זוהי החלטת ביניים לענין סמכותו של בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הבעל לגירושין.

הבעל הגיש תביעה לגירושין, אליה כרך את פירוק השיתוף ברכוש המשותף, משמורת הילד, מזונותיו ומזונות האשה.

בדיון שנערך בביה"ד ביום א', ל' אדר א' תשס"ג 4.3.03, לא הופיעו האשה ובא-כוחה, בטענה שהאשה חולה ולא יכולה להגיע לדיון, וזאת לאחר שהתאריך הקודם נדחה לבקשתם.

בענין זה נתן ביה"ד החלטתו ביום הדיון ונתקבלה תגובת ב"כ האשה, וענין החיוב בהוצאות יידון בדיון נפרד.

בדיון טען ב"כ הבעל, כי האשה אינה חולה והסיבה שהאשה לא הגיעה לביה"ד, נובעת מ"מרוץ הסמכויות", מאחר והאשה בקשה לדון בעניינים שנכרכו בגירושין בבית המשפט, שם נפתח התיק אחרי שהתביעה שבפני בית הדין הוגשה כבר קודם לכן. ב"כ הבעל הוסיף, כי לאור פסיקה חדשה של בית המשפט העליון, חושש הצד שכנגד, שאם בית הדין יחליט בנושא הסמכות, יימנע בית המשפט מלדון בנושא זה. ב"כ הבעל ביקש שביה"ד יתן הכרעתו בענין הסמכות בהיעדר האשה, מאחר ואי-הופעתה ואי-הופעת בא-כוחה, הינם שלא באישור בית הדין, וממילא שלא כדין.

אמנם כן, בהזמנה שהומצאה לאשה בקשר לדיון, הותרתה האשה שאם היא לא תופיע לדיון, עלול בית הדין לדון שלא בפניה. לכן, התקיים הדיון במועדו, בהיעדר האשה ובהיעדר בא-כוחה, אשר לא קיבל היתר להיעדר מן הדיון. עם זאת, וכדי לא לשלול לגמרי מן האשה את זכות השימוע, בית הדין איפשר לאשה ובא-כוחה להגיב לטענות הבעל ובא-כוחו. התגובה הוגשה ביום ו' אדר ב' תשס"ג (10.3.03). בצעד חריג אושר לב"כ האשה להופיע בפני ביה"ד, במעמד צד אחד, כדי שיטען אף בע"פ את טענותיו לענין סמכות בית הדין בעניינים שנכרכו בגירושין. טענות ב"כ האשה נרשמו בפרוטוקול בית הדין, וכסיכום להם, הוא הגיש העתק מכתב טענותיו בענין זה, אשר הוגש לבית המשפט.

אומר מיד, כי דבריו של ב"כ האשה, שסבר, לטענתו, כי די באישור הרפואי שהומצא על ידו, בכדי לדחות את הדיון, אינם מקובלים עלי לחלוטין. קודם לכן, כבר התבקש בית הדין לדחות מועדים שהיו קבועים לדיון, ובית הדין נעתר לכך בהחלטה מפורשת. בפעם הנוכחית, לאור בקשת העבר, ולאור אופי האישור שצורף לבקשת הדחיה, לא מצא בית הדין הצדקה לדחיה, ונדרש אישור שיהיה תקף מבחינה משפטית, בהתאם לנוסח המקובל ע"פ פקודת הראיות. אישור כזה לא הומצא. למיצער, אף אם סיבות רפואיות מנעו את התייצבותה של האשה, היה על בא-כוחה להופיע בעצמו לישיבה שנקבעה. כל עורך-דין מתחיל יודע, שאין להיעדר מישיבה אליה הוזמן כדין, כל עוד לא שוחרר מהופעה על ידי בית המשפט או בית הדין.

בנסיבות אלו, אכן נראה לבית הדין כי היעדרות האשה ובא-כוחה מן הדיון, נועדה כדי לסכל את הדיון, על מנת שבית הדין לא ידון ולא יכריע ביחס לסמכותו לדון בנושאים שנכרכו בגירושין.

