הצדדים נישאו ביום י"ח שבט תשל"ב הסכום הכולל שרשם הבעל בכתובה הוא חמישים אלף לירות ישראליות (50,000 ל"י).

כידוע המדינה הוציאה בהתחלה מהמחזור את מטבע הלירה הישראלית והכניסה במקומו את מטבע השקל. לאחר מכן היא ביטלה גם את מטבע השקל והחליפה אותו במטבע שקל חדש, שהוא המטבע הסחיר היום במדינה.

למעשה בנ"ד חברו יחדיו גם שינוי המטבע וגם ירידת ערך המטבע.

השאלה ההלכתית העומדת בפנינו בנ"ד היא, האם הבעל ישלם את הסכום הנקוב בכתובה בלבד בתרגום לשקלים חדשים ללא כל הצמדה, או שהוא חייב לשלם את הסכום שבכתובה לפי ערכו היום דהיינו, צמוד למדד יוקר המחיה.

והנה, עמיתנו לדין הגר"ש שפירא האריך והרחיב בנ"ד כדרכו בקודש ואף למעלה מכך, ובסופו של דבר הוא העלה להלכה שהבעל ישלם הכתובה כערכה הנומינלי ואין להצמיד חוב הכתובה.

אלא שהואיל ולפי"ז הסכום שישלם הבעל יהיה אפסי ללא כל ערך בערכים של היום. לכן לדעתו, על הבעל, במקרים מסויימים, אם לא קיבלה חלק מרכוש הבעל, לשלם לאשתו פיצויים בעת הגירושין.

כך שלמעשה לדבריו יוצא שבפועל אפשר שהבעל ישלם היום את אותו סכום אם היינו מצמידים הכתובה, אלא שיהיה זה תחת השם פיצויים ולא תחת השם הצמדה.

אולם לענ"ד נראה לפסוק בנ"ד כדעת הפוסקים המחייבים לשלם את סכום הכתובה כפי ערכו ביום הגירושין דהיינו, צמוד למדד יוקר המחיה, ואין צורך אם כך להסתמך על המנהג שהנהיגו הרבנים הראשונים של מדינת ישראל שיש לפסוק לאשה פיצויים בעת הגירושין. ובפרט שבנ"ד ביה"ד חייב את האשה להתגרש כך שלא נראה שמגיע לה פיצויים מלבד כתובתה. אלא א"כ סכום הכתובה, אחר ההצמדה יהיה סכום מוגזם לדעת ביה"ד כי אז ביה"ד יקבע כפשרה סכום הנראה בעיניו. עי' כנה"ג חו"מ סי עה וספר שורת הדין ח"ח עמודים רסו-רסז. וח"ט עמוד תפא.

ומאחר ונידון זה כבר נפתח בראשונים ובאחרונים ונמשך עד רבני דורנו, איני רואה טעם לחזור ולכתוב את כל המשא ומתן ההלכתי שנכתב בנושא זה, והרוצה לעמוד על כך יוכל לעיין בכל החומר שנכתב בזה.

אך אזכיר בקצרה חלק מהנימוקים שנאמרו בפוסקים המחייבים להצמיד את סכום הכתובה.

א. מרן בשו"ע (חו"מ סי' עד ס"ז) פסק: "המלוה את חבירו על המטבע ונפסל, אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה, נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו, לך והוציאו במקום פלוני. ואם אין לו דרך לשם, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכן בכתובה".

א"כ בנ"ד הואיל וסכום הכתובה הוא במטבע לירות שכבר יצא מהשוק וא"א להוציאו בשום מקום והואיל וי"א דהוי כנפסל המטבע לכן לפי מרן השו"ע צריך הבעל לשלם לפי ערך המטבע היוצא עכשיו.

ב. ואף לרמ"א שם שכתב: "וכל זה שהתנה ליתן לו מעות, אבל אם לא התנה כלום, נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין". הנה החת"ס (חו"מ סי' סה) כתב שיש הבדל בין המטבעות שהיו בזמן הש"ס שהיו להם ערך עצמי כמתכת ולכן אף אם נפסל הוי רק כהוזל, ומחזיר לו אותן מעות. אבל בזמנינו אין למטבעות ערך עצמי וכיון שנפסל הוי כנסדק ובודאי שחייב לשלם במטבע חדשה, לפי ערכה של המטבע הישנה. וע"ע בערוך השלחן (בחו"מ סוף סי' עד).

וכ"כ החזון איש (יור"ד סי' עד ס"ה), ענין המטבעות בזמננו נשתנו, וכשנפסלו, אינם שוויים כלום מצד עצמם, ולכן חייב לתת לו מטבע היוצא. ע"ש.

ג. דעת מהרשד"ם (חו"מ סי' ע"ה ) שפסק שהמלוה לחבירו מאה גרוש ונפחתו משקל הגרושים או שגזר המלך שלא יעבור מה שהיה עובר קודם אלא בפחות, אם הוקרו הפירות מחמת הפחת, צריך שיתן שיווי המטבע הראשון ולא יפסיד המלוה, אע"פ שהתנו בפירוש או כתוב בשטר שחייב ליתן לו מאה גרוש.

דבנפסל המטבע לא שנא הוסיפו עליו במשקל או שהכסף יותר צרוף לא שנא עלו הגרושים או הזהובים או ירדו, בכל זה אזלינן בתר יוקרא וזולא. ע"ש. וכן פסקו המהר"ם גלאנטי ומהר"י בסאן זצ"ל שזה דבר שאין הדעת סובלת שילווה אדם מאה ויקבל שמונים.

ד. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה(יו"ד ח"ב סי' קיד) דעתו אמנם שבהלואה אזלינן בתר דינא דמלכותא דינא שאין החוב מוצמד אם לא התנו כן בפירוש. אולם בדבר שאין בו דינא דמלכותא כגון במעשר כספים בזה דעתו של הגר"מ פיינשטיין שחייב מדינא לשלם עם הצמדה.

וא"כ ה"ה בסכום הכתובה שאדרבא לפי דינא דמלכותא הכתובה נתבעת ונפסקת בבי"ד לפי דין תורה.

ונוסף לכך הכתובה שונה מהלואה כיון שכתובה הויא מעשה בי"ד.

ה. דעת הגר"ש ווזנר שליט"א (מובא בשורת הדין ח"ט עמדו תפב) שקיימת אומדנא דמוכח, שדעתו של הבעל היתה להצמיד את סכום תוספת הכתובה שאל"כ עלול סכום התוספת להיות פחות מעיקר הכתובה.

ומזה יש להעיר על מה שכתב עמיתנו הגר"ש שפירא בפסק דינו (סוף אות מג) וז"ל: "ב. בכתובה שפירטו בה מאתיים זוז מאתיים זקוקים כסף צרוף ותוספת כתובה ואח"כ נכתב סיכום כל התחייבות בל"י , שקלים או ש"ח.

אם הסכום הכולל פחות משיעור מאתיים זוז + מאתיים זקוקים + תוספת, לא אזלינן בתר הסיכום אלא מגבים הכתובה לפי המפורט בתחילתה" עכ"ל.

ועל זה יש להעיר הרי אם מגבים הכתובה לפי המפורט בתחילתה ולא לפי התוספת שכתב לה א"כ בכך לא מקיימים את רצון הבעל בשעת הנישואין כיוון שהוא רצה להוסיף לאשתו תוספת כתובה. ועל כרחך שיש אומדנא שהבעל לא התכוון שתוספת הכתובה תהיה פחות מעיקר הכתובה, אלא כוונת הבעל להצמיד את סכום הכתובה. וכמו שכתב הרב הגר"ש ווזנר שליט"א הנ"ל.

וע"ע בפד"ר (חי"ח עמ' 56 - 41) ובפד"ר שהובא בחוברת הדין והדיין (גליון 6 עמ' 15 - 12) עוד נימוקים לנד"ד שיש להצמיד סכום הכתובה.

ואף שבנ"ד לא יצאנו מדי מחלוקת וא"כ לכאורה יכול הבעל שהוא מוחזק בכתובה, לטעון קים לי כפוסקים שאין להצמיד את הכתובה.

אולם כבר כתב התומים (חו"מ סוסי' כה בקיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ג וקכד): וז"ל "... דין שנזכר בשו"ע, והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק, קבלה בידי וכן ראיתי מדיינים מומחים וכן דן אני ובא מבלי לטעון קים לי כדעת החולק, כיון שהרב ב"י ורמ"א, שמו זכרונו אחרי הדלת, אין לחוש לו, וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האמור במטבע הקצר, שו"ע והגהת רמ"א וכו' ולכן ח"ו לומר קים לי נגד הכרעת המחבר ורמ"א וכו' וכן ראוי להורות בלי פקפוק. וכן מצאתי בתשובת חות יאיר דף רס"ג ע"ב, דלא מצי לטעון קים ליה נגד הפשט השו"ע והרמ"א ע"ש". עכ"ל.

וכ"כ הרב חיד"א בברכי יוסף (חו"מ סי' כה אות כז) וז"ל: "גם בארץ ישראל כולה אין נוהגים לומר קים לי נגד מרן וכו'". ע"ש. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאה"ע סי' ח' אות ו) בשם כמה אחרונים {וע"ש שיש מקומות, כגון בשאלוניקי, שאומרים קים לי נגד מרן השו"ע}.

לאור כל האמור לעיל נראה לפסוק בנ"ד:

א. הבעל חייב לשלם לאשתו בעת הגירושין את סכום כתובתה צמוד למדד יוקר המחיה.

ב. אולם הואיל והבעל מוכן לחלק עם אשתו, בעת הגירושין, את רכושם והואיל וחלק מהרכוש לא מגיע לאשה לפי דין תורה, לכן זכותו של הבעל לקזז את הרכוש הנ"ל מסכום הכתובה.

ג. במקרה וסכום הכתובה, אחר ההצמדה, יהיה סכום מוגזם, לדעת ביה"ד, ביה"ד יקבע כפשרה סכום הנראה בעיניו.

(-) הרב יעקב זמיר - אב"ד

קונטרס משפט הכתובה
א) ביה"ד פסק שהאשה חייבת להתגרש מכיוון שבפני ביה"ד לא הובאו הוכחות להפסיד לאשה כתובתה, הבעל חייב בתשלום כתובתה, וסכום זה חייב הבעל לשלם לאשה עם הגירושין וכדאיתא באהע"ז סימן צ"ג ס"א "הכתובה הרי היא כתוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה".

ולגבי שיעור כתובה איתא בכתובות נד,ב "אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף". והיינו שהסכום המינימלי שחייב לכתוב בכתובת אשתו הינו מאתיים זוז. ופחות מסכום זה חייב לשלם לה אף אם לא כתב כמבואר בכתובות נא,א "לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים וכו' מפני שהוא תנאי בי"ד ואפילו אם התנה לפחות לא יועיל תנאי כמבואר שם, אמנם מעבר לסכום מינימלי זה של מאתיים זוז אין הבעל חייב לכתוב ולהתחייב לה. אמנם כאמור לעיל אם רצה להתחייב ולהוסיף לה מרצונו הרי זה חיוב גמור וככל חוב, כדאמרינן באהע"ז סימן צג, כדכתבנו לעיל.

ועיין באהע"ז סימן ס"ו סעיף ו' "כמה שיעור הכתובה לבתולה ק"ק וכו' ושל זו וזו כסף מדינה, נמצא כתובת בתולה הם ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף וכו', וברמ"א שם "אבל יש פוסקים מאתיים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא והוה ח' פעמים יותר" ובסעיף ז' שם: "אם ירצה להוסיף על זה מוסיף וכו'". וע"ש.

ב) והנה בטעמא דתקנו לבתולה מאתיים זוז איתא בש"ס בכמה דוכתי, דהוא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה (עיין כתובות יא,א ובש"מ) ומשמע שסכום זה הינו סכום שאין האדם מוציא בקלות וימנע מהאיש לגרש את האשה.

ועיין בשו"ת הר"י מגאש ס' קלו שכתב וז"ל: "הלא תראה שנתנו הסיבה במה שתקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר הבנו מדבריהם בזולת מקום זה שהם ראו שכשאדם כותב לאשתו שיעור זה שהוא מנה מאתיים לא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם עשה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה וכו' ואין ספק שאין דבריהם אלא על עיקר כתובה שהוא הוא שתקנו לה רבנן לא על התוספת וכו'".

ג) ובטעמא דתקנו סכום זה של מאתיים זוז לא מצאתי מפורש בראשונים הטעם לשיעור זה, אך יש לעמוד על השיעור ומהות השיעור ממה ששנינו בפאה פ"ח מ"ח "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני", ומשמע שמי שיש לו מאתיים זוז לא נקרא עני לענין הזכות ליטול ולקבל מתנות עניים. ועיין שם בר"ש שכתב שסכום זה מספיק למזונות למשך שנה ע"ש מה שרצה לדייק מהמשנה בכתובות סד,ב (ומדבריו משמע שמספיק למזונות לו ולאשתו), ודבריו הובאו באו"ז ה' צדקה ס' י"ד וכן כתב בטור יו"ד ס' רנ"ג וכן כתב הרע"ב שם שקים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות. וכן כתב גם הגר"א בשנות אליהו שם, וע"ש במפרשי המשנה. וכתב שם התפארת ישראל באות מ"א "ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה, שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה".

ומזה נראה לומר שטעמא דתקנו חז"ל סכום זה, משום שיש בסכום זה בכדי להתפרנס שנה שלמה, והנה כבר כתב הטור ביוד ס' רנ"ג "אלו השעורים לא נאמרו אלא בימיהם וכו' והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה ולפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה יחיה, אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מהרווח וכו' ואפשר בימיהם היה ההוצאה מועטה והיה אפשר להתפרנס בריוח של נ' זוז, אבל האידנא אפשר והכל לפי המקום והשעה" ומשמע שהטור מסתפק שמא אין סכום זה מספיק לפרנסה לשנה.

ד) ויש לעיין לכאורה לפי"ז אף בעיקר כתובה דלמש"כ עיקר התקנה היתה כדי שיהיה לאשה פרנסת שנה שלמה, ואם כן בזמן הזה לכאורה יש לעיין מהו שיעורו. ובאמת כבר עמד בהאי מילתא הריב"ש בתשובותיו וז"ל בסימן קנ"ג: "והוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט בזה לכתובת אשה והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפילו עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה. תשובתך אתה שיערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים וכו' ואשר אין לו כל אלה אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב ואומנות נקיה להרויח בה פרנסתו והותר נקרא עני, אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה ומלבושיהם טלאי על גבי טלאי ורובם הולכים יחפים. ובימי חז"ל כך היו כמו ששערו במזונות אשה למשרה אשתו על ידי שליש, וגם מגדולי החכמים היו בעלי אומנות וכו' ובדורו של רבי יהודה בר אלעי היו חמשה מתכסים בטלית אחת ואנשי כנסת הגדולה המתקנים תקנות בישראל כשעלו מן הגולה כבר היו עניים עד מאוד כמו שמוזכר בספר עזרא וכו' (ע"ש מה שהאריך) וגם ההבדלה במוצאי שבת קבעוה בתפילה עד שהעשירו קבעוה על הכוס כדאיתא בפ' אין עומדים וכו' ושנינו במסכת פאה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם וכו' לפי שאינו בגדר עני, וחמשים זוז הם חצי כתובת אלמנה, ותמה על עצמך איך אשה מתקדשת בפרוטה וכו' והוא דבר מועט עד מאוד וכו' וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכלן בשוה שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, והעני אם ירצה לגרש את אשתו את כל אשר לו צריך ליתן לה וכו'".

ומבואר מדברי הריב"ש דעיקר סכום כתובה שתקנו ושאפשר להתפרנס בו שנה שלמה הינו בעני מרוד ואין לו כלום. אף שלשאר אינשי זהו סכום פעוט ולא חשוב. וכן מבואר מדבריו שאף שבימיו לעני בישראל אין זה סכום גדול וקלה בעיניו להוציאה, אין חייב לכתוב כתובה בסכום יותר גדול. ואף שטעם חז"ל לענין כתובה הוא כדי שתהיה פרנסת שנה לא קבעו לפי הזמן והמקום, אלא קבעו לפי מה שהיה בזמנם שהיו עניים מאוד. ואף שכשמשתנה המצב הכלכלי ובסכום זה קלה בעיניו להוציאה וכן האשה אינה יכולה להתפרנס בו, עכ"פ אין חייב לכתוב לה עיקר כתובה בסכום גדול יותר, ושמע מינה שלא אזלינן בתר עיקר טעם התקנה אלא מה שתקנו הוא הקובע אף לדורות ואף שלא כתב סכום חשוב. ולא נימא שעיקר כתובה צריך להיות כדי פרנסת שנה, ובהשתנות הזמנים יתחייב לתת יותר ושיהא בו כדי פרנסת שנה.

ה) והנה השיעורים שנקטו הראשונים לגבי שיעור מאתיים זוז והסכום שנפסק בשו"ע אהע"ז שהוא ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף, ועיין בחזון איש ח' אהע"ז סימן ס"ו אות י"ח דדרהם הוא ס"ד שעורות ושם בס"ק כ"א כתב שגרם משקלו כ' שעורות ולפי"ז בדרהם איכא 3.2 גרם כסף צרוף ולפי"ז לדעת השו"ע שיעור מאתיים זוז הוא 120 גרם כסף צרוף ולדעת הרמ"א דמחמיר שיעורו הוא 960 גרם כסף צרוף. וכן כתבו בפד"ר כרך י"א עמ' 364 - 365 ובכרך י"ג עמ' 306 ושווי 120 ג' כסף כיום הוא כ 150 ש"ח וממילא שווי 960 ג' הוא כ 1200 ש"ח, ואף לדעת הרמ"א אין ספק שסכום זה של 1200 ש"ח לא מספיק לקיום של שנה אפילו לעני שבעניים כיום, ובודאי בנידון דידן שהצדדים הינם מבני עדות המזרח הפוסקים בשו"ע, וסכום זה העולה לכ 150 ש"ח, אין בו כדי שיתפרנס בו אדם אפילו חודש, ואפילו הכי השו"ע פסק בסתמא, ש"מ שבשיעור עיקר כתובה אזלינן אחרי השיעור שקבעו חז"ל, ואף שאין בסכום זה בכדי לקיים עיקר תקנתם, אין האדם מתחייב אלא במה שתקנו ולא על מה שעמד בשורש תקנתם, ואי אפשר לחייבו ביותר מזה, ואף אם לא כתב כתובה כלל או כתב בסכום פחות, הרי הבעל חייב בסכום זה מתנאי כתובה, ובסכום זה הוא חייב ולא ביותר.

ו) ועתה חובה עלינו לברר דין תוספת כתובה. שסכום זה אינו נובע מחיוב או מתקנת חז"ל אלא מההתחיבות שחייב עצמו הבעל מרצונו וכלשון המשנה שאם רצה להוסיף מאה מנה מוסיף, וכמו שפסק השו"ע בסימן ס"ו ס"ז ואם ירצה להוסיף על זה מוסיף. ויש לעיין מהו הדין ובמה יתחייב אם ערך הכסף שהתחייב בו ירד, כגון מי שהתחייב בכתובה סכום מסוים של ש"ח שכח הקניה של כסף זה ירד (שהרי מדד המחירים לצרכן עלה במשך שנים אלו) וכח הקניה של כסף זה נמוך משהיה בשעת ההתחייבות וכתיבת הכתובה. (ושאלה זו תשאל גם באם תוסף ערכו של המטבע, האם ישלם הערך בשעת ההתחייבות או בשעת הפרעון). וצריך לברר מהו הדין באם ההתחיבות היתה במטבעות שנפסלו מפני ירידת ערכן (או מסיבה אחרת) כגון הלירות או השקלים שבשל האינפלציה הדוהרת שהיתה במדינת ישראל בשנות ה 70 וה 80, ירד ערכן של מטבעות אלו עד שהוכרחו לבטל הלירה ולקבוע מטבע של שקל ובשלב מאוחר בוטל השקל ונקבע המטבע של שקל חדש.

והנה דין זה כבר היה לעולמים במשך הדורות ויסודו בדברי הגמ' בב"ק צ"ז, והאריכו בדבר הראשונים והאחרונים, ודין זה של ירידת ערך המטבע וביטול המטבע הוזכר בפדר"ים בהרבה מקומות, ועיין בפס"ד של הגר"ש דיכובסקי בפד"ר כרך י"ג עמ' 307 - 308 ובפס"ד של חברי ביה"ד הרבני בחיפה הרה"ג שלוש אקסלרוד והרצברג בפד"ר כרך י"ח עמ' 41 55, ועיין עוד בברכת שלמה לגר"ש טנא ח' אהע"ז ס' כ"ה אותיות ט"ז וי"ז, ובמשנת יעקב לגר"י רוזנטל ה' אישות פ"י ה"י בלב אריה לגר"א הורביץ סימנים ל' ול"א בשורת הדין כרך ד' עמ' ק"ה מאמרו של הגר"נ גורטלר, ועיין בשורת הדין כרך ט עמ' תפ"א מאמרו של הגר"י אריאל. ובדין זה אין מנהג מוכרע קבוע ופסוק בין גדולי הדורות שעברו ובין דייני בתי הדין, דזה נוהג בכה וזה בכה ונברר הנראה לעניות דעתנו לענין הנהגה להלכה למעשה.

ז) בב"ק צז, א איתא "המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן, אמר רב מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן אבל לית ליה אורחא לא". ומבואר מדברי הגמ' שהיכא שנפסלה המטבע ואינה יוצאת בשום מקום או שאין לו אפשרות להביאה למקום שיוצאת שם, צריך ליתן לו מטבע היוצא. וסוגיית הגמ' שם מיירי בפסלתו מלכות, דהיינו שהמלך ציוה שלא יצא המטבע לא במדינה זו ולא במדינה אחרת. ופשט הדברים שהמטבע נפסלה ע"י חוק המלך וגזירתו, ולא מיירי שהמטבע נפסל מסיבה כלכלית (דהיינו שבני אדם אינם רוצים לקבלו), דפסול זה נקרא פסלתו מדינה. וגם סיבות הפסול יכולות להיות בנסיבות שונות. ועכ"פ דין זה מיירי שהמטבע שהלוה לחבירו אינו שוה עתה כלום.

ולגבי שינוי ערך הכסף שנינו שם בהמשך הסוגיא בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו, א"ל נותן לו מטבע היוצא באותו שעה וכו' והא קזיילי פירי אמר רב אשי חזינן אי מחמת טבעא זיל מנכינן ליה ואי מחמת תרעא לא מנכינן ליה, והא קשבח לענין נסכא אלא כי הא דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע עביד עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא עד עשרה בתמניא". וסוגיא זו מדברת כשהשווי של המטבע החדש עולה על שווי המטבע שניתן בהלואה, ועל זה דנה הגמ' באיזה אופן תהא צורת הפרעון. וטעמא דמילתא מבואר בדברי רש"י ושאר הראשונים, שהיכא שהלוה משלם למלוה מטבעות ששוים או משקלם עולה על השווי והמשקל שקיבל יש בדבר משום איסור ריבית. ולכן משלם ממטבעות חדשות באופן שהמלוה לא יקבל מטבעות שאפשר לקנות בהם יותר ממה שקנו במטבעות שהלוה, וכן מקפידים שמשקל המתכת שמקבל לא יהיה גדול בחומש ממשקל המטבעות שהלוה כדי שלא יעבור על איסור ריבית.

ח) ולענין היכא שפחת שווי המטבע אך עדיין לא נפסל לגמרי, לכאורה לא מצינו מפורש בסוגית הגמ', וחובה עלינו לבאר הדברים. ולפני שנבאר העולה להלכה יש לבאר דפסילת המטבע והחלפת המטבע האמורים בסוגיית הגמ' בב"ק. אינם מיירי באופן שאנו מבררים בנידון דידן. דנידון דידן מיירי ששווי הכסף יורד לא מחמת חוק המלכות (כנפסל המטבע) ולא מחמת שהקטינו או הגדילו החומרים והמתכות שממנה היתה עשויה המטבע (כהוספה על המטבע), אלא מפני שכח הקניה של המטבע פחת מפני שאין מוכנים למכור באותו סכום מטבעות דבר שנמכר בעבר. שהרי במדינת ישראל שהמטבע היה לירה ואח"כ שקל וכיום ש"ח, רוב הדברים הנקנים ונמכרים הינם חפצים שיובאו ונקנו במטבע זר, (דולר או שאר מטבעות) או שנעשו מחומרי גלם ששולם עליהם במטבע זר, ומכיוון שהיחס שבין המטבע הישראלי וכח קניתו ביחס למטבעות זרים השתנה והמיבאים והמוכרים מוכרחים לשלם במטבע זר, ומשכך יגבו מהקונים סכום גבוה יותר של מטבע ישראלי. וממילא כח הקניה של הכסף פחת, ובפרט בתקופה בה דהרה האינפלציה. גם כיום מוצרים שהמרכיב המרכזי שלהם תלוי ביבוא, מחיריהם מאמירים ביתר קלות (כגון דלק), משא"כ במוצרים שעיקר מרכיביהם מדברים שנעשו מתוצרת הארץ, עלות היצור לא עולה וממילא אין סיבה להעלות המחיר (אף שבמשך הזמן גם מחירי מוצרים אלו עולים), וזהו הגורם לפיחות ערך הכסף. ויש להוסיף עוד דפסלתו מלכות דקתני בגמ' הדבר תלוי במניעים של המלכות, כגון החלפת המלך או השליט, או צרכי המלכות, לגביית כספים והמנעות מפריעת התחיבויות, משא"כ ירידת ערך הכסף בימינו ועכ"פ במדינת ישראל, הסיבות לירידת ערך הכסף הינן בעיקרן וביסודן סיבות כלכליות וכפי שפירשנו לעיל. ויש לעיין אם יש ללמוד דין פיחות המטבע בזמננו מהדינים שהוזכרו בגמ' ועיין להלן.

ט) ובגוף הך דינא דאיתא בב"ק צ"ז, דהמלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע, שדעת רב שנותן לו מטבע היוצא וכתב שם רש"י "ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם" וע"ש בתוד"ה המלוה מה שדנו בביאור דברי רש"י וכתבו שם במסקנא וז"ל: "ולכל הפירושים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוה יפרע לו אפילו שנפסל". וע"ש שהקשו מאי שנא מגזל מטבע ונפסל שהיכא שאינו בעין צריך להחזיר מהמטבע החדש, ועי"ש שתירצו שדומה למלוה כור חיטין שאם הוזלו נותן חיטין (ולא דמים) והכא הוי כהוזל, ע"ש מש"כ התוס' וכן דעת הרשב"א ופשט הדברים מורים שאם הלוה לירות או שקלים ונפסלו נותן המטבע שהלוה.

אמנם הרמב"ם בה' מלוה ולוה פ"ד הי"ב הבין שלא כרש"י והתוס' ופירש שהגמ' מיירי אף בהלואה וז"ל: "המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו' נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה וכן בכתובה. ועיין במ"מ שם. ועיין בהגהות מימוניות שם אות כ' שרש"י בתשובתו בסוף ימיו חזר בו ופירש כרמב"ם ועיין במרדכי ב"ק רמז ק"י. ועיין בספר התרומות שער מ"ו חלק ח', הביא מחלוקת הראשונים בביאור האי דינא, ועיין מש"כ בעל ספר התרומות בפירוש שיטת רש"י ודעימיה ועיין מש"כ שם בגידולי תרומה בביאור שיטות הראשונים ומה שרצה להשוות דברי הרמב"ם, לדעת התוס' והרא"ש ע"ש. ועיין בחזון איש יו"ד סימן עד סק"א מש"כ בביאור דברי התוס', ואכמ"ל ועיין לקמן.

