הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך כ' באדר תשס"ו (20.3.2006).

למרות הנישואין, האשה אינה רשומה כנשואה במרשם האוכלוסין וזאת כיוון שאין לצדדים תעודת נישואין.

במהלך חייהם המשותפים נולדו לבני הזוג שני ילדים, הבת ת' ילידת 2006 והבן נ' יליד 2008.

בתאריך כ"ב באייר תשס"ח (27.5.2008) ניפתח תיק להכרת אבהות בירושלים.

בתאריך כ"ז בטבת תש"ע (13.1.2010) האשה הגישה תביעת גירושין בבית הדין בחיפה.

בתאריך ד' בשבט תש"ע (19.1.2010) נפתח תיק אישור הסכם גירושים.

בתאריך ח' בניסן תש"ע (23.3.2010) הצדדים התגרשו.

בתאריך י' בשבט תשע"ז (6.2.17) הגישה האשה ע' ג' בקשה למתן פסק דין הצהרתי שהיתה נשואה לח' ג' ת.ז. [...] וממנו התגרשה.

בדיון בתאריך י"ז אדר התשע"ז (15.3.17) הופיעה האשה וב"כ לבית הדין האיש לא הופיע.

האשה הסבירה לבית הדין שהיא הכירה את ח' ג' ונשאה עמו פעמיים בפעם הראשונה בנישואין פרטיים בירושלים ובפעם השניה נרשמה ברבנות ונשאה לו בבית שמש.

הם היו נשואים כארבע שנים ונולדו להם שני ילדים ת' ג' ת.ז. [...] ונ' ג' ת.ז. [...].

לדבריה ח' הציג את עצמו כש' וכך נרשם בכתובתה וכנראה שכך גם נרשם ברבנות, גם בהסכם הגירושין הוא לא הציג את עצמו כח', וכל זאת ללא ידיעתה (לדבריה) עיין בפרוטוקול הדיון מתאריך י"א אב התשע"ז (3.8.2017) לדברי האיש, האישה ידעה הכול ואף שיתפה עמו פעולה. כך נמצא שלמעשה היא רשומה במשרד הפנים כגרושתו של ש' ג' למרות שהיתה נשואה והתגרשה מח' ג'.

לדבריה, רק כשהמשטרה פנתה אליה ואמרה שח' מבוקש על גניבת ת.ז. של אחיו ובביטוח לאומי והפסיקו את תשלום המזונות הבינה את מעשה המרמה.

האשה הדגישה לבית הדין מספר פעמים שהיא נשאה לח' וכך קראו לו ביום יום, היא לא יודעת למה נכתב בכתובה ש', בא כוח האשה אמר שהיא לא כל כך מבינה בעניינים אלו.

לשאלת בית הדין אולי התחתנה עם ש' השיבה שהיא כלל לא מכירה את ש', וח' הוא זה שקידש אותה והוא אשר נתן לה את הטבעת.

לאור האמור, בית הדין הורה לזמן את האיש ח' ג' לדיון בצו הבאה ללא שחרור, וכן ניתן צו למשטרת ישראל מחוז ירושלים להמציא בהקדם את מלוא חומר החקירה הקיים ברשותם על שם ג' ש' ת.ז. וכן על שם ג' ח' ת.ז. כמו כן להעביר לבית הדין את כתובת מגוריו.

מעיון בתיקים הנמצאים בפני בית הדין עולה שבתאריך ד' שבט תש"ע (19.1.10) נפתח בבית הדין בחיפה תיק הסכם גירושין.

הצדדים כפי שמופיעים בתיק הם:

המבקשת ג' ע' ת.ז. [...]

המבקש ג' ח' ש' ת.ז. [...].

הצדדים הציגו לבית הדין הסכם גירושין שנחתם בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת.

בתיק בית המשפט נכתב שהנתבע הוא ח' ש' ת.ז. [...], וכן בפרוטוקול ובפסק הדין למתן תוקף להסכם.

מאידך, בהסכם הגירושין, פרטי הצדדים המופיעים בהסכם הם ג' ע' ת.ז. [...] והבעל ג' ש' ת.ז. [...]. (ולא כמופיע בהחלטת בית המשפט לאישור ההסכם).

בתאריך כ"ז שבט תש"ע (11.2.10), הופיעו הצדדים בבית הדין לאישור ההסכמה להתגרש, האשה הופיעה עם בא כוחה, הוצגו ת.ז. לזיהוי הצדדים, בית הדין אישר את הסכמת הצדדים להתגרש ובתאריך ח' ניסן תש"ע ( 23.3.10) התגרשו הצדדים.

במקביל הוצגה לבית הדין תביעה שהגיש האח ש' ג' כנגד מספר משיבים, משרד הפנים, משרד הבריאות, משטרת ישראל, משרד הדתות, רשות האכיפה והגביה והאח ח' ג' בבית המשפט המחוזי ירושלים. (מופיע בתיק גיטין).

בכתב התביעה מפורטות טענותיו של האח ש'. לדבריו עזב את ישראל בתאריך י"ט בסיון תשס"ב (30.5.2002) ושהה בארה"ב כאחד עשרה שנים, לארץ הוא חזר בתאריך ד' בסיון תשע"ג (13.5.2013). במשך השנים הללו הוא כלל לא עזב את ארה"ב. לדבריו בכתב התביעה הוא רווק מעולם לא נשא אשה ואין לו ילדים.

כאשר הגיע לארץ אחיו סיפר לו שלקח את ת.ז. שלו והזדהה בשמו ברשויות כך שהתיקים אשר נמצאים על שמו במשטרה (כגון עברות תנועה), משרד הבריאות (כגון תיקים רפואיים, יש לציין שמחלת האיידס רשומה על שם האח ש' על אף שח' שגנב את זהות אחיו הוא הנושא את נגיף האיידס), הרבנות ועוד למעשה הם התיקים של אחיו.

לדברי האח ש', נערך לאחיו ח' (שגנב את זהותו) שימוע במשרד הפנים במהלכו הוא הודה על מעשיו ומשכך משרד הפנים החזיר לש' את ת.ז. שלו. עם זאת הרישומים ברבנות שלטענתו עשה אחיו על שמו כגון נישואיו לע' ג', הגירושין ממנה, רישום הילדים על שמו, נשארו על שם ש' עד קבלת החלטה מבית הדין.

בתאריך כ"ב באייר תשס"ח (27.5.2008) הוגשה לבית הדין בירושלים בקשה להכרת אבהות. את הבקשה הגישו ג' ע' וג' ש' ח' ת.ז. [...] (כאמור לעיל זהו מספר ת.ז. של ש' ג'), יש לציין שגם כאן שיקרו הצדדים בבית הדין ולא אמרו את האמת שהם כבר נישאו כדמו"י בתאריך כא' באדר תשס"ו (21.3.2006), ואף יש בידם כתובה כשרה כדת, בנוסף שיקרו ושינו את שם האב. דבר זה מוכיח את טענת האיש שהאשה ידעה על מעשיו ואף שיתפה עמו פעולה ושלא כדברי האשה שלא ידעה דבר.

