חזרה לתחילת פסק הדין


סתירות בהתנהלותו של הנתבע
הנתבע טען שהגיש נגד התובעת ארבע – חמש תלונות, כאשר באת כוח התובעת המציאה מסמכים על לפחות חמש־עשרה תלונות.

בדיון מתאריך כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013) טען הנתבע כי הוא לא עזב את חדר השינה, כאשר בהמשך וכפי שצוטט הוא הודה בכמה מקומות שהוא זה שעזב את חדר השינה.

עוד נטען על ידי האישה כי עוד טרם הגשת תביעת פירוק השיתוף על ידי הבעל לבית המשפט בנתניה בתאריך ו' בכסלו תשע"ה (28.11.2014) כבר הכין הבעל רשימה בכתב ידו על תוכנותיו. בדיון בבית המשפט מתאריך ח' בסיון תשע"ה (26.5.2015) אף אישר הנתבע שזהו כתב ידו, ובין השאר נכתב על ידו כדלהלן:

"תביעת גירושין לבית המשפט בנתניה [...] לדבר עם הרואה חשבון ו'לבשל' את התלושים שלי [...] על מנת שבית המשפט לא יקבע מזונות גבוהים [...] המכונית תהיה תמורת המשמורת משותפת [...]"

בפסק הדין בעניינים הנידונים בבית המשפט מתאריך י"ג בסיוון תשע"ו (19.6.2016) נכתב על ידי כבוד השופטת הגב' נאוה גדיש בדבר חוסר אמינותו של הנתבע:

"האב זימן לעדות את העובדת הסוציאלית לסדרי דין [...] וויתרה באת כוחו על זימונה [...]

בשל התנהלות האב בכל הקשור לתביעת המשמורת, טענותיו הקשות כנגד האם, טענות שנדחו על ידי כל גורמי המקצוע ובשל אופן ניהול ההליכים בעניין זה, אני מחייבת אותו בהוצאות משפט בסך עשרים אלף ש"ח [...]

[...] בחקירת התובע עלה כי נתן לרואה החשבון שלו הנחיות כיצד לכתוב את הדו"ח ולהתאים את תלושי השכר שלו לקראת ההליך [...] כך נרשם על ידו [...]"לדבר עם הרואה חשבון ולבשל [...] את התלושים שלי [...] על מנת שבית המשפט לא יקבע מזונות גבוהים.

מאחר ועדותו של התובע בעניין זה הייתה רצופה אי דיוקים [...]

מצאתי להוסיף בעניין זה כי חוסר אמינותו של הנתבע בא לידי ביטוי גם בדברים אחרים, לדוגמה: [...] טענותיו בדבר אלימות מצד אם, מעידות גם הן על חוסר אמינות, בהתחשב בכך שטענות אלו לא הועלו על ידו בעת פתיחת ההליכים המשפטיים ואף לא במסגרת כתב ההגנה לתביעת המשמורת, ובהתחשב בכך שבסופו של יום הסכים כי המשמורת תהא בידיה.

הגעתי לכלל מסקנה כי טענות אלו נועדו להטיל דופי באם, ולשם מטרה נואלת זו, ויתר על ערכים של אמת. מעיון בדו"ח המומחה שמיניתי (ד"ר גוטליב) עולה כי האב עשה ניסיונות פסולים על מנת להשפיע על המומחה בטרם ניתנה חוות דעת אם בעצמו ואם באמצעות מי מטעמו."

נמצא כי כל המערכות מבינות כי עומד לפנינו אדם שבחר כשיטת חיים וכשיטת פעולה בדרך השקר והכזב, והוא היה מוכן לאמלל את אשתו בטענות ריקות מתוכן ולפגוע בה פיזית ונפשית ומבחינתו עדיף היה שהתובעת תמות וכפי שאחל לה וכמצוטט לעיל. מבחינתו וכפי שאמר מפורשות לאנשי המקצוע, אם יוחלט שהילדים יגדלו לא במשמורתו, עדיף שיגדלו אצל צד שלישי ולא אצל התובעת. כל זאת כאשר כל אנשי המקצוע כולם כולל ד"ר דניאל גוטליב ממכון שינוי אליו נשלחו הצדדים לבדיקה למסוגלות הורית (לאור בקשת הנתבע עצמו) וזה אשר קבע נחרצות כי הנתבע עם האובססיה שלו ומגמתו נגד האישה הוא מסוכן לה ולילדים כאשר מנגד התובעת היא אם ראויה ורגישה. דבריו של ד"ר גוטליב כפי שצוטטו בגוף פסק הדין מגלים את אישיותו המסוכנת והמסובכת של הנתבע כאב, כבעל ואף כאדם. בנוסף, הנתבע ויתר על חקירת ד"ר גוטליב ממכון שינוי ועל חקירת פקידת הסעד.

עוד יצוין כי בכתב התביעה של הנתבע למשמורת ולפירוק שיתוף לא העלה הנתבע כלל את טענתו כיום על אלימות מכות וחבלות של האם לילדיה. לשיטתו – "לפתע" ביום בהיר אחד היא החלה בהתנהלות זו.

זאת ועוד: הנתבע פתח ראשון תביעת פירוק שיתוף בבית המשפט שאותה הוא מכנה בדיון בבית הדין "תביעת גירושין"; הוא מודה שהוא עזב את חדר השינה; הוא מודה שהוא רצה ראשון בגירושין. יובהר כי גם בתביעת הגירושין בבית הדין של התובעת צוין כי היא הייתה מעדיפה שלום בית והיא ניסתה זאת בטיפול וייעוץ חיצוני, שהופסק על ידי הנתבע לאחר שלא נעמו לו הדברים שהושמעו באוזנו.

הנתבע ובאת כוחו לחצו כל העת כי יוצא פסק דין לגירושין.

כל הטענות על אלימות ומכות לילדים או על הזנחת הבית לא הוכחו כלל. הנתבע אף לא ניסה להוכיחן. חמש־עשרה תלונות נגד התובעת במשטרה על אלימות כלפי הילדים נסגרו ונגנזו.

ההפך הוא הנכון: התובעת מטופלת אצל עובדת סוציאלית ביחידה לאלימות. הוגש כל אישור. ואף הרווחה המליצה בתאריך כ"ו בתמוז תשע"ג (4.7.2013) שהתובעת תמשיך את הטיפול ביחידה לאלימות. כל אנשי המקצוע דחו אפשרות שכזו.

נזכיר כי הנתבע טען לעד [א'] כי התובעת פועלת ב'אלימות מוסרית' נגדו. ומשביקש [א'] לדעת מה כוונת הנתבע ענהו זה כי היא משאירה טיטול של הילד על הרצפה. וזו 'אלימות מוסרית' לטעמו. לאמור כי מדובר באדם שאישיותו היא בעייתית בלשון המעטה.

