חזרה לתחילת פסק הדין



א. בדבריו שהצדדים נידונים כ'מורדים זה על זה' ושבאופן זה אינה מפסידה את עיקר כתובתה
וראיתי מה שכתב כבוד חברנו אב בית הדין הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א שבנידון נחשבים הצדדים כמורדים זה על זה, והאישה זכאית לעיקר כתובתה. והנראה לעניות דעתי כבר כתבנו לעיל כי באמת רבנו ירוחם לא חייב את הבעל ב'עיקר כתובה' בנדון כמו שלנו, כפי שנכתב בדברי אב בית הדין (בדיבור המתחיל "אכן את עיקר הכתובה לא הפסידה"), לפי שרבנו ירוחם דיבר בזוג הבאים יחד וטוענים יחד בבית הדין שאינם רוצים זה את זה, אבל בנידון דידן שהאישה תבעה גירושין תחילה וכבר ניתן פסק חלוט שהאישה הפסידה כתובתה בהיותה מורדת, שעזבה את בעלה ונפרדה ממנו ללא שהוכיחה דבר וחצי דבר, לאחר פירוד של שנתיים וחצי, כשניכר הדבר שהאיש מעוגן עד שנאלץ לתבוע שהאישה תפטור אותו מעיגונו – לא יעלה על הדעת שגם בזה חידש רבנו ירוחם את דינו, אשר בלאו הכי – כאמור בצדק בשלהי דברי אב בית הדין – הוא אכן דעה יחידאה ואין לך בו אלא חידושו, והבו דלא להוסיף עליו. ובאתי כעת להעיר עוד על סדר דברי אב בית הדין בכמה נקודות כדלקמן:

א. הנה מהטעם עצמו שנכתב בדברי אב בית הדין כדי להסביר ולהוכיח שרבנו ירוחם לא דיבר במקרה שהאישה מאסה בבעל מחמת מחדליו, אלא מחמת "שאינה יכולה לכוף את טבעה" שלא למאוס בו – כלשון המאירי (כתובות סג ע"ב), שהרי אם נפטור את הבעל מתוספת כתובה אף במקרים שהבעל גרם לסירובה של האישה לחיות עמו, אם כן לא מצינו בת ישראל שתקבל את תוספת כתובתה משום שכל בעל שירצה להיפטר מחיוב זה ימרר חיי אשתו עד שתסרב לחיות עמו ויפטר בכך מתשלום תוספת כתובתה, והתבטלה בכך כל תקנת תוספת כתובה.

יש לומר גם כן לאידך גיסא, בנידון דידן שהאישה מנעה את הגט עד שנאלץ הבעל לתבוע גירושין, שאם נחייב אותו בכתובתה, לא תמצא בעל שלא יתחייב בעיקר כתובה, שהאישה תעגן אותו עד שלא יוכל לסבול, ויתבענה הוא לגירושין, כדי שיוכל לתבוע את עיקר כתובה לכל הפחות, ואף תזכה בה מכוח דינו של רבנו ירוחם. אלא ודאי לא בזה דיבר רבנו ירוחם.

ב. ובמה שכתב עוד שם שיש להוסיף עוד נימוק על נימוקו של רבנו ירוחם, ותורף דבריו שעיקר כתובה – שלא התחייב בו מרצונו אלא מתקנת חז"ל כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – חז"ל תיקנוהו גם כששניהם חפצים בגירושין והבעל מצהיר שרצונו לגרש גם אם תחזור בה האישה ותסכים מעתה לשלום בית, לפי שגם בזה קיים הנימוק שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

הנה לא הובא בדבריו כל מקור לחילוק בין תוספת כתובה שהתחייב בה מרצונו, לבין עיקר כתובה. והן אמת שבדברי רבנו ירוחם עצמו שכתב "לאחר שנה כופין אותו לגרשה והפסידה תוספת [...] דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה" רואים אנו שהוא מחלק בין עיקר כתובה לתוספת כתובה מהטעם הנ"ל. מכל מקום אין להסיק מכך שבכל מקרה שהבעל תובע גירושין יחויב בעיקר כתובה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי הלכות פסוקות שנינו, שכאשר נמצאה באישה אחת מהעילות הנזכרות באבן העזר (סימן קטו) שמפסידה כתובתה מחמתן, פעמים ש'עיקר כתובה' בכלל ואין מחייבים אותו ב'עיקר כתובה' מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומורדת בכלל זה, כמו שכתב השולחן ערוך (בסימן עז) שלאחר התראות והכרזות מפסידה עיקר ותוספת כמו שכתב (שם סעיף ב): "[...] אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל", ורק בלאות נדונייתה נשארות לה אם תפסה (עיין שם ריש סעיף ג).

לפי זה, גם בנידון דידן שכבר פסק בית הדין שהאישה מרדה והפסידה כתובתה, הרי "עיקר כתובה" בכלל, ואינו עניין לדברי רבנו ירוחם כמו שנתבאר לעיל שבנידון דידן רק לאחר זמן רב תבע הבעל גירושין ולא באותו מעמד, ולכן אי אפשר להכליל אותו בגדר "מורדים זה על זה", אלא עדיין האישה היא המורדת, והבעל רק מבקש לצאת מעגינותו שנכפתה עליו על ידי האישה.

ב. לעניין מה שכתב שחישוב המאתיים זוז נקבע לפי ערך פרנסה לשנה
הנה אף שלאחר מה שכתבנו שאין לה עיקר כתובה כלל, שוב אין נפקא מינה בדבר, מכל מקום נראה להעיר, דהן אמת כי מריש הווה אמינא ששיעור עיקר כתובה הוא לפי ערך מחיה לשנה כנ"ל מחמת ההשוואה הנודעת להלכות צדקה, אך לאחר העיון בדברי הרא"ש והריב"ש שהובאו בדברי אב בית הדין נראה שאין הדבר כן. ואמנם בדיני צדקה כך הדבר, כמו שכתב הטור (יורה דעה סימן רנג) בהלכות צדקה, וקילסו מרן השולחן ערוך (שם), מכל מקום עצם הדבר שלא נקטו הטור והשולחן ערוך כן בפירוש גם בהלכות כתובות, אומר דרשני.

ולעניות דעתי הטעם הוא שרק בצדקה יש לומר כן, שמגדרי צדקה יש לתת לעני "די מחסֹרו אשר יחסר לו" וכתיב "והחזקת בו", דהיינו להעמידו על רגליו שלא יצטרך לבריות כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז):

"שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאוֹל, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך."

לפיכך לא ישתנה הדבר בכל הדורות, שאם קבעו חז"ל במסכת פאה (פרק ח משנה ח) – אליבא דהר"ש שם – שזהו שיעור מחיה ופרנסה לשנה, אם כן בכל דור יש ללכת לפי שיעור מחיה לשנה שבאותו דור.