בהחלטה שניתנה בתאריך כ"ח באייר תשס"ח (2.6.2008) נכתב שש' ג' הוא אביהם של הילדים ת' ונ'. וזאת בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון מאותו היום בו הצהירו המבקשים שהוא אבי הילדים.

האיש נעצר ע"י משטרת ישראל, ונקבע מועד דיון דחוף בפגרה לתאריך י"א אב תשע"ז (3.8.17).

בדיון הופיעה האשה ובא כוחה וכן האיש.

בדיון הסביר האיש את השתלשלות האירועים, כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון.

האיש הסביר שהוא חשש לחייו בגלל חובות שהיו לו בשוק האפור לכן במשך כ-15 שנה השתמש בזהותו של אחיו ש', לדבריו בהסכמה של אחיו.

הוא הכיר את ע' ורצה להתחתן עמה, בגלל שחי בזהות של אחיו ולא יכול היה להירשם בשמו האמיתי התחתן בנישואין פרטיים כדמו"י בשמו האמיתי, ח', החופה היתה כדת וכדין עם רב עדים וכתובה, לדבריו הכתובה נכתבה בשמו האמיתי "ח'" והרב מ' הוא שערך להם את החופה.

לאחר מכן האשה ואמה לחצו עליו להתחתן ברבנות ולכן נרשם לנישואין ברבנות בית שמש בזהות הגנובה של אחיו ש' ולכן בכתובה שנרשמה נרשם שמו של אחיו ש' ולא שמו ח'.

כאשר באו להתגרש הוא עדיין המשיך להשתמש בזהות של אחיו וכך הזדהה בבית המשפט כאשר חתם על הסכם הגירושין. בבית הדין הציג עצמו כש' ח' אבל בגלל שחשש לפסלות של הגט אם ירשמו ש', שזה אינו שמו, הדגיש לדיין שסידר את הגט שכולם קוראים לו ח' וכך גם עולה לתורה.

לשאלת בית הדין למה בכתובה לא נרשם השם ש' ח' שבו הוא הציג את עצמו בבית הדין בהליך הגירושין השיב האיש שהיות והיה כבר נשוי כדמו"י כדת וכדין לא חשש להליך הרשמי שנעשה ברבנות בית שמש.

בהמשך הדיון האיש והאשה הצהירו שח', שנכח בדיון, הוא זה שקידש את האשה בשני המקרים בירושלים ובבית שמש, האשה אף אמרה שאיננה מכירה את ש' ולא פגשה אותו. האיש גם אמר שהילדים הם ילדיו למרות שנרשמו על שם ש' ושהוא זה שחתום על הסכם הגירושין על אף שאינו נושא את שמו, האיש אף זיהה את חתימתו על הסכם הגירושין שנחתם בבית המשפט.

בפני בית הדין עומדות שתי שאלות

א. למי באמת נישאה גברת ע'?

ב. כשרות הגט שהיא קבלה?

בפני בית הדין עומדים דבריהם של ח' וע' שטוענים שהם נשאו זה לזה פעמיים, פעם אחת בנישואין פרטיים ופעם שניה ברבנות.

כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק א' הלכה כ"א) וכן פסק מרן שולחן ערוך (אבן העזר סימן י"ט) איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי, אם הוחזקו בעיר שלושים יום שהיא אשתו הורגין עליה (ובתשובת רעק"א סימן קכ"א כיון דמחזקינן לודאי שהיא אשתו והוא בעלה, אם קידש לקרוביה אין קידושין תופסין בה).

ובעיקר ההלכה שכתב הרמב"ם וכן פסק השולחן ערוך שרק באומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו [...] הורגין עליה, היינו שנוסף על מה שהוחזקו יש צורך שיאמרו זה בעלי וזו אשתי, ולמה לא מספיק חזקה גרידא, כתב בשו"ת בית אפרים (חלק ב' סימן פ"ט):

"אמנם מאי דנקיט הרמב"ם הוא אומר זו אשתי בסיפא ולא כתב כן ברישא, נלע"ד דברישא מיירי כשהם ניכרים לנו ומוחזקים בעינינו ובעיני כל שזו אחותו כו' על ידי שראינו אותם נוהגים זה עם זה באחוה דמלקין וסוקלין על חזקה זו דמסתמא חזקה זו אמיתית היא - אבל במי שבאו ממדינת הים שלא ידענו אותם מתמול שלשום כלל, בכהאי גוונא בעינן שיאמרו גם כן זו אשתי כו' ויתחזק על ידי מנהג אישות שלשים יום, ובלא אמירתם רק מחמת אומדנא לחוד אין לדונם, דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני נפשות [...] שהרי אי אפשר לומר בזה שמה שהוחזקו אותם היה מחמת שנתברר לנו אז, שהרי מארץ רחוקה באו ואין מכיר אותם, מה שאין כן כשאמר זו אשתי כו' אז בצירוף האומדן דעת שפיר הורגין וכאילו איכא עדים דמי."

מתוך דבריו יוצא במקרה והם מתושבי המקום מימי נעוריהם, ובאותו העיר הם מתנהגים כאיש ואשה והוחזקו כבעל ואשה בעיני אנשי המקום ההוא, חיו יחד כבעל ואשה מספר שנים בזה אין שום צורך לאמירה דידהו, כי עלינו להניח דמסתמא חזקה זו אמיתית היא, והרי התברר שנתקדשה בקדושין כדמו"י לח' ולא לאח ש', הרי הצדדים הציגו לבית הדין כתובה ראשונה עם שמותם וכן חתומה בעדים, ונראה עדים כשרים, שהרי טען האיש שהרב מ' קידש אותם וחזקה עליו שקידש כדמו"י, כמו כן הציגו את הכתובה השניה מהרבנות בית שמש רק שם החתן שונה, אך האיש והאשה מודים שהם הם אשר רשומים בכתובה וזה האיש שקידש וזו האשה שהתקדשה כך שאין ספק שהאדון ח' הוא הבעל וע' היא האשה.

ועיין בשו"ת בנין צבי חלק א' סימן י"א:

אפילו בלא אמירה שלהם מוחזקת היא לאשת איש דכיון שהאשה היתה נקראת על שם בעלה בכל מקום בואה הרי מכוח זה היא גם כן בכלל אשת איש, כיון שהאשה הרי היתה נקראת בכל מקום על שם בעלה הרי איכא חזקת השם הזה שזה בעלה

אמנם בכתובה ובתעודת זהות היה רשום ש' ולא ח', אך בכל מקום היה מציג עצמו כח' ולא ש' וכולם הכירו אותם כאיש ואישה ואין ספק שבכל מקום אף הציגה את עצמה כאשתו והוא הציג עצמו כבעלה ודמי לדברי מרן שהיא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי.