ובהמשך דבריו שם מבאר בעל התרומות בעיית הגמ' בהוסיפו על המטבע, וביאר שם שהיכא שפסלו המטבע וקבעו מטבע חדש והוסיפו עליו, שהדין הוא שהיכא שכח הקניה של הכסף עלה מחמת התוספת נותן לו מטבעות כשיעור שיכלו לקנות ממטבעות ההלואה, ולא סכום מטבעות ההלואה. ועוד שאם כח הקניה של הכסף גדל מחמת שהוזלו המוצרים אין פוחת לו מכמות המטבעות, שהרי גם במטבעות הראשונים היה יכול לקנות יותר מוצרים. ואם כח הקניה של המטבעות שוה אלא שכמות המתכת במטבעות החדשות עולה בחומש על כמותו בישנות יחזיר לו מטבעות חדשות שמשקלם הכולל בסך המשקל הכולל של המטבעות הישנות ע"ש. והנה כבר כתבתי לעיל שדין נפחת המטבע לא מפורש בגמ', אמנם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש כתבו שדין נפחת המטבע השני כדין הוסיפו והביאם בעל התרומות וז"ל "נפסל הראשון ופחתו השני וכו' ואי נפחת פחות מחומש ולא איקור פירי לא מנכה ליה, לרביע לשליש מנכה ליה דהא גרע לענין נסכא אע"ג דלא איקור פירי, ואיקור פירי מחמת ההוא פחתא אע"ג דלא פחת אלא משהו מוסיף עליו עד שישלים לשער הראשון שהיה יוצא באותו זמן ובאותו מקום". ומבואר מדבריו דגם בפחת שווי המטבע בין שפחת לענין כח הקניה ובין שפחת לענין משקל המתכת, שבפחת כח הקניה חייב להשלים, ובפחת המשקל תלוי אם מיירי למעלה מחומש או פחות, וכתב שם בעל התרומות שהראב"ד פליג על סברא זו שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם וס"ל לראב"ד שלענין פחת, אפילו פחת ביותר מחומש אין צריך להשלים לו, דדוקא לענין הוסיף קבעו שיעור חומש דאיכא איסור ריבית אבל בפחתו המטבע דליכא איסור ריבית (דלא התרבה כספו של מלוה) מחזיר לו המטבעות כדקאי. וכתב בעל התרומות על דברי הראבד וז"ל: "וסברא זו רחוקה היא מאוד שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שהלוהו וכו'", וכדברי בעל התרומות כתב גם הרא"ש בב"ק ועיין ביש"ש בב"ק פרק הגוזל סט"ו, שיש לומר שהראב"ד חזר בו מדלא השיג על הרמב"ם ביד החזקה ע"ש. ובהמשך דבריו שם דן בעל התרומות מהו הדין היכא שהמלך גזר על מלכותו שכל מלוה לחבירו יהא פרעונו מן המטבע השני שעשה עכשיו אעפ"י שפחת אותו מן הכסף שהיה בראשון, והביא דעת הראשונים האם בכהאי גוונא אמרינן דינא דמלכותא דינא והאם בכהאי גוונא מקרי עסקי המלך, וע"ש שהביא תשובת הרמב"ן אליו שפשיטא ליה שבכה"ג אמרינן דינא דמלכותא דינא, ולדבריו אם יש דינא דמלכותא לענין צורת הפרעון אזלינן בתריה.

י) והשו"ע בסימן ע"ד ס"ז פסק "המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו וכו' ואם אין לו דרך לשם וכו' נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה וכן בכתובה". ומקור דברי השו"ע הוא מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, שביאר דברי הגמ' בהלואת מטבע, ולכאורה אפילו מלוה בסתמא. ודימה גם דין כתובה לדין הלואה (ועיין מה שנכתוב בזה לקמן). והרמ"א שם כתב: "וכל זה שהתנה ליתן לו מעות אבל אם לא התנה כלום נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין, ואם התנה ליתן לו מעות היוצאין בהוצאה, חייב ליתן לו מעות היוצאים בכל ענין". והרמ"א פסק כדעת רש"י תוס' הרשב"א והרא"ש.

ודבריהם מיירי בנפסל המטבע, ולכאורה ע"ד הפשט היה מקום לומר ששטר הלואה או כתובה שנרשם בהם לירות ואח"כ נפסלה הלירה ונקבע חוק השקל באנו למחלוקת השו"ע והרמ"א שלדעת השו"ע יצטרך ליתן מהמטבע החדש, דהיינו השקל ולדעת הרמ"א גם בכהאי גוונא כיוון שההלואה או התחיבות הכתובה היתה בל"י גם הפרעון יהיה בל"י, וכיון שהדבר תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א. ובאמת הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, ואי אפשר להוציא מספק מהלוה או מהבעל, ועיין לקמן.

אמנם בכדי לבאר הך דינא יש לנו לפרש תחילה מהו הדין בירד ערך המטבע, דהרי ידוע שלפני שנקבע חוק השקל ירד כח הקניה של הל"י עד שהוכרחה הממשלה לבטל המטבע של ל"י ולקבוע במקומו מטבע של שקל ואח"כ במשך מספר שנים ירד ערך השקל והוצרכו לקבוע מטבע שקל חדש. וגם מאז שנתקן מטבע זה הנוהג כיום, ירד ערכו. ויש לעיין מה ישלם מי שהתחייב בלירה או שקל או ש"ח וירד ערכם, האם כפי סכום הלירות, השקלים והש"ח שהתחייב או בערכם צמוד לדולר או למדד (המבטא את כח הקניה של סל מוצרים קבוע).

יא) והנה הראש בתשובתו בכלל קג אות א' כתב "וששאלתם על ענין מטבע שנחלף פעמים מכאן כמו כ' שנה יותר ומטבע הראשון שוה עתה כפלים וכו' תשובה, הא דפליגי רב ושמואל במלוה את חברו על המטבע היינו כשהתנה עמו לשלם מטבע, וכו' אבל במלוה את חברו סתם בלא תנאי נותן לו מטבע שהלוהו ואפילו אינו יוצא בשום מקום, וכל שכן בארץ הזאת שלא נפסל שום מטבע אלא כולם יוצאים אלא שזה טוב מזה, הלכך צריך לפרוע לו מטבע שהלוהו". עכ"ל. חזינן לדעתו שמשלם המטבע שהלוהו אף שפחת כח קנייתו, ואיהו יליף לה בק"ו מדין נפסל המטבע. (והרא"ש לטעמיה בהלכות שפירש בדין נפסל המטבע כתוס').

וכן משמע מדברי הרשב"א בתשובה בח"ג סימן מ' וז"ל: "שאלת מי שחייב לחברו מנה והוזל המטבע היכי פרע ליה, מי אזלינן בתר יוקרא וזולא דפירי או לא וכו' תשובה וכו' ואם לא הוסיפו במטבע נסכא ולא פחתו דבר ברור הוא שנותן לו מאותו מטבע כסכום שהלוה בלא תוספת ובלא גירוע וכו'" ומבואר מדבריו שהיכא שהלוה מטבע וירד או עלה ערכו וכח קנייתו פורע לו אותו מטבע ולא איכפת לן משינוי הערך. ובהמשך דבריו שם כתב דין פחתו או הוסיפו בגופו של מטבע ע"ש.

יב) אך לכאורה יש לומר דאין להביא ראיה מדברי הרשב"א והרא"ש בתשובותיהם לדעת הרמב"ם (שהיא דעת השו"ע), שיש לומר דאינהו אזלי לטעמייהו דהרשב"א בחידושיו בב"ק והראש בפסקיו שם פירשו בביאור דברי הגמ' כדעת התוס' וסבירא להו שהמלוה מטבע ונפסל ע"י המלכות, עם הלוהו מעות בסתמא פורע לו אותן המעות אף שנפסלו, אך יש לעיין מהי דעת הרמב"ם והשו"ע ושאר ראשונים דעימיהו בנפחתה המטבע ולא נפסלה. ואף שהגידולי תרומה רצה להשוות שיטת שאר הראשונים עם שיטת התוס' אף בנפסלה המטבע כדי שלא להרבות במחלוקת ע"ש. מדברי השו"ע משמע שלא כחילוקו, ואם כן שוב צריכים אנו לברר מהי דעת הרמב"ם ודעימיה בנפחתה המטבע ולא נפסלה.

וצריכים אנו לברר במה נחלקו התוס' והרמב"ם. והנה התוס' כתבו דרב ושמואל ס"ל כרב הונא דנפסלה המטבע לא חשוב כנסדק, אלא כנפחת ערכו אבל לרב יהודה דחשיב כנסדק, בפסלתו מלכות אינו יכול לתת לו אותם מעות.

וביאר התוס' דהוי כמלוה כור חיטין, דאמרינן בב"מ עה "מלוה אדם כור חיטין הוזלו נותן חיטין הוקרו נותן דמיהן" וכתבו התוס' שמטבע שנפסל ודאי הוי כהוזל, וע"ש בסוף דבריהם שכתבו, אעפ"י דר"ה מדמי מטבע שנפסל לתרומה שנטמאת וחמץ שעבר עליו הפסח והא פשיטא דאין לוה יכול לשלם תרומה טמאה תחת תרומה טהורה וחמץ אסור בתשלומי היתר, לא דמי לגמרי דמטבע שנפסל דמי להוזל והנהו לא דמי להוזל וכו'" ולפי"ז לדעת התוס' כמו שבלוה כור חיטין והוזלו דמיו ישלם כור חיטין ולא איכפת לן מה ערכו, וה"נ במטבע אפילו פסלתו מלכות הוי כהוזל ומשלם אותו המטבע, ובודאי שבהוזל המטבע ולא נפסל דינו כמלוה כור חיטין.

יג) ובביאור דעת הרמב"ם שסבירא ליה שצריך לשלם לו ממטבע היוצא יש לומר, משום דאזיל לטעמיה דסבירא ליה בה' גזילה פ"ג ה"ד כרב יהודה דנפסל הוי כנסדק, ואם כן לא מצי פטר נפשיה במטבע שנפסלה ואינה יוצאת בשום מקום ואתי שפיר מה דפליג על התוס', דהתוס' כתב שדברי רב ושמואל הם רק אליבא דר"ה והרמב"ם אזיל לטעמיה דפסיק כרב יהודה. וכן כתב באור שמח בה' מלוה ולוה פ"ד הי"ב בביאור דברי הרמב"ם.

והנה אי נימא כהך סברא בביאור דברי הרמב"ם, יש לומר דעד כאן לא כתב הרמב"ם דבריו אלא בנפסלה המטבע דהוי כנסדק, אבל בנפחתה המטבע, יודה הרמב"ם לסברת התוס', דהוי כמלוה כור חטין והוזל מחירם דמשלם לו כור חיטין, וה"נ בירד ערך המטבע ישלם לו ויתן סכום מטבעות בערכם בעת הפרעון. ולפי זה בלוה ל"י וירד ערך הל"י ישלם כערכם בשעת הפרעון וכן הדין בשקלים או בש"ח שירד ערכם מחמת האינפלציה. ויש לומר דהשו"ע והרמ"א אזלי לטעמייהו, דבסימן שסג לענין גזל, פסק השו"ע מטבע ופסלו המלך הרי זה כגזל כלי ושברו שמשלם כשעת הגזלה ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, והרמ"א שם פסק "וי"א דבמטבע אפילו פסלו המלך אומר לו הרי שלך לפניך", דהשו"ע פסק כרב יהודה והרמ"א פסק כר"ה ועיין שם בש"ך סק"ה ובביאור הגר"א שכתבו כן בביאור מחלוקת השו"ע והרמ"א שם.

יד) אמנם יש לפרש מחלוקת התוס' ודעימיה והרמב"ם ודעימיה באופן אחר והוא על פי מה שראיתי בחזון איש יו"ד סימן ע"ד שכתב לפרש דברי התוס וז"ל: "דבהלואה אפשר לקובעה בתרי גווני כגון מלוה סאה חטים בחטים, אפשר לקבוע את ההלואה על חטים שיהא חוב הפרעון סאה חטים, בין יוקרו בין יוזלו וכו', ואפשר לעשות לה דמים ולקבוע החוב על דמים קצובים כשער של עכשיו וכו'" ע"ש, וביאור דבריו דיש להסתפק בהלואת מעות האם היא כהלואת פירות, שסאה נטל וסאה משלם וה"נ מה שנטל ישלם וגם למטבע יש דין פירות ולא אזלינן בתר שויו, או שנימא שהלואת מטבע הינה שישיב דמים בערך הדמים שנטל. וביאר דהתוס' סבירא להו כסברא ראשונה ולכן אף בנפסל המטבע, נהי שירד ערכה, עכ"פ לא גרע מפירות שנותן אותם פירות אף אם ירד ערכם. אמנם אי נימא שבהלואת דמים חייב להשיב שווים, אם נפסל המטבע ישיב לו מטבע חדש. ולפי זה יש לומר דהרמב"ם סבירא ליה כסברא השניה שבמלוה מטבע צריך לפרוע המטבע, וכל עוד לא נפסל הרי מטבע הלוה ומטבע פרע, ובזה יודה הרמב"ם לתוס', אמנם באמת אין הכרח דיש לומר דהלואת מטבע הינה לפי ערכו של המטבע, וממילא גם בירד ערכו ולא נפסל ישלם מטבעות באותו שווי. אמנם זה דוחק דבאמת פירי נקבע ערכם על פי המטבע, והמטבע אין ערכו נאמד על פי הפירות. והמטבע הוא הדבר הקבוע ולכן כל עוד לא נפסל מטבע נאמר מטבע הלוה מטבע ישלם, ועיין לקמן.

טו) ויש להסביר בדעת התוס' באופן נוסף, והוא על פי מש"כ המהר"ם בנעט בתשובה שנדפסה בשו"ת חת"ס ח' חו"מ סימן ס"ה ע"ש שפירש דברי התוס', דאף דפסלתו מלכות ואינו שוה כמטבע, עכ"פ יש לו שווי מחמת מתכת הכסף שיש בו, ע"ש מש"כ בזה. וכתב דלהכי כתב התוס' דהוי כהוזל ואף בנפסל כולו ע"ש בתשובתו. וכתב שם שאם אינו שוה כלום אף התוס' מודה, דלא יכול לומר הרי שלך לפניך, וע"ש מה שחילק בין מטבעות שדברו בהם חז"ל לבאנקא צעטיל שנהגו בזמנם (והוא כעין הכסף בימינו שאין לו שווי עצמי), ועיין מה שנכתוב בזה לקמן. ולפי זה יש לפרש דעת הרמב"ם דאיהו ס"ל דבפסלתו מלכות אף שיש בו שווי מצד המתכת שבו, מיהו דין זה הוא דין שוה כסף ואין עליה שם מטבע כלל שהרי מטבע הלוה ומטבע צריך לפרוע ואם כן כיוון שפקע שם מטבע אף ששוה כסף, לא מיקרי בכהאי גוונא הוזל אלא נפסל לגמרי דדין מטבע פקע ממנו לגמרי, וראיה לדבר מדין גזל יין ונעשה חומץ, שהשוה הרמב"ם לדין מטבע שפסלתו מלכות, והלא התם גם החומץ עכ"פ שוה דבר מה, ועל כרחך כיוון שפקע ממנו שם יין אין אומר לו הרי שלך לפניך ואין יכול לפרוע לו בו דיין התחייב לפרוע ולא חומץ. ואי נימא כהך סברא יש לומר שגם לדעת הרמב"ם, דוקא בפסלתו מלכות לגמרי ופקע ממנו שמו אינו יכול להחזיר לו אלא מטבע היוצא, משא"כ הוזל המטבע ועדיין יש עליו שם מטבע, בכהאי גוונא גם הרמב"ם יודה שיוכל לפרוע לו המטבע שהוזל דמטבע התחייב לו ומטבע פרע לו, ולא אזלינן בתר כח הקניה בשעת הלואה. ועיין עוד בשו"ת חבצלת השרון ח"ב חו"מ סימן ו' מש"כ בביאור שיטות הראשונים בהאי מילתא.

טז) ונעיין מה כתבו בהאי מילתא האחרונים. בנתיבות המשפט בחו"מ ס' עד סק"ב כתב וז"ל: ועיין ביו"ד ס' קס"ה ועיין שם בספרי חוות דעת שכתבתי דדוקא שהלוה לו מטבע והמטבע הראשונה נפסלה לגמרי, שאז אין עליו שם מטבע כלל והוא התנה לתת לו מטבע, אבל אם רק פיחתו המלך מכמות שהוא, כגון שהיה הדינר זהב כ"ה דינרים והעמידו על עשרים, ודאי דאין משלם רק המטבע שהלוה לו, דהא עדיין שם מטבע עליו רק שהוזל, כמו סאה בסאה והוזל שאינו נותן לו רק סאה שהלוהו אף שהוזל וכו'". עכ"ל. וע"ש ובחוות דעת ביו"ד ס' קס"ה מה שהביא ראיות לדבריו, וע"ש שכתב שכן כתב התומים בחו"מ סוף ס' מ"ב וע"ש שהביא דברי תשובת הרא"ש שהבאנו לעיל.

והנתיבות הביא שכן כתב מהרם די בוטון (בעל לחם משנה) בתשובת לחם רב סימן י', ועיין בדברי הלחם רב שהביא ראיה לדבריו כעין ראית הנתיבות ובנתיבות שם הקשה על מש"כ המהרם אלשיך בתשובותיו בסימן קכ"ט, ע"ש מה שהקשה, וקושייתו היא בדין ריבית במלוה סאה בסאה עיי"ש מש"כ אבל בגוף דבריו וחידושו של הנתיבות, שבמלוה מטבע וירד ערכה כשהגיע זמן הפרעון, בזה יודה גם המהר"ם אלשיך וכמו שמצינו בתשובותיו בסימן ע"ט ע"ש מה שדקדק מדברי הרמב"ם בה' מלוה ולוה פ"ד הי"א, וע"ש מה שהאריך בביאור שיטתו ושיטת התוס'.

וכן כתב גם המהר"ם אלשיך בתשובותיו בסימן קט"ו וקט"ז וז"ל בתשובה ס' קט"ו: "כלל הדברים דכיוון שלא התנה מתחילה לקבל כפי שוויו בעת שנתנה וגם לא קצב כך וכך זהובים. שלא עשה דמים הפרקמטיא שנתן בזהובים אלא כך וכך קוריינטיש, אפילו אם פיחתו מטבעות הכסף במשקלם אין לו אלא קוריינטיש כמו שהם עכשיו" עכ"ל. וע"ש בתשובתו שכתב עוד "ועוד מטעמא אחרינא משלם לו כי השתא דהא ראובן ראה שהיו הזהובים הולכים ועולים שהרי תחילה היו בארבעים חתיכות והיו הולכים ועולים עד חמשים וע"ד זה ה"ל לאסוקי אדעתה שעוד יעלה וה"ל לאתנויי שאפילו אם יעלה יותר יפרע לו בערך חמישים ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה" חזינן מדבריו תרתי א) שהיכא שירד ערך המטבע אין פורע לו במטבע אלא בערך שהוזל שכיוון שנקבע פרעון במטבע פורע באותו מטבע שנקבע אף אם ירד ערכו באם לא קבע שתהיה הצמדה ע"ש. ב) היכא שיש מצב של אינפלציה שיורד ערך המטבע חובה על המלוה להתנות שיתן לו בערך של שעת הלואה ואם לא התנה הוא הפסיד עצמו וקיבל על עצמו שיפרעו לו לפי שווי המטבע בשעת פרעון. ולא אזלינן בזה בתר אומדנא שמלוה נותן מעותיו בכוונה לקבל ערכם ואינו מוכן להפסיד. (וזה שלא כסברת המהרשד"ם ועיין לקמן).

יז) והנה הלחם רב חזר על סברתו זו גם בתשובותיו בסימן י"ג ואף שמחי לה אמוחא לענין עליית ערך המטבע, שהסתפק שמא יש בזה משום ריבית.

פשיטא ליה שבירד ערכו, משלם שיעור המטבעות לפי ערך הזול. ועיין שם שכתב שרבו ר' חיים בסאן הודה לו לסברתו, (ואף שבתשובה י' משמע שפליג על רבו ר' חיים באסאן ע"ש, ואולי שלאחר דברי הלחם רב חזר בו מסברתו).

וכן נקט בפשיטות גם הרדב"ז בתשובותיו בח"א ס' תק"ס. דהרדב"ז נשאל "באלמנה שהוציאה כתובה וכתוב בה סכום מיידים ממטבע היוצא בזמן הזה ובאותו הזמן היו המיידים יותר טובים במשקל ובכסף מאותם שהם עתה וכולם שמם מיידים, אם חייבים היתומים לשלם לה עתה מה ששוים המיידים של אותו זמן או דילמא משלמים לה מיידים של הזמן הזה ותו לא". ושאלת הרדב"ז היא כשאלתנו. וע"ש שכתב בתוך דבריו "וכן לענין המלוה את חבירו מיידים ממטבע אותו זמן ובא לפורעו עתה שהוא פחות ממה שהלוהו, וגם אני אומר שאינו פורע לו אלא מיידים היוצאים בזמן הזה כיוון שהשם אחד והמקום אחד וכו' כיוון שמעות זה המקום הלוהו ומעות זה המקום פורע לו שפיר דמי וכו'" וע"ש מש"כ דלענין פרעון כתובה, משלם תמיד כמטבע הזול משום שמקולי כתובה שנו כאן. ועיין מה שנכתוב בזה לקמן.

יח) אך באמת מה שכתב הנתיבות בפשיטות והביא דברי הלחם רב דסבירה ליה הכי ובאמת בתשובת לחם רב חזינן שזו היתה דעתו ופליג על רבו ר' חיים באסאן בהך מילתא. ובדבר זה נחלקו גדולי הדורות באותו זמן בקביעת צורת התשלום במקום שערך המטבע פוחת או יוסף בין ע"י גזירת המלכות בין מפני ששווי המטבע ביחס למטבעות אחרים היה משתנה. והנה ראש המדברים בהאי מילתא הסובר שחובה על בעל חוב או קונה לשלם פרעון החוב או דמי הקניה לפי ערך המטבע בעת הקניה ולא יוצאים ידי חוב בתשלום המטבעות שפחת ערכם הוא המהרשד"ם. והאריך בזה בתשובתו בח' חו"מ סימן ע"ה, ושנה הדברים בתשובותיו בח' יו"ד ס' קע"ו וס' רכ"ד ויען כי תשובתו בח' חו"מ ארוכה, אך היא היסוד לדבריו נעתיק עיקרי הדברים, ובעובדה דידיה היתה גזירת המלך שהחייב לחבירו מטבע גרושוש, לא יהא אדם רשאי לפורעם ולקבלם יותר ממ' לבנים (סוג מטבע) הגרושוש, ולמרות שלפני הגזירה היו משלמים עבור הגרושוש יותר ממ' לבנים. וז"ל תשובתו: "הן אמת כי בדבר זה שאירע שנת השמ"ה בירידת חשיבות הגרושוש והזהובים נמשכו מריבות וקטטות מינים ממינים שונים בין הסוחרים אשר חשבתי שיעשו הם הסוחרים עצמם סדר ואופן שימנעו המריבות מבין בני אדם, אבל הם לא עשו כן אלא איש לדרכו פנה אשר על כן הוצרכתי לגלות דעתי כיון שידעתי שכבר קדמני אחר וגלה דעתו. לכן גם שמתי אני את לבי לגלות מה שנראה בעיני, ואען ואומר כי לכאורה יראה מלשון התלמוד והפוסקים ז"ל מי שנתחייב לחבירו גרושוש או זהובים בזמן העליה בין דרך מקח וממכר בין דרך הלואה יפרע עתה בשעת ירידה אותו הסכום מגרושוש או מזהובים ולא יותר. דגרסינן בגמ' פרק הגוזל עצים המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע וכו'. וכבר כתבו התוס' שלכל הפוסקים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוהו יחזיר לו, כל זה היה נראה לכאורה בלי ספק.

אלא שלפי האמת אין הדעת סובל שימכור אדם סחורה ומרויח בה כפי התנאי שעושים עשרה למאה, ובשעת הפרעון נהפוך הוא, שמפסיד מהקרן, וכן כשהלוה אדם לחברו ק' זהובין ובשעת הפרעון אינו שוה אלא פ' ויהיה פטור וכו', לזה אני אומר שלאחר העיון במה שבא בגמ' לאחר מחלוקת רב ושמואל במלוה לחברו על המטבע, בעא מיניה רבא מרב חסדא, המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו, אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותו שעה, אמר לו ואפילו כי נפיא אמר ליה הן, אמר ליה אפילו כי תרטיא, אמר לו הן. והא קא זיילין פירי אמר ר' אשי חזינן, אם מחמת טיבעא זיל מנכינן ליה ואם מחמת תרעא זיל לא מנכינן ליה. והא קא שבח לענין נסכא, אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא עד עשרה בתמניא. והך בעיא הוי מסקנה הכי וכו', למדנו מכאן שאם אנו רואים שבשביל המטבע חדש נותנים לאיש פירות יותר ממה שנותנים בשביל הישן לא יפרע אלא לפי חשבון הישן. וכ"כ רב אלפס והרמב"ם והסכימו שכך הדין אם פחתו ממנו וכו'. א"כ כשם שאם הוסיפו על משקל המטבע אם הוזלו הפירות לא יתן לו מן המטבע החדש וכו', ואחר שאנו רואים שתלוי ענין זה בזילי פירי או יקרי פירי מה לי שהיתה הפחת או העילוי מחמת המשקל או מחמת גזירת ומאמר המלך וכו'.

ועתה אני אומר שידוע לכל שאנו הולכים לעולם בתר אומדן דעתא וכו' ועל כן אני אומר שכתב בשטר שחייב ליתן לו ק' גרושוש שיש לנו לילך בתר אומד דעת שלא התנה כן אלא לתועלת ותוספת טובתו, ואיך אפשר יהפך לו אור לחושך ויתן לו פ' בעד ק', אלא לעולם צריך ליתן שיעור ק' וכו', אעפ"י שכתב ק' אמדינן דעתיה דאנן סהדי שלא כתב כן אלא אדעתא וכו' שיעמדו בשיווים וכו', וכי תימה למה לא התנו דבר זה כמו שהתנו שיפרע לו בגרושוש וכו', מי שיאמר כן לא בדעת ידבר שכבר אמרו שדבר דלא שכיח ואינו מצוי לא שייך ביה תנאי וכו', ואם כן בנידון דידן שלנו יש לנו לילך בתר אומדן דעתא כדאמרינן לעיל וכו', עוד מצאתי הגה"ה פ"ד מה' מלוה ולוה וכו'" (ע"ש שהביא דברי הגהות מימוניות שפליגי על התוס' בב"ק וחלקו בין גזל למלוה, והוסיף שבהתאם לסברא שכתב יש לילך בתר דעת הגהות מימונית, וע"ש עוד בסוף דבריו שהביא ראיה לשיטתו מדברי התוס' בב"מ מד,ב שכתבו שהיכא שמכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זול והיו ל"ב בדינר אינו יכול לפטור בכ"ד איסרין ולומר דינר הוא דאיקר ואיסרין עמדו במקומן, אלא יתן לו דינר כסף או לב' איסרין הרי שמוכח שמשלם לפי ערך ההלואה ולא לפי המטבע שהתחייב.

יט) כתבנו באריכות דברי המהרשד"ם, וברור שדעתו היא שעכ"פ בהלואה או במכר חובת התשלום הינה לפי ערך הסחורה או ההלואה בשעתה ולא בדמים שנקצב התשלום, ולכאורה נילף מינה גם לענין נידון דידן בכותב כתובה שיתחייב לשלם דמים לפי ערכם וכח קנייתם בשעת ההתחייבות.