הנתבע הוא זה אשר פתח במערכה המשפטית וברצונו העז בגירושין, ואילו התובעת רק לאחר שתקוותה לשלום בית התבדתה, הגישה בלית ברירה את תביעת הגירושין. נמצא שהצדדים היו חייבים בגירושין מדינו של רבנו ירוחם, והנתבע הוא זה אשר פתח בהליך של הרצון בגירושין והוא המורד באשתו, הוא זה אשר עזב את חדר השינה מטעמים לא ברורים שאף לא הוכחו כלל, הוא זה אשר השליך את אשתו התובעת מביתו בעקבות תלונות שווא ולפחות פעם אחת לשבעה ימים. בשל כך חייב הוא לה במלוא הכתובה ותוספתה. וזאת מלבד מה שתכנן להרוג את התובעת בשני 'נבוטים' שאף הזמין אצל העד [א'] שהוא בעל מלאכה – שזו עילה בפני עצמה נגדו. ומלבד ההתנהלות הכוללת המתוארת בפרטות בכל מהלך פסק הדין.

שיטת רבנו ירוחם
כידוע, ביחס לצדדים שאינם חפצים זה בזה אלא שצד אחד מעגן את רעהו, כתב רבנו ירוחם בספר מישרים (חלק שמיני, נתיב עשרים ושלשה) את דבריו וזו לשונו:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה', והוא אומר 'אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

בפסקי דין רבניים (יא, 89–95, בית הדין הרבני האזורי תל אביב בפני כבוד הדיינים, הרבנים הגאונים ח' ג' צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי) נכתב על פי דברי רבנו ירוחם: "כשהבעל והאישה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה."

עוד הוסיפו שם (עמ' 95):

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף כא בהגהה) וזו לשונו: 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד.'"

יצוין כי הפסיקה היא כי האישה אינה זכאית לעכב סידור הגט בנסיבות אלו, כשהעמדה הברורה של שני בני הזוג היא שאין כל אופציה לשלום בית. אין מקום לטענה שאין לחייב את האישה בגט מאחר שהמצב הנוכחי אירע בעטיו של הבעל וכו'. ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין – טענה זו אינה מתקבלת, מאחר שלמעשה כעת שני בני הזוג בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, וזו עילה מספקת לפסיקת חיוב הגירושין על בן הזוג המעכב את הגירושין, גם בלא להגדירו כמורד.

הגאון רבי נחום פרובר שליט"א, אב"ד תל אביב, עוסק במאמרו (פורסם בקובץ "כנס הדיינים תשס"ח", עמוד 114) בדינו של רבנו ירוחם ובחיוב גט לבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה. לדבריו, טענת עיגון היא עילה מספקת לחיוב בגט, אף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום הבית. וזו לשונו:

"כפי שכתבנו לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האישה תרצה לחזור אליו, או לחילופין, כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו."

חיי צער בלתי נסבלים כעילה לחיוב וכפיית גט
יצוין בנוסף לכך שהתנהלותו המתוארת של הנתבע כלפי התובעת יש בה כדי כפיית גט מטעם נוסף. דהנה, בשו"ת התשב"ץ (חלק ב סימן ח) בעניין כפיית בעל בגט בחיי צער בלתי נסבלים, כתב:

"אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים [...]

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב 'כי היא היתה אם כל חי' בפרק אף על פי (כתובות סא ע"א) ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (כתובות ע ע"א, ע"א ע"ב) דוק ותשכח, כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.

ואף על גב דבאומר 'איני זן ואיני מפרנס' פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב 'טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב'. ועוד כתוב 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו' הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום.

ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס (שם עז ע"א) דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן [...] וכשאמרו כופין עושין בו כפייה אפילו בשוטי [...]

ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכל שכן אם מרעיב אותה ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו [...]"

בנידון דנן הרי כי חייה של התובעת הפכו לחיי צער וגיהינום. הנתבע אף הרחיקה מביתו. עליה ועל שכמותה ניתן להיאמר כי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".

החשש כי הנתבע הוא "רועה זונות"
וכאן עולה השאלה והתמיהה: אם אמנם כפי שהוכחנו והדברים ברורים כי התובעת לא עשתה דבר מכל מה שטפל עליה הנתבע וכל האשמות כולן בשקר יסודן, מה יכולה להיות הסיבה שאדם יחפוץ לגרש את אשתו אם ילדיו על לא עוול בכפה? ומה יכול להיות הרקע ל"עלילת הדם" אותה טפל ותפר הנתבע על התובעת?

ייתכן – ובזהירות רבה – כי התשובה על כך תתבהר אולי מתוך עדותו של העד [א'] כאשר בתוך עדותו על הנתבע כרעו וידידו הקרוב, סיפר לו סוד שאותו הוא פותח בפעם הראשונה לפני בית הדין כי הנתבע בעצמו הודה לו כי קשר קשרים אינטימיים עם אישה זרה מארגנטינה – [ק'] שמה, כאשר היה בטיול עם משפחתו שם.

עדות זו פותחת אולי צוהר לכל התנהלותו של הנתבע. הוא פתח במערכה קשה ומכוערת נגד אשתו וטען נגדה את כל הטענות הקשות והחמורות שאפשר לטעון נגד אישה ואם, והכול כדי למוטט אותה על כך שלא הסכימה להסכם גירושין המוטה לצִדו והכול הכול – כדי לעזבה ולקשור קשר עם אותה אישה זרה.

אם אמנם כן, הרי כי לא התובעת היא זו שבגדה בנאמנותו של הנתבע אלא אולי הוא זה אשר רעה בשדות זרים בבחינת "רועה זונות" והוא אשר פגע בנאמנותו כלפי התובעת. יצוין שמלבד עדותו של [א'] לא נמצאו עדויות נוספות על כך, ובית הדין אינו מבסס את פסק דינו על כך ואינו קובע מסמרות בעניין זה ובעיקר מתבסס פסק הדין על כל הנזכר לעיל, אולם שומה עלינו לציין אפשרות זו.

נציין בעניין זה את התבטאותו של הנתבע כלפי התובעת – התבטאות שעברה את כל הגבולות והיא כי התובעת בגדה בבעלה ובחרה לחיות "חיי תועבה ופריצות". לא פחות ולא יותר!

כבודה של בת ישראל
הובהר באופן חד־משמעי כי הנתבע רמס את התובעת ברגל גסה, רדף אותה עד חורמה בכל האמצעים והדרכים הנלוזות ואף יותר מכך.

