ביום כ"ט תמוז תשע"ו (4.8.2016) קבעתי בהחלטתי כך:

"מדובר בבני זוג יהודים, כאשר רק הבעל הוא אזרח ישראל ולא האישה, וממועד נישואיהם מקום מושבם הוא בניו יורק שבארצות הברית ולא בישראל. בתאריך ל' בסיוון תשע"ו (6.7.2016) הגישה האישה באמצעות באת כוחה תביעת גירושין ועמה בקשת סעד זמני של צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הבעל. לתביעת הגירושין ולבקשה צורף גם ייפוי כוח. בבקשה לעיכוב יציאה שהגישה האישה באותו תאריך נומקה הבקשה במילים: 'בני הזוג גרים בחו"ל. הבעל הורחק מהבית בגלל אלימות מינית נגד הילדים ויש חשש כי ינסה להימלט.'

באותו יום הוציא בית הדין צו נגד הבעל למשך שנה, שלא לפי הוראת תקנה קז(א)(1) הקובעת כי: 'תוקפו של צו עיכוב יציאה מהארץ שניתן במעמד צד אחד יהיה לתקופה של שלושים יום.'

בתאריך י"ג בתמוז תשע"ו (19.7.2016) הגיש הבעל בקשת התנגדות לצו עיכוב היציאה ובעקבותיה בתאריך ט"ו בתמוז תשע"ו (21.7.2016) הוציא בית הדין החלטה המבטלת את צו עיכוב היציאה, בלא שיקבע מועד לדיון במעמד הצדדים, וזאת שלא לפי הוראת תקנה קז(א)(3) לתקנות הדיון, הקובעת כי:

'הוגשה התנגדות לצו שניתן במעמד צד אחד, ידון בית הדין בהתנגדות תוך שבעה ימים. ההחלטה תינתן תוך שלושה ימים מיום הדיון. כל עוד לא ניתנה החלטה, יעמוד הצו בעינו.'

טענות הבעל
1. לטענתו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין צריך שתוגש לערכאת הערעור רק לאחר שהונח בפני ערכאת הערעור כתב ערעור.
[...]
2. לא ניתן היה להוציא את הצו מאחר שלא הוגשה בגינו תביעה עיקרית לגירושין.

טענה זו, עובדתית אינה נכונה, מאחר שלפי תיק בית הדין, כאמור, האישה הגישה עם הבקשה גם תביעת גירושין אל בית הדין, ואליה צרפה את בקשת עיכוב היציאה.

3. בית הדין אינו הפורום הנאות משום שבית הדין הרבני (הפרטי) שבמאנסי כבר עוסק בתביעה זו.

גם טענה זו אינה נכונה: ראשית, עניין של פורום שיפוטי נאות בין מדינות שייך רק לגבי ערכאות משפטיות זרות מוסמכות באותן מדינות, ולא בבית דין רבני פרטי שאין לו כל סמכות חוקית־שיפוטית.

בוודאי אין לטעון טענת "פורום לא נאות" בנוגע לתביעת גירושין, מאחר שאין כל ערכאה שיפוטית אחרת בעולם אשר לה סמכויות אכיפה בעניין זה. כפי שכתב בית המשפט (בע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, עמ' 846; וראה בג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(5) 214, עמ' 228; ובג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 17) כי:

'שום בית דין דתי בעולם מחוץ לבית הדין הרבני בישראל, אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל.

בנסיבות כאלה, הקשחת התנאים הנדרשים כדי להקנות סמכות בין־לאומית לבית הדין הרבני תהיה בלתי רצויה. יהיה בה משום מתן פרס לבן זוג אחד המבקש לגרום עגינות לבן הזוג השני, באמצעות התחמקות משיפוטה של הערכאה האפקטיבית – היא בית הדין הרבני בישראל.'

כל זאת מעבר לעובדה שטענת 'פורום בלתי נאות' צריכה להתברר במהלך הדיון בבית הדין ואינה יכולה להוות טענת סף המונעת סעדי ביניים להבטחת קיומו של ההליך.

4. האישה לא הודיעה לבעל תוך ארבעה ימים על הוצאת צו העיכוב. מאידך גיסא, האישה טוענת כי היא כן הודיעה לו.

גם טענה זו אמורה להתברר בבית הדין ואינה מהווה טענת סף היכולה למנוע עיכוב ביצוע להבטחת קיום ההליך המשפטי. מה עוד, שטענה זו, גם אם יתברר כי היא נכונה, ביסודה היא אינה מהווה בהכרח עילה לבטלות צו עיכוב היציאה.

