הערעור בתיק זה עוסק בשאלה עקרונית. הגדרנו אותה בהחלטה מיום י"ט בטבת תשס"ד. כך כתבנו: "בית הדין האזורי סבור, שכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון שבין הצדדים, נחשבת להחלטת ביניים, וניתנת לסמכותו של דיין אחד. המערערת סבורה, כי כאשר החלטה מסיימת פרק אחד בדיון, גם אם עדיין לא מסיימת את הדיונים שבין הצדדים, זו החלטה סופית שמחייבת הרכב מלא של בית הדין".

שורש הדבר נעוץ בנושא העתיק והלא חביב של "מירוץ הסמכויות". נושא זה לבש פנים חדשות, מאז פסק הדין של כבוד השופטת ד. בייניש (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן פ"ד נז(2) 118), שבו המירה השופטת את "מירוץ הסמכויות" ב"מירוץ ההחלטות". עסקתי בכך במסגרת מאמר שעדיין לא פורסם, ושכותרתו היא: "בתי הדין ובתי המשפט - תחומי חיכוך". עד לפסק הדין הנ"ל, היתה הסמכות נקבעת לפי מועד פתיחת התיק, ואילו עתה, הקובע הוא מתן ההחלטה ביחס לכנות תביעת הגירושין והכריכה שבה. על כן, קיימת חשיבות לקיום דיון פרילימינרי (דיון מוקדם) בכל תיק של תביעת גירושין כרוכה, על מנת לקבוע אם התביעה וכרוכותיה כנות. החלטה חיובית משמרת את סמכות בית הדין, ובית המשפט למשפחה לא יוכל להתערב בדבר, ואילו החלטה שלילית מאפשרת לבית המשפט לדון בנושאים הכרוכים. אולם, אם הקדים ביה"ד והחליט כי הסמכות נתונה לו, אזי מנוע ביה"ד הרבני מלדון, עקב הכלל של "כיבוד הערכאות". על כן, אצים ורצים הצדדים ובאי-כוחם, לקבל החלטה בערכאה הרצויה להם, על כנות תביעת הגרושין והכרוך בה, או על אי כנותה, בכדי לקבוע סמכות או לשלול אותה.

החלטת בית הדין הרבני על כנות תביעת הגירושין וכרוכותיה ניתנה בדיין אחד, ועל זאת הערעור בפנינו. יצויין, כי בית המשפט למשפחה (כבוד השופטת אסנת אלון- לאופר) החליט ביום י"ד בחשון תשס"ד, לאמץ את עמדת בית הדין הרבני, ולהימנע מלדון בנושאים הכרוכים. המערערת מבקשת בערעור לבטל את ההחלטה של ביה"ד האזורי בטענה כי אין סמכות לדיין אחד לתיתה, וממילא תתבטל החלטת בית המשפט.

עיינתי היטב בנימוקי ביה"ד האזורי, ואני סבור כי הצדק עמו, וההחלטה על סמכות ביה"ד יכולה להינתן בדיין אחד.

