רקע ועובדות
לפנינו בקשת הבעל לבטל את עיכוב היציאה שהוצא נגדו ביום ט"ז באלול תשע"ז (7.9.2017).

מדובר בבני זוג שנולדו בברית המועצות. הבעל עלה ארצה, קיבל אזרחות ישראלית, ולאחר תקופה קצרה עבר לגור בארצות הברית. האישה הגיעה מברית המועצות ישירות לארצות הברית ואין לה אזרחות ישראלית. הצדדים הכירו זה את זה בארצות הברית ונישאו שם בשנת תשס"ז כדת משה וישראל. אמו של הבעל גרה בארץ בכוכב יעקב.

לאחרונה הסתכסכו הצדדים ביניהם, וכשבא הבעל לבקר את אמו בארץ פתחה האישה תיק יישוב סכסוך וכסעד זמני ביקשה מבית הדין שיעכב את יציאתו של הבעל מהארץ.

באי כוח הבעל פתחו תיק ביטול עיכוב יציאה ביום כ"ג באלול תשע"ז (14.9.2017) וביקשו מבית הדין לבטל את עיכוב היציאה ולסגור את כל התיקים מחמת חוסר סמכות, היות ששני הצדדים אינם תושבי ישראל והאישה גם איננה אזרחית ישראלית, ולפיכך לא מתקיים אף אחד מהתנאים שנמנו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 בסעיפים 1 ו־4א.

בא כוח האישה הגיב ביום כ"ו באלול תשע"ז (17.9.2017) לבקשת באי כוח הבעל, וכתב: יש לבית הדין סמכות היות שהדירה של האם היא למעשה דירה של הבעל, למרות רישומה שלא על שמו, ולפיכך יש לצדדים תושבות קונסטרוקטיבית בארץ. בנוסף לכך, הבעל מגיע פעמים רבות לארץ. מלבד כל זאת – בתביעת מזונות אין צורך שהצדדים יהיו תושבי הארץ או אזרחיה, כמבואר בסעיף 4 לחוק הנ"ל.

דיון והכרעה
אין חולק כי הבעל אזרח ישראל והאישה אינה אזרחית ישראלית (בעלת אזרחות רוסית) ומקום מושבם הרגיל אינו בישראל – הם גרים במונסי שבארצות הברית זה שנים. לכן ברור שאין סמכות לבית הדין לדון בתביעת הגירושין ולא בכרוך בה מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, הקובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים".

ברור כי אין כל משמעות לטענות בא כוח האישה על קיומה של 'נוכחות קונסטרוקטיבית' של שני בני הזוג בישראל – האישה התובעת בגלל היותה מיוצגת על ידי בא כוחה בישראל והבעל בשל קיומם של נכסים, עסקים ובשל ביקורים שהוא עורך, לטענת האישה, בישראל – טענות שיוער כי לא בוססו על ידי מסמכים התומכים בכך, והאישה אף הודתה שהנכסים רשומים על שם האם.

עוד טוען בא כוח האישה כי גם מכוח סעיף 4א מוקנית לבית הדין הסמכות, אלא שהוא אינו מצביע על סעיפי המשנה בסעיף זה המתאימים למקרה דנן.

עיון בכל אחד מששת אפשרויות הסמכות הבין־לאומית המנויים בסעיף 4א מעלה כי אף אחד מהם אינו עונה ומתאים למקרה שלפנינו, ועל כן גם מכוח סעיף זה לא תוקנה לבית הדין סמכות בנדון.

אלא שלקראת סיום תגובת בא כוח האישה לבקשה לביטול צו עיכוב היציאה הוא כותב כי "במאמר מוסגר יוער כי לפי סעיף 4 לחוק, בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת מזונות שלא אגב גירושין, גם במקרה שהנתבע אינו תושב הארץ".

סמכות בית הדין בתביעת מזונות של אישה יהודייה נגד אישהּ היהודי – החוק ופרשנותו בפסיקה
אכן, בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 נקבע:

הגישה אישה יהודייה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין.