מה שאין כן בכתובה, שטעם התקנה מבואר באר היטב שהוא "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". נמצא ששיעור הכתובה אינו משום פרנסה לשנה אלא משום הרתעה, מעתה הגם שבאותו הדור שתיקנו כתובה, נמצא שהיה בזה שיעור מחיה לשנה, אך אין מכך הוראה שזהו השיעור לדורות, אלא הכול לפי המקום והשעה – יש מקומות וזמנים וסוגי בני אדם שגם שיעור קטן מזה ירתיעם מלגרש, ויש להפך, ולכן אין לזוז מהשיעור שקבעו חז"ל, שהוא מאתיים זוז לפי משקל הכסף המבואר בחז"ל ובשולחן ערוך, אף אם במרוצת הדורות כבר אין בו כדי פרנסת שנה, ובלבד שיש בו כדי להרתיע שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ועל זה כתב הריב"ש שהשיעור שקבעו חז"ל הוא לעני שבישראל.

ונראה שהוא מטעם "תפסת מרובה לא תפסת", שהרי אין שיעור למעלה בעשיר, שאין לו מגבלת ממון, ועוד שאם כן היו חז"ל צריכים לתקן לכל אחד שיעור כתובה לפי יכולתו, ונתת דבריך לשיעורין.

ועוד, שגם אם היה עשיר בזמן נישואיו, אולי יעני בזמן הגירושין.

ועוד יש לומר טעם לזה, שבדרך כלל בזמן הנישואין, אין האדם משופע בממון כי הוא רק בראשית דרכו וטרם צבר הון, ועוד שלעתים קרובות הגירושין נגרמים מחמת דוחק הפרנסה ודקדוקי עניות, לכן שיערו בעני. הם אמרו והם אמרו.

ועוד ד'מקולי כתובה שנו' ו"יותר ממה שהאיש רוצה לישא האישה רוצה להינשא", ולכן לא נאמר שיעור בזה בטור ובשולחן ערוך בהלכות כתובות כבהלכות צדקה.

ולכאורה יש להביא ראיה לזה מדברי הרא"ש (כתובות פרק ה סימן לד) שכתב דבשביל 'מעט ממון' – 'לא תניח מליתן עיניה' באחר:

"וחזינא במשנה כי אמרה טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים כופין אותה להיות תחתיו ומשמשתו אף על גב דלפי דבריה אסורה לו משום דחשו שמא נתנה עיניה באחר כל שכן הכא דבשביל מעט ממון של כתובה שהיא מפסדת לא תניח מליתן עיניה."

ואילו מחשש הפסד ממון כשיעור פרנסה לשנה, מסתבר שרוב הנשים תירתענה מלתת עיניהן באחר.

ובאמת טעמו של הרא"ש צריך עיון לכאורה, לפי שגם בהניח ששיעור כתובה הוא כשיעור פרנסה לשנה, מכל מקום אם אותו שנתנה עיניה בו יוכל לפרנסה כמו הראשון, הרי לא הפסידה כלום, ואם כן מדוע תלה הרא"ש את הדבר ב"מעט ממון שהיא מפסדת", הא גם בממון הרבה לא אכפת לה, כי השני יפרנס אותה גם כן. ואפשר שזו באמת כוונת הרא"ש, שגם מלוא שיעור כתובה של זמן חז"ל, לגבי מה שחושבת לקבל מאותו שנתנה עיניה בו, למילתא זוטרתי ייחשב. שוב ראיתי בדברי הרא"ש גופא, שכתב לעיל מינה "שתתן עיניה בבעל ממון". נמצא שבאמת אין מדברי הרא"ש ראיה שבזמנו כבר ירד ערך הכתובה, ודלא כמו שכתב אב בית הדין.

אכן מדברי הריב"ש (סימן קנג) שכתב להדיא "ששיערו בעני", משמע להדיא כמו שכתבנו דכעין "מקולי כתובה שנו כאן" לשער בעני, ואין הדבר כהלכה למשה מסיני לתת לה כדי פרנסת שנה:

הריב"ש לא 'עדכן' את מחיר הכתובה אחר שהביא דברי השואל שהוקשה לו:

"איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אישה, והם אמרו 'כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה', והלא אפילו עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה?"

ועצם הדבר שלא 'עדכן' מראה דלא כמו שכתבו האגרות משה (אבן העזר חלק ד סימנים צב–צג) והגרי"ש אלישיב זצ"ל שהובא בשו"ת ישיב משה (טורצקי עמוד קצב) – שאת דבריהם הביא אב בית הדין בדבריו, דאם איתא, היה הריב"ש משיב לשואל שאכן גם בזמננו יש לשער את הכתובה בשיעור פרנסה לשנה. אלא ודאי, מדברי הריב"ש חזינן שגם היום יש לתת 'עיקר כתובה' כשיעור הכסף שנקבע בשולחן ערוך ותו לא, ושהוא שיעור "עני שבישראל".

לפי זה, אילו בנידון דידן הייתה האישה זכאית לעיקר כתובה, הרי שכיוון שהצדדים הם יוצאי עדות אשכנז, היה צריך לברר מחיר תשע מאות ושישים גרם כסף נכון ליום התשלום, וזה בלבד ייתן לה – גם אם אין בו כדי שווי שנים־עשר אלף ש"ח, אלא שכאמור כלל אין האישה זכאית בנידון דידן לעיקר כתובה כפי שביארנו.

ומה שכתב אב בית הדין עוד (בדיבור המתחיל "ואמנם יש מן האחרונים"), שיש אחרונים שהחמירו שלא לעדכן הכתובה לשיעור ערך פרנסה לשנה, וזה משום ש"מנהג כל המדינות להוסיף" (כלשון מרדכי הביא דבריו יד אהרן סימן ק ס"ק נב) ושכך כתב מהרי"ק (שורש קיד) שבלא התוספת לא היה צורך לכתוב כתובה שהרי תנאי בית דין הוא, וכיוון שבלאו הכי מוסיפין, לכן אין להגדיל הכתובה להתאימה לערך פרנסת שנה של אותו הזמן (כך הבנתי שזו כוונת דעה א), וכתב אב בית הדין לדייק מזה וזו לשונו: "ולפי זה בנידון דידן שאין האישה זכאית לתוספת, יש מקום להכריע בזה כדברי האחרונים הנ"ל שיש לגבות מהבעל סכום פרנסה לשנה."

ולעניות דעתי הדבר תמוה, שנמצאת חוטאת נשכרת וקלקלתה תקנתה, שאילו לא מרדה היה עיקר הכתובה מחושב לפי משקל הכסף הנקוב בשולחן ערוך, וכעת שמרדה בו והפסידה מחמת מרדה את התוספת, יצטרך הבעל 'לעדכן' את ערך עיקר הכתובה, שלפעמים ישתווה או יעלה על ערך תוספת הכתובה לוּ הייתה זכאית לה. ובפרט בנידון דידן שניכר הדבר לכאורה שעיכבה את הגט כטכסיס, כדי לאלצו לתבוע גירושין במטרה להוציא ממנו דמי הכתובה, פשוט שלא נכון לדייק מדברי אותם האחרונים להחמיר על הבעל דנידוננו.

