בפנינו בקשת ב"כ האם למחיקה על הסף של התביעה בענין חינוך הילדים, ותביעת האב לדון בכך.

ביום כ"ט אב תשס"ג (27.8.03) ניתנה על ידינו החלטה מפורטת ובה נימוקים לפסיקתנו כי הענינים שנכרכו בגירושין, ביניהם חינוך הילדים, הינם בסמכותו של בית הדין הרבני.

על פסיקה זו לא הוגש ערעור, וממילא פסק הדין הפך להיות חלוט. למרות זאת, טוען ב"כ האם כי בית הדין נעדר סמכות לעסוק בנושא. נימוקיו בשני ראשים.

בראש הראשון טוען הוא, כי ענין חינוך הילדים נפרד הוא מענין ההחזקה, וכי ביום הגשת הבקשה המקורית הוגשה גם תביעה למשמורת בבית המשפט לעניני משפחה. בראש זה של נימוקים לא נעסוק. אין בו כל חידוש. הנושא נכרך במפורש בענין הגירושין, ולובן בנימוקים המפורטים בהחלטת הסמכות. האשה היתה זכאית לערער על כך, ומשלא עשתה כן אין מקום לשוב ולדוש בכך.

בראש השני של הנימוקים, טוען ב"כ האשה, כי ביום 1.9.03 לאחר שהאב התובע פיטר את עורך-דינו, התייצב הוא במשרדו של ב"כ האם, וביקש להגיע להסכמה בענין משמורת הילדים ובכך לסיים את המחלוקות התלויות ועומדות בין הצדדים, ואכן נערך ונחתם הסכם אשר נשלח לבית המשפט לעניני משפחה בראשון-לציון, בהסכמת האב. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 2.9.03. מכך, מבקש ב"כ האם להסיק, כי האב ויתר על סמכותו של בית הדין ובחר בסמכותו של בית המשפט לעניני משפחה.

השאלה היא, איפוא, האם בנסיבות הענין, יש לראות בכך ויתור מצד האב על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסוגיית חינוך הילדים.

לאחר העיון, נראה לנו להשיב על כך בשלילה.

ביום ז' באב תשס"ג (5.8.03) חתמו בני הזוג על הסכם גירושין. נאמר שם בסעיף 3:

"ביחס לקטינים, דיאנה וזוהר, תבעה האשה תביעות למשמורת זמנית וקבועה ולהסדרי ראייתם ולחינוכם בבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ, ואילו הבעל תבע בעניינים אלה בכרוך בתביעת הגירושין שלו בבית הדין הרבני האזורי ברחובות, וכל אחד מן הצדדים מצהיר כי לטענתו הסמכות לדון ולפסוק בעניינים אלה תהא לערכאה המשפטית שאליה הוא הגיש התביעות לגביהם, והן תוספנה להתנהל אף לאחר אישור הסכם זה".

כך גם בפיסקה השניה של סעיף 7 להסכם זה, ישנה חזרה והדגשה, שאין האב מוותר או מוחל על ענין כלשהו הקשור בילדים, לרבות המשמורת, והוא עומד על בירור תביעותיו אלה לגופן בבית הדין.

בקשר להסכם הנ"ל התקיים דיון בבית הדין, ולאחר העיון ניתן לו תוקף של פסק-דין. יוזכר, כי בעבר כבר נדון הסכם קודם של הצדדים בבית הדין, ועל אף בקשת הצדדים סרב בית הדין לאשרו. בית הדין הורה אז על בדיקת לשכת הרווחה ביחס לענין המשמורת, שנקבעה באותו הסכם בידי האב.

כאמור, טוען ב"כ האם כי מאוחר יותר, ביום 1.9.03, בקשו הצדדים מבית המשפט לאשר הסכם פשרה בקשר למשמורת הילדים והסדרי ראייתם. מעיון בבקשה שצילומה הוגש לנו עולה, כי מדובר בבקשה קצרה בת חצי עמוד, אשר נחתמה על ידי ב"כ האם מצד אחד ועל ידי האב בעצמו מצד שני. האב לא היה מיוצג בעריכת ההסכם. ב"כ האם בעצמו מודה כי הבקשה נוסחה במשרדו, והיא נשלחה משם, כנראה באמצעות הפקס', לבית המשפט.

