הצדדים, אזרחי ישראל ותושביה, נישאו זל"ז כדמו"י בחודש ניסן תשנ"ה. לבעל אלו נישואין שניים, לאשה אלו נישואין ראשונים. לבעל שני ילדים מנישואיו הקודמים, והם מצויים במשמורתו. לצדדים בת אחת משותפת, ילידת תשנ"ו (1996).

בחודש אוקטובר 2002 עברה כל המשפחה להתגורר בארה"ב. נסיבות המעבר שנויות במחלוקת, אך אין חולק כי הצדדים שכרו שם דירה למגוריהם לתקופה של שנה, והילדים נרשמו ללימודים בבתי ספר מקומיים. המשפחה התגוררה שם יחדיו במשך של כששה עד שבעה חודשים.

בתחילת אפריל 2003 חזר הבעל ארצה עם שני ילדיו מנישואיו הראשונים. זמן קצר לאחר מכן החלו נוקטים הצדדים הליכים משפטיים זה כנגד זה. להלן נביא עיקריהם, הצריכים לנו, כסדר נקיטתם.

א. בתאריך 21.5.03 הגישה האשה לבית המשפט המחוזי במחוז ניו ג'רזי בארה"ב תביעת משמורת בענינה של בת הצדדים. בשלב ראשון היא קיבלה צו למשמורת זמנית, ומאוחר יותר צו נוסף. ביום 10.12.04 ניתנה החלטה של בית המשפט העליון לעניני משפחה של מדינת ניו ג'רזי, לפיו ניתנה לאם משמורת קבועה על הקטינה.

ב. ביום כ"ג אייר תשס"ג (25.5.03) הגיש הבעל לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין בה כרך את מזונות האשה, החזקת הקטינה, משמורת קבועה וענייני רכוש שפורטו בתביעה.

ג. ביום 17.9.03 הגיש הבעל לבית המשפט המחוזי בניו ג'רזי בקשה להחזרת הבת הקטינה לישראל, זאת בהתאם לאמנת האג (החזרת ילדים חטופים). ביום 30.7.04 נדחתה התביעה, לאחר שבית המשפט שם קבע כי "מקום מגוריה הרגיל" של הקטינה בהתאם להוראות האמנה הוא ארה"ב.

ד. בזמן כלשהו בשנת 2003, שמועדו המדוייק אינו מחוור לנו, אך היה זה לאחר הגשת תביעת הגירושין בה נכרך גם ענין הרכוש, הגישה האשה תביעה רכושית בבית המשפט לעניני משפחה ברמת גן. הבעל העלה שם טענת חוסר סמכות, והדיון בשאלה זו נמצא שם בשלב מתקדם (ביום 3.11.04 ניתנה שם החלטה המורה על הגשת סיכומים בשאלה זו).

בית הדין האזורי בירושלים החליט כי הסמכות המקומית לדון בתביעת הגירושין מסורה לבית הדין בתל-אביב. ערעור שהגיש הבעל על החלטה זו נדחה ע"י בית הדין הגדול. עתירה לבג"ץ שהגיש הבעל נגד החלטות אלו נדחתה.

ביום י"ז כסלו תשס"ה (30.11.04) קיימנו דיון בתיקים שבפנינו. ב"כ הבעל מיקד את טענותיו, מעבר לרצון הבעל בגירושין, לענין הקשר שבין האב לבין הבת הקטינה. הוא טען כי האם מנסה לנתק את הבת מאביה ומארצה. הוא ביקש שנורה לאם להחזיר את הבת ארצה, וטען כי רשויות המשפט בארה"ב לא הבינו את המצב המשפטי אל נכון.

באת-כוח האשה טענה כי הצדדים עקרו מישראל והשתקעו בארה"ב בהסכמה מלאה. בהתאם לכך הם מכרו, קודם ההגירה, את ביתם בישראל, את מכוניותיהם, והבעל פתח בעסקים בארה"ב. האשה פתחה בהליכי משמורת בארה"ב לפני הגשת תביעת הגירושין בישראל. הבעל הוזמן לדיונים שם אך לא התייצב. ב"כ האשה הצהירה כי אף שלא היתה פעם אחת שהאב ביקש לדבר עם הילדה, הוא יכול לדבר עמה וגם לבוא לבקרה שם. האשה מסכימה לגירושין ומה שצריך לעשות זה גט שליחות, ועל הבעל לשלם את כתובתה. בנושא הרכוש, טוענת ב"כ האשה, כי הענין החל להידון כבר בבית המשפט לעניני משפחה ברמת גן. כמו כן, הכריכה אינה כנה והבעל לא פרט גם את כל עניני הרכוש.