ג. לעניין מה שכתב שאילו היו מקיימים 'הכרזות והתראות' הייתה מפסידה כתובתה אך הללו לא קוימו בה
ומה שכתב עוד דאילו היו מקיימים בה הכרזות והתראות הייתה מפסידה את כל כתובתה, אלא שבמקרה דנן, לפתע, תבע אף הבעל גירושין, ובמקרה חריג זה חידש לנו רבנו ירוחם שהדין השתנה – הנה מפסק הדין הראשון של בית הדין עולה ברור שהוחלט שהאישה הפסידה בפועל כל כתובתה, כולל "עיקר כתובה", אף על פי שלא קיימו בה התראות והכרזות.

והוא מהטעם שכתבו הפוסקים, שבזמננו כבר אין נוהגים בסדר ההכרזות המבואר בשולחן ערוך, אלא עצם הדיונים בבית הדין מהווים התראה והכרזה, דהנה בספר תורות אמת (סימן עז סעיף ב) לאדוננו מורנו זקני הגאון הקדוש רבי רפאל בירדוגו זללה"ה כתב שבזמננו כבר לא נוהגים בהכרזות, לפי שמה שנאמר בש"ס בעניין הכרזות והתראות אינו אלא על דרך עצה טובה, והכול לפי ראות עיני בית הדין. ולכן חכמי הדורות ראו שלפי מקומם וזמנם כבר אין הדבר ראוי ומכובד להכריז בבית הכנסת על אישה נקלית ופחותה, וזהו טורח גדול לבית הדין לעשות כן, "שהכרוז הוא על דבר נכבד שיעשוהו השומעים" עיין שם.

ועיין עוד באוצר הפוסקים (סימן עז כרך כא דף עה) שהביאו דברי הפוסקים שמדבריהם עולה בין היתר שכל הנעשה ונכתב ונאמר בבית הדין מהווה התראה והכרזה, ומכללם התורות אמת הנ"ל, והביאו כמה ספרי שו"ת שהעתיקו דבריו עיין שם.

עוד הביאו שו"ת ריב"ם שנייטוך (סימן ב) שכתב כן מטעם: "שהוא דבר יקר וכבד מאוד בזמנינו מפאת המלכות והערכאות", ומטעם זה עצמו הביאו שכתב בשו"ת שואל ונשאל (חלק ו סימן ע): שלא נהגו בתוניס בהכרזות. ובשם בפסקי הלכות יד דוד (פרק יד מאישות ה סוף אות צד) מטעם: "שאין לעשות מעשה בהכרזות בזמן הזה שעל ידי זה תתבייש ויכול להיות שתצא לתרבות רעה."

ועיין עוד בפסק דינו של הגאון רבי בצלאל ז'ולטי שבפד"ר, שהובא באוצר הפוסקים (שם ס"ק לה אות ה) וכך כתב בשם תפארת אדם (אסטרייכר, חלק א סימן פט): "בזה הזמן לא נהגו בהכרזה, ורק התראה אשר בית דין מתרין בה היא במקום ההכרזה." וכתב שכבר כתב כך בהגהות מיימוניות (פרק יד מאישות אות ל בשם רבנו שמחה): "לא משהינן לה גיטא בזמן הזה ואין מכריזין עליה ארבע שבתות."

ובשם מנחת הקומץ (חלק א סימן קב) כתבו עוד (שם): "שבמקומות קטנים, על ידי ההתראות מתפרסם הדבר והווי כהכרזה." ומינה, נראה לפי עניות דעתי דבזמננו גם כן שהומצאה תקשורת בין־אישית דיגיטלית עם תפוצה לכל חברי הזוג ומכריהם, נחשב הדבר כהכרזה, והיינו דאמרי אינשי דבזמננו "כל העולם הוא 'כפר גלובלי'".

והביאו עוד (שם) דברי העזר משפט (הגר"א גולדשמידט) שבפד"ר (כרך ו עמוד 325) שהסתפק בדבר, אם קביעת בית הדין שהאישה מורדת, יכולה לבוא במקום תקנות חז"ל להכריז ולהתרות, אלא שבהמשך (עמוד 339) כתבו "גם אם נניח שפסק דין דינו כהכרזה" [...]".

ומה שכתב שם עוד בעזר משפט (הביא דבריו בפד"ר שם עמוד 339) "היאך יכול פסק דין להוות גם שתי התראות והמלכות", לפי עניות דעתי יש לומר דבזמננו גם כן שבדרך כלל תיקי מורדת נפרסים על פני דיונים רבים אשר במהלכם מנסים הדיינים להציע ולשכנע רבות לשלום בית, השכנועים הוו שפיר כהמלָכוֹת והתראות. ועוד, שאכן השתנו הטבעים ממה שהיה בזמן חז"ל, שתופעת הגירושין הייתה נדירה, ובנקל הייתה אישה חוזרת לבעלה על ידי המלכה והתראה. מה שאין כן בזמנינו שעינינו הרואות שתופעת הגירושין היא בגדר 'מגפה' וכמעט אין משפחה אשר אין שם גירושין במעגל הקרוב או הרחוק, והמלָכה כבזמן חז"ל לא תועיל ולא תציל, אלא רק תגרום לזילותא דבי דינא. על זה כבר השרישונו חז"ל "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ועוד על משקל האמור במסכת סוטה (מז ע"א) "משרבו [...] פסקו המים המרים".

וכיוצא בזה כתב בשו"ת הרא"ש (כלל מג סימן ח) הובא ביתה יוסף (אבן העזר סימן עז) לעניין כפיית הבעל במורדת דמאיס עלי, וזו לשונו:

"ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו תקנה, תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל. והאידנא נראה העניין בהיפך, בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן. אם תוכל האישה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, ויתנו עיניהן באחר וימרדו בבעליהן, על כן טוב להרחיק הכפייה."

ומאי דמספקא ליה לעזר משפט פשיטא ליה לגאון רבי בצלאל ז'ולטי (בפד"ר הנ"ל עמוד 36) שכתב: "וזה פשוט שפסק דין של בית הדין היא הכרזה שהיא מורדת."

לאור האמור, בהא סליקנא ובהא נחיתנא, שיש לפסוק:

תביעת האישה לתשלום כתובתה נדחית.

ד. תשובה להערות אב בית הדין על האמור
והנה כתב לנו חברנו כבוד אב בית הדין הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א הערות על דברינו, כאשר כמה הערות סובבות על ציר אחד והוא שפסק דין קמא ניתן בטעות כי לא ידעו בית הדין שגם הבעל תבע גירושין ואילו ידעו זאת היו קובעים ששניהם מורדים זה על זה. וכבר השבנו על זה שכיוון שעבר זמן רב מהדיון עד שתבע, אין זה בכלל מורדים זה על זה, שהרי קודם תבעה היא, ורק אחר כך תבע הוא.

ועל כך העיר עוד שרבנו ירוחם דיבר בכל גווני, והיינו גם כשהאישה תבעה תחילה ושכך כתב בספר נתיבות משפט שלא בכדי הקדים רבנו ירוחם את דברי האישה לתשובתו של הבעל וכו'.