ויש להעיר מספר הערות, והארות העולות מתוך תשובתו:
א. חזינן בריש דבריו שהמהרשד"ם לא רצה לגלות דעתו בתחילה בנושא זה וחשב שהסוחרים יקבעו כללים ביניהם ומשלא נקבעו הכללים הוצרך לגלות דעתו, וש"מ שסבירה ליה שלכתחילה יש לפשר ולהגיע להסכמה בהאי מילתא.
ב. עוד משמע שהמהרשד"ם גילה דעתו מפני שכבר קדמו אחר וגילה דעתו, ומשמע שדעתו של אותו אחר היתה שלא כהמהרשד"ם, ונראה שכוונת המהרשד"ם היא למהרש"ך ועיין לקמן.
ג. חזינן לדעתיה דהמהרשד"ם דבמושכל ראשון, משמעות לשון הש"ס והפוסקים היא שישלם מעות שהתחייב או לוה ואפילו ירד ערכם, ואע"פ שנגרם הפסד למלוה או למוכר ובסוף דבריו רצה להסתמך על דעת הגהות מימוניות לאפוקי מדעת התוס'.
ד. המהרשד"ם ארכביה אתרי ריכשי, בתחילה הוכיח דבריו מדין הוסיפו על משקל המטבע, שחזינן מסוגיית הגמ' שגובה וצורת התשלום נקבע בהתאם לעובדה שהוזלו או הוקרו הפירות וע"ש מה שנדחק מסברא בביאור הענין, והוסיף דהאי דינא מוכח מאומדנא שלא התנה אלא שירויח ולא יעלה על הדעת שמוכר ומלוה יפסיד וימכור בסכום מסוים ויקבל בערך פחות.
ובאמת שעיקר ראייתו מהוסיפו על משקל המטבע צריכה עיון רב דהתם מיירי בנפסל המטבע ועשו מטבע חדש, וכמפורש בראשונים, ולפי זה ודאי שהתשלום אינו מטבע שהלוה או התחייב אלא שויו, וכשאינו פורע החפץ שהתחייב אלא שויו ודאי יש לילך במטבע חדש בתר זילי או יקרי פירי כדי לקבוע גובה התשלום. אמנם היכא שנשאר אותו המטבע אלא שירד ערכו בין מחמת גזירת המלך בין מחמת האינפלציה, בזה לא מיירי הסוגיא ומה שקיבל הוא שישלם.
וכן יש לעיין שמדבריו משמע שאם פסלתו מלכות ויוצא במישן יכול לשלם לו המטבע אף שנפסלה ואומר לו לך והוציאו במישן, שפרעון זה יהיה רק אם במישן יכול לקנות פירות באותו שווי, וזה דוחק גדול ובודאי שבמקום שפורע שוה עתה פחות (ועיין מה שהוכיח החתם סופר ונביאנו לקמן, מדברי מהר"ם מרוטנבורג).
ה. מש"כ שיש כאן אומדנא ברורה. ולפי זה צריכים לדון בכל מקרה לגופו האם איכא הך אומדנא ובפרט במוכר שלא תועיל אומדנא שלו בלבד דהא איכא דעת קונה, ולא סגי באומדנא של המוכר, דלא בדעתו לבד הדברים תלוים ועיין בתוס' כתובות מז,ב.

וכן מש"כ שלא הוי ליה להתנות דלא היה צריך לאסיק אדעתיה שירד ערכם, כבר הבאנו לעיל שסברת המהר"ם אלשיך בתשובתו היא איפכא, שאדרבא בכהאי גוונא הוי ליה להתנות. ולענין כתובה בזמן הזה אם שייכת הך אומדנא עיין מה שנכתוב לקמן.

ו. מש"כ בסוף דבריו להביא ראיה לסברתו מהתוס' בב"מ מד,ב, ודאי שפשט דברי התוס' מורים כוותיה, אך כבר עמדו על דבריו המחנה אפרים ה' מלוה ולוה דיני ריבית סימן כ"ה והחוות דעת ביו"ד ס' קסה, ע"ש מש"כ לישב דברי התוס' לשיטתו. ועיין עוד בשו"ת בית אפרים חחו"מ סימן ד' ואכמ"ל.

כ) והכנה"ג בחו"מ סימן ע"ד בהגהות טור אות ט"ו (ושנה דבריו ביו"ד סימן קס"ה) הביא שהמהר"ם גלאנטי בתשובותיו ס' כ"ו וס' פ"ב הסכים לדעת מהרשד"ם, ובאמת לענ"ד אין הכרח שיסבור כמהרשד"ם ע"ש בדבריו דאיהו מיירי שקבע תשלום הלבנים (מין מטבע) בפרחים (מטבע אחר) ומשמע מדבריו שאם היה כתוב לבנים בלבד (ששערם עלה), היה מקום לבעל דין לחלוק שישלם כמספר הלבנים, ועכ"פ לא ברור לנו טעם הדבר וסמך עצמו על דברי הרמב"ם פ"ד מה' מלוה, ע"ש ואכמ"ל.

אמנם כבר כתבנו לעיל שהמהרשד"ם כתב שהוצרך לכתוב תשובתו אחרי שחכם אחר גילה דעתו בזה, ונראה שכוונתו למהרש"ך בתשובותיו ח"א סימן ס"ב שנשאל על פרעון הלואה שנערכה בגרושוש שהיו שוים חמשים ואח"כ גזר המלך גזרתו שלא ישלם יותר מארבעים ע"ש. ובתחילת דבריו כתב "צר לי מאוד על ההפסד הגדול שהגיע לכל ישראל מחמת זאת הגזרה אמנם כל איש ישראל צריך שיצדיק עליו הדין ויקבל בסבר פנים יפות ההפסד המגיע לו מחמת הגזרה על פי התורה. ועיין שם מה שביאר והוכיח מסוגיית הגמ' בב"ק צז,ב, ויסוד דבריו הוא שהלואת מטבע היא על מנת להחזיר אותו מטבע, ואף על מנת להחזיר מטבע אחר הוי כסאה בסאה דמותר אם יש לו, והמהרש"ך שנה דבריו בתשובה בסימן עב וקיא ובתשובתו בח"ב סימן נג.

והכנה"ג שם כתב עוד על דברי המהרש"ך "וכ"פ הראנ"ח ז"ל ח"א ס' קד ומהרי אדרבי סימן קיח, ומהר"ח רופא בתשובותיו סימן יז, ומהר"ם אלשיך ז"ל סימן ע"ד, גם מהרש"ח בתשובותיו סימן מט הרבה להשיב על המהרשד"ם ז"ל והסכים לדעת מהרש"ך זל וכ"כ בסימן סא ולזה הסכים הרב מהר"א מונסון ז"ל בתשובה כת"י, וכתב שכל מי שלא יסכים בזה אינו בעל הוראה וכו'".

ולכשנעיין היטב נראה שיסוד מחלוקת גדולי הדורות היתה בהגדרת הלואה והתחייבות במטבע האם כוונתו שמתחייב להשיב לו אותו חפץ או את שויו.

בין כך ובין כך בהלואה ומקח הדבר תלוי במחלוקת זו. וברור שאי אפשר להוציא מיד המוחזק, מיהו אם תפס לכאורה יש מקום לומר שיכול לטעון קים לי כמהרשד"ם ודעימיה.

ולכן לענין הלכה למעשה ודאי שיש לפסוק כמו שהכריע הנתיבות, ואינו חייב לשלם אלא סכום מעות שהלוה או שהתחייב, וכן נראה שהיה פשוט לשער המשפט. עיין דבריו בסוף ס' ע"ד, וכן נראה שהסכימו החתם סופר והמהר"ם בנעט, ונביא דבריהם לקמן. שהיכא שירד הערך, ודאי שיפרע לו באותו מטבע אף שירד ערכו וכדברי התוס'.

כא) ולמש"כ היכא שפחת ערך המטבע אך לא נפסל כגון מי שכתב כתובה שערכה בש"ח, אף שאין ספק שירד ערכם ביחס למדד המחירים לצרכן או ביחס לרוב המטבעות העולמיים אכתי אין זה מעלה או מוריד, דברור שבמדינת ישראל המטבע הינו הש"ח ובעבר השקל ולפניו הלירה ואף שחלק מהעסקאות ובעיקר בנדל"ן נערכות בקביעת סכום דולרי, דהיינו שישלם ש"ח השוים לסכום מסוים של דולרים, וצורת התשלום בש"ח לפי השער של הדולר ביום התשלום.

ודבר זה היה נצרך בעיקר בתקופה בה היתה אינפלציה גבוהה וברור שהלירה השקל והש"ח הוא מטבע, וליכא למימר שהש"ח היא פרי והדולר הוא מטבע, שהרי במדינת ישראל הדולר אינו הילך חוקי, והיכי נימא שהוא המטבע. ואף שברור שכח הקניה של הש"ח תלוי בשווי הדולר ומטבעות אחרות, אין הדבר מפני שהמטבע הישראלי מהוה פירי ביחס למטבעות חוץ אלא מפני שרוב המוצרים בנויים על חומרי גלם הנקנים במטבע זר, ולפיכך עליית וירידת ערך במטבע זר משפיעה על כח הקניה של המשתמשים במטבע הישראלי, אבל ברור שבתור אמצעי תשלום וכאמצעי לקניית נכסים שונים הש"ח הוא טבעא ושאר המוצרים הם פירי, ולכן ודאי שגם בתשלום חוב או כתובה במטבע ישראלי, אף אם פוחת ערכו ביחס למטבעות אחרים. ישלם לפי סכום המטבע שנתחייב ולכן בפרעון כתובה ישלם אותו סכום אף שערכו פחת במשך השנים.

ולמש"כ אין שחר למש"כ הגר"ש שלוש בפד"ר כרך י"ח עמוד 44 שהל"י נקרא פירא והדולר טבעא דברור דבמדינת ישראל הל"י הינו טבעא והיוקר והפחת תלוי בפירות ואולי כוונתו ביחס של דולר לל"י, לענין צורת הקנין וצ"ע.

ונראה לי לומר דאף דלדעת המהרשד"ם בפרעון חוב ובתשלומים עבור סחורה לא יוצא ידי חובתו בפרעון אותו מטבע. אם פחת כח הקנייה, אלא צריך לשלם סכום מטבע שיש בו אותו כח הקנייה של המטבע שהיה בשעת ההלואה והמכר, לפי סברתו של המהרשד"ם הבנויה על האומדנא שלא יעלה על הדעת שאדם ילוה וימכור ויטרח, ובהגיע שעת הפרעון יבואנו הפסד, והוסיף עוד שאם היה יודע שיהיה פיחות בערך הכסף ודאי היה מתנה שישלם לו כפי ערך הכסף בשעת ההלואה או המכירה. והנה לענין מכירה כבר הזכרנו לעיל שלכאורה אין הדבר תלוי רק בדעתו אלא גם בדעת הקונה, וכבר כתבו התוס' שבכה"ג לא אזלינן בתר דעתיה בלבד, ונראה לומר שלענין כתובה לכאורה אין מקום לומר שיש אומדנא כזו שהבעל מתחייב ליתן לה תוספת כתובה מדעתו בערך אותם המעות שהיו בשעת הכתיבה. והלא בכתובה הדבר תלוי בדעת הבעל בלבד וכפי המבואר במשנה דאם רצה להוסיף יוסיף, ובשלמא בהלואה או במכר שהמלוה או המוכר נותנים ללוה ממון או חפץ בערך מסוים איכא אומדנא דאנן סהדי שאינם מוכנים ליתן לו, אם בשעת החזרה לא יחזיר להם הלוה או הקונה דמים בערך שנתנו לו. אבל בכתובה שנותן מדעתו, מהיכי תיתי דאיכא אומדנא שרוצה להתחייב במעות שכתב ואם פחתו דעתו להתחייב במעות כערכן, דהדבר אינו פשוט וברור שרוצה ליזוק ולהתחייב בנכסיו בכהאי גוונא. ולפיכך אין ראיה לכאורה מדברי המהרשד"ם בפרעון חוב ותשלום עבור קניית חפץ לדין כתובה, דאף אי נימא דהך אומדנא היא אומדנא גמורה בהלואה ומכר, אומדנא כזו לא הוי אומדנא ברורה לגבי חיוב שמחייב את עצמו מרצונו.

ולמש"כ יש לחלק לגבי התחיבויות שמתחייב בכתובה, בין מה שמתחייב בתמורה לאשה מרצונו החופשי למה שמתחייב לה בתמורה לכספים שהכניסה לו.

שבכספים שמתחייב בתמורה למה שהכניסה לו בזה יש ללמוד מדברי המהרשד"ם בהלואה ומכר, משא"כ לגבי תוספת שהוסיף לה מעצמו ברצון נפשו בזה ליכא אומדנא ברורה שנתחייב לה בערך אותם דמים, ואיכא למימר שהתחייב לפרוע לה דוקא הסכום שכתב לה ולא ערכו בעת ההתחייבות. וסברה זו מבוארת בדברי הרדב"ז בתשובותיו חלק א' סימן תק"ס, שנשאל באלמנה שהוציאה כתובה וכתוב בה סכום מיידים ממטבע היוצא בזמן הזה ובזמן כתיבת הכתובה היו המיידים יותר טובים במשקל ובכסף מאותם שהם יוצאים עתה, ונשאל אם ישלם מיידים של זמן הפרעון או ערך המיידים בעת כתיבת הכתובה. וכתב שם בתוך דבריו "אבל מה שיש להסתפק אם היו שם נכסי צ"ב שנאמדו ובלו שהרי היא כבעלת חוב ולא אמרינן בהם מקולי כתובה, גובה אותו כפי זמן כתיבת הכתובה או כפי הזמן היוצא וכן לענין המלוה את חבירו מיידים וכו'", ומבואר מדבריו שהתחיבות שמתחייב בכתובה בתמורה לכספים או נכסי צאן ברזל שהכניסה לו דינם כהתחייבות של מלוה משא"כ מה שמתחייב מעצמו שיש להם דין חיוב כתובה (ובעיקר חידושו עיין לקמן) שהיא התחייבות מרצונו.

ולפיכך אין הכרח ואין אומדנא לומר שהתחייב לשלם לה מטבע כערכו בעת כתיבת הכתובה.

כב) ולמש"כ נדחה מש"כ הרה"ג שלוש והרצברג בפסק דינם שפורסם בפד"ר כרך יח עמ' 43 ו 54 להוכיח מדברי המהרשד"ם לדין כתובה. דשאני נידון המהרשד"ם דמיירי במוציא דמים שאיכא אומדנא גמורה שלא היה מוכן ליתן דמים ולהניחם על קרן הצבי שיבואהו הפסד, משא"כ התחיבות בכתובה שהיא מרצונו.

וכן מש"כ שם הגר"ח הרצברג בעמ' 55 שבתקופתנו שערך המטבע הולך ופוחת ודרכו להוזיל, ולפיכך כוונת כל מוכר או מלוה להצמיד דמי המכירה או ההלואה ואף אם לא התנה הרי זה כהתנה, ובאמת דכשנעיין בדברי המהרשד"ם בתשובתו נראה שמדברי המהרשד"ם מוכח איפכא, שהרי כתב שם המהרשד"ם דדוקא בעובדא דידיה שלא היה צריך להעלות בדעתו שיהיה פיחות ע"י המלך שוב לא הוי ריעותא במה שלא התנה על דבר שאינו שכיח, ומשמע מדבריו שאם הפיחות היה דבר שכיח, היה חובה עליו להתנות ומדלא התנה מחל על זכותו להצמדה, וכפי שהבאנו לעיל גם מדברי המהר"ם אלשיך.

ולפי"ז בזמן הזה שהפיחות הינו הליך מצוי מזה שנים ודאי שחובה היה עליו להתנות ולפרש שמתחייב בסכומים אלו, ומצמידם לדולר או למדד, ומדלא כתב ולא התנה, בחוב ובמכר לא יגבה ההצמדה ובכתובה לא מחייב עצמו בהצמדה, ולכן נראה שבתקופתנו כל הכותב כתובה בסתמא ולא פירש שהוא מצמיד סכום התחייבותו, ליכא אומדנא שרצה להצמיד דאם אכן היה רוצה בכך היה מפרש הדברים, דלא הוי דבר דלא שכיח, ולכך בכתובה בזמן הזה גם הרשד"ם יודה שישלם כסכום המטבע שהתחייב ולא את ערכו.

ויש להוסיף עוד שבזמן הזה במדינת ישראל בכל שטר חוב, הלואה או מכר שלא נכתב בהם הצמדה, הגביה תהיה נומינלית ולא ריאלית, דהיינו שהחוב יגבה לפי סכום המעות שנכתב בו ולא יהיה צמוד לא למדד ולא לדולר אלא אם כן צוינה ההצמדה בפירוש. והוא הדין בפסקי דין והסכמים שלא הוזכרה בפירוש הצמדה לא תהיה בהם הצמדה, ולפיכך אף בכתובה יהיה הדין כן דלא גרע משאר התחיבויות הנהוגות במשק. שבאם לא נכתבו הדברים בפירוש, אין נוהגת הצמדה לגבי התחיבות זו. ובעלמא אמרינן דדרשינן לשון הדיוט עיין ב"מ קד,א ואזלינן בתר המנהג, ועיין חו"מ סימן מ"ב ובש"ך שם ס"ק ל"ו, ואכמ"ל.

כג) ובר מדין נראה לי שבכתובה הנכתבת בימינו במדינת ישראל, לא שייכת סברת המהרשד"ם דאיכא אומדנא שישלם לו סכום המטבע או כפי ערכו, שהרי בסתמא כל הכותב סכום כסף בכתובה לא מודע שהסכום אותו הוא כותב מהוה התחייבות גמורה וחייב לשלם סכום זה אף משפטית, ומעשים בכל יום הבאים בפנינו כשהבעל נדרש לשלם הכתובה הוא תמה, מדוע עליו לשלם, שהרי מעולם לא חשב באמת לשלם סכום זה וחשב שהכל טקס בלבד. (וכבר כתבנו במקום אחר שחובת הרב מסדר הקידושין להבהיר הבהר היטב לחתן מהות ההתחיבויות שהוא לוקח על עצמו בעת כתיבת הכתובה, אלא שלצערינו לפעמים הדברים לא ברורים אפילן לעוסקים בסידור חו"ק, ובודאי שענין זה של הצמדה או אי הצמדה אינו ברור, שהרי גם בבתי הדין אין מנהג ברור וקבוע בזה).

ונראה לומר דכיוון דבזמן הזה גירושין תלוים בדעת האיש והאשה ואינו יכול לגרשה בעל כרחה, ומלבד זאת על פי חוק הבעל מתחייב לתת לאשה מחצית הנכסים שצברו בני הזוג עם הגירושין, ומשכך אין האשה סומכת עתידה על מה שהתחייב הבעל בכתובה, דהרי אף היא לא מודעת לאמור בכתובה. ולהכי לא מצינו שכיום איכא תיגרא על סכום הכתובה (ולפעמים התיגרא היא על הסכום שיכתוב מפני שיש בזיון שלא כותב סכום גבוה ולא תובעים להתחייבות), ואף דאמרינן בשבת קל,א דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא, היינו דוקא בימי חז"ל לפני תקנת חדר"ג והאיש מגרש את אשתו בעל כרחה, והכתובה נועדה להבטיח עתידה הכלכלי של האשה בגירושין או באלמנותה ולכן בכל נישואין היתה תיגרא על הסכום שיתחייב להבטיח את עתידה, משא"כ היום שעיקר הסמיכה הכלכלית של האשה בנויה על זכויותיה על פי חוק. ולא על הכתובה ממילא ירדה הסיבה לתיגרא בקביעת סכום הכתובה.

אמנם נהי שלענין עצם ההתחייבות שהתחייב בפירוש בכתובה אינו יכול לפטור עצמו בטענה שלא ידעתי על מה אני חותם ולא התכוונתי להתחייב.

דבהאי דינא כבר כתב הרשב"א בתשובה ח"א ס' תרכ"ט וז"ל: "נשאל ביהודי ע"ה שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאים, ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומע לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן ואין אלו אלא דברי תמה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה".

והנה אף שהרשב"א לא רצה להורות כן, ועיין בזה בב"י אהע"ז סימן ס"ו ובשו"ת מהר"ם די בוטון סימן ל"ה, השו"ע והרמ"א הכריעו כדעת הרשב"א עיין באהע"ז סימן ס"ו סי"ג בהגה וכן פסק השו"ע בחו"מ סימן סא סי"ג ובסמ"ע ובש"ך שם, שאפילו שברור לנו שלא הבין מתחייב בכך, מכיוון ששתק ולא פירש שיפרשו לו מהות החיוב. ועיין עוד בחו"מ סימן מ"ה ס"ג "הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גויים והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קרא, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו" ולפי"ז ודאי מתחיב במה שכתוב בשטר הכתובה, וטעמא דמילתא מדלא דרש לברר היטב מהות הכתוב ועל מה חתם קיבל עליו בכל ענין.

אך במה דברים אמורים, לענין מה שנכתב בפירוש דאמרינן מדלא בירר קביל על עצמו, ובכהאי גוונא אין אומדנא שמתכוין להתחייב אף בהצמדה ואף אם ירד ערך הכסף. דבשלמא ביודע במה מתחייב, איכא למימר שחשב להתחייב בסכום ובערכו באם יהיה פיחות, משא"כ היכא שברור לנו שלא ידע ולא הבין על מה חתם, אלא שיש תוקף משפטי לחתימתו, ודאי לא שייך ליצור בכהאי גוונא אומדנא שהתכוין להתחייב ביותר ממה שחתם עליו וזה נ"ל פשוט.

ולכן נ"ל דסברת המהרשד"ם להצמיד ערך ההתחיבות לא שייכת בכתובה ככלל ובפרט בזמן הזה, שאין הבעלים המתחיבים מודעים למהות התחיבותם, ולא שייך לומר אומדנא על דבר שברור לנו שלא העלה בדעתו כלל.

כד) ויש להוסיף עוד שבירד ערך המטבע בהתחיבות שהתחייב בכתובה לא יפרע אלא כפי הערך העכשווי, והוא מפני שבכתובה הקלו וכמבואר בכתובות קי,ב "נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י, נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י נותן לה ממעות א"י" ומבואר בגמ' שם שמקולי כתובה שנו כאן, ולכן אע"ג דמעות קפוטקיא עדיפים ואע"ג דהשתעבד בקפוטקיא או פורע בקפוטקיא, פרעון הכתובה יהיה במעות א"י שהם גרועים. ומהאי טעמא כתב הרדב"ז ח"א סימן תק"ס בשאלה שנשאל והבאנו לעיל, בפחת ערך המיידים וז"ל: "הדבר ברור אצלי שאינם חייבים לשלם אלא מיידים של זמן זה כפי סכום מנין הכתוב בכתובה ותו לא, דקולי כתובה שנו כאן, דתנן הנושא אשה בא"י וכו' אעפ"י שהם קלים ופחותים ממעות קפוטקיא דמקולי כתובה שנו כאן והכי פסקו רוב הפוסקים וכו', וק"ו הדברים השתא ומה התם דאיכא שינוי במקומות וגם המטבע משונה משום דכתב לה מעות סתם מגבין לה הפחות שבהם כ"ש בנ"ד ששם מטבע אחד הוא ובמקום אחד וממלך אחד וממקום אחד שאין מגבין לו אלא מה שיוצא בזמן גביית הכתובה וכן המנהג ולא ראינו מי שפקפק בזה".

וע"ש בסוף דבריו דביאר דכן דעת הרמב"ם מדכתב בפ"ד מה' מלוה ולוה "המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלם אם הוזלו הפירות וכו'", והיינו שהשוה כותב כתובה ופירש משקל המטבע למלוה מטבע סתם ומשמע שהיכא שכותב בכתובה מטבע בסתמא אם פוחת ערכו ישלם אותו מטבע ע"ש. וכן דייק מדהזכיר הטור ביו"ד ס' קסה מלוה בלבד ולא הזכיר כתובה, ובאהע"ז סימן ק' כתב דין כתובת האשה ולא כתב אם הוקרו הפירות או הוזלו הפירות, שמע מינה דבכל גוונא שנינו קולי כתובה. ולפי"ז ברור שש"ח או שאר מטבעות שפוחת ערכם, מקולי כתובה יגבה מהם כפי הערך שבשעת הפרעון.

אך מה דפשיטא ליה לרדב"ז להאי גיסא, פשיטא ליה למהרי"ט איפכא, שאיהו כתב בח"ב אהע"ז ס"ב שהך דינא שמקולי כתובה שנו כאן. מיירי שערך המטבעות שוה, אלא מעות קפוטקיא חריפי ויוצאים בהוצאה יותר ממעות א"י, אבל היכא שנשתנה הערך לא נאמר הך דינא דקולי כתובה ע"ש מש"כ והאריך, ומשמע מדבריו עוד דאזיל בשיטת המהרשד"ם בין בענין פרעון חוב ובין בענין פרעון כתובה. והעיד שם וז"ל: "וזכורני בשני גדולי הדור זכרם לחיי עד הרב מהר"ר משה אלשיך ומורי הרב מהר"ר שלמה סאגיש ז"ל בזמן שהתחיל המטבע לירד ורבו המחלוקות והמריבות בין בני אדם וגם לענין הכתובות הישנות היו מדקדקין מאוד לשון הכתוב בכתובה שבא להוציא שלא יתן לה מטבע שנשתנה לאחר זמן ולא שייך לומר בהכי מקולי כתובה". חזינן לדעתיה שחייב לשלם לה דמי כתובה לפי הערך בשעת הכתיבה ולפני הפיחות והעיד שכן נהגו הלכה למעשה המהר"ם אלשיך ומורו רבי שלמה סאגיש.

(ואעפ"י שהמהרי"ט העיד כן על המהר"ם אלשיך, לעיל הבאנו תשובתו שלא פסק כן להלכה אלא שישלם המטבע שפוחת לפי ערכה בעת הפיחות).

כו) ועיין בדרישה באהע"ז סימן ק' שעל מה שכתב הטור ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות והוא דין קולי כתובה כתב "מכאן יש סמך קצת למדינת וואלין ולשאר מקומות שהרי מימים קדמונים ביניהם מנהג מדינות ליטא ששם כשכותבים שוק ר"ל ב' זהובים וחצי וכו' ואחר כך נשתנה המטבע מחמת המלכות שהנהיגם וסומכים למדינת פולין בכל דבר, ששוק ביניהם שני זהובים ושמעתי שפסקו חכמי הארצות ההם על נשים שנתארמלו שאינן גובים אלא ד' מאות אע"פ שנישאת ונכתב כתובתה קודם שנתחדש הדבר". הרי דלמד דין מטבע שפוחת מדין קולי כתובה וס"ל שמגבינן הסכום הפחות. ועיין בט"ז סימן ק' ס"ק ט' וציין לתשובתו שהובאה בט"ז סוף סימן ס"ו והובאה בשו"ת גאוני בתראי סימן ט' דשם סבירא ליה שלענין זה דמיא כתובה לחוב ואולי אף עדיפא מיניה דלא שייך בה ריבית. ואף בהוסיפו על המטבע ישלם התוספת, ומשמע שהט"ז חולק על הפרישה בסברה זו וס"ל כמהרי"ט.

ועיין בשו"ת חת"ס ח' אהע"ז ס' קכ"ו וחו"מ סימן עד שהביא מחלוקת הפרישה והט"ז בהך דינא, וע"ש שכתב שמדברי הב"ש משמע שסבר כפרישה.

והחת"ס עצמו הוכיח מדברי הרמב"ם בה' אישות פט"ז דלגבי האי מילתא לא אמרינן דין קולי כתובה וכמהרי"ט.

העולה מכל האמור לעיל שבהאי מילתא נחלקו האחרונים אם לגבי פיחות המטבע אמרינן דין קולי כתובה ויגבה כסכום השוה עתה או נימא שישלם כמו שהתחייב ומכיוון שלא נפקא מידי ספיקא, ודאי שאי אפשר להוציא מידי הבעל. ולהכי אי אפשר להצמיד הכתובה לא לדולר ולא למדד ויגבה המעות לפי ערכם עתה. מיהו אם תפסה האשה כתובתה יש לומר שלא נוציא ממנה ותוכל לטעון שקים לה כסברת המהרי"ט והט"ז שבכהאי גוונא לא אמרינן דין קולי כתובה ולכן צריך לפרוע לה דמים בערך שהשתעבד לה.

ועיין עוד בתשובות החת"ס אהע"ז ס' קכ"ו וחו"מ ס' ע"ד שכתב להוכיח מתשובת מהר"ם בר ברוך ס' תת"ר והובא במרדכי ב"ק ס' קי"ג, שפשיטא ליה למהר"ם שהיכא שירד ערך המטבע ועדיין לא נפסלה שודאי יכול לפרוע בה אע"פ שפחת ערכה, ע"ש מה שכתב, וסברתו פשוטה וברורה ועל פי דבריו יש לדחות מש"כ המהרשד"ם לפרש סוגיית הגמ' בב"ק באית ליה דרכא למישן ואכמ"ל, ועוד חזון למועד.

כז) העולה להלכה מכל מה שהארכנו והרחבנו לעיל בדין תשלום כתובה היכא שירד ערך המטבע. דבדין זה שירד ערך המטבע כתבו התוס' הרא"ש והרשב"א בחידושיהם בב"ק והרשב"א והרא"ש בתשובה וכן מוכח משו"ת מהר"ם בר ברוך שישלם המטבע בערך הפחות ומדברי התוס' בב"מ מד.ב יש להוכיח לכאורה שס"ל שישלם כערך המעות בעת השעבוד. וכן כתב בהגהות מימוניות, ובביאור דעת הרמב"ם בהאי דינא אין הכרע ומשכך ודאי שאי אפשר להוציא מיד המוחזק.

דמשמע שדעת רוב הראשונים שאין חייב לשלם אלא כערך המטבע עתה.