במקרה אשר לפנינו, הצדדים חיו יחד כבעל ואשה מספר שנים, נולדו להם שני ילדים, הציגו כתובה כשרה, בזמן הדיונים בעמדם בבית הדין כפי הרשום בפרוטקול האשה כינתה את הנתבע בשם בעל והצהירה שהינו בעלה וגם הוא הצהיר שזו אשתו. ואף בכתב התביעה מכנה את הנתבע כבעל, ואין שום ספק שבהרבה הזדמנויות אחרות ברור שהצהירה שהמשיב הוא בעלה והיא אשתו. ובמקרה דידן לא היה כל צורך לחייב את הצדדים בהבאת עדי הקידושין ממש, לאור הצגת הכתובה הראשונה שכבר הייתה אשת איש ונשואה כדמו"י לח', ורק לאחר מיכן עשו עוד טקס נישואין עם כתובה בשם אחר וזאת רק לרצות את האשה ולהירשם כנשואים. והרי נתן האיש אמתלא למה שינה את שמו בכתובה השניה ועוד טען שאין לטקס הנישואין השניים כל משמעות מאחר וכבר נישאו בפעם הראשונה כדמו"י. וכי מה יעשה בעל אשר התחתן עם אשתו במדה"י ומעת נשואיו עברו רבות בשנים ועידי הקדושין כבר הלכו לעולמם, האם נבוא להטיל ספק בקשר הנישואין של הזוג, וודאי שלא וגם כאן ישנה חזקה ואף הוצגה כתובה כדת וכדין.

משכך אין ספק שהבעל הינו ח' והאשה הינה ע'.

במשנה כתובות דף י"ג עמוד א' - היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין וכו'. ובגמרא שם עמוד ב' - אמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וכו' אלא שמשתקין אותו מדין כהונה, דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו.

עיין בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט"ז שכתב:

"שאלה. כהן שבא על פנויה אלמנה וילדה ממנו בן, מהו לכהונה. תשובה. נראה לי שכשר לכהונה, אף על גב דתנן בפרק קמא דכתובות (דף י"ג) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה, ואיפסיקא הלכתא כרבן גמליאל. ופליגי אמוראי אליבא דרבן גמליאל, רבי יוחנן אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה, ורבי אלעזר אומר אף לדברי המכשיר בה - פוסל בבתה, והלכתא איפסיקא אליבא דרבי יוחנן. ופריך רבי אלעזר לרבי יוחנן במה דברים אמורים, בעדות אשה בגופה אבל בעדות בתה דברי הכל הולד שתוקי, מאי לאו שתוקי ופסול, לא שתוקי וכשר, ומי איכא שתוקי וכשר? כדשמואל דאמר שמואל (כתובות יג:) עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל, הולד שתוקי, מאי שתוקי? דמשתקינן ליה מנכסי אביו, ומי ידענו אביו מנו? אלא שמשתקין אותו מדין כהונה שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו. אלמא אפילו לרבי יוחנן דמכשיר בבתה מודה שפסול לכל דין כהונה לשמש על המזבח ולישא כפיו, אלא שהוא כשר לענין זה שאינו פוסל בביאתו. יש לומר הני מילי היכא שאין הבועל לפנינו, דבהכי איירי פלוגתא דרבן גמליאל ורבי יהושע. מדקאמר בההיא שמעתא (כתובות יד) ההוא ארוס וארוסתו דהוו אתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי, אמר רב יוסף מאי ניחוש לה? חדא - דהא קא מודה, ועוד - הא קאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. והאי דקאמר ועוד אין פירושו אפילו אי לא קא מודה, דבהא [לא] אמר רבן (שמעון בן) גמליאל נאמנת, דטעמא דרבן גמליאל משום דהוי טענת בריא ואין אדם מכחיש אבל אם היה הבועל מכחישה פשיטא דלא מהימנא. אלא הכי פירושו, ועוד, אפילו ליתיה קמן [והכא דאיתא קמן] וקא מודה אפילו רבי יהושע דהולד כשר, כל שכן לענין זרעו מיוחס אחריו שאינו אלא מעלה כיון דשניהם מודים קרינן ביה לזרעו אחריו. ואין לומר מדאפקרה נפשה גבי בועל אפקרה נפשה גבי עלמא, דלית הלכתא כאביי דאמר בשילהי אלמנה לכהן גדול (סט:) מגו דאפקרה נפשה גבי ארוס אפקרה נפשה גבי עלמא. ואף על גב דאמרינן בפרק החולץ (מד:) הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהוולד פגום מקל וחומר ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שווה בכל בנה פגום, זה שאיסורה בכל אינו דין שבנה פגום, וכי תימא איכא למפרך שכן היא עצמה מתחללת - הכא נמי כיון שבעלה עשאה זונה. וסתם פנויות בזמן הזה כיון דאין להם בעל, בחזקת נדות הם, דלמה יטבלו, ומחייבי כריתות הולד פגום, דפליגי רבי אליעזר בן יעקב ורבנן, דגרסינן התם יבמות (ס) כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה, כמאן? - כרבי אליעזר בן יעקב, ואיפסקא הלכתא התם כרבי אליעזר בן יעקב. והנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב יחיאל ז"ל".

ופסק הרמ"א (שו"ע אבן העזר סימן ג' סעיף ט') כדברי הרא"ש, כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר, ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים.

כתב מרן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ד' סעיף כ"ו):

פנויה שנתעברה וילדה, אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אילמת, ואפילו אם אומרת, של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר, אין זה הולד אלא ספק, אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו, שכשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר. ואם אותו פלוני הוא כשר, הולד כשר. ומכל מקום אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו, אם אינו מודה שהוא בנו.

וכתב הרמ"א שם:

ואפילו היתה מיוחדת לו, אינה נאמנת עליו (ר"ן).

והקשה החלקת מחוקק (שם סימן ד' ס"ק כ"ה) שמה שכתב הרמ"א בסעיף כ"ו סותר את דבריו שהרי כתב לענין פנויה שהתעברה אפילו היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו, ואילו בסימן ג' סעיף ט' כתב שאם מודה הכהן שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר, ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים, ובסימן ג' מדובר בפנויה ואם כן הוא הדין במיוחדת.

ובבית שמואל (סימן ד' ס"ק מ') הוסיף שהרי שם איכא איסור דאורייתא אם הוא זר ונושא כפיו. וכתב הבית שמואל דאפשר שאף על פי שהרא"ש מכשיר אפילו במקום שהיו גם ישראלים, הרמ"א לא הביא דבריו אלא במקום שכולם כוהנים, דלא חיישינן שמא זנתה עם אחר להשתיק אותו מכהונה כיון דליכא איסור דאורייתא.