אנמק את דברי:
א. תקנות הדיינים (ענינים שניתן לדון בהם בדיין אחד) התש"ן-1990 קובעות (סעיף 1 (4)), כי "עניני סדר ומינהל" יכולים להיות נידונים בדיין אחד. בין הדברים המפורטים נזכר: (ה) קביעת סדר הדיון. (ו) מתן אישורים בקשר לדיון. ניתן להכניס בכותרים אלו גם קביעת סמכותו של ביה"ד כחלק מעניני סדר ומינהל וממתן אישורים בקשר לדיון. דיון על סמכות הוא בעצם מתן אישור בקשר לדיון שמתקיים בביה"ד הרבני, וכי דיון זה מתנהל בהתאם לחוק. כמו כן, יש כאן ענין של סדר ומינהל, בקביעה אם תביעת הגירושין וכרוכותיה כנות, ואם התיק יכול לבוא בקהלו של ביה"ד הרבני.
ב. הדיון על סמכות הוא פועל יוצא של דיון על תביעת הגירושין והכרוך בה. קביעת הסמכות היא רק תוצאה עקיפה, ואינה הדיון הראשי. אם התביעה אינה כנה, לא ידון בה ביה"ד הרבני בכל מקרה, בלי קשר לבית המשפט. והרי תביעת גירושין נמצאת בסמכות יחודית של ביה"ד הרבני, ובית המשפט לא יכול לדון בה גם אם התביעה אינה כנה. כך שבעצם מדובר בדיון מקדמי, אם יש מקום לדיון בתביעת הגירושין, או שצריך למחוק את התביעה, על הסף. החלטה אם התיק ראוי לבוא לדיון או לאו, היא בכלל "מתן אישורים בקשר לדיון", ובסמכותו של דיין אחד לתיתה.
ג. בתיקון לחוק הדיינים, סעיף 8 (ה1), נוספה פיסקה שזה לשונה: "בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית הדין ... הסמכות לדון לבדו בבקשות לצוי ביניים, לצוים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בעניני סדר ומינהל. כן הוא רשאי להסמיך לדון בענינים כאמור, חבר אחר של בית הדין".
המושג "החלטת ביניים", משמעותו כל החלטה שאינה סוף פסוק, ושעתידה לבוא אחריה החלטה אחרת, שתהיה נוגדת לה, או תואמת. החלטה על סמכות היא החלטת ביניים, כיון שאינה מסיימת את הדיון, ובעצם לא מתחילה אותו. לא נערך דיון לגופם של דברים וגם לא לגופם של צדדים. בסך הכל התקיים דיון אם יש לערוך דיון ממשי, או שצריך למחוק את התביעה על הסף עקב אי כנותה.
ד. ב"כ המערערת עצמו ראה את החלטת ביה"ד האזורי כהחלטת ביניים. לשם כך הגיש בקשה למתן רשות ערעור, והרשות אכן ניתנה לו. בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (קלב (1) (2)): "על פסק דין זמני או על החלטת ביניים אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית הדין הגדול".

בבקשת רשות ערעור כותב ב"כ המערערת: "כב' ביה"ד מתבקש להרשות למבקשת לערער על החלטת הביניים של כב' ביה"ד האזורי בבאר שבע". אכן, אם מדובר ב"החלטת ביניים" הרי נופל יסודו של הערעור, שהרי החלטת ביניים יכולה להינתן ע"י דיין אחד.

לסיכום: מכל זוית שנבחן את הדברים, אין מקום לערעור.

(-) שלמה דיכובסקי

הופיעו בפנינו הצדדים ובאי-כוחם, בערעור האשה על החלטת דיין יחיד מביה"ד הרבני בבאר-שבע מיום כ' באלול תשס"ד, שעוסקת בטענות הצדדים לענין סמכותו של ביה"ד לדון בנושאים שנכרכו לתביעת גרושין של הבעל כחלוקת רכוש, מזונות וכו'.

הצדדים הופיעו בפני דיין יחיד, כאשר ב"כ הבעל מבקש להשמיע את טענותיו לענין הסמכות בפני אותו דיין, ולקבל את החלטתו. ב"כ האשה טוען שענין הסמכות אינו יכול להיות נדון בהרכב חסר ע"י דיין יחיד והוא חייב להתברר בפני הרכב מלא של ביה"ד. בשאלה זו נתנה החלטת הדיין, נשוא הערעור, שהוא מוסמך לדון בשאלת הסמכות בהרכב חסר ונשען על התוספת לחוק הדיינים משנת תשנ"א-1991 סעיף משנה (ה1), בו נאמר: "בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית הדין, על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית-הדין".

ופרש דבריו, שענין סמכות ביה"ד אינה החלטה בגוף התביעה והיא אינה מסיימת את הדיון בתיק, אלא שייכת לעניני סדר ומנהל. ולאור זאת החליט לשמוע את הצדדים בנושא הסמכות ובסופו של דיון ליתן החלטה בתביעת הגירושין וכריכתה אם הינה בסמכות ביה"ד אם לאו.

לאחר שהצדדים הציגו את טענותיהם לענין הכריכה ומילוי התנאים לתוקף הכריכה בכנות תביעת הגרושין, כנות הכריכה וכריכה כדין, נתנה החלטת הדיין וקביעתו שיש לבית הדין הרבני הסמכות לדון ולפסוק בכל הענינים שנכרכו.