בענין הרכוש טען ב"כ הבעל, שהואיל ובית המשפט טרם החליט בענין זה אין מניעה שבית הדין הרבני יתן החלטתו. לענין הגירושין חזר ב"כ הבעל ואמר כי הוא מבקש שייצא פסק דין לגירושין, אם כי סידור הגט יתבצע לאחר הסדרת העניינים האחרים התלויים בין הצדדים.

על פי החלטתנו בסיום הדיון, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בשאלת הסמכות.

ב"כ הבעל סיכם אך ורק בשאלת "בקשתו לצוות להחזיר את בתו לישראל". לדבריו –

"השאלה היחידה שמונחת לפתחנו היא: הייתכן, שבית דין רבני מוסמך בישראל, לא יהא רשאי לדון ולהכריע במשמורתה של הבת – שנולדה וגדלה בישראל, כל ימי חייה – רק משום שאימה, הנתבעת, מסרבת לשוב ארצה ולהתגרש כאן, תוך שהיא גומרת בדעתה לנתק ילדה בת 8 מאביה, מעמה, ממולדתה – אוחזת בקרנותיו של בית משפט זר, אליו פנתה בחלוף 6 חדשים של שהות בארה"ב, וממנו קיבלה את הגושפנקה לנתק את הילדה מאביה?! הלא כל הצדדים הם יהודים, אזרחי ישראל ותושביה!!

"עם כל הכבוד לערכאה בארה"ב, יהודים שהם אזרחי-ישראל ותושביה חוסים תחת הוראותיו של חוק שיפוט בתי דין רבניים. אף בית משפט בעולם לא יוכל לנתק את נישואי הצדדים כדמו"י, זולת בית הדין בישראל. ולמצער: אף לא בית-משפט אחר בעולם לא ידאג לכך, שלאב יישמר הקשר עם בתו היחידה, ולבת – יהא אב לצידה, זולתי בית הדין הרבני כאן".

עוד הוסיף ב"כ הבעל, כהנה וכהנה, בטיעוניו המשפטיים.

מנגד, סיכמה באת-כוח האשה בהיבטים רחבים יותר. לענין הגירושין, חזרה ב"כ האשה על הסכמתה לגירושין, והציעה כי הם ייעשו על ידי גט שליחות לידי האשה בארה"ב. לענין הכתובה טענה, כי מאחר והבעל לא טען ולא הוכיח כי נשללה זכות האשה לכתובתה, יש לחייבו בסך 101,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (כך!). לענין כריכות הרכוש – היא נעשתה שלא בתום לב ושלא בכנות. כמו כן, בית המשפט כבר נכנס לעובי הקורה בשאלת הסמכות. נערכו חקירות נגדיות ובית המשפט הורה על הגשת סיכומים. לפיכך, לאור הלכת פלמן וכלל הכיבוד ההדדי של הערכאות, על בית הדין להימנע מלדון בשאלת הרכוש. לענין המשמורת – האשה הגישה ראשונה תביעתה לבית משפט מוסמך בארה"ב, ועל כן בית הדן נעדר סמכות לדון בכך. לטענתה, "לתובע שמורה הזכות ואף מוטלת החובה להתייצב לדיונים בארה"ב ולשטוח בפני בית המשפט הדן בעניין את כלל טענותיו". היא מוסיפה ומדגישה, כי האם אינה מתנגדת לקביעת הסדרי ראיה בין האב לקטינה, אולם אלה צריכים להתברר בארה"ב בבית הדין הדן בענין.

ועתה נבוא ונכריע בעניינים שבפנינו.

בענין הגירושין – תביעת הגירושין מגלה עילת גירושין והיא כנה. קיימת הסכמה עקרונית להתגרש. שני הצדדים מסכימים לכך. לצורך מתן פסק דין לגירושין איננו רואים צורך בדיון נוסף. אין סיבה שלא ניתן פסק דין לגירושין בהתאם להסכמת הצדדים. אכן, יש לתת את הדעת כי תביעת הגירושין היא של האב, והוא מבקש להתגרש לאחר שיוסדרו העניינים הכרוכים בגירושין. בשלב זה נראית דרישתו סבירה. לכן, סידור הגט יידחה למועד שייקבע בשלב מאוחר יותר. אין באמור כדי למנוע מהאם להגיש בעצמה תביעת גירושין משלה, בה תטען ותבקש ככל שתחפוץ, ובית הדין יקיים דיון בתביעתה.