ובטעם נאמנותו של האב להכשיר בנו לכהונה, כתב הגר"א בביאורו (סוף סימן ג' ס"ק ל"א) דכיון שמודה לדבריה נאמנים להכשירו, דאינו אלא מעלה. ועיין חזון איש (אבן העזר סימן א' אות ט') מה שכתב על דברי הבית שמואל לעיל. ועוד ביאר בחזון איש את דברי הגר"א לפי שמעיקר הדין האמא נאמנת לומר שהוא כהן כשם שנאמנת לומר שהוא כשר, אלא משום מעלה דרבנן אינו כהן מיוחס, ועל כן אם הוא מודה לדבריה נאמן, עיין שם.

ואם נאמן האב לומר זה בני וכהן הוא מדין יכיר, הנה בברייתא בגמרא כתובות (דף כ"ה עמוד ב') תניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. וכתבו תוס' מדנקט בני זה "וכהן הוא" משמע שאין ידוע לנו אם הוא בנו, והוא בא להעיד שהוא בנו ושהוא כהן, כלומר שאינו בן גרושה, דנאמן להאכילו בתרומה משום שבידו להאכילו בתרומה, אך אינו נאמן להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה.

וכתב בקצות החושן (סימן רע"ז ס"ק ב') שבירושלמי מבואר שאפילו אם ידוע שהוא בנו אינו נאמן עליו להכשירו, דאמרו בירושלמי כתובות (פרק ה' הלכה ז') חד בר נש אתי לקמיה דרבי אמר ליה בני זה כהן הוא, אמר ליה בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו האמינו שהוא כהן וכו', איכא למימר שהוא בנו אלא שאני אומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה. וביאר הקצוה"ח דנאמנות האב היא מדין "יכיר" לפוסלו ולא להכשירו, ולא כסברת הנמוקי יוסף (יבמות פרק אלמנה לכה"ג), דכיון שהאמינה התורה לפסול כל שכן להכשיר. וכן הוכיח בספר אור גדול סימן ב' (דף כ"ט ע"ב) מסוגית הגמ'. ועיין בזה בשעורי הגאון רבי שמעון שקופ (כתובות סימן כ"ח אות ב'). ועיין אבי עזרי (הלכות ייבום וחליצה פרק ג' הלכה ד') דפשוט אצלו הדין, דדין "יכיר" שייך רק באם אומר על בנו שאינו בנו והוא ממזר, או באומר על בנו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, שמאחר שבנו הוא, נאמן לפוסלו, וכן לומר על אחד בני הוא שיירשנו, לפי שבעלים הוא על נכסים שלו וכו' עיין שם.

ועיין פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין חלק ז' עמוד ת"ט.

עוד יש לומר, דין נאמנות האב נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ד' סעיף כ"ט) וזה לשונו: "אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפוסלו, והוא ממזר ודאי".

והנה לענין נאמנות האב מדין "יכיר", פשוט שהוא דוקא כשהוא בחזקת שהוא אביו כגון באשתו נשואה, כלשון הרמ"א באבן העזר סימן ד' סעיף כ"ט, והוא מחמת שמצד זה מחזיקין שהוא האב כסתם בנים הנמצאים אצל איש ואשתו וכדתנן בקידושין (דף ע"ט ע"ב) אף ביצא הוא ואשתו למדינת הים וכל שכן כשהן בכאן שהוא חזקה על כל הבנים והבנות שהם של איש זה שהוא אביהם ושל אשה זו שהיא אמם.

והנה גם כשהאב הוא רשע ופסול לכל עדות שבתורה, נאמן להכיר את בניו כמו שכתב הבית מאיר (סימן ו' סעיף ט'): והרי לענין נאמנות מכוח יכיר לא שמעינן דאב פסול מחמת עבירה דאינו נאמן. וכן העלה בשו"ת אור גדול (סימן ב') ומייתי לה מקרא דבכור בן השנואה יכיר, והיינו שנואה בנשואיה שהיא מחייבי לאוין, ומכך מקום התורה האמינתו הרי דהאמינה תורה לאב אף כשהוא פסול לעדות.

וגדולה מזו כתב הרמב"ם (הלכות ייבום וחליצה פרק ג' הלכה ד'):

מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו אף על פי שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין ייבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר, ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת.

דברי הרמב"ם הם רק במקרה שבא על פנויה, זונה או אשת איש שכשם שזנתה עם זה זנתה עם אחרים, אבל באשתו נשואה אין ספק שהוא בנו.

לאור האמור מאחר וכתבנו שהצדדים ח' וע' הינם איש ואשה שנישאו כדת משה וישראל והילדים שנולדו להם, נולדו בזמן שהם נשואים ולא כרווקים, (ומה שהצהירו בהכרת האבהות שהינם רווקים על אף שהם היו נשואים כדמו"י, הינו שקר גמור ואף אמרו אמתלא למה עשו זאת), שהרי נישאו בראשונה במרץ 2006 והילדה נולדה בדצמבר 2006 תשעה חודשים לאחר הנישואין, והשני בשנת 2008, והצדדים מודים שאלו ילדיהם, האם אומרת שח' הוא האב. לאור האמור אין ספק לבית הדין שהילדים תהילה ג' ת.ז. [...] ונ' ת.ז. [...] הם ילדיהם של ח' וע' ג', ולא של ש' כפי שרשום במשרד הפנים, מה עוד ש' האח מכחיש שהילדים הרשומים על שמו שהם ילדיו וטען שכלל לא נישא ואין לו ילדים בכלל.

כפי שנכתב לעיל לבני הזוג ישנן שתי כתובות, הדבר עולה מעיון בממסכים שהוגשו לבית הדין.

א. הכתובה הראשונה נמצאת בתיק הגירושין של בני הזוג (תיק סידור גיטין סרוק במערכת שירה) הכתובה נכתבה בתאריך כא' באדר שנת תשס"ו (21.3.2006), בירושלים שם החתן ח' ג' בן מ' ד', שם הכלה ע' א' בת פ' א'. על הכתובה חתומים העדים צ' ומ', לדברי האיש הרב מ' הוא שערך את החופה.

ב. הכתובה השניה (הוגשה לבית הדין בכתב התביעה) נכתבה בתאריך ט' בסיון תשס"ח (12.6.2008) שם החתן ש' בן מ' למשפחת ג' ושם הכלה ע' בת א' דמתקרי פ' למשפחת א'.

יש להעיר שחתימת החתן על הכתובה דומה לחתימת ח' ג' על הסכם הגירושין ושונה מחתימת ש' ג' כפי שהיא מופיעה על התצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי.

נמצא שאת דבריהם תומכת הכתובה הראשונה בה נרשם שהחתן הוא ח', וההסבר לשם בכתובה השניה כפי שנאמר לבית הדין הוא החשש להשתמש בשמו ח' במקום רשמי.

דבריהם בדבר השימוש שנעשה בזהותו של האח ש' נתמכים גם בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים ע"י בא כוח האח ובתצהיר עליו חתום האח.

