עניינו של פסק הדין שלפנינו בבקשת המבקש לביטול העיקול בדירת המגורים מחד, ותביעת כתובה ומזונות ילדים שהגישה המשיבה מאידך.

תיאור העובדות:
הצדדים נישאו בחופה וקידושין בתאריך כ"ט חשון תש"ס (8.11.99) ולהם שתי בנות תאומות כיום כבנות שבע עשרה שנים. חיי הצדדים עלו על שירטון ולאחר שמונה חודשים ביום כ"ט תמוז תש"ס (1.8.00) הגישה האישה תביעת גירושין.

הצדדים עברו ושבו בבית הדין מספר פעמים ואף נקבע כי האב ישלם עבור מזונות הבנות סך של אלפיים ומאתיים ₪ לחודש (פסק דין מיום י"ג סיון תשס"א (4.6.01)). בסיוע בית הדין ביום ח' תמוז תשס"ו (4.7.06) הסכימו הצדדים להתגרש כאשר לאחר הגט ידון בית הדין בתביעת המבקשת למדור והגדלת המזונות. בית הדין גם הורה על עיקול דירת המשיב ואסר לפנות את האישה והבנות מהדירה עד שתתקבל החלטה בתביעת המדור והמזונות.

בהתאם לאמור הצדדים התגרשו ביום ה' אלול תשס"ו (29.8.06) אך מאז ועד עתה המבקשת לא ביקשה את הגדלת המזונות והמשיב איפשר לה להתגורר בדירתו כנגד חובתו לשאת בתשלום המזונות.

לאחר הגירושין נולד למשיב בן מאישה אחרת שאף לה בן נוסף מאיש אחר. למרבה הצער שני הילדים בעלי צרכים מיוחדים ומשכך ביום י"ט אדר א' תשע"ו (28.2.16) ביקש המבקש כי בית הדין יפסוק את מזונות בנותיו על מנת להסיר את העיקול מדירתו ולאפשר את מכירתה לצורך רכישת דירה חילופית המתאימה לצרכי הילדים.

מנגד, בא כוח המשיבה התנגד למבוקש. לדבריו כבר נקבע בהחלטה הנזכרת מיום ח' תמוז תשס"ו (4.7.06) כי עד הדיון בהגדלת המזונות ופסיקתם יישאר העיקול על כנו, ויש לחשוש שכאשר יוסר העיקול ותימכר הדירה לא יהיה ביד המבקש לשלם את דמי המזונות מאחר ותמורת הדירה תשמש לרכישת דירה חילופית.

כמו כן טען, כי המבקש הסכים בעבר שהמשיבה והבנות ימשיכו לגור בדירה עד לסיום התיכון או הגיע הבנות לגיל שמונה עשרה, המאוחר מבניהם, ולכן לא תבעה האם את הגדלת המזונות. לדבריו, יש ללמוד גם משיהוי הגשת התביעה עד כה, כי המבקש ויתר על זכותו לפינוי הדירה והדבר הפך את החלטת בית הדין הנזכרת לחלוטה. (שורה 65 לפרוטוקול מיום כ"ג סיון תשע"ו 29.6.16).

עוד ציין בא כוח המשיבה כי פינוי הבנות מהדירה לדירה אחרת יגרור גם שינוי מסגרת הלימודים והדבר עשוי לשבש את הצלחתם בבחינות הבגרות ובפרט במקרה דנן בו הורי האם המתגוררים בסמוך, מסייעים לה בגידול הבנות.

בדיון מיום כ"ג סיון תשע"ו (29.6.16) הצהיר בא כוח המבקש כי בעת מכירת הדירה תקבל האם את דמי המזונות לפני רכישת דירה חילופית (שורה 100 לפרוטוקול שם). עוד הוסיף כי אילו המבקש היה תובע בעבר למכור את הדירה הרי שכל תמורת הדירה היתה מעוכבת להבטחת המזונות לאורך השנים (שורה 26 שם). כמו כן הכחיש שהמבקש הצהיר כי הבנות יישארו בדירה עד גיל שמונה עשרה (סעיף 8 לסיכומים תיק 526565/9).

בית הדין הבהיר לצדדים, כי הגם שהמבקש לא תבע עד כה את ביטול העיקול אך גם המשיבה לא תבעה את הגדלת המזונות ובכך בלבד אין סיבה להנציח את המצב מאחר ולכל אחד קיימת זכות תביעה בכל עת (שורות 67-69 שם). אכן בטרם מתן החלטה יש לקבוע תחילה את דמי המזונות והמדור בכפוף לתביעה מתאימה.

בהתאם לאמור, הגישה המבקשת תביעת כתובה ומזונות. לטענת בא כוחה, יש לחייב את המשיב בדמי הכתובה בסך מיליון שבע מאות ושבעים אלף ₪ ויש לחשוש כי במידה והדירה תימכר לא תיוותר למבקשת אפשרות לגבות את כתובתה. כמו כן יש לחייב את המשיב בגין הפרשי הצמדת דמי המזונות שנקבעו בעבר, בסך שבעים ושלושה אלף ומאתיים ₪ כאשר עליהם יש להוסיף הוצאות חינוך ששילמה האם כשישים אלף ₪ וזאת מלבד חיוב המזונות השוטף לעתיד.

בדיון מיום ד' כסלו תשע"ז (4.12.16) הבהיר בית הדין לבא כוח המבקשת כי דמי המזונות שנקבעו בהחלטת עבר הינם צמודים לתוספת יוקר המשולמת לשכירים במשק ולא למדד. זאת ועוד, תביעה להגדלת המזונות הינה מיום התביעה בלבד ומשכך הנספחים הרבים בגין הוצאות עבר שצורפו לתביעה אינם רלוונטיים (שורות 26 – 30 שם).