לענין הכתובה – האשה העלתה במהלך הדיון תביעה לכתובה. בנסיבות הענין, מן הראוי שייפתח לכך תיק תביעה נפרד, ויתקיים דיון בנושא. נסב את תשומת הלב, כי ככל שענייני הרכוש יידונו בבית המשפט האזרחי, לא נוכל לסיים את הדיון בענין הכתובה, בטרם יינתן שם פסק דין סופי. בכל מקרה, יהא צורך ליתן את הדעת לענין החיוב בכתובה בטרם סידור הגט.

לענין משמורת הבת – אכן, קיימת בליבנו הבנה, ואף אהדה בסיסית, לדרישתו של האב שענין המשמורת יידון בבית דין בישראל. מבחינת הסמכות העקרונית, קיימת סמכות לבית הדין הרבני לדון בתביעת המשמורת, וכאשר יש סמכות מן הדין להפעילה. פרשה הדומה מאד בנסיבותיה לעניננו, נידונה על ידי בית המשפט העליון ב-בג"ץ 8754/00 עינת רון נ' בית-הדין הרבני הגדול נו (2) 625 (להלן – בג"ץ רון). נפסק (שם 651) כי -

"במקרה שלפנינו אמנם נקבע בהתאם לאמנה כי הילדים לא נחטפו מישראל, וכי מקום מגוריהם הרגיל הוא בארצות-הברית, שם הם מצויים כיום, אף-על-פי-כן זיקתם לארץ לא נותקה; הילדים והוריהם הם אזרחים ישראלים; הילדים נולדו בארץ וחיו בה עד אוגוסט 1997; כפי שהובהר לעיל, ממשיכה האישה לשמור על זיקתה לארץ, ואילו האב חי כיום בישראל ומבקש כי ילדיו יגדלו כאן. בהתחשב בנסיבות אלה מוכנה אני לקבוע כי הצורך לדון בעניין משמורתם של הילדים מתעורר בארץ, ועל-כן לערכאות בישראל סמכות מבחינה בינלאומית לדון במשמורתם (השוו Dicey & Morris supra (vol. II) [71], at pp. 808, 811-812).

בהתאם לכללי המשפט הפנימי שלנו היה ניתן לקבוע כי לבית-הדין הרבני סמכות הדיון בנוגע למשמורת הילדים...".

בשונה מפרשת בג"ץ רון, בה הגיש הבעל את תביעת הגירושין לבית דין רבני זמן רב לאחר פתיחת הליך המשמורת בארה"ב וביודעין כי בית המשפט שם כבר הכריע בכך, כאן הגיש הבעל את תביעת הגירושין בה נכרך ענין המשמורת רק ארבעה ימים לאחר שהוגשה תביעת המשמורת בארה"ב, וכפי הנראה בזמן שטרם הודע לו על הגשת התביעה שם. כאן – בניגוד לפרשת בג"ץ רון - אין לומר כי כריכת המשמורת בתביעת הגירושין אינה כנה.

יחד עם זאת, על פי פסיקת בית המשפט העליון שם, על בית הדין הרבני להתחשב לענין תביעות הכרוכות בגירושין בדוקטרינת ה"פורום לא נאות". נפסק (שם בעמ' 657-656) כי ככלל, אין זה ראוי לדון בעניינו של ילד שלא במקום מגוריו, כאשר הוא נמצא כדין במקום מגוריו הרגיל לפי אמנת האג. במצב כזה גם אין לצוות על העברת הילד ממקום למקום לצורך התדיינות במשמורתו כאילו היה חפץ מיטלטל. הדיון במשמורתם של הילדים במקום מגוריהם הרגיל משרת את טובתם ומביא בגדר השיקולים את זכויות הילדים ליטול חלק בהליך המתייחס למשמורתם. התדיינות בתביעת המשמורת במקום מגוריו הרגיל של הילד גם מונעת תופעה בלתי רצויה של Forum-Shopping, שבמסגרתה מנהלים ההורים התדיינויות סותרות במדינות שונות בנוגע למשמורת על גבם של ילדיהם תוך העצמת חוסר הוודאות שחשים הילדים ממילא בתהליכי פירוד וגירושין בין הוריהם.

בצד שיקול זה קיימת בעיה בסיסית נוספת, והיא הקושי שלנו לעמוד על טובת הילדה, כאשר היא מתגוררת שם, וכל אנשי המקצוע אשר אמורים לבדוק זאת, אמורים לעשות זאת שם.