כתב התביעה הוגש בתאריך כ"ט באייר תשע"ד (29.5.14) ומגולל את השימוש שעשה ח' בזהותו של אחיו, לדבריו שלא ברשות ושלא בידיעה. לדבריו, אחיו עשה שימוש בזהותו והתחזה אליו כלפי הרשויות השונות ובכללם משרד הפנים, משטרת ישראל, משרד הבריאות, קופת חולים שירות בתי הסוהר ועוד כמפורט שם. בכתב התביעה מצוין שהאח, ש', מעולם לא נישא ואין לו ילדים אבל ילדיו של ח' נרשמו על שמו.

את כל האמור תומכים רישומי הכניסות ויציאות של ש' לארץ.

מהתדפיסים שהוגשו לבית המשפט ולבית הדין עולה שלמרות שנעשה שימוש בדרכון של ש' (לדברי שני האחים הדבר נעשה ע"י ח') ש' עצמו נכנס לארץ ב-2013 ע"י תעודת מעבר שנכתבה על שמו וניתנה לו בניו יורק.

על האמור ניתן להוסיף שמהתיק הרפואי ניתן להוכיח שח' התחזה לש'.

בתיק הרפואי של ש' נרשם במסמכים רבים שהוא נשאי של הנגיף V.I.H. וזה כבר משנת 2008. כשש' הגיע לארץ הוא ניגש לבדיקה בתאריך 10.10.2013 אצל ד"ר אבי הרמן ומהבדיקה עולה שהוא כלל לא נושא את המחלה, הממצאים בדבר הנגיף היו שלילים. נמצא שח' אשר התחזה לש' הוא נושא את המחלה והדבר נרשם בתיקו של ש'.

על כל האמור יש להוסיף שכל תיקי בית הדין, תיק האבהות ותיק הגירושין נפתחו על שם ש' ח' אדם שלמעשה כלל לא קיים, ויש כאן שילוב של שמות שני האחים ש' וח' כך שכבר בפתיחת התיק נרמז שלא מדובר בש'.

גם מחקירת השמות וכפי שיובא לקמן באריכות עולה שמדובר בח' שהיה בבית הדין ולא באח ש'.

בחקירת השמות הצהיר הבעל שהוא נקרא ח' בפי כל וכך עולה לתורה וזאת למרות שבת.ז. שהציג נרשם ש'.

בדבריו תמך גם אביו והם הסבירו ששם העריסה היה ש' ח' - שם שכלל לא ניתן לאחד מהאחים.

מכל האמור עולה שע' נשאה לח' פעמיים, בראשונה בנישואין פרטיים ובשנייה ברבנות שתי הפעמים כדת משה וישראל.

הילדים הם ילדיו של ח' והוא שגירש אותה ברבנות.

לע' אין קשר לש' ג' וכל הרישומים בעניין נעשו תוך הטעיה מכוונת של רבנות בית שמש בית הדין והרשויות.

כשרות הגט
כאמור לעיל תיק הגירושין וסידור גיטין נפתח על שם ש' ח' ג' שם שמורכב משמות שני האחים יחד.

בירור השמות נעשה בח' ניסן תש"ע.

הבעל אמר ששמו מעריסה ש', והוא שינה את שמו לח' ש' והשמות הנ"ל לא בשימוש. לדבריו הוא נקרא בשם ח' וכך הוא עולה לתורה. נכתב שבת.ז. השם הוא ש' ובכתובה ח'. (בדיעבד התברר שלבית הדין הוגשה הכתובה הראשונה שנעשתה בנישואין פרטיים וכפי שמובא לעיל).

העד מטעם הבעל היה אביו, מכיר את הצדדים כבעל ואשה, אף האב אמר שבנו נקרא מעריסה ש' לשמו הוסיפו ח' והיום הוא נקרא רק ח'.

אבי האשה מכיר את הצדדים כבעל ואשה, ואמר שלבעל קוראים ח'.

על פי דברי הבעל והעדים נכתב שמו של הבעל בגט "דמתקרי ח'".

טעם הדבר, היות ויש לו שם עריסה ושם שינוי ושם העריסה מופיע בת.ז. אבל אינו בשימוש כלל ובפרט שעולה לתורה ח' רומזים לשם הנוסף במילה "דמתקרי" וכותבים את השם בו נעשה שימוש בלבד כפסק המהרי"ט וכפי שיובא לקמן באורך.

בדיעבד התברר שהבעל ואביו שיקרו בבית הדין בבירור השמות. שם העריסה של הבעל אינו ש' אלא ח' ומעולם לא הוסיפו לו שם. יש להעיר שהעד של האשה שאמר שהבעל נקרא ח' דייק בדבריו.

עם זאת היות והדגישו שהשם ש' כלל אינו בשימוש והבעל נקרא רק ח' וכך עולה לתורה ובגט נכתב "דמתקרי ח'" הגט כשר, ואפילו לכתחילה כך היו צריכים לכתוב בגט. (ועיין בהמשך - אלוקים ניצב בעדת אל).

כתיבת דמתקרי נסמכת על דבריו של המהרי"ט, המהרי"ט דן במקרה של אשה שנקראת בפי כל אבגלי והסתפק האם שם העריסה היה אביגיל וחידש שניתן לכתוב "אנא דמתקריא אבגלי" ובכך לצאת ידי החשש שיש לה שם עריסה. דברי המהרי"ט הובאו בבית שמואל שמות נשים אות א' בשם אבגלי.

האחרונים דנו בדברי המהרי"ט חלקם חלקו עליו וחלקם העמידו את דבריו במקרים מסוימים בלבד.

עיין ספר גט פשוט סימן קכ"ט ס"ק ס"ז ד"ה איברא, ס"ק צ"ז, וס"ק קל"ב ד"ה "ואי תימא". ועיין עוד פתחי תשובה שמות אנשים ונשים שם מינדיל שהביא בדבר מחלוקת בין מהר"ש שפירא שעשה מעשה כהמהרי"ט וכתב הפתחי תשובה שספר טיב גיטין חולק עליו עי"ש.

ועיין שו"ת פרח שושן (חלק אבן העזר כלל א' סימן ו') שכתב שדברי המהרי"ט נאמרו בשם שיש להסתפק שהוא כלול בשם אחר, כגון אבגלי שיש להסתפק שנגזר מאביגיל, אבל בשני שמות מחולקים כגון ראובן ושמעון לא יועיל שיכתבו דמתקרי ראובן וזה לשונו:

"גם התירוץ האחר שכתב הרב הנזכר לכתוב גט א' בשם המובהק לחוד ויכתוב דמתקרי, ובתיבת דמתקרי יש רמז לשם אחר כאשר הורה גבר מהרימ"ט בשם אבגלי כנז"ל, ואחר לחיכת עפר כפות רגליו ושאלת אלף מחילות, נראה דלא דמי לשם אבגלי, דעד כאן לא התקין מהרימ"ט והנמשכים אחריו אלא בשמות שיש להסתפק בהם שהם כלולים זה בזה, כמו אבגלי שנגזר מאביגיל וכן נהמה מנחמה, ולכך בהזכיר א' מהם כגון אבגלי וכיוצא הוה ליה כאלו הזכיר אביגיל ולא נמצא שכלל העיקרי ב"וכל שום" ופרט את הטפל, אבל כשהם שני שמות מוחלקים כראובן ושמעון, מה נועיל כי נכתוב דמתקרי ראובן, מאחר שהשם העיקרי הוא שמעון, נמצא שפרט את הטפל וכלל העיקרי ב"וכל שום" שהוא פסול, וכבר הארכתי בזה במקום אחר והסכים על ידי הרב הפוסק כמהר"ר שבתי נאווי נר"ו".