בא כוח המבקשת ביקש לבחון את עדכון המזונות בהתאם לתוספת היוקר הנזכרת (שורה 87 שם) אך ביום כ"א כסלו תשע"ז (21.12.16) עדכן את בית הדין כי לאחר בדיקתו נמצא שתוספת היוקר עודכנה בחמש עשרה שנים האחרונות פעם אחת בלבד ומשכך דמי המזונות שנקבעו בסך אלפיים ומאתיים ₪ נותרו ללא שינוי.

האם טענה כי שכר הלימוד עבור שתי הבנות הינו כאלפיים ומאתיים ₪ כולל הנסיעות וזאת מלבד שאר צרכים המקובלים (שורות 5 – 7 שם). בא כוחה בקש לחייב את האב בסך של ששת אלפים ₪ מלבד דמי המדור והוצאותיו. (שורות 32-33 שם).

עוד ציין כי עלות שכר דירה תואמת בת ארבעה חדרים הינו כשלושת אלפים וחמש מאות ₪ ומשכך יש לחייב את האב בדמי מדור בסך של אלף וארבע מאות ₪ בגין המדור, מלבד הוצאות המדור (סעיפים 46 - 47 לסיכומים מיום כ"ג אלול תשע"ו 26.9.16 תיק 526565/9 - וזה שלא כמו שכתב ב"כ המבקשת בסעיף 27 לתביעת המזונות מיום כ"ח תמוז תשע"ו 3.8.16 תיק 526565/11 ששכר הדירה הינו כ- 3000 ₪ ויש לחייב את האב בסך שלא יפחת מ- 1200 ₪).

מנגד טען האב כי מחמת נכותו והטיפול הרב בבנו ובבן אשתו הינו מוגבל בעבודתו ומתקיים מקצבאות. לדבריו, גם הטיפול התרופתי הדרוש לילדים אינו בסל הבריאות (שורות 44- 60 שם). בא כוחו הוסיף כי האם בחרה מערכת חינוך פרטית ואין לחייב את האב להשתתף בה כאשר יש מערכת חינוך ממלכתית ללא תשלום (שורות 76- 77 שם).

כאמור המבקשת תבעה גם את כתובתה וזאת לאחר למעלה מעשור מאז התגרשה. לשאלת בית הדין הצהירה בהגינותה כי רק מחמת שהמשיב הגיש תביעה לביטול העיקול ופינוי הדירה תבעה את כתובתה (שורות 110 – 112 שם). בא כוחה הוסיף כי המבקשת לא נשאלה בעבר כלל אודות הכתובה ולא מחלה עליה (שורה 120 שם).

מנגד טען בא כוח המשיב כי האם ביקשה לנצל את האב וממונו ואחר כך להתגרש, לפיכך חודשיים בלבד לאחר הנישואין פנתה להזרעה מלאכותית במקום עבודתה. גם כאשר נשלחו לייעוץ בהסכמה, העדיפה מיד אחר כך לתבוע גירושין. לדבריו אין מקום לתביעת הכתובה לאחר השיהוי הרב בהגשתה, ובפרט בנישואין כה קצרים (שורות 141 – 147 שם).

בית הדין הבהיר כי בהחלטת עבר הנזכרת נקבע כי אחר הגט ידון בית הדין בתביעת הגדלת המזונות והמדור ולא הוזכרה כלל תביעת הכתובה (החלטה מיום ח' תמוז תשס"ו 4.7.06), עם זאת נקבע כי הצדדים יגישו את סיכומיהם על אודות תביעה זו.

המבקשת טענה בסיכומיה כי הינה מוחזקת בכתובה ואין כל ראיה שמחלה על כתובתה. את שיהוי התביעה עד כה הסבירה כי מאחר וכיום המשיב תובע את ביטול העיקול מהדירה הדבר מצדיק את עיתוי תביעת הכתובה. (סעיף 9 לסיכומים מיום ט"ז שבט תשע"ז 12.2.17 בתיק 526565/10).

לדבריה אלמלא שהנתבע הסכים כי תישאר בדירה עם הבנות היתה תובעת את הגדלת המזונות, ומשלא עשתה כן יש ללמוד כי אכן המשיב ויתר זמנית על זכותו לפנוי הדירה (סעיף 30 אותיות לד – לו לסיכומים).

בא כוח המבקשת אף נשען בכל כוחו על מה שנקבע בערכאה אחרת וכדלקמן:

'בעיני דווקא הסכמתה של המתלוננת לטיפולי פוריות למרות המתח הגואה בין בני הזוג היא ההוכחה על רצונה לטפח את חיי הנישואין [...] כפי שציינתי, הסכמת המתלוננת לטיפולי הפריה מצביעה על רצונה לגשר על הפערים ולשמר את נישואיה' (סעיף 13 לפסק הדין מיום כ"ח ניסן תשס"ג 30.4.03).

עוד ציין בא כוח המבקשת כי המשיב הואשם והורשע בתקיפת המבקשת למרות הכחשתו ולפיכך יש לחייבו בכתובה ופיצוי הוגן.

מנגד, בא כוח המשיב טען כי ביום כ"ד תמוז תש"ס (27.7.00) נקבע בערכאה אחרת על פי הסכמת הצדדים כי יפנו ליחידת סיוע על מנת שיופנו לטיפול מתאים. אכן עוד בטרם החל הטיפול שנקבע בהסכמה הזדרזה המבקשת והגישה ביום כ"ט תמוז תש"ס (1.8.00) תביעת גירושין.

לדבריו, המבקשת יזמה את הגירושין וסיכלה את ההליך הטיפולי שנקבע, ודי בכך להפסידה כתובתה. ובפרט שכבר נקבע בהחלטת עבר כי יש לדון בתביעת הגדלת המזונות והמדור ולא הוזכר כלל תביעת הכתובה (סעיף 5 לסיכומים בתיק 526565/10).

