רקע ועובדות
הופיע לפנינו המבקש, בחור ישיבה אשכנזי מאחת הישיבות המובחרות בארץ. אתו הופיעו אביו ואמו, שהתגרשו לאחר שנולדו להם שני ילדים: בתם הבכורה שאינה שומרת תורה ומצוות והלומדת באוניברסיטה, ובנם השני שהוא המבקש.

אביו של המבקש סיפר לבית הדין שהוא נכד למשפחה יהודית חילונית שמקורה בפולין וכבר שלושה דורות ממשפחתו חילונים ולא שמרו כלל תורה ומצוות. אמו גם היא הייתה חילונית וברחה מפולין לפני מלחמת העולם השנייה לרוסיה, והתחתנה עם אביו ברוסיה. כל קרובי משפחתם של הוריו נכחדו בשואה ורק הוריו נשארו לפליטה ועלו לארץ ונולדו להם שני בנים הוא ואחיו שגם הם גדלו כחילונים, כל השנים.

הוריו של המבקש נישאו כדת משה וישראל. לאחר שנולדו להם שני ילדים חזר האב בתשובה ו'התחזק' וכיום הוא חרדי המקפיד על קלה כבחמורה, אולם אשתו בחרה להמשיך באורח חייה החילוני ובשל כך התגרשו. בנו – המבקש – הלך בדרכי אביו והתחנך כחרדי וכאמור לומד כיום באחת מהישיבות המובחרות בארץ.

האב סיפר לבית הדין שבילדותו סיפר לו אביו שהוא כֹהן ולכן כשחזר בתשובה החל להתנהג ככֹהן ועלה לדוכן ונשא כפיו וכן עלה ראשון לתורה וכמובן נזהר שלא להיטמא למתים; את אביו הוא קבר ליד הגדר כמנהג הכֹהנים. כמו כן בנו – המבקש – נוהג כמנהג הכֹהנים לכל דבר ועניין.

גם בכתובת הורי המבקש כתב מסדר הקידושין שאביו הוא כֹהן, על פי דברי אביו.

לפני שלושה שבועות נודע לאב (עובדה שנעלמה מעיני רושם הנישואין) כי גרושתו, שהיא אמו של המבקש, הייתה נשואה בעבר לאחר כדת משה וישראל, והתגרשה כדת משה וישראל קודם שנישאה לו, ולפיכך בנו – המבקש – הוא חלל, שהרי נולד לכֹהן וגרושה.

מבירור שערך אביו של המבקש התברר לו כי אחד משני עדי הקידושין של נישואיה הראשונים של אשתו הוא חבר קיבוץ חילוני שנולד להורים חילוניים ולטענת העד הנ"ל הוא היה חילוני גמור בשעה שהיה עד לנישואים הנ"ל וממילא הקידושין הראשונים לא חלו כלל והגירושין אינם גירושין ובשעה שנישאה לו דינה כפנויה שנישאה לכֹהן, ולפיכך הבן הוא כֹהן כשר.

לשאלת בית הדין האם יוכל להמציא עדים כשרים לבית הדין על כך שהעד הנ"ל היה פסול לעדות בזמן נישואיה הראשונים של האם, ענה אביו של המבקש שלא נראה לו שהעד יהיה מוכן לשתף פעולה ולטרוח עד כדי כך.

לטענת אביו של המבקש, בנו המבקש לא יוכל לשאת את הכתם שהוא כֹהן 'חלל' ויש חשש גדול שכתוצאה מכך הוא יעזוב את הישיבה ויתרחק מהדת. לפיכך נפשו של בנו בבקשתו למצוא לו פתרון הלכתי שלא יהיה עליו 'אות קלון' שישבור אותו נפשית.

דיון והכרעה
את הנידון שלפנינו יש לבחון בשתי אפשרויות:

האפשרות להתיר את המבקש מכוח ערעור כשרות קידושיה הראשונים של אמו
אפשרות אחת היא חקירת ובדיקת כשרות העד שהיה אחד מעדי הקידושין בנישואיה הראשונים של אם המבקש, ואם אכן יימצא שהיה פסול – לא חלו הקידושין, הגט אינו גט, האישה לא הייתה גרושה, והמבקש הוא כֹהן כשר ואינו חלל.

מלבד שיש להטיל ספק בהיתכנות אפשרות זו, שהרי מסדר הקידושין שהיה גם אחד מעדי הקידושין, ידוע לבית הדין כאחד שיודע בטיב קידושין ומוחזק לנו שבירר את כשרות העד קודם שבחר בו לשמש עד קידושין, יש לדון גם לפי שיטת החתם סופר בתשובה (אבן העזר סימן ק) ושו"ת חוות יאיר (סימן יט), שסוברים שיש לצרף עדים כשרים מהקהל שראו את מעשה הקידושין כעדי קידושין אפילו מסדר הקידושין ייחד את עדי הקידושין, ובייחוד אם מסדר הקידושין לא יחד את העדים שהיו על במת החופה (ויש לחשוש לכך שהרי אם אכן עד הקידושין נמצא פסול, הרי שמסדר הקידושין אינו יודע בטיב קידושין וייתכן שלא ייחד את העדים) ומכלל ספק קידושין לא יצאנו, ודין האישה כספק מגורשת ודין המבקש כספק חלל.