5. האישה "לא תמכה את טענותיה ולו בראשית ראיה, לא צירפה ייפוי כוח, לא צירפה תצהירים".

גם דינן של טענות אלה להידחות אף הסף, שהרי כאמור האישה נימקה את טענתה בכך שבני הזוג חיים בחו"ל, ודי בכך כדי להוות ראשית ראיה לחשש ממשי שלאחר יציאתו לא ישוב הבעל לשם קיום ההליך. האישה כן הגישה ייפוי כוח, ותצהירים אינם נדרשים בהליכים בבתי הדין הרבניים.

אם כי אעיר שעובדת אלימות מינית מצד הבעל נגד הילדים – בין אם באמת הייתה כזו או שלא הייתה – אינה רלוונטית כנימוק לעניין בקשת עיכוב היציאה בתביעת הגירושין.

אלא שנגד כל זאת ישנה נקודה ובעייתית אחת יסודית ומכריעה, אשר משום מה לא בא כוח האיש ולא באת כוח האישה התייחסו אליה במפורש, והיא העובדה שרק האיש הוא אזרח ישראלי ולא האישה, ושניהם מודים כי מקום מגוריהם הקבוע של הצדדים אינו בישראל, וכן כי מקום מושבו של הבעל אינו ישראל והוא לא "התגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה". לכן סעיף 4א(א) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953, על כל ששת סעיפיו הקטנים אינו עונה על המקרה שלפנינו. לכאורה ייתכן שלא הייתה סמכות לבית הדין לדון בתביעת הגירושין של האישה, וממילא לא להוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל.

מאחר ומדובר בנקודה יסודית בתיק זה אשר הופכת את הקערה על פיה, ומשום מה שני הצדדים לא הביעו את דעתם אליה, אבקש מהצדדים להביע את עמדתם ביחס לשאלת סמכות בית הדין לפי סעיף 4א לחוק, תוך חמישה ימים."

סמכות בית הדין לדון בתביעת גירושין של תושבי חו"ל
בעקבות הבקשה הגישו הבעל – המשיב והאישה – המערערת את תגובתם לבית הדין.

בתגובה שהגיש הבעל הוא טוען כי כבר השיב על כך, וכי "הבעל כן טען לכך שלבית הדין בישראל אין סמכות לדון בעניינם של הצדדים", וכראיה לכך הוא מפנה לסעיפים 1ב ו־6 ל'בקשה לביטול ההחלטה לעיכוב ביצוע'.

אולם עיון בבקשתו מעלה שהבעל רק ציין בקצרה ובאופן סתמי כי לעמדתו צו עיכוב היציאה ניתן "ללא סמכות", וזאת בלא להזכיר כלל את קיומו של סעיף 4א לחוק. ברור כי אין די בטענה סתמית שהצו ניתן "ללא סמכות" בלא לנמק מדוע אכן, לדעתו, אין סמכות, ובלא להתייחס לסעיפי החוק הרלוונטיים.

לגופו של עניין משיב הבעל כי "האישה כלל אינה אזרחית ישראלית ואין לה שום יכולת להגיש תביעה [ב]מקום שהיא בכלל לא תושבת, לא אזרחית ולא התגוררה בארץ מעולם".

מאידך גיסא, האישה בתגובתה הודיע לבית הדין כי "אבי האישה [...] הוא אזרח ישראלי רשום במרשם האוכלוסין ובעל ת"ז [...]" וכי "האישה נולדה בחו"ל".

נזכיר כי בסעיף 4א.(א) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953, נקבע:

"בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:
      (1) מקום מושבו של הנתבע בישראל;

      (2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים [...]"

בנוסף, בסעיף 4(א) לחוק האזרחות, תשי"ב–1952, נקבע:

"אלה יהיו, מיום לידתם, אזרחים ישראליים מכוח לידה:
      (1) מי שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים;

      (2) מי שנולד מחוץ לישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים – [...]

      (ד) לפי פסקה (1)"

דהיינו, מי שנולד מחוץ לישראל כשאביו או אמו היו ישראלים מכוח לידה לפי ס"ק (1) הרי הוא אזרח ישראלי.

ביקשתי מהלשכה המשפטית שתבדוק את הנתון מול רשות האוכלוסין, ומהבדיקה שערכנו עולה כי האב אכן אזרח ישראלי מלידה, וממילא לפי בסעיף 4(א) לחוק האזרחות הרי שגם בתו – המערערת – אף היא אזרחית ישראלית.

