לפנינו תביעת האיש לחלוקת רכוש ותביעת האישה לכתובה.

הצדדים נישאו ביום י"ב בסיוון תשס"ז (29.5.2007). מנישואין אלו נולדו שני ילדים.

ביום ד' בניסן תשע"ה (24.3.2015) הגיש הבעל תביעת גירושין שאליה כרך את כל ענייני הממון.

ביום י"ז באייר תשע"ו (25.5.2016) התגרשו הצדדים.

תביעות וטענות האיש לעניין הרכוש
תביעת האיש מתייחסת לרכוש המשותף הכולל:

א. דירת מגורים ב[...] ב. תכולת הדירה; ג. חשבון בבנק [...] שבו יתרת חובה בת ארבעת אלפים ש"ח והלוואה בסך תשעים אלף ש"ח; ד. רכב יונדאי; ה. סכום בסך 93,751.91 ש"ח שלדברי הגרוש, משכה האישה מקרן השתלמות במקום עבודתה; ו. זכויות שצברו הצדדים במקום עבודתם.

התביעה של האיש כוללת:
1. חלוקה בחלקים שווים דירת המגורים הרשומה על שם הצדדים בחלקים שווים.

2. השבת מחצית מהסכום של 93,751.91 ש"ח שמשכה האישה, לדבריו, טרם הגשת תביעת הגירושין, בתאריך כ' בטבת תשע"ה (11.1.2015), מחשבון קרן השתלמות שנחסך באמצעות מקום עבודתה ושייך לשני הצדדים בחלקים שווים ביניהם. סכום זה הועבר על ידה במטמוניות לחשבונה של אימה. האיש תובע, כאמור, את מחצית מהסכום שהועבר.

3. חלוקת החשבון המשותף בחלקים שווים: הלוואה בסך תשעים אלף ש"ח וסך כארבעת אלפים ש"ח בעו"ש. האיש תובע לחלק סכומים אלה בחלקים שווים.

טענות האיש לעניין הכתובה
האישה נושאת באחריות לפירוק התא המשפחתי. האישה מאסה בחיי הנישואין כהלכתם, מרדה מתשמיש המיטה ולא הייתה מעוניינת בהבאת ילדים נוספים לעולם ונהגה לקלל את הבעל ואת משפחתו.

ביום ט"ו באייר תשע"ה (4.5.2015) הגישה האישה תביעה למזונות ילדים בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. ערב הגשת תביעת מזונות הילדים, הוציאה האישה באופן חד־צדדי את משכורתה מחשבונם המשותף של בני הזוג והעבירה אותה לחשבון עלום, ואף הודיעה לבעל כי אין בכוונתה להשתתף בהוצאות השוטפות של משק הבית והילדים. האשם בפירוק התא המשפחתי נעוץ באישה שפניה היו לסיום קשר הנישואין עם הבעל, ולפיכך טענתה של האישה כי עשתה הכול כדי לשמור על התא המשפחתי, אינה כנה. לדברי האיש, מסקנה זו עולה מדברי האישה בתביעת הכתובה. בתביעה זו גורסת האישה כי אופיו של הבעל שלילי, כי השיח בין הצדדים הפך טכני וכי החיים במחיצתו הפכו בלתי־נסבלים – הוא "מקטר ומקנטר" באופן תדיר וקיצוני ומטיח בה האשמות בגין חוסר שביעות רצון, כי היא נאלצת להתמודד עם מערכת יחסים סימביוטית בינו לבין אימו, כי התנהלותו הכלכלית כושלת, כי הוא סובל מבעיות בתחום המיני וכי אין להם תחומי עניין משותפים.

לנוכח דברים אלה, טוען האיש כי ברור שהאישה הייתה מעוניינת בגירושין ולפיכך איבדה את הזכות לקבל את הכתובה.

לדברי האיש: האישה עבדה שעות מרובות במשרתה במשרד [...] והוא שנשא בנטל הבית עד לתביעת הגירושין;

בקשת האישה לשלום בית נועדה אך ורק כדי לחייבו בתשלום הכתובה. אולם נוכח היותה מורדת מתשמיש, מכיוון שהגישה נגדו תלונות שווא במשטרה, ומכיוון שפירוק הבית נעשה באשמתה הוא פטור מחיוב הכתובה.