הנה לא מצאתי דברים אלו בנתיבות משפט. ועל כל פנים גם לולא דברי נתיבות משפט המצוטטים, פשוט שעל כך מדבר רבנו ירוחם, אלא שכוונתו כמו שכתבנו שצריך שהתביעה תהיה הדדית, ולא שתהיה בו ביום ותוך כדי דיבור, אלא שלא ייוודע מי התחיל את המרידה בפועל וגרם גם לשני למרוד, אף שכאשר הם באים בפנינו היא אומרת תחילה "לא בעינא ליה" והוא משיב "אנא נמי לא בעינא לך" שאין זה מגלה מי גרם.

אבל כשידוע מי האשם ובפרט בנידון דידן שכבר הוגשה תביעה חד־צדדית ונשמעו טענות חד־צדדיות כשהבעל דורש לאורך כל הדיון רק שלום בית ואומר שהוא 'המום' מהתביעה שנחתה עליו 'כרעם ביום בהיר', ועברו כשמונה חדשים עד שהבעל נאלץ לתבוע אף הוא גירושין – לא בזה דיבר רבנו ירוחם.

ומה שהעיר עוד שהצדדים היו פרודים שנתיים וחצי ואף תביעת האישה הוגשה זמן רב לאחר תחילת הפירוד וכו' [ואם כן כבר קודם היו 'מורדים זה על זה']. הן אמת שכך הדבר, אך מכל מקום אחר שנודעה החטאת בהודאת האישה בכתב ידה, מצטרף הפירוד הארוך לנמק מדוע כמי שאשתו מרדה בו זמן רב כל כך, אין לבוא אליו בטענה אם אחר הדברים האלה נאלץ לתבוע גירושין ולהחשיבו אף הוא כמורד.

ומה שהעיר עוד על דברינו, שכתבנו שנראה שהאישה עיכבה את הגט, והעיר על זה שאדרבה היא הייתה נחרצת להתגרש ורק בגלל פסק הדין לא התבצעו הגירושין, כוונתנו כמו שכתבתי לעיל.

ונבאר עוד, שיש לשער שלאחר הדיון בתביעת האישה ולאחר שהודה בא כוחה שאין לה הוכחות, חזרו הצדדים הביתה וכל אחד התבצר בעמדתו, זה רוצה שלום בית וזו רוצה גט וכתובה. ונמשך הדבר זמן מה, עד שהבעל כבר לא יכול לסבול את מצב עגינותו, והציע לאישה להחליט או שלום בית או ולחילופין להתגרש, ולהמתין לפסק בית הדין לעניין הכתובה. ונראה שבשלב זה קבלה האישה עצה להשיב בשלילה ולעכב את הגט עד שיתבע גם הבעל גירושין כדי ליצור "עילה" לתביעת כתובה, מה שאכן נעשה. ומה שהביא להשערה זו היא דווקא התפנית הפתאומית שהבעל פתח תיק מצדו לתבוע גירושין, והלא אם בגט הוא חפץ, האישה רצתה זאת הרבה לפניו, ומה לו לשלם אגרה ולפתוח בתביעה משלו, יבואו לבית הדין וייתן גט על יסוד תיק תביעתה שלה? אלא יש לשער שכך התגלגלו הדברים כפי שכתבנו, שבשלב הזה היא עיכבה את הגט כטקטיקה לתביעה מחודשת של הכתובה, ומשכבר לא יכול היה לסבול, תבע גירושין בעצמו.

ולעניין שיעור עיקר כתובה, חזר בהערותיו על מה שכתב, וכבר כתבנו הנראה לעניות דעתי בזה.

לסיכום
הנה בנידון דידן יש לדון אם חלו על האישה דיני מורדת וממילא הפסידה גם עיקר כתובתה בטרם הגיש הבעל תביעת גירושין, או שדינם כמורדים זה על זה. ואם תמצי לומר שנחשבים כמורדים זה על זה אם חייב בעיקר כתובתה.

והנה מצד אחד, הבעל מעולם לא תבע בפירוש להכריז על אשתו כמורדת ולהפסידה כתובתה, אלא תחילה דרש שלום בית, ולבסוף תבע גירושין, אלא שבינתיים, כראות בית הדין שאין הוכחות לטענותיה, החליטו שאינו חייב בכתובתה, ואינו חייב לגרשה מחוסר הוכחות.

ואם כן יש לומר שכיוון שלא נעשו בה דיני מורדת, אין להפסידה ללא התראה והכרזה (מה גם שתבעה כתובתה ונחשבת לכאורה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שטעונה משפטי המורדת), ובפרט שבסופו של דבר גם הבעל תבע גירושין ואולי בזה גילה סופו על תחילתו שגם הוא היה חפץ בגירושין, וממילא דינם כמורדים זה על זה ולכאורה יש לומר שבזה הנוהג הוא לפסוק שלא הפסידה עיקר כתובתה על פי רבנו ירוחם.

אולם כד דייקינן נראה שמכמה טעמים יש לפסוק שאין לה גם לא עיקר כתובתה:

חדא, שכבר יש פסק דין חלוט שכבר לא ניתן לערער עליו לפי התקנות, לפיו הפסידה כל כתובתה, ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי. ועד היום לא חזרה בה ממרדה עד שהתגרשו. ולא עוד אלא שגם לאחר שבית הדין חייבוהו לגרש לאחר שתבע גירושין, לא חזרו בהם ממה שפטרו אותו מכתובתה. ומה שלא תבע להכריז עליה כמורדת, עיין פד"ר (כרך יד עמוד 25) שכאשר דרש שלום בית ולפטרו מכתובתה הוי כתביעה למורדת.

ומה שגם הוא תבע גירושין, אינו משנה דבר בנידון דידן, שהרי לא תבע אלא לאחר זמן רב שכבר התקיים דיון במרידתה. ואף שהדיינים לא כתבו את החלטתם אלא לאחר שהגיש את תביעתו, מכל מקום אין לומר שאילו ידעו שתבע אף הוא גירושין היה הדבר משנה את החלטתם, אלא – וכפי שאכן יש להסיק מפסקם השני שלא החליטו לחייבו בכתובתה משום זה – היו בכל זאת פוטרים אותו, מכיוון שכבר התקיים דיון על מרידתה ואילו פסקו אז, היו פוטרים אותו. ואין נפקא מינה מזה שהם לא הספיקו להוציא את החלטתם אלא לאחר שמונה חודשים מהדיון. ומדוקדק מדברי רבנו ירוחם שרק במורדים זה על זה יחד הם נקראים מורדים זה על זה ולא כבנידון דידן.

ולגופו של עניין יש לומר שעל פי הנתונים שלפנינו, מסתבר שדברי הבעל נכונים וניכרים דברי אמת, וזאת ממה שהאישה עצמה כתבה בכתב ידה את מגרעותיה ומעלותיו של הבעל, והדברים תומכים בגרסת הבעל, וכן עולה מנייר העמדה שכתב הבעל שהתחלפו היוצרות ונאלץ לשמש כ'עקר בית' וכו' כאמור לעיל.

לאור הנ"ל מתבאר שמאסה בו עד כדי דרישת גירושין, ופסק קמא דבית דין קמא הוא התראתה. ובלאו הכי בזמנינו שממנה האישה עורך דין, חזקה שהסביר לה שאם תמצא מורדת, היא תפסיד כתובתה. ואף על פי כן המשיכה במרדה ותבעה ואף קיבלה גירושין. ובלאו הכי התבאר שיש פוסקים שאין צריך התראה במאיס עלי, ושכן דעת השולחן ערוך. ולא יהא אלא ספק, המוציא מחברו עליו הראיה.