אמרו חכמים במסכת יבמות (סב ע"ב):

"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן – עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך'."

ופירש רש"י: "יותר מגופו – דזילותא דאיתתא קשה מדגברא."

ובמסכת בבא מציעא (נט ע"א) אמרו חכמים: "אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה."

ופירש רש"י: "באונאת אשתו – באונאת דברים, לצערה. אונאתה קרובה – לבא, פורענות אונאתה ממהר לבא."

ועוד אמרו שם חכמים:

"אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: 'ולאברם הטיב בעבורה.' והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו.'"

הערה בעניין התנהגות האישה עם הנטען
בית הדין מבהיר שוב בשולי פסק הדין כי ודאי שהחיבוקים והנשיקות והשהייה ארוכת השעות בבית [א'] אמנם אינם תואמים את ההלכה, אולם במקרה הספציפי המדובר, בשל הנסיבות הספציפיות של מקרה דנן, אין הוא קשור לדין עוברת על דת ואין להטיל דופי בתובעת כאשר הנסיבות שבהן הייתה נתונה היו כה קשות וחמורות תחת הפחדה והתשה של הנתבע.

יש להדגיש כי אין להקיש מפסיקה זו למקרים אחרים כלל וכי מקרה זה הוא יוצא מן הכלל בשל הנסיבות הנזכרות וכאמור.

נוסיף כי גם לא הייתה התראה במקרה דנן וכל ההתנהלות הנ"ל הייתה ביום ולא בלילה. לפי הנתונים הקיימים התובעת לא הפסידה כתובתה ותוספתה.

בית הדין לא נדרש לעניין ההוצאות משום שהן לא נתבעו וגם משום שהייצוג המשפטי מונה על ידי הסיוע המשפטי.

בית הדין לא נדרש לסוגיית הפיצויים שהיא נושא מורכב, משום שהוגשה תביעת נזיקין מקבילה מטעם התובעת בבית המשפט על סך של למעלה משלושה מיליון ש"ח.

לאור כל המובא בגוף פסק הדין, הנתבע חייב במלוא כתובת התובעת בסך 72,240 ש"ח.

נפסק
הנתבע חייב לתובעת 72,240 ש"ח ועליו לפרעם תוך שלושים יום.

הרב שניאור פרדס

עוברת על דת
ראיתי את מה שכתב חברי הגרש"ז פרדס שליט"א. אני מסכים עם דבריו וראיתי צורך להוסיף ולהבהיר איך ייתכן שאנו תופסים את החבל משני קצותיו: מצד אחד האישה נחזתה בחברת גבר זר כשהיא מחובקת, ולפי עדות החוקר הגבר נראה כמנשק את האישה על צווארה, ומצד שני אנו מבקשים לקבוע כי ישנן – נסיבות בפרט בחברה מתירנית – שחיבוקים ונשיקות הם דבר שבשגרה בין שני המינים ואינם מעידים בהכרח על קשר אישי אחר.

ברור כי גם בחברה מתירנית ככל שתהיה, בוודאי ישנו גבול הקובע מתי אחד הצדדים עבר על נאמנות כלפי הצד שכנגד. עם זאת, באופן מעשי כאשר מדובר בבני זוג שההלכה היהודית אינה משמשת נר לרגליהם, קשה מאד לעמוד על הנקודה מתי מעשיו של אחד הצדדים הם בגדר הפרת הנאמנות. ראה התייחסותו לנושא זה של הגר"ש ישראלי בספרו משפטי שאול (סימן ה):

"אולם בכגון דא ודאי יש מקום להבחין גם בדרגות הקלקול והשחיתות, ואף שאנו רואים בבעל שאינו מקפיד בלבושה וכל כיוצא בזה, בדברים שדשו בהם רבים והפך להם להיתר, מכל מקום אין לנו יסוד לומר שלא אכפת לו גם בדברים שקרבתם למעשה זנות הוא גדול ביותר."

מדבריו נלמד שגם בחברה החילונית יש לבדוק אם המעשים הללו גובלים בפירוק התא המשפחתי או הזוגי, הרי שיש לראות בכך עוברת על דת ויש מקרים שהדבר גובל במעשה כיעור.

לאור האמור, בחרתי לפלס דרך, והיא שאף אם אנו מניחים כי במקרה רגיל האישה בהתנהגותה זו עברה את גבול הנאמנות כלפי בעלה והיא בכלל עוברת על דת, אולם לא כן הוא במקרה כבנידון דידן, שהוכח בבית הדין כי התנהגותו האובססיבית של הבעל – שרדף אותה על כל צעד ושעל – היא הגורם המרכזי לשבירת התא המשפחתי.

נדגיש שהבעל בהתנהגותו ובפרט לאור חששה ופחדה של האישה מפני האיום ברצח הבא מצדו – הם שהובילו את האישה אל מחוץ לבית, והגם כי נאסר על כל בת ישראל לבקש את קרבתו של אדם זר אפילו בעת צרה – כל עוד לא קיבלה מבעלה גט פיטורין, אך בנסיבות המתוארות נראה כי אין האישה בכלל 'עוברת על דת' וכפי שיוסבר להלן.

הצורך בהתראה בעוברת על דת בכלל ובנידון דידן בפרט
בראשית דברינו יש לעורר, כי תנאי סף לקביעה שאישה היא בכלל עוברת על דת הוא שהבעל יתרה בה בפני עדים שלא תעבור על דת, וכך נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד). ובנידון דידן לא ראינו שבעלה התרה בה בפני עדים שלא תתעסק עם הגבר הזר.

והנה רש"י בסוטה (כה ע"א) על הבעיא בגמרא אם עוברת על דת צריכה התראה (דמסקינן דבעיא התראה), פירש דהיינו עוברת על 'דת יהודית' – שיוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק וכו'. ודייק מזה הבית שמואל (סימן קטו ס"ק יז) דבעוברת על 'דת משה' אין צריכה התראה. וכך סבירא להו להרבה אחרונים בדעת רש"י, מהם – שו"ת אור נעלם (סימן כט), הפנים מאירות (חלק ב סימן יב), השבות יעקב (חלק ג סוף סימן קכז), הגינת ורדים (חלק אבן העזר כלל ד סימן יא), הדברי חיים מצאנז (חלק ב – אבן העזר סימנים כ–כב) והצמח צדק מליובאוויטש (חלק אבן העזר סימן כד אות ו).

והנה בנידון דידן האישה עברה על איסור תורה (איסור קריבה לערווה) כאשר נגעה נגיעה באדם זר כאשר היא אשת איש – לשיטת הרמב"ם (כך נקט הבית יוסף בדעתו) אף אם הנגיעה לא הייתה לשם הנאה, וכך דעת הבית שמואל (סימן כ ס"ק א) דלא כהש"ך (סוף סימן קצה ביורה דעה), ואילו לדעת הרמב"ן אין כלל איסור תורה בנגיעה בעריות [אלא איסור דרבנן].