טענות האישה לעניין הרכוש
א. הדירה – את הדירה אין לחלק בחלקים שווים. לדבריה, הצדדים רכשו את דירת הורי האישה בהנחה מופלגת. שווי הדירה היה אז מיליון ומאתיים אלף ש"ח, ובני הזוג קנו אותה בסך שמונה מאות וחמישים אלף ש"ח. לטענתה, יש למכור את הדירה בשוק החופשי, שלושים אחוזים יוחזרו לאישה כנגד מתנת הוריה, והשאר יחולק בחלקים שווים לאחר פירעון הלוואת המשכנתה. כל זאת על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

ב. הרכב – מכיוון שהרכב רשום רק על שם הגרושה, אין לחלקו בין הצדדים. לדבריה קיימת סתירה בדברי האיש. מחד גיסא לעניין הדירה הוא טוען שהרישום מחייב ויש לחלקה בחלקים שווים. מאידך גיסא באשר לרכב טוען האיש כי הרישום הוא טכני בלבד ואינו מחייב.

ג. הכספים שהועברו – האישה העבירה לידי אימה סך 93,751.91 ש"ח. לדבריה, העברה זו שימשה כעזרה לאם בעת צרה ומשבר והייתה בידיעת הבעל ובהסכמתו. לפיכך מבקשת האישה להורות על איזון משאבים בהתאם לדו"ח האקטואר תוך התעלמות מהסך הנ"ל.

ד. חשבון בנק – בחשבון המשותף ישנה יתרת חוב בסך 4,900 ש"ח. אולם לדברי האישה ראשית על האיש לקיים את החלטת בית המשפט בעניין מזונות הילדים – לדבריה העביר האיש עד כה רק שמונה מאות שמונים ושבעה ש"ח והוא חייב עוד 2,652 ש"ח וכן את קצבת הילדים שמועברת לחשבון משותף – חוב שיישאר בחשבון לאחר מכן יחולק בחלקים שווים.

טענות האישה לעניין הכתובה
לדברי האישה, ההחלטה לגשת להכשרה לקראת עבודה במשרד [...] התקבלה בשותפות עם הבעל אשר ליווה את אשתו לוועדות הקבלה ואף הצהיר כי נטל הבית יופנה אליו. הבעל ידע כי בתקופת ההכשרה תאלץ האישה ללון בבסיס ההכשרה חוץ מבימי ג' ובסופי שבוע. לקראת לידת הבן השני נוצר המשבר. הבעל הפך לחסר סבלנות, קינטר כל הזמן וללא קשר למציאות. הפך לקר ומנוכר והיה מאבד שליטה על עצמו. לדבריה, למרות הקושי בהכשרה ובעבודה, בכל מה שקשור לבית ולילדים תפקדה 'במאה אחוז'. הבעל במעשיו הוא שקיבל את ההחלטה לסתום את הגולל על נישואי הצדדים. האישה עשתה ניתוח גניקולוגי לטובת הבעל, ואף את הייעוץ לשם הצלת הנישואין היא יזמה. על פי כל האמור תובעת האישה את תשלום כתובתה העומדת על סך מאתיים וחמישים אלף ש"ח.

דיון והכרעה
לאחר העיון להלן החלטות בית הדין בנושאים השונים.

ענייני הרכוש
1. דירת הצדדים
בית הדין קובע כי הדירה שייכת לשני הצדדים באופן שווה ועל כן הדירה תחולק ביניהם בחלקים שווים. להלן נימוקי החלטה זו:

אף שהורי האישה מכרו את הדירה לבתם ולחתנם בהנחה ניכרת, הדירה נרשמה בטאבו על שם שניהם. רישום זה מהווה פעולת קניין מדין 'סיטומתא'.

מסקנת הגמרא (בבא מציעא דף עד, א) שבמקום שנהגו להקנות על ידי מעשה סיטומתא מועיל הדבר לקניין גמור (ולא רק לעניין קללת 'מי שפרע' על החוזר בו). וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רא סעיף א). הש"ך (שם ס"ק א) הביא את דעת הב"ח שקניין סיטומתא אינו מועיל בקרקע ושכן פסק בשו"ת בית יוסף, אולם הש"ך חולק וסבירא ליה דמהני אף לקניין קרקע.