ועל עצם הגדרתה כמורדת דמאיס עלי כשתבעה כתובתה, הנה רבו הפוסקים הסוברים שעצם מה שתבעה גירושין הוויא בזה כמורדת דמאיס עלי, ולא אמרו שהתובעת כתובתה דינה כבעינא ליה ומצערנא ליה שצריכה התראות הכרזה והמלכות, אלא בשאינה רוצה להתגרש ומעמידה את הכתובה כמחסום לגירושין, לא כן כשבאמת רוצה להתגרש אלא שסוברת בטעות שזכאית היא לכתובתה, ולו יתברר לה שאיננה זכאית, תסכים להתגרש בלי כתובה, שפיר דינה כאומרת מאיס עלי. וכן דעת החזון איש שכל שיש רגליים לדבר וניכרים הדברים שהוא מאוס עליה, אף אם תובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי. ועוד שלחובתה נחשבת כמאיס עלי גם בתובעת כתובה. ועוד שהרא"ש פליג על הר"ן וסבירא ליה שגם בתובעת כתובתה, נקראת מורדת דמאיס עלי. ונראה שגם רבנו ירוחם הכי סבירא ליה, ובכל הספקות ומחלוקות הפוסקים בזה, יוכל הבעל לטעון קים לי כי הוא המוחזק וכמו שהוכיח ביביע אומר מש"ס מפורש.

ועוד, שבנדוננו שכבר דנו ברכוש בבית המשפט ביזמת האישה, ורק משראתה האישה שצעקה שם ואין מושיע לה החליטה לנסות כוחה בבית הדין, הרי גילתה האישה דעתה שאיננה מושפעת מחוקי חז"ל ותקנותיהם, אם כן מה בצע נושיט וניתן לה את התקנות כקרש הצלה כשנוח לה הדבר, אף בניגוד לכוונה שיצקו בהן חז"ל. ועיין חושן משפט (סימן כו סעיף א בהגה).

ועוד שלטענת הבעל שהאישה העלימה רכוש בתביעתה בבית המשפט, נמצא שאילו תבעה את הרכוש בבית הדין, היה יכול בית הדין לבדוק את הטענות ואפשר שהיה הבעל נפטר מכתובתה מחמת ההעלמות.

(ועוד כתבנו לא להלכה, שנראה שגם אילו החשבנו אותם כמורדים זה על זה, אפשר שגם לרבנו ירוחם, לאחר שנים־עשר חודש נפטר גם כן מעיקר כתובה כאשר מחייבים אותו לגרש. ולא חייבו בעיקר כתובה אלא כשמסכימה האישה להתגרש מיד. וכאן הרי בית הדין כתבו שהמצב השתנה ממה שהיה לפני שנה, היינו שנים־עשר חודש, ומחייבים אותו לגרש. והנתיבות משפט השווה את הרשב"א לרבנו ירוחם ולא הזכיר שחייב לה אלא נכסי צאן ברזל ובתשובת הרשב"א מפורש שהפסידה גם את עיקר הכתובה. ובנידון דידן אי אפשר לדעת מה הם נכסי צאן ברזל, ואם בכלל הכניסה לו נכסים, ואם נותר מהם דבר. ועל כל פנים גם למאי דנהוג לחייב הבעל בעיקר כתובה במורדין זה על זה על פי רבנו ירוחם, הרי כתבנו שבנדוננו לא נקראים מורדים זה על זה).

עוד ביארנו שדברי רבנו ירוחם הם רק מהתקנה, ולא מדינא דכופין על מדת סדום.

וכל ספקות שאתה מסתפק בזה, וככל שיש מחלוקות בין הפוסקים – המוציא מחברו עליו הראיה וטעין שפיר קים לי.

תשובתה להערות נוספות של אב בית הדין
ולאחר כל הנ"ל, כבוד חברנו אב בית הדין הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א העלה בשנית כמה הערות על דברינו, והנני להשיב בסייעתא דשמיא על סדר דבריו:

א. באות א' כתב וזה תורף דבריו: לפי הטענות שהעלתה האישה, מדובר במורדת ד'בעינא ליה ומצערנא ליה' ולא במורדת ד'מאיס עלי'. זאת על פי הגדרת המאירי (כתובות סג ע"ב) ש'מאיס עלי' היינו שאומרת שלעולם אינה נזקקת לו – ש"אין כאן עוד תוחלת [...] שאינה יכולה לכוף את טבעה", "שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו". ואילו 'בעינא ליה ומצערנא ליה' היינו שמורדת לא מתוך מיאוס, אלא מתוך כעס שיש לה עליו "מפני שהכני או קללני או ביזה או מפזר ממונו בהוצאה שלא לצורך, ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס, אף התועלת מצוי בתיקונה". ולפי זה בנידון דידן שהאישה מנתה עשר עילות בכתב תביעתה לגירושין שהם בצלמן וכדמותן של עילות בעינא ליה ומצערנא ליה שמנה המאירי – חמש טענות ממוניות כעין מה שכתב המאירי שמפזר ממונו שלא לצורך, ועוד חמש על אלימות, ביזיונות ומרידה וכו' – לכן נחשבת כבעינא ליה ומצערנא ליה. עד כאן תורף דבריו.

וגם כאן אני תמה שכבוד חברנו הרה"ג שליט"א העלים עיניו מהראיות היחידות שיש לנו בתיק, היכולות להאיר את עיני בית הדין לבור את הבר מהתבן, והן כתב ידה של האישה שבו היא שוטחת את מעלות בעלה לצד מגרעותיה באופן המסביר היטב שאכן לא היה ראוי שתכעס עליו, ולאיש אשר אלה לו – לא ייתכן שיבזה את הוריה ויקלל ויהיה אלים וימרוד מתשמיש וכו'.

וכן לעניין הטענות הממוניות – הרי הודתה שהוא עקר הבית, ולא ניתנה לו אפשרות להביא פרנסה כי היה עסוק עם ילדיו שאותם הזניחה לטובת הקריירה. הוא לא יכול להצליח גם כ'שר הפנים' וגם כ'שר החוץ' ומכאן כישלונותיו בענייני ממון גם אם נניח שאמרה אמת. וזה מתיישב יפה עם דף 'מעגל השוטים' שבו תינה את צערו על שאיננו יכול לצאת ולעבוד כרצונו. הכול מוסבר כפתור ופרח.

מעתה, טענות האישה שהיכה וקילל וביזה וכו' – יש לקחת אותן 'בערבון מוגבל' לא רק משום שבהיותה מיוצגת, היא מקבלת ייעוץ לטעון כל דבר שיוביל אותה להשגת מטרתה האולטימטיבית – הגירושין, אלא שהיא עצמה עורכת דין במקצועה, ולבטח יודעת מה לטעון. והנייר סובל הכול. אך מה נעשה וכתב ידה שאותו כתבה בתום לב מכחיש את כתב תביעתה, ובו ראוי לתת אמון יותר מטענות הנכתבות בכתב תביעה והנאמרות בבית הדין לאחר 'הכנה' מתאימה.