מעבר לשיקולים שצויינו לעיל, יש מקום שנשקול את האפקטיביות של צווי משמורת שיינתנו בנסיבות הענין על ידי בית הדין הרבני. כפי שנאמר לעיל, בית המשפט בארה"ב דחה את תביעת הבעל לענין אמנת האג, ונתן לאם משמורת קבועה. ברי הוא כי בית המשפט שם ראה עצמו מוסמך לדון בגוף ענין המשמורת. בנסיבות אלו, צווים שיינתנו על ידינו לא יהיו אפקטיביים דיים, מאחר שרשויות המשפט בארה"ב לא יראו עצמם מחוייבים לאוכפם.

בנסיבות אלו הננו מתקשים לקבוע כי מבחינת המשפט הבינלאומי הפרטי כפי שהוא חל בישראל, הפורום הנאות לדון בתביעת המשמורת הוא דווקא בישראל. כמובן, וכפי שנפסק בבג"ץ רון, קביעה כי הפורום הנאות הוא בארה"ב כפופה לכך כי למרות שההתדיינות שם בענין המשמורת הסתיימה בפסק דין וניתן צו למשמורת קבועה בידי האם, וככל שהאב לא היה שותף פעיל לאותם הליכים, לא תימנע האם בעדו לפתוח את ההליכים שם מחדש – הן לענין המשמורת, הן לענין ביקורי האב אצל בתו וסדרי הקשר ביניהם (אם ייקבע כי המשמורת הקבועה תהיה בידי האם), ולרבות קביעת מועדים במשך השנה שבהם תבקר הבת אצל האב בישראל (אם תידחה בקשה להחזרת הבת לישראל במסגרת הליכי הגירה – לא במסגרת הליכי אמנת האג).

לאור האמור, ועקב התנגדות האם לדיון בפנינו בשאלת המשמורת, אין מנוס מכך שהאב ימצה את ההליכים המשפטיים האפשריים בבית המשפט המוסמך בארה"ב.

נציין כי ייתכנו אמנם אמצעי אכיפה שניתן ליישמם נגד האשה בישראל, וזאת על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (כגון: ירידה לרכושה ועוד), אולם, כאשר מדובר בשאלה התלויה במשפט הבינלאומי הפרטי, אמצעים אלו יינקטו רק כאשר בנוסף לסמכות העניינית של בית הדין, ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה.

לענין הרכוש – כפי שכתבנו לעיל, הבעל לא עסק בשאלה זו בסיכומיו, למרות שהנושא עלה בדיון בפנינו, ומן הראוי היה שיעסוק גם בכך. לכאורה יש לראות בכך משום זניחתה של תביעה זו. איננו נזקקים לקבוע מסמרות בנדון, מאחר וממילא שוכנענו כי בית המשפט לעניני משפחה כבר החל לדון בשאלת הסמכות לענין הרכוש, והדיון לענין זה נמצא שם בשלב מתקדם. אין בדעתנו להיגרר ל"מירוץ החלטות". לפיכך, ועל פי כלל כיבוד הערכאות, יש להמתין להכרעה סופית שם בסוגיה זו (ראו: בג"ץ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן נז (2) 118, עמוד 119, 134).

לאור האמור לעיל, אנו פוסקים:
א. תביעת הגירושין של הבעל כנה והיא מתקבלת. הצדדים יתגרשו כהסכמתם במועד שייקבע על ידי בית הדין בשלב מאוחר יותר, לאחר שהצדדים יודיעו כי הגיעו להסדר במחלוקות לענין משמורת הילדה והסדרי ראייתה וכן בעניני הרכוש שביניהם (לרבות הכתובה).
ב. כריכת ענין המשמורת בתביעת הגירושין כנה. בית הדין מוסמך עקרונית לדון בעניני משמורת הבת, ביקוריה והבקשה למתן צו להחזרתה לישראל. אולם בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החל בישראל, על האב למצות תחילה את ההליכים בענין זה בבית המשפט בארה"ב, כפי שנכתב לעיל ועל פי עקרונות בג"ץ רון. נשוב ונידרש לענין זה אם תוגש בקשה מתאימה בכפוף למיצוי הליכים כאמור.
ג. בנסיבות, שאלת הסמכות לענין הרכוש תוכרע על ידי בית המשפט האזרחי.
ד. האשה רשאית, אם תחפוץ בכך, להגיש תביעה משלה לגירושין וכן תביעה לתשלום הכתובה. אם ייקבע באופן סופי כי הסמכות בעניני הרכוש נתונה לבית המשפט לעניני משפחה, כי אז דיון בתביעה לכתובה ייערך רק לאחר סיום עניני הרכוש בבית המשפט.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשס"ה (04.04.2005).

(-) משה קולר - אב"ד        (-) יצחק אלמליח - דיין        (-) יצחק הלוי אבירן - דיין

העתק מתאים למקור

הרב יצחק פרץ
המזכיר הראשי