עיקרי טיעוניה של המערערת בערעורה, מתייחסים לשאלה אם מוסמך ביה"ד לדון ולהחליט בענין שאלת הסמכויות בהרכב חסר. המשיב, לעומתה בקש לדחות הערעור וטיעון זה של המערערת וצרף לתגובתו החלטת השופטת בביהמ"ש לענייני משפחה שקבלה את עמדת דיין ביה"ד, שהוא מוסמך לדון ולהחליט בענין הסמכות כענין הנוגע להחלטות ביניים.

כבוד עמיתי הגר"ש דיכובסקי שליט"א בהחלטתו דחה את הערעור, אישר את החלטת הדיין בביה"ד האזורי, והסכים עם כל הברור המפורט והמנומק שנאמר בהחלטה.

הדברים עד עתה נאמרו במישור החוק האזרחי, אולם חובה עלינו לבחון את השאלה, האם ע"פ ההלכה, כאשר ביה"ד עוסק בענין סמכותו ע"פ החוק האזרחי, יש צורך בהרכב מלא של ביה"ד, או שבנדון זה יכול גם דיין יחיד לדון ולפסוק. כאשר ביה"ד עוסק בענין סמכות, למעשה הוא בוחן את השאלה, האם הוא יכול למלא את חובתו ההלכתית לדון בין הצדדים בתביעות שהוגשו לו, הנובעת מהיותו בית דין קבוע בעירו. כאשר נודע לביה"ד הריב שבין בעלי הדין, חלה עליו ע"פ דין, החובה, שהליך עשיית משפט צדק יתקיים ביניהם, וביה"ד יפסוק ויישם את פסק-דין התורה, להציל עשוק מיד עושקו. אסור לביה"ד שלא למלא את שנצטוה ע"פ דין תורה, וכבי"ד קבוע שנתמנה והוטלה עליו ע"י הצבור והקהילה החובה והשליחות להעמיד את משפטי התורה על תילם, בצבור בכלל, ובקהילה הדתית בפרט.

הרמב"ם בספר המצות (נוסח מהדורת ר"ח הלר לספר המצוות, מוסד הרב קוק), מצוות עשה קע"ז, כתב:

"וזו אחת מהכוונות שכולל עליהם הצווי הזה ובו ג"כ שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי הדין".

הרי שכאשר בי"ד יודע על ריב בין בעלי דין, חלה עליו מצוה לדון ביניהם. לפי"ז כאשר מוגשת תביעה בפני ביה"ד, וביה"ד עיין בה ויודע אותה, חלה עליו המצוה לדון ובצדק לשפוט בין בעלי הדין ולהשבית את הריב שבין בעלי הדי.

אמנם בתרגום אבן איוב לספר המצוות לרמב"ם, וכן בתרגום הרב קאפח (הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ח) הגרסא בלשון הרמב"ם דמצוה לדון דין תורה "כשהתחילו בעלי הריב לדון לפניו" - גרסת תרגום א"א, "ובעלי הדין התחילו לטעון בפניו" - גירסת תרגום קאפח, כלומר שתחילת חלות המצוה לדון קיימת רק כאשר התחילו הצדדים לדון או לטעון, ואילו כאשר הוגשה תביעה בפני ביה"ד הצדדים עדיין לא התחילו להשמיע טענותיהם, לפי"ז לא חלה עדיין מצות הדיין לדון ויכול הדיין שלא לקבל את התביעה. וכן משמע מדברי האור זרוע ח"ב פסקי סנהדרין פרק א' דף י' ד"ה פי' רש"י שכתב: "ופריב"א ורבינו שמשון בן אברהם דדוקא אחד רך ואחד חזק, אבל שניהם חזקים אפילו קודם שידע להיכן הדין נוטה משתשמע דבריהם אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, וחייב לטפל בדינם דמצות עשה היא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך". הרי לדבריו מצות בצדק תשפוט עמיתך מחייבת לדיין להיזקק לבעלי הדין רק כששמע דבריהם, ומשמע שכל עוד שלא שמע הצדדים אפילו אם שמע צד אחד שהגיש התביעה עדיין המצוה לדון לא חלה.