מלבד זאת הרי היא גם התייחדה בביתו של הגבר הזר למשך כמה שעות, וראה בתרומת הדשן (סימן רמב) שאיסור ייחוד הוא מהתורה, וכן כתב הבית שמואל (סימן קטו ס"ק כ).

ולפי זה, בנידון דידן בהנחה שהאישה עברה על איסורי תורה, לכאורה אינה זקוקה להתראה. אבל זה אינו, דהנה בשו"ת רבי עקיבא איגר (קמא, סימן קיד) העלה שגם הבית שמואל הנ"ל לא אתי עלה מטעם דעוברת על 'דת משה' עברה עבֵרה חמורה יותר מ'דת יהודית', אלא מטעם שהכשילתו, והיינו דווקא כגון משמשתו נידה וכיוצא בזה, אבל בייחוד דלא הכשילתו באמת בעיא התראה, ורש"י דנקט 'דת יהודית' משום דהוויא מילתא פסיקתא (אולם ראה בבית מאיר סימן קטו סעיף ד שחולק). נמצא לפי זה, שגם בנידון דידן האישה צריכה התראה. מלבד זאת, ראה למרן הגאון רבי עובדיה יוסף ביביע אומר (חלק ג סימן כא) שהביא מדברי אחרונים רבים שאינם מחלקים בין עוברת על 'דת משה' לעוברת על 'דת יהודית' ובכולהו בעי התראה, וכך מבואר מדברי הירושלמי שהביא הבית שמואל בעצמו – עיין שם.

ועוד יש לדון לאור מה שהביא בפתחי תשובה (שם – אבן העזר סימן קטו ס"ק יא) משו"ת שבות יעקב שבמשמשתו נידה אינה צריכה התראה כיוון שכל אישה מודעת לחומרת איסור קִרבה לאישה נידה – גם בלא התראה.

והנה בהמשך דברי השולחן ערוך (שם בסעיף ד) מבואר ש'משחקת עם בחורים' היא בכלל עוברת על דת וכמו שיבואר להלן, ועל מקרה זה לא כתבו האחרונים שהדבר ידוע לכל אישה – ולא צריך להתרות בה בנושא זה, כי כנראה המשחקת עם בחורים הוא דבר שיש בו מורי היתרא [לעצמם], ומשום שאינו עברה בעצם אלא רק עלול להביא לידי עברה, לכן יש צורך בהתראה כדי לעשותה עוברת על דת.

אולם שוב יש לומר שעל הצד שבמשחקת עם בחורים לא הייתה נגיעה, הרי שבנידון דידן גרע טפי משום שהאישה והגבר הזר נחזו כמי שנוגעים זה בזה, וכבר הבאנו שגם בחברה מתירנית ככל שתהיה, הנאמנות ההדדית מחייבת כל צד להימנע מנגיעה עם אדם או אישה זרה למטרות אינטימיות, וממילא יש לדון שעל מעשה מעין זה, אין האישה זקוקה להתראה מקודם, אלא בעצם המעשה נעשית היא עוברת על דת באופן מידי.

האם נדרש שהאישה תהיה רגילה בעברה כדי להיקרא עוברת על דת?
הבית יוסף (אבן העזר סימן קטו) הביא את תשובת הרשב"א בזו הלשון:

"וכתב הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תקעא) על אשה אחת שנתקוטטה עם בעלה בשוק ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה ודנוה קצת חכמים לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית זה אינו שלא אמרו אלא ברגילה בכך אבל אם גילתה ופרעה ראשה באקראי או שדיברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה."

והקשה הבית יוסף: "ואיני יודע למה לא טען עליהם מטעם דעוברת על דת צריכה התראה כדלקמן."

ותירץ הדרכי משה (שם אות ה): "ונראה דמיירי בהתרו בה דאי לאו הכי אפילו הוי עוברת לא הפסידה כתובתה כדלקמן."

השולחן ערוך (שם בסעיף ד) הביא את עיקר הדין של עוברת על דת בזו הלשון:

"איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית [...] או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם."

וכתב הרמ"א על דברי השולחן ערוך האלה: "ורגילה בכך (רשב"א סימן תקעא)."

והקשה החלקת מחוקק (שם ס"ק יא):

"לא ידעתי למה העתיק זה, דאי בלא התרו בה אפילו ברגילה אינה מפסדת כתובתה ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם אחת מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר."

מבואר שלפי החלקת מחוקק משהתרו באישה מיד נעשית עוברת על דת ולא בעינן שתהיה רגילה.

אף שהבית שמואל הסכים עם החלקת מחוקק בקושייתו על הרמ"א, אבל לדעתו ישנו מקרה שהתרו בה ולא הייתה רגילה בכך, שאינה מפסדת כתובתה, וכך הם דבריו (שם בס"ק יא):

"ונראה דוקא בכי האי גוונא דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצות אלא דוקא כשרגילה לעשות כן אז לא תלינן בשום סיבה כמ"ש בסעיף ד' בשם התרומת הדשן (סימן רמב) אבל אם מגלה את זרועותיה בלא סיבה אז אפילו לא רגילה לעשות כן הרי היא עוברת על דת יהודית והרב רמ"א שכתב 'ורגילה בכך' משמע אפילו אם מגלה את עצמה בלא סיבה איני יודע מנא ליה וכן תמה עליו בחלקת מחוקק."

לפי הבית שמואל: אם מגלה את זרועותיה בלא שום סיבה נעשית עוברת על דת אפילו אינה רגילה בכך, אבל אם גילתה זרועותיה באקראי ובאופן חד פעמי ויש לתלות בסיבה שאינה של פריצות – אין דינה כעוברת על דת עד שתהיה רגילה בכך; ואילו לפי החלקת מחוקק: לאחר התראה בכל אופן היא עוברת על דת. מדברי הרמ"א עולה שמחמיר שלעולם אינה עוברת על דת עד שתהיה רגילה בכך, ועל זה חולקים החלקת מחוקק והבית שמואל כל אחד לפי דרכו וכנ"ל.

וכן נראה שנוקט בביאור הגר"א (שם) למסקנה שכתב: "ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל, וכן משמע בגמרא שם 'זימנא חדא' ואף שיש לדחות מכל מקום לא נראה."