לדעת נתיבות המשפט (שם) סיטומתא מהניא מדרבנן. אולם יש החולקים עליו: בקובץ שיעורים (בבא בתרא סימן רעו) כתב דמהניא מדאורייתא משום שעל ידי מעשה הסיטומתא גומר בדעתו ומקנה, ועל ידי הדעת חל הקניין. דעת שערי יושר (סימן ג סעיף ג) שכל דיני קניינים נובעים מסברת האדם, ומכיוון שבני אדם החליטו ונהגו להקנות על ידי מעשה זה, מהני מדאורייתא. בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שיד ד"ה נמצא) כתב שמועיל מדאורייתא מדין תנאי שבממון.

ועיין פסקי דין רבניים (חלק א עמוד 283) :

העברה בטאבו לא גרע מסיטומתא המבואר בשולחן ערוך חושן משפט (סימן רא סעיף א) על יסוד המבואר בבבא מציעא (עד), שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד יכול לחזור בו. ומבואר בש"ך (שם ס"ק א) דקנין סיטומתא הוא גם בקרקעות היכא דנהגו כן להדיא בקרקעות, ויוצא כן מדברי הרא"ש (פרק א דבבא מציעא סימן לח). ומנהג המדינה שכל ההעברות של מכר ומתנה במקרקעין מועברות רק בטאבו ועל ידי הפעולה הנעשית שם יקנה המקבל קנין גמור.

וכן פסק הגאון הרב שלמה דייכובסקי שליט"א (פסקי דין רבניים חלק יא עמוד 121):

רישום בטאבו מהווה מעשה קנין. גם אם ניתנו כל הכספים על ידי הורי האשה בלבד, כיון שנרשמה הדירה על שם שני בני הזוג, לא נוכל לאמור לבטל את הרישום על שמו של הבעל כי לא הייתה כאן הודעה לעדים שהרישום אינו משקף את הבעלות (כדעת התוספות, הרא"ש, תלמיד הרי"ף והרמ"ה). אין גם לומר שידע הבעל כי הרישום על שמו הוא פיקטיבי בלבד ונעשה רק 'ליקרא' או 'לפנוחי' (כדעת הרשב"א) [...]

על פי כל האמור, קנה הבעל לשעבר את מחצית הדירה.

טענת השבת המתנות
עם זאת האישה טוענת כי לאחר מכירת הדירה יש להשיב לה תחילה את החלק היחסי שנתנו הוריה כמתנה לזוג, ורק לאחר מכן לחלק את היתרה בחלקים שווים. שכן שווי הדירה בזמן מכירתה היה 1,200,000 ש"ח והיא נמכרה לצדדים במחיר מופחת של 850,000 ש"ח.

בית הדין דוחה את טענת הגרושה. להלן נימוקי ההחלטה:

כבר נפסק זה מכבר כי מתנה מסוג זה אינה חוזרת. בגמרא (בבא מציעא דף נד) הובא ביחס למתנות שנתן הבעל:

איתמר: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: שמין מה שעליה [...] הלכתא כוותיה דרב, מאי טעמא? כי אקנו לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן צט): "אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת ומנכין אותם מכתובתה."

ונחלקו הפוסקים בגרושה שמגרשה מדעתו אם שמין מה שעליה:

הרי"ף כתב: "דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה."

הרז"ה חלק וסבר שדין גרושה כאלמנה.

בטור פסק כרי"ף והביא פרטים בשם בעל העיטור ובשם הגאונים, וזו לשונו:

וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה, אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני. ע"כ. ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בבגדיה שקנה לה, אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם. וכן כתבו הגאונים.

כדעת הגאונים פסק השולחן ערוך (שם סעיף ב):

הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה.

הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: "אף על פי שמגרשה שלא מדעתה" – כגון שסרחה עליו – אפילו הכי מתנתו שלה. והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה.

והסביר הסמ"ע (שם ס"ק ז):

הטעם, דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן ראויים ללבוש ולהתנאות זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספות שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם.

דברי הגאונים מובאים בעיטור ובר"ן (כתובות שם):

וכתבו הגאונים ז"ל דדווקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק, אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה.

כלומר: סברת "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" שייכת רק בבגדים ובתכשיטים הניתנים לאשה בכדי שתתנאה בהם, אבל סתם מתנה שאינה לנוי, לא חוזרת.