אמנם בשו"ת יביע אומר (חלק ו אבן העזר סימן י; חלק ח אבן העזר סימנים ג, ו, ו־ז; חלק ט סימנים ב, ו־ח) הביא חבל ראשונים ופוסקים החולקים על החתם סופר והחוות יאיר והאריך לחלוק על פסק דינם, אולם בתשובותיו מדובר בהתרת ספק ממזר, כפיית בעל ליתן גט לאשתו, או התרת עגונה להינשא. במקרים אלה צירף להתיר על פי דעת החולקים, במקום שאחד מעדי הקידושין נמצא פסול לעדות, והכריע שישנם ספקות רבים לגבי נישואי האישה וממילא בנה אינו ממזר, וכמו כן התיר לעגונה להינשא במקרים אלו. אבל לא מצאנו שביטל את שיטתם של החוות יאיר והחתם סופר כמאן דליתא גם לעניין להחשיב את האישה כפנויה ולא גרושה כלל ובנה כֹהן כשר ודאי ואינו ספק חלל.

זאת ועוד, הרי בפסולי כהונה מצאנו חומרה יתרה שאפילו 'ריח הגט' פוסל בכהונה (שולחן ערוך אבן העזר סימן ו סעיף א) ואם נישאה לכֹהן – כופין אותו להוציאה. והגדיל הרמ"א בדין 'ריח הגט' ופסק:

"ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא, אף על פי שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא, אפילו הכי פסולה לכהונה."

כאמור, מדובר במבקש אשכנזי, שעליו לנהוג כפסקיו של הרמ"א.

במשנה למלך (הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה ח) צידד לגבי כֹהן שנשא אישה שנתגרשה בריח הגט, שהוולד הוא חלל מדרבנן, וכן כתבו מעשה רקח על הרמב"ם, ערוך השולחן (אבן העזר סימן ו סעיף ט), וערוגת הבושם (הלכות אישות סימן ז סעיף יט).

לפיכך לא נראה להקל ולפסול את נישואיה הראשונים של אמו של המבקש ולהחשיבה כפנויה שאינה גרושה ולהכשיר את בנה שיהיה כֹהן כשר ולא ספק חלל.

האפשרות להתיר את המבקש מכוח ערעור כשרות חזקת הכהונה של אביו
אפשרות שנייה לבחון את הנדון שלפנינו היא שיש לדון אם אביו של המבקש הוא כֹהן, שהרי כל הידיעה של אבי המבקש שהוא כֹהן היא מאביו שאמר לו, כשהיה ילד, שהם כֹהנים.

אביו של אב המבקש מעולם לא נהג דיני כהונה: הוא התנהג כחילוני ואף הוריו התנהגו כחילונים, הוא לא ביקר בבית הכנסת, לא עלה לתורה ככֹהן, לא נשא כפיו וגם לא נזהר מלהיטמא למתים. אפילו שם משפחתו אינו שם המיוחס למשפחות כהונה. כאמור, אין המשפחה מוחזקת למשפחת כֹהנים, אלא כל הידיעה על כך שהוא כֹהן הוא רק מכוח אמירה של סבו של המבקש שהוא כֹהן, ויש לדון אם הוא נאמן כלל להעיד על כך.

השולחן ערוך (אבן העזר סימן ג סעיף ב) פסק שעד אחד נאמן להעיד שהוא כֹהן, ואפילו אב נאמן על בנו, ובבית שמואל (שם ס"ק ז) ביאר שנאמן מדין עד אחד נאמן באיסורין.

אבל בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קיט סעיף ז) נפסק שמחלל שבת בפרהסיה אינו נאמן באיסורין. ואף על פי שאבי המבקש והמבקש החזיקו עצמם לכֹהנים, אין בחזקה זו כלום שהרי כל מה שהחזיקו עצמם זה מכוח אמירת סבו של המבקש שאינו נאמן ולכן אין בכך כלום, וכן כתב באגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן לט) לגבי אחד שהשתייך לקומוניסטים והיה חילוני גמור, ואמר לבנו שהוא כֹהן, וזו לשונו:

"ואם כן אין לו שום נאמנות לומר שהוא כֹהן [...] ובשביל חשש שבא מאנשים רשעים שאינם נאמנים כלל, אין לאסרם כל זמן שאין לנו ידיעה מאיש כשר, ואף לחוש לכתחילה מסופקני טובא כי הוא להוציא מרובא דרובא דאינם כהנים, וזה נראה לעניות דעתי למעשה." עד כאן לשונו.

והגדיל וכתב באגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן יא) שאף אין דין של 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' מכוח התנהגותם ככֹהנים לאסור עצמם בפסולי כהונה, שהרי אינם יודעים בעצמם שהם כֹהנים אלא רק מידיעת אחד שאינו נאמן ולכן אינם כֹהנים כלל.

