לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום י"ז בשבט תשע"ו (27.1.2016) שקבע כי הסמכות לדון במשמורת ילדי בני הזוג הקטינים נתונה לבית הדין הרבני.

בפיה של ב"כ המערערת שתי בקשות האחת חלופית לחברתה:
א. בקשה לבטל את קביעת בית הדין האזורי לפיה הסמכות לדון במשמורת הקטינים נתונה לבית הדין הרבני;

ב. לחילופין, בקשה להעביר את הדיון בתיק להרכב אחר בבית הדין האזורי עקב מה שהיא מכנה "עוינות" ו"אפליה" באופן ניהול המשפט, ועקב "דעה מוקדמת" שהביאה את בית הדין למסקנה בטרם הוצגו בפניו העובדות במלואן, מה גם שלפסק הדין של בית הדין קמא לא ניתנו נימוקים, חרף הכרזתו של בית הדין על הכוונה לעשות כן.

רקע עובדתי נצרך
המערערת עלתה ארצה בהיותה נערה כבת חמש־עשרה שנים והתחנכה במוסדות חינוך ישראלים. כעבור שנים הכירה את בעלה לעתיד ובני הזוג נישאו בישראל בשנת 1995, מנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים – שניים מהם עדיין קטינים. בשנת 2003 עזבו בני הזוג לארצות הברית, ושם נולדו שני הקטינים. בני הזוג נדדו אחר פרנסתם למקומות שונים בארצות הברית, וכך הגיעו ללאס וגאס, אך עד מהרה עזבו גם את לאס וגאס וחזרו לניו יורק.

באפריל 2008 נפרדו בני הזוג.

האישה חזרה ללאס וגאס והבעל והילדים נשארו בניו יורק. הילדים היו בטיפולו של האב, והקשר עם אמם היה רופף ובלתי סדיר. בשנת 2012 החליטה האם לפתוח בהליכים משפטיים, כדי להסדיר את מעמד חיי הנישואין שלה בהיותה פרודה מבעלה אך נשואה לו פורמלית. בתאריך ל' בניסן תשע"ד (30.4.2014) נתן בית המשפט האמריקאי למשפחה בקלארק קאונטי, נוודה, פסק דין לגירושין ובו קבע כי המשמורת על הילדים היא משותפת.

האב והילדים הגיעו לישראל בתאריך י"ט באב תשע"ד (15.8.2014).

ביום י"א בכסלו תשע"ה (3.12.2014) פנה האב לבית הדין האזורי בירושלים, בבקשה לקבוע כי משמורת הילדים תהיה אצלו.

ביום י"ז באדר תשע"ה (8.3.2015) הגיש תביעת גירושין שבה הוא מציין כי נאמר לו כי לשם קבלת חזקה על הילדים עליו להתגרש, על כן הוא פונה לבית הדין בבקשת הגירושין.

בית הדין האזורי בירושלים, בהחלטתו מיום ל' בניסן תשע"ה (19.4.2015), כתב כי קיבל את התביעה לגירושין ולמשמורת והורה על משמורת זמנית של האב.

בהחלטה נוספת, מיום כ' בתמוז תשע"ה (7.7.2015) קבע בית הדין האזורי כי המשמורת תהיה אצל האב נוכח העובדה שהאישה אינה יוצרת קשר עם ילדיה וחיה עם בן זוג גוי בארצות הברית.

בחודש ספטמבר 2015 פנתה באת כוח האישה לבית המשפט למשפחה בתביעת משמורת, אך בית המשפט דחה את תביעתה בנימוק שבית הדין כבר פסק את דינו בנושא.

יצוין כי במהלך תקופת שהותם בארץ, התערבו רשויות הרווחה בעניינם של הילדים עקב תלונות שהגיעו בדבר אופן טיפולו של האב בהם.

הילדים הוצאו מן האב והועברו ל[...] ולאחר מכן למוסד [...] בירושלים.

טענות המערערת
1. פסק הדין של בית הדין קמא אינו מנומק.