כל זה במתנה מדידיה לדידה.

ובמתנה מדידה לדידיה כתב בשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם, סימן טז):

ודברים קל וחומר: ומה אם במתנות הבעל לאשתו, דליכא למיתלינהו בשום מילתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו להם ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מיניה לא אקני לה, אפילו הכי אמרינן דהוו מתנה גמורה ואם מת או גירשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו – במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות, דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חיתונם לגמרי, ואנן סהדי דמשום חיבת חיתון גמר והקנה.

מסקנת הדברים: הדירה שייכת לשני הצדדים הרשומים בטאבו. לאחר מכירתה תחולק הדירה בחלקים שווים.

2. רכב
בית הדין קובע כי רישום הרכב על שם האישה בלבד אינו מונע את חלוקתו בין הצדדים, בניגוד לרישום נדל"ן המהווה ראיה על בעלות. וזאת משום הכלל שהשתרש בפסיקה כי רישום רכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, להבדיל מרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא רישום מכונן (ראה ע"א 5379/95, תמ"ש (ת"א) 93155/00, ע"א 4764/07). ממילא גם לא שייך קניין 'סיטומתא' על ידי הרישום כפי שייך בקרקע.

על כן בית הדין פוסק כי הרכב יימכר ותמורתו תחולק בין הצדדים.

3. טענה להברחת הכספים
בית הדין אינו מקבל את טענת האיש כי האישה הבריחה כ־94,000 ש"ח לחשבונה של אימה. להחלטה זו שני נימוקים:

(1) בנסיבות העניין – הפירוד שחל ביו הורי הגרושה, מצבה הכלכלי הקשה של האם והיותה חולה במחלה קשה, בית הדין מקבל את טענת האישה כי העברת הסכום הנ"ל הייתה כעזרה לאם בידיעת האיש וממילא בהסכמתו. לא הוכח שהאיש לא ידע על העברה זו, לפיכך צריך היה למחות כבר בזמן העברת הכספים.

(2) הסכום הנ"ל הועבר כשלושה חדשים קודם למועד הקרע. חלוקת המשאבים נעשית על פי חוק יחסי ממון. המעיין בלשון החוק ובתהליך גיבושו ייווכח כי עד מועד הקרע כל רכוש שנצבר על ידי מי מהצדדים שייך לו. החוק "מערב" את הממון והופכו למשותף ובר־איזון במועד בו הצדדים נפרדים וכחלק מפירוק השותפות. על כן, כל עוד לא הוכחה הברחת כספים, רשאי כל צד לפעול ברכושו כראות עיניו.

לפיכך איזון המשאבים ייעשה על פי דוח האקטואר ללא הסכום שהועבר.

4. חשבון עו"ש
א. בבעלות הצדדים חשבון משותף בבנק דיסקונט. ביום הפירוד נותר בחשבון חוב בגין "הלוואה לכל מטרה" בסך 90,000 ש"ח. הצדדים יחלקו חוב זה ביניהם ויישאו כל אחד במחציתו.

ב. בחשבון הייתה יתרת חובה בסך 4,038 ש"ח. האיש טוען לחלוקת החוב בחלקים שווים. האישה טוענת כי יתרת חובה זו נוצרה משום שהאיש אינו משלם כספים שהוא חייב לשלם על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. לדברי האישה, בית המשפט חייבו בתשלום החזר חוב הלוואה, תשלום מזונות והעברת קצבת ילדים. מכיוון שאינו ממלא את החלטות בית המשפט, נוצר חוב. על כן טוענת האישה: ראשית יסלק האיש את חובותיו ולאחר מכן יחולק החוב בחשבון העו"ש.

בית הדין אינו מקבל את טענת האישה משני נימוקים:

(1) במישור העקרוני־מעשי – האישה טוענת לחיוב תשלומים שהוטלו בערכאה אחרת. בית הדין אינו יכול לברר על ידי קבלת תגובת הצד השני את הטענה לקיום חובות. לפיכך בית הדין אינו מקזז חוב הנידון לפניו בחוב הנידון בערכאה אחרת.