עם זאת גם הרב פרח שושן כתב שרבני ירושלים כתבו לו שהבנתם במהרי"ט אינה כהבנתו וכתיבת דמתקרי רומזת על כך שיש לו עוד שם והיות וניכרת לכל בשם אותו ציינו בגט מהני ודמי לכתבו חניכתו וחניכתה שכשר, ואין לחלק בין שם שנגזר משם אחר לבין שני שמות מחולקים. וסיים וכתב שמבטל את דעתו מפני דעתם, וזה לשונו שם:

"אחר זמן רב שלחתי הפסק ההוא לעיה"ק ירושלים תוב"ב להרב המובהק כמהר"ר אברהם יצחקי נר"ו, וכתב דכונת מהרימ"ט באומרו דמתקרי היינו להודיע לכל רואה גט זה ששמה העיקרי השגור וניכרת בו לכל הוא שם אבגלי ולא שם אחר שיש לה, דכשאנו כותבים, אנת אנתתי דמתקריא אבגלי, בלשון זה אנו מורים ומודיעים שיש לה שם אחר, אלא לפי שאינה נכרת ונקראת בפי הכל אלא בשם אבגלי כתבנו שם אבגלי ולא אחר, ודמיא ממש לההיא דנקיי הדעת שבירושלים שהיו כותבים חניכתם ולא שם המובהק שלהם אף על פי שבשטרות או בקריאתם לספר תורה חותמים וקוראים אותם בשם המובהק שלהם לא היו מגרשים אלא בחניכה, ולפי שהיתה ידועה ונכרת לכל יותר משם המובהק שלהם, וכדכתבו הרא"ש [גיטין פ"ט סימן ט'] והתוס' [גיטין פ"ח ע"א ד"ה וכך], ומעתה מה מקום יש לחלק בין היכא שנסתפק שנגזר מהשם האחר כגון אבגלי ואביגיל חנה וחנולה וכיוצא שהם שמות מוחלקים כנדון דידן וכיוצא, דזיל בתר טעמא דמאחר דמהרימ"ט הראנו לדעת כי באמור אנת אנתתי דמתקריא כך הרי הם מורים שיש לה שם אחר ושזה הוא העיקרי שזה הוא המורגל בפי הכל ומכירים אותה בשם זה יותר מהאחר וכדכתיבנא, מה בין זה לשמות מוחלקים זה מזה, ע"כ תורף לשונו. והגם דאיכא למדחי דמאחר דחדוש הוא שחידשו מהרימ"ט אין לך בו אלא חידושו, וכן הרב ס' שמות לא למד ממנו אלא בדומה לו ממש כגון נהמה מנחמה והנולה מחנולה וכיוצא.

ומה שכתב גם דתיבת דמתקריא בכל מקום מורה על השם הטפל, כנודע שעל השם דקרו ליה מעוטא הוא שכותבים דמתקריא, מכל מקום מאחר דהגט פשוט ומהר"א נר"ו הסכימה דעתם דאין לחלק בין השמות, אני מבטל דעתי מפני דעתם דעת עליונה".

וכתבו האחרונים שכך פשט המנהג בבתי הדין, ועשו כן הלכה למעשה. עיין חיים שאל (חלק א' סימן ל"ח), מזכרת משה מזכרת הגיטין סימן י"ד, ישמח לבב חלק א' סימן כ"ח. וכן עשה מעשה הרשל"צ מרן הגר"ע יוסף זצ"ל הובא ביביע אומר חלק י' סימן ל"ח ועוד וכן מעשים בכל יום בבתי הדין שכך נוהגים.

ועיין עוד בספר חיים שאל חלק א' סימן ל"ז שכתב שדעת המהרי"ט שגם במקום בו יש ספק אם יש שם נוסף יכתוב על השם הוודאי בו הוא נקרא "דמתקרי" ובכך הגט כשר בין אם יש לו שם נוסף שנשתקע בין אם אין לו אלא השם שנכתב בגט. וכתב שהאחרונים חלקו על מהרי"ט בזה וכתבו דלא לכתוב דמתקרי אלא במקום בו ודאי יש שם אחר אלא שנשתקע. וכתב שבנידון שלו שיש ספק אם לכתוב כינוי בגט לכו"ע אפשר לכתוב דמתקרי על עיקר השם והגט כשר וזה לשונו:

"ובריש כל מראין סברית מימר לכתוב אנתתי דמתקריא רחל כהוראת אבי התעודה הרב מהרימ"ט בשם אבגלי אשר הרב הגדול מהראנ"ח בחלק א' סימן ל"ד עלה ונסתפק אם שם אבגלי נגזר משם אביגיל, והעלה הרב מהרימ"ט דיכתבו אנת אנתתי דמתקריא אבגלי כמ"ש בספר שמות כתב יד להרב מהרימ"ט והביאו הרב מהר"ר שמחה בספר שמות הגיטין והרב מהר"ש הנזכר למד אמרינן ולימד אמרינן, לעשות פשר דבר זה בכמה דוכתי והוא הדין בנדון דידן נכתוב אנת אנתתי דמתקריא רחל ובתיבת דמתקריא שם רמז שיש לה כינוי אחר והרואה אומר זאת האשה דקרו לה אם לולו ובודאי דאינו שמה העיקרי דהשם העיקרי הוא רחל ורמזו הכינוי בתיבת דמתקריא. איברא דחזינא להרב מאריה דארעא דישראל מהר"ם ן' חביב בספר עזרת נשים קרא ערער על הוראת מהרימ"ט ומטי בה משם גדולי הדור כי לא נכון לעשות כן דמדלא כתב אנת אנתתי אבגלי וכתב דמתקריא יתירה יראה דבא לרמוז שהיה לה שם אחר אביגיל ושמא אשה זו מעולם לא נקראת אביגיל. (עיין לקמן שכתבתי סמוכנה לזה עיין שם ודו"ק) ובאמת דהוא תימא על הרב מהרימ"ט דמה תקות היא זו דהרי דברי הגדולים המערערים נראין בטעמן ונימוקן. ויראה דדעת הרב מהרימ"ט דבאומרו אנת אנתתי דמתקריא אבגלי אינו במשמע בהכרח שיהיה לה שם אחר אלא דבזה הורה דיש דבר מה כי ירא לאמר אנתתי אבגלי שמא יש לה שם אחר עד כי חדל הסופר לכתוב אנתתי אבגלי ומשום הכי כתב דמתקריא אבגלי ומשפט הלשון יחייב שנקראת ודאי אבגלי אבל אינו מחייב דיש לה שם אחר והדבר שקול דאפשר דיש לה שם אחר ואינה נקראת אלא בשם זה או דיש ספק אם יש לה שם אחר ולכך כתב דמתקריא אבגלי כן נראה לישב דברי הרב מהרימ"ט ויראה המעיין דמדוקדק בדברי מהרימ"ט. ומכל מקום מאחר דגדולי הדורות ורבנן בתראי לא מלאם לבם למעבד עובדא כהרב מהרימ"ט אלא ביש לה שתי שמות ודאי אלא דהאחד נשתקע וכיוצא אמנם כאשר יהיה האופן כנדון אבגלי לא סמכי רבנן למעבד כמהרימ"ט כמבואר בספרי האחרונים וכמו שכתבנו בעניותנו בנדונים אחרים שבא מעשה לידינו בס"ד אם כן בנדון דידן דיש להסתפק אם כינוי זה יש לכתבו בגט אי לא חשיב כל עיקר דמי קצת לנדון אבגלי דהרואה שכתב אנת אנתתי דמתקריא רחל סבר דיש לה שם אחר ואינו. ומאן ספין לתקוע עצמו לדבר הלכה בשגם נדון דידן עדיף טפי טובא מנדון אבגלי".

