קרקע בין מטלטלין – אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם. וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם – אפילו שלא בפני עדים – קנה, אם שניהם מודים. אבל בדברים לא זכה המקבל, אלא כל אחד יכול לחזור בו. ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת – אם חוזר בו יש בו משום מחוסר אמנה."

ואף שמסברה היה מקום לומר שבבעל המבטיח לאשתו – גם במתנה גדולה סמכה דעתה ואם יחזור בו יהיה משום מחוסרי אמנה, וכפי שמצאנו סברה זו, שאדם יכול לחייב עצמו באופן שונה מגדרי הקניינים עבור קרוביו – עיין גמרא גיטין (דף מט עמוד ב) "כל לגביה בריה שעבודי משעבד נפשיה" – מכל מקום לא מצאנו סברה זו בדברי הפוסקים. ואפשר שיש לדייק מדברי הריב"ש בשו"ת (סימן שמה) שאין חילוק: הריב"ש מיירי בתשובה בבעל המתחייב לתת לאשתו, ועשה קניין 'אגב' באופן שאינו מועיל ומחלק בין נותן למתחייב, שמתחייב לתת בעתיד לאשתו מהני אף בקניין שאינו מועיל, משום שגם בכהאי גוונא ישנה גמירות דעת (ולא מיירי בהתחייבות על גופו כתוספות תחילת פרק אף על פי כתובות [נד ע"ב דיבור המתחיל "אף על פי"]). עולה מדברי ריב"ש שללא שום מעשה קניין אין גמירות דעת. ואם כן, לא קנתה ואף לא סמכה דעתה.

וגם אם הייתה האישה קונה מתנה זו, מתקיים כאן מה שאמרו: "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

ג. לעניין מה שטענה הגרושה כי לא הבינה שהדירה תירשם על שמו של הבעל בלבד, ואף כשהעביר לה הבעל עשרים ושישה אחוזים מהדירה והצדדים חתמו על תצהיר בו הם מודים בהעברת חלק זה, חתימתה על תצהיר הייתה מתוך כפייה ולא מרצונה.

בתשובות (הרשב"א) המיוחסות לרמב"ן (סימן עז) כתב (וזו הלשון המצוטטת בבית יוסף):

"הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גוים והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש.

וגדולה מזו אמרו (גיטין סד ע"א) בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין – שליש נאמן וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה ונתנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא. וכל שכן הכא שסומך על אחרים אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אף על פי שלא לוה מדרבי יוחנן דאמר (כתובות קא ע"ב) 'חייב אני לך מנה בשטר חייב' כלומר אף על פי שלא היה חייב לו וקיימא לן כוותיה."

תשובה זו הביא בבית יוסף (חושן משפט סימן מה), ופסקה להלכה בשולחן ערוך (שם סעיף ג):

"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".

כדברים המיוחסים לרמב"ן מצאנו עוד בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תרכט):

"נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאי.

ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל, והשיב דשומעין לו.

והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים – דכולן יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה."

לכאורה בסוף דבריו מבטל הרשב"א את דעתו מפני דעת הרמ"ה ולפי זה טענת "לא הבנתי" – מתקבלת. אלא שבבית יוסף (אבן העזר סימן סו) כתב על סיום דברי רשב"א:

"ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולעניין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן."

ובאמת מצינו בתשובות רשב"א עצמו שכתב [הלכה למעשה] דלא מהניא טענת "לא הבנתי" – בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן הנ"ל [שהובאה – בחלקה – בבית יוסף עצמו בחושן משפט כנ"ל] ושם כתב:

"שאלה: הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו – כיון דלא ידיע למקרי לא מהני או דילמא דלא אתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי, אבל בהודאת בעל דין הא אודי כל מה דכתיב עליה.

תשובה: כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי, דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב, מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם, ומאן לימא לן שאינו יודע. ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי, כיון דאפשר דידע – חזקה כיון דחתם ידע וקרא, כלומר דחזקה שכל החתומים יודעים הם לקרות, דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שקראוהו.

ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלווה מודה לו שאינו יודע לקרות אי נמי שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר – שכל הסומך על נאמנות של אחרים – הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו."

הא קמן דעת הרשב"א שטענת לא הבנתי אינה מתקבלת משני טעמים:

א) כיוון שחתם מן הסתם קרא והבין; ב) כיוון שסמך על אחר – מתחייב במה שחתם.

ועיין שו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יג) שהביא שיש מחלקים בין חתם בעצמו לבין חתמו עדים עבורו. והסיק שבחתם בעצמו גם הרמ"ה שהביא הרשב"א יודה שחייב.

עוד הראה לי מורי הדיין הרב חיים בלוך שליט"א דברי כנסת הגדולה חושן משפט (סימן קמז הגהות בית יוסף אות ח), שמחלק בתרתי בין שתי תשובות הרשב"א הנ"ל:

א) יש לחלק בין עצם החיוב לתנאים נלווים. על החיוב העיקרי אינו נאמן לומר לא הבנתי, ועל תנאים נלווים נאמן.

ב) רק לגבי כלה ביום חופתה יש לומר שאכן לא הבינה. מה שאין כן בשאר עם הארץ אינו יכול לומר שלא הבין.

בבית יוסף הביא את שו"ת הריב"ש (סימן תפ), שכתב שמדקדקין בלשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בעניין כך ומפני כן כתב אותו לשון. והביא ראיות לדבריו.

תשובות ראשונים אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך וברמ"א (חושן משפט סימן סא סעיף יג):

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך."

ועיין שם בביאור הגר"א שכתב שלאו דווקא כתובה והוא הדין בשאר שטרות, ובין שכתב בעצמו בין שכתבו אחרים עבורו.