עוד הדגיש כי נישואי הצדדים נמשכו שמונה חודשים בלבד, והסתיימו בעטיה של התובעת שעשתה הכל כדי להפיק מהנתבע הון רכוש ואף ילדים במסגרת הליך הפריה, חודשיים בלבד אחר הנישואין. בכך ניצלה לרעה את יתרונה האינטלקטואלי כעובדת סוציאלית במקצועה, מול בעיותיו הרפואיות הקשות של המשיב שנגרמו מפציעתו בתאונת ירי, ותמימותו ופחדו מפני דחיה ונטישה.

גם בא כוח המשיב נשען על מה שנקבע בערכאה אחרת וכדלקמן:

השתלשלות העניינים ממועד היכרותם של הצדדים ועד ללידת הבנות, מצביעה על תכנון מוקדם, נחישות בלתי מתפשרת, העדר תום לב של הנתבעת ועל ההשפעה הבלתי הוגנת שהפעילה על התובע.

כך בנצלה את יכולותיו הקוגניטיביות המוגבלות, את מצבו הנפשי הרעוע, את אמונו הבלתי מסויג בה, את העדר הביטחון העצמי של התובע, את חרדתו מפני כישלון ונטישה ואת תלותו המוחלטת בה, הובילה את הנתבע עקב בצד אגודל למימוש כל אחד משלבי התוכנית תוך הפעלת לחץ נפשי.

למימוש התכניות לא היססה לרתום לעזרתה אנשי מקצוע שנבחרו לאו דווקא על סמך ההתאמה המקצועית אלא על יסוד מחויבותם כלפי הנתבעת על רקע קשרי עבודה או על יסוד הכרות וחברות לעבודה (סעיף 48 לפסק הדין מיום י"ט אלול תשס"ד 5.9.04).

מעמד הדיון בבקשת הנתבעת להרחיק את התובע [...] היה בו בדיעבד כדי להמחיש את התחכום, המניפולטיביות וחוסר תום הלב של הנתבעת. הדיון הראשון היה בהעדר התובע. הנתבעת שהופיעה בפניי בוכייה, רועדת כעלה נידף, חסרת בטחון ומלאת פחד, מפני התובע 'האלים והתוקפן' הצליחה לשכנעני שאכן היא זקוקה להגנה מיידית מפני התובע.

משהעריכה שהתרשמותי מיחסי הכוחות בין הצדדים עשויה להשתנות, הציעה ביוזמתה לבטל את הצו תוך הפניית הצדדים לטיפול זוגי. היא אמרה אז שאין רצונה להביא לניתוק הקשר אלא למצוא דרך לשקמו.

דברים אלה נאמרו שעה שהנתבעת גמרה אומר כבר אז להביא לסיום הנישואין, עובדה שניתן להסיקה מכך ששלושה ימים לאחר הדיון, בטרם החל הטיפול, הגישה תביע גירושין מגובשת ומפורטת לבית הדין. (סעיף 50 לפסק הדין מיום י"ט אלול תשס"ד 5.9.04).

גם שרותי הרווחה בתסקיר מוקדם יותר, מיום ד' תמוז תשס"א (25.6.01), התרשמו כן וכדלקמן:

[ר'] יצאה מנישואיה הראשונים ללא דירה (שגם במקרה ההוא היתה שייכת לבעל בלבד). אביה קיבל אירוע מוחי כתוצאה מצערו על בתו (כך לדברי [ר']), ולכך הפעם, להתרשמותי, התגייסה המשפחה להבטיח את [ר'] מכל וכל אותה ואת צאצאיה...

אף האופן שבו הגיעו הבנות לעולם בהזרעה תוך רחמית מעורר תמיהה!

הדברים נעשו בחופזה לאחר תקופת נישואין כה קצרה. גם בענין זה התרשמתי מחוסר יושר, מתחמנות ותחבלנות. (אין ספק שעובדת שייכותה של [ר'] בעבודה לבית החולים [...] הקלה על הדברים). התרשמתי שמדובר בתכנית מוכנה מראש ל'הרבעה' כדי למצות את העניין האמיתי של [ר'] מנישואין אלו: דירה, ביטחון כלכלי וילדים.

בא כוח המשיב ציין גם כי המשיב לא תקף את המבקשת מעולם ובוודאי שלא ניתן להסתמך על פרשנות אירוע בודד עליו נסמכת התובעת בתביעת כתובתה. זאת ועוד, גם אם פרשנות המבקשת לאירוע היתה נכונה לא ניתן לחייב כתובה על סמך אירוע חד פעמי ללא שניתן למשיב הזדמנות לתקן מעשיו.

למעלה מן האמור ציין כי התובעת הודתה שאלמלא היה המשיב תובע את פינוי הדירה לא היתה תובעת את כתובתה (שורות 110 – 112 שם), ויש ללמוד מכך שעוד קודם לתביעה כבר מחלה על כתובתה.

דיון והכרעה:
כאמור, בפנינו תביעה ראשית של המבקש לביטול העיקול בדירת המגורים, שגררה אחריה תביעות אגב של המשיבה לתשלום הכתובה והגדלת המזונות והמדור.

והנה, כבר נקבע בעבר בערכאה אחרת כי דירת המגורים שייכת למבקש בלבד. אף המשיבה הצהירה כן, אלא שבקשה להמשיך ליהנות מזכות המגורים עד הגיע הבנות לגיל שמונה עשרה שנים (שורה 35 ושורות 43 – 44 לפרוטוקול מיום כ"ג סיון תשע"ו (29.6.16)).

זכות הקניין
אכן הדבר ברור כי זכות הקניין של המבקש גוברת על כל זכות אחרת של הנהנים בדירה, ובוודאי זכותו בכל עת לממש את בעלותו בדירה בכפוף למדור חילופי לבנות. הטלטול וחוסר הנוחות במעבר דירה ידועים ומוכרים, אך הם נחלת רבים וטובים הנוקטים בצעד זה מסיבות כאלה ואחרות.