ולענין הלכה למעשה נחלקו בהאי דינא גדולי הפוסקים אשר את מימיהם אנו שותים. דדעת המהרשד"ם, המהרי"ט ומהר"ם גאלנטי שישלם כערך המטבע שבזמן ההלואה. וחלקו עליהם המהרש"ך, הרדב"ז, הלחם רב המהר"ם אלשיך (אף שהמהרי"ט העיד עליו איפכא) והראנ"ח והסכימו עמם עוד מגדולי הפוסקים כמבואר בכנה"ג וכן פסק גם בנתיבות המשפט. ולכן ברור שהיכא דאיכא מחלוקת הפוסקים אי אפשר להוציא מיד המוחזק ויכול לטעון קים לי כהני פוסקים שאינו חייב לשלם אלא במטבע היוצא עתה.

ויש להוסיף עוד דלסברת המהרשד"ם שהאי דינא בנוי על אומדנא, אומדנא זו שייכת דוקא בחוב ואולי במכר, אבל בכתובה ליכא הך אומדנא, ומלבד זאת יש לומר שבזמן הזה שרוב ככל הנושאים נשים והכותבים כתובה לא מודעים למה שמתחייבים בה, שוב ליכא אומדנא שהתחייב בערך הסכום שכתב בשעת השעבוד. ויש להוסיף שכיוון שערך המטבע (הישראלי) יורד במשך השנים והרי הדבר מצוי, חובה היה עליו להתנות ולפרש שההתחייבות תהיה צמודה וכפי שכתב המהר"ם אלשיך וכדמשמע מדברי המהרשד"ם.

עוד יש יש לומר שאף אי נימא שבלוה מתחייב במטבע כערכו בשעת ההלואה בכתובה הקילו, ומדין קולי כתובה גובה כערך הדמים בשעת הפרעון, והוא הדין איפכא אם נעשה תיסוף במטבע יגבה כערך הפחות. ובדין זה נחלקו האחרונים שדעת הרדב"ז הפרישה והב"ש שגם בכה"ג נאמר דין קולי כתובה.

ולדעת המהרי"ט והט"ז בנשתנה ערך המטבע לא אמרינן דין קולי כתובה.

וברור שמכיוון שהוי ספיקא דדינא אי אפשר להוציא מיד המוחזק.

ומלבד זאת יש לומר שכיוון שהמנהג כיום שבכל התחיבות במשק שלא נכתבה בה הצמדה לדולר או למדד ההתחיבות נגבית בערכה הנומינלי וללא הצמדה, ומשכך כל סכום שנכתב בשטר, וכתובה הינה שטר התחיבות, תגבה בערכה הנומינלי, דכך הוא המנהג. ומה שהתחייב הבעל הכותב הוא ע"ד המנהג.

מכל הנך טעמי שביארנו לעיל נראה שהמתחייב סכום כסף בכתובה וירד ערך הכסף אין לחייב את הבעל בתשלום הצמדה כלשהי, מכיוון שהוא מוחזק במעות, קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומה שיש להסתפק בנידון זה הוא באם תפסה האשה האם תוכל לטעון קים לי כהנך פוסקים המחייבים הצמדה (וברור שעיקול אינו תפיסה), או שנימא דהך דינא הוא דוקא בספק השקול, אבל בהך דינא דאיכא יותר מתלתא ספיקי חדא שמא אין להצמיד כלל כדעת המהרש"ך ודעימיה וכמו שמשמע אף מדעת רוב הראשונים, ואף אם נקבל לסברת המהרשד"ם בחוב, בנידון דידן ליכא למיזל בתר הך סברא, חדא דאין אומדנא כלל בכתובה ובפרט בזמן הזה, ועוד דהו"ל להתנות, ואף אי נימא שגם בכתובה וגם בזמן הזה איכא לסברת המהרשד"ם דאזיל בתר אומדנא, אכתי שמא הלכה כרדב"ז וכפרישה שמקולי כתובה שנו כאן ואין חייב לשלם בכתובה ההצמדה. ומשכך הוי לפחות תלתא ספיקי דמסייעי למוחזק. והנה בעלמא דנו הפוסקים אם בספיק ספיקא מוציאים מיד המוחזק, וכ"ש בכה"ג שיש תלתא ספיקי שמסייעי ליה שנוקמה בידו, ואף אם תתפוס האשה יש להוציא ממנה בה שתפסה. ועדיין הדברים צ"ע למעשה, אם יארע מקרה כזה.

אף לענין פסיקת הלכה ברור שפסקינן שהבעל פטור מלשלם ההצמדה, וישלם כערך המטבע בשעת פרעון הכתובה.

כח) ועתה נברר מהו הדין בכתובה שנכתבה בל"י או בשקלים ומטבעות אלו נפסלו ואינם נוהגים כיום. ולכאורה הך דינא הוא מה ששנינו בב"ק צ"ז בדין נפסל המטבע שהיכא שאין מטבע זה יוצא בשום מקום צריך לשלם במטבע היוצא, ובודאי שהל"י והשקל הינם מטבעות שאינם יוצאות בשום מקום. ולפי זה בכהאי גוונא דין תשלום הכתובה תלוי לכאורה במחלוקת התוס', הרשב"א והרא"ש ודעימיהו עם הרמב"ם ודעימיה, האם דין הגמ' הוא דוקא בתשלום עבור פרקמטיא או אף בהלואה והתחיבות כספית. שהשו"ע בסימן ע"ד ס"ז פסק כרמב"ם שנותן לו ממטבע היוצא באותה שעה וכן בכתובה. והרמ"א פסק כדעת התוס', שאף בכה"ג יתן מהמטבע שנפסל. וכתב שם הסמ"ע סקט"ז וז"ל: "וכן בכתובה ז"ל המגיד משנה שם, פירוש כשכתב לה מטבע ידוע, וכבר נתבאר זה בפט"ז מה' אישות עכ"ל, ולפי מ"ש מור"ם ע"פ פירוש התוס' דאיירי בדהתנו, נראה שגם בכתובה בעינן שהתנה".

ולפי"ז לכאורה לדעת הרמב"ם חייב לשלם מהמטבע החדש דהיינו ש"ח כמספר הל"י או השקלים שהתחייב בכתובה. ולדעת התוס' ודעימיה וכפסק הרמ"א לשלם השוי של הל"י כיום בש"ח. והנה חוק השקל קבע ששקל אחד יהיה שוה ערך עשר ל"י, וחוק הש"ח קבע שש"ח יהיה שוה ערך אלף שקלים, ומשכך שטר חוב שנכתב בו 50,000 ל"י, אחרי שנפסלו הל"י ואחרי שנפסל השקל, חייב המלוה לשלם סך 5 ש"ח. וטעמא דמילתא הוא משום דגם בנפסל המטבע דינו כפחת ערכו, ולפיכך פיחות ערך הלירה במשך השנים הינו כאמור לעיל, וסכום זה חובתו לשלם, (אמנם יש לעיין קצת לפי מש"כ בספר התרומות שכתב "דמצי אמר ליה כמו כך היה נפסל בכך בידך אם לא הלוית אותה שנפסל בידי והרי שלך לפניך", וצ"ע אם פירושו כפשוטו שצריך להחזיר לו דוקא אותן מעות, ואם כן יצטרך להחזיר בדוקא ל"י, וזה דוחק. ודברי בעל התרומות צריכים ביאור לכשעצמן, ואכ"מ).

כט) ובאמת יש לעיין האם דומה דין נפסל מטבע הל"י והשקל לדין נפסל המטבע המוזכר בגמ'. דכבר העירו האחרונים ששונה דין מטבע שדברו בו חז"ל שהיה עשוי ממתכת שיש לה שווי עצמי, ממטבעות שבימינו שאין להם שווי עצמי אלא שווי שהמלכות קובעת למטבע, וכשפסלתו המלכות אינו שוה כלום. ועיין בהגהות חכמת שלמה לר"ש קלוגר בסימן ע"ד ס"ז וז"ל: והנה נשאלתי מהרב מרדכי זיידמאן וכו' בנדון באנק נאטעו שהוזלו איך ישלמו הלווין, וכתב ששמע מהגאון מה' משולם מפרעסבורג זצ"ל (הוא הגאון משולם איגרא ש"ש) שכתב, שאין דינו כמטבע רק כשטרות ובלוה שטרות ונפסלו צריך לשלם דמיהן, רק רו"מ כתב דאפשר רק בנפסלו לגמרי ולא בהוזלו. הנה הטיב אשר דיבר רו"מ בזה, דלו יהא דאיכא מטבע, עכ"פ יהיה כמו לוה סאה בסאה דמפורש בש"ס וכו' דבלוה סאה בסאה בהוזלה נותן לו הסאה ובהוקרה נותן לו דמיו, א"כ מוכח דבהוזל יכול לחזור לו סאה כזו אף שהוזל, וה"ה בשטרא הוי כן אם מחזיר לו שטרות מאותו הלוה בעצמו שהלוה ממנו, יכול לחזור לו כן, ה"נ בבאנק נאטען. ודוקא בנפסלו לגמרי, בזה אף סאה בסאה אם נרקב הסאה אינו יכול להחזיר לו, כיוון דאינו ראוי כלל. כן הכא נמי בנפסל לגמרי הוי כמו מום בגוף הדבר וכו'".

חזינן מדבריו שכל היכא שנפסל באופן שאין לו ערך עצמי אין יכול לפרוע לו בו וה"נ בשטרות כסף שלנו שכל שווים מפני קביעת הממשלה וכשפסלה הממשלה שטרות כסף אלו, אין בהם שווי כלל לא יוכל לשלם בהם. וחזינן מדברי הגר"ש קלוגר דאף דסבר כסברת הנתיבות בירד ערך המטבע דהוי כסאה בסאה וזה מיירי אף בכסף שבימינו, מכל מקום בנפסל לגמרי ואינו שוה כלום, אינו יכול לפרוע באותם מעות דלא שוו מידי. אמנם לכאורה נראה דאף אם נפסלה המטבע וברור שאינו יכול לשלם כיום בל"י או שקלים, דאף אם ימצא שטרות אלו הרי הם כניירא בעלמא ולאו מידי שויא. אמנם לכאורה יש לעיין דאף דמצד עצמו לא שוה, הלא יכול לקבל סכום ההתחייבות בשקלים חדשים, אך באמת זה אינו, כיוון שלמעות מצד עצמם אין שווי אין דינם כסאה שירד ערכה אלא כסאה שנפסלה, ועדיין צ"ע.

ובשו"ת חתם סופר ח' חו"מ סימן ס"ה הביא תשובת המהר"ם בנעט שכתב וז"ל: "ע"ד מטבע שנפסל ופשיטא דאין חילוק בין נפסל כולו לנפסל מקצתו ונפחת מערכו ותדע שהרי אף בנפסל כולו עדיין יש לו שיווי רב מצד הנסכא שלו ומכ"ש בזמן הש"ס שלא היה שיווי הצורה של המטבע יותר מהנסכא רק בערך חמישית וכו' ועוד דהא התוס' כתבו שמשו"ה לר"ה א"ל הרי שלך לפניו משום דהו"ל כהוזל וא"כ גם בנפסל כולו ה"ל רק כהוזל וממילא הוא הדין בנפחת מערכו. גם הפוסקים לא חלקו בנפסלו בין נפסל כולו למקצתו. ואם כן כ"ש באלו הבאנק צעטלך שאין להם שיווי מצד עצמו רק מה שציין המלכות עליהם על כל אחד ואחד מה שהוא ועכשיו גזר המלכות שבמקום שמציין חמשה זהובים לא יגבה רק אחד אין לך נפחת ונפסל גדול מזה וכו'". חזינן לדעתיה שסבר כדעת המהרשד"ם ןדעימיה דאף בנפחת ערך המטבע ולא נפסלה, ישלם לו כערכה בשעת ההלוואה (ועיין לעיל אות טו מש"כ בביאור דעת הפוסקים המחלקים בין נפסל המטבע לפחתו המטבע), ומוכח מדבריו שכיוון שיסוד דין נפסל המטבע הוא מפני שפחת ערכה וכמו שכתב התוס', ואם כן אף לדעת התוס' ושאר הראשונים דעימיה היכא שאינו שוה כלום, אינו יכול לשלם בכסף ומטבע שאין לו ערך, וסברתו היא כסברת הגאון ר' משולם איגרא שהבאנו לעיל.

ובגוף הך סברא מודה גם החתם סופר שהיכא שנפסלה המטבע ואינו שוה כלום אינו יכול לפרוע לו במטבעות הישנים, וכ"כ בתשובתו בח' יו"ד סוף ס' קלד וז"ל: "דאפילו לאידך מ"ד שמשלם לו מטבע שנפסלה היינו כי מסגי קצת בעלמא במישן או בשום מקום אבל כי לא מסגי בעלמא כלל אין שם מטבע עליה וצריך לשלם מטבע היוצא לכו"ע, והרי הנך באנקא ישנים כבר נשכח זכרם מכל איש וא"כ לכ"ע צריך ליתן מטבע היוצא וכו'". ע"ש בהמשך דבריו מש"כ בענין דינא דמלכותא וכן כתב בתשובותיו בחלק חו"מ ונביא הדברים לקמן.

עוד ברור דהחת"ס סבר שאף בשטרות כסף היוצאים בימינו אם פוחת ערכם בין על ידי אינפלציה בין על ידי המלכות שיכול להגבותם, וכמו שכתבנו לעיל, שבנפחת ולא נפסל, לא שאני מטבע העשוי ממתכות שיש לו שווי עצמי ממטבע העשוי מניר שאין לו שווי עצמי. ורק מחמת קביעת המטבע יש לו שווי.

ועיין בתשובת חת"ס ח' חו"מ ס' ע"ד.

וכן כתב גם בשו"ת אמרי יושר ח"ב ס' קנא והביא מדברי החת"ס המהר"ם בנעט והר"ש קלוגר ואמר שדברי החכמת שלמה נראים נכונים, וכן כתב בתשובה שהובאה בשו"ת אמרי יושר החדש סימן פ"ז ופשיטא ליה בבאנקא נאטען.

ל) וכ"כ גם בערוך השלחן סימן ע"ד ס"ז וז"ל: "בזמנינו כשלוה מעות סי"ג והוא שט"ח של המדינה אם פסלה המלכות הוה כחספא בעלמא וצריך לשלם תמיד ממעות סי"ג החדשים ואפילו במטבעות כסף אם אינן שוות המעות רק שהמושל צוה שתלך בכך וכך ואח"כ פסלה צריך ליתן לו תמיד מהחדשות אבל כשהמטבע שוה מעותיה רק המושל פסלה מפני שינוי הצורה אז הדין כמ"ש בשו"ע שהבאנו ואם המטבע הולכת כמקדם רק שהוזלה או הוקרה מפני איזה סיבה כמו שמצוי בזמנינו משלם אותה כפי מה שלוה ואינו מחשב מה שהוזלה או הוקרה אפילו במעות סי"ג כיון שהולכת כמטבע. וכן אם היה הדינר זהב כ"ה דינרים והעמידו המושל על כ' נותן לו מטבע שהלוה בכל ענין {נה"מ} וכן אם לוה אקציעס הנהוגים עתה במדינות שאין עומדים תמיד על מקח אחד והוזלו או הוקרו משלם לו אותם שלוה ואם נפסלו לגמרי כגון שחבורה פשטו את הרגל צריך לשלם לו במעות כפי המקח שעמדו בשעת ההלואה ואם עשה עמו מקח בשעת ההלואה אז אפילו רק הוזלו או הוקרו משלם לו כפי המקח שעשה עמו, ואם במדינה זו הולכת המטבע כמקדם אך בחוץ למדינה אינה יוצאת כמקדם אין להשגיח בזה. ואם המלכות הוסיפה על המטבע או פיחתה נתבאר ביו"ד סי' קס"ה. וכל זה במקום שאין דינא דמלכותא בענין זה אבל במקום שיש דינא דמלכותא כיצד ישלמו כשנשתנית המטבע. הולכים אחריו כי דינא דמלכותא דינא כמו שיתבאר בסי' שס"ט בס"ד" עכ"ל. חזינן לדבריו שכל היכא שלמטבע אין שווי עצמי אינו יכול לפרוע מטבע שנפסלה.

וכן כתב החזו"א בבבא קמא ס' י"ז אות ל"א "ענין המטבעות דבזמנינו נשתנו שאין להם שווי בחומרם כלל רק כשער של אוצר הממשלה ובזה הם מקיימים ערכם ובנפסל אינם שווים כלום ונראה דבזה אפי' לוה סתם אם נפסלו ואינם מטבע כלל חייב ליתן לו לפי מטבע היוצא דלא חשיב כהוזל דלא הוי לו רק צורה והצורה נאבדה כולה, ואם מטבע החדש נפחת מפני שאין אנשים נותנים בו אמון בערך שהיה להם אמון למטבע הראשון חשוב כנפחת ואם הוקרו הפירות בשביל זה יש לחשוב המטבע החדש כמטבע שנפחת וצריך להוסיף על הפחת" עכ"ל.

חזינן מהכא דכל הני רבוותא סברו דהמטבע הנוהג בזמן הזה שהוא נייר בעלמא והתחיבות של המדינה לשלם ערכו, אם פסלתו המלכות דהיינו הממשלה ושוב אינו יוצא ואין לו ערך כלל, גם התוס' ושאר ראשונים דעימייהו יודו שאינו יכול לפרוע לו באותו מטבע שהתחייב, דעתה אינו שוה מאומה, ועל כרחך שצריך לפורעו במטבע היוצא עתה. ולפי"ז לכאורה בכתובה שנכתבו בה ל"י או שקלים דנפסלה המטבע ועתה אין אפשרות לשלם בל"י או בשקלים אלא רק בש"ח, חובת הבעל המתחייב לשלם מהמטבע החדש.

לא) אך יש לעיין איזה סכום ישלם, דהנה בתחילת הסוגיא בב"ק צ"ז שנינו שישלם לו מהמטבע היוצא עתה, ובהמשך הסוגיא שנינו שאם המטבע החדש חריף ויוצא בהוצאה ישלם לו מטבעות שבהם יוכל לקנות מה שהיה קונה במטבעות הקודמות. וכתבו הראשונים דהוא הדין בפחת ערך המטבע שישלם לו מטבעות בשיעור שיוכל לקנות בהם מה שהיה יכול לקנות במטבע הקודם, (והראב"ד הוא היחיד החולק על סברא זו וס"ל דבירד ערך המטבע אינו חייב להשלים).

ויש לעיין מה הדין בנידון דידן, דהגמ' מיירי שמחמת חשיבות או גריעות המטבע החדש עלה או ירד כח קנייתו, ותחילת הסוגיא מיירי במטבע שכח קנייתו כמטבע הקודם, דמיירי שעשוי מאותם מתכות ובאותה כמות ורק הצורה נשתנתה. אבל בנידון דידן כח הקניה של המטבע נקבע לא מחמת חריפותו וחשיבותו והחומרים ממנו הוא עשוי אלא מפני כח קנייתו, ביחס שבין המטבע בישראל לשאר מטבעות בעולם שבהם צריכים לקנות המוצרים וחומרי הגלם, והנה כשנשוה כח הקניה של השקל ביחס ללירה כח קנייתו היה פי עשר מהל"י בזמן שתקנו את השקל, וכח הש"ח היה פי 1000 מהשקל. וזה באם נעריך את המטבע החדש ביחס למטבע הישן בעת שהוחלף, שאז כח הקניה של המטבע החדש, יחסית למטבע הישן הוא בערכים שקבענו. אמנם אם נשער כח הקניה של הל"י בשעת ההתחיבות לכח הקניה של השקל בשעה שהוחלף וכן כח הקניה של השקל בשעת ההתחיבות לכח הקניה של הש"ח בעת שהוחלף יהיה היחס שונה, מכיוון שעד שהוחלפו המטבעות שררה בישראל אינפלציה וערך המטבע ירד באופן תלול.

והנה לעיל הבאנו שדעת המהרשד"ם ודעימיה היא שאזלינן בתר כח הקניה של הכסף דלסברתו השתעבדות האדם היא להחזר כסף שיהא בו אכתי כח הקניה שבעת השעבוד ואם כן יש להצמיד ההתחיבות שבכתובה למדד. אמנם לשאר האחרונים דפליגי עליה, יש לעיין אם אזלינן בתר כח הקניה של המטבע בשעת ההתחיבות או אזלינן בתר כח הקניה של הכסף בשעה שהוחלפו במטבעות, ואי נימא כהך סברא, לדעת המהרש"ך ודעימיה חילוף המטבעות של הל"י השקל והש"ח אינו מעלה ואינו מוריד דבתמורה להתחייבותו בל"י בשעת הנישואין כגון המתחייב 100,000 ל"י וירד ערכן מחמת האינפלציה, ואם כן ודאי שביום לפני שנכנס לתוקפו חוק השקל היה עליו לשלם 100,000 ל"י לפי ערכם באותה השעה ולא איכפת לנו בירידת הערך.

וביום למחרת משנכנס לתוקפו חוק השקל ומאותו יום ואילך כח הקניה של שקל היה פי 10 מל"י, ולפיכך היה עליו לשלם מעתה רק 10,000 שקל וכמו הדין היכא שבמטבע החדש יכולים לקנות בו פי עשר מהמטבע הישן. והוא הדין לאחר זמן כשנקבע הש"ח, שאז נקבע ש 1000 שקל יהיו שוים ש"ח אחד, ערך החוב יעמוד מעתה על 10 ש"ח ולא איכפת לן במה שירד ערך הל"י והשקל ואח"כ הש"ח במשך השנים.

אך יש אולי לומר סברא שלישית שמכיוון שירידת ערך הכסף וכח קנייתו השתנה לא מחמת הרכב המטבע והחומרים ממנו הוא נעשה, אלא מחמת הסכמת הממשלה והנהגת הציבור הקובעת ערכו שוב יחזור הדין שעליו לשלם עתה במטבע החדש כעין שהתחייב במטבע הקודם והיינו שהתחייב 100,000 ל"י ונפסלה הל"י ישלם 100,000 שקל ואם אח"כ נפסל השקל ישלם 100,000 ש"ח.

וטעמא דמילתא דלחולקים על המהרשד"ם לא מצינו שהמתחייב במטבע חייב לשלם ערכו לפי ערך הקניה אלא שהלוה מטבע חובה עליו לשלם במטבע.

לב) אך לכאורה יש לומר כיוון שהלחם רב והנתיבות דימו הך דינא לדין מלוה סאה חיטים שיכול להחזיר לו סאה חיטין אחרת, ולכאורה דין זה נוהג כל עוד הוא מחזיר סאה חיטין אבל מחזיר דמים צריך להחזיר לו דמי סאה חיטין בשעה שקיבל ממנו, וה"נ כשאינו יכול להחזיר אותו המטבע, צריך לשלם מטבע בשויה לפי כח הקניה, ולפי זה חובתו לשלם את אותו סכום שהתחייב בו בהצמדה למדד המחירים לצרכן, דמדד המחירים מהוה שקלול של כח הקניה של הכסף, וצע"ג איך ננהג. ולכאורה הדברים תלויים במש"כ לעיל אותיות י"ב - ט"ו בהסבר המחלוקת בין התוס' והרמב"ם. ולמש"כ בשם החזון איש לפרש דברי התוס' יש לומר בלוה מטבע מתחייב לשלם מטבע, ולא מתחייב בהחזרת שויו כפי כח הקניה. אבל לסברות האחרות שכתבתי שם, בנפסל המטבע לכאורה הוי כסאה בסאה וכשאינו יכול לשלם הסאה צריך לשלם שויה, וכן משמע מפשט דברי האחרונים שהבאנו לעיל שהיכא שנפסלה המטבע ואינה שוה עתה כלום צריך לשלם ערכו. וכן כתב בביאור דברי הנך אחרונים הגר"ג אקסלרוד והובאו דבריו בפד"ר ח' י"ח עמ' 49.

וראיתי בפד"ר ח' י"ח ששלושת חברי ביה"ד דחיפה שהכריעו בפסק דינם שעם ביטול הל"י והשקל דין מטבעות אלו הוא כדין נפסל המטבע, וצריך לשלם לפי ערך המטבע בשעת ההלואה. והסתפקו אם להצמיד הל"י או השקלים לדולר או למדד יוקר המחיה, ומספק הכריעו הרבנים שלוש ואקסלרוד שמקולי כתובה יש להצמיד לדולר מכיוון שבמקרה כזה הסכום המוצמד שאותו הוא חייב לשלם פחות מבאם נצמיד למדד יוקר המחיה, והגר"ח הרצברג כתב שם שיש להצמיד לדולר מטעם אחר ששייך בעובדא דידהו, שסכום זה הוא יותר קרוב למאתיים זקוקים. ואיני מבין דבריהם כלל, דמהיכי תיתי להצמיד לדולר, דנהי דבמכירת דירת נוהגים להצמיד לדולר אין הדבר כן בשאר הלואות שעיקרם הצמדה למדד או במה שנקרא ריבית פריים, שנקבע על פי המדד.

ועכ"פ הלא יסוד הך דינא הוא מסוגיית הגמ' בב"ק צז,ב בהוזלו או הוקרו פירי, וש"מ בהך סוגיא שאזלינן בתר כח הקניה של הכסף. ודין זה שייך רק לגבי הצמדה למדד, או הצמדה אחרת לסל מטבעות ביחס מסוים שבו ישוקללו הדברים הנצרכים והנקנים ע"י אזרחי המדינה, וידוע שהדבר תלוי ביחס שבין השקל למטבע של אותה מדינה שממנה מיבאים את המוצרים או חומרי הגלם, ואדרבה רוב היבוא אינו בא מארה"ב אלא מאירופה ומהמזרח הרחוק, ואין מקום להצמדה לדולר, ולכן נראה שהעיקר הוא לילך בתר הצמדה למדד שהרי המדד נקבע על פי סל מוצרים שרוב הציבור צורך, ולפיכך עליית המדד או ירידתו מורה על ערך הקניה הריאלי של המטבע, ולכן בנפסל מטבע יש להצמיד חוב הכתובה למדד ואין מקום כלל להצמדה לדולר.

לג) אך לענ"ד דין ביטול הל"י והשקל ופסילת מטבעות אלו שנעשתה ע"י הממשלה עקב האינפלציה הדוהרת שהיתה בישראל בסוף שנות ה 70 והתגברה בתחילת שנות ה 80 (של המאה הקודמת), אינו דומה לדין נפסל המטבע שעליו דברו חז"ל. דהתם מיירי בפסלתו מלכות, דהיינו שהמלכות מקפידה שלא ישתמשו במטבעות הקודמים וכבר חילק הרא"ש בין בחשי ומחפשים המשתמש במטבעות הקודמות ללא בחשי, וטעמא דמילתא שהקפדת המלכות היא שלא ישתמשו במטבע הקודם, ששם מטבע ניתן לו בשל הצורה הטבועה עליו, והמלכות מקפידה שלא יפקד ולא יזכר שם המלך הקודם שהיה טבוע על המטבע, וכגון ברוסיה שהמטבע היה רובל והיה טבוע עליו דיוקנו של הצאר ואחרי המהפכה הקפידו להשכיח זכרו, וכן הוא ברוב מקומות בפסלתו מלכות, ומטרת פסילת המטבע לעקור אותו ולעשות מטבעות חדשים. משא"כ בביטול הראשון של הל"י ואח"כ של השקל, הסיבה היתה לגרום לאפקט פסיכולוגי מצד אחד, (אפקט שבפועל לא הועיל ואף גרם תופעת הפוכה), ובהמשך בפסילת השקל והפיכת הש"ח למטבע חוקי, פסילת המטבע נצרכה בשל הערכים הנמוכים של השקל, שלא איפשר עריכת חיי מסתר תקינים, ואם כן עיקר פסילת המטבע או יותר נכון החלפתו היתה פעולה טכנית גרידא.

{והנה יש להעיר, דאין להקשות דלמש"כ לעיל בשם המהרש"ך ושאר הפוסקים דעימיה, כשירד ערך הל"י ולפני שיצא חוק השקל, התחיבויות בני אדם במלוה ובכתובה ירד ערכם, לפי הפיחות שחל באותה תקופה ואיך נימא שמשנקבע חוק השקל, מעתה חייב לשלם במטבע החדש, ולמש"כ מהאחרונים מוכח שאינו משלם הערך לפי כח הקניה בעת ההתחיבות, ומהיכי תיתי שנחייבו לשלם עבור הלואה וכתובה יותר ממה שהיה חייב לשלם ביום הקודם למרות שערך הכסף ממשיך להיות נשחק. דהא לק"מ דכמו דנימא דבאם היה עולה ערך הל"י היה חובה עליו לשלם כפי שויה בעת התשלום, ולא אמרינן שמכיוון שנפטר מלשלם שוב לא יחזור חיובו, דזיל בתר טעמא דל"י התחייב ול"י הוא מחזיר, ויותר מזה שמכיוון שנפסל הל"י פקע כאן דין לוה סאה שיכול לפרוע בסאה וחל הדין שצריך לשלם ערכו}.