באשר למשמעות של חוסר ייצוג בעניני משפחה, ראו: רע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן פ"ד נא(5), 375. בהתאם לכך ובנסיבות הענין, לא ניתן לראות בחתימת האב על "בקשה למתן פסק דין בהסכמה", משום ויתור על זכויותיו בקשר לסמכות בית הדין הרבני. יש לראות חתימתו זו על רקע רצונו להסדיר במהירות האפשרית את נושא ביקורי הילדים. הא ותו לא. בל נשכח, כי קודם לכן, כאשר הבעל היה מיוצג, הודגש חזור והדגש כי מבחינת האב הסמכות נשארת לבית הדין. לו היתה הכוונה לוותר על אותה הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין, מן הדין היה לציין זאת במפורש. ניתן לומר, כי האב סבר, שכשם שההסכם שהוגש לאישור בית הדין, הסדיר סוגיות מסויימות והשאיר אחרות במחלוקת, כך גם ההסדר שהוגש לאישור בית המשפט, הסדיר אך ורק את הנושא שהוגש לאישור, בצורה המצומצמת שנוסחה שם.

זאת ועוד. בשולי הבקשה הוכנה מראש מקום לחתימת בית המשפט לאחר המילים: "פס"ד. הנני נותנ/ת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הנ"ל". על דברים אלו באה חתימת השופטת חנה קיציס בתאריך 2.9.03. כפי הנראה, לא היתה כל התייצבות של בעלי הדין בפני בית המשפט עובר לחתימה.

בשונה מבית הדין הרבני, שדן במקרה זה בסוגית טובת הילדים ואף ביקש תסקיר של פקידת סעד, בית המשפט לא עסק בסוגיית טובת הילדים. הוא אישר את ההסכם כמות שהוא. אף שניתן להסכם "תוקף של פסק דין", אין לראות בכך, בנסיבות הענין דנן, משום פסק-דין היוצר סמכות נמשכת לדון בעתיד בסוגיה זו. יפים לענין זה דברים שנכתבו ב-בג"ץ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה פ"ד נו (5) 634, 641 (להלן – בג"ץ חליווה):

"בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים [4], בעמ' 133)."

איננו מתעלמים מכך שסוגיית החזקת הילדים, הינה באופיה סוגיה בעלת אופי מתמשך, אבל לא ניתן לראות בפעולה הטכנית שבוצעה על ידי בית המשפט, עם כל הכבוד, משום דיון בענין החזקת הילדים והסדרי ראייתם. בית המשפט לא "דן ופסק".

יש לתת גם את הדעת כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, תקנה 258כו, היה על בית המשפט להסביר לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את משמעות הוראותיו, והיה עליו לברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית. דברים אלו, כנראה, לא נעשו כאן.

לאור האמור, הננו קובעים כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בענין חינוך הילדים מכוח כריכה מפורשת בענין הגירושין, תוך שהיתה כוונה להמשיך ולדון בכך לאחר הגירושין.

פסק הדין שניתן על ידי בית הדין ביום כ"ט אב תשס"ג (27.8.03) תקף.

הטענות ששמענו בדיון שהתקיים בפנינו, מצדיקות מינוי מומחה שיבדוק טובת הילדים מהי, לענין חינוכם. לצורך כך, הננו ממנים את ד"ר מרדכי פרישטיק, מפקח סוציאלי ארצי, בהנהלת בתי הדין הרבניים בירושלים. המזכירות תעביר את פרטי בעלי הדין לד"ר פרישטיק, ועליהם לשתף עמו פעולה לצורך מתן חוות דעתו. לאחר קבלתה, נמשיך לדון.

ניתנה, ביום ב' כסלו תשס"ד (27.11.2003).

(-) נחום גורטלר - אב"ד         (-) אברהם שמן - דיין        (-) ציון אשכנזי - דיין

העתק מתאים למקור

הרב חנוך גרנביץ

המזכיר הראשי