הצדדים, בעלי אזרחות גרמנית, נישאו זל"ז כדמו"י בישראל בשנת תשל"ד (1974), ומנישואין אלו נולדו להם שלשה ילדים, שניים מהם בגירים ואחד קטין.

במשך שנים רבות התגוררו הצדדים בישראל. לפני כ-5 שנים פרץ סכסוך בין הצדדים והם נפרדו. הבעל הכיר אשה אחרת ולימים ילד ממנה בת. האשה עזבה את הארץ יחד עם הבן הקטין, ועברה להתגורר בארה"ב.

הצדדים ניהלו הליכים בעניני רכוש בבית המשפט לעניני משפחה בראשון-לציון. הליכים אלו הסתיימו כפי הנראה רק לאחרונה. במסגרת הליכים אלו רכשה האשה את בית המגורים שהיה משותף לצדדים בישראל.

הצדדים התגרשו בגירושין אזרחיים בהסכמה בגרמניה.

לטענת הבעל, האשה מתגוררת הן מחוץ לישראל והן בישראל לסירוגין. הבעל מתגורר לאחרונה בעיקר בגרמניה, אך הוא עתיד לבנות את חייו בישראל.

לטענת הבעל, קיימת איזושהי החלטה של בית המשפט לעניני משפחה בראשון-לציון כי הצדדים יתגרשו זה מזה כדמו"י.

הבעל תבע גירושין, וכסעד עזר לתביעתו ביקש וקיבל צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד האשה. הצו בוטל לאחר שהאשה נתנה ערובה להבטחת התייצבותה.

במהלך הדיונים בפנינו טענה האשה, כבר בהזדמנות ראשונה, כי אין היא מסכימה לסמכותו של בית הדין לדון בתביעה, הואיל והיא אינה אזרחית או תושבת ישראל.

לגופו של ענין, הסכימה האשה שאין רוצה עוד את בעלה. "לא עולה על הדעת שהוא יהיה בעלי... אחרי כל מה שעשה אני לא רוצה אותו כבעל". במהלך הדיון הוברר לנו כי האשה רואה עצמה כגרושה, אך אינה מסכימה לקבל מבעלה גט כדמו"י כל עוד לא יוסדרו עניני הרכוש לשביעות רצונה שלה. לדבריה, אף שהתקיימו הליכי רכוש בישראל, והרכוש חולק על פי תביעה שלה, עדיין יש בדעתה להגיש תביעות נוספות, אם כי היא טרם החליטה אם תגיש את התביעות בישראל או בגרמניה.

השאלה הראשונה הניצבת לפנינו היא, שאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעת הגירושין.

על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), מותנית סמכותו של בית הדין לדון בעניני נישואין וגירושין, בהיות בעלי הדין "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה".

בפסק הדין בבג"ץ 1480/01 מאלינה אסתר חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים נה (5) 214, נאמרו הדברים הבאים:

"27. שלושה אפיונים ניתנים בהם ב"יהודים" שאותם מוסמך הוא בית-דין רבני לשפוט (בענייני המעמד האישי): (יהודים) אזרחי ישראל, (או יהודים) תושבי ישראל, (ויהודים) "בישראל". תנאי האזרחות תנאי הוא הניתן לזיהוי בנקל. תנאי התושבות גרעינו הקשה ניתן לזיהוי, אך סביב הגרעין יימצא תחום החצי-צל, התחום שבו חייב בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהכריע אם נתקיים תנאי התושבות, אם לאו, ראו והשוו דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה [14], בעמ' 456-457. דומה לתנאי התושבות הוא התנאי שעניינו יהודים "בישראל", תנאי שפירושו הוא - כפי שראינו - יהודים שיש להם "זיקה" לישראל, ולא אך "זיקה" סתם אלא זיקה אמיצה דייה עד שיהיה בה כדי להצדיק הקניית סמכות לבית-הדין הרבני. במקום זה חובה היא המוטלת עלינו לבחון ולבדוק מה קשרים יש להם למתדיינים ולישראל, להכרעה בשאלה אם בנסיבות העניין ראוי להכיר לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט: הן ביחסים שבין בני-הזוג, ביניהם-לבין-עצמם, והן ביחסים של בני-הזוג כלפי כולי עלמא.

אמרנו למעלה ונחזור: גמישותה של נורמה משפטית - נורמה המקנה בגופה שיקול-דעת לבית-משפט בהחלתה על מערכות עובדה שונות ומשונות הבאות לפניו - מאפשרת ומתירה לו לבית-משפט להתאים את הנורמה לנסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל דרך זו לעשות צדק מרבי עם בעלי-הדין. כך באשר למשפט המהותי. אשר לסמכותה של ערכאת שיפוט, ספק אם גמישותה של נורמת-הסמכות מביאה טובה רבה.