(2) במישור ההלכתי – האישה מודה שיש לחלק את יתרת החובה שבחשבון עו"ש. אולם היא טוענת "יש לי בידך כנגדו", ו"אפוכי מטרתא – למה לי?" טענה זו מתקבלת רק אם אין נפקא מינא בין שני החובות, ורק אם החוב הנטען הוא ודאי – עיין מסכת כתובות (דף קי, א) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן פה סעיף ג).

ועיין בקצות החושן (סימן נט ס"ק ב):

ומעשה בא לידינו במלווה שהוציא שטר חוב וטען הלווה "יש לי בידך כנגדו" ואמר המלוה "איני יודע". ורצו קצתם לומר דהוא הך דינא דלוה טוען ברי ומלוה שמא. אבל נראה דהוא אינו דומה לזה, דכאן טעמא הוא משום דהמלוה גופיה מסופק בפרעון ושטרא עומד לפרעון ואמרינן "ברי ושמא – ברי עדיף" וכמו שכתבתי (ס"ק א). אבל טענת "יש לי בידך כנגדו" מצד עצמה לאו טענה היא כלל, דהא בטענת "יש לי בידך" לא נפטר מחובו אלא זה גובה וזה גובה כמבואר בסימן פ"ה (סעיף ג), וכיון דעדיין לא נפטר מחובו חזקת ממון דלוה לא שייך הכא דאכתי חייב הוא אלא שהוא בא לתבוע את המלוה חוב אחר והדרא לכללא דאיני יודע אם נתחייבתי פטור וזה ברור.

ובנתיבות המשפט (שם ביאורים ס"ק ב):

והא דאמרינן דכשהמלוה טוען "איני יודע" דאינו גובה, היינו דוקא שמסופק בפרעון אם פרע לו, משום דאז הוי כמסופק בשטר – דהא אם נפרע השטר בטל, וכשמסופק אם נפרע הוי כמסופק אם נתבטל השטר אם לא. אבל כשמודה שלא נפרע השטר, רק שהלוה טוען שמגיע לו חוב אחר מהמלוה כנגדו, כיון דהדין הוא בשנים דיש להם חוב זה על זה דזה גובה וזה גובה (לקמן סימן פה סעיף ג), אם כן לא נתבטל השטר אף אם אמת הדבר, ואין כאן ספק בשטר כלל, והדרינן לכללא דהמלוה נשבע "איני יודע אם נתחייבתי לך" ופטור מחובו. וכן כתב בקצות החושן (ס"ק ב), והוא פשוט.

מסקנת הדברים: יתרת החובה בחשבון העו"ש תחולק בשווה בין הצדדים.

תביעת הכתובה
(א) ממי 'יצאו הגירושין'?
האיש הוא שתבע את הגירושין. לפיכך מוטלת עליו חובת תשלום הכתובה אלא אם יוכח כי האישה היא שגרמה את הרס הבית.

בית הדין קובע כי האיש לא הוכיח כי סיבת הגירושין היא האישה ו'יצאו הגירושין ממנה'. העילות המובאות בהלכה בשלחן ערוך (אבן העזר סימן קנד וסימן קטו) לא עלו בדברי האיש כסיבה לתביעתו, ומובן שלא הוכחו עילות גירושין הלכתיות.

בית הדין אף נקט לשון זו בהחלטה מיום י"ג בתמוז תשע"ה (30.6.2015):

בפני בית הדין מונחת תביעת הבעל לגירושין.

בפני בית הדין לא הועלתה עילה המחייבת את האישה להתגרש, אמנם בנסיבות העניין האישה מסכימה להתגרש. לפיכך בית הדין רושם לפניו הסכמת הצדדים לגירושין.

(ב) טענת המרידה
אומנם האיש טען כי האישה מורדת מתשמיש. אולם טענתו זו לא הוכחה. אדרבה, האישה פנתה לניתוח גניקולוגי כדי לשפר את חיי האישות של הזוג. האיש מודה בעובדה זו. אישה המורדת מתשמיש המיטה לא תנקוט צעד כזה שיש בו פגיעה גופנית, סיכון והתאוששות קשה.

(ג) טענת האיש כי האישה הייתה מקללת אותו
גם אם האישה קיללה את הבעל אין לה דין 'מקללתו בפניו'. אם האישה קיללה כתוצאה מריב ומדון ותוך כדי מריבה – הרי שלא לכך כיוונו חכמים באומרם כי ל'מקללתו בפניו' דין עוברת על דת.