אבל הט"ז (שם ס"ק ז) מיישב את דברי הרמ"א לפי שיטתו מקודם, שחידש שלפי הטור 'משחקת' לאו דווקא, אלא אף אם מדברת עם בחורים דברי שחוק נקראת עוברת על דת, ולפי זה כתב הט"ז וזו לשונו:

"[...] ונראה דגם בזה צריך שהיא רגילה בכך, וכן כתב בית יוסף בשם תשובת הרשב"א וזו לשונו: 'אבל אם גילתה ראשה באקראי או דיברה עם בחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה' ומ"ה דהך 'ורגילה בכך' שנזכר רמ"א: דוקא לפי שיטת הרמב"ם דמפרש משחקת ממש – בזה אפילו באינה רגילה אבל לפי שיטת הטור דמדברת דברי שחוק – צריך לומר גם בזה ורגילה בכך."

העולה מדברי הט"ז שהרמ"א כתב כן לפי דעת הרמב"ם והשולחן ערוך שמשחקת זהו משחקת ממש ולא רק מדברת, ולכן אף שאינה רגילה בכך נעשית עוברת על דת.

והנה כדברי הט"ז נמצא בחידושי הריטב"א (כתובות עב ע"ב) וזו לשונו:

"[...] במשחקת עם הבחורים – משמע דתרוויהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם, ואף על גב דהתם לא שחקה, לא משחקת ממש אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה."

וכן כתב בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה ד"לאו דווקא משחקת" אלא 'מדברת בשחוק' או ש'מאריכה בדברים'.

לכאורה ההבדל בין משחקת ממש לבין מדברת עם בחורים, שבמשחקת קיימת נגיעה עם בחורים, ואילו במדברת היא רק מדברת עם בחורים בלא נגיעה.

אם כנים אנו בזה, נמצא כי לפי הבית שמואל במקרה שאינה רגילה לשחק עם בחורים אפילו אם ישנה עדות שהיא נגעה בבחורים פעם אחת, אין זה הופך אותה לעוברת על דת עד שתהיה רגילה בכך, ואילו לפי הט"ז אליבא דהרמ"א במקרה שיש עדות שהיא נגעה בבחורים אפילו פעם אחת היא עוברת על דת

אולם כפי שיתברר לפנינו נראה לצדד בנידון דידן שאף שהאישה והגבר הזר נחזו כמי שנוגעים זה בזה, עם כל זה אין דינה של האישה כעובדת על דת כדלהלן.

דברי המשנה למלך: התראה – שלא תעשה עברה אף בלי להזכיר את הכתובה
המשנה למלך (הלכות סוטה פרק ב הלכה א) מביא את שיטת השלטי הגיבורים (המובא גם בבית שמואל שם – סימן קטו ס"ק יז) שאין צריך להתרות בעוברת על דת בצורה מפורשת שתפסיד כתובתה, אלא מספיק במה שמתרה בה שלא תעשה מעשה עברה. וחקשה המשנה למלך שבסוטה (כה ע"א) נסתפקו בגמרא בבעל שקינא לאשתו ואינו רוצה להשקותה אם מפסדת כתובתה, וקשה הרי לפי דברי התרומת הדשן שמי שנסתרה והתייחדה עם גבר זר עוברת באיסור תורה, אז ממילא היא גם עוברת על דת, ואם כן מאי נפקא מינה אם משקה אותה או לאו, הרי בלאו הכי צריכה להפסיד כתובתה מצד שעברה על דת.

ותירץ המשנה למלך וזו לשונו:

"והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה לא משום דאינהו עבוד איסור דלא מצינו בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה ונודרת ואינה מקיימת משום דקיימא לן בעוון נדרים בנים מתים אבל משום איסורא דידה לא היתה מפסדת כתובה וכמו שכתב הרא"ש (כלל לב סימן ח) יע"ש.

ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה התם לאו משום איסורא דידה הוא אלא כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו ומשום הכי הפסידה כתובתה לא משום האיסור עצמו, ולפיכך בהתברר לנו דאשה זו שעברה על דת יהודית טהורה היא ואין בה עון אשר חטא כגון על ידי שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה שהרי לפי שעשתה איסור – לא מפני זה תפסיד כתובתה."

המבואר מדברי המשנה למלך שגדר עוברת על דת אינו רק מצד שנתפסה שעברה עברה, אלא שבעברה על 'דת משה' היא מכשילתו באיסורים, ואילו בעוברת על 'דת יהודית' הקפידא היא משום שעברה עבֵרה שיש בה משום פריצות שיש בה חשש זנות – ולא משום שנאסרת בוודאי על בעלה, אלא שלבעל יש זכות טענה לגרשה ולהפסידה כתובתה כיוון שאי אפשר לחיות עם אישה כזו בצוותא אף אם לא נתברר שהיא אסורה עליו.

גם החזון איש (אבן העזר סימן עט ס"ק כז) מביא את דברי המשנה למלך, ומתוך לשונו הזהב יתבארו לנו דבריו יותר, וזו לשונו:

"ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה כו' כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו – נראה דאין לחוש שזינתה ולהפסידה כתובתה משום זה, אלא נראה דלא מתדר ליה באישה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה."

העולה מכל האמור שאישה נעשית עוברת על דת רק בעבירות כאלו שהעברה שבהן מונעת חיים תקינים בצוותא עם בעלה. מכאן שכאשר היא מכשילתו באיסורים הרי זו בכלל עברה שמונעת חיים בצוותא, וכמו כן בעוברת על דת יהודית בענייני צניעות הרי זו עדות על תכונה רעה המושרשת באישה שאין דעת הבעל סובלתו.

כיסוד הדברים הנ"ל יש למצוא ולכוון גם בלשון הבית שמואל (שם ס"ק א) וזו לשונו:

"הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אלא אם כן הכשילתו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתו באותו חטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו, אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה."

מבואר שבכל אלו הדברים אין דעת הבעל סובלת לדור עם אישה כזו, ובעברה על דת יהודית מהות העברה היא שיש בה מעשה של פריצות שקרוב לומר (אם כי לא בהכרח) שהאישה היא מזנה תחת בעלה.

התייחסות האחרונים לדברי המשנה למלך
ראה בדברי הבית מאיר (סימן קטו דיבור המתחיל "אם יש עדים") שהקשה על דברי המשנה למלך מדברי הבית שמואל הנ"ל כי בדברי המשנה למלך עולה שאם שתתה ונמצאת טהורה שהיא לא זנתה בעבר, ואילו מלשון הבית שמואל עולה שקיים החשש שהיא תזנה בעתיד, ולזה לא מועיל מה ששתתה.