דומני, שמקרה זה מאפיין באופן ברור את החשש שהובע לאחרונה, בפסק הדין שניתן ב-בג"ץ 8497/00, אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן ואח' (טרם פורסם), לפיו, לצד "מרוץ הסמכויות" שבין בתי הדין לבתי המשפט, עלולה להתפתח תופעה חדשה של "מרוץ החלטות". הגישה לפיה ההכרעה הראשונה בזמן לעניין הסמכות תחייב את הערכאה האחרת, עלולה לגרום לתכסיסנות פסולה מצד בעלי-הדין בנוגע למועדי הדיונים בשתי הערכאות, שכן כל אחד מבני-הזוג ינסה להקדים את האחר בקבלת הכרעה לעניין הסמכות מן הערכאה בה בחר להגיש את תביעתו. מרוץ כזה, עלול גם לפגום ברמת הדיונים ובאיכות ההנמקה של ההכרעה בשאלת הסמכות, נוכח הרצון לזרז את מסירת ההחלטה בעניין. בית המשפט סבר, כי השלכות אלה אינן רצויות.

על משקל האימרה "עילה בת-עוולה לא תצמיח זכות תביעה", ועל מנת להביע באופן ברור את מורת רוחו של בית הדין מהתכסיסנות הפסולה שננקטה במקרה זה, נראה לי כראוי והוגן, שבית הדין יחליט כבר עתה, במסגרת החלטה זו, בבקשת ב"כ הבעל ליתן החלטת ביניים ביחס לסמכות בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בגירושין.

אך קודם אייחד מספר מלים לעצם סמכותו של בית הדין ליתן החלטה זו, במותב של דיין אחד בלבד. לפני כעשור שנים תוקן חוק הדיינים התשט"ו-1955, ולסעיף 8 בו הוספה פיסקה:

"(ה1) בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית הדין, על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית-הדין."

כלומר, בשונה מן המצב שקדם לתיקון זה, הסמיך המחוקק את בית הדין הרבני ליתן, בין היתר, החלטות ביניים במותב של אב-בית-הדין בלבד, או של חבר אחר של בית-הדין, שהוסמך על ידו.

וכאן נשאלת השאלה, האם נושא סמכותו של בית הדין לדון בענין כלשהו, הינו בגדר "בקשת ביניים", כך שיכול הוא להיות מושא ל"החלטת ביניים", שהינה בסמכותו של אב-בית-הדין.

לדעתי, התשובה לשאלה זו הינה בת שני פנים. משמעותה של החלטת ביניים היא, שהחלטה זו אינה גומרת את הדיון בתובענות התלויות ועומדות בפני בית הדין. החלטת ביניים היא, בדרך כלל, החלטה דיונית, כאשר לאחר מכן עוד עתיד בית הדין להמשיך לדון בתובענות שבפניו וליתן בהם פסק-דין סופי. לעומת זאת, כאשר מדובר בהחלטה אשר גומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין בתובענה, גם אם ייקרא לה "החלטה", או כל שם אחר, לא ניתן לומר שזוהי "החלטת ביניים" כמשמעותה בסעיף 8(ה1) הנ"ל לחוק הדיינים.

לפיכך, אילו, לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בכל החומר שבתיקי ביה"ד, היה נראה לי, על פני הדברים, שראוי להחליט באופן גורף, כי אין סמכות לבית הדין לדון בעניינים שנכרכו בגירושין, היתה זו בגדר החלטה סופית, והיה עלי להעביר את ההכרעה בנושא למותב של שלשה דיינים.

מאחר ונחה דעתי, שיש סמכות לבית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, ונימוקיי לכך אפרט להלן, הרי שעדיין ב"החלטת ביניים" עסקינן. בתוקף סמכותי כיושב ראש בית הדין, הנני מוסמך, איפוא, ליתן החלטה זו.

עפ"י חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, עם הגשת תביעת גירושין תהיה לבית הדין סמכות ייחודית לדון בכל העניינים שנכרכו בתביעה, לרבות מזונות האשה והילדים. בפסק דין בע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג, 1085 בעמ' 1091, נערכה הבחנה בין שני סוגי כריכה: (א) עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין; (ב) עניין אחר, ואפילו לאו דווקא עניין של המעמד האישי, אשר הכרעתו דרושה לשם החיסול היעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה.

נושא החזקת הילדים הוכר ככרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין. כל יתר העניינים, ניתנים לכריכה בפועל ובלבד שהכרעה בהם דרושה לשם החיסול היעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים; וכן, שהם נכרכו במפורש בתביעת הגירושין.