אמנם בהגהות אשר"י למס' סנהדרין על הרא"ש, פ"א ה"ה, מובאת שיטת הריב"א והרשב"א בזה"ל:

"ומפרש ריב"א ורשב"א אבל אם שניהם חזקים אפילו קודם שישמע דבריהם חייב ליטפל בדינם, ואין רשאי לומר איני נזקק לכם דמצות עשה היא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך".

הרי שלגירסה זו, המצוה לדון קיימת עוד קודם שישמע דבריהם, יעויין במאמרו של הרב בנימין ליפקין בקובץ התורה והמדינה כרך ט-י עמודים קה-קי"ד שדן בגדרי המצוה לדון בעלי דין, שעמד על סתירה זו בין הגרסאות בשיטות הריב"א והרשב"א הנ"ל. וכתב שם ליישב הסתירה דכאשר מדובר שבעלי הדין הופיעו בפני דיין אחד חובתו להיזקק להם רק כשישמע דבריהם, ובהגהת אשר"י מדובר כאשר התובע מגיש תביעה לבי"ד, ואז אפילו קודם שישמע דבריהם חייב ליזדקק. בלא שנכנס לעצם ישוב הסתירה שבדברי האור זרוע, עצם ההבחנה בין דיין לא קבוע ובי"ד קבוע לגבי חלות מצות בצדק תשפוט עמיתך, מצינו בדברי השו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף א':

"שנים שבאו לפניו לדין אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם".

אמנם השו"ע לא כתב ביחס לבי"ד ממונה לרבים ממתי חובתו להזקק להם, האם גם לפני שנשמעו טענותיהם ובשלב שהוא יודע שיש בעלי דין שיש ביניהם דין ודברים כבר חייב לדון ביניהם ולהשבית הריב, או שהחיוב מתחיל רק כאשר נשמעו טענות הצדדים ועדיין אין ביה"ד יודע להיכן הדין נוטה.

בשו"ת המהרשד"ם ח' חו"מ סי' שע"ח קבע שבי"ד ממונה לרבים חובתו לדון קיימת עוד לפני ששמעו הצדדים וכ"כ המהרשד"ם ח' יו"ד סי' ק"ל. הרי דהמהרשד"ם יפרש דברי הרמב"ם והשו"ע שבי"ד קבוע בעירו וממונה לרבים וחובתו לדון דין בעלי דין קיימת אף בטרם ששמעו את טענות הצדדים. וכפי שהסברנו בראשית דברינו שחובת ביה"ד הקבוע לידון בין צדדים קיימת מיד כאשר יש במקומו של ביה"ד בעלי דין שיש צורך להשבית את המריבה שביניהם. אין כאן ענין בזכות התובע או הנתבע, אלא בחובת ביה"ד כלפי המצב שיש בעלי דין שלא תהיה ביניהם המריבה. לפי"ז יש לקבוע שבי"ד הקבוע בעירו כאשר יודע על קיום בעלי דין וזאת בדרך כלל כאשר מוגשת תביעה לפניו אפילו בכתב, כבר חלה עליו החובה לשפוט בצדק את עמיתו.

לאור האמור ניתן לקבוע, שכאשר ביה"ד עוסק בענין הסמכויות, הוא עוסק בפועל בשאלה האם ע"פ החוק האזרחי יש הוראה שאינה נותנת לו את הסמכות וממילא החיוב שחייבתו ההלכה לדון ולפסוק בין הצדדים לא יוכל להיות מיושם על-ידו, ובמדה שהבירור שיעשה בעניני החוק והחקיקה האזרחיים לענין הסמכות, יביא למסקנה שהחוק נתן לו את הסמכות לדון ולפסוק ולאכוף את הדין שהוא מופקד עליו, הרי שקמה ונצבה בפניו החובה המצוותית-ההלכתית לדון בין הצדדים.