פעולת הממשלה היתה פעולה טכנית של מחיקת אפסים ולמעשה הממשלה הגדירה שמה שהיה המטבע הישראלי יקרא מעתה בשם אחר, ולכן אין זה כנפסל המטבע ששינו הצורה בלבד וערך המטבע הוא כערך המטבע הקודם בדרך כלל, משום דבחוק השקל קבעה הממשלה בסעיף 2 לחוק לענין השוואת ערכי המטבע "שקל אחד יהיה שווה ערך לעשר לירות ישראליות ויבוא תחתן".

וכן נכתב גם בסעיף 2 לחוק מטבע שקל חדש, "שקל חדש יהיה שוה ערך לאלף שקלים ויבוא במקומם", ונראה לומר שסעיפים אלו בחוק קובעים את מהות הפעולה שעשתה הממשלה שאינה כפסילת מטבע שהוזכר בשו"ע שעיקר שם המטבע הוא מפני צורתו, ולפיכך אין זה אלא פעולה טכנית.

לד) ופוק חזי דבפסילת מטבע הל"י והפיכתו לשקל וכן פסילת השקל והפיכתו לש"ח לא קבעה הממשלה צורה אחרת למטבע, אלא ה 10 ל"י שהיה עליו דיוקן של מונטיפיורי נהפכו לשקל אחד שעליו דיוקנו של מונטיפיורי 50 ל"י שעליהם היה דיוקנו של חיים ויצמן נהפכו ל 5 שקלים שעליהם אותו דיוקן, וכן ה 100 ל"י שעליהם דיוקנו של בן גוריון הפכו ל 10 שקל שעליו אותו דיוקן, 500 ל"י שעליהם דיוקנו של הרצל הפכו ל 50 שקל עם אותו דיוקן.

וכן נעשה אח"כ בעת הפיכת השקל לש"ח שהשטר של 1000 שקל שעליו דיוקנו של הרמב"ם נהפך לשטר של 1 ש"ח שעליו דיוקן הרמב"ם, השטר של 5000 שקל שעליו דיוקנו של לוי אשכול נהפך לשטר של 5 ש"ח שעליו דיוקן זה והשטר של 10,000 שקל שעליו דיוקנה של גולדה מאיר נהפך לשטר של 10 ש"ח עם אותו דיוקן, פעולות אלו של הממשלה מוכיחות שפסילת השטרות היתה למעשה פעולה טכנית של הורדת אפסים, פעולה שנצרכה בשל ירידת ערך המטבע, ואי אפשרות להשתמש בשטרות הקודמים בגלל הערכים הגבוהים שהיו כתובים על השטרות.

יש להוסיף שבמשך זמן מה היוו גם השטרות של הל"י וגם של השקל מטבע חוקי באותו זמן, וכן היה גם עם השקל והש"ח. וזכורני שבאותה תקופה הרבה אנשים קראו למטבע לפי הצורה הטבועה בה, ואף משנפסל המטבע נקבע בחוק שהבנקים ובנק ישראל יחליפו המטבעות הקודמים של ל"י ושקלים במטבעות חדשים.

לאור כל האמור לעיל נראה לי לומר שהחלפת הלירה בשקל ואח"כ החלפתו בשקל חדש אין לה דין נפסל המטבע אלא דין נפחת המטבע, והיינו שערך הלירה ירד לעשירית שויה כשנקבע חוק השקל, וערך השקל ירד לאלפית שויו כשנקבע חוק הש"ח, ומשכך דין הלואה או כתובה שנכתבה בל"י או בשקלים ובאים לגבותו היום כדין מטבע שנפחת, ובאנו בזה למחלוקת הפוסקים שהארכנו בה לעיל. ולפיכך בכתובה שנכתב בה 100,000 ל"י אי אפשר להוציא מהבעל יותר מ 10 ש"ח, דהמטבע הישראלי נפחת וזהו ערך המטבע שהתחייב לתת לאשה, כיום.

לה) ובר מדין נראה לומר דכיוון שבסעיף 2(ג) לחוק השקל קבע המחוקק "כל מקום שבו נאמר בכתב או בדרך אחרת בעבר או בעתיד לצורך כל מטרה סכום כלשהו בלירות וכו' יראה כאילו נאמר בו סכום שוה ערך בשקלים", וכן נקבע בסעיף 2(ג) לחוק מטבע השקל החדש "כל מקום שבו נאמר בכל דרך שהוא סכום בלירות או בשקלים יראו כאילו נאמר בו סכום שוה ערך בשקלים חדשים". ולפי זה תשלום ההתחייבות שנכתב בל"י או בשקלים נקבע במפורש בחוק. ומדינא דמלכותא נקבעה צורת התשלום של התחיבויות בל"י או בשקלים כפי ערכם בש"ח. והנה לעיל כבר הבאנו דברי בעל התרומות שהביא מחלוקת הראשונים אם לגבי מטבע אמרינן דינא דמלכותא דינא והביא שם תשובת הרמב"ן אליו, שבכהאי גוונא אמרינן דינא, דמלכותא דינא.

והרמ"א בסימן ע"ד ס"ז כתב "ואם תיקן המלך כיצד ישלמו החייבים דינא דמלכותא דינא ויש חולקים" וביו"ד סימן קסה כתב "ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדש הולכין אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא וכו'" ולא הזכיר דעת החולקים. ועיין בש"ך ביו"ד סימן קס"ה סק"ח מה שהאריך להוכיח שהעיקר כדעת הפוסקים שלענין מטבע פסקינן דינא דמלכותא דינא וכן כתב גם בחו"מ שם ס"ק כח. וכן הכריע הגר"א בביאורו ליו"ד סימן קס"ה סק"ו.

ואף שראיתי שדעת המהרי"ט בתשובתו ח"ב ח' אהע"ז סימן ב' נוטה לומר שבענין המטבעות לא נימא דינא דמלכותא דינא, הנה המהרי"ט בדבריו שם מביא הראשונים הסוברים שאמרינן דינא דמלכותא דינא לענין שינוי המטבע וכתב על זה "חדא דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשתקן בפירוש על הפרעון וכו' וכאן בנידון דידן לא ראיתי שהמלך גזר בפרוש על פרעון החובות וכו'. ועוד בענין זה אפילו אם היה גוזר בפרוש על פרעון החובות לא אמרינן בהכי דינא דמלכותא דינא אלא כשמשפטו חרוץ שיהא המטבע הזה מתקבל בכל הדברים כמו הראשון אם בא לקנות תבואה או כלים שלא יהא המקבלו מפסיד, אבל כיון שאין בידו להעמיד שיהיו אלו המעות הגרועים מתקבלים ועוברים לסוחר במקח וממכר כמו הראשונים לענין הפירות אלא בתבואה וכלים אדרבה נתייקרו על חד ארבע וכו'" ע"ש מה שהאריך.

והנה בנידון דידן החוק קבע בפירוש ענין שינוי המטבעות אף לענין פרעון ולא שייכא הכא טענתו הראשונה של המהרי"ט. ומה שהוסיף עוד שחוק המלך צריך להיות גם לגבי קניית מוצרים וסברתו היא שלא אמרינן דינא דמלכותא רק היכא שהדין שוה לכל, ורצה לומר שבהאי טעמא אינו שוה לכל. ובאמת דינא דמלכותא הינו לענין קביעת ערכו של המטבע שיהיה שוה לכולם ובכל ענין, אך מהיכי תיתי שבעינן דינא דמלכותא לקבוע שלא יהיה זיל תרעא ואייקר תרעא. ובאמת למעיין היטב בדברי המהרי"ט נראה דיסוד דבריו בנוי על סברתו שכתב כסברת המהרשד"ם, שפשיטא ליה שהחיוב של בעל חוב ושל כותב כתובה לשלם הוא לפי כח הקניה של המטבע, ואם לא יעשו כן הוי גזילה, אך למהרש"ך ודעימיה שכדבריו כתבו רוב הפוסקים, גם בירד ערך המטבע ישלם אותו המטבע אף שכח קנייתו פחת ושוב לא איכפת לן במה שהסוחרים אינם מוכנים לשלם אותה כמות סחורה עבור המטבע החדש כמו שנהגו בעבר.

ועכ"פ דעת מהרי"ט היא דעת יחידאה וע"ש בתוך דבריו שהביא דברי הריב"ש שכל היכא שפיחות המטבע נעשה לצורך חילותיו או לצורך בני המדינה אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא, וברור שחוק השקל והש"ח כשנקבעו, לא נגרם בהם הפסד ממוני למחזיקים במטבעות הישנים, שהיו יכולים להחליפם בחדשים. וכח הקניה של המטבע החדש דהיינו השקל היה ככח המטבע שבא במקומו וכדכתבנו לעיל. וברור שעיקר חוקים אלו היו לתקנת הציבור ובגלל המצב הבלתי אפשרי ששרר אז בעקבות האינפלציה.

לו) והנה החתם סופר בתשובתו בחלק חו"מ סימן נ"ח כתב "בענין אם תיקן המלכות איך לפרוע החובות דאמרינן דינא דמלכותא דינא, כל מעיין בצדק יראה שכן דעת כל הראשונים והאחרונים וכו'" וע"ש מה שדחה דברי התומים (שחלק על הש"ך) וכתב שם החתם סופר "ובזה לית דין ולית דיין שדינא דמלכותא דנוגע לו בעצם כי אי לא הא לא קיימא הא לא תתחזק מטבע החדשה ולא תתקבל על הבריות וכו'". ודבריו שייכים גם לענין נידון דידן של חוק השקל והשקל החדש. והח"ס שנה דבריו שם בסימנים ס"ב ס"ג וס"ד וכן כתב גם בתשובתו בחלק אהע"ז סימן קכ"ו, שדינא דמלכותא דינא לענין שינוי המטבע. וכתב "וכן מורים כל המורים במדינתנו שהגיע דבריהם אלי מגדולי הדור". וכן הסכים גם המהר"ם בנעט בתשובתו שהובאה בשו"ת חת"ס ח' חו"מ סימן ס"ה, שאף שלענין נפחת המטבע ס"ל כדעת המהרשד"ם, היכא שאיכא דינא דמלכותא לענין הפרעון אזלינן בתר הך דינא, וכתב כסברת החת"ס, שהך דינא נעשה לחיזוק המטבע ויש למלך תועלת בו ולית מאן דפליג דאית ביה דינא דמלכותא דינא, וכן הכריעו הלכה למעשה גם גדולי אחרוני דורינו, עיין באגרות משה יו"ד ח"ב ס' קיד ובמנחת יצחק ח"ו ס' קס"א, שבענין תשלומים ופרעון חובות בנפחת המטבע אזלינן בתר דינא דמלכותא.

ומשכך מכיוון שהחוק קבע אופן תשלומי חובות בל"י או בשקלים אזלינן בתריה.

לז) והנה כבר כתבנו לעיל שעל פי חוק אין חובה להצמיד חובות והתחייבויות שהתחייב בהם אדם, ואדרבה בסתמא כל חוב והתחייבות שלא נקבעה בהם במפורש הצמדה, פרעונו יהיה כפי ערכו הנומינלי ולא יוצמד.

ותמהני על מש"כ הרה"ג אקסלרוד והרצברג בפסק דינם שפורסם בפד"ר כרך י"ח (ע"ש עמ' 50 ו 53) שיש דינא דמלכותא שפרעון חוב או עכ"פ בנפסל המטבע, יהיה צמוד, דהרי צורת התשלום כשהחוב היה בל"י או בשקלים נקבע בחוק במפורש ולענין הצמדה ברור שאין חוק קבוע וברור ולכל היותר יש מנהג של ערכאות, (וכפי שביררתי גם ענין זה אינו אחיד), ומהיכי תיתי שניזל בתר מנהג ערכאות ונתעלם מדין תורתנו הקדושה. וכן תמוה מש"כ שם הגר"ח הרצברג שאם אמרינן דינא דמלכותא דינא בהאי מילתא הוא מחלוקת בין גדולי הפוסקים, ולמש"כ לעיל ברור לי שבהאי מילתא שהמלכות קבעה במפורש אופן פרעון החוב, אזלינן בתר הכרעת הש"ך, הגר"א, החת"ס ושאר האחרונים שפסקו כמותם והכריעו שבהך דינא לית מאן דפליג.

העולה מכל האמור לעיל שהל"י והשקל שבוטלו על פי חוק אין להם דין נפסל המטבע, אלא שבתמורה לכל 10,000 ל"י ישלם שקל חדש אחד, וכן ישלם גם בתמורה ל 1000 שקלים. וטעמא דמילתא הוא מחמת שני הטעמים שכתבנו: א. ביטול מטבע הל"י והשקל יש לו דין של נפחת המטבע ולא דין נפסל המטבע. ב. מכיוון החוק קבע אופן תשלום החובות בתמורה למטבעות אלו אזלינן בזה בתר דינא דמלכותא.

לח) ומה שיש לעיין עוד בהאי מילתא הוא שלפמש"כ והוכחנו לעיל, אי אפשר להוציא מידי הבעל המוחזק אלא לפי ערך המטבע עתה, וביארנו טעם הדבר שבנפחת שווי המטבע משויו בעת השעבוד אין פורע לו אלא לפי שויו של המטבע עתה. וכן משמעות דברי רוב הראשונים והפוסקים, ולפי זה כתובה שנכתבו בה ל"י יגבו עתה בתמורה ל 10,000 ל"י שקל חדש אחד, ובאם נכתבו שקלים יגבו בתמורה ל 1000 שקלים שקל חדש אחד. והנה בנוסח המצוי של הכתובות יש הבדל בין כתובה של בני עדות המזרח לעדות אשכנז שבכתובת עדות המזרח כתובים המאתיים זוז שחייב מעיקר תקנת חז"ל ונוהגים גם לכתוב סכומי התוספת שמוסיף לה מעצמו, וכל חתן כותב ומוסיף כרצונו.

ובכתובות אשכנזים מזכירים המאתיים זוז ומלבד זאת מתחייב במאתיים זקוקים כסף צרוף יותר מהמאתיים זוז ומלבד זאת מוסיף תוספת כתובה כרצונו, והנוהג הוא שבכל הכתובות כותבים עוד סך הכל כתובתא דא נדוניא דין ותוספות אלו עולים לסך... והנה סך זה הוא תמיד בשווי שמעל למאתיים זוז אצל עדות המזרח ומעל לסכום של מאתיים זוז ומאתיים זקוקים שבכתובת אשכנזים.

והנה בכל הכתובות שבאמת נכתב כך והסכום נכתב בל"י או בשקלים, ובזמן כתיבת הכתובה אכן הערך הכולל של הכתובה היה הרבה מעל ומעבר לסכום עיקר הכתובה או עיקר הכתובה והמאתיים זקוקים כסף צרוף. אמנם עתה אחרי שעברו שנים רבות והפיחות העצום שהיה בערך הל"י והשקלים אין ערך הסכום הכללי מגיע בהרבה מקרים אפילו לידי שיעור עיקר כתובה. וכגון מי שכתב בכתובה 1,000,000 (מיליון) ל"י ערך כתובה זו הינו כיום 100 ש"ח, ובסכום זה אין אפילו כדי שיעור עיקר כתובה ואפילו לדעת השו"ע המקיל בגובה שיעור עיקר הכתובה, ואי נימא שזה יהיה שיעור התחייבותו ויתבטלו ההתחיבויות הכתובות במפורש בריש הכתובה, תצא תקלה שכל שנשא באותם ימים אין ערך לכתובתה אפילו כערך עיקר כתובה, ולכאורה הרי הם חיים בלא כתובה. ויש לעיין האם בכהאי גוונא פקעה ההתחייבות שהתחייב לשלם מאתיים זוז, ובבני עדות אשכנז מאתיים זקוקים שהרי ערכים אלו נמדדים לפי שווי הכסף, והתחיבויות הללו גבוהות פי כמה מהסכום המסכם את התחיבות הבעל בכתובה.

ובאמת אי נימא כסברת המהרשד"ם ודעימיה שכל סכום הכתוב בל"י או בשקלים אין דנים על פי שויו הנומינלי אלא לפי ערך הכסף בעת ההתחיבות, לק"מ בכתובות דידן שההתחיבות בנויה על עיקר כתובה, תוספת מאתיים זקוקים לאשכנזים, ותוספת כתובה בל"י שערכם צמוד לכח הקניה דהיינו למדד. ואם כן גם הסכום שבסוף הכתובה סך כל כתובתא דא ונדוניא דין וכו', צמוד למדד, ואם כן ודאי ששווי הכתובה נשאר הרבה מעל ומעבר לסכום עיקר כתובה ולא תתעורר כל בעיה עם הכתובות הישנות.

לט) וראיתי לגר"ח הרצברג בפסק דין בכרך י"ח עמ' 52 שכתב וז"ל: "נראה שבזה שקיבל על עצמו לשלם מאתיים זקוקים ומאתיים זוז וגם עבור סך מסוים שהיא הכניסה לו כמיליון שקלים הוי כאילו פירש בהדיא לשלם לו מעות כלומר ממטבע חדשה ולא מהמטבע הישנה, שהרי המאתיים זקוקין עולים לכה"פ וכו' כ 800$ וכו' ואילו אם להתייחס למליון שקלים שהוא ישלם בשקלים ישנים הרי שווים בשוק הוא כ 600$ הרי מוכח בעליל שכוונתו היתה לשלם את המליון שקלים וכו' לפי ערכם בשעת ההתחייבות במטבע הראשונה".

ובשורת הדין כרך ט' הביא הרה"ג יועזר אריאל נימוק לנוהגים לפשר בהצמדת כתובה וז"ל: "הגר"נ שיינין וכו' אמר לי שהוא נוהג לפשר בבית דינו בשאלת הצמדה בתוספת כתובה על פי דעת הגר"ש וואזנר שליט"א, נימוקו של הגר"ש וואזנר וכו', שקיימא אומדנא דמוכח שדעתו של הבעל להצמיד את הכתובה, כי אם ערך תוספת הכתובה יאבד את ערכו בפיחות גדול ויהיה פחות מעיקר כתובה הרי יתברר שלא כתב לה לא כתובה ולא תוספת והרי בכתובה כותבים סך הכל כתובתא דא ונדוניא דין ותוספתא דא עולה סך ...", לכן קיימת אומדנא ברורה שהבעל התחייב לאשה לא רק עיקר כתובה אלא התכוין להתחייב גם סכום נוסף וכו'".

וסברותיהם נוטות לסברת המהרשד"ם שבכל בע"ח ומקח יש אומדנא דמוכח שהתכוין להצמיד ההתחיבות, וכבר כתבנו לעיל מה שיש להעיר בהאי אומדנא, ועכ"פ לענ"ד בהתחיבות בכתובה ליכא אומדנא כלל, דברור שרוב ככל החתנים הנושאים נשים אין להם מושג מה כתוב בכתובה ומשמעות ההתחייבות, ולא רק במי שאינם שומרי תורה ומצוות, אלא אף בשומרי תורה ומצוות ואף בני תורה ות"ח לא נחתי לעיקר הך דינא, ובעת כתיבת פסק דין זה דיברתי עם הרבה ת"ח ובני תורה ואף המסדרים חו"ק וכמעט לא היה מי שהיה מודע לבעיות הנובעות מפיחות ערך הכסף. ואם מסדרי הקידושין לא מודעים לדבר ודאי שהחתנים ובני משפחותיהם לא מודעים לדבר, ואם כן איך נאמר שישנה אומדנא גמורה, או אף דהוי כאילו פירש בהדיא, על דבר שלא אמרו לא ידעו ואף לא עלה על ליבם, ונוציא האמור בכתובה מפשוטו. דאנן דנים לדעת הפוסקים שהתחיבות ממונית גרידא אינה התחיבות צמודה, ומשכך אין לפרש בשטר הכתובה דברים שאינם כתובים בו, ואינם נכונים על פי דינא (שהרי ההתחייבות בסתמא אינה צמודה), ונהי שלענין עשיית פשרה אפשר לילך בתר הך אומדנא ולקבוע שודאי הבעל רצה להוסיף לאשה על עיקר כתובה ואף הוסיף לה בפועל, שהרי התחייבות זו בשעתה ודאי שהיתה קיימת והיתה מעל ומעבר לעיקר חיוב. אבל כיוון שלענין דינא התחיבות שלא הוצמדה במפורש לא תנהג בה הצמדה אין לחייבו עתה בהצמדה, אמנם לענין פשרה ודאי אפשר לקבל הך סברא.

מ) והנה הך מילתא של פיחות המטבע וירידת ערך התחיבות הבעל בסכום הכתוב בכתובה לפחות מחיובו דאורייתא (היינו מאתים זוז) כבר היה לעולמים, ועיין בשו"ת חתם סופר ח' אהע"ז סימן קכ"ו. שדן בהאי מילתא של ירידת ערך הכתובה במקום שיש חוץ מדין תורה גם דינא דמלכותא דלא יפחתו מסכום מסוים בכתובה. ומסקנתו בנידון דידיה דאף לענין התחיבות בכתובה, דינא דמלכותא דינא אם חיוב הכתובה נקבע על כל הנשים ולא רק על נשי ישראל, וז"ל במסקנתו "מן המקובץ הנ"ל יצא לנו מי שנשא אשה בימים קדמונים שהיו טובים דהוה מסגו זוזי דכספא, ובאתה עתה לגבות כתובה תגבה כתובה ותוספת וכל השייך לזה הכל בשיין וכו' ובתנאי שעכ"פ יהיה סך הכולל עולה לסך שווי נ"ב ושליש לוט בראנדזילבר (דזהו עיקר כתובה דאוריתא לדעת החת"ס וכמוש"כ שם לעיל בתשובתו - ש"ש) ומי שנשאת בימי באנקא ישנים הגרועים אם כתובתה היה אז עד ב' אלפים באנקא לעולם יותן לה ד' מאות שיין כי א"א לפחות מזה על פי (פקודה) (דהיינו שאף שערך הכסף ירד למטה מסכום זה, מדינא דמלכותא אין יכול להגבות פחות משיעור ד' מאות שיין - שש) ואם סך זה לא יגיע לשווי נ"ב ושליש בראנדזילבר צריך עוד להוסיף עד זה הסך, ואם היה הנדן או התוספת יותר מב' אלפים אזי המותר ישלם רק על פי חשבון השקאלא, זהו המוסכם והנהוג בימינו עפ"י עיקר דין תורה כי דינא דמלכותא בזה כדין תורה משוינן ליה וכו'".

ופירוש דבריו הוא שהיכא שסכום הכתובה אחרי הפיחות יש בו כדי שיעור כתובה דאוריתא וכתובה מדינא דמלכותא ישלם הסכום כפי ערכו עתה. אמנם היכא שע"י הפיחות ירד ערכו לפחות מהחיוב על פי דין תורה או על פי דין המלכות, חובתו לשלם סכום שיצא בו ידי חיוב כתובה בין מדין תורה בין מדינא דמלכותא. והנפק"מ למעשה שבכתובה שלא פורט בה סכום חיובו על פי דין תורה אלא נכתב רק הסכום במטבע היוצא במדינה וכגון כתובה שכתוב בה 1,000,000 ל"י, שערכה כיום 100 ש"ח חובתו לשלם לאשה מעבר לסכום זה את הסכום של עיקר כתובה וכמוש"כ לעיל, דלבני עדות המזרח הוא שווי 120 גרם כסף ולבני עדות אשכנז שווי 960 גרם כסף, ובזה יוצא ידי חובתו.

מא) אמנם דברים אלו אמורים בכתובה שנכתב בה סכום כסף במטבע היוצאת, אמנם בכתובות שלנו הנוהג שכותבים שלושה סכומים

א. שמתחייב לה מאתיים זוז

ב. האשכנזים מוסיפים מאתיים זקוקים, שבדרך כלל הינם בתמורה לנדוניה ומה שפוסק כנגדם וכלשון הכתובה ודין נדוניא דהנעלת ליה וכו' קיבל עליו החתן הנזכר במאה זקוקים כסף צרוף והוסיף לה מדיליה עוד מאה זקוקין כסף צרוף וכו'" ובכתובות של בני עדות המזרח כותבים לפעמים ודין נדוניא דהנעלת ליה וכו' סה"כ ונוקבים סכום כסף במטבע היוצא, וכנגד זה מוסיף עוד סכום.

ג. והוסיף לה החתן עוד מדיליה תוספת כתובה.

ובסוף הכתובה כותבים סך כל כתובתא דא נדוניא דין ותוספות אילין עולים סך ונוקבים סכום במטבע היוצא, וסכום זה כולל כל ההתחיבויות. וכתובות אלו הם רוב הכתובות המופיעות בפנינו, ובאמת בהרבה כתובות ראיתי שכותבים בסוף סך כל כתובתא דא עולה ונוקבים סכום במטבע היוצא ומוסיפים ועוד מאתיים זוז.

ובכתובות אלו אין כל פקפוק שהסכום המחויב לה מדאורייתא ודאי מתחייב לה והתוספת שנקבעה במטבע היוצא יתן לפי ערכו עתה אחרי שפוחת ובזה יוצאים ידי כל הפקפוקים.

אך ברוב הכתובות שהסכום הכולל נקצב רק במטבע היוצא, תחזור קושייתנו דלעיל שהרי הסכום הכולל במטבע שנכתב בל"י או בשקלים שוה עתה אחרי הפיחותים פחות מסכום כתובה דאוריתא. והיינו שהסכום הכולל שנפחת שבמקור היה עולה על סכום כל הפרטים שהוזכרו לעיל. שוה עתה בדרך כלל פחות מסכום עיקר כתובה ובודאי שפחות מסכום המאתיים זקוקים כסף צרוף ויש לעיין מה נידון בה, האם ניזול אחרי הסכום העליון המפורש או אחרי הסיכום. ואף שאם ניזול בתר הסיכום לק"מ. דבזה יש לנהוג כפי שהשרישנו החתם סופר בתשובתו, והבאנו דבריו לעיל שיצטרך לשלם לה עכ"פ סך כתובה דאוריתא ויש לעיין עכ"פ אי ניזל בתריה.

ונראה דבהאי דינא באנו למחלוקת ששנינו בב"ב קס"ה בגווני דאיכא סתירה בין שני סכומים הכתובים בשטר, היכי נידון בה. והנה בספר התרומות סוף שער ס"ח הביא דברי הר"י מגאש בהאי מילתא (והוא בחידושיו לב"ב קסו,ב) וכן הוא בשטמ"ק בב"ב קסו,ב בשם הראם וז"ל: כתוב בו למעלה מנה וכו' עד הכל הולך אחר התחתון. פירוש זו היא דתנן זוזין מאה דאינון סלעים עשרים וכו' שאני התם דדיבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם. וכיון שדבריו סותרים זה את זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. וכי אמרינן הלך אחר התחתון הני מילי היכא דהוא שני דיבורים מוחלקין וכל אחד דבור בפני עצמו ואינו צריך לחברו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מהדר קא הדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון". וחזינן מדבריו תרתי שכל היכא דהוי דיבור אחד נימא שרצה לפרש ואם אי אפשר לפרש לא אמרינן שחזר בו, ומשום כן מספק יד בעל השטר על התחתונה, שהרי אמר ב' דברים סותרים בדיבור אחד ולא ידעינן מיהו העיקרי, משא"כ היכא שהוי שני דיבורים שיש לומר שחזר בו מדיבור ראשון שוב נימא שהלוך אחרי דיבור אחרון דחזר בו, ואחרון עיקר.