נמצא שלפי מהרי"ט בכל מקום שיש להסתפק שיש שם נוסף ניתן לכתוב על השם בו משתמשים "דמתקרי" ובכך הגט כשר בין אם יש שם נוסף ובין אם אין. חלק מהאחרונים חלקו עליו וכתבו שלא לנהוג כן וחלקם כתבו לכתוב דמתקרי רק במקום בו יש ודאי שם נוסף אלא שנשתקע.

ועיין בשו"ת מזכרת משה מזכרת הגיטין סימן נ"ה שכתב:

"ונכתב בגט בשם המתגרש דמתקרי ברוך כי הוא אמר שפעם אחת חלה חולי כבד ועשו לו מצלאים בבית הכנסת ושינו את שמו, וקרו לו בשם נסים, ואולם לא נקרא עוד בשם נסים כלל, ולא בעליית ספר תורה, ולא בחתימה, כי אם בשם ברוך לבד, לכן נכתב דמתקרי ברוך לרמוז לשם נסים שקרו לו בפומבי בבית הכנסת אף על פי שלא הוקבע, כיון שהוא זוכר, וגם אנשי ביתו זוכרים מזה. וכהאי גוונא מצינו למוה"ר פאת ים דף ס"ג ע"ב עיין לעיל סימן מ"ח, ונדון זה עדיף דשינוי השם היה בבית הכנסת בפני רבים, ועיין גם כן בספר רוב דגן סימן ד' אות קל"ג דף ס"ה סוף ע"ד".

וכן כתב שם בסימן נ"ח וזה לשונו:

"ונכתב בשם המגרש דמתקרי חיים, יען ההוא אמר שיודע בבירור כי בשעת המילה קרו ליה בב' שמות חיים אליה, אבל לא נקרא אחר כך כי אם בשם חיים לבד ושם אליה לא יזכר לא בקריאה ולא בעליית ספר תורה, וגם לא נכתב בכתובה כי אם שם חיים לבד, וחתימה אינו יודע, לכן נכתב דמתקרי חיים לרמוז אל שם אליה המשוקע כאשר פשטה ההוראה בכל כיוצא לזה עיין מימר חיים חלק ב' סימן ט"ל אות ל' ולעיל סימן י"ד באורך".

ועיין עוד בסימן ע"ט שכתב:

"ונכתב דמתקרי יהודה מפני כי בשעת המילה קרו ליה בב' שמות יחד נסים יהודה ולא נקרא כי אם בשם יהודה לבד, וכן בעליית ספר תורה לא נקרא כי אם בשם יהודה וחתימה גם כן הוא בשם יהודה לבד, וכן בכתובה לא נכתב כי אם שם יהודה ושם נסים לא יזכר ולא יפקד כלל כי אם בידיעה לבד שיודעים בני משפחתו שיש לו שם נסים גם כן בשעת המילה, ונמצא דנשתקע ממנו שם נסים מקריאה לכך נכתב דמתקרי יתירה בתחילה לרמוז לשם נסים המשוקע כמו שפשטה ההוראה ברבני עירנו ועיין לעיל בסימן י"ד".

ועיין בשו"ת יביע אומר חלק י' אבן העזר סימן ל"ב:

"ביום ג' כ"ח חשון התש"ח גירש אלי בר שלמה דמתקרי סלאמון את אשתו אליגרא ברת רפול. והנה המגרש נקרא בפי כל אלי, וכן חותם ועולה לספר תורה, ואמר שמעודו לא נקרא בשם אליהו או שם אחר, ולכן לא כתבנו "דמתקרי אלי" לרמוז על שם אחר שנשתקע כהוראת מהרימ"ט, ועיין בגט פשוט (סימן קכ"ט ס"ק ס"ז) בשם חקין שהוא קיצור שם יצחק, שאם לא נודע שם הלידה והכל קוראים לו חקין אין לנו אלא השם שהוחזק בו לפנינו. ואם נכתב דמתקרי חקין, יש לגמגם בזה, שכיון שתיבת דמתקרי באה לרמוז שהיה לו שם אחר, הרי אפשר שמעולם לא היה לו שם אחר, ויהיה קצת לעז על הגט. עיין שם. וכן כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן ל"ח), ובשיורי ברכה (סימן קכ"ט) בשם טורייה, שאין לכתוב דמתקרי, כי הוראת מהרימ"ט (שאף מספק נשתקע כותבים דמתקרי), עיילוה קמי מורי הוראות ולא קבלוה. ועיין שם. וכיוצא בזה כתב הגט פשוט (ס"ק קל"ב) בשם ג'ימא (כינוי לשם שמחה), בשם גדולי הדור, שיש לכתוב ג'ימא בלבד. וכן כתב בספר הוראה דבית דין (דף מ"א ע"ב והלאה), ובשדי חמד (גט, סימן ה' אות ב'). ועיין בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סימן כ"ב) שכתבו בגט דמתקרי אלי, אולי ידעו שנקרא אליהו ונשתקע. איברא שהגר"י ידיד בספר ויחי יוסף (דף צ"ט ע"ב) כתב, בשם "אלי", שנראה שהדבר ברור שנקרא אליהו בשעת המילה, ולכן הצריך לכתוב אליהו דמתקרי אלי. עיין שם. [ולכאורה יש לו סיוע מדברי הרב בנין ציון החדשות (סימן קע"ב), שכתב להרב השואל, מה שדן שהשם שנקרא בשעת המילה נחשב נשתקע, כיון שאינו נקרא עוד בשם זה רק בשם לעז, לדעתי אין הדבר כן, שהכל יודעים שלא נקרא כן בעת המילה, ואף שלא נקרא כן אלא זמן מועט, מכל מקום לא חשיב נשתקע וכו'. עיין שם. ויש לחלק]. ולא כן אנכי עמדי, וכבר ראיתי בפנקס של מזכרת הגיטין והוא מעשה בית דין של רבני מצרים, שכמה פעמים כתבו בגט שם המגרש "אלי" בלבד, ובודאי דאינהו בקיאי טפי. וגם בשם אבי האשה כתבנו רפול בלבד, אף על פי שיש לשער שבשעת המילה נקרא רפאל, מכל מקום אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. והאשה מעידה שאביה נקרא בפי כל "רפול" בלבד. והמהר"ם בן חביב בעזרת נשים בשם אברהים, כתב, שאף אם יש ספק שמא נקרא מעולם בשם אברהם אין לכתוב בגט אלא אברהים. ועיין עוד שם בשם מנואל. גם בגט פשוט (ס"ק קל"ב) כתב, אודות אשה שנקראת בפי הכל חנונה (שהוא קיצור שם חנה), והיה ספק אם עיקר שמה חנה, והורו גדולי הדור לכתוב חנונה בלבד. ע"ש. (וע"ע בשו"ת בארות המים סימן ל"ו). וכיו"ב כתב בספר חגור אפוד (סימן קט"ז) בשם ראשיל, שידוע ששם העיקרי שלה רחל, אולם האשה אמרה שמעולם לא נקראת רחל, אלא ראשיל בלבד, וכתב בגט ראשיל בלבד. עיין שם. אף כאן הסכמנו לכתוב "אלי" בלבד. וכן בשם אבי האשה "רפול" בלבד. בשם אבי המגרש כתבנו "סלאמון" כי כן משפטו, כמ"ש בספר עזרת נשים. וע"ע בשו"ת תעלומות לב ח"ד (סימן מ"ג), ובחגור אפוד (סימן רל"ד) שגם כן כתבו שם ראשיל כאמור. ועיין בגט מקושר בולה (סימן מ"ז אות כ"ג דק"ט ע"ב), ובשו"ת וזאת ליהודה מסלתון (חלק אבן העזר סימן י"ט), ובמש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק אבן העזר סימן כ"ב אות ד'). ע"ש".