ונצטט שוב מדבריה היא עליו:

"[...] תחזוקה של הבית והגינה, עושה מה שאת רוצה מבחינת בילויים, ולא עושה מה שהוא רוצה (תערוכה), משקיע המון זמן ומאמץ בכל הקשור לבית, גינה, ילדים (ניקיון, בישול, כביסה), מקבל יחס שכל אחד אחר היה עוזב, נותן לי לנסוע בימי שישי להורים, מכבד, שומר אמונים, אבא טוב, פדנט, מפרגן כלפי חוץ בנושאים מסוימים, משתף."

האם איש כזה יכול גם להיות מכה ומבזה וכו'? האם אישה שמודה שמול מעלליה (חסרת סבלנות, עצבנית, תוקפנית, מזלזלת, לא מעריכה, לא מכבדת, מקטינה – מקניטה?, יודעת יותר טוב – דעתנית, מתוסכלת, "מכבסת כביסה" בחוץ, ביקורתית, המשך הקשר 'בסימן שאלה', פוגעת בזדון) 'כל אדם נורמלי היה קם ועוזב', יכולה לטעון את שטענה עליו? ובשלמא לו טענה שרק בשנים האחרונות חל בו שינוי לרעה, היה עוד ניתן איכשהו לנסות ולהסביר את הדברים, אך מעיון בכתב התביעה עולה כי באותו הזמן (שנת 2010) הנקוב בכתב ידה, היא טוענת את ההיפך הגמור בכתב תביעתה.

לאור כל זה מובן שיש יסוד להאמין לדברי הבעל שכתב כי האישה, עוד מראשית הנישואין הייתה מורדת בטענה שאוהבת גברים מסוג אחר, וכוונתו לומר שמלכתחילה היה מאוס עליה בשל כך, וכשהשיגה קריירה על גבו ועל גב ילדיה, 'ויקל גבירה בעיניה' עוד יותר כי היא יוצאת ופוגשת את אנשי הקריירה והעולם הגדול ומבלה בהיכלי השן והמשפט, והוא מחתל תינוקות, עושה 'ספונג'ה' ושוטף כלים... ומה תעשה האישה ולא תמאס? מכוח תמונה ברורה זו שהצטיירה בעינינו, נראה לנו בסעייתא דשמיא שבפנינו טוענת "דמאיס עלי" חרף טענותיה שנאמרו בבית הדין.

לפי זה, יש לומר שדברי המאירי הם לבאר את הגדרת הבסיס של סוגי המורדת כי אכן באופן בסיסי יש לחלק בין מואסת לבין כועסת. אך בית הדין צריך ללמוד את התיק ולראות את המכלול ולא להסתפק בטענות היבשות המושמעות בפניו, שכל עורך דין מתחיל יודע לבחור ולהציג כדי להרשים כרצונו את בית הדין. דברי המאירי 'טובים' במקרה בו בית הדין משוכנע כי הדברים הם אכן ספונטניים ואמתיים.

מלבד זאת, מה נענה לדברי מהר"ם מרוטנבורג שהביא דבריו הרמ"א (סימן עז סעיף ג) שכתב שהטוענת מאיס עלי באמתלה מבוררת שהוא מכלה ממונו ואינו הולך בדרך ישרה, דנין בו דינא דמתיבתא [...] – הרי שגם טענות כאותן שהמאירי מייחס ל'בעינא ליה ומצערנא ליה', מהר"ם מייחסן ל'מאיס עלי'. ואם כן ממה נפשך: או שנאמר שמהר"ם חולק על המאירי, והרי מהר"ם היה פוסק מובהק יותר מהמאירי, או שנאמר שגם מה שהכניס המאירי תחת הגדרה של 'בעינא ליה ומצערנא ליה', היינו כשהעניין 'בתחילת הדרך,' אבל אם התמיד בדברים הנ"ל – אף שתחילה רק הכעיסוה והייתה מוכנה להמשיך לחיות אתו אלא שגם רצתה לקנסו עליהם במרידתה, הנה כאשר הוא שב ומתמיד באותם הדברים המכעיסים, סוף שהם גם ממאיסים, שהוא נמאס עליה מחמת אותם הדברים עצמם. ואם כן גם לו יהיבנא שטענת האישה על הבעל בנידון דידן היא אמת וכל עשר העילות שמנתה הן אמת צרופה, מכל מקום אין להסיק מדברי המאירי שלעולם תיחשב כ'בעינא ליה ומצערנא ליה' מחמת שטענה עליו טענות אלו, שהרי אם התמיד בהם כדבריה במשך כמה שנים, לסוף היא מאסה בו מחמתם, והראיה שהיא תבעה גירושין והתמידה בתביעתה גם כשהבינה מבית הדין ואף מבא כוחה שהודה שאין לו הוכחות, שסיכוייה לקבל כתובה שואפים לאפס, וגם לאחר שיצאה החלטת בית הדין שהבעל פטור מכתובתה, שהייתה צריכה לשמש עבורה כאזהרה והתראה שתפסיד כתובתה, בכל זאת לא חזרה בה והלכה עד הסוף שהוא השגת גט.

כבר הבאנו לעיל דברי הפוסקים שכל שתובעת גירושין נחשבת כאומרת מאיס עלי ולא משנה מה היא טוענת והבאנו דברי החזון איש שהדבר מסור לשיקול בית הדין, שגם אם תובעת כתובה, מכל מקום אם נראה לבית הדין שמאסה בו דינה כמאיס עלי.

ומכל הנימוקים שכתבנו, ומהראיות שבידינו – כתב היד וכו' עלה בידינו שאכן בפנינו מורדת ד'מאיס עלי' לכל משפטיה ודיניה, שלרוב הפוסקים אין צריך התראה והפסידה כתובתה מיד ללא צורך במשפטי המורדת, מה גם לזוג שבפנינו דדיינינן להו בדינא דמתיבתא. ומה שבעלה תבע אחר כך גירושין אינו גורע ממנה דין מורדת שהפסידה כתובתה. ובכל הספקות (הרחוקות) שנסתפק, הבעל מוחזק ויוכל לטעון קים לי, דגדולה חזקה, היא חזקת ממון. וגם על הספק אם יוצאי אשכנז יכולים לטעון קים לי נגד הרמ"א (וכבר הבאנו דברי המנחת יצחק שכתב כן בשם כמה אחרונים) יוכל הבעל לטעון: "קים לי כמאן דאמר טוענים קים לי". ולאמור, אכן כל דברינו בביאור דברי רבנו ירוחם היו רק לרווחא דמילתא, בבחינת דרוש וקבל שכר, אך לא נדרשו לדיוננו באשר ברור הדבר שרק האישה מרדה תחילה, ותביעת הבעל לגירושין שבאה מאוחר יותר לא הפכה אותם ל"מורדים זה על זה".