מב) והנה בנידון דידן בכתובה שפירט בתחילה התחיבויותיו ואח"כ כולל ומסכם את כולם, ברור שאין בסכום הכולל שכתב כדי לחזור בו מההתחיבויות שהתחייב מעיקרא, ואדרבה ברוב המקרים הוא עוד מוסיף עליהם. והנה זה ברור לנו שבשעת כתיבת הכתובה הסכום הכולל היה גבוה מסך כל הפרטים, ובודאי לא רצה לחזור בו מעיקר התחיבותו, ושוב לא שייך לומר שהדיבור האחרון הכולל מבטל הדיבור הראשון. ואולי באמת נימא דאין הכי נמי שמכיוון שבשעת כתיבת הכתובה כתב הסכום הכולל שהוא יותר מסכום ההתחיבות שבתחילה, שוב אמרינן שבכהאי גוונא נקרא שהדר ביה וכותב התחיבות מחודשת, ונהי דבשעתו היתה התחיבות זו גדולה יותר מסכום הפרטים שהתחייב, והוי חזרה ומתחייב בה, לא איכפת לן במה שפחת סכום התחיבותו אחרי זה לאור האינפלציה ולא איכפת לן אלא בסכום האחרון ובזה ניזל בתר הוראת החת"ס. אך באמת יש לומר כיוון שמעיקר הדין הוא חייב בעיקר כתובה ובבני אשכנז הנוהג הוא להתחייב במאתיים זקוקין, אין בסכום שכולל בסוף בכדי לחזור בו מעיקר החיוב, ולפי זה אנן מחייבינן ליה בעיקר החיוב שכתב בתחילה דהיינו עיקר כתובה, תוספת מאתיים זקוקין שנהגו בני אשכנז ותוספת כתובה, ולפיכך לא הוי דינו כחוזר בו אלא כמוסיף על דבריו ולא בטלה ההתחיבות שכתב במפורש בתחילה דהיינו עיקר כתובה ומאתיים זקוקים. וכן נראה לי עיקר לדון להלכה למעשה שבכה"ג הוי כמפרש ולא כחוזר ולא בטלו דבריו הראשונים ואף שמתוך דבריו האחרונים אין לחייבו אפילו כמו שפירש.

ועיין עוד בטור סימן מב שכתב וז"ל: "וכתב הר"ר ישעיה אם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים כגון אנו שכותבים בכתובה עולה למנין כל מה שהביאה כך וכך" עכ"ל. ולכאורה נראה שדברי ר' ישעיה הוא ממש נידון דידן, שהרי בכתובות שלנו מפרטים תחילה מה מתחייב ועל מה בנוי החיוב, ואחרי שנכתב כל הפירוט מסכמים החיובים וכותבים סך כל כתובתא דא וכו', והיכא שנכתבה כתובה לפני שנים ונכתבו בה כל הפרטים ואח"כ נכתב סך כל כתובתא דא וכו', ואם כן נהי שבשעת כתיבת הכתובה לא היתה טעות, שבאמת בעת הכתיבה סך כל הכתובה עם התוספת היה כנכתב בה. וברור שבסכום האחרון שכותב אין הוא חוזר מהאמור בתחילה, ועתה כשבאים לגבות הכתובה והמטבע פוחת וערכו ירד אם נדקדק בכתובה יצא שלמרות כל החיובים שפורטו בתחילה, סיכום התחיבויותיו הוא טעות, דהרי סכום זה שנכתב בל"י או בשקלים הוא פחות מהאמור בתחילתה, מאתיים זוז ומאתיים זקוקין, ואם כן מה איכפת לן אם נפלה טעות בעת הכתיבה שלא מתחשבים במה שנאמר סך כל וכו' אלא אזלינן בתר הפירוט, ומאי שנא אם מתברר לנו עתה שהסיכום האמור הוא סיכום שמקורו בטעות (אמנם טעות שלא היה יכול לעמוד עליה, דברור שבעת כתיבת הכתובה לא היתה אפשרות לשער, עד כמה יפחת ערך המטבע, אך עכ"פ הוי סיכום בטעות).

ומשכך הדרינן לדברי ר' ישעיה שיגבה האמור בתחילת הכתובה דהיינו מאתיים זוז ובאם כתוב מאתים זקוקין יגבה אותם וחוץ מהנ"ל יגבה תוספת הכתובה שיתחייב בל"י או בשקלים לפי ערכו עתה. וכן נראה לי פשוט וברור.

מג) ודינו של ר' ישעיה נפסק בשו"ע חו"מ סימן מ"ב ס"ה וז"ל: "ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך, ופיחת או הוסיף, בזה אנן אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים ונראים דבריו".

ואין לומר שבנידון דידן ינהוג מה שאיתא שם בריש הסעיף "היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיימם מקיימים אותם". וע"ש בסמ"ע סק"י דכתב דאפילו קיום שהוא בדוחק מקיימים והש"ך בס"קט פליג וס"ל שכשאי אפשר לישבה אלא מדוחק זו לא שמענו. ולכאורה נימא שבאם נאמר שההתחייבות בל"י או בשקלים בין בתחילה בין בסוף הוא בשווי ערכם.

לא יהיה קשיא מידי, דברור דבכה"ג הסכום הכולל הנכתב בכתובה אם נצמידנו לערך בעת ההתחיבות יכלול בתוכו הסכום האמור בתחילה בצירוף מאתיים זוז ומאתיים זקוקים. דמכיוון שאנן פסקינן להלכה שמשמעות התחייבות במטבע הוא להחזיר אותו מטבע וכדעת הראשונים והאחרונים שהבאנו, שוב לא מיקרי שבכה"ג אפשר לישבו בדוחק. דקביעה שהאמור בל"י או בשקלים היא בערך הל"י או השקלים הינה הוספה בשטר על מה שכלל לא נכתב בו, ואין לישב הלשון בכה"ג להכניס בלשון השטר מה שלא נכתב בו.

שוב ראיתי בהגהות כסף הקדשים בחו"מ שם שכתב וז"ל: "שטר שכתוב בחיוב כ"כ אדומים זהובים כל אדום זהוב ח"י זהובים פ"ו לא שייך בכך לשון אחרון עיקר אודות שנויים במטבעות שכעת, כי הכוונה רק שלא יהיה אדומים זהובים קלים או ממדינה שאדומים זהובים שמשם גרועים משווי כנ"ל ולא שייך בכך יד בעל השטר על התחתונה כי מסתמא לא שוי נפשיה הדרנא והנותן בודאי לא נתרצה על הגרעון והחתום לא עלה אז בדעתו שיחודש צד גרעון כן יש לומר מסברא היטב". חזינן לסברתו שכל היכא שברור שהלשון האחרון נכתב ליפות ולחזק כח בעל השטר, לא אמרינן בכהאי גוונא יד בעל השטר על התחתונה שודאי לא רצה לחזור בו מההתחיבות בראש דבריו. ואף בכתובה כן הוא הדין שהסיכום האמור בכתובה לא נכתב אלא ליפות כח האשה ולפעמים להוסיף לה מעבר לאמור בפירוש לעיל, ולא עולה על דעת הכותבים שיהיה פיחות בערך הכסף שיגרום להפקעת והפסדת זכויותיה מהאמור לעיל. ולפיכך לא אזלינן בכה"ג אחרי האחרון והכי נמי לא ניזל בתר הסיכום האמור לגבי התחיבויותיו של הבעל דאם נתיחס רק לסיכום זה, הדבר יגרום להפסדת זכויות האשה בכתובה.

ועיין עוד מש"כ בהאי מילתא הגר"ש דיכובסקי בפד"ר כרך י"ג עמ' 306 -308, והגר"נ גורטלר בשורת הדין ח"ד עמ' ק"ז - ק"י והנלע"ד כתבתי.

העולה מכל האמור לעיל הוא כדלהלן:

א. כתובה שנכתבה בל"י שקלים או ש"ח ועקב פיחות המטבע ערך ההתחייבות כיום הינה פחות משווי מאתיים זוז. יש להגבות לאשה סכום עיקר כתובה דאורייתא.

ב. בכתובה שפירטו בה מאתיים זוז מאתיים זקוקים כסף צרוף ותוספת כתובה ואח"כ נכתב סיכום כל ההתחיבות בל"י, שקלים או ש"ח. אם הסכום הכולל פחות משיעור מאתיים זוז + מאתיים זקוקים + תוספת, לא אזלינן בתר הסיכום אלא מגבה הכתובה לפי המפורט בתחילתה.

מד) הדברים האמורים לעיל הינם לענין עיקר הדין בקביעת ההתחיבות המוטלת על הבעל לשלם לאשה כתובתה. ונראה לי ברור דהיכא ששני הצדדים מעונינים בגירושין, אלא שהאשה תובעת כתובתה, ודורשת לא רק תשלום הכתובה אלא אף הצמדתו ובאם לא יתנו לה תסרב להתגרש. בזה יש לומר שאין שומעין לה. חדא דחיוב כתובה אינו מוטל רק לאחרי הגירושין, ומשכך אינה יכולה לעכב הגירושין ולטעון שרוצה שיסדרו ביניהם כל הענינים הממוניים, דתביעה זו נכונה על החיובים הממוניים שביניהם שלפני הגט, אמנם מה שלאחריו, לאחר שיתן הגט ויחול עליו חיוב כתובה אזי יכולה לתבוע ולטעון טענותיה. ובזה לענ"ד יש לפסוק שמשורת הדין אין מחויב לשלם דמי הצמדת כתובה. ונראה לומר שאשה המעכבת סידור הגט בטענה שבאם לא תקבל הצמדת כתובה לא תסכים להתגרש, ואנו משערים שעיכוב הגירושין הוא מחמת תביעה זו, בזה יש לדונה ככל אשה המעכבת גט כדי להשיג השגים רכושיים שלא מגיעים לה, ומחייבים אותה להתגרש, ואף שיכולה לטעון קים לי כהני רבוותא דסברי דיש להצמיד כל חוב וגם חוב הכתובה, טענה זו לא הופכת תביעתה לתביעה צודקת אלא שמועילה לענין שלא נוציא מידה באם תתפוס (ובכפוף למה שהסתפקנו לעיל אם גם בכתובה כיום תועיל תפיסה), אך אין בדבר בכדי להקנות לה זכויות ממוניות שיכולה לעכב בגינן הגט עד שיוסדרו ענינים אלו.

מה) ויש להוסיף עוד דהנה כבר כתב מהר"ש הלוי והובאו דבריו בכנה"ג חו"מ סימן ע"ד, שמנהג בתי דין לפשר בשאלת ההצמדה, ואין הספר תחת ידי ולא ראיתי נימוקיו, וכן פסק עוד האבני נזר בח' חו"מ סימן כ"ג שיש אפשרות לביה"ד לפשר בענין הצמדה, אפילו היכא שיש חשש ריבית, ובכתובה בכל חיוב שאינו כנגד הנדוניא אין חשש ריבית כלל, ואכמ"ל. וגם ראיתי בפסקי דין שיש בתי דין הנוהגים לפשר בהאי מילתא של חוב הכתובה, ויש לעיין איך נדון בהאי מילתא הלכה למעשה.

ונראה להקדים שענין חיוב הכתובה בזמננו אינו כמו שהיה בזמנים קדמונים. וכמוש"כ כבר לעיל דחז"ל אמרו דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא, וכמו כן בעבר ענין הכתובה היה ככל שטר חוב, והנשים היו גובות ההתחיבות בכתובה בעת גירושין או מיתת הבעל. אמנם כיום אין הזוגות הנישאים רואים בחיוב הכתובה חיוב גמור ורוב ככל הנשים מוחלות על כתובתם בעת סידור הגט. וגם הגברים הכותבים כתובה לא מודעים שההתחיבות שהתחיבו בכתובה היא התחיבות גמורה, ולכן תמהים אם דורשים מהם לשלם התחיבות זו, ומהאי טעמא גם הסכום הנכתב בכתובה אינו נעשה מתוך גמירות דעת וידיעה ברורה שסופה של התחיבות זו להגבות, ונהי שלענין הלכה חלה התחיבותו והתחיבותו היא התחיבות גמורה וכמו שכתבנו לעיל אות כג, אך זהו מפני שעל מה שחתם מתחייב אף באם לא היה מודע. ויש לעיין אם פחת גובה חיובו באיזה אופן יש לפשר. ושמעתי שבאמת רבים מגדולי הפוסקים בזמננו מורים שלא לכתוב בכתובה אלא התחיבות של מאתיים זוז וגם מאתים זקוקים לבני אשכנז. ולא כותבים תוספת כתובה וטעמא דמילתא משום דעיקר הסמיכה אינו על הכתובה וטוב שלא יחייב עצמו במה שאינו מודע ובהרבה פעמים ספק אם יוכל לעמוד בתשלום זה.

ויש לברר מדוע השתנתה המציאות וממילא לקבוע המדיניות איך לפשר בפשרה הקרובה לדין, במקום בו יש צורך לפשר לגבי תשלום תוספת הכתובה. ונ"ל שעיקר החיוב שאדם מתחייב בכתובה הוא כדי להבטיח לאשה את קיומה אחרי הגירושין ולכן נתקנה עיקר כתובה ששיעורה כדי פרנסת שנה וכן נתקנה תוספת כתובה, באופן שיתאפשר לאשה להתקיים אחרי הגירושין מעבר למינימום ההכרחי (שהוא שיעור מאתיים זוז) ומעבר לזמן שיכולה להתפרנס בסכום זה של עיקר כתובה (שנה), ולפי זה ברור שכל היכא שהבעל כותב סכום מסוים יש בדבר גילוי מילתא לגבי דעתו, ואיזה סכום ראוי היה לתת לאשה כפיצויים עם הגירושין.

ונראה לומר דטעמא דמילתא שגם האנשים וגם הנשים אינם מתיחסים לסכום ההתחיבות בכתובה הוא מפני מנהג המדינה שנקבע גם בחוק יחסי ממון, שעם הגירושין יאוזנו הסכומים שצברו בני הזוג במשך שנות נישואיהם, ומשכך יש בחלוקת הסכומים שצברו במשק הבית המשותף במשך שנות הנישואין בכדי לאפשר לכל אחד מהצדדים להמשיך את חייו בנפרד ממשנהו. ומכיוון שהאשה מקבלת את הפיצוי על פי החוק, וגם ללא החוק רוב רובם של הבאים לפנינו מבינים וטוענים שיש לחלק כל הרכוש שוה בשוה. ומשכך אין מקום לתת לאשה פיצוי נוסף שהוא כתובה. שהרי באם תקבל הסכום האמור בתוספת כתובה, דבר זה יגרום לחלוקת המשאבים המשותפים באופן שהאשה תקבל מעל ומעבר למה שיגיע לבעל ומשכך הגברים מבקשים שהאשה תמחול על כתובתה ורוב הנשים אכן מוחלות שהרי אין הן יוצאות מקופחות בגירושין.

עובדה זו שהצדדים יודעים שזכויות האשה עם הגירושין יובטחו על ידי חלקה ברכוש שצברו בני הזוג מיתרת למעשה את הצורך בתוספת כתובה שהרי התכלית שתתקבל ע"י קבלת תוספת הכתובה תתקבל עם קבלת חצי מהרכוש ומשכך ירדה חשיבות הסכום הנקבע בכתובה שברוב המקרים עיקר קביעתה הינה לצורך כבוד ולא מתוך המודעות למשמעותו, ומשכך מכיוון ששני הצדדים לא מעלים בדעתם מלכתחילה שההתחיבות היא גמורה, הבעל מצפה ולפעמים דורש מחילת האשה על כתובתה והאשה נענית ברצון, שהרי ברור שקל מאוד למחול על דבר שלא חשבת ולא ידעת שהוא יגיע אליך.

מו) יש להוסיף עוד שבתקופת קום המדינה (ובודאי בתקופה שלפניה) היה מנהג בתי הדין לפסוק לאשה פיצויים ואף מעבר לסכום שנכתב בכתובה. הן אמת שאף שבית דיננו נתבקש מספר פעמים לפסוק לאשה פיצויים מעבר לכתוב בכתובתה, מעולם לא פסקנו פיצויים, וטעמא דמילתא מפני שלאשה יש היום זכויות על פי חוק, זכויות שרוב רובם של הבעלים נותנים לאשה ואף מרצונם, ושוב אין מקום לפיצוי נוסף, אמנם זכורני שבעת עריכת כתביו של הגריא"ה הרצוג הרה"ר הראשון של מדינת ישראל, כמעט לא היה פסק דין שבו לא היתה התיחסות לקציבת פיצויים או אי קציבתם מעבר לאמור בכתובה.

וברור שמנהג זה המוזכר בפיו תמיד כמנהג בתי דין היה המנהג הרווח והפשוט באותה תקופה, וכל עוד לא נחקקו החוקים ולא נקבע מנהג המדינה המבטיח זכויות לאשה ברכוש בני הזוג אחרי הגירושין. ולפיכך אף שנראה שברוב המקרים בהם תקבל האשה זכויותיה על פי חוק אין מקום לקצוב לה גם פיצויים, ישנם מקרים בהם ביה"ד יוכל לקצוב פיצויים או להצמיד הסכום שנכתב בכתובה להבטחת זכויותיה, וזה כפשרה הקרובה לדין.

ונבאר המקור לענין זה של פיצויים לאשה וממילא נוכל להגדיר הכללים גם בפשרה בתשלום ההצמדה בכתובה. והנה בענין הנוהג של פיצויים עם הגירושין כבר האריך דר' זרח ורהפטיג בסיני צ"ח, ומכיוון שבטאון זה אינו מצוי נזכיר עיקרי הדברים.

מז) יסודו של המנהג לפצות האשה אף מעבר לנכתב בכתובה הוזכר כבר בראשונים, עיין ריב"ש סימן צ"ט ושו"ת רדב"ז ח"א ס' שכז וכן הוזכר נוהג זה בשו"ת תעלומות לב ח"ב סימן ב', בשו"ת גבעת פנחס סימן ב' ובשו"ת שמחה לאיש ח' אהע"ז סימן ה' ועיין עוד בשו"ת משפטי עוזיאל ח' אהע"ז סימן צ"ו. נוהג זה הוזכר רבות כמנהג בתי דין בפסיקת בתי הדין הרבניים בא"י לפי קום המדינה ובמדינת ישראל בשנים הראשונות שלאחר הקמתה, נזכיר כאן מספר פסקי דין של בתי דין המורים שבתי הדין ראו במנהג זה מנהג קובע ורווח.

בפסק דין של ביה"ד הגדול לערעורים בירושלים מיום כ"ט שבט תש"ה (בהרכב הרה"ר, הראשל"צ ר' ב"צ מ.ח עוזיאל - יו"ר, הרה"ר ראי"ה הרצוג והרב יוסף הלוי) נאמר, "והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האשה המתגרשת ואפילו לאשה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאשה שהיא קרובה למורדת אך לא מורדת גמורה. ומה גם במקרה שלפנינו, שיש להתחשב עם כל הסבל שסבלה התובעת מבעלה ועם כל הביזיונות והענוים שהתענתה תחת ידו. אין ספק שמגיעים לה פיצויים".

בפס"ד של ביה"ד הגדול בירושלים משנת תש"ז (בהרכב הרה"ר רי"א הרצוג -יו"ר, הרה"ר הראשל"צ ר' ב"צ מ.ח. עוזיאל והרב משולם ראטה) נאמר, "ביה"ד הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה - שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וילדה וגדלה בנים ובנות - בלי פיצויים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו.

בפס"ד של ביה"ד הגדול בירושלים מיום י"ח אדר ב' תש"ח, (בהרכב הריא"ה הרצוג, הרה"ר עוזיאל והר"ח שבתי) נאמר: "במקרה כזה שאין האשה גורמת לכך (לג"פ), צריך שהפיצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האשה המתגרשת".

בפסק דין מיום י"ב שבט תש"י בענין של אשה שהיתה פרוצה לפני נישואיה והבעל ידע מזה והסכים. ילדה לו בת. היו סכסוכים ומדי פעם בפעם התדיינו בביה"ד והשלימו ביניהם. יש לו גם פילגש, פסק ביה"ד, כי עכ"פ לא מגיע לו פרס שיפטר מאשתו בלא כלום ויהא חוטא נשכר. יש על כן לחייבו בפיצויים מתאימים. עיקרו של המנהג לחייב המגרש אשתו בפיצויים הרי הוא כדי להרחיק מהתנגשות בחרם דרבנו גרשום".

בפס"ד מיום י"ז בכסלו תש"י, באשה שאינה רוצה להתגרש אלא נגד תשלומים כספיים, יש לשים לב לאיסור שיש לגרש אשתו ראשונה, (שו"ע, אהע"ז, סימן קיט), ואם קיים הכרח גדול בדבר, ראוי לחייבו שמלבד סך הכתובה, נדוניא ותוספת, יתן לה "פיוס מעות נוסף על כתובתה", "שכן הנהגנו גם בארץ, לפי כמה פסקי דינים לתת פיצויים לפי יכולת הבעל ולפי מצב יוקר החיים והורדת המטבע מזמן כתיבת הכתובה עד זמן הגירושין".

בפס"ד מיום כ' בסיון תש"י (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והר"ח שבתי) נאמר, "כשהכתובה מועטת נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר".

בפס"ד מיום כ"ח סיון תשי"א (הרה"ר הרצוג, הרה"ר עוזיאל והרב יעקב הדס), ביה"ד פסק לאשה פיצויים מאת האיש שקיים איתה יחסים כיון שהיה פיתוי מצדו לחיי אישות, אף שלא מצא עילה מספקת לחייבו לישא אותה לאשה.

בפס"ד מיום ט' אדר א' תשי"א (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והרב יעקב הדס), באיש ואשה שהיו נשואים זה לזו עשרים וחמש שנה, נולד להם ילד ומת, זה שמונה שנים חיים בפירוד. האיש תובע גט מפני שלא זכה להיבנות ממנה, פוסק ביה"ד, "אין נזקקין ללחוץ על האשה על הגירושין בתביעה שרוצה לישא אשה בת בנים, אף אם שהה איתה יותר מעשר שנים ואין לו ולד בן קיימא ממנה, אלא א"כ ביה"ד משוכנע באמיתות כוונתו ומתוך מתן סכום מספיק של פיצויים במידה שיש לאמוד שעי"ז נתרצית באמת להתגרש".

"... ועכ"פ יש צורך לרצות ברצוי כסף ע"י חיוב הבעל בפיצוי כספי בכדי אומד הדעת שבתנאים כאלו נוח לה לאמיתו של דבר בגירושין".

"... כיון שיסוד תביעתו הוא מצד חיובו לקיים מצות עשה. הרי מן הדין מחויב הוא ליתן עד שליש ממונו לשם כך וכמבואר בנידון כזה בשו"ת "גבעת פנחס".

"ויש להתחשב הרבה עם דעת רבן וקדושם של ישראל בעל ההפלאה ז"ל על יסוד הפוסק המובהק מהר"י מינץ ז"ל שעל כל פנים חייב הבעל לתת לפחות שליש הונו לקיים מצות עשה זו על חשבונה של חברתו ואשת בריתו, ועל הבי"ד לאמוד את הסכום שבמסיבות הנוכחיות הדעה (נותנת) שכדאי לאשה להתרצות, והיא בלבה מתרצית ... וזה מסור לבי"ד בכמה לרצותה, ואם באמת כוונתו לשם שמים ולישא בת בנים".

בפס"ד מיום ז' כסלו תשט"ו (הרה"ר, י. נסים, הר"ש ברוט, הר"ע הדאיה) נאמר "הנה מנהג בתיה"ד בארץ ישראל הוא לחייב את הבעל לפצות את אשתו עד כפל מסכום הכתובה. וזאת אפילו אם הוא מגרשה במקרה ששהתה עשר שנים ולא ילדה. ראה תעלומות לב ח"ב סימן ב' בשם "הנדיב לב", וראה פדה את אברהם, מערכת פ (פיוס) ונודע ביהודה סי' ק"ב.

... והמדובר הוא אף לפי מנהגי הספרדים וכמה מעדות המזרח שהיו כותבים את הכתובה בסך גדול.

עדות שלא נהגו בכך, כבמקרה דנן, שאין הכתובה עולה על עשרות לירות - הרי זה ברור שאין להתחשב בסכום הנקוב בכתובה ואין לפסוק לפיו, אלא שיש לקבוע פיצויים הולמים".

בפסק דין של ביה"ד הרבני האזורי בחיפה (הרב א.ע רודנר יו"ר, והרבנים י.נ רוזנטל ומ.ב חמווי), מיום ג' כסלו תשט"ו, והובא בפד"ר כרך א' עמ' 137 - 138 בענין בני זוג שחיו שבע עשרה שנה ללא ילדים בני קיימא.

הבעל חלה במחלת הברוטולוזה, ובגלל זה הפילה אשתו הרבה פעמים. האשה תובעת גט פטורין וחלוקת הרכוש שוה בשוה, כי היא ניהלה המשק ואפשרה לו לעסוק בעבודתו כרופא וטרינר.

הבעל טען, שפיצויים נותנים לאשה כדי שתתרצה לקבל הגט, אבל כשהאשה היא הדורשת את הגט אין מקום לפסוק לה פיצויים.

ביה"ד העלה, וז"ל: "כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאשה לפי שיקול דעת ביה"ד, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים.

נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשיקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועיין אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. ולפ"ז במקרה דנן זכות האשה לפיצויים שמורה לה, ועל ביה"ד לברר מידת הפיצויים בזה"...

"... עובדא ... שיש לה רכוש ... תילקח בחשבון גובה הפיצויים ... הרי דבר ברור הוא שהיא עבדה, עמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה במשך 17 שנה. ולפי הדין אין מחובת האשה לעבוד בעבודות אלו כמבואר בשו"ת הרשב"א שהביא הבית יוסף אהע"ז סי' צ"ג ועי' במשנה למלך, פכ"א מאישות ועי' בס' בית מאיר אהע"ז סי' פ' דהסיק כן לדינא, ע"ש. ומאחר שכן וודאי יש לה זכות לפיצויים. נוסף לזה הרי יש לסדר בשבילה מקום מגורים".

מח) הנימוקים ההלכתיים לנוהג של פיצויי גירושין לאשה, הוזכרו בכמה מן התשובות ופסקי הדין שהזכירו מנהג זה וסמכו עליו ונבאר בקיצור:

א. הבעיה נתעוררה ונתבררה לראשונה בעיקר לגבי בעל שביקש לגרש אשתו לאחר ששהה אתה עשר שנים ולא ילדה לו ורוצה לגרשה כדי שיוכל לשאת לו אשה אחרת כדי להיבנות ממנה ולקיים מצות פריה ורביה. הפוסקים כתבו שאין לכוף את האשה לקבל גט כדי שהבעל יוכל לקיים מצוה, אף מצוה רבה של פריה ורביה, ואם הבעל מהדר על קיום המצוה יעשה זאת על חשבונו ויפייס את אשתו עד שתתרצה לקבל הגט.

"הגבעת פנחס" מכריע וז"ל: דמשערין כמה ראוי ליתן לפי ערך עשרו בעד מצות פריה ורביה, דאין הדבר תלוי במצות עשה אלא לפי ערכו, וזה השיעור הוא ג"כ שמחויב ליתן לה לרצותה, ובזה אין ביטול מצות פ"ו, דהרי מחויב ליתן זה אם היה מזדמן רופא לרפואתה".

ב. ב"פדה את אברהם" כותב טעם אחר, וז"ל:

"ברם בדין המתביישת שהוא נידון דידן, שהאשה הזאת היא המתביישת בגירושין, נראה לעניות דעתי שהאשה הזאת היא אשה חשובה ורבת המעלות ומעטירה מצד עצמה וגם מעלתה נתרבה מצד מעלת בעלה, שהוא אדם חשוב ועשיר גדול והיא עקרת הבית ומגיע לה בושת בגירושין אלו בהיפרדה מהיכל מלך והוי לה בזיון גדול ובושת מרובה וצערה דגופה צריך לתת לה ממון הרבה, דהכל לפי המתביישת שהיא אשה גדולה וחשובה, והגם דבעלה לא מכוין לביישה כי אם לקיים מצות עשה, וכגון דא פסק הטור (חו"מ) ז"ל בסימן תכ"א, אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו ... מכל מקום. כיון שהגורם בושתה הוא על ידו ובסיבתו ובקום עשה עשה לה בושת זו. עליו לשלם הבושת לפי המתביישת ... וערך המתביישת ... וערך הדמים של הבושת ... כבר כתוב ומפורש בדברי רבינו הרמב"ם בפ"ב דנערה בתולה ה"ד וז"ל כיצד שמין הבושת. הכל לפי המבייש והמתבייש ... והטור (אהע"ז, סי' קע"ז, סעיף כ') והרמב"ם נקט ורואין הדיינים ... דסבירא להו דשומא זאת צריך רבים ג' דיינים ... זאת יעשו כדי שיבוא הענין אל עמק השוה בענין שתתרצה האשה בפיוס הממון ... לפייסה על הבושת ... שקשה לה פרידתה שתאמרו אליה לא תבושי ולא תכלמי מזאת הגירושין ... וסכום זה שיעלה סך מה חייב בעלה ליתן לאשתו זאת משום בושתה כמ"ש הפוסקים ז"ל מלבד סכום כתובתה ..."