.2 בית הדין ציין בפסק דינו שיש למערערת חשבון בבנק דיסקונט, דבר שעומד בניגוד לטענת האם בשעת הדיון ולא הובאה כל ראיה לקיומו של חשבון כזה.

.3 התביעה של האב בישראל אינה תביעה לגירושין, שכן בני הזוג כבר גרושים בגירושין אזרחיים על פי החלטת בית המשפט בארצות הברית ומשכך לא ניתן לכרוך אל תביעה זו עניין שאינו הגט עצמו.

4. לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 הסמכות לדון בתביעת גירושין והכרוך בה חלה על "יהודים בישראל" או כלפי מי שהוא בעל זיקה לישראל. במקרה דנן האם אינה בעלת זיקה לישראל למרות היותה אזרחית ישראלית, ועל כן סמכות בית הדין יכולה להיקנות לו רק מכוח סעיף 4א לחוק, שהסמכות שמכוחו חלה רק בעניין הגירושין ולא בעניינים הכרוכים בגירושין.

5. בית הדין קמא נהג במערערת ובאת כוחה בצורה פוגענית, קטע את דבריה, התייחס אליה בבוז ונזף בה כאשר ביקשה מתורגמן וכדומה.

טענות המשיב
1. לפנינו תביעת גירושין לכל דבר. פסיקת בית המשפט בארצות הברית בדבר גירושין אזרחיים אינה משנה עובדה זו.

2. צדק בית הדין קמא כשקבע שהאם היא בעלת זיקה לישראל כיוון שמדובר במי שעלתה ארצה בגיל חמש־עשרה שנים, התחנכה בארץ ונישאה בה, דוברת עברית שוטפת, בעלת משפחה בישראל, החזיקה חשבונות בנק בישראל ולא הרימה את נטל ההוכחה כי סגרה אותם.

3. המערערת שיקרה בבית הדין קמא, כשאמרה שאינה נשואה בארצות הברית. המערערת רשומה כבת משפחה של [...] – קתולי בן שלושים ושתיים, בתה מוצגת באתרי אינטרנט רשמיים כבתו. מכאן שהמערערת נטשה את ילדיה מנישואיה למשיב לטובת נישואין עם אחר, שאינו יהודי, בארצות הברית וילדה ממנו בת.

4. הטענות בדבר חוסר טיפול נאות של האב בילדיו – בשקר יסודן, הטענות הופרכו בעדויות הרבות שנשמעו בעניין.

5. הטענות של מערכת הרווחה בדבר מסירת המשמורת לאם – אינן מתקבלות על הדעת, נוכח העובדה כי המערערת נטשה את ילדיה, השתמשה בסמים, והיא חיה לצד מר [...], שהוא עבריין שהואשם בארצות הברית בעברות תקיפה ואונס ועברות פליליות אחרות, ושהמערערת נאלצה לערוב לרשויות לשם שחרורו. האב תמה, כיצד אפשר לתת לילדים לחיות בבית שכזה.

דיון והכרעה
הטענה הראשונה – טענת הסמכות
אין בידינו לקבל את הטענה כי תביעת האב אינה תביעה לגירושין מפני שישנו פסק דין לגירושין מבית משפט בארצות הברית, וכך הצדדים נחשבים גרושים. התביעה היא בהחלט תביעת גירושין שבה מבקש הבעל – האב להתיר את נישואיו מאשתו על ידי סידור ומתן גט פיטורין –דבר שלא יוכל לעשות שום בית משפט אזרחי.

לעניין זה יפים דבריו של בית משפט העליון בפרשת רון (בג"ץ 00/ 8754 רון נגד בית הדין הרבני הגדול ואחרים), כדלקמן:

"יצוין כי העובדה שבית המשפט בניו יורק הורה על גירושיהם של בני הזוג אינה משפיעה על ההתדיינות בפני בית הדין הרבני בישראל, שהרי צו הגירושין האזרחי שניתן בארצות הברית אין בכוחו להתיר את נישואיהם הדתיים של בני הזוג."

כעת עלינו לבחון אם סמכותו של בית הדין לדון בתביעת הגירושין נתונה לו מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953.

לשונו של הסעיף היא: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים."