בית המשפט העליון כבר קבע לפני כשישים שנה בבג"ץ (המרצה) 135/58(ש' מ' קנול נגד בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו (1958)) (להלן: "בג"ץ קנול") כי סעיף 4 לחוק אינו מוגבל בתנאי סעיף 1, הדורש שהנתבע יהיה אזרח ישראל או תושב בה, ואף לא נדרש שתהיה לנתבע לשם כך זיקה חזקה ומשמעותית לישראל. וכך כתב בפסק הדין השופט מ' זילברג:

ונותרה השאלה היחידה: אם בית הדין מוסמך או אינו מוסמך לדון בתביעת מזונות שלא אגב גירושין, אשר אישה יהודייה הגישה נגד בעלה היהודי, שאינו לא אזרח ישראלי ולא תושב קבוע בישראל [...]

ותשובתי לכך היא: כן, מוסמך ומוסמך! סעיף 4 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 אומר [...]

"יהודי" ו"יהודייה" נאמר כאן, ללא תוספת התכונות של "אזרחי המדינה" או "תושביה" כאמור בסעיף 1 של החוק, ומכאן עולה ברורות כי לבית הדין נתונה סמכות לדון בתביעה, ביתר דיוק: אין שומעין לטענת חוסר הסמכות שלו.

הושמעה הטענה לפנינו כי מכוח "הלכת הריבונות הטריטוריאלית" (ראה בג"ץ 279/51 – "פסקי דין" כרך ו עמ' 945, (1)) יש לצמצם את סמכותו של בית הדין הרבני ליהודים שיש להם – אם מבחינת האזרחות ואם מבחינת "הדומיסיל" – קשר כלשהו לארץ הזאת.

תשובתי לכך היא:

עיקרון הריבונות הטריטוריאלית אינו אלא כלל של פרשנות (ראה בג"ץ 279/51, (1) – הנ"ל, בעמ' 967, 971) ואין להחילו על חוק ישראלי מובהק, שמגמתו הבולטת היא הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים.

בית המשפט קבע באופן ברור וחד־משמעי כי לא רק שבית הדין הרבני "מוסמך ומוסמך!" לדון בתביעת מזונות אישה יהודייה שלא אגב גירושין "ללא תוספת התכונות של 'אזרחי המדינה' או 'תושביה'", אלא אף אין צורך מצד החוק ל"קשר כלשהו לארץ הזאת" ואין להחיל על סעיף זה את מגבלות "עיקרון הריבונות הטריטוריאלית".

עם זאת, סייג השופט זילברג את דבריו והוסיף:

אין לשער כי בית הדין הרבני ייזקק לתביעה מעין זו כאשר לנתבע אין שום קשר מכול וכול למדינת ישראל [...] במקרה שלפנינו, על כל פנים, יש ויש קשר "פרוצסואלי" בין הנתבע והארץ הזאת: הוא נשא את האישה בישראל, כתב לה (כפי שיש להניח) כתובה על פי דיני ישראל, והרי לפנינו בסיס מספיק להקניית סמכותו של בית הדין הרבני בכל הנוגע לענייני האישות הנובעים מן הנישואין ההם.

השופט א' ויתקון, בבג"ץ 323/73 (מוריס גולדברג נ' רינה גולדברג – פ"ד כח(1) 563 (1974)), מתייחס לדבריו של השופט זילברג, ומוסיף:

הוראה אחרונה זו – ייתכן והיא מאפשרת לתובע למסור לנתבע הזמנה לבית הדין אפילו בא הוא [=הבעל] לישראל לשהות קצרה וארעית ביותר, ממש כמו שאפשר כנראה לעשות באנגליה.

ראה: Dicey, Conflict of Laws, 8th ed, p. 170 (אם כי יש עוררין על כך).

בית המשפט העליון בפסק דין שנכתב על ידי הנשיא דאז א' ברק, בבג"ץ 1796/03 (צאלח כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול (2003)) חוזר על פסיקותיו הקודמות בנדון וקובע:

כבר נפסק כי לעניינו של סעיף זה אין הכרח כי בני הזוג יקיימו את תנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק (ראו: המ' 135/58 קנול נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד יב 1622, 1623; בג"ץ 159/63 אילון נ' ורנר, פ"ד יז 2340, 2341; בג"ץ 323/73 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כח(1) 563).

די בכך בכדי להביא לדחיית העתירה. משכך קבענו: אין אנו נדרשים להכריע אם יש מקום לסיוג תחולתו – במישור הסמכות הבין־לאומית – של סעיף 4 לחוק, אם בשל היות הפורום לא נאות (השוו: פרשת קנול, הנ"ל, בעמ' 1624; בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם)) או מטעמים אחרים – בייחוד שעה שהבעל לא ביסס טענה ממין זה; כן אין אנו נדרשים להכריע אם בנסיבות המקרה, ובייחוד נוכח הגשת הבקשה להכרה באישה כעולה חדשה, מתקיימים תנאי הסמכות של סעיף 1 לחוק [...]