ב. כתב (אות ב) שמורדת אינה מפסדת עיקר כתובתה בלא הכרזה, בלי קשר לדינו דרבנו ירוחם, כלומר שגם כשמרדה לבדה אינה מפסידה עיקר כתובה לעולם אלא לאחר הכרזה ויתר משפטי המורדת, ולא חידש רבנו ירוחם אלא שבזו – שגם בעלה אינו רוצה אותה, והם מורדים זה על זה – אין מקום להכרזות, שהרי אלו לא נועדו אלא לאלצה לשוב לבעלה, והרי אינו רוצה בה. וכשאין הכרזות – לא הפסידה את עיקר כתובתה, עד כאן תוכן דבריו.

הנה כל זה לשיטתו שהעלה שנידון דידן הוא נדון ד'בעינא ליה ומצערנא ליה' שצריכה למשפטי המורדת, אבל למה שביארנו את הנראה לעניות דעתנו שכאן נחשבת ל'מאיס עלי', הרי ברור מכל הפוסקים – בין למרן השולחן ערוך, בין לדינא דמתיבתא, בין להרמ"א (כפי שהעיר עליו הבית שמואל) – שאין צריך ב'מאיס עלי' שום משפטי מורדת אלא מפסידה מיד כל כתובתה פרט לנדונייתה כמפורט בשולחן ערוך. ובביאור הגר"א הערה מקור השולחן ערוך שכתב דבטוענת מאיס עלי אין לה כתובה כלל, מרש"י (כתובות סג ע"ב) שכתב וזו לשונו: "אבל אמרה מאיס עלי – לא הוא ולא כתובתו בעינא. לא כייפינן לה – להשהותה, אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה." ופשוטו כמשמעו, שאילו כוונתו שהוא חייב לתת לה גם עיקר כתובה, ויוצאה בלא כתובתה היינו בלא תוספת כתובתה, מלבד שהיה לו לפרט, זאת ועוד דקיימא לן (ריש פרק אף על פי) שתנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למורדת, ועוד שכיוון שטרח לומר מה הוא נותן לה ופירט הגט היה לו לפרט שנותן לה עוד דבר אחד והוא: עיקר כתובה. ועיין פד"ר (כרך יא עמוד 255, וכרך יד עמוד 25 והלאה).

וכעת מצאתי פסק דין מקיף בעניין זה מכבוד ידידנו הגר"י רבינוביץ שליט"א חבר בית הדין אשדוד שנדפס בקובץ בית יצחק שעל יד אוצר הפוסקים, בו הביא שיטות הפוסקים ראשונים ואחרונים בזה, אם מורדת דמאיס עלי מפסידה עיקר כתובה ואם צריכה התראה ושהייה, והעיקר שגם זה לא פלט ממחלוקת, ולרוב הפוסקים אין לה עיקר כתובה, אי משום קנס, ואי משום שמחלה עיין שם. וראויים במיוחד לציון דברי הבית יעקב (סימן עז סעיף ד) שהביא שם, שהביא ראיה מהגמרא ביבמות ובנדרים נגד הסוברים שמורדת דמאיס עלי מקבלת עיקר כתובה, מן הטעם שהרי לא שייך בה טעמא דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא על כיוצא בזה תיקנו כתובה, ושלפי זה מה שכתב הר"ן שמקבלת עיקר כתובתה היינו דווקא כשחזרה בה ממרדה, עד כאן תוכן דבריו.

ג. כתב (אות ג) שגם כיום שאין טעם לעשות הכרזות בבתי כנסיות, שהרי חלק גדול מהציבור המתדיין אינו מבקר בהם לדאבון הלב, מכל מקום חובה להכריז ארבע שבתות זו אחר זו בבית הדין שאם תמשיך במרדה תפסיד כתובתה, עד כאן תורף דבריו.

ושוב, זהו לשיטתו שנידוננו הוא נידון ד'בעינא ליה ומצערנא ליה'.

אך גם לשיטתו, יש להעיר שבזמננו לכל אורך שנות ישיבתינו על מדין לא ראינו שנוהגים כך בבתי הדין, מעולם לא ראינו ולא שמענו שבית הדין יקבע למורדת ארבעה דיונים רצופים שבוע אחר שבוע כדי להתרות בה שתפסיד כתובתה. ועל כורחך זהו מהטעם שכתבנו לעיל שאין נוהג זה מתאים לדורנו, ועל כן נהגו להסתפק בהודעה בפסק דין שתפסיד כתובתה, וסמכו על כך שנשות זמננו יודעות שמי שהוכרזה כמורדת מפסידה כתובתה, ולאידך גיסא קיימו בנפשם "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע" שהרי אין נשות הדור הזה מושפעות ממשפטי המורדת כמו שכבר כתבתי לעיל. וכבר כתב הרמב"ם (פרק י משמיטה ויובל הלכה ו) שהקבלה והמעשה הם הם עמודי ההוראה.

ומה שכתב עוד שם להעיר, שבמאיס עלי זכאית לעיקר כתובה מן הדין אלא אם כן מחלה, ושבזה איירי ברש"י ובשולחן ערוך שפסק כמוהו.

הנה כבר הבאנו לעיל לשון הרשב"א בתשובה (סימן אלף רלה) שכתב שמפסידה עיקר. ואמנם גם שם כתב שאמרה איני חפצה בו ולא בכתובתו, אך יש לומר שבאו לאפוקי שאם תובעת כתובתה דינה כבעינא ליה ומצערנא ליה כשיטת הר"ן, ולאו דווקא משום שצריכה למחול כדי להפסיד (וכיוצא בזה ראיתי שכתב ההפלאה).

וגם בזה הקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה, והרי מרגלא בפומהון דדייני ישראל ומעשים בכל יום שכל התובעת גירושין ללא הוכחת עילה, מובן מאליו שהפסידה כתובתה על עצם הדבר שתבעה גירושין, ובית הדין אומרים לה זאת כמובן מאליו שאם רוצה להתגרש ואין לה עילה מוכחת, אין לה מקום לתבוע כתובתה.

ומכאן שהטעם שאמרו 'בעינא ליה ומצערנא ליה' הוא דווקא, שאילו אמרה "לא בעינא ליה" הרי הוכיחה בכך שמאסה בו עד כדי שדורשת גירושין ואין משם חזרה, והרי היא מואסת בו באופן המובהק ביותר, שאומרת לו: לך מעמנו! אל תוסף ראות פני! ורק כשאומרת "בעינא ליה" אלא שרוצה 'לקנסו' ו'להענישו' באופן זמני על שעשה לה דברים שהכעיסוה, זוהי הנקראת מורדת ד'בעינא ליה ומצערנא ליה'. וזה כדברי התשב"ץ שהבאנו לעיל, וכשיטת כל הפוסקים שכתבו כמו שכתב החזון איש שהדבר תלוי בשיקול דעת של בית הדין שאם רואים שאינה רוצה בו עוד, הרי זו בגדר טוענת מאיס עלי גם אם טענותיה לא מוגדרות כטענות דמאיס עלי.