אלא שהשאלה הנשאלת היא - ושאלה זו נשאלת תמיד - מהי חלופת-הפרשנות המציעה עצמה לנו. על כך נאמר, שהחלופה אינה ראויה כי עלולה היא להביא רעה גדולה בכנפיה. כך, למשל, לאישה שאישה זנחה והותירה עגונה, או להפך. בייחוד ניתן דעתנו על כך שיהודים שנישאו זה-לזה, רק בית-דין יהודי דתי יכול שיתיר את נישואיהם. בית-דין רבני בישראל, בית-דין זמין הוא למבקשיו. לא כן הוא בית-דין דתי יהודי בכל מקום אחר.

28. עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל - זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני - תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך - הדוחק לעתים - לעזור למי שנותר ומושיע אין לו. מעוז, במאמרו הנ"ל [25], (בעמ' 110) אומר, כי: אפשר אף וזיקה זו תתמלא משנישאו בני הזוג זו לזה, על מנת לעלות לישראל ולחיות בה או כאשר טקס הנישואין התקיים בישראל ובני הזוג גרו בה פרק זמן כלשהוא אף אם אין הוא עולה לכדי "מקום מגורים קבוע". אין מקום לקבוע מסמרות בנידון.

לא נביע דעתנו על דברים אלה. נאמר אך זאת, שהכרעה בשאלת הזיקה מותירה מרחב-תמרון רחב לבית-המשפט בנסיבותיו של כל עניין ועניין תוך שימת-לב לנושא העגינות ולשאלות אחרות הנדרשות לעשיית צדק בין בעלי-הדין. ראו, למשל, פרשת ורבר [1]."

על פי העקרונות שפורטו בפסק הדין הנ"ל ופסקי דין נוספים של בית המשפט העליון מן השנים האחרונות, הננו בדעה כי האשה עדיין נחשבת לתושבת ישראל, ולו למצער לענין תביעת הגירושין.

אלו טעמנו: הצדדים התחתנו בישראל. כל תקופת חיי בני הזוג תחת קורת גג אחת, הם חיו בישראל. לאשה רכוש רב בישראל. רק לאחרונה היא השלימה את קניית בית מגורי הצדדים – דבר המבסס חוסר רצון להתנתק מתושבותה בישראל. במהלך כל השנים האחרונות היא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל.

מצד שני, התנגדותה לסמכות בית הדין נעשית תוך חוסר תום לב בולט ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. האשה יודעת כי על אף הגירושין האזרחיים בגרמניה, אין הבעל רשאי לשאת אשה אחרת. האיסור הוא לא רק מבחינה הלכתית, אלא גם מבחינה פלילית. על פי הוראות החוק הפלילי בישראל, אין די בכך שבני הזוג התגרשו אזרחית, כדי להסיר מבני הזוג את האיסור הפלילי של ריבוי נישואין. היא מתנה הסכמתה לגט, בקבלת דרישותיה הרכושיות, על אף שהליכי חלוקת הרכוש, שהיא נקטה בבית המשפט לעניני משפחה, כבר הסתיימו. אין לקבל את טענת האשה שכאילו יש לה תביעות נוספות, שעדיין לא הגישה אותן, והיא טרם החליטה היכן להגישן. בנסיבות מקרה זה, זוהי טענת חסרת תום לב, ואין כל מקום לקשור את ביצוע הגירושין בתביעות רכושיות נוספות. ככל שיש לאשה תביעות, היא זכאית להגישן בערכאה המוסמכת אף לאחר מתן הגט.

לאור האמור אנו קובעים, כי האשה הינה תושבת ישראל, וכי יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין שהוגשה נגדה.

ועתה לגופו של ענין. בני הזוג חיים בנפרד זה כ-5 שנים. שניהם אינם רוצים זה בזה. הם התגרשו כבר אזרחית. רכוש הצדדים פורק וחולק על ידי בית המשפט לעניני משפחה על פי תביעת האשה. אין מקום לדחות את קבלת הגט על פי טענת האשה שברצונה להגיש תביעות נוספות, ובכל מקרה אין לקשור זאת בקבלת הגט. הבעל תובע גט כדמו"י. ידועים דברי רבנו ירוחם, כי כאשר שני בני הזוג אינם חפצים זה בזה והם חיים בנפרד למעלה מי"ב חודש, ניתן לחייבם בגט.

לאור האמור, אנו פוסקים:

האשה חייבת לקבל גט מבעלה. צו עיכוב היציאה מן הארץ מוארך עד לסיום הליכי הגירושין.

כעבור 30 יום מהיום, ידון בית הדין בבקשה למתן צווי הגבלה, אם תוגש בקשה מתאימה.

ניתן היום, כ"ז סיון תשס"ד (16.06.2004).

(-) נחום פרובר - אב"ד     (-) יוסף גולדברג - דיין     (-) שלום ביבי - דיין

העתק מתאים למקור

הרב יצחק פרץ

המזכיר הראשי