אולם בהתאם להסברו של החזון איש בסברת המשנה למלך שהכול תלוי בתכונות האישה, ובמקרה שנתפסה מתייחדת עם גבר זר, הרי עולה החשש כי טבועה בה תכונה שורשית שגורמת לה לחטוא נגד בעלה, אך אם לאחר מכן היא נבדקה באמצעות המים ונמצאת טהורה, הרי לא רק שהוסר החשש שהיא זינתה בעבר, אלא כעת אחרי שנמצאה טהורה, הרי היא כשאר בנות ישראל הכשרות שנאמר בה: "ונזרעה זרע" ודרשו בברכות (לא ע"ב) שמעתה מובטח לה שתוליד שלא בצער ותלד בנים יפים והגונים, ממילא ברור כי לא קיימת בה עילה או ריעותא לחשוש שהיא תזנה תחת בעלה – גם בעתיד.¹

וראה עוד ברבי עקיבא איגר (שם [בגיליון הרמב"ם סוטה ב, א; נדפס במהדורת ר"ש פרנקל]) שהקשה על המשנה למלך שקושייתו עדיין אינה מיושבת. אך נראה כי אינו חולק על עצם היסוד שייסד המשנה למלך בעניין זה.

וראה עוד בספר יד המלך (ר"א לאנדא, נכד בעל 'הנודע ביהודה', הלכות סוטה פרק ב) שהעיר על דברי המשנה למלך וזו לשונו:

"והנה סברתו עולה יפה [רק באופן שכבר] שתתה ונמצאת טהורה דאיגלאי מלתא [אז] דלא עבדה איסורא ולא רצתה להכשיל את בעלה, ושפיר אמרינן דאין לה דין עוברת על דת מכח היחוד."

נראה שמבין שדברי המשנה למלך נאמרו רק בנסיבות ששתתה מים המרים ונמצאת טהורה, אבל אם לא שתתה שאין כל בירור על מעשה האיסור שעברה, הרי מספק נחשב היא לעוברת על דת. אולם המעיין בלשון המשנה למלך ברישא של דבריו עולה ברור שמבקש לייסד יסוד שעוברת על דת מפסידה כתובתה, לא רק משום גוף העברה שעברה, אלא משום שמחמת עברה זו קיים החשש שהיא בעלת תכונה שנוהגת בפריצות וחוסר צניעות שהוא דבר שמערער את השלימות של התא המשפחתי, אלא שבמקרה שם כאשר שתתה מים המרים ונמצאת טהורה הרי הדבר ברור שלא קיים בה חשש זה. ונראה שהוא הדין בכל מקרה שיש להסביר התנהגותה שאינה משום דיש לה תכונה שורשית לחטוא בענייני צניעות, אין היא נעשית עוברת על דת בשביל כך.

ביאור דברי הרשב"א לאור יסוד דברי המשנה למלך
לאור זה יש לבאר ולהבין את יסוד דברי הרשב"א המובאים בבית יוסף הנ"ל בהמשך דבריו.

לשון השאלה המופיעה ברשב"א הוא כך:

"אשה שמתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה שהיה מין ושראתה אותו מקלקל עם עבדו ופעם אחת עם בנו, ויצאה בשוק צעקה על זה בפני גוים וישראלים רבים, ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה, וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה [...]"

והשיב הרשב"א:

"וכן במה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית בשפרעה ראשה וקצת זרועותיה [...] שלא אמרו אלא ברגילה בכך, ועוד שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצותיו כנגדה באותה שעה."

המבואר מדברי הרשב"א כי יש לבחון ולתת משקל למניע שגרם לאישה להתנהג בחוסר צניעות. אם יתברר שהאישה נהגה בחוסר צניעות מחמת כעס וקטטה שהיה לה עם בעלה – אין זו בכלל עוברת על דת. ולכאורה עולה מכאן שהגם כי אין כל היתר לאישה לנהוג בחוסר צניעות, כי אישה יהודייה מחויבת לשמור על כללי הצניעות גם בעתות מצוקה (וישנם מקרים שאישה מחויבת גם 'להיהרג ולא לעבור' עברה שיש בה משום גילוי עריות ואכמ"ל), עם כל זאת כאשר יש לתלות שהאישה נהגה בחוסר צניעות מחמת כעס וקטטה, אין היא מוגדרת בכלל עוברת על דת. ונראה הטעם בהתאם למבואר לעיל, שבעברה על דת יהודית שיש בה חוצפה יתרה קיים חשש שהאישה מזנה תחת בעלה כמבואר במשנה למלך ודעימיה – דבר המערער את יסודות הבית, וזה לא שייך כאשר רואים בעליל שהמניע לעשיית העברה היה מחמת כעס וקטטה.

ונראה שעל יסוד דברים אלו כתבו בפסקי דין רבניים (חלק א פסק דין בעמוד 333, ישבו הרבנים הג"ר יעקב עדס, הג"ר יוסף שלו' אלישיב, הג"ר בצלאל זולטי) וזו לשונם:

"מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגרסת הבעל שהאישה שפכה עליו את תמצית החומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאישה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, אם כן אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיון שעשתה זאת בעת כעסתה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל: ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה."

מדובר היה באישה ששפכה חומצה על בעלה במטרה לגרום לו לעיוורון. אף שזהו מעשה חמור ואין ספק שהאישה עברה על איסור בעשותה דבר זה, ומן הסתם היה אפשר לחייבה על הנזק שנגרם לבעלה כי "אדם מועד לעולם", עם כל זה הואיל והאישה עשתה את המעשה כנקמה ומתוך כעס כלפי בעלה, אין זו בכלל עוברת על דת.

מניעים נוספים להתנהגות של חוסר צניעות של אישה שאינם בכלל עוברת על דת
מדברי הבית שמואל הנ"ל (בס"ק יא) מתבאר עוד שלא רק סיבת 'כעס' משמשת כ'אמתלא' להתנהגות לא צנועה של אישה, אלא גם 'אמתלא' בתחומים נוספים מתקבלות לעניין זה, שהרי הבית שמואל מבאר שגם באישה שהתייחדה עם גויים פעם אחת, אינה בכלל עוברת על דת כל שיש לתלות שעשתה כן מחמת צורך משא ומתן ולא לשם זנות.

ועל דרך זו יש לדון גם במקרה כבנידון דידן – שהאישה התייחדה עם גבר זר וגם נחזתה שנוגעת בו, אך כל זה נעשה, לדבריה, כריאקציה טבעית מהפחד וחשש מאיומיו של בעלה שמבקש לרוצחה.