וכן פסק בעל הישא ברכה הרב יעקב שאול אלישר על חובת הפיוס למתגרשת "מפני הבושה שנתביישה, הגם שהוא לא גרם לה", והוא מסתמך על בעל ה"עבודת גרשוני" סימן עד, בשידוכין שנגמרו בקנין סודר ולא הותנה על שום קנס ביניהם, וחייב לחוזר לשלם קנס, דלא גרע מן המבייש את חבירו בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש, ואם במשודכת דנים דמי בושת, בנשואה שמגרשה מכל שכן.

ג. בפסיקת בתי הדין בארץ הודגשה כביסוס לחיוב הפיצויים ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין בעמל וחסכון, ע"י שני בני הזוג נרכשו. האשה תרמה את חלקה, ושותפה היא לנכסים. ומשנתפרדה החבילה יש לה לאשה תביעה מבוססת לקבל חלק ואולי אף שוה בנכסים. פיצויי הגירושין באים אפוא להחזיר לאשה חלקה מעמלה. כי, "אין להתעלם מחלקה הגדול בפיתוח והחזקת (ה) משק... הרי דבר ברור הוא, שהיא עבדה, עמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה" "ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שוה בשוה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ". יש לציין שסברא זו דומה לחזקת השיתוף שחודשה על ידי בתי המשפט ושבעקבותיה נחקק אחרי שנים חוק יחסי ממון - איזון משאבים.

ד. ברוב פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בישראל מופיע הכוח המחייב של הנוהג כביסוס לנוהג פיצויי גירושין של האשה. "כל הנושא אשה סתם נושא אדעתא לקיים מנהג מקומו".

ביה"ד הרבני הגדול בפסק דינו מיום כט שבט תש"ה קובע, והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האשה המתגרשת - שכן הנהגנו גם בארץ, ונוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר, ונוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה.

מט) יש לתת טעם נוסף למנהג זה שחייב הבעל לפייס ולפצות את אשתו, אף מעבר לשורת הדין מהא ששנינו ביבמות קיג,א "ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסי, אמר רבה מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא דסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי". ועיין שו"ת רשב"ש סימן שס"ט שהורה להשיא חרש בכהאי גוונא, ועיין עוד בשו"ת תשב"ץ ח"ג סימן קכ"ז, שלמד מהאי מלתא לשלם דמי טיפול בילדים לאלמנה. חזינן שאף שמעיקר הדין לא תקנו כתובה לחרש, אפילו הכי השיא רב מלכיו אשה לחרש וכתב לה כתובה אף מעבר לעיקר כתובה של אשה רגילה, וטעמא דמילתא שאשה זו עוזרת לחרש, ולכן תקנתו וטובתו שתקבל הראוי לה, אף לאחר שתצא ממנו בגירושין או במיתה.

והוא הדין שראוי לחייב הבעל לתת לאשה פיצויים כפי ראות עיני ביה"ד מפני שזו היא תקנתו ותקנת הציבור, וכעין חינא שהוזכר בדברי חז"ל לענין כתובה.

ויש לומר עוד דבאשה דאיכא בה תרתי כדברי הגמ' ביבמות אילו רצה שפחה לשמשו. ובאמת שברור שאשה שאדם נושא לא גרעה מעבד עברי ואמה עבריה שחייבה התורה להעניק להם כשהם יוצאים לחירות, וחיוב הענקה הוא דבר מושכל וכמו שכתב החינוך במצוה תפה "והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא ואין צריך להאריך בו" ועיין עוד בירושלמי כתובות פי"א ה"ג ובויקרא רבה פרשה ל"ד דמצוה על אדם לפרנס גרושתו וילפינן לה מומבשרך לא תתעלם. עיי"ש. וע"ש בסוף המצוה שאף שכתב שמצוה זו נוהגת בזמן הבית סיים וז"ל: "ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם". ודברים אלו הם ק"ו באשת חיקו שאם בא לגרשה אחרי שנות נישואין, דלא גרעה מע"ע וא"ע שצריך להעניק להם על עמלם. והנה אם זה יהיה המקור להאי דינא יש לנו לקבוע על פי זה שיעורם, וכעין דאמרינן בהענקה אשר ברכך ה' אלוקיך, והיינו ששיעור ההענקה יהיה בהתאם לברכה שנתברך הבית, ולפי"ז אף פיצויים לאשה שיעורם יהיה כפי הברכה שנתברך הבית, דהיינו לפי תרומתה שתרמה לבית הצדדים ואפשרה לבעל לעסוק לפרנסתו ולצבור נכסים, בהתאם לכך יקבע גובה הפיצויים.

נ) ואם תאמר הלא כבר הזכרתי לעיל שבית דיננו לא פסק פיצויים בשנים האחרונות, למרות שהתביעה לתשלום פיצויים מועלית מידי פעם ע"י ב"כ הצדדים, ואם כן נימא שאף אם היה מנהג כזה בעבר, כיום בטל המנהג ואין סומכים עליו. לענ"ד אין הדברים כן, שנהי שנוהג זה של מתן פיצויים לא שכיח בשנים האחרונות טעם הדבר הוא מפני שמתן פיצויים לא נצרך כמעט בשנים האחרונות, וטעם הדבר הוא שינוי המצב החוקי. שהרי עד שנת 73, נהגו בתי המשפט לפסוק על פי חזקת השיתוף ומשנה זו והילך עת התקבל חוק יחסי ממון פוסקים על פי חוק זה. ואם כן בפועל הרי ברוב רובם של המקרים, האשה מקבלת מחצית מהרכוש אותו צברו בני הזוג, ואם כן שוב אין מקום לפסיקה נוספת של פיצויים, שהרי האשה כבר מקבלת פיצוי על ההשקעה שהשקיעה בחיי הנישואין. ואכן בפסק דין מיום ט"ו סיון תשי"ח קובע ביה"ד הרבני הגדול, כיון שהאשה "מקבלת חצי מכל הרכוש ורק חצי נשאר בשבילו, כבר אין מקום לחייבו נוסף על כך בפיצויים". ובפסק דין מיום י"ד כסלו תש"מ מובא בפד"ר כרך י"ב עמ' 124 כתב ביה"ד הרבני הגדול, "כי כאשר עילת הגירושין היא טענת הבעל שרוצה לקיים מצות פריה ורביה, וכשמחלת האשה באה לא באשמתה, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה ... לפי שיקול דעת ביה"ד, שיתן לה מחצית רכושו, או משווי הקרוב לזה. אולם במקרה ... שהאשה כבר תבעה וקיבלה מבית המשפט החלטה על חלוקת הרכוש, אין כלל, מקום לחייב את הבעל ליתן לה גם חצי רכוש וגם את הדירה של הזוג כולה ..." הא בהא תליא פיצויים וחלוקה שווה של הרכוש.

ולפי זה יש לומר שמנהג בתי דין לא בטל גם כיום, אלא שלאור המציאות המשפטית השוררת כיום במדינת ישראל, שבדרך כלל הנשים מקבלות מחצית הרכוש, לא נצרכת פסיקה נוספת של ביה"ד לגבי פיצויים.

אמנם ודאי יש מקום לפסיקת פיצוים במקרה שלאשה לא מגיעות זכויות בנכסים שצברו על פי חוק. או היכא שבפועל הצדדים לא צברו נכסים משותפים, אבל הבעל הינו אדם אמיד. וכמו כן במקרה שהצדדים עדיין לא צברו רכוש, אך האשה השקיעה מאמצים בבית המשותף של בני הזוג, דבר שאיפשר לבעל להתקדם ולצבור פוטנציאל השתכרות, הדוגמא המצויה היא של אדם שרכש השכלה ובמשך שנים רבות של לימודיו האשה היא שטרחה החזיקה את משק הבית, גידלה את הילדים ואיפשרה לבעל להתקדם ולהגיע להשגיו. במקרה כזה אם יתגרשו הצדדים לפני שהבעל יתחיל למצות את פוטנציאל השתכרותו, תקופח האשה אחרי השקעתה במשך שנים רבות בעזרה לבעל, שהרי לבסוף היא יוצאת מן הנישואין כשידיה על ראשה, ובמקרה כזה אף החוק לא מקנה לה זכויות, וברור שבמקרה כזה ודאי ראוי שביה"ד יקצוב פיצויים. כמו כן יש לקצוב פיצויים לאשה, כשמת הבעל וילדיה קטינים, ובמקרים אלו ראוי להגבות כפיצויים את הכתובה בתוספת הצמדה, במקרה זה קיים גם טעם נוסף מפני שהאשה היא המגדלת והמטפלת בילדים אחרי מות אביהם וכדברי התשב"ץ שהבאנו לעיל.

נא) בכל מקרה קציבת הפיצויים תלויה בדעת ביה"ד, סכום הפיצויים יקבע על ידי ביה"ד, כשביה"ד מביא בחשבון מי הוא הגורם לגירושין, יכולתו הכלכלית של הבעל, הזכויות הממוניות שקיבלה האשה על פי חוק, יכולתה של האשה לחיות חיים סבירים אחרי הגירושין. וכמו כן יש להביא בחשבון גם את העובדה שהאשה היא המגדלת את ילדי הצדדים למרות שאין עליה חובה לעשות זאת על פי דין. וכמו שהזכרתי לעיל מדברי התשב"ץ ח"ג ס' קכ"ז.

אין ספק שבמקרה כזה הסכום שהתחייב הבעל בכתובה וערכו הריאלי, יהיו אחד המדדים הקובעים את גובה הפיצויים המגיעים לאשה בשקלול הגורמים האחרים שהזכרנו. ועל כל פנים אין ספק שבכל מקרה יש לדון ולפסוק אם אכן יש לשלם פיצויים ואם כן באיזה סכום, וזאת בהתאם לנתונים הקיימים בכל מקרה. נב) המסקנות העולות מכל האמור לעיל הם כדלהלן:
א. הסכום המינימלי שאדם חייב לכתוב בכתובת אשתו בתולה הוא מאתיים זוז. סכום זה מתחייב הבעל לאשתו מתנאי בי"ד ואף אם לא כתב כתובה.
ב. תקנת חז"ל בקביעת סכום זה היתה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ובסכום זה היה אפשר להתפרנס בימיהם במשך שנה.
ג. אף שכיום אין אפשרות להתפרנס בסכום זה במשך שנה, אין הבעל מחויב להוסיף על סכום זה.
ד. שיעור עיקר כתובה לדעת השו"ע הוא שווי 120 גרם כסף ולדעת הרמ"א שיעורו שווי 960 גרם כסף.
ה. המלוה חבירו על המטבע ונפסלה המטבע ואינה יוצאת בשום מקום, נחלקו הרמב"ם והתוס' אם יכול לפורעו במטבע שנפסל, שלדעת הרמב"ם אינו יכול לפרעו במטבע זו ולדעת התוס' יכול לפורעו. השו"ע פסק כרמב"ם והרמ"א פסק כתוס'.
ו. במלוה לחבירו מטבע וירד ערכה וכח קנייתה אף שלא נפסלה נחלקו הפוסקים, האם ישלם אותה מטבע שלוה אף שירד ערכה או שחייב לשלם מטבעות שכח קנייתם שוה לכח קניית המטבעות בעת ההלואה.
ז. מכיוון שדין זה שנוי במחלוקת הפוסקים אין לבי"ד אפשרות להוציא מיד המוחזק לפיכך ישלם הלוה סכום המטבעות שלוה אף שירד ערכם.
ח. הש"ח ולפניו השקל והל"י הינם המטבע במדינת ישראל, אף אם קבע את ערך המכירה בסכום דולרי שהתשלום יהיה בש"ח לפי ערך השער היציג של הדולר בעת הפרעון.
ט. דעת המהרשד"ם שבחוב ובמכר חייב לשלם הסכום שהתחייב לפי ערכו וכח קנייתו בעת ההלואה או המכר, וכתב שטעם הדבר הוא מפני דאיכא אומדנא דמוכח שלא הוציא כספו על מנת שיבואהו הפסד ויקבל בתמורה לכספו סכום שערכו פחות ולפיכך לסברה זו יש לומר שבכתובה שההתחיבות היא מרצונו ולא בתמורה לקבלת דבר כנגדו, לא קיימת אומדנא זו.
י. יש להוסיף עוד שאף לסברת המהרשד"ם שאיכא אומדנא היכא שהפיחות שכיח היה לו להתנות ולהצמיד במפורש ובפרט שהמנהג הוא שבכל התחיבות שלא נרשמה בה במפורש הצמדה, לא תנהג בה הצמדה.
יא. בזמן הזה רוב החתנים והכלות אינם מודעים שההתחיבות שקיבל הבעל על עצמו היא התחיבות גמורה אעפי"כ מדינא חלה ההתחיבות.
עם זאת מכיוון שהבעל המתחייב לא מודע למהות התחיבותו לא שייך לומר שיש אומדנא שרצה להתחייב אף בהצמדת הסכום.
יב. נחלקו הפוסקים אם דין קולי כתובה שלפיו מגבין מהמטבע הפחות בערכו, שייך גם לגבי פחת ערך הכסף, הרדב"ז הפרישה והב"ש ס"ל שדין קולי כתובה נוהג גם במקום זה, המהרי"ט והט"ז ס"ל שבכהאי גוונא לא נוהג דין קולי כתובה. מכיוון שהוי ספיקא דדינא אי אפשר להוציא מהבעל אלא המטבע כערכו היום, ומשום דקיימ"ל הממע"ה.
יג. לענין הלכה למעשה פוסקים שהבעל ישלם הכתובה כערכה הנומינלי ואין להצמיד חוב הכתובה, ויש סברה גדולה לומר שאף אם תתפוס האשה ותטען שיש להצמיד חוב הכתובה נוציא מה שתפסה ממנה.
יד. אף שנחלקו הרמב"ם והתוס' ובעקבותיהם השו"ע והרמ"א לגבי הלואה שניתנה במטבע ונפסל המטבע אם ישלם במטבע החדש או שיכול לשלם במטבע שנפסל, כתבו כל האחרונים שדין זה של התוס' נוהג רק במטבע שיש לו ערך עצמי אבל בשטרות כסף שלנו, שאין להם ערך עצמי שהרי הם נייר בעלמא אלא שהמדינה קבעה להם ערך. באם נפסל מטבע כזה, כו"ע מודו שאינו יכול לשלם המטבע שנפסל.
טו. אמנם דין זה הוא רק באם נפסל לגמרי ואין שוה עתה כלום, אך באם ירד ערכו ואוצר המדינה משלם בתמורתו, אף שלא כערך הנקוב, אין לו דין נפסל המטבע אלא דין נפחת המטבע אף שבעצמותו אין לו שווי כלל.
טז. בנפסל המטבע ולמטבע הישן אין כל ערך, יש לעיין באיזה אופן ישלם, והדעת נוטה שישלם מטבע לפי כח הקניה של המטבע בשעת ההלואה ולכן בכהאי גוונא יש להצמיד המטבע למדד, או לקבוע מדד אחר שישקלל בצורה אמיתית ומדויקת את כח הקניה של הכסף אך אין נראה להצמיד המטבע לדולר.
יז. לביטול מטבע הל"י והשקל אין דין נפסל המטבע אלא דינו כדין נפחת כח הקניה של המטבע.
יח. כיוון שהחוק קובע אופן התשלום בחובות שנקבעו בל"י או בשקלים. דינא דמלכותא קבע ערכה של ההלואה וצורת הפרעון, ובכהאי גוונא כולי עלמא מודו שדינא דמלכותא דינא.
יט. כתובה שנכתב בה סכום כסף במטבע היוצא וערך המטבע נשחק ע"י האינפלציה ועתה אינו שוה אפילו ערך שווי עיקר כתובה. חובה על הבעל לשלם לאשה לכל הפחות סכום עיקר כתובה דהיינו שווי 120 גרם כסף לבני עדות המזרח ושווי 960 גרם כסף לבני עדות אשכנז.
כ. בכתובה שפורט בה מאתיים זוז מאתיים זקוקים והוסיף עוד סכום מהמטבע היוצא ואח"כ מסכם כל התחיבותו במטבע היוצא והסכום הכולל אחרי הפיחותים הינו פחות ממאתיים זוז ו/או מאתיים זקוקים בכהאי גוונא אזלינן בתר הסכומים המפורטים בתחילת הכתובה והבעל חייב לשלם אותם הסכומים ואין אנו מתיחסים למה שסיכם בסוף סך כל הכתובה.
כא. לכתתחילה עדיף לכתוב בכתובה סך כל הכתובה במטבע היוצא ולהוסיף ועוד מאתיים זוז.
כב. אין שומעין לאשה לעכב הגט עד שיתחייב הבעל לשלם הסכום הכתוב בכתובה בצמוד למדד, מפני שדינה כאשה המעכבת גט להשיג השגים רכושיים שאינם מגיעים לה.
כג. בתקופה של לפני קום המדינה ובשנים הראשונות שאחרי הקמתה מנהג בתי הדין היה לפסוק לאשה פיצויים מעבר לאמור בכתובתה יסוד מנהג זה של קציבת הפיצויים נשען על נימוקים הלכתיים מבוססים.
כד. בשנים האחרונות בתי הדין נמנעים מפסיקת פיצויים מפני שהאשה מקבלת בדרך כלל מחצית מהרכוש שצברו הצדדים במשך שנות נישואיהם ומשכך אין מקום לפסוק לאשה פיצויים נוספים.
כה. בכל מקרה בו האשה לא מקבלת מחצית הרכוש או שאין רכוש משותף שצריך להתחלק יש מקום לפסיקת פיצויים.
כו. השיקולים לקביעת גובה הפיצויים יקבעו לפי שיקול דעת רחב של ביה"ד.

(-)שלמה שפירא - דיין

מסכים ומצטרף למסקנות העולות מפסק הדין דלעיל הנוגעות לאי הצמדת הכתובה וזאת מהטעם שלא ניתן להוציא ממון מהמוחזק היכא דאיתא מחלוקת הפוסקים .

ובודאי בענין נפוץ זה כאשר רוב הפוסקים כולל אחרוני האחרונים והפוסקים בדורינו אנו, סבורים שלא ניתן לחייב את הבעל בתשלום כתובה צמודה למדד או לדולר וכפי שפורט בהרחבה רבה בפס"ד דלעיל.

אולם מטעם זה לענ"ד גם לא ניתן לחייב את הבעל בתשלום פיצויים לאשתו בעת הגירושין זאת משום שכיום אין מנהג לפסוק פיצויים וגם בעבר לא ברור האם היה מנהג ברור בענין או שהיו מספר בתי דין שנהגו כן.

על כן גם בענין זה קיים הכלל דלעיל שלא ניתן להוציא ממון מהמוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה והבעל יוכל לטעון, קים לי כהפוסקים דאין להוציא ממנו הפיצויים .

(-) אברהם שינדלר - דיין

התביעה העומדת בפנינו היא לקביעה סכום הכתובה ופיצויים למבקשת עם הגירושין. בקביעת הכללים לתשלום כתובה ופיצויים לאשה הארכתי בקונטרס משפט הכתובה, המהוה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה, בקונטרס זה נקבעו העקרונות הכלליים להתיחסות ביה"ד בתביעות אלו. ועתה נבוא לדון מן הכלל אל הפרט.

בנידון דידן הבעל הגיש תביעת גירושין והסכים לתת לאשה כל הזכויות המגיעות לה על פי חוק, דהיינו חלוקת הרכוש המשותף ותשלום מחצית הפנסיה המגיעה לו מעבודתו במשך שנות נישואיהם. האשה דרשה שהבעל ישלם כתובתה ודרשה להצמיד הכתובה לדולר או למדד. כפי שהעלנו בקונטרסנו, על פי שורת הדין אין מקום להצמיד כתובה, ולפיכך יש לעיין איזה סכום ישלם הבעל.

בפני ביה"ד הוגשה כתובת האשה בה נכתב "ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן וכו' ודין נדוניא דהנעלת ליה וכו' קבל עליו החתן הנזכר במאה זקוקין כסף צרוף וצבי החתן והוסיף מדיליה עוד מאה זקוקין כסף צרוף אחרים כנגדן. והוסיף לה החתן תוספת כתובתה וכו' סך כל כתובתא דא עולה לסך 50 אלף ל"י", והנה אף שהצדדים הינם מבני עדות המזרח, הכתובה שנכתבה להם הינה כתובה כמנהג בני אשכנז דמוסיפים מאתיים זקוקים כסף צרוף על מאתיים זוזי המחויבים מעיקר תקנת חז"ל. אך עכ"פ אין זה מעלה ומוריד שכיוון שחתם על כתובה זו, אף שסביר שלא ידע על מה חתם מועילה התחיבותו, וכמו שביארנו באות כ"ג בקונטרס משפט הכתובה.

והנה הסכום הכולל בכתובה הוא 50,000 ל"י, ולמה שכתבנו באות ל"ד בקונטרס הנ"ל אי אפשר להוציא מהבעל יותר מ 5 ש"ח בתמורה להתחייבות זו. והן אמנם כבר כתבנו שם באות מ"ג שבכתובה שנכתב בה בפירוש מאתיים זוז + מאתיים זקוקין ותוספת כתובה ואח"כ נכתב סיכום בל"י, אם הסכום הכולל פחות משיעור מאתיים זוז + מאתיים זקוקין + תוספת לא אזלינן בתר הסיכום, אלא מגבים הכתובה לפי המפורט בתחילתה, וכן כתבנו בסעיף כ' למסקנות קונטרס זה, ולפיכך חובת הבעל בנידון דידן לשלם סך מאתיים זוז + מאתיים זקוקין כסף צרוף.

בפד"ר כרך י"א עמ' 363 - 365 הובא פסק דינו של ביה"ד הגדול בענין ערכם של מאתים זקוקים. לדעת הרוב (הרבנים עובדיה יוסף ויוסף קפאח זצ"ל) הדבר תלוי במחלוקת הנחלת שבעה והחזון איש בקביעת שיעור מאתיים זקוקין. וסברתם שלמעשה יש לנקוט כדעת הנחלת שבעה ששיער שמאתיים זקוקין הוא כערך 80 זקוקין והם פי שניים וחצי מכתובה דאורייתא. דעת המיעוט (הרב מרדכי אליהו) שיש לילך בזה אחר שיטת החזון איש הסובר שסכום זה שיעורו למעלה מ 57 ק"ג כסף צרוף. ועיין עוד בפד"ר כרך י"ג עמ' 306 שביאר שלדעת הנחלת שבעה שיעור זה הוא כשווי של 2784 גרם כסף.

ונ"ל ברור שלהלכה למעשה הממע"ה, ואין יכולים להוציא מהבעל יותר מהסכום הפחות. לאור כל האמור לעיל על הבעל לשלם לאשה מאתיים זוז עיקר כתובה של בני עדות המזרח שהוא 120 גרם. ועוד סך מאתיים זקוקין.

לפיכך על הבעל לשלם ביום הגירושין סכום כסף שבו ניתן לקנות 2904 גרם כסף.

והנה בנידון דידן שהצדדים יחלקו את הרכוש שצברו בהתאם לחוק יחסי ממון, אין מקום לפסיקת פיצויים נוספים וכפי שכתבנו בסעיף כ"ד למסקנות הקונטרס הנזכר לעיל.

לאור כל האמור לעיל יש לפסוק שהבעל ישלם לאשה עם הגירושין סכום כסף שבו ניתן לקנות 2904 גרם כסף.

(-) הרב שלמה שפירא - דיין

א) הצדדים מתדיינים בפנינו מזה מספר שנים.

בתאריך ז' חשון תשס"ג, 13.10.02 הוציא ביה"ד פסק דין שעל הצדדים להתגרש זה מזו. בהמשך להחלטה זו קבע ביה"ד שרכושם המשותף של הצדדים יפורק, רכוש זה הוא בית הצדדים, ביה"ד קצב לצדדים זמן למכירת ביתם המשותף, האשה שהתנגדה לקיום פסק דינו של ביה"ד ורצתה לקבל את בית הצדדים בתמורה לגירושיה, לא עשתה דבר לקידום המכירה ואף הצהירה שלא תאפשר המכירה. עקב כך מינה ביה"ד כונס נכסים למכירת הדירה, האשה עשתה כל טצדקי ונקטה באמצעים לא חוקיים רבים כדי לסכל ביצוע הכינוס ומימוש פסק דינו של ביה"ד, (ביה"ד כבר כתב בהחלטות קודמות שאף אם מערכת היחסים שבין הצדדים היתה כפי שטענה האשה, דבר שלא הוכח, אין הדבר גורע מזכויותיו הממוניות של הבעל).

ביה"ד התרה שוב ושוב באשה ואף הטיל עליה קנסות על מעשיה שכללו גם פעולות אלימות כנגד הכונס, וזאת בכדי לסכל ביצוע פסק הדין. האשה ערערה על פסק דינו והחלטות ביה"ד בנושא פירוק השיתוף, וערעורה נדחה בכל הערכאות המשפטיות, למרות מאמצי האשה לסכל פירוק השיתוף, הצליח כונס הנכסים למכור בית הצדדים (במחיר הגבוה מקביעת השמאי שמונה להעריך שווי בית הצדדים), אך בשל מעשי האשה נגרמו הוצאות רבות ומיותרות. אין ספק שהוצאות אלו שנגרמו עקב מעשי האשה ובכוונה לסכל פירוק השיתוף צריכים להיות משולמים מחלקה של האשה בכספים שהתקבלו ממכירת דירת הצדדים.

ב"כ הבעל שהיה כונס הנכסים שמונה על ידי בית הדין, ושקיבל אישור על כל פעולה מפעולותיו מביה"ד הגיש דו"ח פעילות ובקשה לפסיקת שכר טירחה, יש לציין שלא מונה כונס נכסים נוסף מטעם האשה, מכיון שהאשה התנגדה כל הזמן לעצם קיום הכינוס, ובמעשיה גרמה לשיבושו. האשה לא ביקשה מביה"ד שימנו כונס נכסים גם מטעמה, ולפיכך לא ראה ביה"ד מקום למנות כונס נכסים נוסף, ובפרט שכל פעולות הכונס נעשו על פי הוראות ביה"ד.

ביה"ד קובע שלמרות האמור בבקשותיו ובתגובתיו של ב"כ האשה, כונס הנכסים נהג ברגישות יתרה והתחשבות למרות הפרובוקציות הקשות של האשה.

ב"כ האשה שהתמנה אחרי זמן רב, ואחרי שכונס הנכסים ביצע בפועל את מכירת הדירה הגיש השגותיו לדו"ח זה, ובקשותיו לגבי אופן חלוקת שאר הכספים שנשארה בקופת הכינוס, (אחרי שביה"ד הורה להעביר לצדדים מקצת הכספים).

ב) כאמור לעיל העקרון המרכזי בקביעת תשלום הוצאות הכינוס הינו, מהות ההוצאה. אם הוצאה זו היתה הכרחית בכל אופן כחלק מביצוע התהליך חובת הצדדים לשאת בהוצאה זו שוה בשוה, באם הוצאה זו נובעת ממעשיו ו/או מחדליו של אחד הצדדים אין ספק שעליו מוטל לשלם הוצאה זו. נפרט על מי מוטל תשלום ההוצאות לפי ראשי הפרקים שבדו"ח כונס הנכסים.

הסכומים על חוב דמי החכירה ודמי ההסכמה למנהל מקרקעי ישראל וכן היטל ההשבחה לעירית נתניה, הינם תשלום ואגרות עבור ביתם המשותף של הצדדים שהינו רכוש משותף של הצדדים, ולפיכך על שניהם לשאת בעלות התשלומים.

עם זאת תשלומים אלו יהיו מוטלים על שני הצדדים, רק עד הזמן בו נחתם החוזה למכירת הדירה, הסכומים שנצברו ממועד זה והילך בשל מעשי האשה ועיכוב המכירה יהיו מוטלים על האשה בלבד.

לגבי הסכומים הנובעים מהשימוש היומיומי בדירה נראה לומר שהעקרון.

הקובע בתשלום הוצאות אלו, הוא האמור בפסק דינו של ביה"ד מיום ז' חשון תשס"ג שבו נקבע כדלהלן: "ביה"ד קובע שעל הצדדים להתגרש זה מזו ולהעמיד דירתם למכירה בעוד ששה חודשים. האשה תמשיך לגור בדירה גם אחרי העמדתה למכירה במשך שלשה חודשים. באם לא תמכר הדירה בתוך זמן זה, תוכל האשה להמשיך מגוריה בדירה ובתנאי שתשלם שכ"ד לבעל עבור השימוש בחלקו בדירה".