הן אמת שמאז הגירושין ועד עתה המבקש לא תבע את מימוש בעלותו בדירה אך פשוט שאין בכך כדי לחסום את המבקש מתביעה עתידית בכל עת. זאת ועוד, גם למשיבה היתה זכות לתביעת מזונות ומדור ואף היא בחרה שלא לעשות זאת עד כה וליהנות מזכות מגורים מלאה.

אמור מעתה, כי שני הצדדים הסכימו בעבר כל אחד מטעמו הוא, שזכות המגורים של האם והבנות בדירת המבקש הינה כנגד תביעת המזונות שהייתה יכולה האם לתבוע. אכן הברירה ביד כל אחד מהם לבקש בכל עת את הפסקת הסדר זה באמצעות תביעה מתאימה, או בבקשת האם להגדלת מזונות ומדור, או כפי שבחר המבקש לעשות בבקשה שלפנינו להסרת העיקול.

עם זאת, בהתאם להחלטת בית הדין בעבר על בית הדין לדון בתביעת הגדלת המזונות והמדור בטרם יוסר העיקול.

תביעת המזונות
והנה, בדיון מיום ד' כסלו תשע"ז (4.12.16) ביקשה האם לחייב את האב במזונות בסך ששת אלפים ₪ מלבד המדור. לדבריה שכר הלימוד הפרטי הינו כאלף חמש מאות ₪ לשתי הבנות ועליהם יש להוסיף מזון ונסיעות ושאר צרכיהם. עם זאת, שאלת בית הדין איך הגיעה לסכום המבוקש לא זכתה לתשובה ברורה. (שורה 20 שם).

הגדיל לעשות בא כוח המבקשת, שבכתב התביעה בקש לחייב את האב במזונות שתי הבנות בסך שנים עשר אלף ₪ (!) מלבד המדור (סעיף 24 לכתב תביעת המזנות מיום כ"ח תמוז תשע"ו 3.8.16).

אמנם בדיון הנזכר, בא כוח המבקשת יישר קו עם המבקשת עצמה 'והסתפק' בבקשתו לחייב את האב בסך ששת אלפים ₪ למזונות שתי הבנות מלבד המדור. לדבריו, האב נהנה מקצבאות נכות עבורו ועבור בניו בסך כולל של כארבע עשרה אלף ₪ ויש ביכולתו לשאת בדמי המזונות הנזכרים. עוד בקש בא כוח האישה החזר הוצאות רבות שהוציאה האם בעבר וכן הצמדת מזונות העבר למדד.

כאמור, בית הדין הבהיר למבקשת כי דמי המזונות שנקבעו בהחלטת עבר הינם צמודים לתוספת יוקר המשולמת לשכירים במשק ולא למדד. זאת ועוד, תביעה להגדלת המזונות הינה מיום התביעה ולא קודם, ומשכך הנספחים הרבים בגין הוצאות עבר שצורפו לתביעה אינם רלוונטיים (שורות 26 – 30 שם), ובית הדין ידון בתביעה מיום הגשתה בלבד (יום כ"ח תמוז תשע"ו 3.8.16).

והנה, המבקשת תבעה לחייב את האב בסך שלושת אלפים ₪ כולל הוצאות החינוך הפרטי (שורות 4- 10 לפרוטוקול מיום ד' כסלו תשע"ז 4.12.16 ושלא כדברי ב"כ שבקש שלושת אלפים ₪ מלבד הוצאות החינוך שורה 32 שם).

מנגד, המשיב פרט את הוצאותיו הרבות בגין הטיפול בילדים לרבות תרופות שאינם בסל הבריאות (פרוטוקול מיום ד' כסלו תשע"ז 4.12.16 שורות 53 – 63 ומסמכים מיום כ"ה כסלו תשע"ז 25.12.16).

בא כוח המשיב הוסיף כי יש ללמוד משיהוי הגשת תביעת המזונות עד כה כתביעת נגד לביטול העיקול, כי המזונות אכן הספיקו לצרכי הילדים ותביעה זו כמו תביעת הכתובה אינם אלא להלך אימים על המבקש. עוד ציין כי אין מקום לחייב את האב בהוצאות חינוך פרטי במקום בו יכלו הבנות להתחנך בחינוך ממלכתי ללא תשלום.

זאת ועוד, מאחר והבנות בוגרות, חיוב המזונות אינו אלא מדין צדקה ויש להתחשב במכלול הנתונים של האב בטרם יקבע חיוב המזונות.

חובת האב במזונות ילדיו
והנה הדבר ברור כי חובת האב לדאוג למזונות ילדיו הינה באופן אבסולוטי ואין האם חייבת במזונות הילדים כלל, וכפי שנקבע בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פ"ב סעיף ח') 'אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן [...] הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות' עיין שם. הרי שאין האם חיבת כלל במזונות הילדים.

אכן חוב האב במזונות ילדיו מדינא אינו אלא בקטנים מתחת לגיל שש אך מעבר לגיל זה אינו חייב לזונם אלא מכח תקנת חכמים עד שיגדלו (סימן ע"א סעיף א'). ידועה תקנת הרבנות הראשית (שנת תש"ד) שיש לחייב את האב במזונות בניו עד גיל חמש עשרה. ושוב תקנו מאוחר יותר (י"ג סיון תש"ם) להאריך את תקופת חיוב המזונות עד גיל שמונה עשרה. וראה עוד בתוקף תקנה זו בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד אבן העזר סימן טו וחלק ו סוף סימן לה) ובספר משנת הכתובה (פרק שלושים וארבעה סעיף מב) עיין שם באורך.

תקנת הרבנות הראשית
הן אמת כי בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבן העזר סימן צב עמוד שס) כתב, שלפי תקנת הרבנות הראשית האב חייב במזונות ילדיו שמעבר לגיל שש כשם שחייב במזונות ילדיו הפחותים מגיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא בכלל חובת האב במזונות ילדיו עיין שם. ונמצא לדבריו כי חובת האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה (לפחות) הינה חובה גמורה מדינא.