בהמשך "דברי הימים" של פסיקת בית המשפט העליון, נקבע שעל מנת לקיים את סמכותו של בית הדין הרבני בעניינים שנכרכו בגירושין, צריכים להתקיים 3 תנאים מצטברים: שתביעת הגירושין, שהוקדמה והוגשה לבית הדין הרבני, היא כנה; שהענין שנכרך – בין מזונות ובין רכוש - נכרך בה כדין; וכן, שכריכת אותו ענין בתביעת הגירושין אף היא כנה. ראה: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155 בעמ' 157; בג"צ 552/83, ר"ע 563/83 שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד לח (2) 67 בעמ' 73.

בשלב מתן החלטת ביניים לענין סמכותו של בית הדין, אין צורך לבדוק מהם סיכויי התביעה להתקבל. די לנו לבדוק אם תביעת הגירושין אכן מגלה עילת גירושין: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155 בעמ' 158; ע"א 198/82 דותן נ' דותן, פ"ד לח (1) 1 בעמ' 3; רע"א 9357/96 הר נ' הר, פ"ד נא (2) 618 בעמ' 622.

תביעת הגירושין דנן מגלה, כי לבעל עילת גירושין מובהקת. לטענתו, אשתו בגדה בו עם גבר אחר, ויש לו הוכחות שיציגן בפני בית הדין. לדבריו, עקב כך, זה למעלה משנה שאין יחסי אישות בין הצדדים. לאור טענות חמורות אלו, אין ספק כי כוונת הבעל להתגרש, הינה כנה.

ביחס למזונותיה של האשה טען הבעל, כי היא משתכרת כ-5,000 ₪ לחודש, וכי אין היא זכאית למזונות, עקב טענותיו החמורות. הנה כי כן, הבעל כרך במפורש את ענין מזונות האשה, וציין סיבות מספקות לפוטרו מחיוב המזונות. לפיכך, ענין זה נכרך כדין ובכנות. ראה: ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, פ"ד כב (1) 277, ע"א 666/70 שלום נ' שלום, פ"ד כה (2) 701 בעמ' 707 מול האות ה'; ע"א 198/82 דותן נ' דותן פ"ד לח (1) 1; ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל, פ"ד כט(1) 810 בעמ' 812 מול האות א'; ע"א 213/77, 206/77 פיינברג נ' פיינברג, פ"ד לא (3) 831 בעמ' 834 מול האות ה'; בג"צ 552/83, ר"ע 563/83 שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד לח (2) 67 בעמ' 74 מול האות ג'.

לעומת זאת, אף שהבעל כרך לכאורה גם את ענין מזונות הקטין, הרי שעל פי פסיקת בית המשפט העליון, סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אשר על פיו ניתן לכרוך מזונות ילדים, מתייחס להוצאותיה של האשה בגין מזונות אלו. כריכה שכזו אינה מונעת מן הילדים לפנות בעצמם אל בית המשפט האזרחי ולתבוע שם באופן ישיר את מזונותיהם מאביהם: ע"א 445/84 חבושה נ' חבושה, פ"ד לט (3) 713 בעמ' 715; בג"צ 4435/95 טל נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד מט (2) 630 בעמ' 637. כך, שעל אף הכריכה האמורה במקרה דנן, אין היא יכולה לחסום את תביעת הילד למזונותיו בבית המשפט לעניני משפחה.

באשר לרכוש המשותף, הבעל פרט כראוי בכתב תביעתו את הרכוש המשותף, ואין ספק שכוונתו היא שבית הדין ידון ויפסוק בענין. ע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פ"ד לג (1) 693 בעמ' 696 מול האות ב'; ע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פ"ד מט (5) 171 בעמ' 174 מול האות ב'; בג"צ 772/00 זקס נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה (2) 49 בעמ' 54 מול האות ב'.

ב"כ האשה מייחס חוסר כנות לעובדה שהבעל טוען כי האשה הפסידה את זכויותיה ברכוש המשותף, כתוצאה מהתנהגותה. לדבריו, לא יעלה על הדעת שהמבקש יעתור לבית הדין לשלול מהמשיבה את הזכויות הקנייניות הרשומות על שמה.