והנה הרשב"א הנ"ל מנמק "שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה". ויש להבין הרי כל אדם שעובר עברה הוא מחמת רוח שטות שנכנסה בו, ומקור הדברים גופם הוא באישה שמזנה תחת בעלה כנאמר במסכת סוטה (ג ע"א): "ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: 'איש איש כי תשֹטה אשתו' – תשׁטה כתיב." ויש לשאול, מדוע הרשב"א התחשב בנתון שהאישה נהגה בחוסר צניעות מחמת כעס – שהיא כשוטה – ואין מצוות ה' לנגדה באותה העת, והרי כל אישה שבוגדת בבעלה לשוטה תיחשב, ואף על פי כן התורה החמירה עליה מאוד.

אבל ביאורם של דברים הוא פשוט מאוד, שאין כוונת חז"ל להפוך כל בעל עברה לשוטה ממש, שאם כן – הרי השוטה פטור מכל המצוות ומעונשן של עברות, אלא שיש כאן הגדרה מושאלת, וכביאורו של המהר"ל בחידושי אגדות שם:

"אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. פירוש: כי אצל השכל לא תמצא חטא, לכך אמרו אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ואז הוא חוטא, וכן שלמה קרא הרשע כסיל בכל ספר קהלת והבן זה היטב."

מבואר שחז"ל מגלים לנו שתכונתו של בעל עברה היא שכוח התאווה הבוערת בקרבו מחלישה את כוח שכלו – דבר העלול לגרום לו לעבור את העברה, ובכל מקום שיש חסרון שכל הרי זה בכלל רוח שטות.

לפי האמור, בדומה למי שכועס, שאין מצוות ה' נגד עיניו והוא כשוטה יחשב לעניין זה כדברי הרשב"א, כמו כן גם אדם האחוז ברגשי פחד כבנידון דידן יש בו סממן של רוח שטות, דהיינו שאין כוח השכל שולט עליו. ומצינו בגמרא (חגיגה ג ע"ב) שאדם הלוקה במחלה הנקראת "גנדריפס", הגורמת לו לצאת יחידי בלילה – שהוא אחד מ"סימני שוטה" – אינו נידון כשוטה. כמה פירושים נאמרו בראשונים מה היא "גנדריפס", רש"י שם פירש: "אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה." כאמור, אין אנו מבקשים להפוך את האישה בנידון דידן ל"שוטה" אבל בהחלט יש ללמוד משם שמי שנתון לפחד ממשי – כוח שכלו נחלש והוא בכלל מה שכתב הרשב"א שאין מצוות ה' לנגד עיניו וכשוטה ייחשב.

הנוגע לענייננו הוא שלאור הנסיבות שקדמו למעשי חוסר הצניעות של האישה, הגם שהיא בעלת עברה על שהתייחדה ונגעה בגבר הזר, אך עם כל זה אין היא בכלל עוברת על דת שמפסידה כתובתה.

אמינות טענת האיש נגד אשתו – שעוברת על דת – מתוך מריבה וקטטה שהייתה בניהם
סברה נוספת בנידון דידן שיש לפקפק באמינות של טענת הגרוש בעניין התנהגותה של האישה. כאשר הבעל טוען על אשתו שהיא עוברת על דת, כדי להפסידה כתובתה, הנה לא רק שצריך הוא לברר דבריו שאכן האישה עברה על דת, אלא בנוסף לזה בעינן שטענתו של הבעל תהיה כנה – דהיינו שיוברר גם שהדבר נוגע לליבו באמת, אבל כאשר הבעל טוען טענה זו מתוך כעס וקטטה שהיה לו עמה, אין הוא נאמן בטענה זו. כך יש ללמוד משו"ת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד, סימן קפ), שנשאל וזו לשונו:

"בנידון מי שהיה במחלוקת עם אשתו, ולימדוהו לטעון שברצונו לעלות לארץ ישראל לדור שם, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו תצא בלי כתובה. וכאשר שמעו גדולי הקהל דבר זה, חרה להם על כך, באמרם שמכאן ואילך כל מי שישנא את אשתו וירצה לגרשה בלי כתובה יעליל עליה טענה זו, ויהיה זה סבה לגרש רוב הנשים מבעליהן."

והשיב הרמב"ם:

"המפורסם אצלינו ואשר ראינו בתי דינין דנין בו במערב, שמחרימין בשם על כל מי שעושה כן בדרך עלילה על אשתו, שלא לעשותו, זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל, לא זולת זה, ויענה הבעל אמן, ואז יכריחו האשה ללכת אחריו או שתצא בלי כתובה. אמנם מה שאני רואה ובו אני מורה כי איש שבקש לעלות לארץ ישראל והוא מוחזק בכשרות, ולא היה בינו לבין אשתו מריבה בשום פנים, אז נחייב את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, ואם יחסר אחד מתנאים אלו, אין לדון עליה לעלות עמו. וכן ראוי להורות."

העולה מדבריו שטענת הבעל בעניין העלייה לארץ ישראל מתקבלת, ואם האישה לא נשמעת לו לעלות לארץ ישראל, תצא בלא כתובה. אולם כל זה כאשר הבעל טען כן שלא מחמת מריבה וקטטה. וכתב מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ג – אבן העזר סימן כא), שעל פי תשובת הרמב"ם יש ללמוד שאין להאמין למי שטוען על אשתו שהיא עוברת על דת כאשר הטענה נטענה מתוך מריבה וקטטה, וזו לשונו: "מכל מקום נראה דהיינו דווקא כשהבעל טוען כן בתום לב. אבל בנידון דידן שטוען זאת מתוך מריבה וקטטה – לאו כל כמיניה להפסידה כתובתה."

ויש לבאר גדר זה, שהרי הכתובה היא כשאר שטר חוב, וכאשר הלווה טוען להד"ם או שהשטר פרוע ויכול לאמת טענתו בעדים, ודאי שהוא פטור. אם כן יש לשאול בנידון דידן, מאי נפקא מינה אם הבעל טוען טענתו שלא בכנות, הרי במקרה שנתברר שהאישה אינה נוהגת בצניעות והיא עוברת על דת, דינה להפסיד כתובתה. וכי מה עוד נדרש מלווה שמביא עדים שהשטר פרוע כדי להיפטר מהחוב?

ונראה כי ביאורם של דברים מושתת על מה שכתבנו לעיל בשם המשנה למלך, שעוברת על דת שמפסידה כתובתה הוא משום שהתנהגות זו שוברת את הצביון הבסיסי ביותר של התא המשפחתי, ולא שייך לדור בצוותא עם אישה כזו. אבל כל זה נכון אם הבעל באמת טוען טענה שאנו משוכנעים שהדבר מפריע לו בכל ליבו, כי זאת זכותו לדרוש מאשתו להתנהג בצורה נכונה ויציבה שמקיימת את השלום בית ביניהם ולא חס ושלום להיפך. אבל כאשר אנו נוכחים כי האיש משתמש בטענה זו שלא בתום לב, אלא רק תואנה הוא מבקש כדי לגרשה ולהפסידה כתובתה, שוב אינו נאמן בטענה זו.