אמנם מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח' חלק אבן העזר סימן כ"ב) כתב להוכיח כי התקנה לא באה להפקיע דין צדקה מהאבות המשלמים מזונות לילדיהם, כרחם אב על בנים, אלא רק לכוף על המתאכזרים, וכן מוכח גם בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 92 ועמוד 298 וחלק ג עמוד 172 וחלק ד עמוד 7 וחלק ה עמוד 336) ולפיכך מזונות הילדים שמעל גיל שש הינם בכלל צדקה ואינם חובה מדינא עיין שם באורך.

ובכל אופן גם חיוב מזונות בניו הקטנים הפחותים מגיל שש, שהינו חיוב מדינא על האב, הינו רק בהתאם לצרכיהם ולא על פי עושרו של האב, שדווקא גבי מזונות אשתו דרשינן מדכתיב "בעולת בעל" - שעולה עמו ואינה יורדת, וחייב במזונותיה לפי כבודה ולפי כבודו - הגבוה ביניהם, אבל בניו כל שנותן להם כדי צרכן ההכרחי יוצא בזה (סימן עג סעיף ו ח"מ סק"ו ב"ש סק"ה).

ועל כל פנים במקום בו חיוב האב אינו אלא מדין צדקה וודאי הוא בהתאם לגדרי צדקה המבוארים בשולחן ערוך יורה דעה (סימן ר"נ סעיף א') שפסק: 'כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו [...] הגה: ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו ייתן היחיד, אם ידו משגת' עיין שם.

חובת האב והאם מדין צדקה
אמור מעתה, כי נחלקו רבותינו בגדרי הצדקה של 'כדי מחסורו אשר יחסר לו' האם זו חובה על גבאי הצדקה בלבד או שזו חובה על כל יחיד ויחיד, אך לכל הדברות ודאי שאין זו חובה על האב בלבד כאשר אין סיפק בידו לקיים לבדו צדקה זו ויש לברר גם את האפשרויות העומדות בפני האם לדאוג לצרכי הילדים שהרי אף היא מחויבת במצות צדקה זו.

וכן מבואר גם בבית מאיר (סימן פ"ב סעיף ה' ובפתחי תשובה סק"ג) שכתב, דאף שזכות האם אחר שגמלתן לבניה לתת אותם לאביהם או להשליכן לקהל שיטפלו בהם כמבואר שם בשולחן ערוך, מכל מקום היינו דוקא באישה עניה שאין בידה לפרנסם אבל אישה עשירה לאו כל כמינה ע"ש.

וכיוצא בזה כתב מהר"י אייבשיץ בספרו בני אהובה (פרק כ"א מהלכות אישות הלכה ט"ז) וזה לשונו:

ונראה דודאי אם האישה עשירה אף לאחר כ"ד חודש כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה גדולה מזה. ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק, הרי היא עשירה לדבר זה וכופין אותה כמו שכופים על כל צדקה.

ולפי דרכנו למדנו שאף בילדים הפחותים מגיל שש שוודאי חובת מזונתם על אביהם ואין האם חייבת כלל לזונם, אך מכל מקום כשהאב עני, האם אינה פטורה מתורת צדקה כשיש בידה, ולכך כשאי אפשר לחייב את האב מדין צדקה יש לחייב את האם במזונות הילדים, אף בפחותים מגיל שש. וקל וחומר בנדון דידן בבנות בוגרות שאף האב עצמו אינו חייב לזונן אלא מדין צדקה.

גם בשו"ת משפטי שמואל (ורנר, סימן יא) העלה דמזונות הבנים שעברו גיל שלש עשרה מוטלים על האב רק מדין צדקה, וכשם שהאב חייב בצדקה זו גם האם מצווה על כך, והם שווה זכויות וחובות בדבר זה. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ז סימן סח). אכן כשהאם נישאת לאחר יש לדון אי מצי בעלה השני לעכבה מלתת צדקה אף לקרוביה העניים או לבניה מהנישואין הקודמים ואין כאן מקום להאריך בזה.

כיוצא בזה נקבע גם בפסיקה אזרחית כי למרות שהאב חייב לספק את מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטנים עד גיל חמש עשרה, אך אינו חייב לספק את מזונותיהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים אלא מכוח דיני הצדקה, וחובה זו מוטלת על האב והאם יחד.

עוד נקבע כי חוב מזונות הילדים שמעל גיל חמש עשרה מוטל בחלקים שווים על כתפי האב והאם הן בצרכיהם ההכרחיים והן בצרכיהם שאינם הכרחיים מדין צדקה, ומשכך יש להתחשב בהכנסות שני ההורים כדי לקבוע את חיוב הצדקה (ע"א 591/81 פורטגז נ' פורטגז פ"ד לו (3) 449, וכן בע"מ אוחנה נ' אוחנה 5750/03 לא פורסם).

מהכלל אל הפרט
בנדון דידן מאחר והבנות כיום בוגרות נמצא שחיוב האב במזונותיהם אינו אלא מדין צדקה. הן אמת כי בא כוח המבקשת טען ששכרו של האב מקצבאות נכות המתקבלות עבורו ועבור בניו הינם כארבע עשרה אלף ₪ ויש בידו לספק את צרכי הבנות. אכן יד הדוחה נטויה שהרי כאמור בא כוח המבקשת הגדיל לעשות ובקש לחייב את האב במזונות הבנות בסך שנים עשר אלף ₪ (!) מלבד המדור (סעיף 24 לכתב תביעת המזנות מיום כ"ח תמוז תשע"ו 3.8.16) ובוודאי שאם כך לא יישאר לאב כלל כדי חייו אף לעצמו, ואדרבה מגרעות נתן לפרנסתו, וכל שכן לפרנסת ביתו.