סעיף 1 הנ"ל מקנה אפוא לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בתביעות גירושין והוא קובע גם את תנאי הסמכות. הסעיף קובע שלושה תנאים, שרק בהתקיימם ירכוש בית הדין הרבני סמכות לדון בענייני הגירושין.

התנאי האחד כי בני הזוג יהודים הם; התנאי השני כי בני הזוג אזרחי המדינה או תושביה; התנאי השלישי טמון בתיבה "בישראל".

בנדון דידן שני הצדדים הם יהודים והם אזרחי המדינה, אך טענתה של באת כוח המערערת היא שהתנאי שמציבה המילה "בישראל" אינו מתקיים בענייננו, כיוון שהמערערת אינה גרה בישראל מזה שלוש־עשרה שנים.

בית המשפט עמד בעבר על טיבו של תנאי זה הטמון במילה "בישראל". משמעותה נותחה באופן מקיף בבג"ץ (1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים) ושם הייתה המסקנה שכאשר עסקינן במי שהוא נתבע בבית הדין הרבני, הרי התיבה "בישראל" דורשת "זיקה" בינו לבין ישראל, מעבר להיותו יהודי בעל אזרחות (או תושבות) ישראלית. מסקנה זו אומצה גם בפרשת רון דלעיל.

בחינת הנסיבות במקרה דנן מלמדת כי המערערת היא אזרחית ישראל, ולפי טענת המשיב – רשומה במרשם התושבים בארץ, היא עלתה ארצה בנערותה ואת חינוכה כבוגרת קיבלה במוסדות חינוך בישראל; היא נישאה למשיב כדת משה וישראל בארץ, כאן נולד בנה הבכור והיא חיה בארץ עם המשיב ועם בנם עד שנת 2003; היא החזיקה בחשבון בנק פעיל שלגביו יש מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם החשבון נסגר נכון לעת הגשת התביעה; אחותה מצויה בישראל והיא שומרת עמה על קשר; המערערת יזמה הליכים בארץ, בבית המשפט למשפחה בישראל לקבלת החזקה על ילדיה – תביעה אשר נדחתה אך בשל קיומם של הליכים מקבילים בערכאה שיפוטית ישראלית אחרת, קרי: בית הדין הרבני.

החלטה
ממכלול נסיבות אלה עולה כי אף שהמערערת אינה נוכחת עתה בארץ, הרי זיקתה לישראל היא הדוקה דיה עד כי נכון לומר שדרישת המילה: "בישראל", כהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, התקיימה עת הגיש המשיב תביעת הגירושין בבית הדין הרבני האזורי.

הטענה השנייה – בקשה להחלפת הרכב
בחנּו את טענתה החלופית של באת כוח המערערת, על כך שלטענתה בית הדין התייחס אליה בצורה עוינת, נהג במערערת ובאת כוחה בצורה פוגענית, קטע את דבריה, התייחס אליה בבוז ואף נזף בה.

מעיון בפרוטוקולי הדיון אנו מסיקים שבאת כוח האישה התפרצה או התערבה כמה פעמים וקטעה את רצף ניהול הדיון של בית הדין והדבר גרם לחוסר נוחות וחוסר נינוחות בדיון. על כן אין אנו משוכנעים שלא התנהגותה היא זו שהביאה לתחושות שצברה במהלך הדיונים. גם אם נניח דבר זה בגדר השערה לא מאומתת, די בכך בכדי לגרום לבית הדין לקבל החלטה שתביא לשינוי המצב.

נגד עינינו עומדת טובת הילדים אשר ניזוקים מן העובדה שסוגיית המשמורת עדיין לא הוכרעה.

יש לקבל הכרעות בסוגיה זו כדי שאפשר יהיה להשיב את הילדים למסלול נורמלי ככל הניתן בנסיבות המקרה.

החלטה
על כן ולפנים משורת הדין:

אנו נעתרים לבקשת באת כוח האם, להעביר את הדיון להרכב דיינים אחר, כדי לייעל את הדיון ולהגיע לתוצאות בהקדם.

ניתן ביום י"ב בתמוז התשע"ו (18.7.2016).