ולפי זה בנידון דידן שהתנהגותו של הבעל תוארה כאובססיבית, שמבקש את רעת אשתו על כל צעד ושעל, ממילא אין זו בכלל טענה שנטענה מתוך תום לב ואין ביכולתו להפסידה כתובתה בשל כך.

בשולי הנימוקים ראיתי צורך לציין בקצרה, כי כפי שתואר לעיל התרשמותו של בית הדין היא שהגרוש ביקש להפסיד לגרושתו את כתובתה מתוך טענות סרק שהוּכְחו כלא נכונות. שורת הדין במקרה זה כי הנתבע ישלם לתובעת את ההוצאות שנגרמו לה כדי להוציא לאור את חפותה כמבואר בספר ישועות ישראל (להגר"י טרונק, חושן משפט סימן יד סעיף ד). אולם מתוך התגובות לבקשות עלה כי באת כוח האישה הופעלה על ידי הסיוע המשפטי, ומשכך לאישה עצמה לא נגרמו הוצאות כבדות משקל ובהיעדר בקשה מטעם מי שנגרם לו נזק או הפסד, בית הדין אינו נוהג לפסוק הוצאות.

הכרעה
בית הדין התרשם כי התנהגות הבעל – הגרוש הייתה אובססיבית ובלתי נסבלת, והוא אכן הגורם המרכזי ליציאת האישה מהבית. המגע והייחוד עם הגבר הזר הם פרי תוצאה ישיר של אימה ופחד שהטיל הבעל – הגרוש על האישה, ומשכך אף אם האישה עברה עבֵרה במגע והייחוד עם הגבר הזר, ואף אם באופן הרגיל – מעשה כזה עובר את גבול הנאמנות המחויבת בין איש לאישה אפילו בחברה מתירנית ככל שתהיה, מכל מקום להלכה בנידון דידן אין במעשים אלה משום עוברת על דת שמפסדת כתובתה, ויש לדמות למה שכתב הרשב"א, שאם גילתה זרועותיה מחמת כעס ומריבה דאינה בכלל 'עוברת על דת'. הוכחנו שהוא הדין בהתנהגות של חוסר צניעות בסיבת מורא ופחד, כבנידון דידן, הם בכלל דברי הרשב"א, ואינה נדונה כעוברת על דת. ומה עוד שלדברי הגבר הזר והאישה, בארץ מוצאם – בדרום אמריקה, חיבוקים ונשיקות ללא מטרה אינטימית הם דבר שבשגרה, ובפרט כאשר האישה נפלה ברוחה ולא יכלה לשאת את השבר הנורא שפקד אותה באותה התקופה לבדה.

מלבד זאת, אין האיש נאמן לטעון טענה של עוברת על דת להפסידה כתובתה כאשר ניכר שטוען כך מתוך כעס ומריבה עם אשתו.

מסקנה
יש לחייב את הגרוש במלא דמי הכתובה ותוספתה (240 ש"ח ועוד 72,000 ש"ח).

הרב חיים ו' וידאל

מצטרף לנימוקים ולמסקנות.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

הערה
בית הדין מבהיר שוב בשולי פסק הדין כי ודאי שהחיבוקים והנשיקות והשהייה ארוכת השעות בבית [א'] אמנם אינם תואמים את ההלכה, אולם בוודאי המקרה הספציפי המדובר, בשל הנסיבות הספציפיות של מקרה דנן – אין הוא קשור לדין עוברת על דת ואין להטיל דופי בתובעת, כאשר הנסיבות שבהן הייתה נתונה היו כה קשות וחמורות – תחת הפחדה והתשה של הנתבע.

יש להדגיש כי אין להקיש מפסיקה זו למקרים אחרים כלל וכי מקרה זה הוא יוצא מן הכלל בשל הנסיבות הנזכרות וכאמור.

נוסיף כי גם לא הייתה התראה במקרה דנן וכל ההתנהלות נראה שהייתה ביום ולא בלילה. לפי הנתונים הקיימים התובעת לא הפסידה כתובתה ותוספתה.

בית הדין לא נדרש לעניין ההוצאות משום שהן לא נתבעו, וגם משום שהייצוג המשפטי מונה על ידי הסיוע המשפטי.

בית הדין לא נדרש לסוגיית הפיצויים שהיא נושא מורכב משום שהוגשה תביעת נזיקין מקבילה מטעם התובעת בבית המשפט על סך של למעלה משלושה מיליון ש"ח.

לאור כל המובא בגוף פסק הדין הנתבע חייב במלוא כתובת התובעת בסך 72,240 ש"ח.

נפסק
הנתבע חייב לתובעת 72,240 ש"ח ועליו לפרעם בתוך שלושים יום.

ניתן ביום ה' באב התשע"ו (9.8.2016).



¹ אך קשה שהרי מדובר באישה שנסתרה בפני שני עדים – שעברה על איסור ייחוד. וכבר נחלקו הרמב"ם והטור (סימן כא) אם איסור ייחוד הוא רק מ"דברי קבלה" או מהתורה, אבל ייחוד עם אשת איש לכאורה אסור מהתורה כמבואר כאן בתורה, ואיך ייתכן שאישה זו תובטח לכל ההטבות כאשר היא עברה על איסור ייחוד?

וצריך לומר אחת מהשתיים:

א) שבאמת אישה זו אינה צדקת כל עוד לא תחזור בתשובה על שנסתרה, והבטחת התורה היא משום ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", דכיוון שאישה זו סבלה ביזיונות ולבסוף התברר שהיא לא נבעלה, הקב"ה מפצה אותה על כך בהבאת בנים.

ב) אפשר לומר שאין כל כך אשמה על אישה זו שנסתרה בגלל שבעלה קנאי, וקרוב לוודאי שבעלה הביאה למכשול זה, כמבואר בירושלמי קידושין (פרק ד הלכה ד על הפסוק "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונזרעה זרע") – מובא בתורה תמימה (על פסוק זה במדבר ה כח הערה קמז) שחז"ל מזהירים שלא יהיה כפפוס בן יהודה שהיה נועל את אשתו בבית כשהיה יוצא [וכן הזהירו בגטין צ ע"א ובירושלמי סוטה פרק א הלכה ז], דלבסוף היא יצאה וזינתה תחתיו (רש"י בגטין שם).

ולכאורה דברי המשנה למלך תואמים את ההסבר השני, ודברי הבית מאיר תואמים יותר את ההסבר הראשון.


חזרה לתחילת פסק הדין