גם בבקשתו המתוקנת של בא כוח המבקשת הפריז על המידה. שהרי לדבריו יש לחייב את האב בסך של כתשעת אלפים ₪ כולל מדור וחינוך עבור שתי הבנות (שורות 32- 33 לפרוטוקול מיום ד' כסלו תשע"ז 4.12.16) באופן שלאב עצמו יישארו כחמשת אלפים ₪ בלבד לפרנסתו ופרנסת הילדים בעלי הצרכים המיוחדים התלויים בו, וכן לא יעשה.

כאמור, לא ניתן לחייב את האב בהוצאות החינוך הפרטי בסך כאלף ₪ לכל בת במקום שיכולות הם להתחנך במסגרת ממלכתית. משכך יש להפחית מתביעת האם בסך שלושת אלפים ₪ לכל בת את הוצאות החינוך והנסיעות (שורות 4-5 לפרוטוקול מיום ד' כסלו תשע"ז 4.12.16) ונמצא כי לדברי האם יש לחייב את האב באלפיים ₪ למזונות כל בת למכלול צרכיה.

הן אמת כי האב מתקיים מקצבאות גבוהות המתקבלות בגינו ובגין נכות הבנים, אך הדבר ברור כי קצבאות אלו הינם 'קצבאות קיום' הניתנים לזכאי כדי לספק את צרכיו המרובים לאור מצבו ואינם 'קצבאות חסכון'. לפיכך, בהתאם לאמור, חיוב המזונות בבנות הבוגרות שלפנינו אינו אלא מדין צדקה המוטלת על שני ההורים ולפיכך עליהם לשאת יחד בחלקים שווים בהוצאות הבנות הנזכרות.

לאור האמור נראה לבית הדין כי דמי המזונות שהאב משלם כיום בסך אלפיים וארבע מאות ₪, בנסיבות הנזכרות, יש בהם כדי מחצית צרכי הבנות במסגרת חובת האב בצדקה זו והאב ימשיך לשלם את דמי המזונות שנקבעו, שהחל מהיום יוצמדו למדד.

אכן, על סכום זה יש להוסיף את הוצאות המדור. כפי העולה מהנספחים לתביעת המזונות ממוצע כלל הוצאות הבית לא יעלה על כאלף ומאתיים ₪ לחודש. בהתאם לכך נמצא כי חלקם של הבנות בהוצאות אלו (40%) הינו כארבע מאות ושמונים ₪ בלבד, ומדין צדקה יש לחייב את האב במחצית חלקם של הבנות בהוצאות הבית מיום הגשת התביעה.

המבקשת גם תבעה דמי מדור בסך של אלף ארבע מאות ₪ שיתווספו לדמי המזונות. (סעיפים 46 - 47 לסיכומים מיום כ"ג אלול תשע"ו 26.9.16 תיק 526565/9 - ושלא כמו שכתב ב"כ המבקשת בסעיף 27 לתביעת המזונות מיום כ"ח תמוז תשע"ו 3.8.16 תיק 526565/11). אכן כל זמן שהמבקשת גרה בדירת המשיב אין מקום כלל לחיוב זה כעת, ובית הדין יידרש לכך רק לאחר פינוי הדירה.

תביעת הכתובה
כאמור לאחר למעלה מעשור מאז התגרשה תבעה המבקשת את כתובתה בסך מיליון שבע מאות ושבעים אלף ₪. לדברי בא כוחה, מעולם המבקשת לא מחלה על כתובתה (שורה 120 לפרוטוקול מיום ד' כסלו תשע"ז 4.12.16). עוד טען כי המבקשת סבלה בעבר מאלימות וכי אין התיישנות בגרושה התובעת את כתובתה כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ק"א סעיף ג').

לשאלת בית הדין הצהירה המבקשת בהגינותה כי רק מחמת שהמשיב הגיש תביעה לביטול העיקול ופינוי הדירה תבעה את כתובתה (שורות 110 – 112 שם).

מנגד טען בא כוח המשיב כי נישואי הצדדים נמשכו שמונה חודשים בלבד, מיום הנישואין בתאריך כ"ט חשון תש"ס (8.11.99) עד תביעת הגירושין שהגישה המבקשת ביום כ"ט תמוז תש"ס (1.8.00).

לדבריו, כבר ביום כ"ד תמוז תש"ס (27.7.00) נקבע בהסכמה בערכאה אחרת כי הצדדים יפנו ליחידת סיוע על מנת שיופנו לטיפול מתאים. אכן עוד בטרם החל הטיפול שנקבע בהסכמה הזדרזה המבקשת והגישה ביום כ"ט תמוז תש"ס (1.8.00) תביעת גירושין. בכך המבקשת יזמה את הגירושין וסיכלה את ההליך הטיפולי שנקבע ודי בכך להפסידה כתובתה.

עוד ציין כי חיי הנישואין הסתיימו בעטיה של התובעת שעשתה הכל כדי להפיק מהנתבע הון רכוש ואף ילדים במסגרת הליך הפריה, חודשיים בלבד אחר הנישואין וכפי שצוין בתסקיר והחלטות שהתקבלו בעבר.

לטענת בא כוח המשיב מרשו לא תקף את המבקשת מעולם ובוודאי שלא ניתן להסתמך על פרשנות אירוע בודד עליו נסמכת התובעת בתביעת כתובתה. זאת ועוד, גם אם פרשנות המבקשת לאירוע היתה נכונה לא ניתן לחייב כתובה על סמך אירוע חד פעמי ללא שניתן למשיב הזדמנות לתקן מעשיו.

והנה תביעת הכתובה שלפנינו 'הורתה ולידתה שלא בקדושה' (קדושין יז:) שהרי נתבעה רק אחר למעלה מעשור שנים ואינה אלא כתביעת אגב לתביעת ביטול העיקול. ואדרבה, מבלי לקבוע מסמרות בטענות הצדדים, ובפרט לאחר פסק הזמן הרב שחלף, נראה לבית הדין כי בנדון דידן המבקשת כבר מחלה בעבר על כתובתה.