משמעות הדברים היא שאדם שחותם על שטר או על תצהיר וכדומה, אינו יכול לטעון אחר כך כי לא הבין את מה שהתחייב בחתימתו. ואף אם אמת הדבר ובאמת לא הבין, מכל מקום בעצם חתימתו חייב עצמו במה שחתם שהרי סומך הוא על מי שהכין וכתב עבורו את השטר או את הטופס שעליו חתם.

וכן פסקו בפד"ר (חלק ט עמודים 17 ו־23).

ד. עוד טענה האישה שכיוון שחתמה על התצהיר ללא שהבינה את כל משמעות החתימה, הרי אין הרישום שנעשה במנהל הקרקעות מהווה ראיה.

והנה מלבד מה שכבר דחינו את טענתה בדבר חתימה בלתי מודעת, משמעות הפוסקים היא כי עצם הרישום בטאבו וכדומה מהווה ראיה על בעלות.

כתב הש"ך (חושן משפט סימן עג ס"ק לט): "שטרי מתנות העולים בערכאות של גוים כשרים, היינו נמי כיון שהשטר עשוי בערכאותיהם אם כן אדינא דמלכותא סמך."

ובשו"ת חתם סופר (חושן משפט חלק ה סימן קמב) הביא את דברי הש"ך וכתב עליו:

"הנה פשוט במה שנתן הבעל מתנה לאשתו לא סילק עצמו מירושתה כי אם שאם ימות תיקח היא הנכסים הללו אבל לכשתמות היא אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך לא נסתלק מירושתה אלא אם כן כתב בחייך ובמותך.

נמצא אפילו שהעלה הבית בערכאות על שמה לא נסתלק מירושתה דלא עדיף מבית של עצמה שאם מתה יורשה".

הא קמן שקיבל החתם סופר את דברי הש"ך לעניין עצם הרישום בערכאות, שהוא מועיל ויש לו תוקף. אלא שלעניין שדן בתשובה שם – ירושת הבעל – פסק דאכתי הבעל יורשה כשם שהוא יורשה בבית שהוא מעיקרא שלה.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן לח) בשם תשובת שארית יוסף, שמתנה שנתן הבעל לאישה וכתב לה בית בערכאות – מועילה שיהיה הבית של האישה, אלא אם כן יש לומר שעשה כן להבריח מן המס.

וכן פסקו בפד"ר (חלק א עמוד 117):

"פשוט הדבר שבכגון דא – בשאלת הכוונה ברישום – יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש.

הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל בזמן הזה, רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה למתנה."

דברי הש"ך, החתם סופר, המהרש"ם והפד"ר עוסקים בבעל שנתן לאשתו מתנה ורשם דירה או חלק מדירה על שמה, אף שלא נתנה האישה ממון תמורת המתנה. ואף שיש לומר שלא הייתה כוונתו למתנה, שהרי לא קיבל תמורה, לא אומרים כן והרישום קובע. קל וחומר שנאמר בגוונא כנידון דידן שהאישה העבירה סך מסוים לבעל, והבעל רשם חלק על שמה – סברה פשוטה היא שמה שרשם הוא תמורה עבור כספה, וממילא אין לה יותר ממה שנרשם על שמה.

ועיין עוד בזה בספר עטרת דבורה (חלק אבן העזר סימן לט עמוד 265).

התביעות הנוספות – כתובה, תביעת נזיקין ודמי שימוש (תביעות נגדיות)
ד. לעניין תביעת הכתובה על ידי הגרושה:

ידועים דברי הטור (אבן העזר סימן קיח):

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבותה זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, שלא קיבל לעניין שתישאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. בעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד ע"א) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה."

כיוון שבנידון דידן הגרושה היא זו שיזמה ותבעה את הגירושין אינה זכאית לתשלום הכתובה.

ה. לעניין תביעת הנזיקין שתובע הגרוש:

לתביעה זו לא הובאו הוכחות לפני בית הדין ואף אם הייתה מוכחת – דינה להידחות, שכן אף אם האישה מורדת על בעלה והיא היוזמת את פירוק הבית, הרי פסקנו שהפסידה את כתובתה, ואין יסוד הלכתי לחייבה בפיצויים נוספים. ועל כגון דא אמרו בגמרא שלא תיקנו כתובה מהאישה אל הבעל.

ו. לעניין תביעת הבעל דמי שימוש:

תביעה זו נדחית, שהרי הגרושה מכחישה כי התלונות והצווים שהגישה היו תלונות שווא. היא מצִדה אפשרה את חזרת הבעל לשעבר לביתו.

מסקנות העולות על פי דברינו
א. תביעת הגרושה לבטל את התצהיר ואת הרישום על החלקים בדירה נדחית.

ב. טענת הגרושה כי חמישים אלף ש"ח ששילמה לאבי בנה מהווים סילוק ליתרת חלקה בדירה – נדחית. סכום זה יקוזז מחלקה בדירה לאחר שזו תימכר לשוק או בשעה שהגרוש ירכוש את חלקה.

ג. לגרוש זכות ראשונים לרכוש את חלקה של הגרושה – עשרים ושישה אחוזים מהדירה.

ד. הגרוש פטור מתשלום הכתובה שכן האישה יוזמת את הגירושין.

ה. תביעת הנזיקין של הגרוש בסך מאתיים וארבעים אלף ש"ח אינה מתקבלת.

ו. תביעת הבעל לדמי שימוש נדחית.

הרב אריה אוריאל

מצטרפים למסקנות

הרב שלמה שפירא – אב"ד               הרב אברהם מייזלס

נפסק כאמור.

ניתן ביום כ"ח בתמוז התשע"ו (3.8.2016).