אמנם בבג"ץ 6751/04 (מישל סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2004)), העלתה השופטת א' פרוקצ'יה תהיות על קביעותיו של בית המשפט העליון פעם אחר פעם, כי סמכות סעיף 4 אינה מוגבלת לתנאי האזרחות הקבועים בסעיף 1, אולם חשוב לציין כי גם השופטת פרוקצ'יה ציינה במפורש כי היא אינה באה בהעלאת תהיות אלה לשנות את ההלכה שנפסקה, ולדעתה גם אין הדבר נדרש באותו מקרה. וזאת משתי סיבות: הראשונה – משום שלעמדתה תביעת המזונות במקרה זה אינה באמת "שלא אגב גירושין", והשנייה – כי משום כך תביעת המזונות גם אינה כנה, וכתבה: "כי העמדה המובעת בעניין זה אינה עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט בפרשת כובאני."

כארבע שנים לאחר מכן חזר בית הדין ועסק בסעיף 4 לחוק, בבג"ץ 8121/11 (פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (2012)) בהרכבם של השופטת (לימים: הנשיאה) מ' נאור, והשופטים (לימים: המשנים לנשיאה) א' רובינשטיין וס' ג'ובראן, וחזרו שוב על הסמכות המוקנית לבית הדין הרבני מכוח סעיף 4 מהאפשרות מכוחו להוציא צו עיכוב יציאה כנגד הבעל:

אכן, במישור המשפטי־עיוני, ייתכן שסוגיית הסמכות לדון בתביעת המזונות אינה בהירה כל צורכה: מחד עומדת דעת הרוב בעניין סבג באשר לרכישת סמכות לדון בתביעת מזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים והיא כמובן ההכרעה שיצאה מלפני בית המשפט והטתה את הכף; ומנגד, דומה כי אין להתעלם מן הטענה כי במקרים קודמים (דוגמת עניין כובאני) אושרה סמכותו של בית הדין הרבני בנסיבות דומות [...] לא כל הטענות התבררו לגופן בעניין סבג, ולכאורה הן תומכות בגישה שננקטה בעניין כובאני. גם שופטי הרוב בעניין סבג היו מודעים למורכבות הסוגיה, ולגבי חלקים מסוימים ממנה [...] עוד ראוי לציין כי למצער חלק מהנתונים בהם עשו שימוש שופטי הרוב בעניין סבג, כדי לאבחנו מעניין כובאני (עמוד 836), אינם מתקיימים בנסיבות תיק זה (בין היתר: בענייננו – כמו בעניין כובאני ובשונה מעניין סבג – הצדדים טרם התגרשו אזרחית).

שאלת העגינות כשיקול פרשני נוסף המטה את הכף למתן סמכות לבית הדין
ומכאן הפנה השופט רובינשטיין אל מרכיב נוסף ומשמעותי לשיקולי הכרעת סמכותו של בית הדין, והוא עניין חשש עגינות האישה העומד ברקע הדברים, ואשר מצטרף ומטה את הכף להקניית סמכותו של בית הדין במקרה זה:

ואחרי ככלות הכול, אף מבחינה עובדתית ואנושית אין מדובר בסוגיה פשוטה: העובדות לאשורן טרם התבררו ואולם על פניו בתי הדין התרשמו כי קיים חשש ממשי לעיגונה של המשיבה (ואף מפי העותר לא שמענו תגובה של ממש לטענה זו). ההתחשבות בנתון זה – כל עוד היא נעשית בגדרי הדין – אינה עולה כדי שיקול זר: "דיני התרת עגונות הם חלק מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל" [...]

הסמכות בבקשות לסעדי ביניים – נלווי בקשה ליישוב סכסוך
כאמור, במקרה שלפנינו טרם הוגשו כל תביעות על ידי האישה כנגד הבעל אל בית הדין הרבני, וזאת עקב העובדה שאנו נמצאים אחר כניסתו של לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014, והאישה הגישה בקשה ליישוב סכסוך אל מזכירות בית הדין הרבני בתאריך 6.9.2017, ואנו מצויים עדיין בתקופת ארבעים וחמישה הימים שאליהם נוספו חמישה־עשר ימי 'צינון', אשר בהם מנועים שני הצדדים לפי סעיף 3(ה) לאותו חוק להגיש כל תביעה בעניין של סכסוך משפחתי.