אינני מסכים עם טענה זו. הסעדים שהתבקשו על ידי הבעל מופיעים לקראת סיום כתב התביעה, בסעיף 19. לענין הרכוש מבקש הבעל "להורות על פירוק שיתוף הרכוש המשותף", וזהו העיקר. כיצד יפרק בית הדין את השיתוף ברכוש, לא נאמר כאן. חזקה על בית הדין שיעשה כן בהתאם לדין, ובהתאם לכל הכללים המחייבים את בית הדין הרבני. אף שבמרוצת טענותיו, מספר הבעל שבנסיבות שנוצרו לא נותרה לו ברירה אלא לדרוש גט פיטורין ובקשה "להכריז על הנתבעת כמורדת שאינה זכאית לשם חלק ברכוש המשותף", אין זה העיקר. משל למה הדבר דומה, לאשה שהגישה תביעה למזונות גבוהים ומופרזים, וכי בשל כך הופכת תביעתה לבלתי כנה? וכן בעל הטוען שאשתו אינה זכאית למזונות, ובשל כך אין הוא מציע סכום למזונות האשה, האם בכך הופכת תביעתו להיות בלתי כנה? לעתים תכופות, אף שתביעת הגירושין כנה, וענין המזונות נכרך בה בכנות וכדין, מוצא בית הדין תוך כדי הדיונים בתביעה, על אף טענת בעל שאשתו אינה זכאית למזונות, שכן יש מקום לפסוק מזונות לאשה, ובית הדין קובע את שיעורם. במקרה שכזה, אין כריכת תביעת המזונות נשללת בדיעבד, ובודאי לא לכתחילה, מפני טענות מסוג זה. כך גם ביחס לכריכת ענייני רכוש.

הבה נמחיש את הדברים. הלכת השיתוף בין בני זוג אינה שוללת מבעל-דין לטעון כי ביחס לבני הזוג הספציפיים שעניינם נדון בפני ביה"ד או בית המשפט, לא התקיימו חיי שיתוף. כמו כן, על אף קיומם של חיי שיתוף בין בני זוג, אין מניעה להוכיח כי ביחס לנכס מסויים לא התקיים ולא היתה כוונה לשיתוף. כנות הכריכה של תביעה לחלוקת רכוש לא תישלל, מחמת הסיבה שבעל-דין העלה טענות מעין אלו. זכותו של כל צד להעלות טענות שכאלו. היה ויוכחו, תיתן הערכאה שבה נדון ענין הרכוש את הסעד המתאים לטענות שהוכחו. כך גם, על אף הלכת איזון המשאבים שעל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, מוסמך בית המשפט או בית הדין הדן בענין לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי נכס מסויים לא יאוזן. דרישה שכזו, על אף נדירות יישומה, אין בה בכדי לפגוע בכנות כריכת ענין הרכוש.

הוא הדין והיא המדה במקרה זה. אף שבשלב זה אף אני עצמי מתקשה להבין מהו המקור – הן ההלכתי והן החוקי – לטענת הבעל שעקב מרידת האשה אין היא זכאית לשום חלק ברכוש המשותף, הרי שהזמן לבירור סוגיה זו הוא בדיון לגופו של ענין. כידוע, אשה מורדת אינה מפסידה את רכושה שלה, וממילא אף לא את חלקה ברכוש המשותף לה ולבעלה (בהבחנה מענין המתנות שנתן לה בעלה וכן הכתובה). כמו כן, אף אשה שבגדה בבעלה אינה מפסידה את רכושה שלה. על כך נאמר במסכת כתובות דף קא עמוד ב':

"תני תנא קמיה דרב נחמן: זינתה, הפסידה בלאותיה קיימין. א"ל: אם היא זינתה, כליה מי זנאי? תני: לא הפסידה בלאותיה קיימין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: זו דברי רבי מנחם סתימתאה, אבל חכמים אומרים: זינתה, לא הפסידה בלאותיה קיימין."

למרות זאת, וכשם שהדבר קיים בהלכת השיתוף בנכסים ובהלכת איזון המשאבים, אין בידי בית הדין בשלב הגשת התביעה לחסום את דרכו של הבעל מלטעון ולהוכיח כי ביחסים המיוחדים שבין בני זוג אלו, מתקיימת קונסטרוקציה משפטית כלשהי, שבגינה אין לאשה זכויות ברכוש המשותף. זכותו של הבעל להוכיח כי, למשל, התקיים ביניהם משטר של "נאמנות" ביחס לנכסים מסויימים, או שהיה ביניהם תנאי מפורש או מכללא, שבנסיבות מסויימות ישתנה המערך הקנייני של הרכוש המשותף, ועוד. כאמור, בשלב זה איני מבין מהו הבסיס לטענת הבעל שהאשה הפסידה את חלקה ברכוש המשותף, ונראה לי יותר שהטענה נועדה לבטא את חרונו של הבעל כלפי ההתנהגות הנטענת על ידו כלפי האשה. אך אין בכך כדי לפגום בכנות הכריכה של עניני הרכוש.