טעם נוסף שאין להאמין לסב המבקש שאמר לבנו כשהיה ילד שהם כֹהנים, הוא על פי מה שנכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן יא אות ג):

"אמירה גרידא שבין סבתא לנכדתה בלבד בינה לבינה, דרך סיפור דברים בעלמא ובמיוחד לילדה קטנה, מבלי אף לדעת שעל ידי אמירתה היא פוסלת אותה לכהונה אין בה ממש כלל, ולא חשוב כהוחזק האיסור."

וכן הביא סברה זו (באותו חלק בסוף סימן כה) בשם שו"ת רב פעלים (חלק ג סימן יא) ושו"ת דברי חיים (חלק ב אבן העזר סימן קמד) וכן כתב הרב בית אפרים בשם מהריב"ל.

טעם נוסף כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן יא אות ג) בשם ערוגות הבושם (בקונטרס 'חתיכה דאיסורא ואמתלא' אות כ, דף קפ טור ד) שבדיבור ואמירה בלבד בלי שיעשה שום מעשה ומנהג המחזיק את האיסור לאחר מכן, הדבר ברור דלא חשיב הוחזק האיסור ואפילו לאחר שלושים יום ויותר – עיין שם.

לפי זה, בנידון דידן שסבו של המבקש שהיה חילוני (וחילל שבת בפרהסיה) וסיפר לילדו הקטן שהוא כֹהן, בלי שנהג שום איסור מכוח אמירתו, אין להאמין לו כלל.

בנוסף לכך [למעשה, גם לו היה נאמן] במקרים כמו המקרה דידן שאביו של המבקש צאצא של לפחות שלושה דורות של חילונים שגדלו בחו"ל בקרב הגויים, שייכים דברי השבט הלוי (חלק י סימן רכה) והגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ג סימן תט וחלק ד סימן רפא) שאבדה חזקת כהונתם [...]

יש להוסיף שבייחוד בימינו שכֹהני דידן הם כֹהני חזקה בלבד והאריך מרן הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול בספרו שו"ת הראשון לציון (חלק א סימנים יב ו־יג) שאינם כֹהנים ודאיים, יעוין שם שהרחיב להוכיח כדבריו והכריע שבימינו אפשר לסמוך על דעת המהרשד"ם (אבן העזר סימן רלה) שכהני זמנינו הם ספק כֹהנים, והביא בשם בספר חסידים וזו לשונו:

"רבינו האי גאון היה עולה מבבל בכל שנה לירושלים [...] והיו הולכים לפני רבינו האי, כוהנים מלובשים סיריקון ומעילים נאים [...] אמר לי אליהו [הנביא]: 'ראה כל הכוהנים שאתה רואה מלובשים מעילים נאים והולכים בגאוה, אין שום אחד מהם מזרע אהרן, ורק האחרון שהולך אחריהם, שהוא נמאס בעיניהם והולך בבגדים גרועים [...] זהו לבדו כֹהן אמת מזרע אהרן.' ואמר רבינו האי: 'ומכך שחקתי שבכולם לא היה כֹהן מזרע אהרן, זולת אותו בעל מום.'" עד כאן.

וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קס, חלק י סימנים רכד ו־רכה) דבזמננו "פשיטא ופשיטא [...] דרובם נתבלבלו ואבדו גם חזקת כהונה".

ומה שנכתב בכתובה בנישואי הורי המבקש, שאביו כֹהן – אין בכך כלום, שהרי הבית יוסף (אבן העזר ג) ביאר בשיטת הרמב"ם שסובר שאין מעלין משטרות ליוחסין אפילו שני עדים חתומים על השטר, וזו לשונו: "לפי שהסופרים סומכין על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקים בעיר, וכיון דחזו ליה דאוכל תרומה וקורין אותו כֹהן, קראו ליה הכי."

ונראה פשוט, כיוון שהמנהג בימינו שרושם הנישואין או מסדר הקידושין הממלא את שמות בני הזוג בכתובה, סומך על החתן (שבמקרה דידן ידע על כהונתו רק מאביו, וכפי שהורחב לעיל אינו נאמן), ואינו גובה עדות על כך, ואינו חוקר את הדבר, והעדים שחותמים על הכתובה סומכים על מסדר הקידושין ואינם מעידים כלל על חזקת כהונתו אלא על חיוב הכתובה בלבד, בכהאי גוונא לכולי עלמא אין להסתמך על הכתוב בכתובה לקבוע שהחתן הוא כֹהן.

לאור כל הספקות והסברות שהעלנו, אין להחשיב את המבקש ואביו לכֹהנים, ואין עליהם לנהוג כמנהג כֹהנים, ובכך יבוא מזור לצערו של המבקש, מכיוון שאין דינו ככֹהן חלל שיש בו פסול ופגם, אלא דינו כישראל, וכן אביו של המבקש דינו כישראל, והיה מותר לו לשאת לכתחילה את אמו של המבקש למרות היותה גרושה.

מסקנה
המבקש ואביו אינם כֹהנים, ואין להם לנהוג דיני כהונה.

ניתן ביום כ"ב במרחשוון התשע"ז (23.11.2016).