לפי סעיף 2 לחוק להסדר התדיינויות, "ערכאה שיפוטית" המוזכרת בחוק זה כוללת גם את בית הדין הרבני, ובהתאם להוראת סעיף 3(ז)(1) לאותו חוק בסמכות בית הדין הרבני גם לתת צווי עיכוב יציאה לצורך הליך זה:

על אף האמור בסעיף קטן (ה), צד לבקשה ליישוב סכסוך רשאי להגיש, בכל עת, לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, בקשה לסעד דחוף בעניין נקבע לפי סעיף 5, לסעד זמני לשמירת המצב הקיים או לעיכוב יציאה מן הארץ.

אלא שכאן עולה השאלה: האם בית הדין מוסמך לדון בעניינם של הצדדים שלפנינו?

מבחן הסמכות בבקשות ממין זה המוגשות טרם הגשת התביעה העיקרית
הבעיה העיקרית בבחינת סמכותו של בית הדין היא העובדה כי בהתאם להוראות החוק אין בפנינו תביעות ספציפיות ולא כתבי טענות ברורות, אשר מהן אנו יכולים לדעת מה התביעות והסעדים שבגינם יקנה או לא יקנה בית הדין את סמכותו בעניינם. במקרה זה, נראה כי לערכאה השיפוטית, במקרה זה בית הדין, לערוך 'סימולציה' ולבדוק אם קיימת אפשרות עתידית כל שהיא שבה יקנה בית הדין הרבני סמכות, לפי סוגי התביעות השונות שמגיש הבקשה ליישוב סכסוך עשוי לבקש, זאת אף שכאמור עדיין לא הוגשה כל תביעה עיקרית.

מקרים דומים שבהם תלויה הסמכות בקיומה של סמכות היפותטית בענייני מעמד אישי
באופן דומה נוהג בית הדין בדרך זו כאשר הוא בוחן אם יש לו סמכות לדון בבקשה לצו ירושה וצו קיום צוואה לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965:

155 (א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו־151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

אף שברור כי המוריש אשר כבר אינו בין החיים אינו בעל דין בבית הדין הרבני בענייני המעמד האישי ולא יכול להיות כזה, הרי שבית הדין בוחן אם בזמן שהיה בחיים הייתה יכולה להיות לבית הדין סמכות בענייני המעמד האישי שלו לפי תביעה כל שהיא שהיה מגיש, דהיינו אם הוא יהודי.

כך גם הדבר נעשה ביחס לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991 אשר בו נקבע, בסעיף 1 לחוק: "בחוק זה: 'בית משפט' – בית משפט השלום, בית המשפט לענייני משפחה, וכן בית דין דתי לגבי צדדים שבעניינם הוא מוסמך לדון [...]"

ברור כי חוק זה אינו נוגע בהכרח לצדדים אשר להם תיקי תביעה והליכים פתוחים בבית הדין הרבני, וזאת בשונה מבקשה לצו הגנה מפני קטין אשר לגביו נקבע בסעיף 3א(א) לחוק "ובלבד שבית הדין דן בעניינו של הקטין בתובענה אחרת שבסמכותו". ועל כן אין לבית הדין אלא לבדוק אם מי שלגביהם מוגשת בקשה זו הם צדדים שבעניינם הוא יכול להיות מוסמך בהתאם לתביעות השונות שהם יכולים להגיש אליו, אילו יגישו, דהיינו אם הם יהודים.

מן הכלל אל הפרט
במקרה שלפנינו אמנם האישה אינה אזרחית ישראלית ושני הצדדים אינם תושבי ישראל, ולכן לא תהיה לבית הדין סמכות בעניינם לא לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953 ואף לא לפי התנאים המנויים בסעיף 4 לחוק זה. אך כאמור, לו תגיש האישה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים תביעת מזונות כנגד בעלה שלא אגב גירושין, הרי שיהיה בית הדין מוסמך לדון בה, כאמור, אף שלא לאישה ולא לבעלה אזרחות או תושבות ישראלית, ו"לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין".

החלטה
1. לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כי הוא מוסמך להוציא את צו עיכוב היציאה כנגד הבעל.

2. ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח באלול התשע"ז (19.9.2017).

הרב מרדכי טולידאנו