על כן יש לראות בברור זה שנוגע בראש וראשונה לבית הדין עצמו ולחובתו ההלכתית. מסגרת ברור זו אינה חייבת להיות בהרכב מלא של בית דין. רק כאשר מבחינה הלכתית יש צורך לדון בריב שבין שני בעלי דין בזה יש חובה שבי"ד ידון בהרכב מלא, מה שאין כן בברור בענין הסמכות, שנוגע לבית הדין בפני עצמו, לידע האם יוכל ליישם את פסק דינו, והאם חלה עליו החובה המצוותית-ההלכתית, רשאי גם דיין יחיד לברר הנושא ולהודיע לבית הדין האם חלה עליהם המצוה וההוראה לשפוט בין הצדדים. לפי זה, צדק הדיין הגר"א היישריק שליט"א שהחליט שברור בעניני הסמכות ניתן לעשות בדן יחיד, ואין צורך בבי"ד של ג'. וכך ניתן להסביר מבחינה הלכתית, את הפרשנות שנתן בהחלטתו, שעיסוק בענין הסמכות יש לכלול אותו בנאמר בהוספה לחוק הדיינים תשט"ו 1955 סעיף 8 (ה) שנקבעה ונחקקה בחוק הדיינים שנת תשמ"ט-1989, ובשנת 1991 בסעיף 8(ה1) שלראש בי"ד הסמכות לדון לבדו או להסמיך חבר אחד של בית דין, לדון בהחלטות ביניים וכן בעניני סדר ומינהל. הוי אומר, ששאלת הסמכות של ביה"ד לדון אינה החלטה בגוף התביעה והיא אינה מסיימת את הדיון בתיק וזוהי הגדרתה של החלטת ביניים. כפי שהסברנו, הדיון בעניני סמכות על פי ההלכה אינו בא לקבוע את סמכותו של בית הדין כבית דין קבוע בעיר, אלא רק לבדוק האם ביה"ד יוכל לקיים את שנצטוה לדון בין צדדים כשנודע לו הריב ביניהם, ולפסוק וליישם את שיפסוק.

קיים נימוק הלכתי נוסף המחייב את ביה"ד לעסוק בעניני סמכות ולמצוא במסגרת הפרשנות החוקית שבסמכותו לדון בין הצדדים, אע"פ שאין בזה עסוק במשפטי התורה ודיניה. הדיון בשאלה איזה ערכאה תדון בין הצדדים, הוא עסוק בשאלה נכבדה, ע"פ איזה מערכת חוקים ומשפטים יפסק דינם, האם חוקי ומשפטי תורת ישראל או המשפט והחוק האזרחי. כאשר מתברר ע"י ביה"ד שהחוק, החקיקה והפרשנות המשפטית- האזרחית קובעים שהסמכות נתונה ביד ביה"ד, הרי שגם ע"פ החוק, ביה"ד הוא המוסמך לדון בין הצדדים, כך שעניינם של הצדדים ידון לפי חוקי ומשפטי תורת ישראל ובזה תתקיים אצלם מצות התורה שנצטוו בו עם ישראל, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כן יש בזה הצלת הצדדים מאיסור חמור שחל על ישראל להכפיף את עניניו לערכאה ומערכת משפטית וחוקים שאינם משפטי התורה. הרי שבפעולת בית הדין לבדיקת ענין הסמכות יש זכוי במצוה רבה ובהצלה מאסור חמור, שכאשר אדם עושה זאת במזיד רואים בו מחרף ומגדף ומרים יד בתורת משה, ושאר אסורים שיכולים לנבוע מזה, כאסורי ריבית וגזל, וזאת כשמדובר בשני צדדים שומרי תורה ומצות. גם כשמדובר בצדדים שאינם שומרי מצות וניתן להגדירם כתינוקות שנשבו שבהם בבחינת שוגגים או אפילו אנוסים, גם כלפיהם, יש בברור וקביעת סמכות זיכוי של מצוה והצלה מאסורים בשוגג.

בית דין קבוע בעירו, פרט לתפקידו לשפוט את העם משפט צדק ולהציל עשוק מיד עושקו, הוא התמנה להיות שליח על עשיית מצוות התורה ולמנוע מלעבור על עבירות ואסורים.

ספר החנוך, במצוה תצ"א, למינוי שופטים ושוטרים כותב, וז"ל:

"שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום, למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם, בממון, או אפילו בגוף, על עשית מצוות התורה, ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל כדומה לו".