ד. עוד העיר (שם אות ד) כבוד חברנו אב בית הדין הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א, שעיקר הטעם שאין ללמוד מפסק בית דין קמא שהפסידה כתובתה, אינו משום שלא היה בית הדין מודע לכך שהם מורדים זה על זה, אלא שגם אם תמצי לומר שהיא הייתה זו שמרדה בו באופן חד־צדדי, מכל מקום הרי לא התקיימו בה משפטי המורדת, ולא זו בלבד אלא שגם בית דין קמא לא קבע שהפסידה כתובתה, אלא רק שאין לחייב את הבעל בכתובת אשתו מאחר שהיא מעוניינת להתגרש, וכוונתם בזה שכיוון שתביעתה לגירושין נדחתה, אי אפשר לבית הדין לחייבו בגט וכתובה, אך ודאי שלא הפסידה הכתובה אם יגרשנה מרצונו. עד כאן תורף דבריו.

והנה שוב יסוד הערה זו בנוי על כך שעסקינן ב'בעינא ליה ומצערנא ליה', וכבר כתבתי שב'מאיס עלי' אין צריך למשפטי מורדת.

ומה שביאר דבריו שאין הכוונה מחמת שטעה בית הדין לחשוב שרק היא מורדת וכו' במחילת כבוד תורתו לא ירדתי לסוף דעתו בזה, שהרי בעצם חזר וכפל העניין במילות שונות, דמה לי הפסידה כתובתה מה לי שאינו חייב בה, ואם לומר שלא הפסידה אם יגרשנה מרצונו, אם כן הדרינן דהיינו שלא ידעו בית הדין שהספיק אף הוא לתבוע גירושין ונעשו כמורדים זה על זה, וכבר כתבנו בפנים באורך דחיית זה, והבאנו ראיה מאוסף פסקי דין מהגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל וכו' עיין שם.

ה. מה שהעיר עוד (שם אות ה) על דברינו, שכתבנו שהבעל טען שהבריחה רכוש, שלא שמנו לב להודאת הבעל שהאישה לא קיבלה דבר בבית המשפט וכו'.

הנה אין מהודאתו הנ"ל של הבעל כל סתירה לטענתו שהבריחה רכוש, שהרי כוונתו בטענת הברחה היא, שלדבריו היה לה רכוש נוסף בר איזון שהייתה חייבת להצהיר עליו, והיא לא הצהירה עליו ובכך מנעה ממנו את חלקו המגיע לו לפי חוק יחסי ממון מאותם נכסים שלא הצהירה עליהם לטענתו. אך עם זאת בית המשפט דן ופסק לפי הנתונים שהוצגו בפניו (שלא כללו את הרכוש המוברח דהיינו שלא הוצהר על ידי האישה לטענתו) שאין האישה זכאית לקבל דבר מהרכוש שהוצהר עליו.

ו. ולעניין שיעור מאתיים זוז, חזר על דבריו שהתבסס על שלושה גדולי הדור וכו' ומכל מקום הנראה לעניות דעתי כתבתי בזה, ומשנתנו לא זזה ממקומה.

מכל הנ"ל, נראה שאין לה אפילו עיקר כתובה.

תשובה להערת הרה"ג מרדכי רלב"ג שליט"א
והנה שמעתי מחברי הרה"ג מרדכי רלב"ג שליט"א שמה שהוקשה לו על דברינו הוא שמאחר שהאישה לא הוכיחה שהוא מאוס עליה לפיכך זכאית היא לכתובה, שהרי אנו סומכים על בית הדין שבדקו ואמרו שאין לה עילה – ואף שמנתה עשר עילות, הרי אמרו שלא הוכיחה, ונחשב כאין לה עילה מבוררת. ונהוג מקדמת דנא שרק במצב שיש עילה מבוררת הוא שמפסידה כתובתה. ולפיכך כיוון שהם התרשמו וקבעו כן, אין לנו אלא מה שהם קבעו בראותם את הצדדים, ולפי זה נחשבת כ'בעינא ליה ומצערנא ליה' דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיוון שאין לה עילה וצריכה למשפטי המורדת והרי לא התקיימו בה.

ואני תמה, שאם סומך חברי הרה"ג שליט"א על ראִייתם של בית דין קמא שאין לה עילה, מדוע אינו סומך עליהם במה שקבעו שהבעל פטור מכתובתה.

ועוד, שיסוד דברינו בנוי על כך שבאים להוציא מהמוחזק, וכל שיש ספקות בדבר – כיצד נוציא ממון בקום ועשה? והרי צירפנו דעות פוסקים רבים שהקביעה אם האישה מורדת ד'בעינא ליה ומצערנא ליה' או ד'מאיס עלי' תלויה בהתרשמות ושיקול דעתו של בית הדין, והרי מהתרשמות בית הדין קמא עולה בהכרח שהחשיבוה כ'מאיס עלי' שהרי לא תלו הפסד כתובתה במשפטי המורדת. וכתבנו שקביעתם הייתה בצדק לאור הודאת האישה במו כתב ידה שלא היה בעלה ראוי להיקנס על מעשיו כדרך בעינא ליה ומצערנא ליה, ובהכרח דברים בגו שנמאס עליה מחמת צורת גופו ומצבו הכלכלי וההפסדים הכספיים שגרם להם, לטענתה, שנחשב כ'לא־יוצלח' מבחינתה, שראוי להימאס בשל כך כדין "מכלה ממונו" שכתב הרמ"א דהוי 'מאיס באמתלא מבוררת'. אף שמתוך הדברים אנו רואים שלא היה הדבר באשמתו כיוון שהפכה אותו בעל כורחו לעקר בית, מכל מקום כאשר הורגלה להיות היא המוציאה והמביאה והמפרנסת, הוקל גבירה בעיניה, מה גם לשיטתה שהוא אשם בהפסדיו הכספיים, הרי לשיטתה הוא היה בגדר "מכלה ממונו", ומבחינתה יש בידה "אמתלה מבוררת" למאיסותה כמו שכתב שם הרמ"א (בסעיף ג בהגה בשם מהר"ם מרוטנבורג), אף שאנו כבית דין הרואים את כל התמונה, אנו מבינים שהיא טעתה בהנהגתה, אך אין זה משנה את המציאות שמנקודת ראותה הוא נמאס עליה בפועל ב'אמתלא מבוררת'.

זאת מלבד יתר הפוסקים ובהם מהראשונים המפורסמים שכתבו שעצם הדבר שאישה תובעת גירושין מהוה מרידה ד'מאיס עלי', ודייקי מדקרי ל'בעינא ליה ומצערנא ליה' 'בעינא ליה' יצאה זו שאינה רוצה אותו ואין דעתה מתקררת ב'קנס' שתקנסנו במניעת תשמיש באופן זמני אלא אך ורק בגירושין. ובכהאי גוונא לא חשיב שמא עיניה נתנה באחר.

קנצי למילין שאם זו הטענה, הרי שוברה בצידה, ואין בה כדי להוציא ממון נגד כל הצירופים שצרפנו לפטור את הבעל מכתובתה.

הרב דוד בירדוגו

אני מצטרף לדעת אב בית הדין הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א.

הרב מרדכי רלב"ג

הכרעה ופסק דין
פוסקים כדעת הרוב, והבעל חייב לשלם לכתובת אשתו סך שנים־עשר אלף ש"ח.

ניתן ביום כ"א במרחשוון התשע"ז (22.11.2016).



חזרה לתחילת פסק הדין