שהרי המבקשת הצהירה בהגינותה כי אלמלא היה המשיב תובע את פינוי הדירה לא היתה תובעת את כתובתה וכפי שלא תבעה זאת עד כה (שורות 110 – 112 לפרוטוקול מיום ד' כסלו תשע"ז 4.12.16).

ולפי דרכנו למדנו כי המבקשת מחלה על כתובתה בעבר, או מחמת התמורה שקיבלה כזכות המגורים בדירת המשיב ממנה נהנתה כעשר שנים, או מחמת סיבה אחרת. משכך הם פני הדברים, ברור שאחרי מחילת הכתובה אין מקום לעורר את התביעה בשינוי נסיבות שהרי מחילה אינה צריכה קנין (חושן משפט סימן יב אות ח) ומשהצהירה כי לא היה בדעתה לתבוע את הכתובה נמצא כאמור שכבר מחלה עליה.

ובלכתך בדרך הזאת, אין מקום לטענת בא כוח המלומד כי 'גרושה לעולם אינה מוחלת אפילו שהתה כמה שנים' (אבן העזר סימן קא סעיף ג) שהרי הני מילי בסתמא מה שאין כן במקום בו הצהירה כיום שלא היה בדעתה אז לתבוע את הכתובה, ודאי שאינה יכולה אחר כך לחזור בה ולתבוע את כתובתה.

ואדרבה בא כוח המבקשת אוחז את החבל בשני ראשיו, שהרי בתגובתו לתביעת ביטול העיקול טען כי השיהוי הקיצוני בהגשת התביעה מלמד כי התובע וויתר על זכותו לפנות את הבנות מהדירה בטרם יתבגרו (סעיף 60 לסיכומים מיום כ"ג אלול תשע"ו 26.9.16 תיק 526565/9) ומאידך בתביעת הכתובה טען כי למרות השיהוי בתביעת הכתובה אין בכך ללמד על מחילת הכתובה, וזאת למרות אותו פסק זמן של שיהוי בו השתהה המבקש בתביעתו לביטול העיקול (סעיף 10 לסיכומים מיום ט"ז שבט תשע"ז 12.2.17 תיק 526565/10) ונמצא שבא כוח המבקשת ה'ן נסת'ר מחמת'ו.

מחילה בלב
כאמור, בית הדין התרשם מהצהרת המבקשת כי בעבר כבר מחלה על כתובתה. ואין לפקפק ולומר דשמא לא מחלה בפה על הכתובה ולכך זכאית כיום לתבוע אותה. זה אינו, שהרי אף מחילה בלב מהני כמבואר בקצות החושן (סימן י"ב סק"א) בשם מהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מ"ח) ושכן הוכיח הסמ"ג (קכז- א) דאם לא כן היאך אלמנה שלא תבעה כתובתה כ"ה שנים מחלה כתובתה (כתובות קד.) והלא לא דיברה כלום.

ואף שבקצות החושן צידד בזה דהוי דברים שבלב בלבד, אך על כל פנים מסיק התם דהיכא שמוכח שמחל, כמו בשלוש שנים דחזקה, או באלמנה ששהתה ולא תבעה כתובתה, דכיון שידוע לכל העולם מה שבלבו, לא חשיב דברים שבלב עיין שם.

זאת ועוד, בנימוקי יוסף (בבא בתרא דף ס. מדפי הרי"ף בד"ה הכותב נכסיו) חידש, שבכתובה ודאי מהני מחילה בלב, ולא דמי לבעל חוב דבעינן מחילה בפה, משום דבעל חוב עבד ליה נייח ליתן לו מעותיו אבל בכתובה יותר משהאיש רוצה לישא רוצה אישה להינשא [...] ומקולי כתובה נינהו עיין שם. (וכיוצא בזה מבואר בהפלא"ה (סימן ק"ה) דמהני מחילה בכתובה אף במקום שטר משום קולי כתובה ע"ש). ומשכך אין מקום לתביעת כתובה אחר שכבר מחלה עליה.

מחילה במקום שטר
הן אמת ששטר הכתובה נותר ביד המבקשת, ולכאורה יש לדון אי מהני מחילה במקום שהשטר בידה שהרי בשולחן ערוך (סימן י"ב סעיף ח') פסק מחילה אינה צריכה קניין. וכן פסק עוד (סימן רמ"א סעיף ב') וזה לשונו:

המוחל לחברו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפיקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד. הגה: ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא.

ובסמ"ע (סימן י"ב סקכ"א) כתב טעמא שמחילה אינה צריכה קנין משום שמיד שמחל לו נסתלק ממנו המוחל. אכן היינו דווקא בלא נקט המוחל שטר חוב בידו, אבל כששטר חוב בידו לא מהני מחילה וציין לסימן רמ"א.

אמנם הש"ך (סקי"ז) העיר לנכון שהרי הרמ"א לא כתב כן, ואדרבה כתב בשם יש אומרים שאפילו בנקיט שטרא מהני מחילה. וכתב עוד הש"ך (סימן רמ"א סק"ד) דפלוגתא היא בירושלמי (סוף פרק קמא דגיטין) אי מהני מחילה בשטר והוה ספיקא דדינא. וכן הסכים בנתיבות המשפט (חידושים סק"ד) ובאורים ותומים (סימן י"ב סקי"ד).

(וכתב עוד התומים (סק"ח) שדוקא כשהשטר בידו לא מהני מחילה, דאי איתא דמחל היה מחזיר את השטר, מה שאין כן כשהשטר ביד אחר יש לומר שמחל בלבב שלם אך השטר אינו בידו שישיבנו ע"ש. וכן כתב הש"ך (סימן סו סקע"ד) עיין שם. ויש ללמוד מזה גם לשטר כתובה. ועל כל פנים הוא ספיקא דדינא ואין כאן מקום להאריך).

ופסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן ק"ה סעיף ה') המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים. ודקדק בחלקת מחוקק (סקי"ד) דמשמע דמהני המחילה אף שלא החזירה לבעל את הכתובה. וכן הסכים הבית שמואל שם (סקי"ב).