ב"כ האשה ממשיך וטוען, כי הבעל לא הזכיר את זכויותיו הפנסיוניות. טענה זו נכונה היא, אך בנסיבות הענין אין בה משום פגיעה בכנות. אין זה בגדר מעוות לא יוכל לתקון. בענין זה ברצוננו לצטט דווקא פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ניל הנדל) בבר"ע (באר-שבע) 621/00, פרץ שאול נ' פרץ רותי ואח', תק-מח 2001(1), 2169:

"באשר לכנות הכריכה, ציין בימ"ש קמא שהמבקש לא פירט את רכושו ובתביעתו בפני בית הדין הרבני והסתפק באמירה כללית לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים. משיג על הנמקה זו ב"כ המבקש דרך הפנייה לפס"ד מנדלברג (ע"א 1565/94 פ"ד מט (174 (5). נפסק ע"י כב' השופט טל: "אף כתב תביעה אשר איננו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות". אך יש לדייק. יש להבחין בין מצב בו ישנה אמירה כללית - כפי שענייננו - לבין מצב בו הפירוט קיים אך לא ממוצה עד תום.בפסק דין מנדלברג כב' השופט טל הסתמך על פסק דין בבלי (ע"א 739/87). באותו פסק דין קבע הנשיא שמגר את הדברים הבאים: "אינני מקבל גם את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא".
ההבחנה בין אמירה כללית לבין פירוט אשר נשמט ממנו פרט זה או אחר, מעוגנת בהגיון מבחן הכנות. הרי צד אשר אינו מפרט את רכושו כלל, פועל בניגוד למצופה ואינו מציג בפני בית משפט או בית דין, תמונה עובדתית ולו חלקית.
לעומת זאת, צד, אשר מפרט את רכושו, אך רשימתו איננה מלאה, לא בהכרח פועל בחוסר כנות. יתכן ופעולתו בתום לב."

ב"כ האשה מוסיף וטוען, כי אף שהבעל מתייחס למטלטלין המצויים בדירת הצדדים, ואשר הינם רכוש משותף, אין הוא מפרטם, ואף זו חוסר כנות היא. הנני מצטער לקבוע כי זוהי טענה קטנונית, ומוטב היה לה לו לא נטענה.

עם זאת, הנני מורה בזאת כי לקראת דיון ההוכחות, יגיש כל צד פרוט מלא ומדוייק של הרכוש אשר הצטבר בידי הצדדים, בין ביחד ובין לחוד, במהלך חיי הנישואין או בקשר אליהם. כל צד יפרט את עמדתו ביחס לכל אחד מענייני הרכוש, ויצרף אסמכתאות.

כאמור לעיל, נושא החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. על כן, אם הוגשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני טרם שהוגשה תביעה להחזקת הילדים לבית המשפט לענייני משפחה, אזי בית הדין הרבני רוכש לעצמו את הסמכות הייחודית לדון בעניין החזקת הילדים, גם אם נושא החזקת הילדים לא מוזכר כלל בתביעת הגירושין. לאור כך נפסק כי ביחס לנושא זה אין צורך לבדוק את מבחני הכריכה. ראה, למשל, בג"צ 552/83, ר"ע 563/83 שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד לח (2) 67 בעמ' 75. במקרה זה נכרך ענין החזקת הילד במפורש, והנני בדעה שהדבר נעשה בכנות וכדין.

לאור האמור לעיל, הנני קובע – מבלי שיהיה בכך כדי לחסום תביעה עצמאית של הקטין למזונותיו בערכאה אחרת - כי תביעת הגירושין הינה כנה, כל שנכרך בה נכרך כדין ובכנות, ולבית הדין הרבני הסמכות לדון ולפסוק בכל אלו.

ייקבע מועד לדיון בתביעות, והצדדים יוזמנו.

ניתן ביום ט' באדר ב' תשס"ג (13.3.03).

(-) אליעזר איגרא - אב"ד

העתק מתאים למקור

הרב יצחק דהן
המזכיר הראשי