אם כן בנידון דידן צריך לברר מה דינו של ח' שזהו שם העריסה שלו, כך הוא נקרא בפי כל, משפחתו חבריו ומכריו, כך הוא עולה לתורה. אבל הוא משתמש בזהות אחרת, במקרה שלנו בזהותו של אחיו, וכך הוא מציג את עצמו כלפי הרשויות ומן הסתם בשם זה הרשויות פונות אליו במכתבים בדיבור וכו', שם זה נכתב בכתובה (השניה) ובמעשה בית הדין לעניין ילדיו שנרשמו על שם ש' וכפי שהובא לעיל.

מצד אחד ניתן לומר שהיות וכלפי הרשויות הוא מציג את עצמו כש' דינו לא גרע מכל מי ששינה את שמו או הוסיף שם, ונקרא בפי הרשויות בשם אחד ובפי מכריו וחבריו בשם אחר, וכה"ג אולי אפילו צריך לרשום את השם ש' בגט, אלא שגם בזה נהגו בתי הדין בארץ ששם שנכתב בתעודות בלבד ולא משתמשים בו הוי כספק נשתקע ולא מצויין בגט.

מצד שני היות ושם זה הוא שמו של אחיו וח' השתמש בו במטרה להסוות את זהותו וכחלק מלקיחת זהות אחיו כולל מספר ת.ז. אולי השם כלל לא צריך להכתב כי לח' ולכל מכריו ברור שאין זה שמו אלא "זהות שאולה". עם זאת יש לציין שגם במקומות בהם לא היה חייב לכתוב את שמו של אחיו כגון בכתובה (השניה) בבית הדין וכו' הוא עדיין השתמש בשם של אחיו.

נמצא שמידי ספק לא יצאנו איך להתייחס לשם "ישראל" ונידון דידן דומה ממש למקרה שהובא לעיל בחיים שאל סימן לז על שם שיש בו ספק האם לכתוב או לא ועל זה כתב שגם החולקים על מהרי"ט וסוברים שרק שהיה שם ודאי ונשתקע יש לכתוב דמתקרי יודו, וא"כ הוא הדין בנידון דידן וכמו שכתב בשו"ת מזכרת משה מזכרת הגיטין הובא לעיל.

לאור האמור, נראה שהיה צריך לכתוב "דמתקרי ח'" כדי לרמוז על כך שיש לו שם נוסף שבו פונים אליו למרות שזה אינו שמו האמיתי, כי מבחינת הרשויות זהו שמו.

גם אם נאמר שבמקרה זה לא היה צריך לכתוב דמתקרי ח' וצריך להתעלם לחלוטין מהשם ש' שהרי זה אינו שמו אלא שמו של אחיו ומדובר באחיזת עיניים ולא בשמו ממש, אף על פי כן הגט כשר כדברי המהרי"ט.

ועיין למרן בשו"ת יביע אומר חלק ה אבן העזר סימן ט"ז בעניין סתירה בין חקירת השמות לכתוב בשטר הכתובה, וכתב, ולאחר חקירה קצרה התברר כי הנכון כפי שקבענו לכתוב בגט, ובכתובה לא נכתב שם הבעל כהוגן, ואם כן הוא הדין במקרה דידן.

על האמור יש להוסיף לרווחא דמילתא שכפי הנראה שם העריסה של ח' היה נתנאל ח' וכפי שמופיע בתעודת לידה בתיק משרד הפנים.

כך שכתיבת דמתקרי על השם ח' נצרכת לפי מנהג בתי הדין של שם עריסה שהשתקע יש לכתוב דמתקרי כפי שכתב במקרה דומה בשו"ת מזכרת משה מזכרת הגיטין סימן ע"ט ועל כגון זה נאמר "אלהים ניצב בעדת אל".

נמצא שהגט שניתן כשר ואף לכתחילה.

מסקנות
א. ע' ג' ת.ז. [...] היתה אשתו של ח' ג' ת.ז. [...] וממנו התגרשה ויש לרשום זאת במשרד הפנים, ולא של ש' ג' [...], כפי שמופיע במשרד הפנים נכון להיום.

ב. הילדים ת' ג' ת.ז. [...] ונ' ג' ת.ז. [...]. הם ילדיהם של ח' ג' ת.ז [...], וע' ג' [...] ולא של ש' ג' [...], כפי שמופיע במשרד הפנים נכון להיום.

ג. בית הדין מורה בצו למשרד הפנים, ביטוח לאומי ושאר הרשויות לשנות את הרישומים בהתאם לאמור בסעיפים א' ו-ב'.

ד. מזכירות בית הדין תעדכן את הפרטים בתעודת הגירושין בהתאם לאמור בסעיף א'.

ה. הגט שניתן לע' ג' על ידי בעלה ח' כשר ואף לכתחילה.

ו. בעניין חיוב בהוצאות את ח' ואביו בית הדין ייתן החלטה נפרדת.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז באלול התשע"ז (07/09/2017).