פסק דין זה שניתן ב 13.10.02 קובע למעשה, שלאשה זכות לגור בדירה ללא תשלום כלשהו לבעל עבור מגוריה עד ה 13.7.03, וכן שממועד זה ואילך זכותה לגור בדירה כשוכרת, וממילא חייבת לשאת בתשלומים, לפחות ממועד זה ואילך כשוכרת. יש להוסיף עוד שמכיון שבפסק דינו של ביה"ד נקבע שזכות האשה לגור בדירה במשך תשעה חודשים הכוונה היא שמגוריה ימשיכו כפי שהיה נהוג, עד מועד מתן פסק הדין, ולפיכך מכיוון שהארנונה על הדירה שולמה לפני כן בהורדה ממשכורת הבעל, תשלומים אלו ימשיך הבעל לשלם כפי קביעת פסק הדין.

לעומת זאת יש לומר שאת התשלומים עבור המים החשמל והגז, תשלומים שנבעו מהשתמשות האשה בדירה, ומהוים למעשה הוצאות האשה למזונותיה, יש לגבות מחלקה של האשה, ואין מקום לחייב הבעל בתשלומים אלו, שהרי ביה"ד מעולם לא פסק לאשה מזונות, ואדרבה האשה בהופעתה בביה"ד ביקשה להמשיך המצב בו הבעל גר מחוץ לבית והיא ממשיכה להתגורר בו, ולא ביקשה פסיקת מזונות, ומשכך אין חובתו של הבעל לשלם סכומים אלו. ובפרט שביה"ד בפסק דינו מתאריך כז' תשרי תשס"ה 12.10.04 קבע שהאשה חייבת לקבל גיטה מבעלה. ומשכך נפטר הבעל מחיובי האישות כלפי האשה ובכללם תשלומי מזונותיה.

ולפיכך ברור שהתשלום עבור הוצאות אלו, מוטלים על האשה. יש לציין שהאשה הכירה בחובתה לשלם תשלומים אלו שהרי במשך הזמן היא בעצמה שילמה תשלומים אלו ורק משהבינה שפינויה מהבית הוא בלתי הפיך הפסיקה לשלם תשלומים אלו ולפיכך סכום זה ינוכה מהכספים המגיעים לה.

ג) ומעתה נבא מן הכלל אל הפרט: החוב הכולל למנהל מקרקעי ישראל הינו על סך 37,119 ש"ח, מכיון שביארנו לעיל שכל התשלומים המוטלים על שימוש בדירה אחרי ה 13.7.03 מוטלים על האשה חובה לברר אלו תשלומים מתוך סכום זה הינם על התקופה שמ 7/03 ואילך.

לביה"ד הוגש מצב חשבון לגבי חוב הצדדים למינהל מקרקעי ישראל, אין ספק שעיקר החוב הינו על שנים קודמות, וההצמדה והריבית על חובות אלו. וכפי שעולה מהקבלה והחשבון שהוגשו לביה"ד ובו נכתב שהחוב בתביעה הוא 22,094.02 ש"ח.

החיוב עבור דמי חכירה: החל מה 1.4.03 הינו בסך 3,277 ש"ח, החל מה 1.4.04 הינו בסך 3,170 ש"ח.

לסכומים אלו יש להוסיף הצמדה וריבית כפי המפורט במצב חשבון. יש לציין שחלק מתשלום החוב שהוא החל מה 1.4.03 במשך שלושה חודשים, מוטל על שני הצדדים, וכן יש להוריד הרבית שהוטלה על סכום זה, ולפיכך נראה דיש להעמיר סכום זה על סך של 2500 ש"ח, ביה"ד אינו יכול לקבוע במדויק סכום הריבית על סכומים אלו, לפיכך קובע ביה"ד שלכל הפחות סך של 2500 ש"ח + 3,170 ש"ח + ריבית ע"ס 470 ש"ח ודאי מוטלים על האשה, ולסכום זה יש לצרף גם מע"מ ע"ס של למעלה מ 1000 ש"ח, לפיכך על האשה בעצמה לשלם סך של 7150 ש"ח מתוך הסכומים ששולמו למינהל מחלקה, בשאר התשלומים ישאו הצדדים שוה בשוה. העולה מכל האמור לעיל, סך של 29,969 ש"ח ישולמו מכספי שני הצדדים וסך של 7150 ש"ח ישולמו מחלקה של האשה.

בנוגע לתשלום דמי ההסכמה למנהל בסך 6000 ש"ח, ביה"ד מקבל הבהרת הכונס ולפיו סכום זה נקבע לפי ערך מכירת הבית. סכום זה ישולם ע"י שני הצדדים, ביה"ד מורה לכונס הנכסים להגיש אישור לתיק שאכן סכום זה הינו הסכום הסופי, באם יוחזר חלק מהסכום או יקבע שעל הצדדים לשלם סכום נוסף, הסכומים יוחזרו או ישולמו ע"י שני הצדדים שוה בשוה.

לאחר העיון בתגובת ב"כ האשה והבהרת כונס הנכסים ולפיו סכום דמי ההשבחה שחובה לשלם לעיריית נתניה, עומד כיום על סך 17,000 ש"ח, ביה"ד קובע שסכום זה ישולם שוה בשוה על ידי הצדדים, באם יופחת סכום זה בעתיד, הסכום שיוחזר יתחלק שוה בשוה בין הצדדים.

ד) לטענת כונס הנכסים הבעל שילם 400 ש"ח לחודש כדמי ארנונה, סכומים ששולמו ממשכורתו, כונס הנכסים לא צירף אסמכתא להוכחת תביעה זו, עוד כתב בבקשה שהבעל שילם סכום זה במשך 24 חודשים, גם דבר זה לא התברר כל צורכו לביה"ד, מדוע התשלום אמור להיות עבור 24 חודשים ולא על יותר זמן או פחות. לגופה של תביעה, יש לקבוע כפי שנתבאר לעיל, שחובת תשלומי הארנונה מוטלת על האשה, החל מה 4.03 . האשה פונתה באופן סופי מהבית ב 22.9.04, ולפיכך מוטל עליו לשלם תשלום הארנונה על 17 חודשים, לכשימציא כונס הנכסים המסמכים המורים על הורדת הארנונה ממשכורתו של הבעל וגובה תשלומי הארנונה, יקבע ביה"ד הסכומים שינתנו לבעל עבור תשלומים אלו.

כפי שכתבנו לעיל חובת התשלום עבור המים החשמל והגז מוטלים על האשה ולפיכך יש לגבות הסכומים ששולמו למי נתניה בסך 1431.5 ש"ח, לחברת החשמל בסך 801.82 ש"ח ולחברת הגז בסך 552.65 ש"ח מחלקה של האשה.

ה) ועתה נתיחס לבקשת כונס הנכסים בענין תשלום ההוצאות.

והנה מש"כ בענין תשלום 1700 ש"ח בגין תשלומים עבור תיקון הגדר החיצונית, לדו"ח הכינוס לא הוגשה אסמכתא על תשלום זה, ועל כונס הנכסים להציג האסמכתא לתשלום סכום זה. אמנם לגופה של תביעתו להטיל התשלום על האשה מפני ששבירת הגדר נעשתה על ידי בנה של האשה, הנה מלבד שדבר זה לא הוכח, אלא שאף אם היה מוכח שהבן שבר הגדר אין להטיל התשלום על אמו, שאף אם עשה בשליחותה אין שליח לדבר עבירה. אם יוכח שהבן אכן שבר את הגדר יש לשקול הגשת תביעה משפטית כנגדו, אך בכל אופן מכיון שלא נטען שהאשה היא שגרמה לחבלה, חובת הצדדים לשלם ההוצאות למסירת הבית וסביבתו באופן סביר לקונה, ומשכך משתוצג לביה"ד הוכחה על גובה התשלום יטיל ביה"ד תשלום סכום זה שוה בשוה על שני הצדדים.

התשלומים עבור השמאות לדירה והתשלום לשמאות הנגדית בגין היטל ההשבחה מוטלים על שני הצדדים שוה בשוה, מפני ששמאויות אלו נצרכו לצורך ביצוע תקין של המכירה ולצורך הפחתת היטל ההשבחה (שאכן הופחת), לביה"ד הוצגה רק קבלה אחת והיא על ביצוע השמאות לגבי שווי הנכס, קבלה זו היא על סך 2600 ש"ח בתשלום סכום זה ישאו הצדדים שוה בשוה, לכשתוצג קבלה על גובה התשלום עבור עריכת השמאות הנגדית בענין היטל השבחה, יקבע ביה"ד גובה התשלום, תשלום שיוטל על שני הצדדים.

כמו כן אין ספק שהאשה היא החייבת לשאת בהוצאות פינוי מטלטליה מהדירה, הוצאות העולות לסך של 2106 ש"ח, וכן בהוצאות החלפת המנעולים, העולים לסך של 1980 ש"ח, החלפה שנצרכה בעקבות מעשיה של האשה וכניסתה לבית למרות צו ביה"ד ולמרות שפונתה מהבית באופן חוקי. כונס הנכסים עשה פעולות אלו כדין ובהתאם להוראות ביה"ד, ולא יעלה על הדעת שפורע חוק, לא ישא באחריות ולא ישלם ההוצאות הנגרמות בגין מעשיו.

מסיבה זו ביה"ד קובע שעל האשה לשאת בעצמה בתשלום הקנס למס שבח סכום העולה לסך של 1918 ש"ח, קנס שהוטל בגין מעשיה או יותר נכון חוסר מעשיה ומעלליה של האשה. ולכן מוטל עליה לשאת לבדה גם בסכומים שחויבה ע"י ראש ההוצאה לפועל, בגין הליכי הפינוי מהדירה, סכומים העולים לסך של 4419 ש"ח.

ו) התנהלותה וזלזולה של האשה ברשויות המוסמכות ובהחלטותיהם שניתנו כדין, הינן הסיבות לאי הופעת האשה לדיוני ביה"ד ועשיית פעולות לא חוקיות לסיכול החלטות חוקיות של ביה"ד, האשה כנראה חשבה שהתנהגותה הפרועה תגרום לשינוי החלטות ביה"ד, ואכן האשה במעשיה הצליחה להאיט קיום הליכי הכינוס.

מדיניות בתי הדין הרבניים ככלל ובית דיננו בפרט, הינה להמנע ככל האפשר מלהטיל קנסות והוצאות על הצדדים המחבלים בקיום סדרי הדין ופסיקת ביה"ד, מדיניות זו נסמכת על הקושי ההלכתי לחייב חיוב ממוני משמעותי את העושים מעשים אלו, (מדיניות זו לענ"ד צריכה בחינה מחודשת ומחייבת מציאת דרך הלכתית לקנוס עושי עולה המנצלים מדיניות זו להפיק זממם ולשבש הליכי בית הדין, ובעז"ה בהקדם האפשרי נשתדל לברר הדרך ההלכתית להעמיד הדת על תילה, ולמנוע מהמעונינים לעכב הליכי והחלטות ביה"ד להפיק זממם, ואכמ"ל). עם זאת בתי הדין משתמשים בכלי זה במקום הצורך ואחרי התראה, (כמובן שגובה הסכומים והקנסות שביה"ד מטיל על המפרים החלטותיו אינו משתוה לסכומים אותם מטילים ערכאות אחרות, ומשכך חיובים אלו מהוים כלי שיפוטי לא כל כך אפקטיבי), והנה בנידון דידן שהאשה הפרה במצח נחושה ובאופן רצוף את החלטות ביה"ד, ביה"ד נאלץ להטיל עליה מספר פעמים תשלום הוצאות ושכר טרחה, עקב מעשיה. החלטות ביה"ד ניתנו אחרי שביה"ד התרה מספר פעמים באשה שבאם תמשיך במעשיה תישא בהוצאות ותוצאות מעשיה, ולפיכך ודאי שחובה על האשה לשלם ההוצאות והתשלומים שהוטלו עליה בהחלטות ביה"ד.

בהתאם להחלטות אלו על האשה לשלם לב"כ הבעל:

סך 500 ש"ח בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 31.12.02.

סך 500 ש"ח בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 5/5/03.

סך של 500 ש"ח בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 21.7.03.

סך של 300$ (ובמקומם 1300 ש"ח) בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 24.5.05

סך של 300$ (ובמקומם 1300 ש"ח) בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 26.5.05.

סה"כ התשלומים המוטלים עליה עולה לסך 4100 ש"ח.

מלבד זאת על האשה לשלם לאוצר המדינה סך 3000 ש"ח בהתאם להחלטות ביה"ד מיום 5.5.03 ו 21.7.03.

ז) כפי שכתבנו לעיל, ביה"ד בפסק דינו מיום ז' חשון תשס"ג קבע, שבאם תמשיך האשה להתגורר בבית הצדדים אחרי ה 13.7.03 עליה לשלם לבעל שכר דירה עבור השימוש בחלקו בדירה, יש לציין שהחלטת ביה"ד היתה לפנים משורת הדין, שהרי משורת הדין עם מתן פסק הדין וההחלטה על פירוק השיתוף, חובה על האשה לשלם מידית לבעל שכירות עבור השימוש בחלק השייך לו, אלא שמחשבת ביה"ד היתה להרחיב לאשה זמן מגוריה ללא תשלום בחלקו של הבעל, וזאת בכדי שפירוק השיתוף יערך בצורה יעילה ולא תחת לחץ, האשה ניצלה את פסק דינו של ביה"ד ולא רק שלא עזרה לקיום פירוק השיתוף אלא שהערימה קשיים על ביצועו וגם אחרי שהסתיים הזמן שביה"ד קצב לה, המשיכה האשה לגור בבית הצדדים ולהשתמש בעובדה זו בכדי לשבש הליכי הפירוק. ולפיכך החליט ביה"ד בהחלטתו מיום ג' אייר תשס"ג 5.5.03 שסכום זה ישולם החל מ 4.03.

ועכ"פ אין ספק שחובה עליה לשלם שכ"ד לבעל עבור השימוש בחלקו עד למועד שבו פונתה מהבית, מכיוון שפינוי האשה נערך ב 22.9.04, חובתה לשלם דמי שכירות עבור 17 חודשים, אין זה מעלה ומוריד באם הבעל היה יכול טכנית להכנס לדירה או באם לא יכל לעשות זאת, וברור שלאור מערכת היחסים שבין הצדדים לא היתה לו אפשרות לעשות כן.

הסיבה המחייבת את האשה בתשלום היא פסק דינו של ביה"ד ועל האשה לשלם עבור השימוש בדירה במשך 17 חודשים. הסכום שנקבע על ידי הכונס כשכ"ד עבור מחצית הבית הינו בסך 260$ לחודש, וסכום זה נקבע על ידי בית הדין בהחלטתו מיום ג' אייר תשס"ג 5.5.03. אולם עקב המצב הכלכלי הקשה של האשה ומאחר שגם אם היתה מפנה את הדירה בתאריך הנקוב , ספק אם הדירה היתה נמכרת מיידית, ביה"ד מפחית את השתתפות האשה בשכ"ד ומעמידה על סך 200$ לחודש,לפיכך על האשה לשלם לבעל שכר דירה בסכום העולה ל 3400$, סכום זה ינוכה מהכספים המגיעים לחלקה של האשה והנמצאים ביד כונס הנכסים.

מלבד הסכום הנ"ל יורד מחלקה של האשה סך 800 ש"ח דמי שבירת פק"מ פעולה שנעשתה בעקבות בקשת ב"כ האשה, כפי שהודה הלה בסיכומיו, דברי ב"כ האשה שעשה כן "מהצורך לקבל את הכספים מיידית, כדי שלא ישארו בידי ב"כ הבעל", מהוים תירוץ קלוש, יש לציין שאכן כונס הנכסים הינו ב"כ הבעל, אך הוא מהוה כונס נכסים שמונה על ידי בית הדין, עשה כל פעולותיו בהוראת ביה"ד, וביה"ד לא מוצא כל דופי בפעולותיו על אף הרפש שמנסה ב"כ האשה להטיל בו. ביה"ד מקבל דברי כונס הנכסים בתגובתו, שאין לב"כ האשה להלין אלא על עצמו, שבהוראותיו ובמחדליו גרם להוצאה נוספת זו שתוטל על האשה שהוא משמש כב"כ.

ח) ומה שנותר לנו הוא לקבוע את שכר טרחתו של כונס הנכסים. כונס הנכסים ביקש שביה"ד יקצוב לו שכ"ט בשיעור של %6 בתוספת מע"מ מהסכום שהתקבל עבור הבית, הנ"ל מנמק בקשתו ורצונו בתוספת על שכר הטרחה הנהוג בדרך כלל (שהוא %4), בשל המאמץ הרב שהושקע בפירוק השיתוף, לאור מעשי האשה וילדיה, ב"כ האשה בתגובתו כותב ששכר הטרחה המקסימלי המקובל נע בין %2 ל %3 לכל היותר, הלה טוען שעל שכ"ט מנהל עזבון שתפקידו רחב וכולל משל כונס נכסים ישנה הגבלה, הלה מצרף פס"ד של ביהמ"ש בענין שכ"ט מנהל עזבון, בו נקבע שכ"ט לעו"ד שמילא טפסים לצורך הוצאת צו קיום צואה ואוזכרו אגב אורחא הסכומים הניתנים למנהל עזבון. משכך מבקש הלה לקצוב לכונס הנכסים סך של לא יותר מ%1, בהתחשב בכך שמינויו בא מכוח יצוגו את הבעל, והמשיך ליצגו בהליכים, למרות ניגוד הענינים.

לפני שנקבע את שכרו של כונס הנכסים חובה עלינו לקבוע ולהבהיר, שכונס הנכסים מונה ע"י ביה"ד, ועשה מלאכתו נאמנה לצורך מימוש הנכס של הצדדים, אמנם הדבר נעשה בניגוד לדעת האשה, שכפי שכתבנו כבר לעיל הינה אשה פורעת חוק, אבל אין הדבר יכול למנוע תשלום שכר כונס הנכסים שעשה פעולות בעבורה (אף שהיא לא היתה מעונינת בפעולות אלו, שהרי החזיקה באלימות ובגזל בחצי הבית השייך גם לבעל), ובפרט שפעולותיו היו מעל ומעבר לפעולות הנצרכות לכונס נכסים רגיל, עקב מעשיה. נוסיף עוד, דעל מש"כ ב"כ האשה בתגובה, והביא ראיה משכר טרחת מנהל עזבון כבר אמרו הקדמונים הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ולכן טרח להביא ראייה משכ"ט מנהל עזבון ולא ציטט והביא מהתקנות הקבועות לענין שכרו של כונס הנכסים.

תקנה 258 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את אופן קביעת שכרו של כונס נכסים וז"ל: "בית המשפט יקבע את שכרו של כונס הנכסים, השכר שיקבע לא יעלה על %4 מתקבולי מימוש בדרך של מכירה". תקנות אלו אינן מחייבות כמובן את בית הדין, שכפוף לתקנות הדיינים של בתי הדין, ובתקנות אלו לא נקבע גובה שכרו של כונס נכסים. עם זאת תקנות אלו מורות על מנהג המדינה בקביעת שכרו של כונס נכסים, בית דיננו נמנע בדרך כלל מלקצוב את הסכום המקסימלי של %4 לכונסי הנכסים, למרות שידוע לביה"ד שבתי המשפט נוהגים לקצוב סכומים אלו. כמו כן ידוע לביה"ד ששכר הטרחה הנקבע לכונסי הנכסים בהוצאה לפועל הינו גבוה בהרבה מהסכומים הניתנים על ידי בתי המשפט.

בנידון דידן ידועה לביה"ד טרחתו הרבה ועבודתו המסורה של כונס הנכסים עו"ד א. שלג, שאף שהמשיך לשמש בכובעו האחד כב"כ של הבעל, פעולותיו בכינוס הנכסים היו לפי כל כללי הצדק והיושר הנצרכים, הלה פעל את כל פעולותיו באישור ובסמכות ביה"ד. למרות כל המכשולים והקשיים שהציבו האשה וילדיה בפניו בביצוע הכינוס, המשיך הלה בפעולותיו בדבקות נאמנות ובעיקר ביושר. ביה"ד דוחה בשאט נפש את האשמותיו של ב"כ האשה שפעולותיו בענין הכינוס נטו באופן חד צדדי לטובת האינטרסים של הבעל (אם כי ברור שפעולה זו הבטיחה את זכויות הבעל זכויות שהאשה רצתה לגזול ממנו), פעולותיו של כונס הנכסים הצריכוהו להכנס למצבים שבו ננקטו נגדו פגיעות אישיות ואף אלימות פיזית ומילולית, דבר שאינו מקובל ואינו נהוג. אין ספק שהפעולות שנצרכו להעשות על ידו בעקבות מעללי האשה שגרמה לעיכוב והשהית פירוק השיתוף באופן מוצלח, אין ספק שהסכום אותו השיג כונס הנכסים עבור מכירת הדירה שהיה גבוה מהסכום אותו קבע השמאי לשווי הדירה, במימוש רגיל והרבה מעל הסכום שנקבע במסגרת מימוש מהיר.

כל האמור לעיל מביא את ביה"ד לקבוע שבנידון דידן שכרו של כונס הנכסים יהיה %4 מסכום מכירת הדירה + מע"מ, כלומר כפי התקרה הגבוהה שנקבעה בתקנה שהוזכרה לעיל .

עם זאת ביה"ד קובע שמאחר שהעיכוב והמכשולים שהקשו על הכינוס, נעשו ע"י האשה ושלוחיה, חובתה לשאת בתשלום שכרו של הכונס עולה על חיובו של הבעל.

ולפיכך קובע ביה"ד שמחלקו של הבעל ישולמו %1.5 מערך המכירה + מע"מ ומחלקה של האשה ישולם %2.5 מסכום זה + מע"מ.

ט) בסיום דברינו איננו יכולים להתעלם מהביטוים אותם מעלה ב"כ האשה בתגובותיו השונות לביה"ד כלפי ביה"ד, כלפי כונס הנכסים וכלפי הבעל, לביה"ד אין ספק שהאשה הינה אכן אשה אומללה, אין ספק שהמצב אליו הגיעה ובו הוצרכה למכור את הבית שהיה שייך לה ולבעל, בניגוד לרצונותיה ולכוונותיה להמשיך ולהתגורר בבית הצדדים גם אחרי הגירושין, באופן שהבעל יצא וידיו על ראשו. גם אם נקבל לטענותיה שהגורם לגירושין היא אלימות הבעל כלפיה, דבר שלא הוכח, אין הדבר גורע כהוא זה מזכויותיו הממוניות. האשה הגישה ערעורים רבים על החלטות בית דיננו בביה"ד הגדול, וכל ערעוריה נדחו, כידוע האשה פנתה גם לבג"ץ והוצרכה למשוך את תביעתה כדי שלא יוטל עליה קנס גבוה. התנהגותה של האשה בדיונים בפנינו, וכן התעלמותה מהחלטות וצוי ביה"ד, מוכיחים שהאשה בפנינו הינה אשה פורעת חוק, וביה"ד בהיותו רשות משפטית אינו יכול להתעלם ממעשיה.

נוסיף ונאמר שב"כ האשה צריך לשקול את חלקו בסיוע לאשה להפר את פסקי הדין וההחלטות החוקיות. ביה"ד קובע שחובתו של עורך דין אינה רק חובת טכנית לבא ולפטפט את טענות לקוחו. בפני ביה"ד ו/או ביהמ"ש, חובתו המקצועית הראשונית של עורך דין, הינה להבהיר ללקוח את המצב המשפטי האמיתי בפניו הוא עומד, כל עו"ד שלא עושה דברים אלו ולא נוהג כן מועל בחובתו כלפי לקוחו. המצב המשפטי בתביעה זו הינו מצב ברור, ואף אם האשה הצליחה לשבש ולהאריך הליכי הכינוס, ולגרום הוצאות מיותרות, אין לה להלין רק על עצמה ו/או ב"כ שלא הבהיר לה כנראה כל צרכו, שזה יהיה סופו של התהליך. חובתנו להוסיף שלמרות נכונות הבעל לקבל סכום כסף מבנם של הצדדים בתמורה לחלקו הדירה, דבר שאם היה נעשה היה מונע הפסדים לשני הצדדים, ומפחית השנאה ביניהם, לא הוכח לביה"ד על פעולה אפקטיבית כלשהי של ב"כ האשה, וברור שטענות הלך ושוב שלו הביאו בסופו של דבר למימוש הכינוס בפועל.

למרות מצבה העגום של האשה, אין ביה"ד יכול להמנע מלהשית עליה ההוצאות והקנסות שנגרמו בגין מעשיה, וידועים דברי הרמב"ן בדבריו יט, יג בבאור מה שאמרה התורה בכמה מצוות לא תחוס עינך, וכתב שם וז"ל: "וקצותה את כפה לא תחוס עינך, מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס, וכן בעדים זוממים צוה שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר או מפני שתקלתם מרובה וכו' כי הרחמנות על הרוצחים שפיכת דמים מיד הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים".

וכלל לנו הרמב"ן כלל גדול שהרחמים על הנוהגים שלא כדין ועל הפורעים דין וחוק, הינו תקלה לרבים. ואף בנידון דידן הרחמנות על הנתבעת שפרקה עול ועשתה כל שבכוחה במזיד, ברציפות, במשך זמן רב להפר את החלטות הרשויות המוסמכות, מהוה תקלה ושיבוש הסדר הראוי בהנהגת החברה.

י) לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע כדלהלן:

מחלקם של שני הצדדים בכספי הכינוס יורדו הסכומים דלהלן: סך של 29,969 ש"ח למינהל מקרקעי ישראל חוב דמי חכירה.

סך של 6,000 ש"ח למינהל מקרקעי ישראל חוב דמי הסכמה סך של 17,000 ש"ח לעירית נתניה עבור היטל השבחה.

סך של 2600 ש"ח עבור עריכת דו"ח שמאות לבית הצדדים.

לכשיוגשו קבלות על ההוצאות לעריכת השמאות הנגדית בענין היטל השבחה.

והוצאות תיקון הגדר יתן ביה"ד החלטתו בענין גובה תשלום הוצאות אלו, ותשלום זה ישולם מחלקם של שני הצדדים.

סה"כ התשלומים שיורדו מחלקם המשותף של הצדדים הוא 55,569 ש"ח מחלקה של האשה בלבד הורדו הסכומים דלהלן: סך 7150.0 ש"ח למינהל מקרקעי ישראל חוב דמי חכירה.

סך 1431.5 ש"ח עבור תשלום לחברת מי נתניה.

סך 801.82 ש"ח עבור תשלום לחברת החשמל.

סך 552.65 ש"ח עבור תשלום לחברת הגז.

סך 2106.00 ש"ח בגין פינוי והובלת מטלטלין.

סך 1989.00 ש"ח בגין החלפת מנעולים.

סך 4,419 ש"ח חיוב שחויבה האשה בתיק ההוצל"פ.

סך 1918 ש"ח בגין קנס למס שבח.

סך 4100 ש"ח שכ"ט עו"ד א. שלג.

סך 3000 ש"ח הוצאות לאוצר המדינה.

סך 800 ש"ח הוצאות שבירת פק"מ.

סך כל הסכומים שישולמו מחלקה של האשה הוא 28,262 ש"ח.

בנוסף תשלם האשה לבעל סך של 3400 $ לפי שער יציג ביום התשלום עבור דמי שכירות הדירה .

על הבעל לשלם לאשה שווי 2904 גרם כסף בתמורה לכתובתה וכפי שכתבנו בהחלטה מיום כ"ו ניסן תשס"ו (24.4.2006) סכום זה ינתן לאשה ביום הגירושין .

מלבד זאת על הבעל לשלם שכ"ט כונס סך 2400 $ + מע"מ.

ועל האשה לשלם שכ"ט כונס סך 4000 $ + מע"מ.

ביה"ד מאשר לכונס הנכסים לשלם ולגבות כל הסכומים שנקצבו לעיל, מהכספים המצויים בידו.

(-) שלמה שפירא - דיין

אני מצטרף למסקנות דלעיל.

(-) אברהם שינדלר - דיין

הואיל ולעניות דעתי נראה שהבעל חייב לשלם לאשה את סכום הכתובה צמוד למדד יוקר המחיה וכפי שכתבתי בנימוקי פסק הדין בנדון דידן, לפיכך, אין לענ"ד לחייב את האשה בכל תשלום לבעל כל עוד הוא לא משלם לה את הצמדת הכתובה .

(-) יעקב זמיר - אב"ד

אנו פוסקים כדעת הרוב.

ניתן ביום כ"ז ניסן תשס"ו (25/04/2006)

(-) הרב יעקב זמיר - אב"ד        (-) הרב שלמה שפירא - דיין         (-) הרב אברהם שינדלר - דיין