דברי החינוך הם בסיס ההלכתי לצווי, על כל קהל או צבור למנות מן הטובים שבהם שיהיה להם כח לכפות על עשית מצות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה. בדברי החנוך קביעה שנוגעת למנוי בי"ד קבוע, לדון ולשפוט בין צדדים בתביעות שביניהם, ולישום בפועל את פסה"ד שנפסק, וכן קובע החינוך כח כפיה לקיום מצות התורה למנוע עבירה או איסור בקרבו של הקהל.

מצינו בגמ' כתובות פ"ו ע"א, ובחולין פ' ע"ב, שביה"ד פועל אף לכפיה לקיום המצות וכן ביבמות קי"ד ובשבת קכ"א ע"א דנה הגמ' בקטן אוכל נבילות שבי"ד מצווים עליו להפרישו. בקדושין י"ט ע"א מדברת הגמ' ביחס למצות מילה דהיכא דלא מהליה אבוה. מחייבי בי דינא למימהליה... הרי דחז"ל שמזכירים בית דין, לא כשופט ודן ופוסק את משפטי התורה, אלא כמי שממונה ומצוה לישום ואכיפת מצות התורה.

שנינו בירושלמי מס' סוטה פ"ז ה"ד: על הפסוק "ארור אשר לא יקיים את דברי התורה זאת" (דברים כ"ח, כ"ו) וכי יש תורה נופלת? ר' שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטה, דא"ר יהודה ורב הונא בשם שמואל, על דבר זה קבע יאשיהו (מלכים ב' כ"ב, י"א) ואמר עלי להקים, ופרש שם הקרבן העדה, ד"ה ה"ג זה ב"ד של מטן, וז"ל:

"וה"פ הב"ד של מטן, והן המלך והנשיא והשופטים שבישראל, ידרשו בהקמה זאת, בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המתבטלים".

(עיין ברמב"ן עה"ת דברים פ' כ"ח פס' כח' ד"ה אשר לא יקים שגורס בדברי ר' שמעון בן חלפתא "זה בית דין של מטן").

החתם סופר, בשו"ת חת"ס, ח' חו"מ סי' קע"ז, מגדיר באיזה מסגרת ומכח איזה צווים ביה"ד מצוה לפעול בכפיה לקיומן של מצות וז"ל:

"ומ"ש פר"מ, אי כפיית ב"ד בעי דוקא מומחים כדמשמע בגיטין פ"ח דהדיוטות לאו בני עשוי נינהו, לפע"ד ב' מיני מצות שכופים עליהם הם: א. חוקים. ב. משפטים. וקיום חוקים ומצוות, כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל "אשר לא יקים את דברי התורה זאת" כפי הרמב"ן פ' תבא, עפ"י ספרי ומ"ש אשר לא יקים זה בי"ד של מטה, לאו דוקא בי"ד, אלא כל ישראל מקטן וגדול שם הוא ... אם יש בידון לעשות... ומ"מ אמת נכון שאין בין בי"ד, ודין שום איש מישראל שיכול למחות, ולפגוע בעוברי עבירה, ולא כלום... ובי"ד שהזכירו בכל מקום לישנא בעלמא הוא, ואורחא דמילתא שיש כח בידם כמו קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין להפרישן וכמו במילה בי"ד מצווין למולו... נחזור להנ"ל דדבר זה מוטל על כל ישראל וב"ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי שנתמנו שלוחא דישראל ועי"ז נפטרו כלאחד ואחד מלהשגיח, כי העמידו גברי רברבי בחריקוהו". ע"כ.

החת"ס רואה בפעולות בי"ד במצוות בשני מישורים: החוקים, היינו המצות, והמשפטים, היינו עשית דין משפט צדק. במישור המצוות בי"ד פועל מכח שליחותיהו דכל ישראל שנתמנו שלוחי דישראל לבצע את החובה המוטלת על כל ישראל, חובת הערבות, דכל ישראל ערבין זל"ז במצות. כל אותם מקומות בחז"ל, בהם מוזכר בי"ד, כמחויב להפריש מאיסור או לקיום מצות או לכפות על המצות, חיוב זה נובע מכח שליחותיה דכל ישראל שרואים בבי"ד כמתאים למלא את החובה המוטלת על כל אחד, להיות ערב שמצות זולתו יתקיימו ולצורך מלוי שליחות זו אין צורך באותם תנאים של בי"ד מומחה ומוסמך, שצריך בי"ד שעוסק במישור המשפטי של עשית צדק ומשפט.