מאחר שאין חולק כי האיש – המשיב – הוא אזרח ישראלי, וכי בני הזוג נישאו כדת משה וישראל על פי דין תורה, וכפי שמתברר עתה אף האישה היא אזרחית ישראל – הרי שלפי סעיף 4א(א)(2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מוסמך בית הדין לדון בתביעת הגירושין של מי מבני הזוג, וממילא מוסמך הוא גם להורות על עיכוב יציאה נגד הבעל הנתבע.

הגדרת "מקום מושב"
האישה בתגובתה טוענת עוד כי בית הדין מוסמך לדון בעניינם גם מכוח סעיף 4א(1) כאשר "מקום מושבו של הנתבע בישראל", בהפנותה אל סעיף 4(ו) לפיו: "'מקום מושב' של אדם – המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל."

לשם כך מונה האישה מספר זיקות – לטענתה – של הבעל לישראל, ביניהן כי לבעל בן נשוי המתגורר בארץ וכי הוריו ואחיו אף הם מתגוררים בארץ, וכן כי לבעל חשבון בנק בארץ (שאר הזיקות שציינה האישה מתייחסות לעבר, ולכן אינן רלוונטיות לנדון).

בטענתה לשייכות זיקתו של הבעל לארץ אל הוראות סעיף 4א לחוק, תומכת האישה יסודותיה בדברי בית המשפט בבג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית, שלפיהם את מרכז חייו של הנתבע אפשר להוכיח אף על ידי זיקות סובייקטיביות שלו לארץ.

אלא שלשם כך, יש לזכור כי לא די בזיקות קלושות בלבד, כפי שהדבר אפשרי לגבי דרישת הנוכחות בארץ לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין רבניים (ראה: בע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ו' ורבר נ' מ' ורבר; ובבג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(5) 214; ובסקירתו המקיפה בעניין של בית הדין האזורי נתניה, תיק ‏1020067/1 (2015)). ביחס לסעיף 4א נדרשות זיקות כאלה היכולות להוות ערך שווה משקל לכך ש"מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל" של הנתבע יחשב כבישראל.

ואכן באותו מקרה בו דובר בבג"ץ ורבר הצטברו זיקות המהוות "אינדיקציות ממשיות לכך שבני הזוג החליטו לקשור את עתידם עם מדינת ישראל ומוכיחים כי כוונתם לא הייתה כוונה ערטילאית בלבד". מה שאין כן במקרה דנן, שבו ספק אם הזיקות המעטות המועלות על ידי האישה יכולות להוות תחליף לדרישה ש"מקום מושבו של הנתבע [יהיה] בישראל".

מכל מקום, אחר שלבית הדין הוקנתה הסמכות לדון בעניינם של הצדדים מכוח סעיף 4א(א)(2), אין צורך עוד להידרש לבירור משקלן של זיקות האיש לישראל.

יתר טענות המשיב
לגבי טענת הבעל בהודעתו ביחס לפורום הנאות, הרי בית הדין בהחלטתו מיום כ"ט בתמוז תשע"ו (4.8.2016) כבר דן בכך ודחה טענה זו, לכן אין מקום שהבעל יעלה שוב טענות נגד כך במסגרת התגובה שהתבקש להגיש, וזאת בניסיון לערוך 'מקצה שיפורים' ותוך שהוא חוזר על אותן טענות שכבר טען.

מכאן גם תשובה לטענת הבעל בתגובתו: "כלום באם היה חשש אמתי לא הייתה מבקשת האישה לעכב את יציאתו של הבעל מארה"ב". בית הדין כבר העיר על כך, בהפנותו אל דברי בית המשפט בע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, עמ' 846 כי:

"שום בית דין דתי בעולם מחוץ לבית הדין הרבני בישראל, אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל".

גם לגבי טענת הבעל כי האישה "לא תמכה את טענותיה בראשית ראיה" – טענה זו כבר נדחתה על הסף בהחלטה הקודמת, ואין מקום להעלותה שוב.

מסקנות
אשר על כן, הנני מקבל את בקשתה של האישה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין הרבני האזורי. בהמשך להחלטת בית דין זה מיום ט"ז בתמוז תשע"ו (22.7.2016), ובהתחשב בעובדה כי הנתבע מתגורר במדינת חוץ, אזמין את בני הזוג לדיון בפנינו ביום הדיונים הראשון לאחר הפגרה, יום שלישי ג' באלול תשע"ו (6.9.2016) בשעה 11:00.

הנני מורה על המשך עיכוב יציאת הבעל, עד להחלטה אחרת של בית הדין.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום י"ב באב התשע"ו (16.8.2016).

הרב דוד ברוך לאו