ובקצות החושן (סימן י"ב סק"א) כתב, שכן שיטת רוב הפוסקים דמהני מחילה בשטר. וכן פסקו למעשה בפסקי דין רבניים (חלק ג' עמוד 168) על פי תשובת הנודע ביהודה (חושן משפט סימן ל"ב) והרב שבות יעקב (חלק א' סימן ק"ס) והרב מים חיים (חושן משפט סימן י"ב) עיין שם. ומשכך אי אפשר לחייב את הבעל המוחזק בכתובה.

מחילה בזמן הזה
וגדולה מזו מבואר בדברי האגרות משה (חלק ד' סימן קט"ו) שכתב:

הנה מפורש בסדר הגט (סוף סימן קנ"ד סעיף פ"א) שישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירש.

ולשון או תמחול [...] היינו שאם אין הכתובה בידה תמחול בפני הרב והעדים, והוא מנהג שנתפשט בכל העולם, ודנין כן כל בית דין [...] ויש שגם אין מזהירין לאישה שתחזיר הכתובה [...] שכיון בזמננו המנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים, אם תרצה לגבות הכתובה לא ישמעו לה בית דין אף אם לא יהיו הרב והעדים בחיים להעיד על כך, כי יסמכו הבית דין על המנהג [...] והטעם שלא יבואו לידי קטטה ויאמר הבעל על מנת כן לא גירשה [...] וממילא חזקה שעשו כן הבית דין.

ולפי דרכנו למדנו מדברי האגרות משה כי האידנא אף בסתמא כל שלא פירשה האישה שדעתה לתבוע את כתובתה תלינן שמחלה על כתובתה בשעת הגט, וטעמא משום שלא יבואו לידי תקלה, ולכן חזקה שהבית דין בררו זאת בשעת הגט כי האישה מחלה כתובתה.

לפיכך הדבר ברור כי לא תוכל עוד האישה לתבוע את כתובתה אף סמוך ונראה לגט, וקל וחומר במקום בו המבקשת התעוררה לתבוע את כתובתה רק אחר כעשור שנים, בן בנו של קל וחומר במקום בו נראה מדברי המבקשת עצמה כי מחלה בעבר על כתובתה וכל תביעת הכתובה כיום הינה כתביעת אגב לביטול העיקול, שאין המבקשת יכולה לחזור ולתבוע מה שכבר מחלה.

ספק מחילה
ובר מן דין, אף אם לו יהיה אלא ספק אם הכתובה נמחלה, מכל מקום לדעת רבים מהפוסקים הבעל הוא המוחזק בכתובה וכמבואר גם בבית יוסף (אבן העזר סימן צ"ח אות ב') שכתב 'דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל' (וע"ע פתחי תשובה סימן קנ"ד סק"ו וראה באוצר הפוסקים סימן ע"ז סוף אות ב' ועיונים למשפט ח"ב סימן מ"ג ואכמ"ל).

ולפיכך במקום ספק לא ניתן להוציא ממון מהבעל המוחזק, כמבואר בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אבן העזר סימן י"ג אות ט') שכתב, 'דלדינא אף בספק במחילה מוקמינן ממונא דכתובה בחזקת הבעל. ולא דמי לאיני יודע אם פרעתיך דהתם הוה ליה למידע אבל הכא לא הוה ליה למידע כמו שכתב המשנה למלך (רפ"ד מהלכות שאלה ופקדון)' עיין שם.

וכן פסק למעשה מרן הראש"ל בפסק דין שפורסם (פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 108) שכתב, לדידן דנקטינן כפוסקים דפליגי על רבנו ברוך ואף בספק מחילה לא גביא כתובתה, ודלא כמו שכתב הרדב"ז בתשובה (חלק א סימן שסד) עיין שם. וכתב עוד (חלק ג חושן משפט סימן ה אות כד) שאף בספק ספיקא לא מפקינן ממונא עיין שם מה שהביא מפי סופרים ומפי ספרים. ועיין עוד כיוצא בזה בפסק דין בית הדין בנתניה (867942/2) ופסק דין בית דין הגדול (1043381) ואכמ"ל.

סכומם של דברים, אחר בחינת מכלול הנתונים לרבות הנישואין הקצרים מחד, ושיהוי הגשת התביעה הארוך מאידך, ובפרט לאור הנסיבות האופפות את התביעה כתביעת נגד, בית הדין התרשם כי המבקשת כבר מחלה על כתובתה בעבר ואף אם לו יהא אלא ספק אין להוציא מהמוחזק כמבואר בזה עליונים למעלה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:
א. בית הדין מורה על ביטול העיקול בדירת המבקש שנקבע בפסק הדין מיום י"ג סיון תשס"א (4.6.01).

ב. בית הדין מחייב את האב במזונות הבנות בסך של אלפיים שש מאות וארבעים ₪ לחודש (2640 ₪) צמוד למדד הכללי, אשר יעודכנו אחת לחצי שנה ללא חיוב למפרע.

ג. תוקף החיוב הינו מיום הגשת התביעה (יום כ"ח תמוז תשע"ו - 3.8.16) ואילך, ויפרעו עד כל עשירי בחודש קלנדרי.

ד. במידה והאב יאחר את תשלום המזונות והאם תגבה זאת בהוצאה לפועל, לא יזדקק בית הדין לתביעותיו בענין, וכפי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול בתיק 798549/5.

ה. כל תשלום ששילם האב בגין המזונות מיום הגשת התביעה ואילך יקוזז מחיוב המזונות הנזכר.

ו. לאחר שהאם תפנה את הדירה יידרש בית הדין לתוספת דמי המדור.

ז. בית הדין דוחה את תביעת הכתובה ויש לסגור את התיק.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים

ניתן ביום י"ג בסיון התשע"ז (07/06/2017).