עפ"ז בנדון דנן שבי"ד הרבני נתמנה ע"י הקהל והצבור ומעמדו כבי"ד קבוע בעירו, כפי שהוכחנו בהרחבה במאמרי "מעמד בתי הדין הרבניים לאור משפט התורה" שנתפרסם בספר הזכון לגר"ש רפאל זצ"ל (עמודים תקמ"ד-תקמ"ח), פרט לחובתו לשפוט ולדון לעשית צדק ומשפט, חובתו כשליח דישראל לפעול שמצות התורה ישמרו ויתקיימו בישראל, כאשר מסורה בידו הסמכות לדון ולברר הדבר גם ע"פ החוק.

לא רק מכח שליחות דישראל חל חיוב על ביה"ד לפעול כדי למנוע ממכשול, וקיום המצות, בנסיבות שרק ביד ביה"ד היכולת והסמכות גם בדין וגם ע"פ חוק, חל חיוב הלכתי על ביה"ד, אם מדין לפני עור, אם מדין ערבות, או מדין אסור מסייע ביד עוברי עבירה לפעול להסיר מפני מכשול ופגיעה בדין ובמצוה.

לאור האמור, כאשר בית הדין עוסק בענין סמכותו לדון ולשפוט ובוחן כל דרך במסגרת החוק והחקיקה המשפטית האזרחית ומוצא שע"פ החוק, הסמכות בידו לדון ע"פ משפטי התורה, יש בזה זכוי מצוותי לצדדים, ויש בזה הצלת הצדדים מאיסור התדיינות ע"פ משפטים שאינם משפטי התורה ופעמים שכתוצאה מכך כאשר רק ביד ביה"ד לקבוע זאת, ניצל ביה"ד מאסור דאורייתא של לפני עוור משום דהוי כתרי מעברו דנהרא, ובודאי שיש בפעולה זו קיום חובת הערבות. מצינו ששקדו חכמים להציל את ישראל מאיסור הליכה לערכאות כפי שהביא הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' ח' סעיף א' שם שו"ת הרשב"א ח"ב סי' ר"צ, "שעיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שלא ילכו לפני ערכאות של גוים, ממנים הטובים והחכמים שבהם אע"פ שאינם ראוים לדיינות וכוחן שקבלום עליהם בני העיר, אין אחר יכול לפוסלם. וכן כל צבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינו ראוי מן התורה".

לפי זה ברור, שעל מנת שבי"ד יוכל לקיים שליחותו לקיום מצות התורה בישראל וכן חובתו מדין כל ישראל ערבים זב"ז, אין צורך בהרכב בי"ד של ג'. דגם לדיין אחד יש חובת ערבות, גם מהדין שביה"ד לא יכשל מאסור לפנ"ע ומסייע ביד עוברי עבירה, בזה שאיפשר לצדדים שיקבלו את סמכות הערכאות ומשפטיה, וחוקותיהם. אין צורך בבי"ד של ג' ומספיק גם דן יחיד לפעול בכל זאת ולברר במסגרת החוק האזרחי שגם ע"פ חוק, הסמכות נתונה ביד ביה"ד לדון ע"פ משפטי החורה וחוקיה.

(-) אברהם שרמן

צדק עמיתי כבוד הגר"ש דיכובסקי שליט"א, שהגדיר נושא זה במאמרו "בתי דין ובתי משפט - תחומי חיכוך".

נראה לי להדגיש כאן נקודה נוספת, והיא מאחר ודיין אחד מוסמך לתת עיקול על נכסים, הרי שבידו לקבוע אם יש לו סמכות לתת עיקול. נמצא שדיין אחד יכול לקבוע סמכות.

(-) עזרא בר שלום

לאור הנימוקים דלעיל מחליטים:
א. דוחים את הערעור על החלטת ביה"ד האזורי מכ' באלול תשס"ג בענין הסמכות.
ב. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, א' ניסן תשס"ד (23.03.2004).

(-) שלמה דיכובסקי - אב"ד, יו"ר          (-) עזרא בר שלום - דיין          (-) אברהם שרמן - דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן - חן
המזכיר הראשי