וכן כתב בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן קב):

אם טען שהיא מקללתו ב"ד חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם. ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר. אבל אם מקללתו חנם הדין עמו. דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה.

וכתב הרמ"א (אבן העזר סימן קטו סעיף ד): "ועיין לקמן סימן קנד והוא הדין המקללת בעלה בפניו" (שיוצאת בלא כתובה). ושם (בסימן קנד) כתב: "איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא."

הרי שכתב שרק אם רגיל וכו', ולא במקרה חד־פעמי.

וכן כתב הרמ"א (שם) לגבי אישה מקללת: "אם מקללתו בחנם" (כדברי הרשב"א הנ"ל).

ובבאר היטב (קטו ס"ק יד) הביא דברי מהרא"ם: "שדוקא על מגן [– חינם] אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו."

והביאו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן נב):

אשר להתפרציות מצדה – גם אם נקבל דבריו שהיו התפרצויות מצדה, ודאי אין מקום לחייב בגט בגלל זה כי הרי אשה זו ודאי לבה כבד עליה אחרי שהבעל מגיש נגדה כל כמה שנים תביעה חדשה לגירושין.

ואכן מצינו כגון זה לענין מקללת שנפסק להלכה משולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד) שתצא בלא כתובה, והביא הבאר היטב שם (בס"ק יד) מהרא"ם "שדוקא על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו".

הרי שאף במקללת שנקראת עוברת על דת, וכמו שאמרו במשנה בכתובות (דף עב ע"א) "ואיזו היא דת יהודית [וכו'] אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו", וכן פסק הרמב"ם והטור והמחבר, ובכל זאת אין זה אלא אם היא מקללת מחמת תכונותיה והתנהגותה, אבל אם קללה מחמת שבעלה מצער אותה – אף על פי שבודאי אסור לקלל – בכל זאת אינה נקראת עוברת על דת, כי אין אדם נתפס על צערו.

וכן פסק בית הדין הגדול – ראה פד"ר (חלק ג עמודים 364–365).

אף בנידון דידן אם האישה קיללה הדבר אינו נובע מחמת אופיה תכונותיה והתנהגותה אלא מחמת צערה ומחמת מריבה.

העולה מדברינו: גם אם האישה קיללה את בעלה, עם כל חומרת הדבר, אין לה דין מקללתו בפניו ולא הפסידה דבר מזכויותיה.

על פי כל האמור, חיוב תשלום הכתובה בסך מאתיים וחמישים אלף ש"ח עומד בתוקפו.

פסק דין
מסקנות מכל הנאמר לעיל:

א. הדירה תימכר ותמורתה תחולק בחלקים שווים. בית הדין קוצב 90 יום לביצוע המכירה על ידי הצדדים בעצמם.

ב. אם אחד מהצדדים מעוניין לרכוש את חלקו של הצד השני, הרי שיש לו זכות ראשונים ביחס לצד ג'.

ג. אם לאחר הזמן הנקוב בסעיף א' לא תימכר הדירה יפנו הצדדים או אחד מהם לבית הדין בבקשה למינוי כונסי נכסים.

ד. מחלקו של הבעל בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה יופחת סכום הכתובה בסך 250,000 ש"ח.

ד. הרכב יימכר ותמורתו תחולק בחלקים שווים.

ה. האישה פטורה מהשבת סך 94,000 ש"ח.

ו. על הצדדים לסלק בחלקים שווים את יתרת החובה שנותרה בחשבון העו"ש.

ז. בנושא משמורת קבועה יוציא בית הדין החלטה בנפרד.

הרב אריה אוריאל

מצטרף למסקנות.

הרב שלמה שפירא

מצטרף למסקנות.

לאמור לעניין טענת האישה לקיזוז חוב המזונות יש להוסיף:

מאחר שבית המשפט חייב במזונות ובהחזר ההלוואה זה מכבר היה באפשרותה של האישה לממש את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל. לא היה צורך, ואף לא היגיון, להמתין עם פירעון החובות עד לשלב חלוקת הרכוש בין הצדדים ואז לפרוע באמצעות קיזוזים. לכן בית הדין אינו יכול את טענות האישה בעניין החוב.

הרב אברהם מייזלס

נפסק כאמור.

ניתן ביום י"ז באב התשע"ח (29.7.2018).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה